הערה על מאמרו של הרב אמיר ולר "האם מותר לנשק את חבירו או קרובו בבית הכנסת לאחר שעלה לספר תורה" (עמוד רב)

לכבוד מערכת הירחון החשוב האוצר
ראֹה ראיתי מאמרו של הרב אמיר ולר שליט"א בגליון הקודם [סיון תש"פ – גליון מא], שפרש כשמלה דברי רבותינו בתראי דבתראי שדנו במה שנהגו בני המערב שמנשקים ומחבקים קרוביהם וחבריהם בבהכנ"ס אחר שירדו מקריאת התורה. והסתפקו בזה ממאי דאיתא בספר חסידים [והובא גם בספר בנימין זאב בשם האגודה והכלבו וכ"פ הרמ"א בסי' צח] – שאין לנשק את בניו בבהכנ"ס, ורצו לדמות מילתא למילתא, ומהם אוסרים ומהם מתירים.
ותשואות חן לרב הנזכר שאסף כעמיר גורנה דברי קדשם, ומסקנתו שם דמי שלא נהג כן אין לו לנהוג בזה, אך מי שאבותיו נהגו בזה, ש"ד להמשיך לנהוג כן.
רק יש לי בזה מעט הרהורי דברים, והנני פורטם:
דהנה באמת לא כ"כ זכיתי להבין מה החרדה הגדולה על זה, ועל מה יצא הקצף. דאף אי נימא דבאמת מנהג זה הוא דלא כמ"ש בספר חסידים, מ"מ אל לנו לשכוח דספר חסידים כשמו כן הוא – ספר המלא במילי דחסידותא ובהנהגות טובות ויקרות. מ"מ מאחר וענין זה אינו מדינא דתלמודא, ואינו מדברי הרמב"ם, או מרן הש"ע שקיבלנו הוראותיו, למה לשנות המנהג?
וכל זה כמובן בלא לזלזל ח"ו או להמעיט בערך ההנהגות היקרות המופיעות בספר חסידים, אך לענ"ד כמו שלא היינו מבטלים מנהג כלשהו הנהוג באחת מקהילות ישראל בגלל הנהגה מסוימת שמצינו באחד מספרי המוסר והיראה המפורסמים, או כל כיו"ב, ה"נ בניד"ד.
ואף שהנהגות כאלה יפות וטובות, ואף ראוי ונכון להביאן גם בספרי הלכה, מ"מ מכאן עד לבטל מנהגים - הדרך ארוכה.
ואף שלא מצינו למנהג זה איזכור בספרי הפוסקים הקדמונים, אין זה מעיד בהכרח שאינו מנהג קדמון. דיתכן שזה משום היותו ענין שולי מאוד שלא ראה אי מי להעלותו על ספר. וא"כ מנלן שהרמב"ם והרמב"ן והרשב"א, כשירדו מקריאה בס"ת לא התחבקו והתנשקו עם המתפללים? ובשלמא אי הוה נגד דין המפורש בתלמוד, כל עוד שלא מצינו יישוב מספיק או מקור למנהג, נראה דראוי לבטלו, ואין לסמוך 'שמא זה מנהג קדום'. אך בנידון דידן איני רואה כלל סיבה לבטל מנהג זה.
והרי רבותינו וקדמונינו ראו גם ראו דברי הרמ"א בזה (וידוע גם שבד"כ נהגו בערי המערב לפסוק כהרמ"א במקום שמרן לא גילה דעתו), ובכל זאת לא ביטלו מנהגם, ודי בזה לקיום המנהג.
וכל זה הייתי אומר אפילו אם היה המנהג לנשק את בניו הקטנים בבית הכנסת, ובמפורש דלא כהספר חסידים. אך בנידון דידן שבכלל הדימוי לזה תלוי בחוט השערה, כ"ש שאין להחמיר.
ובודאי שגם לפי המציאות, אין נשיקות וחיבוקים אלו מטעם אהבה וחיבה, אלא ענין של כבוד בעלמא - ומקביל ללחיצת יד אצל האשכנזים. וכידוע הספרדים ובני עדות המזרח הם בד"כ אנשים 'חמים' יותר, ורגילים יותר במגע גופני מעין זה להראות חיבה, ואף כשפוגש חברו בשוק מצוי כן[2].
ולהבדיל בין הטהור לטמא, ניתן לראות את זה גם אצל הישמעאלים, שנוהג מקובל אצלם עד היום לתת חיבוקים ונשיקות למכריהם, צא ובדוק.
ואגב, מה שכתב הרב בנימין זאב בשם האגודה בפ' כיצד מברכין בשם הכלבו, חיפשתי בספר אגודה שם ובעוד מקומות, וכן בספר כלבו ולעת עתה לא מצאתי שכתבו כן (אגב, האגודה היה בן זמנו של הכלבו, וקצת תמוה לומר שהביא דבריו).
ועכ"פ מסקנת הרב הכותב פשוטה מאוד לענ"ד - דבמקום שלא נהגו כן, מה"ת שיתחילו לנהוג כן? ובמקום שנהגו כן פשיטא שימשיכו במנהגם.
ואמנם מנהגי מרוקו 'לא ירדו מהשמים', אך רובם המוחלט ככולם מיוסדים על אדני פז, ותליין באשלי רברבי - קדמונינו חכמי גלות ירושלים אשר בספרד.
און אברהם הכהן סקלי
אופקים
♦