אמירת שבע ברכות שלא בבית החתן והכלה

הערות שוליים

1. ↑ מאמר זה לראשונה פורסם בתחומין, גיליון מ, ומובא כאן עם הוספות רבות, כפול באורכו. בירחון האוצר עלה בעבר נושא זה על ידי הרב יניב לוי, בגיליון לה, ומיני ומיניה תסתיים שמעתתא.
2. ↑ . המאירי והרא"ש (ב, ח) גרסו: "וחדי בסוכה".
3. ↑ . החיד"א (שו"ת חיים שאל ח"ב סי' לה אות ד) כתב שדין 'בני חופה' הוא רק באלו ששוהים עם החתן והכלה כל שבעת הימים, ולא באלו הקרואים ובאים לסעודה אחת בלבד.
4. ↑ . ופטורים משום שהעוסק במצוה פטור מן המצוה (המאירי והר"ן [יא ע"ב בדפי הרי"ף]), או משום מצטער, שאם תושבת השמחה יצטערו החתן וחבורתו (ראב"ד בהשגות על הרז"ה [אות א] ור"ן בסוגיה הבאה), או משום תשבו כעין תדורו, שדרך בני אדם לצאת מביתם כדי לשמח חתן וכלה (רא"ה).
5. ↑ . שסתם סוכה היו עושים בגגותיהם, ואין שם תמיד דרך ביאה ויציאה לרבים מפני הטורח, ושמא ירד החתן לעשות צרכיו ויתייחד אחר עם הכלה (רש"י). טעם זה אינו שייך כאשר הסוכה במקום שמצויים בו עוברים ושבים.
6. ↑ . שהמקום צר ופתוח ובוש לשחק עם כלתו (רש"י, וראו שער הציון תרמ סק"נ), וסעודת חתן אין בה זמן קבוע, שכל היום באים לשמח זה אחר זה והוא רוצה להאכילם (מאירי). טעם זה שייך עוד יותר כאשר הסוכה היא במקום שמצויים בו עוברים ושבים. ובמאירי כתב פירוש אחר, שצער הוא לחתן להדחק בסוכה אחת עם כל בני חבורתו.
7. ↑ . המשנ"ב (שם) כתב שיאכלו אבל לא יברכו לישב בסוכה, ובמנחת שלמה (סוכה שם) תמה עליו.
8. ↑ . כפי שמוסבר שם, הכוונה היא דווקא ביהודה (ולא בגליל), שם היו מתייחדים החתן והכלה מיד לאחר האירוסין. יוצא אפוא שבמסכת סוכה מדובר בברכת חתנים של ימי השמחה, ובמסכת כתובות מדובר על ברכת חתנים של הנישואין (שאינה תלויה בשמחה), ואין הכרח כלל להקיש מאחד לשני.
9. ↑ . כלומר, לשון 'חופה' משמשת לשני מונחים שונים, חופה הראויה לקניין נישואין וחופה שהיא המקום המיוחד לשמחת החתן והכלה. וראו בים של שלמה (כתובות א, כ) ובשו"ת שערי יושר (א, לו אותיות א-ג, ט), ומנגד, בדרישה (אבה"ע סא סק"א) ובשו"ת תורת חיים למהרח"ש (ד, נה). ואכמ"ל.
10. ↑ . וראו לשון הרשב"א (כתובות ח ע"א): "ואין מברכין ברכת חתנים אלא בחופה, לפי שאין מברכין אלא מחמת שמחה ואין שמחה אלא בחופה". וגם מהר"ן (לקמן) שחולק על סברא זו, משמע שבמקום חופה יש יותר שמחה.
11. ↑ . תוס' הביאו ראייה (אפשרית, לא הכרחית) מ"בית חתנים", ושם הכוונה היא מקום השמחה ולא ביתו של החתן. ומצאנו מטבע לשון דומה - "בית חתנות", שהוא אחת הדוגמאות לבנין של שמחה שנאסר לבנותו כאשר התפללו על הגשמים ולא נענו, ופירש רש"י (מגילה ה ע"א ד"ה ותנא): "ובנין בית חתנות לבנו - כשמשיא אשה לבנו הראשון היה בונה לו בית ועושה לו חופה בתוכו" (וכעי"ז במיוחס לרש"י תענית יד ע"ב). הרב יעקב סבתו (אמירת כל שבע הברכות בסעודות הנערכות בשבת חתן שלא בבית החתן, מאורנו יא, עמ' 115-122), הסיק מכך ש"בית חתנות אינו סתם בית מגורים רגיל, אלא הוא מקום מיוחד לחופה. והיו אנשים שבנו אותו באופן פרטי בשביל בנם הבכור (ויתכן שאח"כ היה ממשיך הבן לגור שם), אבל שאר הבנים היו מתחתנים בבית חתנות שאינו פרטי" - כלומר שבית חתנות ומקום החופה הוא מקום החגיגה, ולא דווקא ביתם של הזוג הנישא. וראו בהרחבה במאמרו של הרב בנימין שלמה המבורגר, בית חופה (בקובץ זכור לאברהם תשס"ה, עמ' שיט-שלט).
