פולמוס לבישת טלית קטן שלא בדרך עיטוף

הרב ירחמיאל ישראל יצחק הלפרין
בני ברק

פולמוס לבישת טלית קטן שלא בדרך עיטוף[2]

א. הגדרת מצות ציצית

נצטווינו בתורה (במדבר פרק ט"ו פסוק ל"ח) "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדרתם".
על איזה בגד יש להטיל ציצית? דבר זה נתבאר בפשוטו של מקרא, וכדברי ר"א בן עזרא: "על כנפי בגדיהם - על כל בגד חלוק או מכנסים כי אם תחלקוה הנה הוא כדמות כנף".
בפסוק נוסף, במשנה תורה (דברים פרק כ"ב פסוק י"ב), מצווה התורה "גדלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה". כאן מוסיפה התורה פרטים בחיוב המצוה, כך כתב רבינו בחיי:
על ארבע כנפות כסותך. ממה שכתוב בפרשת ציצית (במדבר פרק ט"ו פסוק ל"ח) על כנפי בגדיהם, היה האדם מבין לחייב בציצית כל מה שנקרא בגד, כענין שכתוב (שמות פרק כ"ח פסוק ד') ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד ומעיל, ואפילו אין לו אלא שתי כנפים או שלש בלבד, שהרי הוא אומר כנפי בגדיהם. אבל הכתוב הזה יגלה עתה שאין חיוב הציצית בכל בגד אלא אם כן יש לו ארבע כנפים, כענין הטליתות והסדינין וכיוצא בהן, וטלית בת שתים ושלש כנפים פטורה מן הציצית שהרי כתוב ארבע, אבל בעלת חמש חייבת בציצית, שהרי יש בכלל מאתים מנה ויש בכלל חמש ארבע.
דהיינו, לא כל בגד בעל כנפיים מחוייב בהטלת ציציות לכנפותיו, אלא רק בגד בעל (לפחות) ארבע כנפות.
לכשנצטוו ישראל במצוות ציצית, הם הטילו את פתילי הלבן והתכלת על כנפות בגדיהם, שצורתם חייבה מצווה זו^[3]. לבישת בגד מיוחד כדי לקיים מצוות ציצית לא הייתה נצרכת ולא הייתה נהוגה מאז ועד ימי רבותינו הראשונים.
♦

ב. לבישת ציצית בזמן חז"ל

צורת לבישה הבגדים בימי חז"ל היתה כך: בתחילה לבשו בגד פנימי, עליו חלוק ומעליו התעטפו בטלית^[4]. כך משמע בגמרא^[5]: "לבש בחלוק כסה בטלית". ביתר פירוט הובא במסכת דרך ארץ פרק י': "הנכנס למרחץ וכו' וקודם שיכנס כיצד יעשה: חולץ את מנעליו, ומסלק את כובעו, ומסלק את טליתו, ומתיר את חגורו, ופושט את חלוקו, ואחר כך מתיר את פורקסו התחתונה. רחץ ויצא וכו', ואחר כך מניח פרקסו התחתונה, ולובש את חלוקו, וחוגר את חגורו, ומתכסה בטליתו, ואחר כך מניח מנעליו"^[6]. בזמנם לא היו בגדים מיוחדים למצות ציצית, אלא הם היו תולים ציציות על כנפות בגדיהם הרגילים, שצורתם חייבה הטלת ציציות כיון שהיו להם כנפות.
לדוגמא נביא את לשון הגמרא בברכות (מ"ז:) "איזהו עם הארץ וכו' כל שאין לו ציצית בבגדו", ולא - אינו לובש בגד-ציצית. או לשון הגמרא בפסחים (קיג:) "שבעה מנודין לשמים אלו הן (יהודי( [מי] שאין לו אשה, וכו', ומי שאין לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו וכו'". בימינו היינו אומרים אינו לובש את בגד הציצית.
בכלל, בלשון חז"ל 'טלית' אין הכוונה דווקא על טלית של מצוה, אלא על סוג בגד עליון^[7].
♦

ג. לבישת ציצית בתקופת הראשונים באשכנז

בתקופות מאוחרות יותר, כשהשתנה אופי וצורת הביגוד, חדלו ללבוש בגדים בעלי ארבע כנפות. כדי לקיים את מצוות ציצית הם היו צריכים לחפש במיוחד בגד המחויב בציציתו. יהודים רבים בתקופה זו לא הידרו במיוחד לתפור לעצמם בגד המחויב בציצית ולא קיימו מצוות ציצית. עדויות על כך מצאנו בין כתבי הראשונים, הן באשכנז והן בספרד.^[8]
כך משמע מדברי תוספות ישנים (שבת ל"ב:): "בעון ציצית כו' - דוקא בימיהם שהיו מלבושיהם כך בארבע כנפות היו נענשים מי שלא היה להם ציצית, כדמוכח (מנחות מא.) גבי א"ל מלאכא לרב קטינא כו', אבל השתא שאין העולם רגילים במלבושים כאלו אין צריך לקנות. אך טוב לקנות טלית ולברך עליו בכל יום כדאמר בסוף פרק קמא דסוטה (דף יד.) וכי לאכול מפריה היה רוצה משה אלא אמר משה מצוה שאוכל לקיים יתקיים על ידי".
וכן בתוספות בערכין (ב:) "היינו דווקא באותן הימים דכל הטליתות היו בת ארבע כנפות איכא עונש לאותו שמשנה אותו להיפטר, אבל בזמן הזה שרוב הטליתות פטורין אין עונש למי שאינו קונה ארבע כנפות". ובתוספות בברכות (י"ח.) מבואר "דוקא הם שהיו רגילים כולם בחייהם ללבוש טלית בד' כנפות וללבוש ציצית, וכו', אבל אנו שגם בחיינו אין מנהגינו ללבוש תמיד ציצית, וכו'"^[9]. ובתשובות הראב"ן^[10]: "שאלני חתני רבי אורי, מצוה חמורה כמו ציצית שהיא שקולה כנגד כל המצות, מאי שנא דמקילין בה רוב ישראל שאין מתעטפין בה בכל יום. והשבתי לו לפי שאין ציצית חובת גברא, וכו'".גם מכתבי הרמב"ם מוכח שבזמנו ובמקומו לבישת ציצית בכל יום היתה מדת חסידות ליחידים בלבד. במשנה תורה שלו (הלכות ציצית פרק ג' הלי"א) כתב "אע"פ שאין אדם מחוייב לקנות לו טלית ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית אין ראוי לאדם חסיד שיפטור עצמו ממצוה זו, אלא לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחוייבת בציצית כדי שיקיים מצוה זו. ובשעת התפלה צריך להזהר ביותר. גנאי גדול הוא לתלמידי חכמים שיתפללו והם אינם עטופים".
ובנו רבי אברהם^[11] בתארו את האנשים שמקיימים מצוות רק משום חנופה או מיראת העונש ומחמת כבוד כתב "וכן המרבה בתפילה ובהשתחויה, ומתמיד בלבישת ציצית ובהנחת תפילין כדי שיחשבוהו לחסיד, וכל הדומה לזה." נציין כאן לעדותו המפורסמת של רבינו משה מקוצי בעל הסמ"ג (עשין ג') "ויהי אחר ארבעה אלפים ותשע מאות ותשעים וחמש שנים לבריאת עולם היתה סיבה מן השמים להוכיח, ובשנת תתקצ"ו הייתי בספרד להוכיחם, ואמץ הקב"ה זרועותי בחלומות היהודים ובחלומות הגוים וחזיונות הכוכבים ויט עלי חסדו ותרגז הארץ ותהי לחרדת אלקים, ועשו תשובות גדולות וקבלו אלפים ורבבות מצות תפלין מזוזות וציצית. וכן בשאר ארצות הייתי אחר כך ונתקבלו דברי בכל המקומות".
♦

