מחה"ס הכי איתמר
מוני המצוות[2]
בהשקפה ראשונה נדמה שענף מוני המצוות מונה ג' ד' ספרים וסופרים, מעט מרבותינו הראשונים שעסקו במקצוע זה מלבד בש"ס ובתשובות בהלכה. אולם משיוצאים בעקבי הצאן אחרי משכנות הרועים, מתגלה עולם מלא, נחמד למראה תאוה לעיניים, קשת רחבה של מוני-מצוות המתפרסת ונמשכת על-פני תקופות ארוכות, שתחילתה עתיקת יומין, אם חלק הזוהר הנקרא 'רעיא מהימנא' גם נועד למנות מצוות![3] ועליהם חונים מפרשיהם ממש למאות! עוקרים הרים ומשדדים עמקים, רוקחי מרקחת מעשי רוקח, כל חיך אומר לי לי. כאשר נפרט בהמשך בס"ד. [ב'אוצר החכמה' במדור 'סדר ומנין המצוות' יש יותר מ-300 ספרים!].♦
תיכף בכניסה ל'עולם' זה מתוודעים שיש את מנין הבה"ג וההולכים אחריו[4], ואת מנין הרמב"ם וההולכים אחריו. בסיעת הבה"ג יש למנות כמעט את כל 'בעלי האזהרות' - פייטנים שכתבו את מנין המצוות בדרך של פיוט וחריזה[5], כרבינו אליהו הזקן[6] ורבי יצחק אלברגלוני[7] ורבי שלמה אבן גבירול[8], כשעליהם נוסף גם רבינו אלעזר ממיץ 'בעל היראים' שלא כתב בנוסח פיוטי[9], כשלגביו נוסף עוד חידוש - הוא אחרי שהרמב"ם הקיף את שיטת הבה"ג בחבילי קושיות, וכתב את הי"ד שרשים איך למנות את המצוות[10], ובכל זאת היראים מנה כהבה"ג. וכבר הגענו לד' מונים מלבד הבה"ג עצמו.
אליבא דהיראים יש עוד ג' תגליות: א. הוא מנה רק תס"ד מצוות ולא תרי"ג![11] ב. נראה שהוא חיפש את "יראת השמים" שבכל מצוה ואת חובת הלבבות שבה, כשם חיבורו "יראים", ועל דרך מה שהחינוך כתב בשרשי המצוה. ואולי לכן הוא מונה פרטי מצוות שאחרים לא מנו, כשמירת שבת בלב, ושמחת שנה ראשונה בכל דבר המשמח, וחומר קדושת בתי כנסיות כמו מקדש (סי' קד, סי' תט). ג. הוא חיבר את החיבור בגלל: "והיה לי לזכרון כי גזל חרון / ומתו בנותי ואספו וכלו טובותי / ונשארתי לבדי ואין מחזיק בידי / וספרי הוא עדי וסהדי יהיה במרומים", אנחנו רגילים להכיר את גדולי האומה מתוך דברי תורתם ושמועותיהם המתבדרות בבית המדרש, אבל לא כל-כך מתוך תהפוכות חייהם לטב או למוטב, אז הנה גילוי טראגי על תורה מתוך צער איום, ואיך אסון וחרון הביא חיבור כל כך משמעותי לעם ישראל.
רווח מוגדל עולה מחיבורי ההולכים בעקבות הבה"ג, הם אינם רק "הולכים בעקבות" הבה"ג אלא גם "מפרשי הבה"ג", הבה"ג הרי קיצר מאד בלשונו, ובחלק גדול רק ציטט לשון הכתוב או שם המצוה. נמצא שכשבעלי האזהרות ובעל היראים הרחיבו בהגדרת המצוה הם למעשה מפרשים את דעת הבה"ג. ואמנם אין הכרח שהבה"ג מסכים עם ביאוריהם, אך הא מיהא יש בידינו ביאורים מראשוני הראשונים על מנין המצוות של הבה"ג. ומעין זה כתב הגאון רבי חנוך גרשון פישמן זצ"ל, בפתיחה לספרו 'מי החג', שמהמו"מ שנוצר מהשגות הרמב"ם על הבה"ג, ניכר ומתגלה כמה עומק ומחשבה מונח במנין הבה"ג.
