מו"צ בבית הוראה יד הרמ"ה
מח"ס אהל יעקב
הגיע לכותל מוצ"ש ולא קרע וחזר תוך ל' אם חייב בקריעה
בס"דערב שבת קודש פרשת בא ו' שבט תש"פ
לכבוד ידיד נפשי, הגאון רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א, מו"צ דחסידי קרעטשניף רחובות ומח"ס גם אני אודך ויו"ר מכון גם אני אודך, ספרי גם אני אודך פסקי הוראה ושא"ס, שלכט"ס אחדה"ש.
בענין מה שדברנו אודות קריעה במקום המקדש, וביקשתם לכתוב לכם מה שהעלה לנו לדינא בשאלה דומה ששאלו בקו ההלכה בית ההוראה הכללי. והנני עושה רצונו של אדם גדול ורושם לכם את השאלה והתשובה:
♦
שאלה: נשאלתי מאברך אחד שהגיע לכותל במוצאי שבת קודש והיה לבוש בבגדי שבת, והוא שכח לקרוע או שהוא סבר שהוא פטור מקריעה, ולא קרע. כעת הוא חזר לכותל בתוך שלשים יום מאותו מוצ"ש, האם הוא חייב בקריעה?
תשובה: הנה יש לדון בשאלה דידן לפי מה שנחלקו גדולי הפוסקים האם חייבים לקרוע במי שמגיע לכותל המערבי במוצאי שבת או לא. ומתחילה נציין למחלוקת, ואח"כ נשתדל בס"ד לבאר מה הדין אם אחד היה חייב בקריעה וחזר תוך שלשים, האם הוא חייב לקרוע שוב, או אם אחד היה פטור מקריעה ושכח לקרוע, וחזר תוך שלשים, האם כעת הוא חייב בקריעה.
בקונטרס שריד בית מקדשנו, הובא בספר פנינת המקדש (עמוד שס"ו), כתב: במוצאי שבת צריך לקרוע ואין להקל אף בלבוש בגדי שבת. וכן שמעתי מהגרי"ש אלישיב זצ"ל. ובספר הליכות אבן ישראל (עמוד שצ"ד) הביא את דעת הגרי"י פישר זצ"ל, שפסק שבמוצאי שבת צריך לקרוע. וראה עוד בשו"ת משנת יוסף חלק י' (סימן צ"ד) שגם כן העלה דבמוצ"ש אין פטור מקריעה.
אמנם, בקונטרס שם הביא מבעל המעיל שמואל הגרש"א יודלביץ זצ"ל להקל בזה, ובשו"ת מנחת שלמה חלק א' (סימן ע"ג עמוד תל"ו) שהעלה שיש פנים בהלכה לפטור מקריעה גם במוצאי שבת כל שלבוש בבגדים שלבש בשבת. וכן נקט הגר"א נבנצל שליט"א, הובא בספר ירושלים במועדיה הל' בין המצרים (עמוד רמ"ה), שלפי המנהג שכשאין אומרים תחנון אין קורעים, אין צריך לקרוע במוצאי שבת לפני חצות הלילה.
והנה, בשו"ע (סימן תקס"א סעיף ה') כתב שמי שהיה במקום המקדש וקיים חיוב קריעה, ושוב בא לשם תוך שלושים יום, הרי הוא פטור מקריעה. ויש לדון מה הדין אם אחד ראה את מקום המקדש ושכח לקרוע וחזר בתוך ל' יום, האם עדיין יהיה פטור או לא.
ואם ננקוט כדעות שס"ל שבמוצאי שבת היה פטור, יש לעיין מה הדין במי שהגיע לכותל בזמן שהוא היה פטור מקריעה, ושוב בא תוך ל' יום, האם כעת הוא חייב לקרוע. וכבר נשאל בזה בשו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ג' (סימן נ"ב אות ד') לענין אם ראה בשבת ויו"ט פעם ראשון ואח"כ ראה תוך ל' לראייתו בשבת פשוט לענ"ד שצריך לקרוע, דהא לא דמי כלל למה שפוטר המגן אברהם (סימן תקס"א ס"ק ו') לגבי מי שנולד בירושלים. ובמגן אברהם סובר דמי שבא לירושלים שחייב לקרוע כשיראה אך שהיה בשבת שהוא אסור לקרוע אינו פוטרו וכשיראה למחר ואיזה ימים אחרי כן, צריך לקרוע. ואף אם יאמרו איזה אינשי שיש מנהג שלא לקרוע בכה"ג, הוא טעות ואינו מנהג אף אם האמת שנהגו. עכ"ל. וכן נקט לדינא בשו"ת שלחן הלוי חלק א' (פרק ט"ז שאלה ד'). וכן נקט בשו"ת משנת יוסף חלק ט' (סימן קמ"א).
