מחבר שו"ת אך טוב לישראל
הסתרת היהדות בעת השואה הנוראה
הטעם שלא תתייחד אשה עם הנוכרים * האם אשה יכולה לומר גויה אני בסכ"נ * אם איש יכול לומר גוי אני בסכ"נ * דעת הרמב"ם בהודאה לע"ז ללא מעשה * דעת הרא"ש באומר גוי אני בסכ"נ * לפסוק מתוך השו"ע ללא עיון במקורות * כשכותב או אומר שהוא גוי אם אפשר לתלות שאינו מגויים עוע"ז * גירסת השו"ע בדפוס ונציה * כשאומרים שכולם כאן גויים אם מחוייב היהודי לומר שהוא יהודי במקום סכ"נ * השואה אם הייתה שעת השמד * אמירת 'עבדא דנורא אנא' לתלמיד חכם ולכל אדם - בהערה * לבישת בגדי גויים להציל נפשו * לבישת בגדי שעטנז להציל נפשו * מעשה דר"מ שטבל אצבעו במאכל איסור בשעת סכנה * הדליק נר בשבת להסתיר יהדותו כדי שלא יתעללו בו הגויים - בהערה * לבישת בגדי כמרים להציל נפשו * כתיבת מסמכים מזוייפים שהוא גוי להציל נפשו * לומר לישנא דמשמע לתרי אפי * המיר דתו באונס תשובו קלה יותר
שאלה
תמוז תש"פנשאלתי מידידי, רבי בנימין אלימי נר"ו, אודות ניצול שואה ממשפחתו, שעבר את המלחמה הנוראה, ושם באחת ההזדמנויות שהנאצים יימח שמם וזכרם עשו סלקציה, הכריזו ואמרו: "כל היהודים יעברו לצד אחד, והגוים לצד השני", והלך הוא והתערב עם הגוים בצד השני ובכך ניצל ממות לחיים, ועתה, ליבו נוקפו שמא עבר על הדין המוזכר בשו"ע (יו"ד סימן קנז סעיף ב), שאסור לומר עובד כוכבים אני, אפילו במקום הצלת נפשות, וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.
♦
תשובה
בירושלמי בע"ז (פ"ב ה"א) איתא, על האי דאמרינן במשנה: ולא תתיחד האשה עם הגויים מפני שהן חשודין על העריות, ומקשה הגמרא, ואין האשה בכלל שפיכות דמים? [וביאר הפני משה: בתמיה, ואמאי קתני במתני' טעמא דלא תתייחד אשה עמהן משום חשד עריות תיפוק ליה משום שפיכות דמים] א"ר אמי תיפתר בבריאה [וחזקה ואינה מתפחדת מהן וקמ"ל דאפ"ה משום עריות חיישינן שמא תתפתה]. א"ר אבין ואפילו תימר יכולה אשה להטמין את עצמה ולומר נכריה אני ואין האיש יכול להטמין עצמו ולומר נכרי הוא [מטעמא אחרינא ואפי' בסתם אשה היא אינה עלולה כל כך לשפיכות דמים, שיכולה היא להטמין ולהעלים עצמה ולומר נכרית אני, מה שאין כן באיש שהכל מכירין אותו שהוא יהודי בפאת הראש ובפאת הזקן]. ומשמע מדברי הירושלמי דפליגי אמוראי אי שרי לאדם לומר נכרי אני, דלרבי אמי אסור לאדם לומר לגוים שהוא גוי להציל עצמו, ולדעת רבי אבין מותר לומר נכרי אני, אלא שרק אשה יכולה לומר כן ולא איש, דבאיש חזותו מוכיחה עליו. וכ"כ האור זרוע (ח"ד פסקי ע"ז סימן קמג). וכן מבואר בהגהות הרמ"א על המרדכי בסנהדרין (סימן תשיט) בשם הגהות מרדכי הארוך, דיכול לשנות ולומר נכרי אני קודם שיהרג. ע"כ.אולם, כבר כתב הרא"ש בע"ז (פרק ב סימן ד) דאין לדקדק מהירושלמי שיהא מותר לישראל לומר גוי הוא כדי שלא יהרגוהו. דודאי כופר בעיקר הוא. דכיון שרוצים להורגו אם לא יהפוך לדתם ויהיה עובד עבודה זרה, ודאי כשאומר גוי הוא הודה לדתם וקבל עליו אלוה שלהן. וההיא דירושלמי הכי פירושו, דאי אומרת שהיא גויה ליכא חשש שיהרגוה ואכתי איכא חשש עריות, משא"כ באיש, ולא שיהא מותר לעשות כן. ע"כ. וכן מבואר בספר האשכול (הלכות עבודה זרה דף קפט ע"א), וע"ע בספר היראה לרבנו יונה (ד"ה פגעת). וכן כתב בחינוך (מצוה כה) וז"ל, וענין ההאמנה הוא שיקבע בנפשו שהאמת כן ואם יושאל עליו, ישיב לכל שואל שזה יאמין לבו, ולא יודה בחילוף זה, אפילו יאמר להרגו. עכ"ל. וכן פסק הטושו"ע (יו"ד סימן קנז סעיף ב) דאסור לאדם לומר שהוא גוי כדי שלא יהרגוהו. וע"ע בתוספות בע"ז (דף כה ע"ב ד"ה איכא בינייהו), ובשו"ת תרומת הדשן (סימן קצז) ובביאור הגר"א על השו"ע (שם ס"ק כ), ובספר בשערי ישכר אנגלנדר עמ"ס ע"ז (שם עמוד שכה) ואכמ"ל.
♦
א. ב.