ויש לעיין אם נכון לומר כן גם על החינוך, שהוא כעין "מפרש" של דברי הרמב"ם בס' המצוות, על כל פנים ברוב ככל המצוות שלא חלק עליו.
עד כאן לסיעת הבה"ג.
בסיעת הרמב"ם יש כמובן את בעל החינוך שמנה כמותו ב'רוב' המצוות[12], ואת רבנו דוד הכוכבי בעל 'ספר הבתים', מנושאי כלי הרמב"ם[13], שכל כרך ב' מספרו [במהדו' הרב הרשלר] היא העתקת ספר המצוות של הרמב"ם בתוספת טעמים ונופך משלו.
מלבד זאת יש הרבה מונים שהלכו בדרך משל עצמם: אזהרות 'אתה הנחלת' שיתכן שהוא קודם לבה"ג[14], הרס"ג בשלשה מניינים נפרדים![15] רב חפץ ב"ר יצליח שספרו הוא המכונה "ספר המצות המפורסם" אצל הרמב"ם! רבינו בנימין ב"ר שמואל פייטן[16], הרמב"ן ב'שכחת העשין והלאוין', הסמ"ג[17], הסמ"ק[18] שמנה רק את המצוות הנוהגות בזמן הזה ולכן אין במניינו תרי"ג.
עוד ב' ראשונים [לבינתיים] מנו את המצוות עם ביאורים או רמיזות קבליים: הריקאנטי בס' טעמי המצוות, ורבנו עזרא מגירונא - רבו של הרמב"ן בקבלה.
בנעם וחובלים לר"א קאפשאלי (מהדו' ת"א תש"נ, עמ' 128) כתב "ומצאתי בחיבור יפה בכל המצוות לתלמידו ר"י ן' מיגאש", הרי שגם הוא חיבר ספר כזה[19]. וכן מציינים לספר המצות של רב שמואל ב"ר חפני ורב ניסים גאון.
הנה לפנינו 5 בסיעת הבה"ג, 3 בסיעת הרמב"ם, ו-12 מונים לעצמם, 20 מונים מתקופת הגאונים והראשונים! לא המספר שהיינו חושבים עליו בתחילת המאמר, וברור שלא מנינו את כולם.
כל זה מחזק את ההנחה שכל או רוב רבותינו הגאונים והראשונים, חידשו וכתבו בכל סוגי ומיני מקצועות התורה, בהלכה ואגדה נגלה ונסתר פילוסופיה ופיוט, וממילא גם עסקו במנין המצוות[20]. מלבד כאלה שברור שעסקו רק בתחום מסוים, כרש"י שנראה שלא כתב דבר בפילוסופיה או בנסתר. ור"ת שאמנם יש ממנו מעט פיוטים, אך לא בפילוסופיה ובנסתר, והרמב"ם שהתנגד לפייטנות[21].
לגבי השאילתות: י"א שהוא הספר הראשון שנדפס אחרי חתימת הש"ס. והראב"ד בס' הקבלה כתב: "וחיבר שאילתות שלו מכל מצוות האמורות בתורה", וע"ע בהקדמת שאילת שלום, הרי שאכן הוא ממוני המצוות [=ונמצא שיש לפחות 21 מונים]. אלא שעפ"י מבנה הספר י"א שלא התכוין למנות את המצוות אלא לכנס ולהפיץ את הדרשות שדרש בשבתות דכלה, ולכן חסרות הרבה מצוות, ולאידך יש מצוות שעסק בהם פעמיים ויותר [ביעור חמץ, פדיון הבן, ביקור חולים, כבוד חכמים], או שעסק במכשירי מצוות כהשתמשות בתשמישי מצוה וכדומה בשאילתא בפנ"ע[22].
עוד מחבר מפורסם שאפשר לדון אם למנותו כמונה, הוא רבינו יונה בשערי תשובה, שאמנם הוא ספר מוסר, אבל בשער ג' כשמונה חלק מהעשין והלאוין ניכרת דעתו וסברתו, איזה מהם נחשבות מצוות-עשה או לא-תעשה, ואיך הוא מגדיר אותם. ומ"מ יותר מסתבר שכיון שאינו חיבור המיוסד על מניית המצוות, אין הכרח שסובר שהם בכלל ה"מנין", אלא מצוות מעצם הדבר שאנו "מצווים" בהם בתורה, וכדלהלן.
