פתח תקוה
בעניין חיוב חלה וברכת המוציא בבלילה רכה
מאמר תגובה
בירחון האוצר גליון מ"ב דן הרב יגאל גרוס בברכת המוציא ובחיוב חלה בבלילה רכה [כדוגמת פנקייק], והביא את סוגיית הגמ' בברכות ל"ז ע"ב גבי כובא דארעא וטריתא. ושם נקט בפשיטות [כפי שנקטו גם האחרונים] שבלילה רכה יש לה אפשרות להקרא בשם 'לחם' בתנאים מסויימים, כגון אם יש לה עובי והיא אינה מתפשטת, שזה כובא דארעא, וכתב כמה פעמים שזו דעת הרמב"ם.אולם יש להעיר בזה טובא, שלמעשה מצאנו מחלוקת ראשונים ברורה ביסוד חשוב זה, ולדעת רבים מהראשונים והרמב"ם מכללם אין שם 'לחם' על בלילה רכה אלא על בלילה עבה וכפי שנבאר.
הנה מקור דינים אלו הוא בב' סוגיות, האחת במשנה בחלה פ"א מ"ד-ה' עיסה שתחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבת בחלה, ולפירוש ר"ת [וכן הסכים ההשלמה בפסחים ל"ז ועוד] שהובא בתוס' בפסחים (ל"ז ע"ב ד"ה דכולי) ועוד, תחלתה סופגנין היינו בלילה רכה, וסופה עיסה היינו שאפאה וחייבת בחלה. אולם, לפירוש הרמב"ם והר"ש במשנה שם מדובר רק בעיסה ממש ולא בבלילה רכה ותחלתה סופגנין היינו על דעת לבשלה וסופה עיסה היינו שאפאה – א"כ אין מקור ממשנה זו לחייב בלילה רכה בחלה. אולם יש עוד סוגיא, בברכות ל"ז ע"ב, גבי טרוקנין דהיינו כובא דארעא חייבת בחלה, ורש"י פירש שם דהיינו שעושה מקום חלל בכירה ונותן בתוכו מים וקמח כמו שעושין באלפס עי"ש, וכן פירש הרא"ש בברכות שם ובפסחים וכן בהלכות חלה. ולפ"ז מבואר שיש חיוב חלה בבלילה רכה אם אפאה. ואע"פ שמהמשנה בחלה הנ"ל אין ראיה לחיוב, דהא מיירי בעיסה ולא בבלילה – מ"מ גם אין ראיה להיפך, ויתכן עפ"י הגמ' הנ"ל שבלילה רכה חייבת בחלה.
ובאמת שכ"ד עוד ראשונים, ומהם הרי"ד, שבספר המכריע (ערך ס"ג) האריך לחלוק על ר"ת בפירוש המשנה בחלה ודעתו כהר"ש וסיעתו, ואעפ"כ בברכות גרס ופירש כרש"י, שלפ"ז בלילה רכה חייבת בחלה. וכ"ד ריא"ז ומהר"ם חלאוה בפסחים ל"ז, שבין בלילה רכה ובין בלילה עבה חייבים בחלה עי"ש. וכ"פ בשו"ת חוט המשולש (ח"ג סי' כ"ח ע"ע). וכ"ד הרא"ה בברכות שם במסקנתו, שבלילה רכה שאפאה חייבת בחלה עי"ש, וכ"ד הריטב"א בב"מ (פ"ט ע"א) עי"ש, וכ"כ הכפתור ופרח (פט"ו עמ' שע"ב) לדייק מדברי הראב"ד ששם לחם עליה ואם קבע סעודתו עליה מברך המוציא עי"ש. ובחלק מהראשונים הנ"ל לא מצאנו גילוי בדבריהם אם ס"ל כר"ת או כר"ש. והשו"ע ביו"ד בסי' שכ"ט פסק בפשיטות כדעת רש"י והרא"ש וסיעתם הנ"ל, לחייב בלילה רכה בחלה.
