ראש קיבוץ בישיבת 'נתיבות התורה - אור יהושע' וראש כולל 'אהל חיה'
בית שמש
עישון סיגריות חשמליות בד' צומות ובתשעה באב
א. דין סיגריות חשמליות
נשאלתי אודות עישון [או מדוייק יותר – 'אידוי'] סיגריות חשמליות בצומות[2]. וכדי לבאר את הנדון, נציע תחילה הסבר אודות המכשיר. המציאות היא שיש בתוך המכשיר מים בטעמים מסויימים [יש סוגים רבים, וכל אחד בוחר לעצמו את הטעם האהוב עליו], ויש במכשיר גוף חימום שמחמם את אותם מים ומאדה אותם, והאיש המעשן שואף לתוך פיו וריאותיו את האדים הללו, ולאחר מכן פולט החוצה, כדרך עישון עשן הסיגריות. ופשוט שיש טעם ולחלוחית של המים שנשארים בפה, גם אחרי שהמעשן מוציא את רוב האדים מחוץ לפיו, דלא ימלט שיש חלק מועט לכל הפחות שנשאר בפה, וחלק זה הוא מה שמפיק את הטעם שנשאר בפה, גם לאחר הוצאת האדים החוצה.והנה הרמ"א (או"ח סי' תקסז סעי' ד) כתב: ומותר ללעוס עצי קינמון ושאר בשמים ועץ מתוק, ללחלח גרונו ולפלוט, מלבד ביום הכיפורים דאסור (מרדכי דתענית והגהות מיימוני פ"א).
ובמשנ"ב (ס"ק יג) כתב: מלבד ביוה"כ דאסור - מפני שהוא דאורייתא, אבל זהו דוקא לדעת המרדכי, אבל לדעת המחבר לעיל בסעי' א' דאוסר בט' באב, וכן לדעת הרמ"א דאוסר בכל תענית צבור, גם בענינינו דינא הכי. ע"כ.
ונראה לענ"ד שיש לאסור את הסיגריות החשמליות כדין לעיסת עצי קינמון ובשמים, שאף שהאדם פולט את הלחלוחית, מכל מקום כיון שנשאר משהו, הכריע המשנ"ב [בשם המג"א] שאסור בכל ד' צומות. והוא הדין כאן, כיון שהאדם מלחלח את פיו ונשאר משהו של טעם בפיו, אסור הדבר בכל ד' צומות, כפי שיבואר להלן.
♦
ב. גדר איסור הנאה בתענית ציבור
יסוד הדברים הוא מהסוגיא בברכות (יד.) ששנינו: בעי מיניה אשיאן תנא דבי רבי אמי מרבי אמי, השרוי בתענית מהו שיטעום, אכילה ושתיה קביל עליה והא ליכא, או דילמא הנאה קביל עליה והא איכא, אמר ליה טועם ואין בכך כלום. ע"כ. ומבואר שלמסקנא האיסור בתענית הוא דווקא אכילה ושתיה ולא הנאה, ולכן טעימה ללא בליעה מותרת.ובתוספות (שם ד"ה או דלמא) כתבו שמהלשון 'קביל עליה' משמע שהנדון הוא רק על תענית יחיד, אבל בתענית ציבור אסורה גם הנאה.
והבית יוסף הביא מחלוקת ראשונים מתי נאסרה גם הנאה, שלדעת הרא"ש (תענית פ"א סי' טו) והריב"ש (סוף סי' רפז) רק תשעה באב ויום הכיפורים אסורים, אבל שאר הצומות מותרים, כיון שבשאר הצומות הצום תלוי ב'רצו או לא רצו'. אבל לדעת התוס' (שם) בכל ד' צומות אסורה הנאה, ורק בתענית ציבור שקבעו על עצירת גשמים וכדו' מותר. ולדעת התרומת הדשן (ח"א סי' קנח) כל תענית ציבור בכלל, ורק תענית יחיד מותר. אכן, הבית יוסף הסתפק שגם התרומת הדשן אוסר רק ב-ד' תעניות. ועי' במגן אברהם (ס"ק ג), ובמחצית השקל (שם) בדעתו, שנראה שלמד שבכל תענית ציבור אסור, ורק בתענית יחיד מותר.
