רב היישוב רמת מגשימים
מעמד הצומות בזמן הזה
שאלה
האם יש מקום בזה"ז להמשיך לצום בצומות כבימי הגלות. האם חזרתנו לארצנו בחסדי ה' לא משנה את תוקף התעניות?♦
תשובה
א. המקור בגמ' תענית
בגמ' ר"ה (דף י"ח ע"ב) מובא: "דאמר רב חנא בר ביזנא אמר ר"ש חסידא מאי דכתיב ’כה אמר ה' צבקות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה’ קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה"? ולכאורה לא ברורה הקושיה, שהרי הנביא אומר שאותם הימי צום שכרגע צמים, יהיו לעת"ל לששון ולשמחה, וכיצד היה הוא יכול לומר זאת אחרת?ותרץ הב"י (אוח' סי' תק"נ) שפסוקים אלו הם תשובה למה ששאלו עולי בית שני "האבכה בחדש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים" ועל זה הנביא בא בתשובה ועונה: צום הרביעי וצום החמישי וכו' יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו. וביאר הב"י (שם): "ומשמע דהכי קאמר כל הצומות הללו יהיו לששון ולשמחה ולא תצומו בהם כי אין חפץ לה' בצומות כי אם שתאהבו האמת והשלום, וכיוון דקרא אתא למימר שלא יצומו בימים אלו מאותו היום והלאה, לא היה לו להזכירם בלשון צומות אלא הכי הוה ליה למימר, ימי חודש הרביעי והחמישי וכו' יהיה לששון ולשמחה" וממילא משמע שהוא מדבר על ימי הצום. ומכך שאעפ"כ הנביא קרא להם יום צום משמע שהוא רוצה לחדש שאע"פ שהם בטלים באותו זמן, אם יהיה שמד, ח"ו, יחזרו הצומות לקביעותם.
ועל שאלת הגמ' "קרי להו צום וקרי להן ששון ושמחה"? עונה הגמ' (שם): "בזמן שיש שלום – יהיו לששון ולשמחה. אין שלום - צום". והגמ' בהמשך מדייקת יותר: "אמר רב פפא הכי קאמר בזמן שיש שלום – יהיו לששון ולשמחה. יש שמד – צום. אין שמד ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין. ומה הכוונה "בזמן שיש שלום".
רש"י כתב (שם ד"ה שיש שלום): "שאין יד הגויים תקיפה על ישראל". ואז יהיו לששון ולשמחה ובאר רש"י (שם ד"ה יהיו לששון ולשמחה) ליאסר בהספד ובתענית.
לעומתו, הרמב"ן בספר תורת האדם (ריש ענין אבלות ישנה) כתב: "יש שלום – היינו בזמן שבית המקדש קיים, יהיו לששון ולשמחה. אין שלום – כגון בזמן חורבן ואין צרה במקום ידוע בישראל רצו רוב ישראל ונסכמו שלא להתענות אין מטריחין עליהם להתענות". וסיים הרמב"ן (שם): "ועכשיו כבר רצו ונהגו להתענות וקבלו עליהם, לפיכך אסור ליחיד לפרוץ גדרן. וכ"ש בדורות הללו, שהרי בעוונותינו שרבו צרות בישראל ואין שלום, הלכך חייבים הכל להתענות מדברי קבלה ותקנת נביאים".
וכן כתב הרב המגיד (תעניות פ"ה ה"ה) שעכשיו נהגו הכל להתענות תעניות אלו והרי הן חובה על כל ישראל "עד שיבנה המקדש".
הטור (או"ח סי' תק"נ) כתב: "בזמן דאיכא שלום וליכא שמד – כגון שבית המקדשקיים - ששון. בזמן דאיכא שמד וליכא שלום – צום. והאידנא דליכא שלום וליכא שמד רצו מתענין רצו אין מתענין. ופירוש דליכא שלום – שהבית חרב וליכא שמד במקום ידוע בישראל, רצו רוב ישראל והסכימו עליהם שלא להתענות אין מתענין. רצו רוב הציבור מתענין. והאידנא רצו ונהגו להתענות לפיכך אסור לפרוץ גדר. וכ"ש בדורות הללו שבעונותינו יש שמד ואין שלום הילכך הכל חייבים להתענות מדברי קבלה ומתקנת נביאים".
ונראה שהטור פסק כהרמב"ן, שיש שלום היינו בזמן שביהמ"ק קיים. ואע"פ שהטור כתב "כגון שביהמ"ק קיים" והיה נראה שזה לאו דווקא, אלא זו דוגמא לזמן של שלום ואין צרות, אך מכיוון שמקורו מהרמב"ן, וכפי שכתב הב"י, נראה שהוא סובר כמותו. ומה שכתב הטור "כגון" אין הכוונה לדוגמא אלא לבדווקא, וכפי שכתב בשדי חמד (כללים מערכת כף כלל ז'), בשם יד מלאכי (מערכת השי"ן אות תרי"ח) ועוד, ש-"כגון" "נופל גם על לשון דהיינו", שזה בדווקא (עיין פתח הדביר רפ"ה קל"ו ע"ד).
והנה, הגמ' הסיקה שאם אין שלום ואין שמד תלוי ברצו. לעומת זאת, תשעה באב בכה"ג מתענין כחובה, הואיל והוכפלו בה הצרות. וכבר הסיק הטור שהאידנא רצו ונהגו להתענות בכל הצומות, ולפיכך אסור לפרוץ גדר.
אלא שאז קשה, דא"כ כל הצומות הוקשו זה לזה, וכפי שת"ב מתענים בו מערב עד ערב ויש בו חמשה עינויים, א"כ ה"ה שהיה צריך להיות כן בשאר התעניות, שהרי כתב הטור ש"האידנא רצו ונהגו להתענות"?