ותבט עיני באיגרת תימן לרמב"ם, שכתב וז"ל: מי שבא לישאל אותנו: אם יהרג או יודה? אומרים לו שיודה ולא יהרג, אבל לא יעמוד במלכות אותו המלך, אלא ישב בביתו עד שיצא אם הוא צריך, ומעשה ידיו יעשה בסתר, כי מעולם לא נשמע כמו זה השמד הנפלא שאין כופים בו כי אם על הדבור בלבד, ולא יראה מדברי רבותינו זכרונם לברכה שיאמרו: יהרג ואל יעבור ואל יאמר דבר אחד שאין בו מעשה. עכ"ל. ומוכח מדבריו דגם איהו ס"ל דשרי לומר נכרי אני להציל עצמו ממיתה. אמנם לעיל מיניה כתב שם וז"ל, והשמד הזה אשר אנחנו בו, אין אנו מראים בו שאנו עובדים עבודה זרה, אלא שנאמין מה שהם אומרים בלבד, וכבר נתאמת אצלם שאין אנו מאמינים זה בשום פנים, אלא שנרמה בו המלך, ויפתוהו בפיהם, ובלשונם יכזבו לו. עכ"ד. ולפי זה אפשר שאין היתר לומר ליהודי שהוא גוי בכל גוונא אלא רק בשעת השמד ההיא שהכירו הגויים, שמה שהיהודים אומרים שמאמינים אינו אלא מן השפה ולחוץ, ויודעים שמרמים היהודים במאמר פיהם, ועושים כן רק להצלת עצמם, ואפשר דרק בכה"ג התיר הרמב"ם.ואם זהו טעמו, ניחא מה שהקשו סתירה בדברי הרמב"ם ממה שפסק בספר המצוות (מצות עשה ט) וז"ל, והמצוה התשיעית היא שצונו לקדש השם והוא אמרו "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב). וענין זאת המצוה אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמתית בעולם ושלא נפחד בהיזק שום מזיק. ואף על פי שבא עלינו מכריח גובר יבקש ממנו לכפור בו יתעלה לא נשמע ממנו אבל נמסור עצמנו למיתה ולא נתעהו לחשוב שכפרנו ואף על פי שלבנו מאמין בו יתעלה. עכ"ל. הא קמן דפסק הרמב"ם שאסור אפילו להטעות לגוי שיחשוב שהיהודי מאמין בהבליו, וצריך גם למסור נפשו ע"ז, ובזה סתר משנתו ממ"ש באיגרות. ולדרכינו ניחא, דמה שהתיר הרמב"ם באיגרותיו שיודה ולא יהרג, היינו בכהאי גוונא שיודע הגוי שהיהודי עושה כן מן השפה ולחוץ, וליבו בל עימו, אך כל שלא יודע הנכרי כן ומטעהו וסבור שהיהודי מאמין בע"ז, אכתי איכא מצות קידוש השם לקדש את שמו יתברך וצריך למסור נפשו על זה.
אולם, מפשטות לשון הרמב"ם משמע דהעיקר בזה הוא שהיהודי לא עושה בהודאתו שום מעשה, ומשמע שגם אם סובר הגוי שהיהודי באמת מאמין בדת הבליו, מורים לו שיודה ולא יהרג. ולפי זה על כרחנו לומר דמה שכתב הרמב"ם במצות קידוש השם 'ולא נתעהו לחשוב שכפרנו' וכו', היינו דוקא במעשה. ובזה נראה דלשיטתו אזיל בידו החזקה (הלכות עבודה זרה פרק ג ה"ד) שכתב: ואפילו הגביה לבנה ואמר לה אלי אתה וכו' ע"כ. ומדנקט הגביה משמע דבאמירה לחודא לא מתחייב. ואיברא, דכבר כתב בלחם משנה שם להעיר ע"ד דאמאי נקט המגביה לבנה הלא סתמא דגמרא בסנהדרין (דף ס ע"ב) דבאומר לו אלי אתה מתחייב. ומשום זה מסיק דמ"ש הרמב"ם הגביה לבנה לאו דוקא. ע"כ.
וחיזק דבריו רבי שמואל סורנגה בספרו פרשת הכסף (שם): וראיתי במעשה רוקח על הרמב"ם (שם) שעמד ע"ד הלח"מ וכתב דאף דלא בעינן מעשה גמור מ"מ הוכחה מיהא בעינן ושכ"כ הר"ח אבולעפיה נר"ו. אלא דאכתי קצת קשה, דאי נימא דדוקא בעינן הוכחה א"כ כי ליכא הוכחה יהא פטור אף שאומר אלי אתה, וזה מנין לו כיון דפשטא דסוגיין משמע דבאמירה לחוד מחייב ויש ליישב. עכ"ד. ועיין במ"ש ליישב בזה הגאון רבי מנחם קראקאווסקי זצ"ל בספרו עבודת המלך על הרמב"ם (שם). ולדרכינו ניחא, דדעת הרמב"ם באמת היא שמתחייב רק כשעושה מעשה כל דהו, וכמו שכתב להדיא באיגרותיו. ולפי"ז ניחא נמי מ"ש במחצית השקל (או"ח סימן קכח ס"ק נד ד"ה ור"ל חביב) דו"ק ותשכח.
♦
והנה, ממה שמצאנו וראינו דבשו"ע פסק כדברי הרא"ש, יש לנו לדון בדברי הרא"ש גופא, דכתב וז"ל דכיון שרוצים להורגו אם לא יהפוך לדתם ויהיה עובד עבודה זרה כמותם, ודאי כשאומר גוי הוא, הודה לדתם וקבל עליו אלוה שלהן עכ"ל. האם כונת הרא"ש דאפילו אם לא קיבל עליו אמונתם בליבו, אלא שרק הגויים סבורים שקיבל עליהם, גם כן יהיה בו הדין של יהרג ואל יעבור, דסוף סוף מאמירתו מוכח כן, או דלמא דוקא היכא שקיבל עליו אמונתם בליבו אסור, אך היכא שאומר בפיו ומבטל בליבו, אין בו דין של יהרג ואל יעבור.
וראיתי בקובץ שערי זבול (קובץ ג שבט תשס"ד עמוד יד), שהביאו את תשובת האדמו"ר מוהר"מ מזוויל זצ"ל, שכתב וז"ל וכן דעתי נוטה דאם רוצים שיכפור בכל התורה ולא שיעבוד ע"ז, רק אונסים אותו שיאמר ככה ולא יעשה שום מעשה, בזה לא מצינו בשום מקום שיהרג ואל יעבור, כי העברה על הדת לא שייך אלא ע"י מעשה המוכיח, ועל ענין כזה לא שייך כפיה דהוי דברים שבלב, ובמעשה אפילו ליבו לשמים חייב למסור נפשו. עכ"ד. ולכאורה דבריו נסתרים ממה שפסק בשו"ע הנ"ל, דאסור לאדם לומר שהוא גוי כדי שלא יהרגוהו. הרי שאפילו באמירה לחודה אסור וצריך למסור את נפשו. ושם בהערה כתב הרב המו"ל (אות טו) לדברי הרמב"ם באגרת תימן הנ"ל, והעיר מדברי השו"ע, וכתב דדברי השולחן ערוך מקורם טהור בדברי הרא"ש, והרא"ש עצמו ביאר, דכיון שרוצים להרגו אם לא יהפך לדתם ויהיה עכו"ם כמותן, ודאי כשאומר עכו"ם הוא הודה לדתם וקבל עליו אלוה שלהם. וכמבואר במשנה בסנהדרין (דף ס ע"ב) האומר לו אלי אתה. עכת"ד. והיינו, דביארו דדברי הרא"ש הם דרק כשהיהודי מקבל על עצמו באלוה ומתכוון לזה דינו שיהרג ואל יעבור, אך לומר שהוא מאמין בהבליהם כדי שלא יהרגוהו ולא מקבל עליו באמת, אין דינו שיהרג.
