ביטול ברוב לעניין בישול ושאר מלאכות שבת
חלק א'
הקדמה
יש שאלה גדולה למעשה, אם יש ביטול ברוב להתיר מלאכת שבת, דהיינו שאדם עושה דבר שאסור בשבת אבל החפץ שבו נעשית המלאכה בטל ברוב דברים שאין בהם מלאכה, אם זה מתיר או לא. והיה פולמוס גדול בזמן האחרון על קפה שרובו נמס וחלקו קלוי, וא"כ רוב הוא מבושל, ואין בישול אחר בישול, וחלקו אינו מבושל, ויש בישול אחרי אפיה. ודנו בזה הרבה, עיין במאמרו של הג"ר אוריאל אייזנטל[2], מח"ס מגילת ספר, והג"ר יצחק מרדכי רובין, מח"ס אורחות שבת[3]. ובקפה יש בעיה נוספת, שכאשר הקפה נמס בכוס החלק הקלוי נפרד מהנמס, ונשאר בתחתית הכוס, ובפשטות הוא נחשב ניכר ולא שייך ע"ז ביטול, אך עיין בהערה, שנראה שגם בזה שייך ביטול, וצ"ע[4]. אבל יש מקרים נוספים, כמו המנהג שמובא באבני נזר, שכאשר היה חסר מים היו מוסיפים מים על המים החמים, כנראה בכלי שני, ומתבטל ברוב, ושוב מחזירים על האש בתנאי חזרה. ורצו להתיר, משום שהמים הלא מבושלים התבטלו כבר ברוב. וכן כאשר נפלה לסיר עם תבשיל מבושל שאינו ע"ג האש חתיכה לא מבושלת[5], האם אסור לתת את הסיר על האש. ונאמרו בזה הרבה סברות שלא שייך בזה ביטול. וצריך לברר היטב אם יש מקורות לסברות אלו, ומה היתה דעת הקדמונים הראשונים וגדולי האחרונים על סברות אלו, שפשיטא שסברות שהראשונים וגדולי האחרונים לא סברו אותן, אף שהן מובנות מאוד לבני דורנו אינן להלכה. ומכיוון שענין ביטול ברוב מופיע במאות רבות של מקומות, וכדי לדחות סברא ששוללת ביטול די בדוגמא אחת שיתבאר בה שיש ביטול בכה"ג, צריך חיפוש ודקדוק רב לפני שקובעים שאין ביטול באופן מסוים. הסברות שנאמרו לשלול ביטול:א. דין ביטול שייך רק כלפי דיני חפץ, שע"י זה שהוא מעורב ברוב הוא מקבל את הדינים של הרוב. משא"כ לגבי מבשל בשבת, שאין דין בחפץ אלא זה דין על האדם שלא יבשל. וא"כ לא יועיל ביטול בחפץ, כיון שאין זה דין בחפץ.
ב. גם אם נאמר שיש ביטול גם כלפי דינים שאינם בחפץ, כל זה יהיה רק כאשר מוקד הנידון שלנו הוא על החפץ. ואז גם אם אי"ז דין בחפץ עצמו, מ"מ מועיל הביטול בחפץ לזה. אך כאשר מוקד הדיון הוא האדם, אם הוא עשה עשיה או לא, לא מועיל הדבר לבטל את החפץ כדי לקבוע שהאדם לא עשה עשיה. וכאשר נרחיב בדוגמאות הדברים יתבארו יותר.
ג. קיי"ל שאע"פ שטומאה בטלה ברוב, מ"מ מטמא במשא, וטעם הדבר הוא שמשא הוא דבר שעושים בב"א בכל החפץ, והרי בוודאי שיש טומאה בתוך כל החפץ, ולא שייך ע"ז ביטול. והכא נמי, כיון שהאדם נותן את כל התבשיל להתבשל בב"א, דומה הדבר למשא, ול"ש ע"ז ביטול ברוב.
ד. ביטול היה שייך אם היה מותר לבשל את רוב החפץ, שאז המיעוט יקבל את דין הרוב. אבל מה שאין בישול אחר בישול אינו משום שיש היתר לבשל דבר שהתבשל כבר. אלא משום שהוא לא מצליח לפעול בו בישול כיון שכבר מבושל, ול"ש שהמיעוט שכן מתבשל יקבל את שם הרוב, כיון שאינו דין ולא מציאות, אלא שהוא לא מצליח להיעשות ובמיעוט הוא כן מצליח להיעשות.
על כל טעמים אלו צריך לדון טובא[6], ועל כל שאלות אלו יש ראיות ומקורות כפי שיתבאר, אבל קודם נביא מקור בפוסקים לדין בעצמו.
♦
פרק ראשון - דברי הרמ"א בביטול במלח
כתב הרמ"א אורח חיים שי"ח ס"ט: "אם עבר ונתן מלח, אפילו בכלי ראשון אפילו הוא על האש שעבד איסורא, מותר המאכל דהמלח בטל ע"ג המאכל. (ב"י בשם שבולי הלקט)". וזה לשון הבית יוסף: "כתוב בשבלי הלקט (סי' פו) בשם רבינו שמחה על המלח שנתנו ביורה רותחת במזיד בשבת איני רואה בה טעם לאיסור אלא מטעם דהוי דבר שיש לו מתירין ולא מטעם שאור ותבלין דלטעמא עבידי היכא דלא יהבי טעמא בטלי כשאר איסורי כדמוכח פרק גיד הנשה (חולין צט:) שאור של חטין שנפל לתוך עיסת חטים וכו' אילו היה בו להעלות במאה ואחד היה בטל אילו לא היה בו כדי להחמיץ וכל זה וזה גורם כך הוא שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך עיסה ונצטרפו וחימצו דקים לן (עבודה זרה מט.) זה וזה גורם מותר ואין לך זה וזה גורם גדול מזה דמסתמא נמלח מערב שבת אלא שלא נמלח כל צרכו ומטעם דבר שיש לו מתירין אינו נראה לאסרו שהרי נתבטל קודם שנעשה אסור על ידי בישול דצריכא מילחא בישולא כבישרא דתורא ומשעה שנימוח נתבטל".הרי לכאורה מבואר בדבריהם שאע"פ שהמלח מתבטל בתוך התבשיל ולכן הוא לא אוסרו משום מעשה שבת, מ"מ אי"ז מתיר לתת את המלח לכתחילה. ורצו להוכיח מכאן שלא מהני ביטול כדי להתיר בישול.