ד. התפשטות לבישת הטלית קטן

מתקופה מסוימת בסוף האלף החמישי ותחילת האלף הנוכחי התחילו לדון הפוסקים בשאלת חיוב טלית קטן^[12] במצוות ציצית. כנראה מאז החלו ללבוש במיוחד בגד המחויב בציצית [חוץ מהבגדים הרגילים]. הנהגה חדשה זו^[13] חייבה את הפוסקים להביע עליה את דעתם לחיוב או לשלילה.מסך המקורות בספרי הראשונים העוסקים בשאלת חיוב ציצית בטלית קטן, נראה שהתפשטות הטלית קטן החלה בארצות אשכנז [ויש לשער שהסיבה לכך הייתה בגלל אופי הלבוש^[14]]. רבינו יצחק מוינה, האור זרוע^[15], כתב בתוך דבריו בענין קבורה בציצית: "דבימי חכמים שהיה לכולם טלית בת ארבעה כנפים ענשינן, אבל עתה כשלובש טלית בת ד' כנפות אינו אלא מן המתמיהין, אפילו בעידנא דריתחא לא מיענשי. מיהו לא נהירא לי זה הטעם, דבבית הכנסת וגם אפילו כל היום תחת סרבלו אינו כלל מן המתמיהין".הנה שומעים אנו בסוף האלף החמישי על אפשרות של לבישת ציצית באופן מיוחד [שלא בבגדים הרגילים] בשני אופנים: בבית הכנסת (טלית גדול?) ותחת הבגד העליון (טלית קטן).
מסתבר שלבישת ציצית בבית הכנסת הייתה רווחת הרבה יותר מאשר לבישת טלית קטן כל היום.
במאה הראשונה לאלף הנוכחי מצינו את רבינו יעקב בעל הטורים, שכתב בהלכותיו (סי' כ"ד): "אף על פי שאין אדם חייב לקנות טלית בת ארבע כנפות כדי שיתחייב בציצית, אלא דוקא אם רוצה להתכסות בטלית בת ד' כנפות חייב להטיל בה ציצית, מכל מקום טוב ונכון להיות כל אדם^[16] זהיר וזריז במצות ציצית שיהיה לו בגד קטן מצוייץ שילבש אותו כל היום".
מקור חשוב ומסכם להשתלשלות לבישת הציצית מצאנו בכתבי הריטב"א^[17] וז"ל:
כי בימי רבותינו היו כולם לובשים טליתות מצוייצות מחיים, ולפיכך מטילין להם כן במתים.
אבל עכשיו שיש הרבה בני אדם שאין להם ציצית מחיים האיך מטילין לו לאחר מיתה אין זה כבוד כי אם לועג גדול, ומפני המחלוקת והבושה נמנעו מלהטילו אף למי שהוא זריז בו מחיים.
ועכשיו תהלה לאל כי רוב בני אדם זריזין במצות ציצית מחיים, חזרו לדין התלמוד להטיל אחר מיתה למי שזריז בו מחיים, ואין למחות בשום מנהג שנהגו בדבר זה והכל לפי מה שנהגו.
על פי המקורות שהבאנו כוונתו כך: א. בזמן התלמוד לבשו טליתות בעלות ארבע כנפות, וממילא חייבות בציצית. ב. בתקופת הראשונים השתנה אופי הלבוש, והבגדים כבר אינם בעלי ארבע כנפות, וממילא הרבה בני אדם אינם מקיימים מצוות ציצית, אלא רק מיעוט זריזים בזה. ג. בתקופת הריטב"א (שהיא מקבילה לתקופת תלמידי המהר"ם מרוטנבורג באשכנז) חזרו ללבוש ציצית על ידי בגד מיוחד בעל ד' כנפות.
♦