מה שכן יש לנו בספרו, כשהוא מביא מצוה שהבה"ג מנה בקיצור והוא מבאר אותה, נמצא שגם הוא אחד ממפרשי הבה"ג! וצ"ע אם ראה את ס' המצוות לרמב"ם ואעפ"כ הסכים עם מנין הבה"ג, או שעדיין לא תורגם בזמנו, או כנ"ל שלא יסד את ספרו על מנין המצות וממילא הכניס בו מצוות שאינם נמנות לפי דעתו.
♦
הכתיבה בנוסח של פיוט וחריזה הוא חידוש מיוחד שיש במקצוע המצוות, דבר שבאמת לא כל כך מתאפשר בחידושים על הש"ס או הלכה למעשה [למרות שיש חיבורים כאלה באור זרוע, על הלכות חמץ ושחיטה, ולבעל המאור ועוד מקומות]. ואם במושכל ראשון היה מקום לומר שהפייטנים לא התכוונו להגדיר את המצוות לפרשם ולבארם, רק "להסתדר" עם כללי השירה והפיוט, אבל אחרי שרבינו אפרים מבונא והרשב"ץ ותלמיד תלמידו של ר"ת ורבנו משה אבן תבון חיברו חיבורים על האזהרות[23], וממה שבעלי התוס' נשאו ונתנו בכוונותיהם של הפייטנים, לא צריך ראיות חזקות יותר לגודל החשיבות שיש להם. למרות שיש דעות שלא תמיד הם כתבו להלכה[24].
ובפרי צדיק ח"ב (פרשת שקלים סימן ה', נט:) כתב: "כיון שנתקבלו הפיוטים בכל ישראל ראוי להבין בדבריהם, ואף שמחברם ומתקנם לא כיון לזה, יכול להיות אמת. וכמו שכתב בספר אורים ותומים, שדברי השלחן ערוך וכדומה שנתקבלו בכל ישראל יש לפרש בדבריהם הגם שלא כיונו לזה, כי רוח ה' דבר בם".
מה עוד שמדובר בחכמים מחוכמים בחכמת הלשון, לא היה להם קושי להביא פסוק אחר או מילה נרדפת למה שהזכירו בפיוט, דוק ודקדק בכמות הניסוחים שנתן רבינו אליהו הזקן רק על חייבי מיתות וכולם רק מתוך הפסוקים, כשכל-זה מורה רק על יכולות טבעיות, אבל בצירוף דרגתם הרוחנית שכמו שכתב רבי צדוק "רוח ה' דבר בם", על-כרחינו שכשהם בוחרים פסוק מסוים או תיבה מסויימת הם התכונו דוקא אליה.
ואמנם האבן עזרא והרמב"ם כתבו נגד האזהרות, אבל אחרי שראשונים אחרים כתבו עליהם ביאורים א"כ הדבר כבר שנוי במחלוקת, ועוד שאין הכרח שהתכוונו לאזהרות שלפנינו שהתחברו מגדולי עולם, כמש"כ החיד"א בשם הגדולים (ח"ב, 'אזהרות'), בפרט שהרמב"ם כותב שהיו אזהרות "רבות המספר" והרמב"ן כתב שהיו "בכל פינות הגולה", א"כ א"א לדעת למי מהם כוונתם. מה עוד שלכל הפחות הרס"ג ור"א הזקן לא היו בני ספרד[25].
וז"ל האבן עזרא בספרו "יסוד מורא וסוד תורה": "והנה בעלי האזהרות דומים לאדם שסופר כמה הוא מספר העשבים הכתובים בספר רפואות, והוא לא יכיר מה תועלת בכל אחד מהם ומה יועילו לו שמותם". והרמב"ם כתב בהקדמה לס' המצוות: "וכן בכל עת ששמעתי את האזהרות רבות המספר שנתחברו אצלנו בארץ ספרד, נהפכו צירי עלי מחמת מה שראיתי מפרסום הדבר והתפשטותו, ואף על פי שאין להאשימם כי מחבריהם פייטנים לא חכמים, ואת חובתם מצד אמנותם - ערבות הדבור ויפי החריזה כבר עשו בשלמות, אבל הדבר החרוז נמשכו בו אחר בעל הלכות גדולות וזולתו מן החכמים האחרונים".