♦
תמיהת ר' שלמה קלוגר וישובו
עיין בספר החיים לרבי שלמה קלוגר שהבין כן, והתקשה מ"ט לא יועיל ביטול כדי להתיר בישול. "עוד אני תמה על גוף דברי שיבולי הלקט במה שכתב שנתבטל קודם שנתבשל, דא"כ למה יהיה אסור כלל ליתן מלח תוך הקדירה, דאם מתבטל קודם א"כ שוב ליתא בעולם ואין כאן בישול, ואם מהני הביטול לענין איסור דנחשב ליתא בעולם קודם שנתבשל, א"כ הוה ליתא בעולם ומה הוא מבשל אם כבר נתבטל. ואין לומר דהוה מטעם אין מבטלים איסור לכתחילה דהא קיי"ל דדבר שהוא כעת מותר הוא לא שייך ביה דין אין מבטלים איסור לכתחילה” ומאריך טובא למה ל"ש בזה אין מבטלים איסור לכתחילה.וליישב את השה"ל, בהתחלה ר"ל שהוא כמו טומאת משא, משום שבישול מתייחס לכל החפץ ביחד והוה כמשא, אבל דחה, שא"כ גם בבשר בחלב, אף שמתבטל, יהיה אסור לבשל את התבשיל משום שנחשב בב"א, וע"כ כשם שמותר שם ה"נ כאן. ושוב כתב שאה"נ ע"י הביטול מותר גם לבשל, ורק יש חשש שמא לא יתן שיעור מועט מספיק להתבטל, והשיעור שנותן הגר"ש קולגר לביטול הוא שישים ובבישול שזה חשש דאורייתא החמירו, משא"כ לענין מעשה שבת[7]. שוב תלה זאת בדין אם יבש ביבש מותר לבשלו ואין חוזר וניעור או שכאשר מתבשל יש חוזר וניעור שאם אין חוזר וניעור האיסור כמי שאינו ולכן מותר לבשל, משא"כ לשיטה שיש חוזר וניעור האיסור כמאן דאיתא, יש איסור בישול. נושא זה יתבאר באריכות בחלק ב' של המאמר[8].
♦
פירוש הנתיבות
ומצאנו לנתיבות שג"כ היה פשוט לו שביטול מתיר לבשל, ואדרבה, כך הוא ביאר את השה"ל בשו"ת רבי יעקב מליסא סימן ח'[9], שהשואל הקשה על מש"כ במקור חיים, שגם דבר שנאסר בתערובת יש לו דין דבר שיש לו מתירים מהשה"ל הנ"ל, וכתב ע"ז: "אומר לך אשר לא קשה מידי ואתו שפיר דברי משני צדדים בראשון אין הנידון דומה לראיה כי כונת הענין שם הוא לומר מפני כי נתבטל מקודם שנאסר והוי כאילו אין שם דבר ואין כאין איסור מלאכת שבת דאיסור בישול אינו ולכן לא שייך לומר בגוויה דשיל"מ כיון שאז שנפל לא היה איסור עדיין ולא היה נקרא בשם איסור ושפיר נמס ונתבטל עדיין כאילו אינו א"כ אין שייך אח"כ למידן ביה איסור דשיל'מ ונימא דלא בטל כיון דהאיסור בא אח"כ מחמת בישול וזה נתבטל כבר ולא נתבשל כלל וזה סברא ברורה ומעולם לא נתכוין הב"י לומר ידיענן דנתבטל מקודם שנאסר לא נימא דשיל'מ כמו בנדר וכדומה, אין זה הכונה אך כיון לומר כיון דנתבטל אין בישול בשבת". הרי אדרבה, כך הוא פירש את השה"ל. וצ"ע, שלשונו "אע"פ שעשה במזיד", ואם זה מותר אז מה כוונתו. והרב אייזנטל הקשה על הנתיבות, שהרי בשה"ל בתו"ד מבואר שמדבר על איסור של טעם, וא"כ ע"כ אינו מדבר על איסור בישול, שאיסור טעם שייך על מאכלות אסורות, שיש בהם איסור טעם כעיקר, ולא שאלה אם החפץ הוא בר בישול או לא. ואם היה בזה ביטול היה זה בחד בתרי, כמו בטומאה. ומשו"ה דחה הוא את פירושו של הנתיבות בשה"ל, והסיק להחמיר למעשה. וכבר הבאנו שרבי שלמה קלוגר נקט בדין זה עצמו שצריך ס' כדי לבטלו, וא"כ לא ס"ל לסברא זו. וכן הרב רובין האריך בזה במאמרו, ובאמת שזה דבר שצריך בירור, ועיין בהערה מש"כ בענין זה[10].♦
לשון שיבולי הלקט עצמו
אלא שהמעיין בתו"ד השיבולי הלקט ימצא שמפורש להדיא בדבריו כנתיבות, והב"י והרמ"א קיצרו, והלשון שהעתיקו הב"י והרמ"א הוא ציטוט מרבינו שמחה, ושם איתא "במזיד", וצריך לפרש את הדברים.זה לשון שיבולי הלקט שבת סימן פ"ו: "דין מהו ליתן מלח ותבלין בשבת בתבשיל או כרכום ותבלין הצובעים ובשול אחר בשול. ואם ראוי לתת מלח ותבלין בשבת בין בכלי ראשון בין בכלי שני תשובה זו מצאתי בשם הר"ר שמחה משפירא ז"ל על המלח שנתנו ביורה מרותחת במזיד בשבת איני רואה בה טעם לאסור לא מטעם דהוי ליה דבר שיש לו מתירין וכו' ומשעה שנימוח נתבטל ומלח שלנו מלח רכה היא ומתבטלת בקדרה כדאיתא בפרק משילין ומה שכתבת מביטול איסור לכתחלה אינו ענין לכאן שהרי קודם היה היתר ועל ידי תערובות אוסרו"[11]. הרי שלשונו בעצמו להדיא מוסבת על השאלה האם ראוי לתת, דהיינו לכתחילה, וזה מפורש כנתיבות. וכן סוף דבריו, שמדבר על ביטול איסור לכתחילה, ע"כ גם מדבר על נתינה לבישול, ולא בדיעבד אם מותר לאכול[12]. אלא שלשון רבינו שמחה קשה. ושמא הוא נשאל אם התבשיל מותר משום מעשה שבת, ולכן השואל כתב שנעשה במזיד, שהוא חומר במעשה שבת. וע"ז השיב רבינו שמחה שאין בזה איסור כלל משום שנתבטל, ולא רק שאין בזה מעשה שבת.