אלא שהרמב"ן כתב שאכן "מסתברא דכולהו ד' צומות תענית צבור הן ונביאים גזרו אותם וכל חומרי תענית עליהן, מפסיקין בהן מבעו"י ואסורים ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה כתשעה באב. וקרא מקיש להו כתשעה באב", ואעפ"כ לא החמירו בשלש התעניות כמו תשעה באב. וביאר זאת הרמב"ן "כיוון דבזמן דליכא צרה בטלין ורצו נהגו להתענות בהן ולא רצו לנהוג בחומרות הללו", אבל מעיקר הדין ודאי אסורין הן בכולן "וכל דתקין נביאים כעין דאורייתא תקין". כלומר, כיוון שבזמן הרמב"ן לא היה שלום ולא שמד, וזה תלוי ברצו, לכן בשאר התעניות רצו להתענות רק מהיום ולא רצו להחמיר בהן בכל שאר חומרי התענית.
♦
ב. כיצד הכריע הב"י להלכה
ויש לדקדק בדברי הראשונים הנ"ל, דלרש"י שכתב ש-"יש שלום – שאין יד הגויים תקיפה על ישראל", א"כ משמע שכוונתו היא כשיש שלטון ישראל ואז יד ישראל תקיפה, אז נאסר בהספד ובתענית. ומשמע שמצב זה הוא אף אם אין ביהמ"ק, דלא תלה זאת במקדש.וכן לאידך גיסא, כשהרמב"ן כתב "יש שלום – היינו בזמן שביהמ"ק קיים" א"כ יכול להיות מצב כזה גם בלא שלטון ישראל, כמו שהיה בתחילת ימי בית שני עד לימי מלכות החשמונאים.
וא"כ היה ראוי שהב"י יכתוב את הנ"מ בין רש"י לרמב"ן ויכתוב מדוע הכריע כהרמב"ן. אולם, לא רק שהב"י לא כתב את הנ"מ ביניהם אלא הביא את הגמ' ורש"י ורמב"ן בחדא מחתא, כאילו שוויא אהדדי שניהם.
ואפשר ליישב, שהב"י כתב את ספרו לזמנו, ובזמנו היו גזירות שמד, כבתקופת הטור (שהרי מרן הב"י גורש מספרד כידוע בעקבות גזירות שמד) וממילא זמנו מתאים למה שכתב הטור "והאידנא רצו ונהגו להתענות... וכ"ש בדורות הללו שבעוונותינו יש שמד ואין שלום הלכך הכל חייבים להתענות מדברי קבלה ומתקנת נביאים". ולכן הסיק בשו"ע (או"ח סי' תק"נ א'): "הכל חייבים להתענות ארבע צומות הללו ואסור לפרוץ גדר". ולא כתב אלא לזמנו.
♦
ג. הנ"מ בין שיטת רש"י לשיטת הרמב"ן בזה"ז
אולם, בחסדי ה' אשר עלינו, זכה דורנו לקיבוץ גלויות מארבע כנפות הארץ, ומאז ב"ה יד ישראל תקיפה וככל שעוברות השנים ביתר שאת וביתר עוז, "ואין יד הגויים תקיפה על ישראל" כדברי רש"י, וא"כ לכאורה לשיטת רש"י, בחסד ה' אשר עלינו, יהיה אסור להתענות אפילו את תענית תשעה באב, כי יש שלום.ואם הלכה כהרמב"ן, אזי שלום תלוי בבנין המקדש, ומכיוון שעדיין לא זכינו לבניינו א"כ אנו בתקופה שאין שלום ואין שמד, שאת ת"ב מחוייבים לצום מפני הצרות שהוכפלו בו, ושאר הצומות תלוי ברצו, ואפשר לומר שכבר רצו ומתענים.
ואם כן קשה, מדוע הלכה למעשה בזה"ז אנו מכריעים כהרמב"ן ולא כרש"י, בייחוד שבאבלות הלכה כדברי המיקל? או מטעם 'שב ואל תעשה'.
ואפשר לתרץ שאמנם רש"י סובר שבזמן שיד ישראל תקיפה אין להתענות, אך הרמב"ן חולק וסובר שרק בזמן המקדש מיקרי שלום, וכן סברו הרב המגיד והטור, וא"כ הוי יחיד ורבים והלכה כרבים.
עוד יש לתרץ, שאף שרש"י הזכיר "יש שלום – אין יד הגויים תקיפה על ישראל", ומשמע שרק בזה תליא מילתא, נראה שרש"י לא העלה על דעתו מציאות כזו בלא בימ"ק קיים, ולכן רש"י והרמב"ן שוויא אהדדי, כי רש"י ראה לנגד עיניו שיד ישראל תקיפה זו תקופת מלך המשיח, וא"כ פשיטא שאף יבנה המקדש.
וסברה זו שאבתי מדברי ר' צדוק הכהן מלובלין בספרו דברי סופרים (פרק י"ד), בהגדרת מצוות ישוב הארץ וז"ל: "מצות ישיבת ארץ ישראל, נראה לי עיקר כהמגלת אסתר בספר המצוות [סוף מצוות עשין מצות עשה ד'], דהוא בזמן שבית המקדש קיים, וכלשון הכתוב וירשתם אותה וישבתם בה (דברים יא, לא). וגם אין נקרא ישוב אלא בישיבה בשלוה, כדרך שאמרו בבראשית רבה [פד, נ] מפרש וישב יעקב – ביקש לישב בשלוה, והיינו שהם אדוני הארץ, שהקשו בשבת [פה, א] אטו כולי עלמא יושבי רקיע, פשטי דקרא רצונו לומר אדוני הארץ קודם שבא עשו. וכדרך שאמרו בבראשית רבה [נח, ז] על פסוק ועפרון ישב, דאותו היום נתמנה ארכיסטריקטס, שזה נקרא ישיבה, כשהוא אדון ויושב בראש. ובשבת [לג, א] בעוון שפיכות דמים בית המקדש חרב כו', הא אתם מטמאים אותה אינכם יושבים בה כו', ואח"כ אמר בעוון כו' גלות בא כו עיין שם. ואמאי לא אמר גם תחלה אשפיכות דמים – גלות, דהא דריש אינכם יושבים בה. ועל כרחך דההיא אישיבה דוקא, כדרך ישיבת הארץ בשלוה ובממשלה, דזה נקרא ישיבה, והיינו בזמן שבית המקדש קיים. ומשחרב בית המקדש אע"פ שלא גלו [כולם] ממנה גם היושבים בה אין נקראין יושבי הארץ, ואין להם ישיבה בה, מאחר שהם עבדים עליה למלכי העמים המושלים שם, כמונו בחוץ לארץ, אין זה נקרא ישוב שיושבים בה בישיבה, רק גרות בעלמא, ולא מקיים וישבתם".
