הרב דוד לוי
כולל פוניבז'

בעניין חצי שיעור במלאכות שבת[2]

פתיחה

כשקיבלו ישראל מתנת השבת – שרביטו של מלך, לרוממם ולנשאם על כל אומה ולשון[3], ולא ניתנה מנוחת השבת לערלים ולעובדי פסילים, עד כדי כך שגוי ששבת חייב מיתה (סנהדרין נח, ב). האיר בזה רבינו החיד"א (פני דוד, פרשיות בהר אות ה'. ראה אות יב), דלכך הנכרים משוללים ממצות השבת, לפי שאין משתמשים בשרביטו של מלך, שנח כביכול בשבת, ושאני ישראל שנקראו בנים למקום.
יש להוסיף, בכבודה של שבת, את דבריו המופלאים של רבינו האוה"ח הקדוש (בראשית ב, ג. שמות כ'), כי הבריאה נבראה לשבעה ימים בלבד, אלא שע"י קיום השבת הקב"ה נושף נפש חדשה בבריאה לקיימה לעוד ז' ימים. לפיכך, אילו הייתה ולו שבת אחת מראשית ימות עולם, שלא היתה נשמרת השבת כלל, היה העולם חרב, ורק ע"י קיום השבת, שביתה ממלאכת מחשבת, והזהירות מל"ט מלאכותיה, ע"י כך מתקיים העולם לשבוע נוסף.
♦

נידונים באיסור חצי שיעור

בשביתת השבת, נאסרו עשייתן של ל"ט אבות מלאכות, בגמ' (שבת מט, ב) ביארו חז"ל, דהן כנגד ל"ט מלאכות המשכן, והסברים נוספים, עיי"ש. פירוטם של אבות המלאכות נשנה במשנה (שם, עג, א), ובכמה פרקים במסכת שבת נשנו שיעורי חיוב המלאכות.
ברצוני לדון בנידון יסודי, האם אסורה מן התורה עשייתן של מלאכות שבת אף בחצי שיעור. הנה, לגבי כל איסורי התורה נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש (יומא עג, ב) - האם חצי שיעור אסור מן התורה, כדעתו של רבי יוחנן, או דמותר מה"ת, כסברת ריש לקיש. ובגמ' (שם עד, א) נתבארה סברתו של רבי יוחנן, משום דחזי חצי השיעור לאיצטרופי לאיסור שלם, בעוד שר"ל טוען, דסוף סוף לא אכל כשיעור אכילה שנאסר. וקיי"ל כרבי יוחנן, כפי שפסק הרמב"ם (פ"ב משביתת עשור ה"ג): "אכל או שתה פחות משיעור זה אינו חייב כרת, אף על פי שהוא אסור מן התורה בחצי שיעור, אין חייבין כרת אלא על כשיעור".
כעת, בבואנו לאיסורי מלאכות שבת, שגם בהם נשנו שיעורים, יש לברר, האם העושה חצי מלאכה ממלאכות שבת, אף זה בכלל איסור חצי שיעור האסור מן התורה, ככלל האיסורים או שמא שונה דין מלאכות השבת, ובהן לא נאסרה חצי מלאכה.
נידון נוסף שנעמוד עליו הוא פלוגתת האחרונים בגדרו של איסור חצי שיעור, וכמה צדדים בדבר: א. האם חצי שיעור האסור, הוא מאותו שם איסור של השיעור השלם, אלא שמוקלש באיכותו, ולדוגמא, האוכל כחצי זית נבילה, עובר הוא על איסור נבילה, אלא שקלוש הוא באיכותו, ואינו לוקה עליו עד שישלימו לשיעור כזית, שזהו האיסור הגמור. ב. כל תוכן איסורי אכילה וכדומה הוא בהשלמת שיעורן, ופחות מכשיעור זה אינו בכלל איסור נבילה ודומיו, אלא שהאוכל חצי שיעור עובר הוא על איסור חיצוני האסור מן התורה, לאכול או לעשות פעולת איסור של חצי שיעור, וזאת על מנת שלא יגיע לבסוף לידי איסור גמור בהשלמת שיעור האכילה, וכצד זה מצדד השערי יושר (ג, טז). ג. צד נוסף מבואר בחכם צבי (סי' פו), דאיסור חצי שיעור הוא רק משום 'אחשביה' באכילת ועשיית מחצית מן האיסור, ואילו באיסורים שעובר בשב ואל תעשה, כגון חמץ בפסח, כה"ג לא יעבור באיסור חצי שיעור, עיי"ש בכל דבריו.
♦