ולעיקר ההלכה נחלקו השו"ע והרמ"א (סעי' א). לדעת השו"ע הנאה אסורה רק בתשעה באב ויום הכיפורים, ואילו בשאר צומות מותר. ולכן לדעת השו"ע טעימה בעלמא – שהאדם פולט את מה שטועם – בכל ד' צומות מותר, כיון שהוא לא אוכל ולא שותה אלא רק נהנה מהטעם, וזה מותר בכל ד' צומות, ואסור רק בתשעה באב ויום הכיפורים. ואילו לדעת הרמ"א בכל תענית ציבור נאסרה הנאה, ולכן אסור לטעום ולפלוט בכל ד' תעניות.
ובסעי' ג' הביא הרמ"א את הדין של לעיסת קינמון וזנגביל וכדו', ופסק שהדבר מותר חוץ מביום הכיפורים. והקשה המגן אברהם (ס"ק ח) שכיון שלפי הרמ"א כל הנאה אסורה בכל ד' תעניות, כיצד כאן פסק הרמ"א להתיר את לעיסת הקינמון והזנגביל, והרי גם זה בכלל הנאה. ומחומר הקושיא פסק המג"א שיש לאסור לעיסת קינמון וזנגביל בכל ד' צומות, והיינו משום שהנאה אסורה בכל ד' צומות. וכן נקט הגר"א להלכה, שיש לאסור כל הנאה בכל ד' צומות, וכן נקט להלכה המשנ"ב (שם) עפ"י המג"א והגר"א, ודלא כהרמ"א.
♦
ג. יישוב סתירת הרמ"א – ביאור יסוד מחלוקת הרמ"א והמג"א
ובאמת דברי רמ"א תמוהים ביותר, שנראה כסותר משנתו באותו הסימן ובאותה הסוגיא ממש, והוא פלא עצום.ונלענ"ד לבאר בדברי הרמ"א, שהרמ"א למד בכוונת הגמ' שאין המדובר בכל הנאת חיך, אלא דווקא בהנאה שבאה בדרך אכילה, והיינו שהנאה שבאה לאדם באופן שהוא אוכל דבר הראוי לאכילה, אלא שהוא פולט אותו ומכל מקום נשאר לו טעם, דבר זה נקרא הנאה בדרך אכילה, ואף שהוא לא אוכל ממש, מכל מקום אסרוהו חכמים, כיון שהוא בא באופן של אכילת אוכל. מה שאין כן כשאדם לועס קינמון וזנגביל, כיון שאין זו הדרך לאוכלם כלל, שהרי הם צמחי בשמים ותבלין, והדרך הוא לשים מהם מעט בתוך מאכל ולא לאוכלם כמות שהם, נקט הרמ"א שעל אופן זה לא מדובר כלל בסוגיא בגמ'. ולכן לדעתו יש להתיר אופן זה, ורק ביום הכיפורים אסור משום החומרא של יום הכיפורים, אבל בשאר ד' צומות מותר [ומשמע שאפילו בת"ב מותר].
אמנם המגן אברהם למד שאין הבדל בין דבר שהוא בעצמו אוכל ממש לבין דבר שאין אפשרות לאוכלו כמות שהוא, אלא כל שיש לו הנאת החיך, כיון שהוא מכניס את אותו הדבר לפה והוא נהנה ממנו, הרי זה בכלל הנאה, שעליה נאמר במסקנא בגמ' שהיא אסורה בכל ד' צומות.
נמצא לפי הנ"ל שהנדון של סיגריה חשמלית יהיה תלוי במחלוקת הרמ"א והמג"א, שהרי הנוזל שנמצא בתוך הסיגריה אינו 'אוכל' כלל, ומכל מקום הוא נותן הנאת החיך. ולפיכך, לפי הרמ"א, שרק הנאה מאוכל ממש נאסרה, יהיה מותר לעשן סיגריה זו, אולם לפי המג"א שכל הנאת חיך אסורה בכל ד' צומות, יהיה עישון הסיגריה החשמלית אסור בכל ד' צומות מדינא דגמ'.