אמנם, בשו"ת מנחת שלמה חלק א' (סימן ע"ג) פסק להלכה למעשה שבכה"ג פטור מקריעה, דלא מבעיא אם ראה לראשונה בשבת ויו"ט, כיון דבשעה שראה וחל עליו חובת קריעה היה אסור להצטער מפני שבת או יו"ט, דשוב אינו חוזר ומתחייב אפילו בראיה שניה אם היא עדיין תוך ל' יום וכו', אלא אפילו בחול המועד גם כן נראה דלגמרי פקעה מיניה חובת קריעה, ואינו קורע לא במועד ולא אחר כך. וכן דעת הגר"ש דבליצקי זצוק"ל. וראה עוד מה שכתב בזה בביאור היסוד הנ"ל בשו"ת תשובות והנהגות חלק א' (סימן של"ד), וכן שם בחלק ד' (סימן קל"א) וז"ל: ויש לעיין בעיקר הדין אם לא קרע בשעת ראיה אם קורע אח"כ, שהרי החורבן עדיין לפנינו, וכמו כן יש לדון בראה מקום המקדש בשבת אם קורע במוצאי שבת, וכ"ש בניד"ד יש לעורר בער"ש אם חייב לקרוע אח"כ באותו יום דשמא בשעת ראיה היה חייב ונפטר בזה, ובזכרוני שבשו"ת מהרי"ל דיסקין זצ"ל מצדד בזה שאולי חייב אחר כך. וממ"א ס"ס תקס"א משמע שקטן שראה בקטנותו והגדיל פטור שהרי ראה תוך שלשים, ולפי זה הוא הדין כשראה בשבת לא יתחייב אח"כ ששוב אין מצטער בראיה תוך שלושים, אבל יתכן שבאותו יום (ואף בלילה שלאחריו) חייב לקרוע מכח ראיה דאותו יום שמרירותו עליו ועדיין הוא בצערו. אמנם אף בקריעה על המת מצינו שנחלקו בזה החתם סופר והתפארת למשה דהחתם סופר בתשובות יו"ד סי' שכ"ג ס"ל דכל קריעה שאינה בשעת החימום ממש שוב אינו קורע ואינה אלא קריעה של תפלות, אך לדעת התפארת למשה יכול לקרוע על מתו אף במוצאי שבת אם היה היציאת נשמה בשבת, וכתב דזהו כל זמן שלא נקבר, והובא מדבריו בפת"ש סימן ש"מ ס"ק ג' וא"כ ה"נ אפשר דיש לדמותו שבאותו יום ממש עדיין מרירותו וצער החורבן עליו, ועוד שהרי החורבן לפנינו, ואפשר שלעולם חשיב כמו שלא נקבר, אך לדעת החת"ס בודאי פטור. (וע' עוד בזה בפת"ש שם סקט"ו), וכיון שבענין קריעה על המקדש נהגו בזמנינו בכמה קולות עמש"כ במועדים וזמנים חלק ז' סימן רנ"ח, נראה שגם בזה הקילו, ואם לא קרע בשעתו תו אינו קורע. (ואולי יש לצדד שבפעם ראשונה מריר כאבל, ודומה לזה כקריעת אבילות, ואח"כ חייבו חז"ל כל שלשים יום, ומצותה בשעתו דוקא ובנדחה נדחה). עכ"ל.
ולענין הלכה למעשה ראיתי בספר פנינת המקדש (עמוד שס"ב) שהביא ממרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל כי גם אם מסברא נראה לחייב בקריעה, כהדעה הראשונה לעיל, מ"מ לא נהגו כן, ואין עושים קריעה לתוך שלשים לראיה, גם אם היא היתה בזמן האסור בקריעה. וכן הוא בספר הערות על מסכת מועד קטן דף כ:, שאמר הגרי"ש אלישיב הגם שיש מהאחרונים שהצריכו לקרוע בכה"ג, מכל מקום המנהג להקל בזה. וכן הובא עוד בספר מעדני שלמה (עמוד קע"ט) כי אין נוהגין בזה כהאגרות משה.