הא קמן, שר' צדוק הגדיר שמצוות ישיבת א"י "נראה לי עיקר... דהוא בזמן שביהמ"ק קיים, וכלשון הכתוב 'וירשתם אותה וישבתם בה' (דברים י"א ל"א) וגם אין נקרא ישוב אלא בישיבה בשלוה... והיינו שהם אדוני הארץ" עיי"ש. וכל המשך דבריו רק מוכיחים שישיבת א"י הכוונה לשלטון ולאדם העושה בתוך שלו, והיינו אדוני הארץ השולטים בארץ. וא"כ מדוע ר' צדוק חיבר בין "זמן שביהמ"ק קיים" לבין זמן ששולטים בארץ. והרי יכול להיות מצב שאנו אדוני הארץ ויושבים בה ואין ביהמ"ק קיים, וא"כ מדוע הוא תלה זאת דווקא במקדש?
ונראה ליישב, שר' צדוק לא העלה בדעתו מציאות כזו שיהיה שלטון יהודי בבחינת אדוני הארץ בלא מקדש בנוי לנגד עיניו. להיות אדוני הארץ זו בבחינת משיח, וא"כ פשיטא שאז המקדש ייבנה ג"כ. וא"כ המקדש הוא לא הסיבה למצוות ישוב הארץ אלא סימן. כשיהיה מקדש פשיטא שעמ"י יהיו אדוני הארץ, אך אה"נ כיום, שיש שלטון ועדיין אין מקדש ואנו אדוני הארץ, נראה פשוט שאף ר' צדוק יודה שאנו מקיימים את מצוות ישוב הארץ בזה"ז כדבעי.
ודון מיניה ואוקמיה בדברי רש"י, עיקר האבלות בת"ב הוא על חורבן הבית ולכן כשיהיה שלום ולא תהיה תענית כתב רש"י "שלא תהיה יד הגויים תקיפה על ישראל", ואז פשיטא שייבנה המקדש ג"כ. וע"כ יד ישראל תקיפה ובניין המקדש הוא היינו הך, אלא שכיוון שבניית המקדש לא יכול להתקיים אלא במצב של שלום, של יד ישראל תקיפה, לכן הסביר רש"י את המושג "שלום" לעניין "יד ישראל תקיפה", אך כוונתו גם למקדש. וממילא כל עוד אין מקדש, תשעה באב נקבע לצום, ושאר הצומות תלוי ברצו.
ואולי בכך אפשר ליישב את הסתירה מדברי רש"י בהמשך הסוגיא (שם) בעניין המחלוקת אם בטלה מגילת תענית, שר' יוחנן וריב"ל סברי שלא בטלה מגילת תענית לאחר חורבן הבית, משום שדווקא "הני הוא דתלינן במקדש" כלומר ימי הצומות, אבל הימים המוזכרים במגילת תענית אינם תלויים במקדש וממשיכים לנהוג. ובאר רש"י (שם ד"ה דתלינהו בבנין): "דע"י החורבן הוקבעו לצום וע"י הבנין הוקבעו ליום טוב, שכשנבנה בית שני שלחו בני הגולה האבכה בחודש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים מיום החורבן, כמו שנאמר שם (זכריה ו') שהשיבם הקב"ה כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה שבעים שנה וגו' ומכאן ואילך יהיו לששון ולשמחה ולמועדים טובים". הרי שאף רש"י תלה הצומות בחורבן המקדש, ובכדי שלא יסתור רש"י את עצמו, ע"כ לומר ש"יד ישראל תקיפה" ובניין המקדש שוויא אהדדי.
ועיין בגמ' ברכות (דף נ"ח ע"ב) דאיתא "ת"ר הרואה בתי ישראל בישובן אומר ברוך מציב גבול אלמנה. ובאר רש"י (שם ד"ה ברוך מציב) "כגון בימי בית שני". וזה דומה לדברי ר' צדוק לעיל, שיישוב בתי ישראל שייך דווקא בזמן שהם אדוני הארץ ולכן כתב "כגון בימי בית שני". ועיין בב"י (או"ח סי' רכ"ד) שמבאר את דברי רש"י וז"ל: "ואפשר שאע"פ שישראל מיושבים בתוקף וגבורה בקצת מקומות, אין מברכין עליהם אא"כ היו בארץ ישראל ובזמן הבית ונראה שזו היתה כוונת רש"י" עכ"ל. והוסיף שלברך 'מציב גבול אלמנה' שייך רק לאחר שחזרו מהגלות ומתיישבים בא"י בתוקף ובגבורה, וקודם שגלו לא שייך לקרותם בשם אלמנה. והדברים דומים לדברינו, דשויא אהדדי, אלא שצריך לבאר שמיירי מימי החשמונאים ואילך שמאז הייתה יד ישראל תקיפה. ועדיין קשה, מדוע רש"י לא חילק בזה, ודו"ק. מ"מ מצינו ראיה נוספת שרש"י מחבר בין המקדש לבין יישוב הארץ, ועיין לקמן הרחבה בעניין מאי מיקרי 'חורבנן' ומאי מקרי 'ישובן'.
ועדיין אין הדברים פשוטים, שהרי אפשר לפרש ג"כ הפוך לאידך גיסא, דהיינו ש"יש שלום" הכוונה כרש"י, שיד ישראל תקיפה על או"ה, ואז אין להתענות. וכן שיש מקדש אין להתענות, אך גם בשלטון בלא מקדש אין להתענות (ובכך מיושב ג"כ רש"י בעניין ברכת מציב גבול אלמנה), ומה שהרמב"ן כתב ששלום זה בזמן שביהמ"ק קיים הוא כדברי הטור (שם), שכתב "בזמן דאיכא שלום וליכא שמד כגון שביהמ"ק קיים". ודלמא ה"כגון" שכתב הטור הוא בדווקא, לאמור, שאין זה תלוי בבנין המקדש דווקא, אלא בזמן שיש שלום ואין עלינו גזירות וכדו', והדוגמא לכך היא בזמן ביהמ"ק. אך כתב הטור "כגון", כי זה לאו דווקא, ואף בזמן שיד ישראל תקיפה ושולטת בארץ ג"כ מיקרי שלום אע"פ שאין מקדש (והמילה "כגון" יכולה להתפרש בשתי הבנות, עיין שדי חמד שהובא לעיל).