ולביאור זה נמצא, שדעת הרא"ש והרמב"ם באגרת תימן שווים, דלתרוויהו אם הודה בדתם מן השפה ולחוץ שרי, ואם מקבל בליבו אסור וחייב למסור נפש. ומיהו בזה נחלקו, דלדעת הרמב"ם באיגרתו גם אם אומרים לו שיהרג ולא יודה מותר לו להודות, דאין בזה מעשה, ולשיטתו אזיל בידו החזקה (הלכות עבודה זרה פרק ג ה"ד) שכתב, ואפילו הגביה לבנה ואמר לה אלי אתה, ומדנקט הגביה משמע דבאמירה לחודה לא מתחייב. משא"כ לדעת הרא"ש, כיון שהיהודי מציל עצמו בזה ממיתה הוה הודאתו ממש כעוע"ז, דמוכח שלא אומר כן מן השפה ולחוץ.
ומהשתא יש לומר לפי זה דבודאי היכא שהוא מציג את עצמו כגוי קודם שישאלוהו או יכופוהו להאמין בדתם בדיבור או במעשה עדיף טפי. ולכל הדיברות חזינן, דאין הדבר פשוט לומר שאסור לומר שהוא גוי ושצריך ליהרג על זה. וע"ע בתשובת מהרי"ל (סימן עב עמוד צח הוצאת מכון ירושלים), שכתב דשרי לומר שהוא גוי או בכל לשון שאפשר לכוון בה אחרת, רק שלא יאמר שרוצה לעבור לדתם. ע"ש. והיינו שגם בלשון גוי אפשר לפרשו כלישנא דמשמע לתרי אפי, דשרי, וכמ"ש בשו"ע (יו"ד סימן קנז סעיף ב). והגם שמסתמות דברי מרן השו"ע משמע דבכל גוונא אסור לומר שהוא גוי כדי להציל את עצמו, מ"מ הלא בדברי הרא"ש, שהוא מקור דבריו, מפורשים הדברים בטעמם.
והלא ידעת מ"ש המהרש"א בחידושי אגדות בסוטה (דף כב ע"א ד"ה ירא), דבדורות הללו אותן שמורין הלכה מתוך השו"ע והרי הם אין יודעין טעם הענין של כל דבר, אם לא ידקדקו מתחלה בדבר מתוך התלמוד שהוא שימוש ת"ח וטעות נפל בהוראותם, והרי הן בכלל מבלי עולם ויש לגעור בהן. עכ"ל. וכ"כ הסמ"ע בהקדמתו לחשן משפט, שכוונת מרן והרמ"א בש"ע היתה, שלא יפסקו מתוך הש"ע כי אם למי שלמד תחלה ארבעה טורים והב"י וידע מקור כל דין וטעמו מהתלמוד והפוסקים, משא"כ בזה"ז שמורין מתוך הש"ע, והם מחריבי עמינו הפרו ברית תורת אלוקינו וגורמים רעה לנפשם. וכמ"ש "כי רבים חללים הפילה" - זה מי שלא הגיע להוראה ומורה (ע"ז דף יט ע"ב). עש"ב. והגם שהשיג על זה בפתחי תשובה (יו"ד סימן רמב סק"ח) וכתב, דכיום שיש נו"כ על השו"ע אפשר להורות מתוך השו"ע, ע"ש. מ"מ היכא דמצינו את מקור מקומו טהור של דברי השו"ע, בודאי שיש לדון על פי הדברים האמורים שם. וע"ע במ"ש הגאון רבי ישועה שמעון חיים זצ"ל בהקדמה לשו"ת ישמח לבב, ובמ"ש מרן הראש"ל מופת הדור, הגר"ע יוסף זצ"ל, בשו"ת יביע אומר (ח"א בדברי פתיחה אות ב). ודו"ק. ומעתה יש לנו גם כן לפרש דברי השו"ע כמו שהתפרש בדברי הרא"ש, דלא בכל גוונא מחוייב למסור נפשו וכאמור.
♦
ג. ד.
וסברה נפלאה ראיתי בשו"ת היכל יצחק הרצוג (חאה"ע ח"ב סימן פט אות י-יא) שיצא לדון אודות אותם שהשתמשו בתעודות מזויפות שהן גויים אריים בזמן השואה ולא שמרו שום תורה ומצות, וגם לאחר שספו תמו ימי הבלהות לא חזרו בתשובה אם דינם כמומרים לפטור מחליצה וכדומה? וכתב בזה, לפי מיטב ידיעותי עשו את עצמם לאריים לאו דוקא לנוצרים, וכלום א"א היה לאיריים להיות כופרים בע"ז, אלא שאינם שייכים לגזע היהודי, ומשום זה בלבד איני יודע בבירור שנקראים מודים בע"ז. ומה שמפורש בשולחן ערוך שאני, שבימיהם לא היה במציאות גוי שאינו מודה בע"ז, ואם לא היה מודה היו הורגים אותו, וכיון שאמר שהוא גוי הרי הודה בפיו בע"ז, וכך הבין הגוי שהיה מוכן להורגו. משא"כ בימינו שבודאי היו כבר אז הרבה אריים טהורים - כלומר טמאים - שלא היו משתעבדים לדת, אלא שי"ל שכיוון שרובם של הגויים השתייכו לדתם, הרי זה כמודה בדתם, ועדיין יש להתבונן בזה. עכ"ד.ובעיקר סברה זו יש לדון, דהנה בשו"ע (יו"ד סימן קנז סעיף ב) כתב, אסור לאדם לומר שהוא עובד כוכבים כדי שלא יהרגוהו. עכ"ל. והיינו שלשון עובד כוכבים היינו שהוא עובד עבודה זרה, ובכהאי גונא הודאתו שהוא מעובדי הכוכבים היא עצמה כפירה ביהדותו. ואולם בטור כתב בלשון אחר אסור לאדם לומר שהוא גוי. ואם נאמר שלשון זו שינה מרן השולחן ערוך עצמו ולא שלטו בה יד זרים בעלי הצינזורה, אפשר שלזה גופא כיוון, שבזמן הקדמונים היו אדוקים בעבודה זרה וכמ"ש בגמרא בחולין (דף יג ע"ב) גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודה זרה הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם, ועיין בבית יוסף (יו"ד סוף סי' קמח). ולכן כל מי שהודה שהוא גוי, הווה כאומר ממש שהוא עובד ע"ז, לא כן בדורות אחרונים שנחלשה אמונתם הטיפשית, ולא כל האומר שהוא גוי הוא מודה בדתם וכופר ביהדותו, ורק אם מזכיר שם ע"ז על פיו שהוא עובד אותה אסור ומחויב למסור נפשו ע"ז.