אולם מצאנו לראשונים רבים דפליגי, וס"ל שבלילה רכה פטורה מן החלה, וכמו שנבאר. הנה ר' דוד בפסחים ל"ז הב"ד ר"ת, וכתב: "והרב מורי נר"ו [הרמב"ן] אומר שאין זה נכון שאילו היו מעשיה רכים ליכא מאן דמחייב במעשה אילפס, ואפילו בתנור נמי פטורה מן החלה” עי"ש. וכן הקשה המאורות שם ע"ד ההשלמה שסובר כר"ת, וז"ל: "וק"ל על מש"כ רבינו שאע"פ שבלילתן רכה לחם נינהו שהרי מהאי מתני' [בחלה] שהביא רבינו לעיל משמע דאינה חייבת בחלה אא"כ תחילתה או סופה עיסה וכיון שבלילתן רכה לאו עיסה נינהו דלית בהו גלגול עיסה" ע"כ [וחזר בו ממה שהעתיק במס' ברכות את דברי ר"ת]. והמאירי שם האריך בענין, וכתב: "ולמדת שכולם בשנעשו ע"ד לישה וגלגול נאמרו, אבל כל שנעשו שלא כדרך לישה וגלגול אלא בבלילה רכה אין שום אפיה מחייבתם ואפילו אפיה בתנור וזו השיטה המבוררת אצלי ואף דעת גדולי המחברים נראית כן" וכו'. והקשה שם מההיא דטרוקנין חייבין בחלה והם בלילה רכה וכמו שאמרו גובלא בעלמא הוא, ותירץ שאע"פ שבלילתה רכה קמח הרבה היה שם והרי הוא כעין לישה ויש שם קצת גלגול ולא קראוהו גובלא בעלמא אלא מצד שאינה מגולגלת גלגול גמור אלא בגלגול רך וכשמניחים אותה בקרקע מתפשטת אילך ואילך והרי שמה מעיד עליה ר"ל גובלא כלומר גיבול ואין גיבול אלא בעירוב ולישה וגלגול מועט אבל בלילה רכה לגמרי כעין מים עכורים אין אפיה ביבש מחייבתו וכו'. ומבואר מדבריו שהחילוק לשיטה זו הוא בין 'בלילה' רכה, שפטורה, לבין 'עיסה' רכה, שחייבת. ונראה שלחילוק זה כיון הרשב"א בדעת רב האי וז"ל בברכות ל"ז: ושמא כובא דארעא לפירושם [של תוס', עי"ש] היא 'עיסה' רכה מאוד ואופין אותה ע"ג קרקע. וכ"נ מלשון רה"ג וז"ל: טריקני דהוא כובא דארעא מאפה ולא בתנור אלא על הארץ חייב בחלה כדר' אבין אר' יוחנן ואע"ג דגובלא בעלמא הוא ראשית עריסותיכם קרינן ביה וכו', ומרתח גביל פירש רה"ג ז"ל כגון קמח שנותנים עליו מים ומרתיחין אותו 'ולאו עיסה הוא' וגריס בה ואינה חייבת בחלה עכת"ד.
וז"ל הרשב"ץ בדיני חלה [שו"ת ח"ב סי' רצ"א] (פ"ב אות י"ב): "העושה עיסה רכה הרבה ושופך אותה על הגחלים ומתפשטת עליהם ונאפית פטורה מן החלה ואם עושה גומה בכירה ושפך אותה לתוכה והיא נאפית שם חייבת בחלה [וזוהי דעת הרא"ש הנ"ל]. ויש מי שאומר כל שבלילתה רכה הרבה בין כך ובין כך פטורה לפי שאינה קרויה עיסה ואינה חייבת בגומה שבכירה אלא כשאין בלילתה רכה כ"כ אע"פ שהיא רכה יותר משאר עיסות" ע"כ. וזו דעת הרשב"א וחילוקו הנ"ל בדעת רה"ג וכמש"כ המאירי ג"כ. וכ"ד הרשב"א גופיה, שבהלכות חלה הסכים לר"ש ודלא כר"ת, ובברכות מ"ב גבי לחמניות שאם קובע עליהם סעודה מברך המוציא ובהמ"ז כתב: "ופירוש לחמניות פירש"י אובליאש, ובתוס' פירשו ניבליש ואינו מחוור שהרי בלילתן רכה היא" ע"כ. ומבואר דס"ל שבלילה רכה לאו לחם מיקרי ולא מהני ע"ז קביעות סעודה, וה"ה לחלה. וזה כמו שביאר בדעת רה"ג. וכן ס"ל לרמב"ן, וכמו שכתב ר' דוד תלמידו בשמו. ועוד מוכח כן מדבריו במלחמות פסחים ל"ז, שכתב שהירושלמי בחלה פירש דסופגנין היינו טרוקנין האמורים בברכות והיא היא מחלוקת ר' יוחנן ור"ל באלפס שלר' יוחנן סופגנין שהיינו טרוקנין חייבים בחלה ולר"ל פטורים עיש"ב. ובסופגנין דעת הרמב"ן דמיירי ב'עיסה', דהרי חלק על ר"ת שהמשנה אמרה 'עיסה' שתחילתה סופגנין וכו', ומבואר דטרוקנין לדעתו היינו עיסה אלא שהיא רכה ולכן קראו לה גובלא בעלמא וכמ"ש המאירי. וכן מתבאר מדבריו בהלכות חלה, שכתב היכא דשדא מוגלשין ע"ג קמח 'אי עבדינהו עיסה' וקא הדר אפי להו בתנור או באלפס חייבין בחלה וכו' עי"ש.
ובאמת נראה שאין הכרח למ"ש הרשב"א והמאירי בדעת רה"ג דמיירי בעיסה רכה, דאפשר שהיא עיסה גמורה אלא שהיא אפויה ע"ג קרקע, וגובלא היינו גיבול בעלמא ואין לו צורת פת כמ"ש הרמב"ם – עי' לקמן. וכן מתבאר מדברי האשכול (עמ' 62), שכתב שפירוש כובא דארעא מאפה שלא בתנור אלא על הארץ עי"ש. ויותר מזה מבואר בשאילתות פרשת צו ובה"ג בהלכות פסח שגרסו בגמ' 'לחמא' דארעא, ופירשו שהחידוש הוא שלחם העשוי בקרקע שם לחם עליו ויוצאים בו יד"ח בפסח מהא דאם קבע סעודתו עליו מברך המוציא עי"ש, ונראה שזה מקור דברי הרמב"ם דלקמן לפרש כן. וא"כ מיירי בלחם רגיל אלא שהוא אפוי בקרקע, ולכן אם לא קבע האדם את סעודתו עליו מברך מזונות, כיון שאין צורת פת עליו. וא"כ לדבריהם אין שום מקור לחלק בין עיסה רכה לעיסה רגילה אם היא נאפית בתנור, וכן אין שיעור לעובי המאפה, דכל עיסה שנאפית בתנור ברכתה המוציא, לבד מפה"ב כ"א לפי שיטתו [והבה"ל כתב שדברי הרמב"ם ודברי הרא"ש שהעתיקם השו"ע הם הם עי"ש, ולפי האמור לא קרב זה אל זה כלל, ודוק].