ה. ערעורים על חיוב טלית קטן בציצית

דרכה של הטלית קטן, ממלבוש לחסידים יחידים ועד היותה לנחלת ההמון, לא היתה סוגה בשושנים. היו מרבותינו שסברו שאין יוצאים בה כלל ידי חובת ציצית, כיון שאין מתעטפים בה כבימי חז"ל, אלא לובשים אותה כבגד. מכך התפתחה שאלה נוספת: מהי הברכה על סוג ציצית זה? האם אפשר להמשיך ולברך את הברכה 'להתעטף בציצית' גם על בגד שאין מתעטפים בו?
מהראשונים שעירערו על חיוב ציצית בטלית קטן היה רבינו אליעזר ב"ר יואל, הראבי"ה^[18]. את דבריו למדים אנו מתוך דברי בן תלמידו רבינו חיים אור זרוע (שו"ת מהר"ח אור זרוע סימן ד') וז"ל:
מורי רבינו מאיר [מרוטנבורג] זצ"ל, הורה לי לברך על טלית קטן שיש בו בית צואר ולובשים אותו. ואמר לי מורי שיש לברך עליו להתלבש בציצית.
ורבינו אבא מארי [בעל האור זרוע] כתב בקובץ שלו וז"ל: והא דיש בני אדם שמקפידין על חלוקי צמר, או על פשתן שתופרים אותם יחד מלפנים ומלאחריהם כדי שלא יהיה בת ד' כנפים. אומר מורי האבי עזרי דאינן צריכים, דכיון דדרך לבישה הוא, לא מיחייב בציצית, דלא מיחייב אלא דרך עיטוף. תדע, דמברכינן להתעטף ולא מברכינן ללבוש.
ומזה הטעם אמר ר', דאינם יוצאים ידי חובה אותם בני אדם שעושין בית הצואר בסרבל שלנו, או בית הצואר כמו בחלוק, דדרך לבישה הוא ולא עיטוף.
וחזר ושנה (שם סימן ח'):
ורבינו אבא מארי זצוק"ל כתב בשם רבינו אבי העזרי, שכל טליתות שאינם מתעטפים בהם אלא לובשים אותם אין בהם מצוה כלל, מדמברכינן להתעטף בציצית.
אכן מורי רבינו מאיר [מרוטנבורג] זצוק"ל אמר לי שיש לברך על טליתות שאנו לובשים כעין חלוק שפתוח מב' צדדים להתלבש בציצית. ותמהתי אם כן למה נהגו כל העולם להתעטף, שאין כל העולם רגילים לצאת לשוק מעוטפים ואף לא בביתם, יתקנו סרבלים בד' כנפים. ומלאכה דאמר לרב קטינא סרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עליה למה לא תיקן לסרבלו ד' כנפים ויתחייב בציצית.
לא זכינו לכתבי רבינו יצחק בעל אור זרוע להלכות ציצית, אך זאת אנו למדים מכתבי בנו מהר"ח, שדעת הראבי"ה ברורה: בגד המחויב בציצית הוא רק בגד שמתעטפים בו (כמו טלית גדול), שזה היה סגנון הבגדים שהיו בדורות הקדומים שהיו לובשים אותם כל היום^[19], אך בגדים שהם נלבשים על הגוף על ידי פתח בבית הצוואר לא חייבים בציצית. בסיום דבריו מכוון האור זרוע לטלית קטן שהיו שנהגו ללכת בה כל היום כדי לקיים מצות ציצית, ואמר עליהם: "דאינם יוצאים ידי חובה אותם בני אדם שעושין בית הצואר בסרבל שלנו, או בית הצואר כמו בחלוק, דדרך לבישה הוא ולא עיטוף".לעומת הראבי"ה, מהר"ם מרוטנבורג סבר להיפך: גם בגד של לבישה בעל ארבע כנפות חייב בציצית בברכה.
הסתייגות מחיוב ציצית בבגד לבישה, כדעת הראבי"ה, מצאנו אצל אחד מגדולי צרפת בתקופתו, הר"ש משאנץ^[20]. כך הובא במרדכי^[21]:
כתב רבינו שמשון ז"ל:
"אמר לי רבי [ - ר"י] בשם ר"צ^[22], דאותם טליתות שעושין באשכנז והם כמין מלבוש שיש לה בית הצואר וחציו לפניו וחציו לאחוריו כעין קפלריא אין זה מן המובחר, דלא מקרי אשר תכסה בה. ואף ראשו משמע קצת שצריך לכסות מדבעינן בפ' התכלת שיעור טלית שהקטן מתעטף בו ראשו וגדול יוצא בו עראי וכו', משמע שצריך שיהא עליו שם מלבוש ראוי לכסות עליו לכל הפחות לקטן, וסימן לדבר שאנו מברכין להתעטף בציצית, וכן גבי אבל עטיפת הראש. ומה שאומר בערוך (סודר) [דסודר] חייב בציצית היינו סודר שמכסה בו ראשו ותלוי למטה הרבה שהיה יכול להתעטף בו. ולכך קורא רבי תגר על העושין [בין בציצית בין^[23]] בלא ציצית כי רפיא בידיה משום ספק מעשה להניח טלית בת ארבע כנפים בלא ציצית. ורבי אמר לנו שעשה טלית כמין סרבל קטן ולו שני כנפים, ובצריה לב' כנפיה קצת והוו לה ארבע, דאפילו רב ששת דאיירי כאן בבצריה דמשמע שאין טלית מן המובחר היינו לפי שחתך ממנו מעט וסבור לבטלו מתורת ד' כנפות, אבל אם חתך חתיכה ניכרת אין לך טוב ממנו.
וכן דרך המתעטפים והצנועים שעושין כן תחת מלבושיהם. ועיני ראו אותו של רבי כדי להורות הלכה למעשה. וצריך להרחיק הקרנות זה מזה שיהו ניכרים היטב כשנים". עד כאן לשונו.
המרדכי קטן^[24] ניסח זאת בקיצור כדרכו:
כתב רבי' שמשון וז"ל: אמר לי ר', אותם טליתות שעושין באשכנז והם כמין מלבוש, שיש להם בית צוואר וחציו לפניו וחציו לאחוריו, אין זה מן המובחר, דלא מקרי אשר תכסה בה.
ור' קורא תגר על העושין כן בין בציצית בין בלא ציצית, כי רפיא בידיה להניח טלית בת ד' כנפים בלא ציצית.
ור' אמר לנו, שעשה טלית כמין סרבל קטן ולו שתי כנפים, ובצריה לב' כנפיה קצת, והוה לה ד'. ובודאי חתיכה גדולה ניכרת בד' כנפים אין טוב הימנו.
ועיני ראו אותו של ר' כדי להורות הלכה למעשה. וצריך להרחיק הקרנות זה מזה שיהא ניכר היטב, עכ"ל.
תשובת הר"ש משאנץ עצמו נמצאת בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג, סי' רפ"ז) וז"ל:
ואותן טליתות העשויין כמין קפרוניש, שמעתי שזו היא טליתות של חסידי אשכנז, ויש לו ד' כנפים, וכשפושט מעליו שוטחן ומתכסה בו. וי"א דלא מקרי טלית אלא כעין שלנו שעשוי להתעטף בו ולהתכסות כדכתיב כסותך ומברכים להתעטף, ואני נזהר מללובשן לאפוקי נפשאי מספק. אבל אותו קוטיוש שיש להן בית זרוע לא דמי כלל ואין כאן מיחוש [דכנף] דידהו לאו כנף. וכו'. שמשון בר' אברהם ז"ל^[25].
מדברי הר"ש משאנץ בשם רבו ר"י^[26] למדנו שטליתותיהם של חסידי אשכנז בתקופתו היו בדרך לבישה שאינה מחוייבת בציצית. אך למעשה הוא הסתפק בדבר, ולהלכה סבר שאין ללבוש טלית קטן כזה בלא ציציות (כמו שהתיר, לכאורה, הראבי"ה), אך גם אין זה מן המובחר לקיים בה מצות ציצית. ר"ש משאנץ עצמו החמיר אף הוא מספק.את הטליתות האלו לבשו 'חסידי אשכנז', כלשון ר"ש משאנץ, ומכאן שלא היה זה עדיין מנהג רווח בכלל הציבור אלא מנהג יחידים [כמו שנוכחנו לעיל שהתפשטות לבישת הטלית קטן הייתה בתחילה מנהג חסידים, עד שהיא נהייתה מנהג כלל ישראל]. עוד שמענו מדבריו ש'חסידי אשכנז' סברו שאפשר לצאת בטלית בדרך לבישה, ידי מצוות ציצית.
שינוי צורת המלבושים במהלך השנים הביאו את הפוסקים לדורותיהם לדון בצורות שונות של בגדים מפני מה אין מטילים בהם ציצית^[27].
גם בזמנו דן הבית יוסף^[28] בגלימה [כעין חליפה בימינו] שמשום מה לא נהגו להטיל בו ציציות [אם כי כותב ששמע שיש מזקני ספרד שמחמירים לעגל בו פינה]. בתוך דבריו כתב:
ואין לומר שאנו סוברים כאביו של אור זרוע שכתבתי בסימן ח' (ד"ה ודרך) דלא מיחייב דרך לבישה, אלא דרך עיטוף, שכבר כתבתי שם בשם מהרי"ק^[29] שאין לסמוך על זה כלל. ועוד, דאם כן לא מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש שאנו לובשים טלית קטן ומברכין עליו אף על פי שאין אנו מתעטפין בו, והיאך נפטור הגלימות מציצית מטעם שאנו לובשים אותם דרך לבישה ולא דרך עיטוף.
הבית יוסף כותב שאינו יכול להסתמך על דעת האור זרוע, שבגד בדרך לבישה פטור מציצית, כיון שמהרי"ק פסק שאין הלכה כמותו, וגם שהרי כך המנהג שלובשים טלית קטן בברכה, אף על פי שהוא בדרך לבישה.
וממשיך וכותב:
וראיתי כתוב בסוף ספר אחד תשובה יחידית בשם ה"ר חסדאי ז"ל, שהיה פוטר אותם משום דלא מיחייבי בציצית אלא חתיכה מרובעת כעין טלית שלנו. ולא הביא טעם וראיה לדבריו. ואם היה טעמו מפני שהיה סובר כאביו של אור זרוע שכתבתי בסמוך, יקשה עליו מה שהקשיתי בסמוך.
לאיזו תשובה יחידית התכוון הבית יוסף?
הוכח^[30] כי כוונתו הייתה לתשובת הרמ"ה^[31], שנכתבה בסוף קובץ שו"ת הרא"ש כתב יד^[32]. הרמ"ה [שאגב נשא ונתן בענייני הלכה ואמונה עם הר"ש משאנץ^[33]] הביע את דעתו בחריפות כדעת אור זרוע בשם הראבי"ה והר"ש משאנץ בשם ר"י. וז"ל:
וששאלת, הטלית שהיא כעין גלימא אם אדם יוצא לשם ציצית ואם לאו.
כך ראינו, שאין אדם יוצא בה לשם ציצית, שלא מצינו זכר לציצית אלא בטלית לחוד וטלית לחוד וגלימא לחוד. וצורת הטלית ידועה היא לכל שהוא פושטה כדרך הגונה^[34] כעין אותה שאדם מתכסה בה במשכבו בלילה^[35], וזו היא שראויה להתעטף בציצית, אבל גלימא לא שייך בה עיטוף כלל אלא לשון לבישה. ולישנא דקרא כמו [כן] דייקא דכתיב אשר תכסה בה ולא כתיב אשר תלבש. וכל היכא דאיתמר טלית, בין לענין ציצית בין לידי מידי אחרינא, לא משמע אלא כי האי גונא. והבודים מלבם דברים שאינן נראין מפשט התלמוד לא מהבנת הראשונים, עתידים ליתן את הדין.
וכללו של דבר שהעושה כן לא קיים מצות ציצית, ולא עוד אלא שבכל פעם ופעם שהוא מברך על כזאת להתעטף בציצית עובר על לא תשא את שם ד' אלקיך לשוא, ולא עוד אלא שמעיד עדות שקר בעצמו.
והשם ידריכנו ואתכם בעדות הנאמנה דרך עבודתו הנכונה ויאיר עינינו בתורתו ויטהר לבנו ליראתו, והיה זה שלום כחפץ מאיר בר' טודרוס הלוי מכ"ב.
האם במקומו וזמנו של הרמ"ה לבשו טליתות קטנים דרך-לבישה? זאת לא שמענו מפיו, ויתכן שהשאלה הייתה על שואל יחיד שרצה להוציא את עצמו ידי חובת ציצית בהטלתם בכנפי גלימתו, אך על כל פנים לא היה זה מנהג רווח. באשכנז, לעומת זאת, שמענו על מנהג ברור ללבוש באופן קבוע טלית כזו.
כאמור, ר"י הסתפק האם יוצאים ידי חובה בבגד שיש לו בית צוואר ולובשים אותו על הגוף. מנהגו היה ללבוש כעין סרבל קטן שעשה לו במיוחד ארבע כנפות וכך קיים מצוות ציצית. אותו סרבל היה כעין חתיכת בגד מרובעת בתחתיתה, אשר הייתה ניתלת סביב הצוואר ברצועה. באפן זה לא היה נחשב הבגד לדרך לבישה. ראה באיור את צורת הסרבל [מעיל עליון] איתו הלכו לבית הכנסת^[36]. סרבל זה פטור מציצית כיון שיש לו רק שתי כנפים, ר"י חתך במיוחד את הסרבל כדי שיהיו לו ארבע כנפות ויתחייב בציצית.
בתחילת האלף הנוכחי מצאנו בספרד את רבינו יונה, שכתב בספר היראה שלו: "אלה הדברים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם חיי העולם ... ויהיה לו טלית קטן וילבשנו מתחת למדיו ... ואותו טלית קטן טוב שיהיה כעין סרבל כי אין בזה פקפוק"^[37].
הריטב"א^[38] הזכיר את מנהג אשכנז וצרפת בלבישת טלית-קטן כעין סרבל וכדעת רבינו יונה:
ויש חוששים לצאת בזמן הזה בשבת בטלית זה, שאין בו עיטוף גמור והוא תחת הגלימא העליון, שנראית כמשוי וכמלבוש כפול.
וגם כי אין לחוש לזה דמלבוש גמור הוא חשוב, טוב הוא לעשות באמצעיתו אחיזות כעין סרבל.
וכן שמעתי שהיו נוהגים באשכנז וצרפת וכך ראיתי רבים שהיו חוששין בדבר זה בשם הרב החסיד ז"ל.
♦