דעת הרמב"ם שחצי שיעור בשבת מדרבנן

בדעת הרמב"ם כתב להוכיח הגרי"א ספקטור זצ"ל, בספרו באר יצחק (או"ח טו, ענף ו'), דאיסור חצי שיעור במלאכת שבת אינו אלא מדרבנן. וכפי שכתב (פ"א משבת ה"ג): "וכל מקום שנאמר שהעושה דבר זה פטור הרי זה פטור מן הכרת ומן הסקילה ומן הקרבן אבל אסור לעשות אותו דבר בשבת ואיסורו מדברי סופרים הרחקה מן המלאכה". ולגבי הוצאה כתב הרמב"ם (פי"ח משבת ה"ג) דהמוציא פחות משיעור הוצאה פטור. אם כן, משמע שאיסורו מדרבנן[4] ואין בזה איסור חצי שיעור האסור מה"ת, ראה הערות[5].ד
בשו"ת חכם צבי (סי' פו) רצה לומר ביישוב אחד, דכל איסור חצי שיעור נאמר רק באיסורי אכילה, עיי"ש. ולפי"ז במלאכות שבת שאינן איסורי אכילה, ליכא איסור דחצי שיעור.[6]
♦

שיטת רש"י שחצי שיעור במלאכת שבת אסור מה"ת

מאידך, דעת רש"י (שבת עד, א ד"ה וכי), כאשר מבאר הוא את ההו"א של הגמ', דבורר פחות מכשיעור יהיה מותר בשבת, ועל כך הקשתה הגמ': "וכי מותר לאפות פחות מכשיעור", ופרש"י: "נהי דחיוב חטאת ליכא, איסורא מיהא איכא דקיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה וכו'". וכ"כ בהגהות אושר"י (שם). מבואר בדברי רש"י דאיכא איסור חצי שיעור מן התורה במלאכות שבת[7], וכ"כ במשנה למלך (ריש פי"ח משבת, ובמגיה שם).
בספר תוצאות חיים להגר"מ זמבא זצ"ל (סימן ח, א. ושם ג, ז) כתב, דאף לרש"י אסור חצי שיעור במלאכות, אולם בעקירה בלא הנחה אין לדון זאת כחצי שיעור, וכפי שכתב רש"י (שבת ג, א ד"ה פטורא) דיש בעקירה בלא הנחה איסור דרבנן וכלשונו דאיכא למיגזר (ואם הוי משום חצי שיעור, אם כן אין זה 'גזירה')[8]. ואף שס"ל דחצי שיעור אסור מה"ת במלאכות שבת. והיינו טעמא, דעקירה בלא הנחה, אין לזה שם מלאכה כלל, וכפי שכתב המאירי (שם ג, ב), ואין זה רק חיסרון שיעור[9]. ועיי"ש בארוכה להוכיח מדברי הרשב"ם בב"ב (נה, ב) דפחות מכשיעור לא הוי מלאכת מחשבת כלל.
♦