♦
ממוצא דבר אתה למד שהרבה פעמים העיסוק רק ברמב"ם וחינוך או סמ"ג כדי להבין ולהגדיר מצוה, מחטיא את המטרה, לא רק בגלל אי-ידיעת שאר הדעות, אלא אפילו כדי להבין את הרמב"ם! אם מהרחבה הנמצאת בשאר המונים ואם מסברות החולקים עליו. וכהכלל הידוע שדברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, ודברים מפורשים של מונה אחד שופכים אור על כוונת מונה אחר. למרות שאכן הרבה פעמים נשארים רק עם שכר החיפוש והבדיקה, ולא עם הבדלים מהותיים בין המונים.
היה נכון מאד לכנס על כל מצוה את כל מוניה, דוגמת הסדרה הידועה 'קובץ שיטות קמאי', דבר שיעזור ויועיל הן לעיון והן לבקיאות, גם לקבל היקף וידיעת התורה של כל השיטות, וגם אפשרות יותר רחבה להגדיר כל מצוה. ואכן יש ספר בשם 'ספר מצוות הערוך' ג' חלקים הכולל בתוכו רבים מספרי המצוות, וכן טבלא גדולה המסכמת 14 מספרי מוני המצוות.
מובן שבחיפוש אחרי כל השיטות והדעות, נמצא יותר מתרי"ג מצוות! אבל המטרה בחיפוש ובירור כזה אינה "למנות מצוות" ולא להגיע לחשבון עצמאי של ה"תרי"ג", המטרה היא הלימוד עצמו, והידיעה איך כל מונה מגדיר את המצוה, וממילא אין בכך שום "חריגה" מהמנין. והאמת שאחרי שהתחבטו בכך אבות העולם מרבותינו הגאונים ואילך, ואולי גם לפני זה, מי יכניס ראשו בין ההרים למנות מחדש[26].
רב חפץ בר יצליח, מראשוני המונים, כתב שאם נמנה כל השיטות במנין המצוות נמצא למעלה מאלף![27]
קיימות בסך הכל כמאה ועשר מצוות שלדעת כולם יש למנותם בתוך תרי"ג המצוות, ואילו החמש מאות הנותרות נתונות במחלוקת! ואם נמנה את כל המצוות שנכללו לפחות באחד ממוני המצוות באנו ללמעלה מאלף.[28]
גם צורת המנין נחלקה לכמה דרכים שסללו רבותינו הראשונים ברוחב דעתם, אם לפי נושאים כהרמב"ם והיראים, אם לפי הפרשיות כהחינוך, אם לפי חיובי העונשים כהבה"ג, או לפי האיברים כהסמ"ק והחרדים.
♦
לעצם לימוד מקצוע זה, כבר כתב המשנה ברורה (סוף סי קנו): "ועוד יש הרבה שלא הובאו בהשו"ע ונמצאים בספרי מוני המצות הרמב"ם והסמ"ג והחינוך, [וביותר בספר חרדים, כי הוא קיבץ מכל הראשונים הקודמים לו בהמצות הנוהגות למעשה בזמן הזה], ונכון מאד שילמוד אותם כל אדם, ויהיה בקי בהן, ועי"ז יהיה ביכולתו לקיימן, וכמו שאחז"ל על הפסוק וראיתם אותם וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם (במדבר טו לט), זכירה מביאה לידי עשייה, דאם לא ידע אם היא מצוה כלל מה יזכור לקיימן".
והסמ"ג כבר כתב בהקדמה למצוות עשה: כי המצות אשר צווה אדון העולם יש לידע יסודותיהם אע"פ שאינם צריכים עתה, כי על כל המצות נצטוינו ולמדתם אותם, ונאמר 'שמור את כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם' וגומר, ונאמר 'ושמרתם מצותי ועשיתם אותם', הא למדת שהשמירה והעשייה שני דברים הם, כי אין שמירה אלא בלב, וכן אמרו רבותינו (תו"כ, הובא ברש"י ויקרא כב לא) 'ושמרתם - זו המשנה, ועשיתם זו העשייה'. היינו ש"ושמרתם" הוא הלימוד והידיעה בלב במחשבה אפילו כשאינו למעשה.