וכיון שהכרעת המשנ"ב כדעת המג"א והגר"א, ודלא כהרמ"א, שוב ממילא יש לנו לאסור עישון זה בכל ד' צומות, וק"ו בתשעה באב[3].
♦
ד. עישון סיגריות ונרגילה בתענית ציבור
והנה, השיירי כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף אות ב) חלק גם הוא על הרמ"א לגבי לעיסת קינמון ונגביל, וגם הוא נקט שכיון שהעיקר להלכה שבכל תענית ציבור שלא צריך לקבל עליו את התענית אסור אדם בהנאה, ממילא אסור הוא גם בהנאה זו של לעיסת מיני בשמים.ולאחר מכן (שם אות ג) האריך לאסור את עישון הטבק, עיי"ש אריכות דבריו, והביאו המשנ"ב (סי' תקנה ס"ק ח) להלכה [ואף שהיקל למי שדחוק ביותר, היקל רק אחרי חצות ורק בצינעא].
ומצאתי באשל אברהם (בוטשאטש, כאן בסוף הסימן) שכתב ז"ל: אודות שאיפת טובאק והעישון בתענית, פשיטא שאין שום פתחון פה על הנוהגים להתיר, וגם אותם שכתבו להחמיר היה כוונתם רק בעישון טובאק רטוב מאוד ובולעים העשן וההבל היוצא מהלח הרטוב שיש על זה חשש שאולי הוא כהבל היוצא ממשקים שהוא כמשקים, והגם שהוא מכל מקום שלא בדרך משקה, עם כל זה יש חשש כיון שהוא דרך הנאתו. מה שאין כן במדינותינו אין שום פתחון פה כל דהוא לחשוש בזה, כי כוונת העישון הוא רק לבריאות הגוף לרפות המעיים ואין בולעים העשן ואין הטובאק לח כל כך שיהיה מההבל איזה ממשות דטעם, והמחמירים היה כוונתם רק למגדר מקלות ראש. עכ"ל.
וכוונתו ברורה שהעישון בזמן הקדום היה בעיקר כדרך העישון שנקרא היום 'נרגילה', שבו הטבק רטוב מאד, והגחל לא עומד על הטבק עצמו, אלא מונח מלמעלה ויש הפסק אויר בין הגחל לטבק, כך שהגחל מבשל את הטבק, ובשאיפת העשן נכנסים לפיו של המעשן גם עשן וגם אדים מעלי הטבק שמתבשלים.
ושמעתי מאחד שעשה ניסוי, פעם אחת הכניס עשן סיגריה רגילה לתוך בקבוק, והעשן נשאר בצורתו זמן רב. ופעם אחרת הכניס עשן נרגילה לתוך בקבוק, ולאחר זמן מה הצטברו בתחתית הבקבוק מים עכורים. וביאר שההבדל במציאות הוא שעל כרחך שהעשן של הנרגילה מורכב גם מאידוי של הלחות שיש בטבק, ולאחר זמן המים התעבו וחזרו להיות מים, ולכן הצטברו מים בתחתית הבקבוק.
והרי גם האשל אברהם, שהתיר לגמרי את עישון הסיגריות, נקט שבעישון טבק לח כפי שיש בנרגילה יש מקום להחמיר מטעם הנאה, ואם כן בנדון דידן, שמדובר רק על משקה ללא תערובת עשן כלל, פשיטא שהוא דרך הנאה. וגם מי שהתיר את הסיגריות ללא חשש כלל יאסור עישון זה, וק"ו שלדעת הכנסת הגדולה ושאר האוסרים כל עישון, אין מקום להתיר את עישון הסיגריות החשמליות כלל וכלל.
♦
העולה לדינא
א. עישון סיגריה חשמלית אסור בכל ד' צומות, ואין לזה היתר כלל.ב. עישון נרגילה אסור בכל ד' צומות, לכל הפחות בדרך חומרא [ויש הנוקטים שאסור מעיקר הדין].
ג. עישון סיגריות בכל ד' צומות אינו ראוי, ויש אוסרים לגמרי, ובת"ב אסור עד חצות ולאחר חצות אינו ראוי, ומי שדחוק ביותר יעשן רק בצינעא.
♦ ♦ ♦