וכן ס"ל לרשב"ם, דבפירושו לחומש (שמות י"ב, ל"ט) כתב: "אין לחם אלא האפוי בתנור" ע"כ. וכ"כ עוד בשמות כ"ט, ב' אפוי בתנור קרוי לחם ע"כ. וזה דלא כר"ת. ובפסחים קי"ט סע"ב כתב: "סופגנין – רקיקין העשויים כספוג מתוך שעיסתן רכה אין תורת לחם עליהם ואנן בעינן לחם דכתיב לחם עוני" ע"כ. ומבואר בדבריו חידוש יותר גדול, שאף 'עיסה' רכה אין תורת לחם עליה. ואם יפרש את הסוגיא בברכות כרמב"ם הנ"ל א"ש, דהסוגיא מיירי בעיסה גמורה ואין מקור לחייב אף עיסה רכה.
ודעת ר"ח גם כך היא, וכמו שהביא האו"ז (הלכות חלה סי' רט"ו) בשמו, וז"ל: "טריתא פטורה מן החלה וכו' א"ד מירתח גביל והיינו קמח כשנותנים אותו בתוך מים רותחין ונראים הדברים שאין נילושין כדרך עיסה" ע"כ. ובטרוקנין הביא שם בשם הר"ח שהוא כובא דארעא גובלא בעלמא הוא שאופין אותו על הארץ אר' יוחנן 'פטורה' מן החלה דהא חיוב חלה מעריסה שנאמר ראשית עריסותיכם וכו'. וכן הביא אלאשבילי שם שגירסת הגאונים פטורה מן החלה דכיון דליכא גלגול כלל פטורה עי"ש. וע"ע בתר"י שם. הנה כי כן מבואר מכל הני רבוותא שבלילה רכה, עכ"פ, אינה חייבת בחלה.
ומצאתי למהרח"ו, בספרו עץ הדעת טוב בפרשת וירא, שכתב: "גם לושי לישה הראויה לבצוע עליה המוציא ולהפריש ממנה חלה לא כשאר העיסות הרכות שאינן צריכין לישה ופטורין מכל הנזכר" ע"כ. ומפורש כמו שכתבנו בס"ד עפ"י הראשונים, שעיסה רכה פטורה מחלה וכ"ש בלילה רכה.
♦
בירור דעת הרמב"ם בעניין
ונראה להוכיח שכן דעת הרמב"ם. הנה המשנה ראשונה בחלה פ"א מ"ד כתב שהרמב"ם לא הזכיר בפירושו ובחיבורו שבלילה רכה אינו קרוי לחם וכו', ובמ"ה כתב ג"כ שלשיטת הרמב"ם אין חילוק בין בלילה רכה לעבה והכל תלוי בדעתו אם לבשל או לאפות עי"ש. אולם זה אינו, דהא הרמב"ם בכ"מ בהלכות חלה הזכיר 'עיסה'. וז"ל בהלכות ביכורים פ"ו הי"ב: "עיסה שנילושה ביין או שמן וכו' אם אפאה בין בתנור בין בקרקע בין על המחבת וכו' חייבין בחלה וכו' שאין חייבין אלא עיסה שסופה להאפות לחם למאכל אדם" וכו'. והנה מ"ש בין בקרקע זהו כובא דארעא האמור בברכות, ומפרשו הרמב"ם שהחידוש הוא בצורת האפיה, דומיא דמחבת ששם מיירי בעיסה רגילה ולפי ר' יוחנן דינה כתנור, וה"ה בקרקע. ובהלכות ברכות פ"ג ה"ט כתב: "עיסה שנאפית בקרקע כמו שהערבים שוכני המדברות אופים הואיל ואין עליה 'צורת' פת מברך עליה בתחילה במ"מ ואם קבע מזונו עליה מברך עליה המוציא" ע"כ. וז"ל המדריך המספיק לר' תנחום הירושלמי ערך טרקן: “טרקונין חייבת בחלה - אלמלה [בערבית] האפוי על הארץ כמו שאופים הערבים" ע"כ. ובשו"ת חוט המשולש הנ"ל כתב את תיאור ה'מלה' שעושין הערבים בזמנו, וז"ל: "זאת הפת שעושין הערבים שקורין מלה אינה חסירה שום ענין מעניני הלחם הגמור באופן לישתה ועשייתה וחימוצה כמו כל מין פת אלא שבאפייתה חופרים בקרקע מושב הפת ומסיקים אותו היסק הראוי לאפיה ומסירין האש ומנקים המקום מעפר ואפר ומניחים הפת בו ומחזירים האש עליה" וכו' עי"ש מש"כ בדעת הרמב"ם. ומתבאר מדבריו שפת גמור הוא, אלא שהרמב"ם כתב שאין עליה 'צורת' פת ולכן לא מברכים עליה המוציא. וכן פירש