אבל לא רק מהפן הבקיאותי והקיום המעשי, יש תועלת בלימוד הזה, אלא גם מהפן העיוני-למדני הוא מקבל יחס של כבוד, וכמו שמובא על מרן הגרי"ז זצ"ל שאמר לחתנו הג"ר מיכל פינשטיין זצ"ל על צמיחתו בלימוד, "נהייתי למדן מללמוד ספר המצוות להרמב"ם" (ספר הרב מבריסק, ח"ב 270).
ואולי באמת יהיה נכון לפתוח כוללים ומסגרות לימוד לתרי"ג מצוות באיכות ובעיון, לכל הפחות כסדר ג' או יום ו', זווית ופינה שיכולה לגרום להרבה לגלות את חלקם בתורה, ובקעה להוציא בה מהכח אל הפועל את מרצם ויכולתם הלימודית.
♦
ואי אפשר 'לסקר' תחום זה בלי הבאת דעה נוספת, שלא שוללת את הלימוד הזה ואת המעלות שבו, אבל בכל-זאת הוא מקבל על-ידה משקל אחר.
והוא מה שידוע מרבנו אברהם אחי הגר"א, בספר מעלות התורה: 'הקדמונים נתחבטו במנין המצוות וכו' ושמעתי מאחי הגאון ז"ל שורש הדבר, שבודאי ליכא למימר שלא יכנסו תחת גדר המצוות רק תרי"ג ולא יותר וכו', אלא באמת כל דיבור ודיבור שבתורה שיצא מפי הגבורה הוא מצוה בפני עצמה, ובאמת המצוות רבו ועצמו עד אין מספר, עד שמי שיש לו עין השכל ולב מבין ויוכל להתנהג בכל פרטי הנהגותיו וענייניו מקטן ועד גדול על פי התורה והמצווה, ואז היה עושה מצוות בכל עת ובכל רגע עד אין חקר וכו'. ומה שהוזכר תרי"ג מצוות אינם אלא שורשים'...
וכ"כ רב חפץ ב"ר יצליח מתקופת הגאונים, בהקדמה לספר המצוות שלו (ספר המצוות – קטעים חדשים, עמ' 19): 'והנה בבחינה מדויקת תמצא יותר מאלף מצוות, אבל העודפות על תרי"ג הן במדרגת ענפים שהסתעפו מן השרשים שהם תרי"ג ואינם שרשים כמותם, כגון פרקי מעשה המשכן שכל אחר מהם כולל מצוה אחת רבת ההיקף, וממנה מסתעפים סעיפים וחוקים. וכיוצא בזה פרקי הקרבנות'...
ובפתיחה הכוללת לבעל הפרי מגדים גם עמד בזה. וכן בספר כתר תורה לבעל מסגרת השולחן כתב: 'צריך לידע כי לענין הדין אין שום פלוגתא בין הרמב"ם והרמב"ן ושאר מוני המצוות, והכל מודים שמחוייבים במצוות עשה אשר מונה כל אחד, וכן הכל מודים שמוזהרים במצוות לא תעשה אשר מנה כל אחד, וכמו שלמדו ממדרש הפסוקים עפ"י דברי חז"ל, אכן פלוגתתם הוא רק לענין אם למנות מצוות אלו בתרי"ג' וכו'.
אחת הראיות לכל זה הם דברי הרמב"ם באגרת תימן: 'שתגדלו בניכם על המעמד ההוא' היינו מעמד הר סיני, אע"פ שכידוע הוא לא מנאו מצוה רק הרמב"ן (שכחת הלאוין ב). עוד ראיה לכך מכללי המצוות כמו 'אין מעבירין על המצוות' ו'מצוות צריכות כונה' וכדומה, שהפוסקים דנים בהם אם הם דאורייתא, כמו שהרחיב בכל כלל בשדי חמד, אע"פ שכמובן לא נמנו כמצוות.
אבל יותר נראה שלא צריך ראיות לכך, והיא סברא פשוטה ומתבקשת מצד עצמה, למרות שצריך איזו הגדרה מהי "מצוה נמנית", שלכאורה יש בה חומרה על-פני אותם שאינם נמנות. וכמו שדנו בזה, בעיקר מסביב לדברי הרמב"ם בשורש שהשני ומחלוקת הרמב"ן והתשב"ץ בהבנת דבריו, ויעויין בלב שמח שם[29].
♦ ♦ ♦