♦
חילוק אם הביטול לפני הנתינה על האש לאחר
אלא לשון הרמ"א להדיא "אם עבר ונתן מלח, אפילו בכלי ראשון אפילו הוא על האש שעבד איסורא, מותר המאכל דהמלח בטל ע"ג המאכל" וא"כ לכאורה מפורש נגד דברי הנתיבות, ובשיבולי הלקט בעצמו את הלשון "במזיד" יש לדחות, כמ"ש, אבל ברמ"א לא נראה כן[13]. אבל תמה לומר שהרמ"א כתב נגד המפורש בשיבולי הלקט בעצמו. ולכן נראה פשוט שהמילים "שעבד איסורא" קאי רק על הדבר האחרון אפילו הוא על האש עצמו, ורק בזה עביד איסורא ולא בשאר המקרים. והשיבולי הלקט דיבר על כלי ראשון וכ"ש, ולא על האש עצמו, ולכן אין בזה איסור. ונבאר את טעם החילוק.במקרה של השיבולי הלקט יש חידוש נוסף על נידון הפוסקים הנ"ל, שהרי הוא מדבר באופן שבזמן הנתינה על האש הוא עומד לעצמו, ולא הוה מבוטל. ורק כאשר הוא כבר עומד על האש הוא שמתבטל. וקמ"ל כיון שתהליך הבישול קורה רק לאחר שכבר התבטל, אע"פ שהנתינה היתה כאשר הוא עומד בפנ"ע, מותר. וא"כ כ"ז בנתינה בכלי ראשון, אבל בנתינה על האש ממש י"ל שהוא עבד איסורא מיד, לפני שזה התבשל ממש. והמלח או התבלין כבר התחיל להתבשל לענין האיסור, אע"פ שלא אהני לענין מעשה שבת שלא שינה את הטעם וכד', ולכן הוא לא נאסר בהנאה. או שנפרש שנתינה על האש ממש אסורה גם בלא בישול, משום נתינה בתחילה. וע"ז לא מהני ביטול, שהאיסור הוא הנתינה בעצמה. וצריך לפרש יותר ברור נידון זה[14].
♦
פרק שני - דעת הצל"ח בביטול במלאכת שבת
וגם בצל"ח מבואר שיש ביטול לגבי מלאכת הוצאה. בצל"ח מסכת ביצה דף לט עמוד א כתב ליישב את הרמב"ם פי"ח דשבת שכתב מוציא שלהבת פטור ולא העמיד באדי אדויי כמבואר בגמ': "ונראה דבמס' ברכות דף נ"ג ע"א ת"ר כותי שהדליק מישראל וכו' אי הכי ישראל מכותי נמי הא לא שבת וכי תימא הך אזיל וכו' אלא הא דתניא המוציא שלהבת לר"ה חייב אמאי חייב מה שעקר לא הניח וכו' אלא לעולם דאיסורא נמי איתא וכי מברך אתוספת דהיתרא מברך. ולפי"ז אני אומר דלא משכחת שיהיה חייב כי אם אליבא דר' יהודה דסובר מין במינו לא בטיל ולא נתבטל מה שעקר במה שניתוסף שודאי התוספת הוא מרובה שבכל רגע ניתוסף והולך וכיון שלא נתבטל חל שם ההנחה גם על מה שעקר, אבל לרבנן דמין במינו בטל אינו חל שם ההנחה על מה שעקר כלל ולא משכחת חיובא בשום פעם בשלהבת כו' ואל תתמה על מה שאני אומר לענין הוצאות שבת שיהיה שייך ביטול ברוב, כי לכאורה אף דמעורב ברוב הרי כולו בעין ושייך בו הנחה מה שעקר. אומר אני שאין זה מן התימה וכבר מצינו כיוצא בזה שגם בחכמי התלמוד תמהו בנדה דף כ"ז ע"א דקאמר יתיב רב פפא וכו' וקאמר מ"ט דר"ש, ופירש"י נהי דנימוק מ"מ כל גופו של מת כאן וכו', ואעפ"כ המסקנא שם ע"ב אמר ר"י משום ביטול ברוב נגעו, ומביא שם הא דר"א ב"י דבהמה גסה ששפעה חררת דם דתני ר' חייא שאינו מטמא לא במגע ולא במשא ואמר ר' יוחנן משום ביטול ברוב, ועיין בתיו"ט בנדה פרק ג' משנה ד' בד"ה רש"א שהאריך בזה, ועכ"פ חזינן שאפילו לענין טומאת משא אף שהרי הוא נושא כולה אפ"ה כיון שבטילה ברוב הרי היא כאלו אינה כאן, ה"נ לענין עקירה והנחה של שבת".הרי שגם הצל"ח ס"ל שיש ביטול ברוב לענין מלאכת שבת, והקשה שהוא כמו משא, והסיק שהוא משום שקיי"ל שאין טומאת משא וה"נ בשבת. ונבאר את הדברים בהמשךיד. והובא בשביתת השבת פתיחה לבישול (אות כ') בשם ההר צבי (והודפס בשו"ת הר צבי ט"ל הרים - מבשל סימן א) ועיין מנחת יצחק חלק (חלק ט סימן סימן ל) שהביא מחלוקת זו.