הרמב"ם את המילים גובלא בעלמא הוא שאמרה הגמ' על כובא דארעא, שאין עליה צורת פת. ולכן הביא את זה הרמב"ם רק בהלכות ברכות גבי המוציא ולא בהלכות חלה, ששם אין צריכים להגיע לטעם של גובלא בעלמא, שהרי פת גמורה היא וחייבת בחלה, אלא שהחידוש הוא בצורת אפייתה שהיא ע"ג קרקע. ובזה הרמב"ם מפרש אחרת מהמאירי וסיעתו את המילים גובלא בעלמא, אבל בעיקר הדין הרמב"ם גם ס"ל כראשונים הנ"ל דמיירי בעיסה ואף בעיסה גמורה ואין לנו מקור לחייב בלילה רכה.ובירחון האוצר גליון ז' האריך בענין זה הרב אורן צדוק ועמד לנכון על מחלוקת הראשונים הנ"ל שלדעת הרמב"ן וסיעתו בלילה רכה אין עליה שם לחם כלל. אולם בדעת הרמב"ם נקט שיש שם לחם וכתב כמה ראיות, אולם במחכ"ת אין נראה כן; בעמ' קכ"ח הביא את פהמ"ש לרמב"ם בעדיות פ"ה מ"ב גבי המעסה שכתב הרמב"ם: "ומעיסה הוא שירתיח את המים בקדרה עד שירתח מאוד ויתן הקמח לתוכו ויגיס עד שיתעבה ויתבשל" ע"כ, וכתב הרב אורן צדוק דמוכח מכאן שהיא בלילה רכה ולא עיסה עי"ש. ואינו מובן, דאדרבה הרמב"ם שם לא מיירי אלא איך 'לשים' את הקמח, דהלישה היא במים רותחים ולא במים קרים אלא שיש הפרש האם נותן קודם את המים או קודם את הקמח, אבל כמות המים היא של לישה רגילה, אלא שבמעיסה זה גם מתבשל עם הלישה ולכן פטור מחלה, אבל אם היה לוקח את אותה העיסה ואופה אותה במקום לבשל – היתה חייבת, ולעולם מיירי בעיסה כפשט הלשון ברמב"ם במסכת חלה ובחיבור שכתב שלשים את העיסה.
עוד הביא שם את תשובת הרמב"ם בלאו סי' רי"ג שכתב וז"ל: "ודעו ש'הקטאיף' פת הם וחייבים בחלה, ולכן אם אוכלים אותם בפני עצמם אחר הסעודה לא יברך עליהם בתחלה ולא יתיחדו בברכה בסוף" ע"כ, וכתב הרב הנזכר שהקטאיף הוא הלחוח, ומבואר דס"ל לרמב"ם שבלילה רכה יש עליה שם לחם עי"ש.
אולם נראה שהקטאיף שעליהם דיבר הרמב"ם אינו הלחוח העשוי מבלילה רכה, אלא עשוי הוא מבלילה עבה; ראשית אזכיר את המקומות שהגאונים והראשונים הזכירו את ה'קאטיף' בתרגומיהם למקרא ולדברי חז"ל: הרס"ג בתרגומו לתורה בפרשת בשלח עה"פ וטעמו כ'צפיחית' בדבש תרגם: כ'קטאיף' בעסל. וכ"כ ר"י אבן גאנח בספר השרשים (שרש צפח). והרס"ג בפירושו לתורה לפרשת תצוה (מהדורת מוה"ק עמ' 369) כתב וז"ל: ה"קטאיף" שהיא קרבן כהן גדול בכל יום, והוא הנקרא חבתים עי"ש. ור' נתן אב הישיבה בפירושו לחלה פ"א תרגם האסקריטין האמור שם – קאטיף, וכ"כ בספר המדריך המספיק (ערך אסקרט).
ויש ראשונים שהקבילו והשוו את הקאטיף לזלאביה; כ"כ ר"א בן הרמב"ם בפירושו לתורה בפרשת בשלח וז"ל: צפיחית תרגם אונקלוס כאיסקריטון, ואפשר שהוא 'אלקטאיף' או 'אלזלאביה' נאפה בשמן וכו' עי"ש. ור' אברהם בן שלמה בפירושו לשמואל ב פרק י"ג עה"פ ותלבב לעיני שתי 'לביבות' כתב: י"א זלאביה וי"א קטאיף עי"ש. ובספר המדריך המספיק (ערך ספג) כתב: סופגנין 'זלאביה' [וכ"ה בפירוש הגאונים לטהרות עמ' 15 ו149 ובפה"מ לרמב"ם כלים פ"ה מ"א במקור הערבי] וכו', ו'קטאיף' גם הם סופגנין עי"ש. ובערך דבש כתב המדריך המספיק: הדובשנין והאסקריטין – עיסה הנילושה בדבש ותטוגן 'כאלזלאביה' ע"כ.