ו. פשרה בלבישת טלית קטן

עם השנים חדר יותר ויותר המנהג ללבוש טלית קטן במיוחד לשם מצוות ציצית.
רוב הציבור האשכנזי התנהג כדעת 'חסידי אשכנז' ומהר"ם מרוטנבורג, שסברו שגם בגד בדרך לבישה חייב בציצית. אך עדיין היו שחששו לדעת ר"ש משאנץ בשם ר"י ואור זרוע בשם ראבי"ה, שרק טלית בדרך עיטוף חייבת בציצית.
מהרי"ל^[39], מנהיגה של יהדות אשכנז בימיו, נהג כדעת מהר"ם בלבישת טלית קטן ללא עיטוף^[40]. רבי יעקב בעל האגור מסר על מנהג המהרי"ל (אות כ"ח):
ותואר צורתו של טלית קטן לא ראיתי נוהג [המהרי"ל] לעשות בו לולאות^[41], אלא כמנהגנו בבית הצואר. וכן נהגו גדולי ארצנו ולא חשו על ר"י או"ז^[42], שכתב שברכה לבטלה הוי. ועל פיו נהגו קצת לעשות חתיכה מרובעת ברצועות.
אכן יש לדקדק לעשות הכתפים רחבים מכאן וכאן, דלא אתו אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה^[43].
המחמירים נהגו כמנהגו האישי של ר"י, שעשה לעצמו כעין סרבל שהיה תלוי על גבו ונקשר ברצועות (או "לולאות" כלשון האגור) לפנים על הצוואר, וכך התעטפו בבגד ולא לבשו אותו בבית צוואר^[44].
מצאנו, אפוא, שני סוגים של טלית קטן: האחד, יריעת בד שבאמצעה חור, בית-צוואר, כעין שלנו. והשני, יריעת בד שלמה שנלבשת על הגב מאחורה הציציות הקדמיות מושלכות לפנים על החזה, והיריעה נקשרת ברצועות או לולאות לפנים על הצוואר^[45].
בדור אחרי מהרי"ל דן רבי ישראל איסרלין, בעל תרומת הדשן, בדברי האור זרוע, הביא את המנהג ללבוש חתיכת בגד מרובעת רק מאחורה, והסיק להלכה מעיקר הדין שאין צורך להתעטף. בסוף דבריו מצא עצה להתחייב בציצית גם לשיטת המחמירים.
את מנהגו האישי אנו למדים מדברי עצמו, כפי שצוטטו בספר הנהגותיו לקט יושר^[46]:
ועל טלית קטן לא בארת יפה איזה טלית אתם קורים שלנו. לפי דעתי, דעתך שאותן טליתות שאין להן בית הצוואר ותלויות ברצועות נפשלים בגבו לאחוריו, על אותן קורין תגר משום דלא חשיבי לא דרך לבישה ולא דרך עטיפה.
ורבותי^[47] היו נוהגים בטלית שיש לה בית הצוואר, וחציה תלויה לפניו וחציה לאחוריו. ובשעת ברכה אני מתעטפה על ראשי, וארכה תלויה לאחורי כדי הלוך ד' אמות כדי שאוכל לברך כהלכה להתעטף, ואח"כ אני לובשה בצוארי.
והארכתי גם בזה באחת מתשובותי, אין להאריך עתה כי ההולך נחוץ לדרכו נאום הקטן והצעיר שבישראל.
במהלך היום לבש תרומת הדשן את הטלית קטן בדרך לבישה, אך בשעת הברכה היה מתעטף בטלית ומברך להתעטף^[48].
בתשובתו המורחבת (שו"ת תרומת הדשן סימן מ"ה) יצא הוא מתוך נקודת הנחה, שיש לחפש את הפיתרון כדי לצאת ידי חובת כל הדעות, וכה כתב:
שאלה. טלית קטן היאך מתקנים אותו, אם כבית הצואר שהוא חצי הטלית מלפניו וחצי מלאחוריו, או אם תולה כל הטלית ברצועה בצוארו מאחוריו, וגם האיך יעשה בברכת טלית קטן כשלובשו בכל בוקר...
תשובה. יראה דצריכים אנו לדקדק ולעשות, כדי לצאת ידי כל הדיעות, כמו שאבאר. אחד מן הגדולים העתיק מתשובה הר"ח אור זרוע דכתב וז"ל^[49] ... ומהך דאור זרוע ראיתי כמה תלמידי חכמים נהגו לתלות טלית קטן ברצועה בצואר ומונח כל הטלית מאחוריהם למעלה בכתפיים, רק ב' ציציות העליונות נכפלו לפניהם על החזה, ולדעתם בדרך זה חשיב עיטוף ולא לבוש. אבל אחד מהגדולים שהיה זהיר מאד במצות ציצית, וכן תלמידיו הגדולים אחריו, וכן כמה תלמידי חכמים אחריו, נהגו בטלית שיש לו בית צואר. אמנם לא ידענו שפיר אם ברכו להתלבש בציצית^[50] או על מצות ציצית. ונראה דלתלות הטלית ברצועה כמבואר לעיל לאו שפיר דמי, דבאותו דרך נמי לאו עיטוף מיקרי, דעיטוף בכל דוכתין משמע עטיפת הראש, ובימיהם היו רגילים בכסות המכסה הראש והגוף, כדאמר טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו וגדול יוצא בו עראי חייב בציצית, ולכך תיקנו לברך להתעטף בציצית, אבל כסות שאינו מכסה הראש לעולם אין לברך עליו להתעטף.
ולדידן, דכל כסות שלנו רק לכסות הגוף, אין נראה כלל שיפטור בה מציצית דעיטוף לא כתיבה ולא רמיזה בדאורייתא.
התרומת הדשן מחדד את הנקודה אותה ראינו בתשובתו הקצרה. לדבריו, מסתבר מאד כי אותו אופן של לבישת ציצית תלויה מאחורה, עדיין לא נחשב לדרך עיטוף, וממילא כל הנוהגים כך כדי להחמיר את שיטת האור זרוע, לא הועילו כלום במעשיהם. ובכלל נראה כי בזמנינו, שצורת הלבישה השתנתה, אין צורך כלל בעיטוף הראש^[51]. אך למעשה:
ומכל מקום לא להפליג אדברי אור זרוע קאתינא, אלא נראה דבעינן למעבד בדרך דנפקינן ביה גם ידי אור זרוע:
והנוהג בטלית שיש לו בית הצואר, יעשנו קצת גדול שיוכל לכסות ראשו ורובו מאחוריו. בשעת ברכה יעטפנו על ראשו ויפשילנו לאחוריו, ויעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ד' אמות, ואחר כך ימשכנו מעל ראשו לפניו שיהא נתלה בצוארו בבית הצואר של הטלית וכהאי גוונא מברך שפיר להתעטף שהרי נתעטף בו. ואם היה רוצה להפשיטנו לגמרי לאחר ששהה או שהלך בו ד' אמות היה רשאי.
ואם תאמר, לפי דעת אור זרוע אין שום מצוה במה שהוא לבוש בציצית כשהוא בצוארו? יש לומר, דאין קפידא כל כך רק על תחילת חיוב המצוה ולא על שיהוי המצוה.