ודע, שהרמב"ם בפהמ"ש לר"ה (פ"א מ"ג) כתב שבבית שני היו מתענים תשעה באב מפני שהוכפלו בו צרות. ובתשב"ץ (ח"ב סי' רע"א) הקשה על דבריו וטען שאולי זו טעות סופר. אך השפת אמת בסוגיתנו (ר"ה י"ח ע"א ד"ה בגמ' על אב) יישב דבריו "דהא דאמרינן בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה היינו כשהמלכות ביד ישראל כדפירש"י אבל כשהיו כפופין תחת יד האומות (דהיינו בימי מלכות פרס ובימי יון ק"פ שנה כדאיתא בע"ז ט' ע"א עי"ש) אפי' בזמן המקדש הוא בכלל רצו מתענין. וכן הוסיף שם בע"ב (ד"ה בגמ' דאמר) "ויתכן... משמעות הרמב"ם בפיה"מ דבבית שני אחר שבטל מלכות חשמונאי והיו כפופין לאו"ה נקרא אין שלום" עיי"ש. וא"כ לפי דבריו אף הרמב"ם ס"ל כרש"י ש'יש שלום' תלוי רק אם 'יד ישראל תקיפה', אלא שהפליג שאפי' אם המקדש בנוי, כל עוד אין יד ישראל תקיפה, מיקרי אין שלום. ויל"ע.
♦
ד. האם הב"י פסק הלכה במציאות של יד ישראל תקיפה על הגויים?
ויש לדקדק האם מצינו בהלכה דוגמא נוספת ל'יד ישראל תקיפה על הגויים' גם בלא ביהמ"ק.בגמ' במו"ק (דף כ"ו ע"א) מובא מימרא בשם ר' אלעזר "הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר 'ערי קדשך היו מדבר' וקורע. ירושלים בחורבנה אומר 'ציון מדבר היתה ירושלם שממה' וקורע, בית המקדש בחורבנו אומר 'בית קודשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשריפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה' וקורע". וכך פסק הטור (או"ח סי' תקס"א).
ומה נקרא "בחורבנן"? כתב הב"י (שם): "והאי ערי יהודה בחורבנן דקאמר דהיינו שהן חרבות ואין בהן ישוב כלל אבל אם יש בהם ישוב אע"פ שהן בידי גויים היה נראה לכאורה דאין צריך לקרוע ואפשר דכל שהן בידי גויים אע"פ שיש בהן ישוב בחורבנן מיקרי וכן עיקר".
כלומר, היה אפשר לומר שההיפך מ"בחורבנן" הכוונה שיש שם ישוב יהודי שוקק חיים ולא חרב, ואע"פ שהשלטון הוא בידי גויים סוף סוף אין היישוב חרב.
אך הב"י דוחה זאת וסובר שכל עוד יש שלטון של גויים בערי יהודה עדיין מיקרי הדבר "בחורבנן", וע"כ צריך לקרוע. וכתב על כך "וכן עיקר". וכן כתב הב"ח (שם): "ופשוט הוא דהאי ערי יהודה בחורבנן דקאמר הינו אפילו יש שם ישוב כל שיד האומות שולטת עליו בחורבנן מיקרי". ומוכיח זאת מהכתובים "דהא מצפה שקרעו עליה (כמובא בירמיה מ"א) היה שם ישוב עם רב מיהודים וכשדים אנשי מלחמה דעדיין לא ידעו הם שנהרג גדליה... ואעפ"כ קרעו בגדיהם מפני שהיתה נכבשת תחת יד מלך בבל".
וכן פסק המג"א (או"ח סי' תקס"א ס"ק א') וכן הט"ז (שם ס"ק א') והמ"ב (שם ס"ק ב'), "דבחורבנן" פירושו "אפילו יושבים בהן ישראל כיוון שהישמעאלים מושלים עליהם מיקרי בחורבנן". וא"כ היום, שבחסדי ה' זכינו לשלטון ישראל, א"כ אין לקרוע באותן ערי יהודה שיש בהן שלטון ישראל.
ולא קשיא, כיצד לעיל הב"י לא הכריע בין רש"י לרמב"ן לגבי צומות מה הדין כשיד ישראל תקיפה ואין מקדש, ואילו הכא בדיני קריעה על ערי יהודה וירושלים כתב הב"י ששלטון בלי מקדש אינו קורע. דיש לתרץ, דדין קריעה על ערי יהודה וירושלים היה בזמנו ג"כ, שהרי היה ישוב יהודי בירושלים, והייתה הו"א שאין דין קריעה, ולכן היה צריך לומר שכיוון שאין שלטון יהודי במקום זה, לכן "בחורבנן" מקרי וקורע.
וא"כ יכול להיות שהב"י לא הכריע בין שיטת רש"י לרמב"ן מהו גדר "יש שלום", כי הדבר לא נהג בזמנו, אך בעניין קריעה על ערי יהודה, היה צריך לדון מדוע בזמנו קורעים למרות שיש ישוב יהודי, והטעם הוא כי אין שלטון יהודי במקום. אך כיוון "שידיעת ההפכים הוא אחד" (מהר"ל, נצח ישראל פ"א) ממילא נלמד מדבריו שכשיש שלטון ישראל ממילא זה לא חורבן ולכן אין קריעה, ושמא ה"ה שאין צומות בזה"ז, כי זה מקרי "יש שלום".
ועדיין יש לדון בדברי הגמ' הנ"ל, שהרי בגמ' הובא "ערי יהודה בחורבנן" "ירושלים בחורבנה" ו"בית המקדש בחורבנו". ואם חורבן זה שלטון גויים א"כ לכאורה כשחוזר שלטון ישראל אינו נקרא "בחורבנן". אולם, אם לגבי ערי יהודה וירושלים מובן מדוע תלוי הדבר בשלטון ישראל, אך ביהמ"ק מאי מהני שלטון אם הבית עצמו חרב?