♦[15]
דעת האבני נזר שחולק ע"ז
ועיין בשו"ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן קכט: "ו) מה שכתב בשאלה שבא לפניו במה שנוהגין ששופכין מים מבושלים שנצטננו לגמרי בתוך מים רותחין שיהי' שניהם אינם צוננים לגמרי ושוב מחממין אותם כהכרעת רמ"א דבלא נצטנן לגמרי אין בו בישול אחר בישול. וכתב מעלתו דודאי אין היתר בהמים שנצטננו לגמרי משום שהחמו קצת דאין היתר אלא בשעדיין חם מחמת הבישול הראשון. [אמת אמר וכן כתב בחי' ר' עקיבא [בהג' לשו"ע סוף סי' רנ"ג] וכן באגלי טל בהשמטות לס"ק י"ד דיבור המתחיל ולפ"ז]. נמצא עדיין עושה איסור במה שמבשל המים שנצטננו רק אם הם מועטין יש להתיר משום ביטול. ואף דהוי דבר שיש לו מתירין. בדרבנן נסמוך על הפוסקים אין בישול אחר בישול אפילו בנצטנן לגמרי. אך מסופק לפי דבריי דאין בזה ביטול[16]. הנה יש בזה עוד טעם דלא שייך בזה היתר משום ביטול דדומה לטומאת משא דאין מותר משום ביטול שהרי נושא את כולו. והכא נמי מחמם את כולם ואין להקל בזה" הרי שהוא הביא את דין טומאת משא כטעם שיאסור, ואילו הצל"ח הביא מה שאינו מטמא במשא כטעם להתיר. ויתבאר בהמשך דברינו שנחלקו בזה ר' יוחנן וריש לקיש ונחלקו הראשונים איך לפסוק.♦
טענת האגלי טל
והסברות שמבוארות באגלי טל שציין שם לומר שאין בישול, הוא באופה סעיף ל"א ס"ק י"א. ודן באריכות בענין ביטול לגבי מלאכת בישול. ומסיק שם ע"פ הר"ן נדרים פרק הנודר, שנחלקו ר"י ורבנן בגדר ביטול, שלר' יהודה דנים את החפץ עצמו, ולכן מין במינו לא בטל משא"כ מין בשאינו מינו. משא"כ לרבנן, דנים את האיסור וההיתר, ולכן היתר בהיתר לא בטל, שהוא כמו מין במינו לר"י, משא"כ היתר באיסור חשיב ב' מינים. "וע"כ ה"נ טעם התבלין הנפלט בתבשיל אף שהתבלין לא היה מבושלין וחייב עליהן משום בישול, והתבשיל כבר הוא מבושל ואין בו עוד משום בישול, מ"מ לא חשיב חלוקים באיסור והיתר שאין איסור יותר בתבלין מבתבשיל ושניהם אסורים לבשלם רק שהתבשיל אין בו עוד משום בישול משום דלא משכחת בישול, אבל אם היה משכחת בו בישול היה אסור. ולא דמי לאיסור והיתר דזה אסור באכילה וזה מותר באכילה אבל התבשיל אסור בבישול כמו התבלין אלא דלא משכחת ביה בישול והבן. וגם שאין איסור מלאכה חל על החפץ רק שהאדם אסור במלאכה לא שהחפץ נאסר. וכיון שאין חלוקים באיסור והיתר חשיב מין במינו דלא בטל וחשיב כאילו הוא בעין ואין צריך לטעם כעיקר וחייב... משא"כ לר"י שהביטול תלוי בחפצים שפיר יש ביטול... ולפמ"ש נסתרו דברי הצל"ח ביצה שחידש לומר דיש ביטול לענין מלאכת שבת ובמין במינו תלוי בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן עיי'ש ולפמש"כ נהפוך הוא דאדרבה לרבנן אפי' באינו מינו לא בטיל"[17].♦
טעם האגלי טל איננו משום שלא שייך ביטול בשבת
אמנם, המדייק בדברי האגלי טל יראה שהוא לא כתב כלל שלא שייך ביטול במלאכת שבת, משום שהוא איסור גברא, או משום שמה שלרוב אין בישול אינו דין אלא מציאות שהוא לא מצליח לפעול. אלא טעמו הוא על פי סברת הר"ן שהיתר בהיתר לא בטל. והוא משום שלר"י מין במינו לא בטל, ואנחנו מודים לסברתו, אלא שאזילנן בתר איסור והיתר וזה נחשב ב' מינים, משא"כ היתר בהיתר. וע"ז טען האגלי טל שאף שנקבל שיש ביטול בגברא ואין בישול אחר בישול. מ"מ צריך שיהיה שֵם בחפץ שקובע שהוא איסור, ועי"ז זה יהיה מין בשאינו מינו. אבל כאשר אין דין בחפץ ל"ש דבר זה. וא"כ אדרבה, בעצם הטענה האגלי טל מודה לכל הפוסקים הנ"ל, אלא שהוא חידש שלר"ן לא די ביטול לענין איסור גברא, שכדי שזה יחשב מין באינו מינו צריך איזה שהיא חלות בחפץ ולא די איסור גברא. וזה חידוש יותר מהדין שמבואר שם, שכל שאין איסור כלל נחשב הוא מינו, אבל לא מפורש שדבר שיש איסור אלא שהאיסור לא חל בחפץ חשיב מינו. ויתבאר בהמשך ראיות שיש ביטול גם באיסור גברא כל שיש איסור עכשיו, וא"כ זה לכאורה נגד האבנ"ז. ועצם הדין אם פוסקים את הר"ן ואם היתר בהיתר לא בטל, יתבאר בהמשך שאינו ברור כלל, ואיך שיהיה לכאורה בלח בלח או במין בשאינו מינו לכאורה אי אפשר לפסוק כן להלכה, ויתבאר בהמשך.♦
האגלי טל תברא לגזיזיה בביטול בחצי שיעור לענין שלא יצטרף
והאגלי טל תברא לגזיזיה, ונצטט הדברים לקמן באריכות, שכתב שאם עשה חצי שיעור ובטלו ברוב, נחשב כאילו נאבד לענין שאם עשה עוד חצי שיעור פטור. והקשה החלקת יואב מה מהני לבטל את החצי שיעור, הרי זה דין באדם שעשה מלאכה וביחס לזה הביטול לא מועיל, והאבני נזר חלק עליו מכמה טעמים, אבל כתב "אם כן בשבת נמי דכתיב לא תעשה מלאכה. צריך שיהי' עליו שם מלאכה. ובשנתבטל חצי שיעור הראשון בטל ממנו שם מלאכה ושוב אינו מצטרף עם השני". דהיינו, שאע"פ שזה דין בגברא מ"מ בעינן שהאדם יעשה מלאכה, ולא די במצב בגופו בלבד, ולכן כל שבטל הדבר שעשה שוב ל"ש לומר שעשה מלאכה ונפקע שם העשיה שלו. ויתבארו הדברים לקמן.אלא שהאגלי טל סבר שבכ"ז ביחס למלאכה שהוא כבר עשה שיש לו שם מסוים של מלאכת שבת, מהני לבטלו. משא"כ להתיר לפני העשיה לעשות לא מהני, שזה היתר בהיתר ומשא וכו'. אבל נראה שהשיטות הנ"ל שהתירו סברו שכשם שמהני הביטול לאחר המעשה, אותו ביטול יועיל לפני המעשה. לא משום שחל היתר על החפץ לבשלו. אלא שכל שלאחר שיבשל נאמר שהדבר שבישל בטל ולא קיים, זה טעם מראש להתיר לבשל. הרי צריך שהאדם יעשה מלאכה, וכל שלאחר שפעל לא יהיה דבר שהוא עשה ויצר במלאכה שלו, א"כ מראש אין שם מלאכה לעשיה שלו. ותתבאר לקמן סברא זו מהמרדכי של יבמה שרקקה דם, שאע"פ שאין הרוק פועל מאומה, וזה רק דין מעשה יריקה של היבמה, כל שהרוק שיצא יהיה בטל, שוב נפקע שם היריקה של היבמה. דהיינו כל שהנפעל בטל, שוב אין שם עשיה בפועל. וא"כ כל שהאבנ"ז מודה שהתוצאה בטלה, ה"נ זה סיבה שמראש יהיה מותר לעשות כן. ולפי"ז לא נוגע הדבר לכל הסברות של היתר, וזה שאין בישול אחר בישול אינו דין אלא מציאות וכו', ויתבאר לקמן בהרחבה.