וראייה קצת מסמ"ק, דכתב, דתקיעה בעינן מעומד, וכן ציצית בעינן מעומד, דתרווייהו ילפינן מספירת העומר, ובתקיעה קפדינן אעמידה אפילו לאחר הברכה, ובציצית לא קפדינן בעמידה אלא בשעת ברכה, בתחילת העיטוף. ועל כרחך היינו טעמא, דבציצית תחילת העיטוף, ושהוא עומד כך מעוטף כמו הילוך ד' אמות, זהו גוף המצוה, ומכאן ואילך אינו אלא שיהוי המצוה, ולא קפדינן כל כך בעמידה, אבל בתקיעה כולו גוף המצוה היא, סוף התקיעה כתחילתה. והכא נמי לא קפדינן אעיטוף בציצית אלא בתחילתו.
וטעם יפה הוא, שהרי ציצית לאו חובת הגוף הוא אלא שאנו מכניסין עצמינו לחיוב לעשות בגד שיש לו ד' כנפים וכשיעור המיעוט נפקינן בה ידי חובה, ומה ששוהין בו כל היום היינו כדי להסתכל תדיר בציצית כדכתיב וראיתם אותו וזכרתם.
לדברי בעל תרומת הדשן, המעוניין להחמיר ולחשוש לשיטת האור זרוע, לא יועיל לו ללבוש טלית קטן רק מאחורה, כמו שנהגו המחמירים, כיון שגם צורה כזאת היא לא דרך עיטוף, במיוחד שהיא אינה עוטפת את הראש. העצה הנכונה היא להתעטף בטלית קטן בעיטוף גמור כעטיפת הישמעאלים למשך מספר רגעים. באותו הזמן הריהו מקיים את המצווה גם לשיטת האור זרוע, ועל לבישת הציצית במהלך היום אין להקפיד על כך שהיא בדרך לבישה^[52]. בהנהגה זו התנהג, כאמור, בעל תרומת הדשן בעצמו.חידושו של בעל תרומת הדשן הובא בבית יוסף (אורח חיים סימן ח' ס"ק ג'), שמצא לדרך זו חבר נוסף: "ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב גם כן להעמיד, דהני טליתות קטנים אף על פי שאין בהן עיטוף, שפיר נפקינן בהו ידי חובת ציצית ובסוף דבריו כתב והרוצה לדקדק במצוה ולקיים מצות עטיפה בציציות שלנו, יקח הציצית בשעת הברכה וישים אותו על ראשו רחבו לקומתו ובזה יצא קצת ידי חובתו".
האם התכוון תרומת הדשן בכך שהתעטף 'כדי הילוך ד' אמות' בציצית, לצאת ידי שיטתו של האור זרוע? כך לכאורה משמע מדבריו, אך אם כן יש להעיר עליו וכלשונו של החזון איש (אורח חיים סוף סימן ג'): "והדברים צריכים עיון גדול, דמה שייך כאן התחלה, הלא צריך לבישה כל הזמן ואם פסקה הלבישה פסקה מצות ציצית, ולדעת ר"ח [או"ז] דבעינן עיטוף דוקא כיון דפשט הטלית מעל ראשו אזלא מצות ציצית".
ריווח נוסף יש למי שנוהג כפשרת התרומת הדשן לגבי נוסח הברכה, שהמתעטף בבגד הלבישה אפילו רק לרגע כבר יוכל לברך בשופי 'להתעטף'. כך ממשיך ה'חזון איש': "ומדברי הגר"א בביאורו נראה דבאמת אין אנו חוששין לדעת ר"ח [או"ז], אלא בשביל לצאת לשון הברכה שאנו מברכים להתעטף אנו עושין עטיפה".
נראה שכך הבין מהר"ם מינץ (שו"ת מהר"ם מינץ סימן ק"י) את מנהגו של תרומת הדשן עצמו (למרות שהוא לא ראה את התשובה מתוך הכתב): "כוונתו היה דקשה בעיניו לשנות הברכה לברך על מצות ציצית, כיון דבעלמא מברכין להתעטף, לכך מתעטף בראשו מתחילה כדי לברך להתעטף. וכן שמעתי מפי למדן אחד שמהר"י הנ"ל מברך להתעטף. וכן ברור לי דטעמא דידיה כך היה, אבל אם היה סבור דלבישה לא היה חייב לברך ומשום ההוא רגע שמתעטף בראש יברך חלילה זאת, אבל כדי להשוות הברכה מועיל זה עיטוף כל דהו, וק"ל".אמנם, עם כל הקושי שבדבר, נראה כי קשה להתעלם מלשונו של תרומת הדשן, ממנו נראה כי הוא ביקש בהנהגתו לצאת ידי חובה גם לפי דעת האור זרוע.
הצעתו של בעל תרומת הדשן נפסקה הלכה למעשה בשלחן ערוך (אורח חיים סימן ח' סעיף ג'): "טליתות קטנים שלנו שאנו נוהגים ללבוש, אע"פ שאין בהם עיטוף, יוצאין בהם ידי חובת ציצית. וטוב להניח אותו על ראשו רחבו לקומתו ולהתעטף בו, ויעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ד' אמות, ואח"כ ימשכנו מעל ראשו וילבישנו".
ביאר המשנה ברורה (ס"ק ז'): "מעוטף - כדי לצאת נמי דעת הסוברים דבעינן דוקא עיטוף. ונראה דהנוהגין שלא לברך כלל על הטלית קטן רק פוטרין אותו בברכת הטלית גדול אין צריך כלל להתעטף בו". בביאורו משולבות שני הסיבות להתעטפות בתחילת הלבישה: א. דעת הסוברים שבגד לבישה פטור מציצית, ב. נוסח הברכה.
בשולי הנידון נציין, כי עצם היות הטלית קטן ראויה לעיטוף, אף שבפועל לובשים אותה, יתכן שמהווה סיבה לחיוב ציצית בה אף לדעת האור זרוע. כך כתב החזון איש: בתרומת הדשן שם כתב, דיש עושין רצועות בשפת הטלית לתלות הטלית לאחוריהם והרצועות על צואריהם כדי לצאת דעת ר"ח או"ז דאינו חייב בלבישה אלא בעיטוף. ונראה דאם יש בחלק הטלית מאחוריו שיעור עטיפה אין בית הצואר מפסיד את העטיפה, אלא כונתו דאם אין שיעור עטיפה מאחוריו, אלא בצירוף זה שמלפניו וזה שמלאחריו לא מקרי עטיפה, ומיהו אנן לא קיי"ל כן אלא גם לבישה חייבת בציצית". לא נראה כי 'תרומת הדשן' התכוון לטלית קטן הנלבשת מקדימה ומאחורה, אלא כפי שביארנו לעיל, כוונתו לאותה טלית כעין סרבל הנלבשת מאחורה בלבד. אך סברתו של החזון איש עומדת בפני עצמה.
נראה שזו הייתה גם דעתו של הגרא"י ולדנברג (שו"ת ציץ אליעזר, ח"ו סי' א' אות ו'), שכתב בתוך דבריו בעניין פטור חולצות שלנו מציצית: "יש להוסיף סניף נוסף לפטירת הבגדים שלנו מציצית, כו'. והוא בהיות ואין מתכסין בהם דרך כיסוי ועטיפה אלא דרך לבישה, ולא רק שאין המנהג להתכסות ולהתעטף בהם אלא גם שאין הדרך לכך בגלל מבנה תפירתם, ובזה גרועים המה עוד מטליתות קטנים שגם כן אין מתכסים ומתעטפים בהם, דבהם מיהת יש דרך להתעטף בהם דפתוחים ופשוטים המה מכל הצדדים כטלית גדול, וישנם גם כמה אנשים שמתעטפים בהם בשעת הברכה עליהם, ומשא"כ בכגון בגדים שלנו שאף מי שירצה להתעטף בהם יתקל בקושי גדול ממבנה הבגד ויראה בגלוי שלא כדרך לבישתן כמובן".
♦