אמנם הב"י (שם) לא ביאר את ההבדל הנ"ל, אך כשהוא כתב בשו"ע הוא חילק בין הדברים. בסעיף א' כתב: "הרואה ערי יהודה בחורבנן" ובסעיף ב' כתב: "הרואה ירושלים בחורבנה" ובהמשך סעיף ב' כתב: "וכשרואה בית המקדש אומר בית קודשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשריפת אש וכל מחמדנו היה לחורבה וקורע". ומשמע שמדובר שכל עוד אין את ביהמ"ק בנוי ומשוכלל א"כ הרי הוא חרב והיה לשריפת אש, וע"כ יש מקום לקרוע, אף אם יש על ההר שלטון ישראל, כפי שזכה דורנו בחסדי ה' אשר עלינו.
ואם דיוק זה נכון, א"כ שמא יש להבדיל בין שלטון ישראל בערי יהודה וירושלים, שאז כבר לא מיקרי חרב ולכן אין קריעה, לבין בית קודשנו ותפארתנו, שכל עוד הוא חרב בפועל, יש קריעה. וא"כ ה"ה שתקופה זו תיקרא "אין שלום" ויחוייב בתענית בת"ב שעיקרו הוא על חורבן המקדש בפועל, וכפי שכתבו התוס' (ר"ה י"ח ע"ב ד"ה הואיל והוכפלו בו הצרות) בסיבת התענית בת"ב גם כשאין שמד ד"חורבן בית המקדש תקיפא טובא". וא"כ שמא סבירא ליה להרמב"ן דכל עוד לא נבנה המקדש "אין שלום", כי בניינו מסמל עוד שלמויות רבות רוחניות וגשמיות מעבר לשלטון ישראל גרידא, ויל"ע.
ואכן, פוסקים רבים פסקו בזמנינו שאין לקרוע על ערי יהודה וכן על ירושלים. ביניהם בשו"ת אג"מ (או"ח ד', סי' ע' אות י"א, או"ח ה' סי' ל"ז אות א'), וכן שו"ת ישכיל עבדי (ח"ח סי' כ"ה אות ד' וסי' מ"ג אות א'), הגר"ש דבליצקי על ערי יהודה (קונטרס אחר כותלנו עמ' ט'), חזון עובדיה (ד' תעניות עמ' תל"ז-תל"ח), הגר"ש זוין (המועדים בהלכה עמ' שמ"א), הגרא"י ולדינברג (מובא בספר רבבות אפרים ח"ג סי' שפ"ה) הגאון רבי חנוך זונדל גרוסברג זצ"ל (קובץ נועם חלק י"א עמ' נ"ט), הגרח"ד הלוי (מקור חיים השלם ח"ב פרק צ"ה), משיב מלחמה (ח"ג עמ' של"א) ועוד.
אלא שבעניין ירושלים יש שחלקו, וביניהם הגרש"ז אוירבך זצ"ל (שו"ת מנחת שלמה ח"א ע"ג בסופו), וס"ל שצריך לקרוע, דס"ל שכל זמן שרואים עדיין בעיר הקודש והמקדש כנסיות של נוכרים וגם קברי גויים ואין אנו יכולים למעקר פולחנא נוכראה, עדיין היא בחורבנה. וכ"כ הגר"א נבנצל שליט"א (ירושלים במועדיה בין המצרים עמ' רמ"ד אות רפ"ד) שירושלים מקרי בחורבנה כל זמן שהמקדש שמם, ובטלה אכילת קדשים, אכילת מעשר שני, וכל התלוי בקדושתה של ירושלים, וע"כ צריך לקרוע. וכ"כ הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל (מובא בספר נפש הרב לגאון הרב צבי שכטר שליט"א, עמ' ע"ט): "דתקנת החכמים לקרוע כשרואים את ירושלים בחורבנה היתה בקשר לירושלים בתורת מקצת מקדושת המקדש שבה... שכל עוד שלא יהיה המקדש בנוי על מקומו כל העיר ירושלים היא בבחינת אבלה וחרבה", עיי"ש. וכן כתב הגר"ש דיבלצקי זצ"ל (קונטרס אחר כותלנו, הובא בספר הר הקודש עמ' כ"ו): "שכל זמן שלא נבנה המקדש הרי זה נקרא חורבן לגבי ירושלים".
אך כל זה דווקא לגבי ירושלים, דהוי חלק מהמקדש ואוכלים בתוכו קדשים קלים ומעשר שני וכדו', אך לגבי ערי יהודה פשיטא שאין לקרוע כשיש שלטון ישראל, כהב"י הב"ח המג"א והמ"ב. ופשוט שאין להסתפק שמא כיוון שאנשי השלטון לא כולם שומרי תורה ומצוות א"כ לא מיקרי שלטון, שהרי הרמב"ם כתב (בריש הלכות חנוכה) שאת חנוכה חוגגים על כך שחזרה מלכות ישראל יתר על מאתיים שנה. ובמאתיים שנה אלו היו גם מלכים עוברי עבירות וכן היה ג"כ בבית ראשון, ואעפ"כ לא תיקנו קריעה, דבכה"ג לא מיקרי בחורבנן. ותימה על הפסקי תשובות (סי' תקס"א א') שחלק, וצ"ע. ורוב הפוסקים חלקו על דבריו.
ופוק חזי מאי עמא דבר, שלא נהגו היום לקרוע על ערי יהודה, ורוב ישראל לא נהגו לקרוע אף על ירושלים, וא"כ כדאי הני פוסקים דס"ל דכשחזר שילטון ישראל אין מקום לקריעה, ובחסדי ה' אשר עלינו זכינו שחזר שלטון ישראל לעיר קודשנו ותפארתנו.
לעומת זאת, הרואה מקום המקדש, למרות שבגמ' מו"ק (שם) נאמר "בחורבנן" כפי שנאמר על ערי יהודה ועל ירושלים, מ"מ רוב הפוסקים ס"ל דאין זה תלוי בשלטון ישראל אלא כל עוד המקדש חרב חייבים קריעה. ואף שבב"י לא חילק, מ"מ בשו"ע כתב מפורש "ערי יהודה בחורבנן" "ירושלים בחורבנה" ואילו לגבי המקדש כתב "בית מקדש אומר וכו'", ומשמע שלא קשור לשלטון ישראל אלא כל עוד בפועל לא נבנה נחשב בחורבנו וקורע, וע"כ גם כיום יש לקרוע.