♦
פרק שלישי - ביטול באיסור גברא ובשבועה
יש שפשוט להם של"ש ביטול בשבועה כיון שהוא איסור גברא, וא"כ מה מהני שהחפץ התבטל, מ"מ האיסור לא נמצא בחפץ אלא באדם, וביחס האדם ל"ש ביטול, כי מ"מ האדם אוכל את הדבר. אבל מפורש בהרבה מקומות דלא כך.רמב"ם הלכות נדרים פרק ה הלכה ט: "מי שנאסר עליו מין ממיני מאכל בין בנדר בין בשבועה ונתבשל עם מינים אחרים או נתערב עמהן הרי זה מותר במינים המותרים אף על פי שיש בהן טעם המין האסור, ואם נאסר בפירות אלו ונתערבו באחרים אם יש בהן טעם דבר האסור אסורין ואם לאו מותרין"[18]. וכן סמ"ג נדרים עו ע"ב.
עיין בחזון יחזקאל נדרים פ"ג, וכן האריך בזה בזכר דבר לגר"ד לנדו סוף סימן ז', שתמהו ששבועה איסור גברא ומ"ש ע"ז ביטול, שהרי אינו דין בחפץ שהוא אסור ומה שייך לבטלו, עיי"ש מה שניסו לדחוק[19]. אבל בכל הפוסקים פשוט דלא כן, אלא שגם בשבועה יש ביטול, כפי שנביא דבריהם, ולא עלה ע"ד אחד מהם לומר שאין בזה ביטול. וההנחה שאין ביטול בשבועה הוא דבר מוזר מאוד, שזו השמטה עצומה, שלא הוזכר בשום מקום שאין בזה ביטול, ובכל האיסורים יש ביטול, ואיך לא הזכירו ד"ז, ולמה אין סימן בשו"ע על ענין זה כמו שיש על דבר שבמנין ובריה וחתיכה הראויה להתכבד. וע"כ שמה שפשוט לדור האחרון, היה פשוט לכולם עד עכשיו להפך.
מצאנו שרבותינו האחרונים דנו בשאלה אם שבועה נחשבת דבר שיש לו מתירים, שאינו בטל ברוב במין במינו, או לא, שלגבי נדרים מפורש בגמ' ונפסק ברמב"ם כאן הלכה י"ב שנחשב דשיל"מ, אבל דנו שבעצם כל דבר שמחוסר מעשה לא נחשב יש לו מתרים, ורק בנדרים, כיון שמצוה להשאל לא נחשב מחוסר מעשה, משא"כ, שבועה שאין מצוה להישאל או לא. פרמ"ג פתיחה להלכות פסח ח"ב ט"ז, ובשו"ת בית יעקב סימן ק"י דן בזה, וס"ל שלא הוי דבר שיש לו מתירים כיון שצריך מעשה ואין מצוה לעשות את המעשה, וכן כתב בתשובה מאהבה חלק א' סימן ק"ב הובא כ"ז בפתחי תשובה יר"ד ק"ב ס"ק י'. ועיין יד יהודה הארוך סימן ק"י סוף ס"ק כ"ה, שכתב שמי שנשבע על ככר לא חשיב דשיל"מ, שבאיסור גברא אין דין זה, עיי"ש שהאריך.
ועיין בבני דוד על הרמב"ם נדרים ה י"ב שהביא דבר ששמע מהמל"מ[20], שבפשטות דברי הרמב"ם בהלכה י"ב הם המשך דבריו הראשונים, שקאי בין בנדר ובין בשבועה, וא"כ מפורש שגם שבועה נחשב יש לו מתירים, ותמה ע"ז. וז"ל "נתערב יין זה שאסרו על עצמו כו' נעשה כדבר שיש לו מתירין וכו'. הנה דבר ברור הוא שזה שכתב רבינו שאסרו על עצמו היינו בין בנדר בין בשבועה כמו שכתב בתחלת דבריו בדין ט' ובהכי מיירי רבינו בכל פרק זה וקשה דבפרק הנודר מן הירק דף נ"ט אמרינן דטעמא דנדרים הוו דבר שיש לו מתירים הוי משום דמצוה להשאל עלייהו משא"כ בתרומה לא הוי דבר שיש לו מתירים כיון דליכא בהו מצוה בהתרתן ורבינו ז"ל כתב בסוף הלכות שבועות דאסור לשאול התרה על השבועה אלא מדוחק וכמו שהביא המרדכי מההיא דסוף פר' המדיר איתשיל אשבועתא וא"כ איך כתב רבינו ז"ל הכא דשבועות הוו דשיל"מ וצ"ע מהרב כמוהר"י רוזאניש ז"ל".
וכן כתב בחוות דעת ביאורים סימן קי ס"ק ו: "והנה, הר"ש מקינון הוכיח דבדבר שלא ניכר האיסור לא מקרי קבוע, דא"כ יהיה אסור לכל העולם בזריעה משום נחל איתן, ע"ש. ומשמע מדבריו דקרקע בקרקע שייך ביטול, ונפקא מינה למי שאסר על עצמו קרקע ידוע מלזרוע, בנדר או בשבועה, ושכח המקום, דמותר מטעם ביטול ברוב".
וכן ברוך טעם שער ג - שער הכולל דין ג, אחרי שהביא את דין משא, שחזינן שטומאה כמאן דאיתא, כתב: "מעתה הדבר פשוט לדעתי בנשבע אדם שיאכל נבלה ואוכל הנבילה בתוך תערובות כיון דעדיין שם נבלה עלי' וטומאתה בה מקיים השבועה אך לכאורה ז"א דאם נתבטל בשיעור ביטול שלא נשאר כבא"פ גם שבועה לא יצא ואם אינו בשיעור זה יש עדיין איסור נבלה". הרי שפשוט לו ששייך ביטול בשבועה, שאע"פ שהוא אוכל לא מקיים הוא את שבועתו. ויש ראיה מגמ', שאל"כ כל נשבע לבטל את המצוה יבטל ברוב. ול"ש בזה אין מבטלים איסור לכתחילה משתי סיבות: א' מלבד דעת הרא"ה כולם סוברים שזה דין דרבנן ב' אין כונתו לרבות האיסור. כן עיין בחי' הרי"ם שבועות דף כ"א שדן בזה. ועיין בית האוצר חלק א יח ב, שדן בנשבע לאכול ככר ונתערב בב' אחרות, אם פטור לאכול לגמרי או אדרבה חייב לאוכל את כולן.