ז. ברכת הטלית קטן

יחד עם הפולמוס על קיום מצוות ציצית בדרך לבישה, התעוררה השאלה - מהו נוסח הברכה על אותם טליתות קטנות הנלבשות על הגוף? לכאורה ברכת 'להתעטף', המקובלת מזה מאות רבות של שנים על הטלית, אינה מתאימה לבגד שכלל אין מתעטפים בו.
נוסח ברכת הציצית הובא כבר בתוספתא (ברכות פרק ו' הלכה ט"ו): "העושה ציצית [לעצמו] אומר: ברוך שהגיענו. וכשהוא מתעטף אומר: להתעטף [בציצית]". ובתלמוד בבלי (ברכות ס:): "כי מעטף בציצית לימא: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית". זהו נוסח ברכת הטלית גדול בה מתעטפים, אך משעה שהחלו ללבוש טלית קטן התעוררה השאלה איזה נוסח ברכה יש לברך על לבישתה.
ברכת על מצות ציצית הוזכרה בתלמוד ירושלמי^[53] בתור נוסח ברכה לעשיית ציצית. אך בתור ברכה על לבישת ציצית היא נזכרת בסביבות שנת ה' אלפים^[54].
רבינו משה בן יקותיאל איש רומי למשפחת האדומים^[55] כתב בספרו ספר התדיר^[56]: "והמתעטף בציצית ביום מברך בא"י אמ"ה אקב"ו להתעטף בציצית ומצות עיטוף וברכה מעומד, ואם בגד מלבושו יש לו ארבע כנפות וציצית מברך בלובשו אותו על מצות ציצית מאחר שלובשו בלא עיטוף".
כך כתב גם רבינו יונה^[57] בספר היראה^[58] וז"ל: "[ט"ז] וילבש בגדיו. ויהיה לו טלית קטן, וילבשנו מתחת למדיו... [י"ח] וצריך להתעטף מעומד. [י"ט] ואותו טלית קטן טוב שיהיה כעין סרבל כי אין בזה פקפוק... [ל"ז] ומיד יברך על מצות ציצית בטלית אשר לבש אם לא ברך בהתעטפו... [נ"ב] ויבא לבית הכנסת... וישב במקומו, ואם יש לו עוד טלית יתכסה בו, ויברך להתעטף בציצית".
דברי רבינו יונה^[59], לברך על טלית קטן בנוסח 'על מצות ציצית', הובאו בספר ארחות חייםנח: "המתעטף בטלית מצויצת מברך להתעטף בציצית. והר"י חסיד כתב בטלית קטן יברך על מצות ובטלית של עטוף להתעטף".
תלמיד ^[60]הרקח בספרו^[61]'ספר האסופות^[62] הביא: "מפי ר' ברוך הצרפתי: היאך יברך אדם להתעטף על טלית קטן העשוי להתלבש ולבישה אין זה עטיפה, והביא ראייה מן הפסוק דעטיפה יפה היא להתעטף בו שנאמר 'לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר', מדאשכחן תרויהון בפסוק אחד שמע מינה דלבישה כעטיפה להתעטף. ויש מברכין על מצות ציצית".
לדעת רבינו ברוך הצרפתי^[63] ברכת להתעטף כוללת גם לבישה. אך בעל ספר האסופות מוסיף כי יש הנוהגים לברך על מצות ציצית.
המנהג לברך על מצוות ציצית השתרש גם בספרד^[64]. הנמוקי יוסף כתב בקצרה (הלכות ציצית י"א): "ובאלו הטליתות הקטנים שנהגו [ - שאין בהם עיטוף], אין מברכין להתעטף אלא נהגו לברך על מצות ציצית ואין לבטל המנהג ע"כ".
על פיהם פסק הרמ"א (אורח חיים סימן ח' סעיף ו'): "וי"א שמברכין עליו על מצות ציצית, וכן נוהגין ואין לשנות (כל בו סי' כ"ב, ונמוקי יוסף בהלכות קטנות דף פ"ו ע"ב)".
כמובא בהערה לעיל, דעת התשב"ץ היתה שלא לברך 'על מצוות ציצית' על טלית קטן בדרך לבישה, והוא האריך לסתור את המנהג^[65].
דעתו של רבינו מאיר ב"ר ברוך המהר"ם מרוטנבורג^[66], היתה לשנות את נוסח הברכה על טלית קטן אך לא לנוסח 'על מצות ציצית', אלא לברכת: 'להתלבש בציצית'. את דעתו מסר לנו תלמידו רבינו חיים אור זרוע בשלושה מקומות בכתביו^[67]: "מורי רבינו מאיר זצ"ל, הורה לי לברך על טלית קטן שיש בו בית צואר ולובשים אותו. ואמר לי מורי שיש לברך עליו להתלבש בציצית^[68]". "מורי רבינו מאיר זצוק"ל אמר לי, שיש לברך על טליתות שאנו לובשים כעין חלוק שפתוח מב' צדדים להתלבש בציצית^[69]". "וטלית העשוי כמין מלבוש אומר הר"מ מברך להתלבש בציצית^[70]".
גם לאחר מאה שנה מזמנו של מהר"ם, עדיין דעת רבינו יעקב מולין המהרי"ל^[71] לא הייתה כנראה מוכרעת בשאלת נוסח הברכה. בתשובה אחת שלו (שו"ת מהרי"ל סימן י') הוא הזכיר את שני המנהגים: "ברכת טלית קטן כבר הוו בה קמאי דקמן, וכו'. ונוסח הברכה נמצא בליקוטין על מצות ציצית. ומהר"ח אור זרוע כתב שהיה נראה לברך על טליתות קטנים שלנו שיש להם בית הצואר להתלבש".
בתשובה אחרת (שו"ת מהרי"ל החדשות סימן ד') הזכיר רק: "ועל טלית קטן [יש] שמברכין להתעטף, וכן משמע באורח חיים (טור או"ח ח'). ואין לחוש אם אין [בו] עיטוף דטופס ברכה כן הוא, ואין לשנות המטבע".
ובמנהגי המהרי"ל^[72] הובא: "אמר מהר"י סג"ל: מי שלובש טלית קטן וגם מתעטף אחר כך בגדול ... וכשמברך אחר כך על הגדול יתפוס כאחד ציציות של הקטן ויצא בברכה אחת לשניהן. ומי שאין לו רק קטן, יברך עליו קודם ברוך שאמר להתלבש בציצית או על מצות ציצית".
גם רבי ישראל איסרלין^[73] בשו"ת תרומת הדשן סימן מ"ה, הזכיר מנהג תלמידי חכמים ללבוש טלית בדרך לבישה, והסתפק אולי גם הם נהגו כמנהג מהר"ם בנוסח הברכה 'להתלבש': "... וכן כמה תלמידי חכמים אחריו נהגו בטלית שיש לו בית צואר, אמנם לא ידענו שפיר אם ברכו להתלבש בציצית או על מצות ציצית".
ואיך הוא נהג בעצמו? הזכרנו לעיל את הצעת הפשרה שלו, להתעטף 'כדי הילוך ד' אמות' בטלית קטן ואז לברך עליה 'להתעטף'.
תלמידו, רבי יוסף ב"ר מאיר הלקט יושר^[74], העיד: "וארבע כנפות שלו הוי' הולכים לפניו על טבורו ולאחוריו כמו כן... ובשעה שמשימם על ראשו הפך פניו למזרח והוי מברך באהאמ"ה אקב"ו להתעטף בציצית. והוי משים הב' כנפות על פניו כנף אחד לדרום וכנף אחד לצפון, זה כנגד זה, והב' כנפות הוו תלויים לאחוריו ועמד הכי כמו הלוך ד' אמות, ואח"כ משים ראשו לתוך החור. אבל הארבע כנפות הקטנות^[75] מברך עליהן על מצות ציצית".