ופוק חזי מאי עמא דבר, וכל הפוסקים ללא יוצא מן הכלל סבירא להו שכיום יש להתענות את ד' התעניות מדין רצו, ות"ב כחובה מפני שהוכפלו בו צרות. וא"כ מוכח שס"ל כהרמב"ן "שאין שלום" הכוונה שאין ביהמ"ק קיים ועדיין לא זכינו לבניינו וע"כ נחשב ל"אין שלום". וכן פסקו הרב המגיד והטור (ושמא אף רש"י, שכתב ש"יש שלום" הכוונה שאין יד הגויים תקיפה על ישראל, ס"ל שהכוונה לזמן המקדש, וכפי שהוכחנו מרש"י בד"ה נוסף). וכן עמא דבר. וע"כ נשאר הדין של "והאידנא רצו ונהגו להתענות לפיכך אסור לפרוץ גדר" (טור שם). וכל עוד יש דין קריעה על מקום המקדש הרי זה מוגדר כ"אין שלום", ובתשעה באב, כיוון שהוכפלו בו צרות, וכדברי התוס' (ר"ה י"ח ע"ב ד"ה הואיל) ש"חורבן ביהמ"ק תקיפא טובא", א"כ הוי הצום בת"ב חובה ובשאר התעניות נחשב ל"רצו", וכבר רצו וקבלו עליהם, לפיכך אסור לפרוץ גדר.
♦
ה. שיטת רבנו הרצי"ה קוק זצ"ל בעניין קריעה על מקום המקדש בזה"ז
ועדיין קשה הדבר, כי פוק חזי מאי עמא דבר, והרבה גם כהיום הזה, לא נהגו לקרוע אפי' כשרואים את מקום המקדש ואת ריצפת העזרה. אמנם, רבים מגדולי ישראל כן נהגו לקרוע, לכה"פ פעם אחת בחייהם, מ"מ רבים לא נהגו כן, ואף מי שנהג פעם אחת, עדיין קשה, שהרי הוא היה צריך לקרוע כל שלושים יום אם לא ראה?אמנם, גם בעבר לא הקפידו בדבר למרות החיוב, וכפי שכתב בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תרמ"ו): "וכתבתי כל זה אע"פ שהוא פשוט לפי שראיתי שאין העם נזהרים בזה ואתה תהיה מן הנזהרים". וכן כתב הברכ"י (או"ח סי' תקס"א ס"ב): "ולא נהגו כך", אך עדיין קשה ולא מיושב.
אולם, רבנו מרן הרצי"ה קוק זצ"ל פסק שמאז שזכינו בחסדי ה' לשחרורה של ירושלים והר הבית, בכ"ח באייר תשכ"ז, אין לקרוע אף על מקום המקדש וראייתו היא מדברי הגמ' שכתבה "ערי יהודה בחורבנן" "ירושלים בחורבנה" "ביהמ"ק בחורבנו" (מו"ק כ"ו ע"א) ואם ערי יהודה וירושלים הכוונה לשלטון, ה"ה למקום המקדש דשוויה אהדדי (שיחות הרצי"ה, ארץ ישראל, עמ' 193). וכ"כ הגרח"ד הלוי זצ"ל במקור חיים ח"ב (פרק צ"ה א').
וצריך להסביר בדבריו, שאף שעדיין לא זכינו לבניינו של המקדש, אין זה אלא מצדנו, משיקולים הלכתיים, רוחניים ומדיניים, ומכיוון שכן, אין כיום חיוב קריעה.
והגרח"ד הלוי (שם) השווה דין זה לדיני אבלות. קריעה עושים רק כששומע שמת לו מת. ובכל שנה ושנה ביום שמת אביו וכדו' נוהג בו תענית (יארצייט) אך לא קורע. וה"ה למקום המקדש. כל זמן שהיה בידי שלטון זרים – דינו כדין מת המוטל לפניו שחייבים לקרוע בגינו, וברגע ששוחרר ההר מעול הזרים, בטל דין הקריעה, אך תענית ת"ב ממשיכה, כדין יום שמת בו אביו ואמו, עד אשר יתעורר הרצון העליון ונזכה לבניין המקדש וחידוש עבודת ה'.
ומכיוון שהלכה כדברי המיקל באבל (אף שבגמ' מו"ק כ"ו ע"ב אמרו שאבלות לחוד וקריעה לחוד. ואין כלל זה שהלכה כדברי המקל באבל שייך לגבי קריעה, שאני קריעה על מקום המקדש שהיא מדין אבלות. כן משמע מדברי החזו"א, הובא בספר הר הקודש עמ' כ') כדאים הני פוסקים לסמוך עליהם, ובכך יישבנו את מנהג העולם שעושים כדין ויש להם על מי לסמוך.
והנה, בזמנו נשאל רבינו הרצי"ה קוק זצ"ל בעניין שינוי הנוסח של תפילת "נחם" בה מזכירים את "העיר האבלה והחרבה והבזויה והשוממה" ורבנו סירב בכל תוקף לשנות והקפיד לומר תפילה זו כמתכונתה. ולכאורה דבריו בעניין פטור הקריעה סותרים דין זה.
אלא שנראה בדברי רבינו שאין סתירה בדבריו, אלא אדרבה, שיטתו משלימה זה את זה. הקריעה על מקום המקדש תלויה בשלטון יהודי, ובחסדי ה' זכינו לכך בדורנו ועל כן אין לקרוע. אך התענית בת"ב היא על כל מחמודינו שאיבדנו מאז החורבן, ועדיין לא שב לנו. רבנו הרצי"ה היה מדגיש שעדיין חסר לנו משכ"ן (ר"ת: מלך, שופטים, כהנים בעבודתם ונביאים) וע"כ יש מקום לתענית. וכדברי מרן הרב קוק זצ"ל: "כל זמן שעוד לא שבו לנו כל מחמודינו מימי קדם, כל זמן שאין לנו מלך ונביא, וסנהדרין גדולה במקום אשר בחר ד', בביהמ"ק, שתצא מהם תורה לכל ישראל בלא שום ספק בהוראה" (עין איה שבת פ"א אות ל"ט) עדיין יש מקום לאבלות ותענית תשעה באב.