ומעתה נראה לבאר בס"ד מהו הקטאיף ומהו הזלאביה; בספר מחברת הערוך לר"ש פרחון [שדבריו הם ברובם העתקה ותרגום של ספר השרשים לר"י אבן גאנח] (ערך צפח) כתב וז"ל: "צפיחית בדבש פי' ספגנין ואסקריטין פי' בצק רך הרבה ועושין ממנו חלות קטנות על המחבת ויעשה כל גופן נקבים נקבים ויכנס בתוכן הדבש" ע"כ. ומבואר שהוא בצק רך [ולא בלילה רכה] שעושין ממנו חלות קטנות, וא"כ אין זה בלילה נשפכת, שא"א לשפוך אותה על מחבת ולעשות חלות קטנות.[2] ובספר המדריך המספיק (ערך חבת) כתב את ההבדל בין מרחשת למחבת עפ"י דעת ר' חנניה בן גמליאל במנחות פ"ה מ"ח שמרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין, מחבת צפה ומעשיה קשים וכתב וז"ל: ועפ"י זה תהיה מחבת צלחת [טאבק] שאופים עליה כמו 'אלקטאיף' או 'אלכנאפה' עי"ש. וא"כ ע"כ שהקטאיף הוא עיסה רכה ולא בלילה רכה, דהא אופים אותה במחבת שאין לו שפה. וכ"כ הרמב"ם בהלכות מעשה"ק פי"ג ה"ז וז"ל: "ומחבת אין לה שפה והבצק שאופין אותו בה קשה כדי שלא יצא מכאן ומכאן" ע"כ. וכן מתבאר ממה שכתב הרס"ג שהחביתין הם 'קטאיף', וגם זה בצק ולא בלילה דהא כמות השמן ביחס לסולת הוא כ40 אחוז בלבד [ג' לוגין שמן לעשרון סולת שהוא 324 דרהם שמן ל777 דרהם הכלי שבו נכנס עשרון קמח].
והזלאביה – הרמב"ם בפה"מ מנחות פ"ה מ"ח כתב מרחשת 'טאג'ן' עמוק שיש לו שפה סביב, והבצק המתבשל בו דליל כבצק של 'אלזלאביה' עי"ש. ומבואר שזהו בצק רך, דהא בלילה רכה א"א לעשות בשמן עמוק כנודע. ועוד שגם מנחת המרחשת היתה עיסה. ועוד שמבואר בראשונים הנ"ל שהיו אופים את הזלאביה בתנור וזה הסופגנין שהמשנה מזכירה שם, וא"כ זה עיסה ולא בלילה רכה שצריכה גומא או כלי ולא נאפת בתנור לבד.
וא"כ התבאר היטב שהקטאיף המוזכר בגאונים וברמב"ם הוא עיסה ולא בלילה רכה, וא"כ אין שום מקור בדעת הרמב"ם שבלילה רכה יש עליה שם לחם.
וע"כ כיון שלא מצאנו שהרמב"ם קרא לחם אלא לעיסה ובצק – אף שלא כתב להדיא שזה התנאי לשם לחם – סתמו כפירושו שרק עיסה ובצק יכולים להיות לחם ולא בלילה רכה.
♦
וא"כ נמצא שדעת רבים מהראשונים, ומהם רה"ג, ר"ח, רשב"ם, הרמב"ם, הרמב"ן, הרשב"א, ר' דוד, המאורות, המאירי וכן מהרח"ו, ס"ל שעכ"פ 'בלילה' רכה פטורה מחלה כלל משום שאין שם לחם עליה, וחלקם ס"ל שאף 'עיסה' רכה פטורה מחלה. והב"י באו"ח סי' קס"ח וביו"ד סי' שכ"ט לא הזכיר מכל הראשונים הנ"ל אלא רק מר"ת והרא"ש וסיעתם, ולכן פסק בפשיטות להפריש חלה מבלילה רכה והיינו בברכה. אולם לאור האמור נראה שמעיקר הדין הוה לן למפסק לקולא ולא לחייב להפריש חלה כלל, דהא חלה בזה"ז דרבנן וספיקא דרבנן לקולא, אולם למעשה ודאי שיש להפריש חלה כדעת רבים מהראשונים ומרן השו"ע, אולם אין לברך על הפרשה זו שהיא רק מחמת ספק ומחמת חומרא. ולא שייך לומר בזה קיבלנו הוראות מרן השו"ע והוא פסק לברך, חדא דהא מרן לא ראה את דברי הראשונים ומכח זה פסק לחייב, אולם אם הוא היה רואה את דברי הראשונים הנ"ל, מסתבר מאוד שהוא לא היה פוסק להפריש חלה בברכה, אלא לכל היותר ללא ברכה. ועוד דהא קי"ל סב"ל אפילו נגד פסק מרן השו"ע כנודע. ולא מבעיא לדעת רבים מהאחרונים דס"ל שאף בספק במצוה [ולא בברכה] ודעת מרן לברך – אמרינן כנגד זה סב"ל, ודלא ככללו הנודע של הרדב"ז, וכפי שהאריך הרה"ג יעקב חיים סופר בספרו שלום יעקב סי' ה' שכך דעת רוב האחרונים עי"ש – דודאי אף כאן אמרינן סב"ל. אלא אפילו לדעת מרן הגרע"י זצ"ל, שפסק בכמה דוכתי שאם דעת מרן לברך והמחלוקת היא במצוה – לא אמרינן סב"ל – כבר כתב בנו, הראש"ל הרב יצחק יוסף, בספרו עין יצחק ח"ב עמ' תכ"ג והלאה, שזה רק כשיש חזקת חיוב, כגון מצות שופר ולולב וכדומה, אבל כשאין חזקת חיוב, כמו ציצית ומזוזה – אמרינן סב"ל גם לסברת אביו זצ"ל עיש"ב. וא"כ הכא שאין חזקת חיוב – אמרינן סב"ל לכו"ע, גם אם נאמר שמרן לא היה חוזר בו והיה רואה את כל הראשונים הנ"ל ופוסק לברך, וכ"ש לפי מה שכתבנו שמסתבר מאוד שמרן גם היה חושש לזה.