12. ↑ . ובסוכה הביא הריטב"א את שתי הדעות.
13. ↑ . הראב"ד עצמו סובר אחרת (יובא להלן), אולם סימנים רבים בתמים דעים הם לחכמים אחרים, ובסימן זה מוזכר הרב המגיד.
14. ↑ . הארחות חיים הביא את דעת הראב"ד שמברכים, אך לפניו ולאחריו הביא את הדעות שלא, ונראה שלכך נוטה דעתו.
15. ↑ . כך כתבו הרשב"א, הריטב"א, הר"ן בכתובות ובסוכה והרדב"ז (ד, רמט), שכן 'השמחה במעונו' אינה ברכת חתנים ואומרים אותה אפילו קודם החופה (משעה שמכינים צרכי הסעודה, כתובות ח ע"א) והיתה הווה אמינא לאומרה גם בברית מילה (שם).
16. ↑ . כך הביא הריטב"א בשם תוספות (שאינו לפנינו) והסכים עמם, כי ברכה זו נאמרת גם ללא פנים חדשות (כתובות ח ע"א).
17. ↑ . כך כתבו התוספות בסוכה. וביאר בשו"ע המקוצר (ח"ז עמ' תעז) שאמנם לפני החופה אומרים שהשמחה במעונו בכל מקום שיהיה, כמובא בגמרא, אבל אחרי החופה אומרים רק שם, או שלפני החופה אומרים רק במקום שיעשו בו אח"כ חופה (וכ"כ בשטמ"ק כתובות ז ע"ב בשם שיטה ישנה).
18. ↑ . בשו"ת שערי יושר (א, לו אות טו) כתב שבשונה מתוס', שכתבו שמברכים רק במקום חופה ולא מחוצה לה, "ואפילו באותה חצר", לשיטת הר"ן מברכים גם בחדרים וחצירות הסמוכים לחופה, אך גם לר"ן אין לברך בכל בית שעורכים בו סעודה לכבודם. חילו הוא מן המנהג שהובא בר"ן שבירכו "בכל אחד מבתי החתונה". אולם לענ"ד עשו כך משום תנאי החיים באותה עת, ולא שכך בלבד מותר לברך, שהרי הר"ן למד זאת מ'שהשמחה במעונו', שאינה נאמרת רק בחצירות הסמוכות למקום החופה, וכן כתב שברכת חתנים "משום שמחה קא אתיא" ו"לא תליא בחופה". וראו דברי הרב יניב לוי (ירחון האוצר שם, הערה ד).
19. ↑ . הר"ן בכתובות (ג ע"א בדפי הרי"ף ד"ה וחתנים) רק הביא את לשון הרמב"ן שאין מברכים אלא בחופה, ואולי סמך על כך שהאריך כבר בסוכה והסיק שלמעשה יש לחוש לשיטתם.וראו דברי הרב אליהו מלכה (שו"ת אמרי אליהו ב, עט אות ב), שמחמת המנהג לברך שהביא הר"ן, הציע שכוונת הר"ן "לחוש לדברי רבותינו הצרפתים בעלי התוספות" היא לחוש להם לכתחילה ולא לצאת ממקום החופה, אולם אם יצאו, בדיעבד יש לברך.
20. ↑ . וכן הביא בשמו בשו"ת פעולת צדיק (ג, רנב), בנוסח מעט שונה. בעשרת הדברות לפנינו (סה ע"א במהדורת וילנא תרל"ד) לא מופיע כך, אולם כידוע, גרסאות ספרי העיטור ועשרת הדברות שלפנינו משובשות לרוב.
21. ↑ . בתרומת הפרדס, בו כתב המחבר בקצרה את מסקנותיו, מובא על הדעה שמברכים "וכן עיקר" (מהד' רמ"ל קנצלנבוגן עמ' רעא).
22. ↑ . אמנם יש הבדל בין הריטב"א בחידושיו שם למובא בשיטמ"ק בשמו.ובספר הפרדס הגדול לרש"י (סי' רצה) נאמר שאפשר לברך הן בבית החתן והן בבית הכלה, כל עוד יש פנים חדשות.
23. ↑ . ובשו"ת וישב הים שם (אות א) ציין שכל הראשונים שקדמו לתוספות הזכירו רק את שלושת התנאים שהובאו בגמרא בכתובות (ז ע"ב) - שמברכים בשבעת ימי המשתה, כשיש עשרה אנשים ובתוכם פנים חדשות. ומשתיקתם יש ללמוד לכאורה שלא סבירא להו כחידושם של התוספות.
24. ↑ . הר"ש משאנץ.
25. ↑ . הריצב"א, שהיה אחיו של רבנו שמשון.
26. ↑ . לכאורה זו עדות הריצב"א על הוראת רבו, ר"י הזקן.