אולם ראיתי בדפוס ישן של הוצאת השו"ע משנת שכ"ה שהודפס בוונציה, ששם זכר השולחן ערוך במפורש כלשון הטור אסור לאדם לומר שהוא גוי. ונפל פיתא בבירא. מ"מ גברא רבא אמר מילתא בסברא ישרה ובודאי דחזי לאיצטרופי לנידון דידן. והגם שזכר בתשובה שם בסו"ד שרובם של הנויים היו משייכים עצמם לדתם. וכן בדקתי עם ידידי מזכה הרבים, הרב ירון ראובן שליט"א, דרובא דרובא של הנוצרים בימות השואה היו מאמינים אדוקיים בהבליהם. מ"מ נראה דבזה לא אזלינן בתר רובא, אלא כל שלא אומר במפורש ומוציא מפיו שגוי הוא יש להקל. תדע, שהרי מצאנו ראינו שהתירו ללבוש בגדי גויים עובדי ע"ז לציל נפשו מסכנה הגם שרוב הלובשים בגדים אלו הם עוע"ז ומאמינים אדוקים, וכמ"ש לקמן (אות ו – ז) מפי ספרים ומפי סופרים. והטעם בזה, לפי שכל שלא אומר בפיו שגוי הוא לא חשיב ככופר ביהדות ומודה בעבודה זרה, ולא אכפת לן ממה שהוא מראה עצמו כשייך לרובא המאמינים האדוקים, דהעיקר שלא יוציא מפיו שמודה לדתם. ועל כן שפיר יש לקיים את סברת הרב היכל יצחק הרצוג, שיכול הוא לייחס את עצמו לאותם הגויים שלא מאמינים בדתם. ומותר היה לו לכתוב כן בתעודותיו. שוב ראיתי כדברים האלה בשו"ת זכרון בספר (חיו"ד סימן ד) להגאון רבי פנחס גולדשמידט שנשאל, אם מותר ליהודי להשתדל שיכתוב בפספורט שלו שהוא רוסי אם זה יעזור לו מכמה בחינות? והשיב, דנראה דאין בזה מעשה כפירה כלל, דהרי אפשר שהוא מחסידי אומות העולם ששומרים ז' מצות בני נח ומודים בתורת ה', ואין לאסור מדינא. עכ"ד. והסכים עימו הגר"י זילברשטיין שליט"א בחשוקי חמד עמ"ס ע"ז (דף יט ע"א). ע"ש. ודון מיניה ואוקי באתרין לנ"ד, שמה שעבר לצד הנכרים אינו אומר שמודה בע"ז חלילה, או כופר בבורא דאיכא הרבה גוים השומרים ז' מצות בני נח ושרי היה לו לעשות כן.
♦
ואולם יש לפקפק בזה, ממ"ש תשובת רבי מנחם מעיל צדק (סימן עג) אודות גוים ויהודים שהיו הולכים בדרך בשעת השמד, ופגעו בהם פריצים, וחקרו אותם אם יש ביניהם יהודי? וכיוון היהודי לבו שאם ישאלוהו יאמר האמת, והגוי אמר: מה אתם סבורים, אין יהודי בינינו! ואז נבהל היהודי, ולא אמר אתה משקר. נראה דלא חטא היהודי בכך, ולרווחא דמילתא אם לבו נוקפו יתענה שני חמישי ושני, אך מדינא אין נראה לענשו בכלום, הואיל ולבו היה לשמים אם ישאלוהו. עכ"ד. ומשמע דאסור היה ליהודי לומר אין יהודי בינינו, אף שלא אומר שהוא עובד ע"ז. ולא תלינן בהיתר דאפשר שהוא גוי השומר ז' מצות בני נח. וראיתי בחשוקי חמד (ע"ז דף יט ע"א) שעמד על זה וכתב, שהנדון אצל מהר"ם מ"ץ היה שחקרו הגויים אם יש ביניהם יהודים כדי להעבירם על הדת, ובזה אסור ליהודי לומר איני יהודי וחייב ליהרג על קידוש ה'. משא"כ כשאין הנכרי רוצה להעבירו על הדת, אלא שהם שונאי ישראל שהרי עשו שונא ליעקב, בכה"ג במקום פיקוח נפש מותר לומר איני יהודי. עכ"ד. וכדומה לזה חילק בשו"ת מהר"י אסאד (ח"א חיו"ד סימן קע) ע"ש בנידונו.