וגם הגרע"א נקט בפשיטות שיש ביטול ברוב באיסור גברא, שדן בגזירה משום פירות הנושרים אם זה איסור חפצא או גברא, ונפק"מ לגבי חולה שאב"ס שהותר איסור דרבנן אבל לא איסורי אכילה, עיי"ש שהאריך בזה. והרי מפורש בכל הסוגיא בתחילת ביצה שיש על דין זה ביטול ברוב. וראיתי אצל מחברי זמננו שהקשו עליו, אבל דעתו כדעת כל הפוסקים, שיש ביטול באיסור בגברא.
הרי מלבד שהדין מפורש ברמב"ם וסמ"ג, כך נקטו בפשיטות כל הפוסקים מל"מ, פרמ"ג, חוות דעת, שו"ת בית יעקב, תשובה מאהבה, ברוך טעם, חידושי הרי"ם, יד יהודה, בית האוצר, ולא נמצא מי שיחלוק ע"ז, וא"כ הנידון בטל מעצמו. ואדרבה מוכח שיש ביטול גם באיסור גברא, אע"פ שלא חל הדין בחפץ. ויש לדון איך זה יתיישב עם הר"ן, כטענת האגלי טל. ולכאורה מוכרח בסברת הר"ן שהדבר לא תלוי בהגדרת האיסור אם בחפץ או באדם, אלא רק כל שאין שום נפק"מ ודין במה שזה אסור וזה מותר אין ביטול. אבל כל שנוגע למעשה שזה אוסר וזה מותר, אע"פ שאינו חלות בחפץ, חשיב ב' מינים לר"ן. והארכנו בענין זה בחלק ב' של מאמר זה, וכן הארכנו שם שבודאי לא נפסקה להלכה הגדרה זו של היתר בהיתר לא בטיל, וכפי שיתבאר, ולפי"ז נסתרו דברי האגלי טל שצריך חלות בחפץ, ופשוט.
♦
פרק רביעי - סברא שביחס לעשיה לא מהני ביטול בחפץ
איתא בבכורות דף כא ע"ב "מתני' רבי אליעזר בן יעקב אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זו תקבר ופטורה מן הבכורה. גמ' תני רבי חייא אינה מטמאה לא במגע ולא במשא ומאחר דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא אמאי תקבר כדי לפרסמה שנפטרה מן הבכורה למימרא דולד מעליא הוא ואמאי אין מטמא לא במגע ולא במשא אמר רבי יוחנן משום ביטול ברוב נגעו בה[21]". הרי מבואר שאע"פ שהולד בטל ואינו מטמא לא במגע ולא במשא, מ"מ האם נפטרת מבכורה. והקשו האחרונים למה הביטול לא יפקיע ג"כ דבר זה, שהרי כל שאין ולד ע"כ לא ילדה מאומה.ובחלקת יואב[22] וקהילת יעקב בכורות סימן כ' הוכיחו מכאן שאע"פ שכאשר אנו דנים על הולד אם הוא קיים או לא יש ביטול ברוב, וכמי שאינו, כאשר אנו דנים על האמא אם היא ילדה, נחשב הדבר שהיא ילדה, שביטול בחפץ לא מהני להפקיע עשיה של האדם. אע"פ שהעשיה צריכה לחפץ, כל שזה שם באדם לא נפקע שם העשיה שלו. ועפי"ז החלקת יואב כתב של"ש ביטול במעשה שבת, שזה שם באדם ולא בחפץ. וחולק הוא על הסברא של האבנ"ז, שמהני ביטול בחצי שיעור שלא יכול להצטרף לשיעור חיובו.
אבל האבני נזר שם, וכן בספר אהל משה לרא"מ הורוויץ חלק ב' סימן ק"ו ונדפס גם במלבושי יו"ט ח"ב פלפולים ס"ד[23], ובחדרי דעה סימן ש"ה סעיף כ"ד, דחו סברא זה, שהרי מבואר בנדה דף כ"ז על טומאת לידה של אשה שילדה חררת דם, שהביטול ברוב מהני להפקיע דין טומאת לידה מהאשה, ורק משום שיש פסוק היא טמאה לידה. הרי שגם ביחס לאדם מהני ביטול, שטומאת לידה ג"כ אינו פעולה של הולד אלא דין באשה. ולישב את הגמ' בבכורות כתב ר' אלעזר משה כתב שילפינן מאדם[24], ובחדרי דעה כתב שבכור אי"צ כלל ולד אלא רק שם בהמה, שהשני אינו פטר רחם.
ובאבני נזר הרחיב את הדברים, וז"ל שם על הראיה מנדה כ"ז שע"י ביטול ברוב אינה טמאה לידה: "ד'. ואין לומר משום דכתיב וילדה זכר ואם נקבה תלד. בעינן שיהא עליו שם זכר או שם נקבה. וכמו ביבמה אם הי' כתיב וירקה רוק. ליתא דהאי זכר ונקבה הוא להורות שיעור טומאת זכר ושיעור טומאת נקבה, ולא מוכח דצריך שיהי' עליו שם זכר. ואם יאמר דמכל מקום כיון דכתיב זכר צריך שיהי' עליו שם זה. ואם בטל אין כאן טומאה, אם כן בשבת נמי דכתיב לא תעשה מלאכה. צריך שיהי' עליו שם מלאכה. ובשנתבטל חצי שיעור הראשון בטל ממנו שם מלאכה ושוב אינו מצטרף עם השני. והא דנפטרה מן הבכורה צריך לחלק, דוקא נגד הולד שתלד אחר כך לא שייך ביטול, אבל כשדנין על הלידה אם תטמא את אמה, כיון שבטל ברוב אי אפשר שתטמא אמה. או יאמר כיון דכתיב זכר ונקבה. אם כן הכא נמי כתיב מכל מקום מלאכה. מכל מקום דבריי מיושבים". הרי שאף אם נאמר חילוקים, שאדם צריך יותר שם ולד לטומאת לידה, מאשר לפטור את הבהמה מבכורה, שזה רק שם באמא שהשני אינו פטר רחם, מ"מ ודאי שלגבי שבת צריך חפצא של מלאכה כדי שנאמר שהאדם עשה מלאכה, ולכן כל שהמלאכה בטלה ל"ש לומר שיש עשיה של אדם. ויתבאר לקמן עוד הוכחות לזה ששבת אינו שם באדם, אלא צריך חפצא של מלאכה. והאבנ"ז מ"מ סבר שזה מהני רק לאחר העשיה לבטלו, ולא לפני. ולכאורה מסברא מובן, שכל שמועיל לאחר המלאכה שוב אין זו עשיה ומותר לעשות לכתחילה, כמשנ"ת.