וע"כ נראה שלמעשה אין לברך על הפרשת חלה מבלילה רכה, וכמו שמצוי בעוגות טורט ולחוח ופנקייק למיניהם.
והרב אורן צדוק כתב במאמרו הנ"ל עמ' ק"ל שבבירור אצל עושי הלחוח נודע לו שהיחס הוא לקילו קמח – קרוב ל2 ליטר מים, וכתב שזה לא הוי בכלל 'מים עכורים' שכתב המאירי הנ"ל לפטור מחלה עי"ש. והדברים תמוהים, דהא המאירי כתב שכדי להתחייב בחלה צריך שיהיה 'קצת גלגול', ושיהיה 'עירוב ולישה וגלגול מועט', וזה אין בלחוח ודומיו, וכל שהוא לא כך – מים עכורים מקרי.
ומה שכתב שגם עוגת טורט היא בלילה רכה ולא עלה על דעת לומר שאינה דרך לישה – אה"נ, דאנו דנים גם עליה, ומה שהפוסקים לא כתבו כן משום שהם נקטו בפשיטות כדעת השו"ע שבלילה רכה שאפויה בתנור דינה כדין לחם גמור. אולם לפי האמור אה"נ אין להפריש חלה בברכה מעוגת טורט וכדומה.
♦
פש גבן לברר מתי יש להפריש חלה בבלילה רכה שאופה בתנור האם בעודה נוזל או לאחר האפיה. והרב יגאל גרוס הביא בזה מחלוקת אחרוני זמננו עי"ש. אולם הדברים מפורשים בראשונים שמפרישים לאחר האפיה ולא לפני. הנה, לדעת ר"ת וסיעתו במשנה בחלה – מתבאר מדבריהם דבחדא סגי לחיוב חלה - או עיסה, אף שהוא מבשל אותה, או בלילה רכה, אם הוא אופה אותה. ולדבריהם בעיסה יש חיוב מדין עיסה, ובבלילה יש חיוב מדין אפיה, וא"כ החיוב חל רק לאחר האפיה. וכן מפורש בדברי הראשונים ההולכים בשיטת ר"ת – עי' תוס' ב"מ פ"ט ע"א ד"ה יצא הלש ובתוס' ר"פ, תוס' רא"ש, ריטב"א שם, וכן בסה"ת סי' פ"ה ועוד, שכתבו להדיא שאע"פ שלא לש יש חיוב ע"י האפיה. ולדעת הרא"ש והרי"ד וסיעתם, שפירשו כהר"ש במשנה בחלה ואעפ"כ כתבו שבלילה רכה שאפאה חייבת בחלה – הביאור בדבריהם הוא שאע"פ שבמשנה בחלה מבואר שעיסה חייבת בחלה אם דעתו לאפות אע"פ שלא אפה אותה, מ"מ ס"ל עפ"י הגמ' בברכות שאם אפה בפועל, אע"פ שאין זה עיסה – האפיה מחייבת בחלה, וכמו שהוא לדעת ר"ת, אלא שלר"ת זהו פירוש המשנה בחלה ולרא"ש וסיעתו אין זה פירוש המשנה, אלא כך מבואר בגמ' בברכות. וא"כ גם לרא"ש וסיעתו ברור שהחיוב הוא באפיה ולא בעודה בלילה. וכ"פ בספר מקדש מעט יו"ד סי' שכ"ז ועוד. וא"כ ודאי שלפני האפיה אין שום חיוב להפריש חלה ואין איסור לאכול מהבלילה ללא הפרשה, ואם הפריש לפני האפיה לא עשה כלום.
ובספר קדושת הארץ להגר"ד טהרני בסוף הספר הביא כמה ראיות שיש חיוב גם בבלילה רכה כגון מהרדב"ז בח"ב סי' תרי"ח ועוד. אולם המעיין היטב יראה דהם מיירו בעיסה שלשו וגלגלו אותה אלא שבלילתה רכה, אבל בבלילה רכה ממש שנשפכת כמים – אין שם עיסה עליה ולא מיירו כלל. דהא מתחלה נשאל על גוי ש'גלגל עיסה' וכתב שאם היתה 'העיסה מגולגת יפה' ביד הגוי - פטורה, ובסוף כתב שאפילו היתה בתחלה 'בלילתה רכה' ביד הגוי והישראל רוצה לעשות אותה עבה - פטורה מפני שנפטרה ביד הגוי עי"ש, ומתחלת דבריו מבואר דמיירי בעיסה ממש שמגלגלים אותה 'גלגול יפה' וזה לא שייך בבלילה הנשפכת. ואף שיתכן לפרש שמה שכתב בסוף שאפילו היתה בלילתה רכה - זהו דבר חדש ואינו מה שכתב לעיל - מ"מ לפי מה שהעלנו לעיל מדברי הראשונים שבלילה רכה גם למחייבים - החיוב הוא לאחר האפיה ולא בעודה בלילה דהא אין שם 'עיסה' עליה - לפ"ז ודאי שא"א לפרש בדברי הרדב"ז דמיירי בבלילה ממש, דהא א"א לומר שכבר נפטרה ביד הגוי, דהא לא חל שם חיוב עליה עד לאחר האפיה, וע"כ דהוא מיירי ב'עיסה' רכה ששיך לומר עליה שנפטרה ביד הגוי וזהו שכתב הרדב"ז ואפילו היתה [פירוש העיסה שדיבר עליה קודם] בלילתה רכה, כלומר דמיירי 'בעיסה' אלא שבלילתה רכה. ודוק היטב.