בשלהי תקופת הראשונים נשאו ונתנו רבי משה [מהר"ם] מינץ^[76] עם בן דודו רבי יהודה [מהר"י] מינץ^[77] בשאלת קיום מצוות ציצית בבגד לבישה. רבי יהודה חשש כי חיוב טלית קטן הוא רק מדרבנן. הוא ציין למרדכי-קטן כמקור לטענתו, ונראה כי כיון לשאלת חיוב ציצית בבגד של לבישה. אך מהר"ם מינץ האריך בתשובתו בראיות שיוצאים ידי חובה בבגד של לבישה, ומתוך דבריו נראה כי הוא כפר בכל טענת פטור ציצית בבגד לבישה. בעיניו גם הראשונים שלפניו לא חששו לטענה זו, וטענותיהם היו רק על בגדים קצרים וקטנים, אך על בגדים ארוכים לא חששו מעולם^[78]. על כל פנים, לענין נוסח הברכה כתב המהר"ם מינץ בתוך דבריו (שו"ת מהר"ם מינץ סימן ק"י):
אך בזה ליכא ספיקא או נידנוד או גמגום, דמי שלבש בגד גדול באורך ורוחב כשיעור, ויש לו ד' כנפות ב' לפניו וב' לאחריו, ויש לו בית צואר באמצע, שהוא חייב לברך על לבישת ציצית או ללבוש ציצית כדכתיב קרא על כנפי בגדיהם, אבל אין לברך להתעטף כיון דאינה כעטיפת ישמעאלים...
וכן האמת, הכל לפי מה שהוא בגד, אם לובשהו דרך לבישה מברך ללבוש, אם מתעטף בה מברך להתעטף.
וד' כנפות שלנו מברך על מצות ציצית, וטעמא משום דעיקר לבישתו לשם מצות, לכן מברכין על מצות, כיון דאין דרך לבישה בכהאי גוונא לצורך רק משום מצוה לבשוהו, לכן אין שייך לברך על לבישת ציצית, דעל לבישת ציצית מברכין מי שלבש בגד שהוא דרך כל העולם ללבוש ויש בו ד' כנפות ועשה בהן ציצית מברכין על לבישת. וכו'.
ואשר כתבת שיש לברך כל דבר לפי עניינו, לנשים מברך לשמוע וכן בהלל לקרא או לגמור. זה פשוט ויפה כתבת, דיש לברך לכל דבר לפי עניינו, כמו על נטילת ידים ואם טבל בנהר מברך על שטיפת או טבילת ידים. וכן הדין נותן כי אילו דברים נאמרים בכל לשון, הן אשכנו הן לועז, וכן בלשון הקדש יכול לברך ללבוש או להשים עלי ציצית או להתכסה בציצית, וכהאי גוונא אין כל כך נפקותא דאין זה קרוי שינוי כל כך.
למדנו מדבריו כי נוסח הברכה בבגד של עיטוף הוא להתעטף. על בגד של לבישה אי אפשר לברך להתעטף, אך כיון שהברכות נאמרות בכל לשון אפשר להשתמש בכל נוסח שרוצים. טליתות קטנים של זמנו, שעיקר לבישתם רק לשם מצוה - ברכתם על מצות ציצית.
פיקפוק על נוסח הברכה 'על מצות ציצית' הביא הבית יוסף (סי' ח'):
ולענין טלית קטן כתוב בכלבו (סי' כ"ב) שאין מברכין עליו להתעטף בציצית אלא על מצות. וגם בנמוקי יוסף (ציצית יב.) כתוב שנהגו שלא לברך עליו להתעטף אלא נהגו לברך על מצות ציצית, ואין לבטל המנהג עכ"ל.
ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל הקשה דכיון דקיימא לן (פסחים ז ע"ב) דעל לשעבר משמע וקיימא לן (שם) דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן היאך יברך על מצוה זו על.
וכן כתב האגור (סי' כח) בשם מהר"י מולין (תשו' מהרי"ל סי' י) שיש מברכין על טלית קטן להתעטף, וכן משמע באורח חיים ואין לחוש אם אין בו עיטוף כי נוסח הברכה היא כמו לישב בסוכה וכהנה רבות עכ"ל.
ומה שכתב שבאורח חיים [ - הטור] משמע שמברכין על טלית קטן להתעטף, הוא ממה שכתב בסמוך שאם יש לו ציצית בחלוקו יכול ללבשו מיד וכו' ויברך להתעטף בציצית.
לכאורה טענת מהר"י אבוהב היא כפי הבנת התשב"ץ את דעת רבינו יונה בספר היראה, שהחילוק בנוסח הברכה הוא לא בין דרך לבישה לדרך עיטוף, אלא בין ברכה לפני הלבישה לברכה אחרי שהוא כבר לבוש.
שני המנהגים העיקריים בנוסח הברכה נפסקו על ידי השלחן ערוך והרמ"א לפי דרכם (אורח חיים סימן ח' סעיף ו'):
על טלית קטן יכול לברך להתעטף, אע"פ שאינו מתעטף אלא לובשו.
הגה - וי"א שמברכין עליו על מצות ציצית, וכן נוהגין ואין לשנות.
הרמ"א ביאר את שיטתו בדרכי משה (סימן ח' ס"ק ה'):
ובתרומת הדשן סי מ"ה כתב בשם הר"מ לברך להתלבש בציצית, וכן כתב האגור הל' ציצית סי כ"ח בשמו דומיא דלהתעטף. והמנהג לברך על מצות ציצית.
וטעם המנהג נראה לי, כי חששו לדברי הפוסקים שאין יוצאין בטלית קטן כזה ולכן לא מברכין להתעטף או להתלבש, דאז הוה משמע דעכשיו מקיימין המצוה כהוגן. רק מברכין השם יתברך שנתן לנו מצות ציצית, ואף שאין מקיימין אותה עכשיו כתקנה ולכן תקנו לשון על דלשעבר משמע, כן נראה לי טעם המנהג.
וכן כתב הרא"ש ז"ל בשם ר"ת פרק רבי אליעזר דמילה (סי' י') ופרק קמא דפסחים (סי' י') לענין ברכת מילה ועיין שם.
דעת הרמ"א, וכן נראה בראשונים שהביא שלא חילקו בין לשעבר ולהבא, שלעולם מברכים על מצות ציצית גם כשמברך לפני הלבישה. עוד מובן מדבריו, שהוא חשש להלכה לדעות המצריכות בגד עיטוף להתחייב בעיקר מצוות ציצית. ממילא נלמד, שכשמתעטפים בטלית קטן שהיא בשיעור עטיפה [כעצת וכמנהג בעל התרומת הדשן] וודאי מברכים להתעטף. ולכאורה זו העצה הנכונה לכל הדעות.
וכך כתב המשנה ברורה (סקי"ז): "היינו בטלית קטן שלנו שאין מתעטפין בו. אבל בטלית קטן שמתעטף בו כמבואר בסעיף ג' יכול לכתחלה לברך להתעטף". והוסיף^[79]: "ובדיעבד אם בירך בכל טלית קטן להתעטף או שבירך על טלית גדול על מצות ציצית יצא".
זו היא אם כן העצה הנכונה לצאת בה ידי כל דעות הראשונים, בלבישת טלית קטן שלנו. לברך 'להתעטף', להתעטף בה בתחילת הלבישה, ואחר כך אפשר גם ללובשה.
♦