האם חצי שיעור הוא מאותו שם איסור - או איסור הרחקה חיצוני

בבואנו לחקור מהו גדר איסור חצי שיעור האסור מן התורה, עלינו לדעת, האם חצי שיעור פירושו שעובר האדם על אותו שם איסור (אילו היה אוכל או עושה שיעור שלם) אלא שבעוד שבשיעור השלם עובר הוא על איסור המלא המחייב מלקות, שונה הדבר בעושה חצי שיעור, דהגם שעובר הוא באותו שם איסור, אמנם מופחת הוא באיכותו, ומשום כך אינו לוקה על כך. צד נוסף על דרך זה הוא, שבאכילת חצי שיעור מחשיב הוא את האיסור, ולכך עובר הוא אף בעשיית ואכילת חצי שיעור. או דילמא, דאיסור חצי שיעור אינו כלל מאותו שם האיסור, של איסור שלם, אלא שהוא איסור חיצוני, המהווה הרחקה לאיסור, מדאורייתא.
הנה יש להעמיד נפק"מ בין ב' הצדדים הראשונים, במקום שלא נותר עוד מאיסור זה שאוכל בעולם, מלבד חצי שיעור מהאיסור בלבד, האם עובר הוא באיסור חצי שיעור, ואף דלא חזי לאיצטרופי. אם האיסור הוא משום דחזי לאיצטרופי לשם איסור הגמור, אם כן במקום שאינו יכול להצטרף שוב אין איסור של חצי שיעור ויהיה מותר לאוכלו, היות שאין חשיבות לחצי שיעור. אולם אם שם האיסור בחצי שיעור הוא משום אחשביה, אם כן אף אם יוותר רק חצי שיעור ויאכלנו, יעבור עליו.
הנה, הרע"א (שבועות כב, ב) כתב, דבמקום שאין אפשרות להשלים לשיעור שלם, כגון שנותר חצי שיעור אחרון של האיסור בעולם, לא ינהג בו איסור חצי שיעור, וז"ל: ואולי י"ל דהא דח"ש אסור היינו בעוד שהאיסור בעין בכזית, בזה שייך חזי לאצטרופי לשיעור שלם, אבל באכלו ושייר חצי שיעור דליכא שיעור בעולם, ול"ש חזי לאצטרופי, מותר לאכלו, ויהיה מזה דין חדש, דבסוף יום אחרון דפסח או סוף יוה"כ בענין דליכא שהות לאכול כזית, יהא מותר לאכול ח"ש, וצ"ע לדינא". וכן כתב הנודע ביהודה (תנינא או"ח נג) והצל"ח (פסחים מד, א) דבאוכל חמץ בסוף הפסח כאשר לא נותר שיעור ביום להשלים אכילת איסור, לא יעבור מצד איסור חצי שיעור דכל התורה, הואיל ולא חזי לאיצטרופי.
אמנם מנגד יש להביא את דברי החכם צבי (סי' פו), שכתב, דבהשהיית חצי כזית חמץ בביתו אינו עובר באיסור חצי שיעור דבל יראה מה"ת, היות שכל תוקף החיוב של חצי שיעור האסור הוא רק באחשביה לאיסור. אולם, כאשר אין הוא עושה כל פעולה בהשהיית החמץ, אין הוא עובר באיסור ח"ש. וז"ל: "א"נ יש לומר דאף דבכל האסורין פחות מכשיעור נמי אסור מה"ת היינו דוקא בעושה מעשה שמחשיבו לאותו פחות מחצי שיעור, אבל בחמץ פחות מכזית שאינו עושה מעשה אלא מניחו בביתו ואינו מבערו כיון שאינו עושה דבר שמראה בו שמחשיבו לא אמרינן ביה חזי לאיצטרופי"[10]. [וראה עוד בבאר יצחק (א, טו סוף ענף ה'), שהביא כן מדברי הריטב"א (מכות טז, א) דבאכילת פחות מכשיעור אחשביה לאיסור]. ולדבריו עולה, דאף במקום שנותר חצי שיעור איסור בלבד בעולם, מכל מקום הואיל ואחשביה באכילתו, יעבור באיסור חצי שיעור, ודלא כרע"א והנוב"י.
נפק"מ נוספת יש להעמיד, דלדברי הרע"א והנוב"י איסור חצי שיעור יהיה אף במקום שאינו עושה מעשה ולא אחשביה לאיסור (וכגון משהה חמץ בפסח), בשונה מהחכם צבי, שאוסר רק במקום שאחשביה לאיסור בידיים.
ומכל מקום למדנו בדברי החכם צבי, דחצי שיעור האסור מה"ת, הוא מחמת אותו שם איסור, וכאשר הוא עושה מעשה באכילת החצי שיעור וכדומה, אז מחשיב הוא את האיסור. ואף בדעת הצל"ח והרע"א נראה, דסבירא להו שחצי שיעור הוא מאותו שם איסור, אלא דבעינן שתהא חשיבות איסור שלם בעולם, שבזה אף החצי שיעור יש לו חשיבות משום דחזי לאיצטרופי.
♦