ולענין המוציא ובהמ"ז - מדברי רוב הראשונים הנ"ל מבואר שחיוב חלה והמוציא שוה, ובבלילה רכה שפטורה מחלה גם קביעות סעודה לא תהני להמוציא דאין שם לחם עליה. אולם דעת ר"ח אינה כן, דהאו"ז בהלכות ברכות (סי' קמ"ח) הביא פירוש ר"ח בהא דמר זוטרא קבע סעודתו על כובא דארעא ובירך המוציא וז"ל: "ופירש ר"ח דלענין שויא נהמא אי קבע סעודתיה עליה מברך המוציא וכו' ויוצא בה יד"ח בפסח מ"ט לחם עוני קרינא ביה, ואי לא קבע סעודתיה עליה מברך במ"מ" עי"ש. ומבואר דאף דס"ל דכובא דארעא פטורה מחלה דאינה נילושית כדרך כל עיסה, מ"מ לענין קביעות סעודה שם לחם עליה.
♦
וע"כ נראה לענין דינא שבלילה רכה כעוגות טורט ופנקייק ולחוח ודומיהם יש להפריש מהם חלה ללא ברכה לאחר האפיה ולא קודם לכן, וקודם האפיה אין איסור לאכול מהם ללא הפרשה. ואם לא הפרישו לאחר האפיה וא"א להפריש כעת, כגון בשבת ויו"ט, אפשר לסמוך מעיקר הדין על דעת רבים מהראשונים שאין חיוב הפרשת חלה בבלילה רכה, ולאכול ללא הפרשת חלה.
ולענין קביעות סעודה יש לחוש לכתחלה ולא לקבוע סעודה על מיני מזונות שבלילתם רכה, דהא נכנס לספק האם מברכים עליהם בהמ"ז או מעין ג', ואם אכל שיעור קביעות סעודה לא יברך אלא מעין ג', וכמו בכל ספק מזונות ספק המוציא.
♦ ♦ ♦
תגובת הרב יגאל גרוס
א. לגבי דעת הרמב"ם, אני חושב שהוא מתכוון גם לבלילה רכה (במילים אחרות, אני לא מקבל את הדיוק מכך שהוא כותב עיסה), והראייה היא שהוא משתמש באותם המושגים בהם הוא משתמש בהלכות ברכות (דרך הבישול וכו'). מעבר לכך שבמאמר לא הבאתי את דעת הרמב"ם ביחס לחיוב הפרשת חלה מעיסה רכה (גם מפני שלא הייתי בטוח בכוונתו במאה אחוז), אלא את דעת הרא"ש, שלגביו אין מחלוקת.ב. אני לא מקבל ש'אילו מרן היה רואה' כו' הוא היה פוסק שיש להפריש חלה ללא ברכה, משתי סיבות. קודם כל, סביר להניח שהוא ראה את רבינו חננאל, הרמב"ן והרשב"א, ואף על פי כן פסק שלא כך. נקודה נוספת, כאשר יש ראשונים חשובים, שבעקבותיהם השולחן ערוך פסק כמו שפסק, אני לא מניח שהוא היה חוזר בו מפני שגילו עוד כמה ראשונים שסוברים לא כך.
ג. לגבי הפרשת חלה, כפי שכתבתי, אכן דעת רוב האחרונים שיש להפריש רק לאחר האפייה, מכל מקום יש שסוברים אחרת והבאתי גם את דעתם, לא מפני שאני חושב כך, אלא כדי להציג מגוון דעות.
♦
תגובת הרב אורן צדוק
לק"ילכבוד עורכי הירחון הנכבד האוצר, שאנו זוכים ליהנות מפירותיו מידי חדש בחדשו כבר מספר שנים, במאמרים ותשובות של חכמי הזמן במגוון נושאים ישנים וחדשים, ואף ההווים ממש בתקופה קשה זו, להרבות תורה בעם ישראל, יישר כח גדול. ויודעי ומכירי שתפוצתו רבה היא, ורבים נהנים לאורו. וזאת פרי השקעתכם הרבה להוציאו בכליל הדרו, בעריכה מיוחדת ומדוקדקת, כיאה לאכסניה של תורה.