ובנידון דידן, אף את"ל שננקוט כדעות שס"ל שבמוצ"ש היה פטור, אז באותו זמן שכח לקרוע, ולכן יש לדון מה הדין כששכח לקרוע ביום שהיה חייב, ואח"כ הגיע שוב למקום המקדש תוך ל' יום האם חייב כעת לקרוע.
ובשו"ת מנחת שלמה שם דן בזה גם כן וכתב שם צדדי הספק, וז"ל: נתעוררתי לחשוב דאולי כמו ברואה ים הגדול או מלך או אילני דמלבלבלי בניסן, הרי מסתבר שאם עבר ולא בירך בפעם ראשונה, דמברך שפיר בפעם ב', אע"ג שעדיין הוא תוך ל' לראיה ראשונה. והכי נמי גם כאן, אפשר דבכל פעם שרואים את המקדש בחרבנו ראוי להצטער ולקרוע, אלא שא"כ נמצא כל הבגד קרעים, ולפיכך לאחר שכבר קרע שוב אינו חוזר וקורע, אבל אם לא קרע בפעם הראשון אפשר דבראיה שניה שפיר צריך לקרוע אפילו בתוך שלשים. והעלה לדינא שיותר מסתבר כמו בקריעה על מת צריך להיות דוקא בשעת חימום, כך גם כאן שיערו חכמים שרק ראיה ראשונה הוא דחשיב שעת חימום, ולא מה שחוזר ורואה אח"כ תוך ל' יום. עכ"ל. וכך נקט הגרי"י פישר זצ"ל. וראה עוד בשו"ת אבני ישפה חלק ב' (סימן נ"ד).
ובספר פנינת המקדש (עמוד ש"ס) הביא מהגרפ"א פאלק זצ"ל דודאי שאין לקרוע בראיה שניה תוך שלשים יום לראיה ראשונה, הגם שלא קרע בפעם הראשונה, ומשום שחיוב הקריעה הוא דוקא בשעת חימום, וכמו דאיתא או"ח (סימן רכ"ב סעיף א') דמברכים שהחיינו על שמועות טובות, דפשוט הדבר שאין לברך אלא דוקא בשעת השמועה ממש, כשמרגיש השמחה בלבו, ואינו יכול לברך ברכת שהחיינו על שמועה טובה, ששמע לפני כמה ימים, כך הוא הדין הכא דדוקא בפעם ראשונה שראה המקומות הנ"ל לאחר ל' יום הוא מרגיש צער אמיתי, ודוקא אז הוא חייב בקריעה. [ואף שיש חולקים על הסברא הנ"ל, כמו ששמעתי ממרן שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א שאם עדיין מרגישים את השמחה יכול האדם לברך שהחיינו, מ"מ ההכרעה לדינא היא מה שנוהגים למעשה].
עוד הלכה פסק הגרפ"א פאלק זצ"ל שאפילו אם אחרי הראיה הראשונה יצא מארץ ישראל לגמרי, ושוב חזר לארץ הקודש ובא תוך ל' יום למקום המקדש אינו קורע. וביאר שם, דהדבר דומה להלכה שיש חיוב לברך על ראיית הרים וכיו"ב, דהדבר פשוט כי מי שראה דברים המחייבים ברכה, ולא בירך, ויצא לארץ אחרת, ושוב חזר אל הארץ הראשונה תוך שלושים, שאינו מברך עתה. והוא הדין לענין חיוב קריעה על ראיית מקום המקדש, דכל שראיה זו היא תוך שלשים יום לראיה קודמת, אין לקרוע, גם אם לא קרע בפעם הקודמת, ואף יצא מן הארץ וחזר אליה, עכ"ד.
♦
העולה לדינא: מי שהגיע למקום המקדש במוצאי שבת, והוא שכח לקרוע או שסבר שפטור לקרוע את בגדי שבת שלבש, ושוב חזר למקום המקדש תוך ל' יום מאותו מוצ"ש פטור מלקרוע שוב הבגד שלובש, אע"פ שבפעם השניה שהגיע בתוך ל' יום הוא מהימים שחייבים לקרוע.
בברכת התורה
יעקב אהרן סקוצילס
♦ ♦ ♦