והדברים דומים למשל עצמות היבשות עפ"י ביאור הגר"א (ליקוטי הגאון בהוספות לספרא דצניעותא בסופו): "כי מעת שחרב הבית יצאה רוחנו עטרת ראשינו ונשארנו רק אנחנו הוא גוף שלה בלא נפש. ויציאה לחו"ל הוא הקבר ורימה מסובבת עלינו ואין בידינו להציל... ואנחנו מקווין עתה לתחיית המתים, התנערי מעפר קומי וכו' ויערה רוח ממרום עלינו". דורנו, בחסדי ה', זכה לתחיית המתים ועמ"י שב מהגלות וקם לתחיה וזכינו לשלטון ישראל בירושלים ובהר הבית, אך עדיין אנו מצפים ומייחלים לזמן של "ואת רוחי אתן בקירבכם" ונזכה שכל עמ"י ישוב בתשובה שלימה להשי"ת ואז נזכה לבניין המקדש והקמת הסנהדרין בהר הבית ונזכה להתממשות חזון הנביאים "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" ואז יתבטלו הצומות. וכל עוד לא זכינו לזה אנו אבלים בת"ב על מה שחסר לנו, ושנזכה לו בב"א.
♦
ו. מסקנה
מכל הנאמר לעיל, גם היום יש להתענות בתשעה באב ובשאר התעניות, בהסתמך על הדברים דלקמן:א. לדעת הרמב"ן "יש שלום" רק כשביהמ"ק יהיה קיים, וכל עוד הוא חרב, הרי זה בבחינת "אין שלום". וכיוון שבת"ב נכפלו בו צרות, הרי הוא נקבע כתענית חובה, ואף שאר התעניות קיבלו ישראל על עצמם ורצו להתענות. וע"כ אסור לפרוץ גדר, וכן פסקו הרב המגיד והטור.
ב. אמנם לדעת רש"י "יש שלום" הכוונה "שאין יד הגויים תקיפה על ישראל" וכיום בחסדי ה' יד ישראל תקיפה, וא"כ לכאורה היה מקום לאסור להתענות ולהספיד. אך שמא גם רש"י התכוון לזמן שביהמ"ק קיים ולא ראה לנגד עיניו מצב בו יהיה שלטון ישראל בלא מקדש. אך גם אם לא נאמר כן, נראה שהלכה כרוב הראשונים שזה תלוי במקדש, ולא כרש"י שהוא דעת יחיד בעניין.
ג. בגמ' (ר"ה י"ח ע"ב) נפסק שאם יש "גזירת מלכות" לכו"ע יש חובה להתענות בד' התעניות. והרי שמד היה נגד קיום התורה והמצוות כימי ר"ע בזמן אדריינוס שגזרו על השבת והמילה ולימוד תורה ועוד (עיין ב דף ס' ע"ב). ואף שהיום אין "שמד" אך לצערנו הרב רבים מאחב"י נמצאים בתוצאה של שמד, דהיינו שהם רחוקים מקיום תורה ומצוות מאד מאד. ומה לי אם יש אי קיום תורה ומצוות מפני שמד ומה לי אם זה מפני "השכלה" ו"תרבות השפע", סוף סוף המצב הרוחני בעמ"י לצערנו עדיין ירוד. וברור שאף אם היה כיום ביכולתנו לבנות את ביהמ"ק, כל עוד חלק גדול מעמ"י רחוק כ"כ מתורה ומצווות ואינם עושים רצונו של מקום, א"כ לא שייך מקדש בנוי, שרק מיעוט מהעם יקיים בו את מצוותיו ועליה לרגל וכל הדינים, ושאר העם ינהגו ככל הגויים אשר סביבותיהם. ובפרהסיא של המדינה, היא תיראה מדינה כשאר המדינות. וא"כ פשיטא שיש עדיין על מה להתאבל, וע"כ יש להמשיך בקיום התעניות, וכ"ש תשעה באב, עד אשר יערה ה' ממקום רוח טהורה ויחזירם בתשובה שלימה וידעו תועי רוח בינה ונזכה לכל מחמודינו כבימי קדם. וכפי שבחורבן הבית נאמר "היכלא קליא קלית, קימחא טחינא טחינת" (סנהדרין צ"ו ע"ב), כלומר שעמ"י חטא לא הבית הוא העניין, אלא הוא הסימן, וכשיש חטאים אין ערך לבית וממילא "היכל שרוף שרפת", ה"ה בבניינו – אין ערך לבניינו כל עוד עמ"י לא חזר בתשובה ועושים רצונו של מקום. וכדי שנזכה שבנין שלישי יהיה ללא הפסק (כדברי הרמב"ן) ויהיה בנין נצחי, אנו זקוקים שעמ"י יחזור בתשובה שלימה וכשנזכה לכך בב"א, ממילא נזכה לבנינו של המקדש ואז התעניות יהפכו לששון ולשמחה ולימים טובים, אכי"ר.
ד. אולם, מכיוון שלשיטת רש"י שבזמן "שאין יד הגויים תקיפה על ישראל" מיקרי "יש שלום", ואז ימים אלו לשיטתו אסורים בהספד ותענית, ובזמננו בחסדי ה' עלינו זכינו ש"יד ישראל תקיפה על הגויים", א"כ עולה על הדעת שלרש"י אין נוהג כיום הצומות. אמנם אנו פוסקים כהרמב"ן ושאר הראשונים שתלו את דין הצומות בבניין המקדש שעדיין חרב, מ"מ שיטת רש"י חזי לאיצטרופי להקל בשעת הצורך בחומרי בין המצרים וכדו'. שהרי אם לשיטת רש"י אין צומות בזה"ז כ"ש שאין הלכות בין המצרים. אמנם, אנו מחמירים כהרמב"ן, אך כשיש מחלוקת בעניין מנהגים בבין המצרים אפשר לצרף את שיטת רש"י לענין ספק ספקא, ולהקל במקום הצורך כדעה המקילה . וכן משמע מדעת הרמב"ם בפרה"מ עפ"י ביאור השפת אמת (ר"ה י"ח ע"א ד"ה בגמ' על אב) עי"ש, וא"כ גם דעה זו חזי לאיצטרופי.