ומ"מ, האחרונים הנ"ל מודים שבמרדכי שס"ל שיבמה שרקקה דם, כל שהרוק בטל ל"ח וירקה, סותר ליסוד שאין ביטול ביחס לעשיית האדם, וא"כ איך שיהיה אי אפשר לקבל יסוד זה כפי שיתבאר.
♦
קושית המרדכי על רקיקת דם, שמוכח שגם כלפי עשיה שייך ביטול.
איתא ביבמות דף ק"ה ע"א "לוי נפק לקרייתא בעו מניה כו' יבמה שרקקה דם מהו כו' ומי כתיב וירקה רוק" ובהמשך הגמ' "שלחו ליה לאבוה דשמואל יבמה שרקקה דם תחלוץ לפי שאי אפשר לדם בלא צחצוח רוק"והקשה המרדכי חולין סימן תשל"ז "וכה"ג אמרינן פרק מצות חליצה יבמה שרקקה דם חליצתה כשרה לפי שא"א בלא צחצוחי רוק ותימה הא דתניא בזבחים פרק תערובות רבי יהודה אומר בשם ר"ג אין דם מבטל דם ואין רוק מבטל רוק אבל משמע לכ"ע דדם מבטל רוק א"כ הכא נמי נימא הכי וי"ל בב"ק וביבמות איירי כגון שהוא בעין וניכר המתבטל וכל דבר שהוא בעין וניכר לא בטיל אי נמי ליכא למימר ביטול ברוב אלא בדבר שהיה ניכר בפני עצמו תחלה ואחר כך נתערב אבל בדבר שתחלת ביאתו לעולם מעורב כגון בב"ק וביבמות ליכא למימר דבטיל[25]".
ודבריו צוטטו עשרות רבות של פעמים ע"י גדולי האחרונים, מל"מ שער המלך פליתי נודע ביהודה רע"א חת"ם בית מאיר מהרי"ט אלגאזי ועוד רבים שנלאה למונעם, ונו"נ בתירוצו ואם קיי"ל הכי[26], ולא דחו את קושייתו מעיקרא בכך שליכא ביטול במעשה אדם או במציאות של רוק. וכקושית המרדכי הקשה גם הראבי"ה סימן תתק"ו, ותירץ שכונת הגמ' שגם דם שיוצא ע"י יריקה נחשב יריקה, וכעי"ז שיטת הראב"ד והרא"ש. וכן הקשה האו"ז חליצה סימן תרע"א, שכיון שהדם והרוק נוצרו ביחד היינו ריביתיה, עיי"ש.
אלא שמצאתי לרי"ד בתוספותיו ופסקיו שם ביבמות, שיישב את הקושיה כסברת החלקת יואב וקה"י הנ"ל "ואי קשיא אף על פי שאי איפשר לדם בלא ציחצוחי רוק ניבטיל האי רוק ברובא דם. יש לומ' אין לומ' כאן ליבטל ברובא שהרי קים לן שרוק יצא מפי היבמה ונפטרה בו, מה יעשה לי אם נתערב בדבר אחר[27], בודאי לטמא אחרים יש לומ' שבטל ברוב ולא יטמא אחרים, אי נמי גם לטמא אחרים יש לומ' דמטמא, כגון זב שרקק דם בטהור טמא שכיון שיש בו ציחצוחי רוק הרי נשאו ואינו בטל ברוב, דכל מידי דמטמא בכל שהו אין לומ' בו דבר שצריך שיעור ונתערב בדבר אחר, שם יש לומ' דבטל ברוב ואינו יכול ללקט בו שיעורו שיצטרף[28]".
וא"כ השיטה הרווחת בין בראשונים ובכל עשרות גדולי האחרונים היא שיש ביטול גם במעשה אדם וגם בחפץ בלא דינים, כל שמ"מ צריך שהחפץ יהיה קיים בכדי שיוגדר שהאדם עשה עשיה זו, מהני ביטול. ואע"פ שאי"צ צורך לחפץ בפנ"ע ואינו פועל שום דין. והרי"ד כתב דלא כן, וכן כתבו החלקת יואב והקה"י. ושיטתם היא יחידאית. מ"מ, פשוט שגם לשיטתם מלאכת שבת אינה דומה כלל לענין זה, שהרי אין היא פועלה בגברא בעלמא והמלאכה היא רק שם שע"י יוגדר האדם כ"עושה מלאכה", אלא בשבת יש דין בחפצא של המלאכה, וזה האיסור, שהאדם עשה חפצא זו. כך פשוט מסברא וכך הוכחנו מהראשונים בסוגיא כל שתיעבתי. וא"כ במלאכת שבת מסתבר שגם לשיטת הרי"ד מהני ביטול לומר שאין חפץ של מלאכה, וממילא בנידון דידן אי אפשר לומר שהאדם עבר על איסור בישול.
♦
פרק חמישי - גדר מלאכת שבת אינו שביתת גופו בעלמא אלא יצירת מלאכה
עיין בחולין דף קט"ו שהגמ' דנה בדין כל שתיעבתי לך, שכל דבר שנוצר ע"י איסור יהיה אסור בהנאה, עיי"ש אריכות גדולה בהרבה מקרים. והגמ' שואלת א"כ מעשה שבת יאסר משום כל שתיעבתי ולא רק משום קנס, ותרצו דרשה כי קודש היא לכם היא קודם ואין מעשה קודש. והקשו מחוסם פרה ודש כו'. וכתב רש"י במסקנת הסוגיא: "הני לא כ"ש - אבל בבשר בחלב לא אמרינן האי ק"ו דהא כתיב לא תאכל כל שתיעבתי לך ומסתברא דאיסורא דקרא עליה קאמר דהא אכיל תועבה גופה אבל האי לא אכיל החרישה עצמה אלא הבא ממנה והחוסם והדש נמי לאו חסימה גופה קאכיל אלא מעשה הבא על ידה וילפינן משבת דאין הבא מכחה קדש".הרי לרש"י למסקנת הסוגיא כל שתיעבתי הוא רק כאשר האדם אוכל את האיסור בעצמו, ולא דבר שנוצר ע"י מעשה איסור. וברש"י נראה שסוג דברים כאלה ילפינן משבת שלא נאסרים. וכתבו ע"ז התוספות "וקשה דלמה לא יחשב בישול של שבת תועבה גופה כמו בישול של בשר בחלב ונראה דהיינו טעמא משום דבבשר בחלב הבישול ניכר אבל מעשה שבת אין ניכר שנעשה בשבת ואותו ואת בנו ושילוח הקן דפריך ליה מינייהו צ"ל דניכר בהם האיסור יותר ממה שניכר בחורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה". ובתוספות הרא"ש "ובדוחק יש לחלק למה לא יחשב בישול שבת תועבה גופיה כמו בישול של בשר בחלב, ונראה דהיינו טעמא דבשר בחלב האיסור ניכר אבל מעשה שבת אין ניכר שנעשה בשבת, ואותו ואת בנו ושילוח הקן דפריך מינייהו ניכר בהם האיסור יותר ממה שניכר בחורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה". והריטב"א הביא דברים אלו ולא קיבל את הישוב של התוס', ומשו"ה דחה הוא פירוש זה של רש"י. הרי שכל ראשונים אלו ס"ל שאם אוסרים בשר בחלב משום שהוא האיסור בעצמו, ע"כ שמעשה שבת הוא ג"כ בגדר זה שמה שנוצר ע"י המלאכה הוא האיסור בעצמו.
