הקדמה למאמר הג"ר יוסף דב פישר זצ"ל
הרב יוסף דב פישר זצ"ל נולד בווינה ועלה לירושלים בגיל צעיר, הוא למד אצל רבי אהרן מבעלזא ורבי יוסף צבי דושינסקיא והיה חברם של בנו רבי ישראל משה דושינסקיא, רבי נתן גשטטנר ורבנים חשובים נוספים. אביו רבי שמשון היה תלמיד חכם ומקובל, וחמיו רבי יהושע סג"ל-דייטש, היה רב בשכונת קטמון, מחבר ומהדיר של ספרים רבים.הרב פישר כיהן כיובל שנים בתפקיד רב קהילת "לומדי תורה" ברחובות, וכל רואיו ידעו את גודל צדקותו ופרישותו, ענוותו ונועם הליכותיו. בכעשרים שנות חייו האחרונות סבל ייסורים קשים ואף על פי כך לא מש מתוך אוהלה של תורה וכמעט בכל שעות היממה היה יושב בחדר הלימוד שבביתו ועוסק בתורה. עוד היה ניכר במידותיו הטובות ומאור פניו ובכל תקופות חייו היה שמח ומחייך ולא הביע כל צער על מצבו הבריאותי [מלבד שכל אדם ששוחח עמו, אפילו היה זה ילד קטן, היה הרב מבקש את ברכתו לרפואה שלמה], וכן היה תמיד נכון לסייע לזולת ולא פעם נלחם בנושא אפליה עדתית.
תכונה מיוחדת שזכיתי לראות אצל הרב פישר, הייתה השמירה על הסדר. מלבד שביתו היה נקי ומסודר, גם הש"ס שלו היה נקי כאילו מעולם לא למדו בו, למרות שהיו בו הערות רבות בשולי הדפים באופן שלא יתכן שלא הגו בו ימים ולילות. כמו כן, זכרונו וידיעותיו המפליאות, נבעו מבהירות שכלו, שסוגיות רבות היו מיושרות אצלו בבחינת "קופת הרוכלים", כפי שהבחין כל מי ששוחח עמו בדברי תורה [על ידיעותיו המרשימות עמד רבי יחזקאל ראטע בהסכמתו לשו"ת דבר יוסף, והן ניכרות גם במאמר דלהלן].
עוד תכונה שהייתה ידועה על הרב, היא רוחב דעתו, שלמרות שאת תורתו וחכמתו הוא למד בקהילות שמרניות ולעצמו היה נוהג בקדושה יתרה, הייתה לו ידידות עמוקה בינו לרבנים ממגזרים שונים ברחובות והיה אכפתי וקשוב לאנשים ממגזרים שונים ולאלו שהיו בשלבי התקרבות לאמונה ולשמירת מצוות. כמו כן, לא נמנע מכל דרך שתסייע לו בלימוד והרבצת תורה, גם אם זו לא הייתה מקובלת בקרב השמרנים, ולדוגמה היה לו בביתו ש"ס מהדורת שטיינזלץ [אינני יודע מה היה השימוש בש"ס זה, אבל הוא לא למד בו בקביעות אלא בש"ס אחר].
לאחר פטירתו הוציאה משפחתו את שו"ת דבר יוסף, מכתבי הקדש שנותרו בעזבונו ומהם ניתן ללמוד על גודל חריפותו ובקיאותו ועל כוחו הגדול בהלכה.
את המאמר שמתפרסם כאן, כתב הרב בחודש ניסן תשס"ד, עבור נכדו שלמד באותה העת פרק חזקת הבתים. הוא מופיע על פי כתב יד קדשו עם תיקונים קלים.
הרב נלב"ע בט' אב תשע"ו והדברים מתפרסמים לעילוי נשמתו ולרפואת בתו הרבנית מרים פרוינד שתחי'.
♦
הערה על המאמר
אף שאין משיבין את הארי לאחר מיתה, לכאורה יש לדון בחידושו של הרב פישר, לאור העולה מן המאמר, שהרמב"ן והקצות החושן נחלקו בשני עניינים: א. מה גורם לחזקה, אם ביטול הראיה מהשטר או חוסר האפשרות למחות. ב. האם החזקה מקורה בתקנת חכמים או לא.לאחר ההבנה כי אלו שני נושאים, יש לדקדק ולבאר שבשאלה השנייה כלל לא נחלקו הפוסקים, דפשיטא שמקור החזקה היא תקנת חכמים ואין לה מקור מדאורייתא, ואף הרמב"ן מודה בזה וכמו שמשמע בדבריו (ב"ב לה:) שחזקת שלוש שנים היא תקנת חכמים, ואם כן מתעצמת הקושיא מדוע הראיה מדשתיק והראיה משמירת השטר אינן בגדר אומדנא דאורייתא, אמנם התשובה שהראיה נובעת מתקנת חכמים ולאחר שיש ראיה יש גם אומדנא שאם היה חס על ממונו היה שומר את השטר או מוחה והאומדנא מהניא דמאורייתא, בין לרמב"ן ובין לקצות.
לאור הסבר זה, נראה שאין כל ראיה מדברי הרמב"ם והרשב"א לשיטת הרמב"ן, כי שכשיש אומדנא יש קושיא על המערער, מדוע לא ערערת בתוך שלוש שנים אם ידעת שלאחר זמן יאבד המחזיק את השטר, וזוהי האומדנא שממנה נובע הדין שהמחזיק מקבל את הקרקע בדין. אמנם אחרי שמקור האומדנא בתקנת חכמים עדיין יש לחקור מה הייתה התקנה, אם התקנה הייתה בשביל שישמרו שטרות ג' שנים או שמטרת התקנה הייתה לאפשר להשליך שטרות לאחר זמן מפני תיקון העולם [ולכן אי דלי ליה צנא דפירי אפשרו לו חכמים להשליך השטר מיד], ולכאורה בזה פליגי הרמב"ן והקצות. והנה גם הרמב"ם וגם הרשב"א הזכירו את הטענה כנגד המערער ומוכח מדבריהם שמטרת התקנה הייתה למנוע ערעור לאחר ג' שנים, ובזה דבריהם שווים לשיטת הקצות ולא לשיטת הרמב"ן.
♦ ♦ ♦