והנה, הדבר ידוע ומפורסם שבימות השואה לא היה עניין לגרמנים ימח שמם אלא שלא יזכר שם ישראל עוד, והחזיקו בכל כוחם במאמר רבותינו (סנהדרין דף מד ע"א), ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא, ואע"ג דלא חזי איהו למאמר רבותינו מזלייהו חזי, לנתוץ להשמיד ולהאביד שם ישראל, ואפילו אם היה בו רק ריח יהודי לשליש ולרביע שלחוהו להשמדה, ולא נשאו פנים למשומדים ולמומרים, ואת כולם שחטו ולא חמלו במיתות משונות ואכזריות. וכן העיד ר' יעקב אביגדור בספרו חלק יעקב (עמ' 12-13), דהגרמנים בשום אופן לא רצו בהתבוללות היהודים, ויהודי שנתפס עם תעודה נוצרית היה נהרג מיד, בלי שום משפט, ומעתה אם איזה יהודי, אף אחרי הפקודה הזו, לקח לו תעודה נוצרית הרי אדרבא דווקא עשיה זו היתה כרוכה במסירות נפש ממש. עכ"ד. וכן נוטה היתה דעתו של הרב אהרונסון בספרו עלי מרורות (עמוד 305), שכתב שהגם שהנאצים לחמו בשנאה שטנית לא רק כנגד היהודים, אלא גם כנגד כל דבר יהדות, אבל הם לא גזרו לעבור על הדת, הם לא נתנו ליהודים ברירה – לעבור על הדת ולהינצל, או להחזיק בדת וליהרג, הם בחרו בקו של חיסול שיטתי לכל אשר יהודי יכונה. והו"ד בשו"ת אבני דרך (ח"ב סימן עב אות ג), ע"ש. וכ"כ בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ו חיו"ד סימן א אות יח). וע"ע בספר בעקבי מנחת חינוך להגר"י אדלשטיין זצ"ל (מצוה קידוש ה' עמוד רו) שכתב, שבימות השואה הסתפקו הרבנים מה מטרתם של הגרמנים ואם נחשב שעת השמד. ע"ש. ולאחר מעשה נראה שלא היה לזה גדר של שעת השמד.
וכיוצ"ב ראיתי בגיליון המעין (טבת תשע"א עמוד 19) במאמר של הרב יחזקאל יעקובסון נר"ו, שכתב, דבימות השואה לא עניין את הגרמנים שמירת הדת של הגזע היהודי שכן גם המומרים נהרגו, ומאידך גיסא נוצרי אשר כפר בדתו בריש גלי, לא היה נתון לשום סכנה או רדיפה כתוצאה מכך, הצורר היטלר ימ"ש רצה לחסל את כל מי ששייך לגזע היהודי בלי קשר לאמונתו ודתו, ולכן לדעתו בימות השואה היה מקום להקל אפילו לומר בפירוש בפה מלא שהוא גוי – שכן אין באמירה זו משהו המורה על אמונתו של השואל אלא על גזעו, ולכן אין בתשובה זו הודאה בעבודה זרה או כפירה בהשם חלילה. עכת"ד. ונראים הדברים.
וכיוצ"ב כתב האדמו"ר מפיאסצ'נה זצוק"ל בספרו אש קודש (דרוש ב דסוכות שנת תש"א עמוד קכ בנד"מ) שמעשה השחיטות וההריגות של כל קהילות ישראל שלא היה בכונתם למסור את הנפש, שלא היתה הריגתם בעבור הדת, מצטרפת למחשבת יצחק אבינו שמסר נפשו על קידוש השם אך יצא המעשה בפועל וזהו שאמר יצחק אבינו להליץ על ישראל הא קריבת נפשי קדמך (שבת דף פט ע"ב). ע"כ. ונראה שכונתו היתה גם כן על ימות השואה הנוראה שהיה בה, שאז לא היתה השאלה על הדת אלא על עצמות היהודי באשר הוא. וע"ע בספר חשוקי חמד הנ"ל מ"ש בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל ודו"ק[2].
♦
ה. ו.
והנה כל זה באומר שהוא נכרי, אך היכא שאינו אומר, אלא שבמעשיו מראה שהוא נוכרי, קיל טפי. וכמ"ש בבית יוסף (יו"ד סימן קנז אות ב) משם הנמוקי יוסף בב"ק (דף מ סוע"א מדפי הרי"ף) שאם גזרו שיהרג כל הנקרא בשם יהודי על שאינו עובד ע"ז, וזה כדי שלא יכירוהו משנה מלבושו כמלבושם ובורח מותר והביא ראיה מדאמרינן בנדרים (דף סב ע"ב) אמר רבא שרי לצורבא מדרבנן למימר עבדא דנורא אנן לא יהיבנא כרגא ופירשו המפרשים בשם התוספות שאותם שהיו עובדים האש היו פטורים ממכס ומס, והוא אין כונתו לזה. ובמדרש רבה פרשת וישלח (פרשה פ"ב אות ח) איתא שני תלמידים של רבי יהושע שינו עטיפתן בשעת השמד, פגע בהם איסתרטוס משומד, אמר להם אם בניה של תורה אתם תנו נפשכם עליה למה שניתם עטיפתכם? ואם אין בניה אתם וכו', א"ל בניה אנו ועליה אנו נהרגים. הרי מבואר, שגם כי רצונם ליהרג בשביל התורה, עם כל זה היו משנים מלבושיהם למלבושי נכרי שמא לא יכירום ולא ימיתום. ע"כ. וכן כתב מהר"י קולון (שורש פח) בשם הגהות סמ"ק, וז"ל הא דאמרינן אפילו ערקתא דמסאנא אסור וכו' היינו דוקא כשהגוים אומרים לו עשה כך כדי לחלל את השם אז הוא אסור אפילו בשינוי ערקתא, אבל דכדי שלא יהא ניכר שהוא יהודי כגון ללבוש בגדי נכרי שקורין ראי"י או להתנהג בדבר שלא יהא ניכר מותר. וכ"נ ממ"ש בספר חסידים (סימן קצט) שכתב, מעשה היה בשעת השמד באחד שהלביש מלבוש נכרי וברח כסבורים שהוא נכרי ושאל צריך אני כפרה? אמרו לו, כיון שמתחילה חשבת כך היה לך לקנות מלבוש נכרי ולתקנו בחוטים שאינם של פשתן וצריך כפרה. עכ"ד. ומשמע שכפרה היה צריך רק על לבישת שעטנז ולא על מה שהתחזה לגוי בלבושו. והיינו טעמא דלא אומר בפירוש אלא עושה מעשה המוכיח ללא אמירה. וכן פסק מרן בשולחנו הטהור (יו"ד סימן קנז סעיף ב), אסור לאדם לומר שהוא גוי כדי שלא יהרגוהו. אבל אם כדי שלא יכירוהו שהוא יהודי משנה מלבושו בשעת הגזרה, מותר, כיון שאינו אומר שהוא גוי. עכ"ל.♦
ועתה הבא נבא לנ"ד, דיש להסתפק במה שפנה לצד שנמצאים בו גויים, אי הווה רק מעשה מוכיח ללא דיבור דבכהאי גוונא שרי דדמי ללבישת בגדי גוים, או דלמא כיון שסוף סוף היה הכרוז יוצא בחיל שכל הגויים יעברו לצד זה, הווה כאילו אומר במפורש שגוי הוא ואסור.