סיכום

אופן הקיום של מצוות ציצית במהלך הדורות, עבר שלושה שלבים. בזמן שהלבוש היה באופן בו יש לבגדים ארבע כנפות, היו מטילים בהם ציציות. לכשהשתנה סיגנון הלבוש, ובבגדים כבר לא היו ארבע כנפות, לא היה חיוב להטיל ציציות, וממילא לא היו מקיימים כלל מצוות ציצית. חסידים ואנשי מעשה היו מקפידים לחייב את עצמם במצוות ציצית על ידי לבישת בגד מיוחד מעבר ללבושם הרגיל, זו הטלית קטן. עד שנפוץ מנהג חשוב ויקר זה ונעשה לנחלת הכל.
מנגד ראשונים רבים נקטו שבגד שלובשים אותו, שלא על ידי עיטוף, פטור כלל מציצית. לדעתם אין לברך על טלית קטן.
מצאנו שני אופנים בלבישת טלית קטן: א. לבישה מאחורה על הגב כשהציציות העליונות לפנים על החזה. ב. לבישת הציצית מתוך חור באמצע הטלית, כמו שלנו. העדיפות בדרך הראשונה היא שבכך נחשב יותר לדרך עטיפה. אמנם בעל ה'תרומת הדשן' פקפק האם דרך זו נחשבת לעיטוף, והציע להתעטף בפועל בטלית קטן לפחות בשעת הברכה. הזכרנו גם סברא שמספיק בגד שראוי להתעטף בו אף על פי שבפועל לובשים אותו.
ברכת הציצית בבגד לבישה, אינה מוסכמת. יש שסברו שניתן לברך גם עליה 'להתעטף' אך אחרים סברו שיש לשנות את נוסח הברכה. דעה זו נפסקה על ידי הרמ"א שהורה לברך 'על מצות ציצית'.
הנוהגים כעצת בעל התרומת הדשן להתעטף 'כדי הילוך ד' אמות' בטלית קטן, מלבד מה שיוצאים באותו זמן ידי דעת הסוברים שצריך להתעטף בציצית ולא ללובשה, גם נוסח הברכה הוא ברור אצלם: 'להתעטף בציצית'.
♦ ♦ ♦