דברי הגרש"ש כי איסור חצי שיעור הוא איסור הרחקה חיצוני

כעת ברצוננו להביא את עיקרי דבריו הנפלאים של הגר"ח שמואלביץ זצ"ל, במכתבו לדודו הגאון רבי אברהם יפהן זצ"ל (בגדרי חצי שיעור, נדפס מכת"י בספר הזכרון עדות ליוסף, בעריכתו של אמו"ר ז"ל), דהביא משם רבו הגרש"ש, כי יסוד האיסור של חצי שיעור אינו מחמת אותו שם איסור (כגון נבילה), אלא יסודו באיסור הרחקה צדדי, שאסור לאדם לעשות פעולה שתוכל להוביל אותו בהשלמתה לידי איסור תורה, ומכל מקום הוי איסור חיצוני אחר מאשר גוף האיסור.
דברי הגרש"ש נכתבו בתמצית בספרו שערי יושר (ג, טז), וזה לשונו בתוך דבריו: "וענין זה אינו שייך לפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש אם חצי שיעור אסור מה"ת, דהחיוב מלקות שחייב על אכילת שיעור אכילה אינו בא מחמת איסור של חצי שיעור, דאיסור של אכילת חצי שיעור הוא איסור אחר, על אכילה כזאת שלא באה לידי צירוף, ובאכילת שיעור שלם הוא איסור אחר. אף דמלשון הש"ס ביומא דף ע"ד ע"א אמרינן שם רבי יוחנן אמר חצי שיעור אסור מה"ת כיון דחזי לאיצטרופי, איסורא קא אכיל, משמע דמשו"ה סובר רבי יוחנן דאסור מה"ת, דבהתחלת אכילה כבר הותחל החיוב, אבל אינו מוכרח לומר דכבר הותחל דין העונש, רק שהתחיל לעבור על דברי תורה, דאם נאמר דלא התחיל בעבירה ועשה מעשה היתר איך מצטרף אח"כ להשלים השיעור, וריש לקיש אומר דמותר מה"ת, דאכילה אמר רחמנא, וליכא, דאם השלים אח"כ אז נקרא ביחד אכילה, אבל כשלא גמר השיעור אין זה אכילה וגם לא חשיב כהתחלת אכילה, דכל שלא גמר אין זה התחלה".
וביאר בדבריו הגר"ח שמואלביץ זצ"ל במכתבו: "דלפי ביאור מו"ר (שליט"א), דענין איסור של חצי שיעור הוא, דאסרה התורה לר"י שלא להתחיל לעשות דבר כזה, שאם יוגמר יהא אסור איסור תורה, אבל באמת לאו איסור נבילה הוא כלל".
♦