וראיתי לרמב"ם באגרת השמד (הוצאת מוסד הרב קוק עמוד קי) שכתב, ומן המפורסם גם כן, שרבי מאיר נתפס בעד שמד מן השמדות שנהרגו בהם חכמי ישראל, ואמרו לו מכיריו: הלא אתה מאיר! ואמר: איני! ואמרו לו: אכול מזה אם אינך מישראל! והיה לפניהם חזיר, ואמר להם: אוכל ברצון! והראה את עצמו כאלו הוא אוכל ולא אכל, כמו שאמרו עליהם השלום (עבודה זרה דף יח ע"ב, וקהלת רבה פרשה ז אות יב), עכ"ד. ומוכח מדברי הרמב"ם דאפילו בשעת השמד אם עושה מעשה המוכיח שאינו יהודי, ואפילו אומרים לו שיוכיח להם שאינו יהודי מותר לו להערים עליהם ולהטעותם, דכל שלא אומר להדיא שאינו יהודי שרי. וכיוצ"ב כתב בספר חסידים (סימן רא), דבשעת הסכנה מותר ללבוש בגדי נוכרים להטעות האויבים כגון רבי מאיר שאצבעו האחת הכניס בדבר האיסור ואצבעו השנית בפיו. עכ"ד. וכ"כ התה"ד (סימן קצז) ופסקו הרמ"א בהגה (יו"ד סימן קנז סעיף ב). וכ"כ הרדב"ז בתשובה (ח"ד סימן סה), ומייתי נמי ראיה ממעשה דרבי מאיר. ע"ש[3].
אלא שבתרומת הדשן (שם), כתב לדחות את הראיה ממעשה דרבי מאיר, דאיכא למימר דסברי הנכרים שישראל אוכל נבלות הוא, ולהכי אמרו ח"ו שזהו ר"מ ולא אמרו ח"ו שזה יהודי. ע"כ. והיינו שבמעשה זה דר"מ לא הכחיש את יהדותו, אלא השאיר פתח פתוח לומר שהוא יהודי אוכל נבילות. משא"כ כשהוא לבוש בגדי נוכרים, שהם לא מעלים בדעתם שהוא יהודי הלבוש בבגדי נוכרים, דיהיה אסור. ומ"מ פסק דכל שהוא סכנה מותר לו לשנות בגדיו כבגדי הנכרים וללכת בגילוי ראש. ע"כ. וכ"כ הגאון רנ"י פלאג'י בספרו יפה ללב (ח"ה סימן קעח סק"ב), להתיר להולך בין הגויים ללבוש מין המיוחד להם כגון מצנפת לבנה שיחשבוהו שהוא גוי ולא יזיקוהו. ע"ש. וכתב בשו"ת יביע אומר (ח"ג יו"ד סימן כד אות ה) דדבריו איירו במקום חשש סכנה. ומש"ה שרי אפילו במלבוש המיוחד להם. ושכן העלה בשו"ת סמא דחיי (חיו"ד סימן ז). ע"ש. ומוסיף עוד דמ"ש בספר חסידים (סימן קצט), שמותר ליהודי לשנות בגדיו שלא יכירוהו אבל לא יתקן עצמו כעין כומר. ע"ש. מיירי שיכול להנצל בשינוי בגדים בעלמא, הלא"ה מותר ללבוש בגדי כומר. וכמ"ש בספר ברכות שמים (דף סב ע"א). והובא בעקרי הד"ט (סימן יט אות ט). והוכיח כן מהספר חסידים עצמו (סימן תשב), שהתיר לאשה שהולכת בדרך ללבוש בגדי כומרת כדי שלא ישכבו עמה. וסכנת נפשות ודאי חמירא טפי. עכ"ד. אתה הראת לדעת דבחשש סכנה מותר לאדם להסתיר יהדותו, ואפילו להטעות במעשיו את הנוכרים, שיש שיחשבוהו שהוא גוי, ובלבד שלא יוציא מפיו כן.
♦
ז. ח.
והלום ראיתי במ"ש הגאון רבי אפרים אשרי זצ"ל בשו"ת ממעמקים (ח"ד סימן יב) לדון אודות אדם שסיגל לעצמו ולמשפחתו מסמכים מזוייפים בשואה, והיה נחבא כל עת המלחמה ולא הוצרך להם, ומ"מ נפשו לשאול הגיע אם יש לו דין של מומר עתה דבעי חזרה בתשובה מעלייתא, ושם נטה קו מאד להחמיר עליו, שאינו אנוס, ע"ש טעמו. ולענ"ד נראה דיש לדמות את כתיבת התעודות המזויפות למעשה המוכיח וכמלבוש של הגויים, ועל כן יש להתיר בזה וכפסק השו"ע.ואיברא, דבסוף דבריו הביא את דברי השו"ע הנזכר לגבי מלבוש גוים, וכתב דיש לחלק דדוקא שם שרואים ומבינים לבד מחמת לבושו שהוא גוי שרי, משא"כ כאן שמציג הוא בעצמו את התעודות דנחשב כאילו הוא אומר בפיו שאינו יהודי. ואחר המחי"ר לא כן אנכי עימדי, דמה שמראה את התעודות לא הוה כדיבור שאומר שהוא גוי, דהוא עצמו אינו מודה בזה אלא מטעה אותם במעשיו, ומה לי כשהוא מטעה אותם בבגדי הגוים שלובש, ומה לי כשהוא מטעם בתעודות המזויפות שלו. שו"ר דהדר תבריה לגזיזה בספרו דברי אפרים (קונטרס עמק הבכא סימן ג עמוד 99) וכתב, שאפשר לומר דאפילו להראות את הפספורט נמי שרי דדמי למלבוש נוכרים דשרי כל שלא אומר בפה. וצ"ע. עכ"ד.