ה. עוד נ"מ בעניין זה, שהאחרונים כתבו לגבי שלשת התעניות שבעל נפש יחמיר בהם לעניין רחיצה ועוד, וכן יש החמירו להתחיל כבר מהלילה מפני הגזירות ועוד, אך לפי דברינו כדאי הוא רש"י והרמב"ם בפהמ"ש לסמוך עליהם בזה"ז שאין גזירות ויד ישראל תקיפה, בכדי לא לא להוסיף חומרות על עיקר הדין גם לבעלי נפש.
ובשבת קודש פרשת ואתחנן (שבת נחמו) התארח במושבנו ראש ישיבת הר המור, הגאון הרב עמיאל שטרנברג שליט"א, והרצתי את דברי בפניו, והסכים לדברינו שלכה"פ שיטת רש"י והרמב"ם בפהמ"ש חזי לאיצטרופי להקל במקום צורך כשיש מחלוקת במנהגי בין המצרים וכדו'.
♦
סיכום
א. בגמ' בר"ה (דף י"ח ע"ב) נפסק ש"כשאין שלום" ויש "שמד" חובה לצום. וכשיש שלום ואין שמד יהיו הצומות לששון ולשמחה. וכשאין שלום ואין שמד רצו מתענין רצו אין מתענין. ותשעה באב, מפני שהוכפלו בו צרות מתענין הכל.ב. נחלקו הראשונים בגדר "יש שלום". לדעת רש"י הכוונה היא "שאין יד הגויים תקיפה על ישראל". ולדעת הרמב"ן והרב המגיד הכוונה היא ל"זמן שביהמ"ק קיים". להלכה נפסק כהרמב"ן וכל עוד אין המקדש בנוי מקרי "אין שלום", ולכן בתשעה באב שהוכפלו בו הצרות חייבו לצום. ושאר הצומות תלוי ברצו, וכבר קבלו כל ישראל על עצמם לצום, וכך פסק השו"ע.
ג. ואף אם נחוש לדעת רש"י, שמא כיוון שהיום לצערנו חלק גדול מעמ"י רחוק מתורה ומצוות, א"כ הרי זה דומה ל"שעת שמד", שלא בגזירה תליא מילתא אלא בתוצאה של ריחוק מתורה ומצוות. ומכיוון שעדיין זה המצב, שמא אף רש"י יודה שבזה"ז חובה לצום. וע"כ ממ"נ צריך לצום מטעם ספק ספקא, שמא הלכה כהרמב"ן והרב המגיד והטור, דתליא בבנין המקדש. ואת"ל הלכה כרש"י, שמא בזמן שחלק גדול מאחב"י אינם עושים רצונו של מקום, התוצאה היא כשעת שמד, וא"כ חובה לצום.
וגם אם לא נאמר כן, שמא אף רש"י התכוון לזמן שיד ישראל תקיפה והמקדש בנוי ושוויא אהדדי, וא"כ ממ"נ יש לצום בזה"ז.
ד. ולמרות הנ"ל, בזה"ז שבחסדי ה' זכינו שיד ישראל תקיפה, שמא הלכה כרש"י שאין לצום בזה"ז, וע"כ לכה"פ לשיטת רש"י חזי לאיצטרופי להקל במקום צורך בהלכות בין המצרים במקום שיש מחלוקת הפוסקים, וכדאי רש"י לסמוך עליו.
ה. בעניין קריעה על מקום המקדש בזה"ז, רוב הפוסקים הכריעו שקורעים בזה"ז כיוון שביהמ"ק חרב ואינו תלוי בשלטון ישראל.
ובקריעה על ירושלים רוב הפוסקים הכריעו שאין לקרוע בזה"ז, כי יש שלטון ישראל וה"ה בערי יהודה בכה"ג. ויש שהחמירו בקריעה על ירושלים כי ס"ל שירושלים דינה כמקדש, וכל עוד המקדש חרב אף ירושלים מקרי בחורבנן.
ורבנו הרצי"ה קוק זצ"ל סבר שאף על מקום המקדש בזה"ז אין לקרוע כי הגדרת "בחורבנן" של הגמ' זהה בין ערי יהודה ירושלים ומקום המקדש וכש"ש שלטון ישראל איני מקרי בחורבנן. ופוק חזי שרוב העולם לא נהגו לקרוע אפי' כשרואים את מקום המקדש, ויש להם על מי לסמוך [וכן פסק הגרח"ד הלוי בספרו מקור חיים ח"ב פרק צ"ה וכן בשו"ת בית מדרכי לרב מרדכי פוגלמן (סי' ל"ג) ועוד].
ו. למרות פסק הרצי"ה שאין לקרוע בזה"ז על מקום המקדש, אעפ"כ בעניין התעניות ובפרט בעניין תענית תשעה באב סבר הרצי"ה שנוהגין בזה"ז בכל תוקף כל עוד ביהמ"ק חרב ומצב מלכות ישראל אינה שלמה, ואף סרב בכל תוקף מלשנות את נוסח תפילת נחם בת"ב. ובדברינו יישבנו את שיטתו, שמצד אחד יש להודות לה' על חזרת שלטון ישראל בא"י, ועל כך אנו מודים בימי ההודאה. ומאידך, בימי התעניות, ובפרט בת"ב, אנו מדגישים את החוסר הגדול בחורבן ביהמ"ק, הכולל את המצב הרוחני הירוד ובכך שחסר לנו משכ"ן (מלך, שופטים, כהנים ונביאים) וכל מחמודנו עדיין לא חזר אלינו וע"כ יש מקום לתענית.
ויה"ר שהקב"ה יערה עלינו רוח ממרום וילמד טועים בינה וישובו כל אחינו בית ישראל לעשות רצונו של מקום ונזכה לגאולה שלמה ולבניין המקדש, וימי הצום יהפכו לששון ולשמחה ולימים טובים אכי"ר.
♦ ♦ ♦