נפק"מ בין הנוסחאות באיסור חצי שיעור

כמה נפק"מ בדבר, כפי שהעמיד הגר"ח שמואלביץ זצ"ל (שם), ונסכמם בקצרה:
א. האם יש חצי שיעור במצוות, וכגון אדם שיש לו רק חצי זית מצה האם מחויב הוא לאוכלה, על אף שלא יקיים מצוה גמורה של אכילת כזית מצה. והביא נידון זה השערי תשובה (תעה, ב).
ב. במשנה למלך (פ"ד משבועות ה"א) חקר באריכות גדולה, אם בשבועה אסור חצי שיעור לר"י מה"ת, כגון שאסר על עצמו כיכר שלם, האם יהיה אסור מה"ת לאכול חצי כיכר, ומצדד לפטור, משום שאין אכילת הכיכר בכלל איסור תורה, אלא האדם הוא זה שאסר זאת על עצמו.
ג. בספר אורח משפט (הלכות עדות לד, ב) ובשאילת שלום (סימן ט"ו) חקרו -בדעת ר"י, דחצי שיעור מה"ת, מה דינו באיסורים דליכא מלקות, כמו בלאו שאין בו מעשה, או בלאו הניתק לעשה, או באיסורי עשה, כגון בתרומה טמאה. האם אף בהם נאמר דין איסור חצי שיעור מן התורה. ומסיקים דכה"ג ליכא איסור מה"ת, כיון דכשהתורה נתנה שיעור, ואין בו כל נפק"מ אחרת מלבד לקבוע שיעור ולמעט אכילת שיעור הפחות ממנו.
אמנם, כותב הגר"ח שמואלביץ זצ"ל, דכל זה רק אם נבין דאיסור חצי שיעור מה"ת, הוא מחמת אותו שם של איסור, ובזה יש מקום לדון שיהא חצי שיעור אף במצוות. ולא יהא חצי שיעור באיסור הבא מעצמו, כגון בשבועה. ובאיסורים שאין בהם מלקות, או שהם איסורי עשה. אולם אם נבין כפי שאמר הגרש"ש, דאיסור חצי שיעור הוא איסור חיצוני של הרחקה, שהרחיקתו התורה שלא יפגע באיסור השלם, אם כן דבר זה שייך אף בשבועה, ואף באיסורי עשה, ואיסורין שאין בהם מלקות. וממילא אין זה שייך כלל לחצי שיעור במצוות, היות שבהם לא שייך ענין ההרחקה כמובן.
ד. נפק"מ נוספת נראה להוסיף ולדון, בחידושו של החוות יאיר (סי' טו) דדבר המפורש בתורה אין בו איסור חצי שיעור, וזה לשונו: "הנראה לי בזה שאין לאסור חצי שיעור בדבר הנזכר שיעורו בתורה בפי', כגון טלטול ד' אמות דילפינן (פ"ד דעירובין נא, א ומח, א) משבו איש תחתיו - כתחתיו. או אלפים אמה ממגרשי הערים, או ג' פרסאות מאל יצא איש דמחנה ישראל, דאם התורה התירה בהדי' לא מצינו שרז"ל יאסרוהו מפני חצי שיעור וכו'". ונראה שהבין החוות יאיר, כי כאשר התורה קובעת שיעור בפירוש, היא באה למעט את חצי שיעור מכלל האיסור.
אמנם כל זה אם נבין שאיסור חצי שיעור הוא מאותו שם איסור, ובזה י"ל דכל שקבעה התורה את שיעור האיסור בפירוש, שוב אין האיסור עשיית מחציתו. אולם אי נימא שהוי הרחקה, כדי שלא יגיע לכלל האיסור באכילת שיעור שלם, אם כן אין זה סותר לדין שיעור שהוא לגבי גוף האיסור, ומכל מקום חצי שיעור יאסר משום הרחקה שלא יפגע באיסור השלם, וצ"ע.
♦