ולגופם של דברים נדרשתי כעת בעקבות התייחסותו של הרב עמנואל מולקנדוב שליט"א למה שכתבתי לפני שלש שנים בירחון הנכבד, בענין הפרשת חלה מבלילה רכה לחיוב או לפטור. ועל אף שבא שם מאמרי באורך רב, מכל מקום לאחר מכן הורחבה היריעה מאוד בעשרות עמודים בביאור פרשתא דא, עד שראיתי לנכון לכונסו כחיבור בפני עצמו ספר שלם בענין זה, אשר פיו יקבנו 'מנחת מרחשת'. וכעת, עת נפניתי להתייחס לדברים הנאמרים במאמרו של הרב הנזכר, ראיתי שהרבה מדבריו באו על כבר על מקומם בספרי הנזכר, הן לגבי זיהוי הקטאייף, והן לגבי האמור במאירי (שאף אני העליתי שם כן לבסוף), יעויין. כך שלא ראיתי צורך להתייחס שנית לדברים בפרטות, זאת מלבד הקושי למגמר בעתיקא מחדתא, בפרט שמעשי בדברי תשובתי זו אליו יהיה להעתיק מכאן ולהדביק לכאן, ועל כן החפץ לראות את יישובן של הדברים כיאות יעיין בספרי הנזכר, ומשם באר'ה.
ופטור בלא כלום אי אפשר במה שכתב לגבי מה שהבאתי מפירוש המשנה עדיות פ"ה מ"ב גבי המעיסה, שם כתב רבינו הרמב"ם: 'ומעיסה הוא שירתיח את המים בקדרה עד שירתח מאוד, ויתן הקמח לתוכו ויגיס עד שיתעבה ויתבשל' ע"כ. והבאתי ראיה משם שהאף שמדובר בבלילה רכה מכל מקום אם יאפנה מתחייבת בחלה. והעיר בצדק ששם רבינו בא להשמיענו כיצד סדר נתינת הדברים, 'קמח על גבי מים רותחין', אולם לגבי השיעור של הקמח והמים והיחס ביניהם, הכל נשאר רגיל. ואכן כך הוא, אולם אני לא כתבתי לדקדק את פשט מאמר המשנה, אלא דקדוק אמריו בתיאור מעשה הכנת מאכל זה. וזאת במה שכתב 'ויגיס עד שיתעבה ויתבשל', שאם המדובר בעיסה עבה היה מן הצורך לכתוב שהגסת הקמח במים אלו, היא 'עד שיתעבה ויתגבל', היינו שהתכלית הסופית אליה מגיעים ממעשה זה של הגסה תמידית של קמח המושלך למים, הוא גיבול והיינו בצק רגיל. ולא כן השמיענו רבינו, אלא כתב 'ויתבשל', ותיאור זה יכון רק במקום שלא הגיע לכלל גיבול, היינו עיסה עבה, אלא דווקא בבלילה רכה. והרב הנכבד כנראה הבין שאין אופים מאכל זה כלל לאחר מכן אלא מבשלים אותו, והוא פתרון תיבת 'ויתבשל' שכתב רבינו, אולם לא כן הוא, כפי המבואר בחיבורו בהלכות ביכורים, שכתב שם שלאחר השלכת הקמח תוך המים הרותחין וכו' 'אם אפאו', הרי זה חייב בחלה. וכן הוא במשנה דחלה, שם תיאר מאכל זה, על אף שלא נזכרה אפיה לאחר מכן, מכל מקום מובן הוא בפשט הדברים, ולא הוצרכו שם אלא להשמיענו את סדר נתינת הדברים - קמח על גבי רותחין (מעיסה) או רותחין על גבי קמח (חליטה), שהוא העיקר בגדרו אליבא דבית הלל ובית שמאי, ולעולם תעודתו 'עדי אופה', כמבואר בחיבורו הנזכר, שם הביא מאכל זה בחיוב כשנאפה[3]. ובחיבורי הנזכר (עמוד מ"ז) הבאתי שהוא ה'גביל מרתח' האמור בגמרא מסכת ברכות, וכן כתב המאירי, ויעויי"ע שם. כל זאת בהתייחס למה שכתבתי בירחון הנכבד לפני שלש שנים.
וטיעון הבא לבסוף, שאם היה רואה מרן את כל הראשונים הפוטרים מחיוב חלה, היה חוזר בו להורות ההיפך, לא קל הדבר להיאמר בכל מקום ומקום בצורה גורפת, אלא לאחר שיקול דעת גדול, שאם כן מעתה נכתוב ספר שלחן ערוך חדש על כל ארבעת חלקיו, היות שהנגלה בתקופתינו מדברי הראשונים שהיו ספונים עד עתה הוא פי עשרות מונים ממה שנגלה למרן לפני חמש מאות שנה, בהורותו הלכה למעשה בשלחנו הטהור. ומה גם שידועים דברי החזון אי"ש בענין זה. וא'זן מ'ילין ת'בחן באמיתות טיעון זה. על כן יש לילך בו עקב בצד גודל קודם שאומרים שמרן יחזור מהוראתו, והוא בכלל יראת ההוראה. זאת, מלבד שמאידך ראשונים רבים הולכים בשיטת רש"י והרא"ש, ואף אם נאמר שמרן לא ראה את הפוטרים, הרי גם את החולקים עליהם לא ראה מלבד קצתם, ומדוע נאמר שיחזור בו מהנגלים עתה לפטור, ולא ישאר על עמדו מהנגלים לפניו לחייב[4].
בברכה מרובה
הצ' אורן בכא"מ שמעון צדוק יצ"ו
♦ ♦ ♦