ונראה לדמותו למ"ש הב"ח (יו"ד סימן קנז אות ה) תשובת רבנו מנחם מעיל צדק (סימן עג) שכתב אודות ערלים ויהודים היו הולכים בדרך בשעת השמד ופגעו בהן פריצים וחקרו אותן מרחוק אם יש ביניהם יהודי וכיון היהודי לבו אם ישאלוהו יאמר להן האמת והערל אמר מה אתם סבורין אין כאן יהודי בינינו, ואז נבהל היהודי ולא אמר אתה משקר נראה דלא חטא היהודי בכך ולרווחא דמילתא אם לבו נוקפו יתענה שני חמישי שני, אך מדינא אין נראה לעונשו בכלום, הואיל ולבו היה לשמים אם ישאלוהו. עכ"ל. וזכר תשובה זו גם בשו"ת באר שבע (סימן סב הוצאת פפד"מ) משם מהרש"ל בשם מהר"ר מנחם. ונידון דידן קיל טפי, דהתם הגוי כולהו בקבא חדא כיילינהו, שכלל ואמר אין כאו יהודי בינינו. משא"כ כאן, שמציג תעודות מזויפות סתמיות שבתעודה כתוב שם גויי, והרואה סבור שהוא בעל התעודות, ולא אומר שהוא עצמו גוי או מכליל עצמו עם הגוים, ולכן גם אם ליבו נוקפו, נראה שאפילו תשובה לא צריך.
♦
וראיתי עוד לרבי אפרים אשרי בשו"ת ממעמקים בתשובה אחרת (ח"ה סימן ג), שהיקל בנידון כדומה לזה, ומסיק לדינא שיהודי יכול לכתוב בפספורט שלו אותיות ר. ק. שהוא ר"ת רומית קטולית, שכן אין הגוי מכיר בו שהוא יהודי. ושם צרוף צורף שאותיות אלו הוא לשון דמשתמע לתרי אפי שיכול לכוון בדעתו שכונתו ל"רק השמר לך ושמור נפשך פן תשכח את הדברים וגו'". וביאר עוד בזה דמ"ש הרמב"ם בספר המצות (מצו"ע ט), דמצות קידוש השם שאע"פ שבא עלינו מכריח גובר ויבקש ממנו לכפור בו יתעלה לא נשמע ממנו אבל נמסור עצמנו למיתה ולא נתעהו לחשוב שכפרנו ואע"פ שלבנו מאמין בו יתעלה. עכ"ד. וקשה, דהלא מדברי הרמ"א משמע שיכול להטעותם בלבושו? וביאר, דהרמב"ם איירי היכא שהגוי יודע שהוא יהודי ורוצה שיתכחש לדתו, דזה אסור אפילו להטעות את הגוי שיסבור שמכחיש את דתו. משא"כ כשהגוי לא יודע שהוא יהודי, דשרי להטעותו. ע"ש דבריו. ומעתה בנידון דידן הלא קיל טפי, שכן הוא לא עשה מעשה בידים ככתיבה או לבוש גוים, ולא הלך אלא לצד שהגויים שם, והוה קיל טפי מכותב במסמך שגוי הוא, שאין במעשהו שום צד הוכחה חלילה שהודה לדתם.
גם בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ו חיו"ד סימן א אות ו) דן בזה אי שרי היה לזייף תעודות שהוא גוי בימות השואה? וכתב לאסור איסר בזה ולאו מטעמיה דלעיל, אלא משום שבשעה שהולך למי שיסדר לו את התעודות הוא מוכרח לומר שאינו יהודי בפה מלא, וזה אסור אפילו בשעת הגזירה וסכנה, ומ"מ שרי לענות למסדר התעודות בלישנא דמשמע לתרי אפי. עכ"ד. והנה, בזה יש לדעת שעצם הזיוף היה נעשה הרבה פעמים אצל גוים שידעו והכירו ביהודים, ובעבור תשלום גבוה עשו את כל עבודתם לבד, וכן מתוך הגיטו נמצאו יהודים מוכשרים שהיו מזייפים תעודות והצילו על ידי זה מאות אנשים. וא"כ חלף עבר חששו של הרב ישכיל עבדי שצריכים לומר בפה שאינם יהודים. וכ"כ בספר דברי אפרים לגאון רבי אפרים אשרי (קונטרס מעמק הבכא סימן ג), דאצל מי שקונה את הפספורט אין לחוש שמחלל שם השם, דהעכו"ם יודע שהוא אינו מודה בעכו"ם כלל רק הוא עצה ותחבולה להנצל על ידי זה. נמצא שבעצם קניית הפספורט אין בו שום איסור. עכ"ד. וכן העלה להתיר הגר"י זילברשטיין בספר חשוקי חמד (ע"ז דף יט ע"א), אבל שם הסתפק על עצם הכתיבה בזה אי כתיבה כדיבור דמי, ופשיטא דכשהוא נותן לגוי לזייף ולכתוב אין בזה כל חשש וכאמור. וכל שכן בנ"ד שאין שום דיבור בפה, דנראה דגם הרב ישכיל עבדי יתיר אפילו לכתחילה בזה.
שו"ר בשו"ת משנה הלכות (ח"ט סימן קע), שהשיג לדחות מ"ש להחמיר בשו"ת ממעמקים הנ"ל וכתב וזת"ד: בענין מי שעשה תעודת זיהוי לו ולמשפחתו בשעת המלחמה שהם גוים אי יש בזה איסור, ולדעתי לא מיבעיא דליכא בזה שום איסור לעשות תעודת זיהוי, אלא אדרבה מצוה איכא, דבזמן המלחמה הגדולה שהיתה סכנה מרחפת על כולם מצוה רבה עשה להציל עצמו וכל משפחתו מה שאפשר מיד הרשעים. ואלפים מבני ישראל ניצלו באופן זה מאז ומלפנים ואין פוצה פה חס ושלום ומצפצף, וגם גדולי ישראל וצדיקים, כמה מהם ניצולו באופן זה כידוע לכל, והמפורסם אין צריך ראיה. ולא מיבעיא היכי דלא הראה התעודות כפי הנדון של כ"ג שליט"א דודאי ליכא איסור, אלא אפילו היכי דבאו הגוים ושאלו על ניירות והראה להם ניירות של אינו יהודי מ"מ ליכא בזה איסור לפענ"ד כל שלא אמר להם כלום, אלא הראה להם הניירות של עכו"ם. עכת"ד. ובהמשך דבריו שם השווה נידון זה למ"ש בשו"ע אודות לבוש נוכרים שמותר ללובשם דלא גרע מה שיש לו ניירות עכו"ם, ממשנה מלבושו שלא יכירוהו העכו"ם שהוא יהודי ואינו אומר כלום, הכי נמי אם יבקשו ממנו תעודת זיהוי יוציא להם ניירות של עכו"ם ויראה להם, והם כשיראוהו יסברו שהוא עכו"ם ולא יכירוהו, והתם נמי הא עושה הוא מעשה גדול שלובש מלבושי עכו"ם או כומר והרואה יאמר עליו שהוא כומר עכו"ם – ומותר, כיון שלא אומר כן להדיא ואדרבה ניירות קיל מזה דהניירות לא הוי פרהסיא כולי האי דכ"ע אין רואין הניירות שלו. עכ"ד ודפח"ח, וששתי שכוונתי לדבריו.
