הוספה למאמרו של הרב שלמה יאקב "בתנאי היובל, בגדרי כל יושביה עליה, האם היה היובל אחר בית ראשון [חלק ג’]" (עמוד קמ"ה)

תוספת לאוצר אב תשפ"ב (ס"ח).
על העניין 'פשטות המקרא מוכח שדין שמיטה דרבנן כשמיטה דאורייתא' (עמוד קנ"ב).
והנה בדברי הרמב"ן בפרשת בהר ויקרא פרק כה מבואר שהוא חוכך אם שמיטה דרבנן או דאורייתא[2].
והרמב"ן בפרשה הסמוכה פרשת בחוקותי (ויקרא פרק כו פסוק טז) מבאר עונש ביטול השמיטות על כל ימות בית שני כולל הזמן שהוא דרבנן[3]. גם בהמשך הדברים כתב הרמב"ן (ויקרא פרק כו פסוק מג): "ופירוש והארץ תעזב מהם - כי גם אחרי הזכירה תעזב מהם, רמז כי אחרי פקידת כורש נעזבה מהם ורצתה השמיטות עד אחרי תשע עשרה שנה שנבנה הבית, וקדשו העיר בשתי תודות (נחמיה יב לא), וחזרה קדושת הארץ וכרתו אמנה ויאמרו (שם י לב) ונטש את השנה השביעית ומשא כל יד. כל הקורות אותם רמוזות בפרשה הזאת".
והנה למבואר בדברי הרמב"ן בפירושו לתורה בפרשת בהר דבריו הם גם לצד ששמיטה דרבנן, ובדברי הרמב"ן בפירוש פרשת בחוקותי ביאר את עונש השמיטות המפורש בתורה גם על הזמן שהיו השמיטות דרבנן. יתר על כן, משמעות דברי הרמב"ן שתיקון הגלות הוא בחזרת קדושת הארץ וחידוש קיום מצות השביעית ואף שהיא דרבנן רק בזאת שבה הארץ לתיקונה.
שלמה יאקב
♦