ידון בדברי התוס' שאין איסור בהפשטת עור פחות מכשיעור

בבואנו לדון על חצי שיעור במלאכת שבת, מוטל עלינו להבין, האם עשיית חצי מלאכה בשבת נחשבת כחצי שיעור, או דילמא, דחצי מלאכה אין אנו דנים אותה כחצי מלאכת איסור, אלא שאין לה כל חשיבות של מלאכה. ולעיל הובא שנחלקו בזה הרמב"ם ורש"י.
הנה, התוס' (שבת קטז, א ד"ה דשקיל) מבארים את דברי הגמ', דמותר להפשיט את עור קרבן פסח, אף כשחל י"ד בשבת, ומשום דשקיל בברזי. והביאו התוס' את דברי רש"י, הסבור שכה"ג אין איסור דאורייתא, אולם יש בזה איסור שבות, והקשו על דבריו. ומשום כך הסיקו התוס': "נראה לר"י דליכא אפילו שבות, דאינו מפשיט כשיעור חשיבות עור יחד. ולא דמי למפיס מורסא דהתם פתח קעביד אך שא"צ לו, וכן צד מזיקין מ"מ צד הוא, אבל הכא דלא קא עביד הפשט אפי' שבות ליכא". והקשו האחרונים (הגאון מקוטנא בספרו נפש חיה, יו"ד יב, הובא בתוצאות חיים סי' ח'), מדוע ליכא איסור חצי שיעור. [יש להוסיף בזה, לפי מה שהוכיח היד דוד (זינצהיים, בכורות נח, א תוד"ה ואי אפשר) דשיטת התוס' היא שחצי שיעור אסור בשבת מה"ת, אם כן תקשה ביתר שאת, מדוע מותר להפשיט את העור פחות מכשיעור].
אמנם, התוס' ביומא (לה, א ריש העמוד) כתבו: "עוד יש לפרש, דשקיל ליה בחתיכות קטנות כל כך שאין בהם באחת מהן לעשות קמיע, הלכך לא חשיב עור ואין זה הפשט". ומבואר דכה"ג אין על כך חשיבות עור, ואין בזה איסור הפשט וחצי שיעור.
אולם יש להעמיק, דלכאורה לסברת הגרש"ש שהובאה לעיל, כי איסור חצי שיעור אינו מחמת עצמו, אלא משום הרחקה שיכול להגיע לידי איסור דאורייתא, אם כן אף כאשר נוטל הוא את העור בברזי וחותכו לחתיכות קטנות, מכל מקום יאסר הדבר מדין חצי שיעור, שהלא יכול הוא להמשיך את הפשט העור לידי שיעור שלם, ואם כן יאסר לו אף תחילת הפשטת העור בברזי.
ואמר לי הגאון רבי איתמר גרבוז שליט"א, דיתכן דאף לגרש"ש האיסור הוא לעשות איסור דחזי לאיצטרופי ולהגיע לידי איסור שלם. אולם לעשות דבר שאינו מלאכה כלל, על מנת שלא יגיע לידי מלאכה, בכך לא נאמר האיסור של חצי שיעור, על אף שיכול הוא להגיע לבסוף לידי מלאכת איסור. ומשום כך מותר להפשיט את העור בפחות מכשיעור, משום שאין על כך כל תורת מלאכה.
אולם המ"ב (שכז, טז) כתב, דאף בעור פחות מכשיעור יש בו איסור של חצי שיעור. וז"ל: "ודע דלענין חיוב חטאת בעיבוד וכן לענין הפשטת העור דהוא ג"כ מלאכה דאורייתא הוא אם יש בו שיעור כדי לעשות קמיע, ולענין איסורא אפילו בכל שהוא".
ויתכן לבאר בדעת המ"ב על פי האמור לעיל בשם הגרש"ש, שאיסור חצי שיעור הוא איסור חיצוני, ואם כן גם כאשר מפשיט הוא עור פחות מכשיעור קמיע, מכל מקום יש עליו איסור, שמא ימשיך להפשיט כשיעור הראוי למלאכה, וצ"ע.
♦

סיכום

אם כן למדנו דיש ג' דרגות בחצי שיעור: א. חצי שיעור דאיסורין, דנחלקו בזה ר"י ור"ל האם אסור מן התורה. ב. חצי שיעור במלאכה שמותר מה"ת, כגון הנחה בלא עקירה, דאין לזה כל חשיבות מלאכה ומותר מה"ת[11], וכגון מפשיט פחות מכשיעור לדעת התוס'. ג. עושה חצי שיעור באיסורי שבת, כגון בורר פחות מכשיעור, דבזה נחלקו הראשונים רש"י והרמב"ם וסייעתם, האם אסור מה"תי.
ובעיקר[12]הנידון שיהיה חצי שיעור בשבועה הקשה על כך הגר"א גרבוז שליט"א, דמהיכי תיתי שאדם שאסר על עצמו להלך מאה אמה, יהיה אסור לילך מהלך חמישים אמה[13].
♦ ♦ ♦