וגדולה מזו כתב שם בשו"ת משנה הלכות הנזכר, דאפילו אם היו שואלין אותו מה שמו ויש לו ניירות של עכו"ם מותר לומר לו השם של עכו"ם שנכתב על הניירות וגם העיר אשר נולד בה שנכתב בהניירות מותר לו לומר, רק שאם ישאלוהו אם הוא יהודי או לא אז אסור לו לומר שאינו יהודי אלא מותר לו לומר מילתא דמשתמע בתרי אנפי. ושכיוצ"ב כתב בשו"ת מהרשד"ם (יו"ד סימן קצט), דלחתום עצמו בשם עכו"ם במכתב שכותב בין הגוים שלא יכירוהו שהוא ישראל מותר ושהוא קיל מלובש בגדי עכו"ם שלא יכירוהו שהוא ישראל עכ"ד. ומעתה בודאי שיש להקל בנ"ד שאין בזה לא הודאת פה ולא כתיבה ופשוט.
♦
ט. י.
עוד יש לאלוה מילין לחזק הפסק, על פי מ"ש הרמ"א בהג"ה (יו"ד סימן קנז סעיף ב) דיוכל לומר להם לשון דמשתמע לתרי אפין. ע"כ. ומקורו טהור מדברי הנימוקי יוסף בב"ק (דף מ סוע"א מדפי הרי"ף) ומתשובת תרומת הדשן (סימן קצז) הו"ד בדרכ"מ (שם אות ו) ע"ש. ובתשובת מהרי"ל (סימן עב עמוד צח הוצאת מכון ירושלים) כתב, דודאי בכולהו לישנא שתוכל להערים שרי, שאם אומר שהוא גוי תהיה כונתו לגוי קדוש (שמות יט, ו), וכן מצרי ואדומי דהם שם אומות וישראל נמי מקרו הכי, כמו חנן המצרי (עיין יומא דף סג ע"ב ועוד). ועוד, ואפילו שיאמר שהוא משיחי שיפרשו הנוצרים שהוא מאמין באותו האיש – שרי כיון שעם ישראל נקראו משיחיים וכדכתיב "אל תגעו במשיחי" (תהילים קה, טו, וע"ע בשבת דף קיט ע"ב), וכן הדבר בכל לשון תוכל להערים ולכוון ותן לחכם ויחכם עוד. אך לא יאמר שרוצה להיפך לדתם. עכ"ד. וע"ע בש"ך (שם ס"ק יח).ומעין זה כתב בספר תורת חיים בעבודה זרה (דף יז ע"ב), וז"ל: וכבר שמעתי על גדול אחד מן הקדמונים ששאלוהו בשעת הגזרה אם יהודי הוא והשיב להן כן יו"ד כסבורים שמשיב להן בלשון אחר שאינו יהודי [קיין יו"ד] וניצול. עכ"ד. ומעתה דון מיניה לנ"ד, במה שעבר לצד הגויים דלא יהיה אלא כלשון המשתמעת לתרי אפי, שכן אפשר לפרש שמה שהולך לשם הוא מחמת סיבות אחרות, ובוודאי שסברו הגרמנים בעצמם שיתכן וישנו היהודים את זהותם וילכו לצד שהגויים שם. על כן אין בזה כל חשש, שלא מראה בזה שכופר ביהדותו או מאמין בהבליהם.
♦
והנה, אפילו כשהמיר דתו ממש אם עושה כן להצלת נפשו קיל טפי עיין בפת"ש (יו"ד סימן קנז ס"ק ב וס"ק יז), וע"ב במ"ש הרב חיד"א בשו"ת חיים שאל (חלק ב סימן לח אות ט"ל). ע"ש. וכן לענין שיהיה ש"ץ כששב בתשובה קיל טפי וכמ"ש בבאר היטב (סימן נג ס"ק ז), וגם בשו"ת מקדשי השם (ח"א סימן צב) יצא לדון אודות אלו שיצאו מדת בעת המלחמה ולאחר המלחמה איך יש לדונם? וכתב, דהרבה מהם כשוגגים וטועים בחשבם שלא עשו בזה מאומה נגד דת תוה"ק ועליהם בודאי יש ללמד זכות כמבואר בשו"ת הריב"ש (סימן יא). וכבר כתב בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ו חיו"ד סימן א אות יח), דאין להרהר אחרי כל אלה שמצאו להם תחבולות כאלה על מנת להציל עצמם מסכנת נפשות, והוא רק זמנית עד שיצאו מהסכנה ואח"כ יחזרו לתקן עצמם כמאז ולפנים, ובודאי כגון זה אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו. עכ"ד. והוא רחום יכפר עון.
♦
יא. מסקנה דדינא
שאותו היהודי שעבר לצד הנוכרים בסלקציית הנאצים בימות השואה, לא עשה שום איסור ולא צריך לעשות שום מעשה תשובה בזה. ומאן דאמר דמצוה עשה, לא משתבש, שהציל את נפשו מרדת שחת, ולאחר המלחמה הקים בחסד השם משפחה לתפארת בנים השומרים על דיני התורה קלה כבחמורה וזהו קידוש השם האמיתי, ברוך המקדש שמו ברבים והנלע"ד כתבתי וציי"מ וימ"ן אמן[4].♦ ♦ ♦