ובחתם סופר כתב "והרי שבת וכו' לכאורה צ"ע דהא פירש"י דבב"ח הוה תועבה משום דאפי' בשלה גוי או קטן שלא נעבדה בה עבירה מ"מ הבשול מתועב. וכן טפת חלב שנפלה על החתיכה מאלי' מ"מ אסורה מן התורה וא"כ בשבת דמן התורה מותרים כל המלאכות ע"י גוי וכן משלשלים הפסח לתוך התנור עם חשיכה והיא ניצלי' מאלי' בשבת ובירושלמי פ"ק דשבת יליף לי' מקרא ששת ימים תעשה מלאכתך וביום השביעי פי' שאפי' בשביעי יעשה מלאכתך ע"י מלאכת ששת ימים. כגון פותקים מים לגנה עם חשכה והיא מתמלאת והולכת כל השבת כלו ע"ש וא"כ אינינו תועבה ואפי' ישראל שעשה מלאכה בשבת אינו אלא נעשה בה עבירה אבל אינינו תועבה וא"כ מאי פריך ש"ס. ונלע"ד דשבת אין התיעוב המלאכה עצמה אלא עיקר הקפידא שינוח הישראל וכל שאין לו מנוח אפי' יהי' באונס ומשכחת לי' בשביתת בהמתו אם הבהמה עושה מלאכתו שלא לרצונו מ"מ ה"ל תועבה אבל כל שהוא ובהמתו נחים ושובתים אין במלאכה הנעשית שום קפידא וערשב"א פראד"מ שכ' החלוק בין שבת לשארי איסורים כגון בכלאים אם לובש שלא יהנה ממנו ואינו מתכוון בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים מיקרי אין מתכוון. ובשבת אפי' מדליק נר ביום הוה מתכוון כי אין הקפידא על ההנאה והמלאכה אלא על השביתה ומה"ט כ' דלא שייך בשבת שלוחו כמותו אפי' למ"ד יש שליחות לגוי להחמיר מ"מ הרי גופו של ישראל שובת ונח. נמצא התועבה היא מה שגופו של ישראל או בהמות אינם נחים. והיוצא ממנו היינו הדבר המבושל הוה יוצא מן התועבה והוה ס"ד דהמקשן דגם היוצא מן התועבה נאסר מלא תאכל כל תועבה לכן פריך משבת ומשני גלי קרא היא קודש ואין מעשי' קודש לגלוי' לן בעלמא נהי התועבה עצמה אסורה היינו בב"ח וכן כלאים אי לאו דגלי קרא בכלאים. אבל היוצא מן התועבה כגון היוצא מחורש בשור וחמור והיוצא מדישת פרה חסימה הוה היוצא מהתועבה מותר מ"ו ממעשי שבת ומהתימא על התוס' מ"ש בסוף ד"ה חורש וכו' לחלק בב"ח הבישול ניכר וכו' ולפי מה שכתבתי אין צורך והדברים פשוטים".
אבל נראה בדעת התוס' והרא"ש והריטב"א, שמעשה שבת אינו שביתת גופו בעלמא, אלא דין שהוא לא ייצר מלאכה. ויסוד הדבר הוא המלאכה שנוצרת ע"י מעשיו. ואה"נ שאין בעיה בעצם המציאות של יצירת מלאכה, אלא יש בעיה שאדם בר חיובא לא ייצר מלאכה, אך אי"ז איסור גברא בלבד שלא שבת והדבר הנוצר הוא היכי תימצא בעלמא שלא ישבות, אלא זה הוא החפצא של האיסור - מה שנוצר מלאכה בשבת.
וא"כ יתכן שזה תשובה על האגלי טל כפי שביארנו, שאף שהיתר בהיתר לא בטיל, מ"מ כיון שצריך שהיה חפץ שמוגדר שזו המלאכה שהאדם עשה, וע"י ביטול לאחר המעשה הרי מעולם לא נוצר חפץ כזה, וכיון שמדובר על אחר עשית המלאכה, זה כבר איסור והיתר שזה מלאכה וזה אינה מלאכה. וכפי שדעת האבני נזר בעצמו לגבי ח"ש שבטל והאדם פטור משו"ה. וכך מוכרח מהדין ביטול ברוק פי שביארנו. וכך מוכח שגם שינוי מציאות שמשנה דינים נחשב איסור והיתר, כמו משקה שמקבל טומאה, כמבואר בבכורות, עיין מנחת אברהם שם שהאריך בזה. ובזה מישוב ג"כ הטענה של הרב רובין שאין בישול אחר בישול הוא מציאות ולא דין, מ"מ צריך שיהיה חפץ שנעשה מלאכה, זה שם בחפץ, וע"ז יש ביטול, ושוב אי אפשר להגדיר שהאדם עשה מלאכה ומותר.
רק עדיין צריך עיון גדר הביטול[29], שאי אפשר לומר שכל החפץ מקבל שם לא מבושל, שאדרבה רוב החפץ מבושל כבר קודם. ולומר שחל על כל החפץ שם שלא התבשל עכשיו אלא קודם, לכאורה ע"ז ודאי ל"ש ביטול, שהוא הגדרת פעולה ולא הגדרת מצב החפץ. וצ"ל שאה"נ הביטול ברוב הוא שכל החפץ מבושל, וכיון שלפני שהוא התבשל כבר היה מוגדר כמבושל, לא התחדש כאן בישול חדש. דהיינו, אין ההגדרה שחל דין בישול ישן ומתבטל דין בישול חדש, אלא ההגדרה היא שע"י הביטול לא נמצא שום דבר שהתבשל, כי הכל היה כבר מבושל קודם[30]. וא"כ אין כאן מעשה מלאכה בשבת.
♦ ♦ ♦