27. ↑ . ובקטע מבית מדרשם של בעלי התוספות (סדר אירוסין ונשואין, מהד' רש"א שטרן, סי' יז) הובא כך: "וכן נשמע שפעם אחת אירע בעיר טראיי"ש, בחופת הנד' ואלי"ן דטראיי"ש, שעשו הקידושין וברכת אירוסין ונשואין בעיר בבית אחד והלכו לסעוד בכרך השלטון, כי הבית היה קטן מכליאת העם, ובירכו העם ובירכו שם ז' ברכות על פי הר' מדונפיירא ואחיו האצילים היו לשם". וכעין זה מצינו בפסקי רבנו יקר מביאנא סי' סב (נדפס בסה"ז לגר"ח שמואלביץ).
28. ↑ . וכ"כ בתוספות הרא"ש שם.
29. ↑ . יתירה מזאת, הגמרא נתנה טעמים מדוע קשה יותר לקיים את השמחה מסוכה מאשר בחופה, ואם כן, ברור שהיציאה מן החופה לסוכה ממעטת בשמחה ונעשית רק כדי שיוּתר לאכול.
30. ↑ . גם לפירוש זה, יש הבדל בין הרא"ש לר"ן. לפי הר"ן אין דין במקום מסויים, ולפי הפירוש השני ברא"ש יש מקום קבוע המיוחד לחתן וכלה אולם ניתן לשנות או להוסיף מקום קביעות חדש.וכלפי שיטת התוספות, כמו שכתבנו בגוף המאמר, לפי הפירוש השני לכאורה חולק הרא"ש על תוס', וכן הבאנו לעיל שמוכח מראשונים אחרים בסיעתם, אולם בשמש ומגן (ח"ג אבה"ע סי' כד) הציע שאולי גם תוס' יסכימו לזה.
31. ↑ . דבר תימה מצינו בשו"ת שאגת אריה וקול שחל (קול שחל סי' יד במהדורה הישנה, סי' טו במהדורת ברוקלין תשס"ב), שדן בשאלת שבע ברכות שלא בבית החתן ונראה כאילו הוא כתב אותה, שהרי מביא "עיין מה שכתבתי בספרי נטע שעשועים". אולם תשובה זו מופיעה כמעט מילה במילה בט"ז (שהיה דודו ואביו החורג של הסבא שלו), בהשמטת המילים "נאום דוד הוא הקטן". והדבר צריך תלמוד.
32. ↑ . לפי הפירוש הראשון, משפט זה הוא ציטוט מילות התוספות למרות שכוונתו למקרה שונה, ותמוה. ולפי הפירוש השני, הרא"ש התכוון לצטט את התוספות ואז לחלוק עליהם, כך שהניסוח מדוייק.
33. ↑ . כך כתב הרב יעקב סבתו במאמרו הנזכר לעיל.
34. ↑ . ראיה רביעית לפירוש השני הביא רבי דוד מקרלין (פסקי הלכות - יד דוד, ח"ג עמ' יב), מכך שגירסת הרא"ש בגמרא היא שרבי זירא אכל בסוכה ושמח בסוכה (ולא בחופה, כגירסתנו). הפגם ביציאה ממקום חופה הוא חוסר השמחה, אולם רבי זירא, שמחת נישואיו נשארה בתוקפה גם בהיותו בסוכה, ולכן יכול היה לברך. הרי לנו שבמצב בו אוכלים לשם שמחת הנישואים במקום אחר, מתיר הרא"ש לברך.ובשמש ומגן (ח"ג אבה"ע סי' כד) ובשו"ת וישב הים (ב, כא) הביאו ראיה לפירוש השני משו"ת הרא"ש (כלל כו סי' ב): "לא ידעתי טעם למה לא יאכלו בעיר או בשדה אחר הברכה בכל מקום שירצו". אולם לענ"ד אין משם ראיה, שהרי האכילה שם אינה של ימי המשתה אלא של סעודת החתונה, שהיו שסברו שאם לא יאכלו לאחר ברכות הנישואין, יכולים יהיו להתחיל את שבעת הימים כשיגיעו לעירו של החתן, וכתב הרא"ש שאין מניעה לאכול כי מנין הימים החל משעת הברכות.
35. ↑ . לדרך זו, מילת "לגמרי" משמעה שהולכים לאותו בית מתוך כוונה לילך לשם, ולא רק מתוך צורך צדדי.וראו דברי הרב דוד עידאן (קובץ ויען שמואל יב, עמ' רמ-רמב), הרב יצחק ברכה (ברכת יצחק - אבן העזר, עמ' תתפז), הרב אשר חנניה (שו"ת שערי יושר א, לו אות ו) והרב אלון אבידר (שו"ת אדני פז א, פה) שהשיבו על דברי הט"ז, ולענ"ד השאירום יציבים על מכונם.
36. ↑ . ומדבריו בקיצור פסקי הרא"ש אין הכרח לפירוש זה או אחר.מחמת קושיות הגיוניות ולשוניות (שהובאו לעיל), נטה הט"ז לפירוש השני ברא"ש, ולכן את דברי הטור ש"אם יצא משם לאכול בבית אחר ודעתו לחזור אחר כך לחופתו, אין מברך שם שבע ברכות", ביאר הט"ז כך: "שאינו הולך לשמוח בבית אחר רק לאכול לחוד אכילה ההכרחית כדרך כל אדם, ולא נעשה בשביל שמחת נשואין, אלא דעתו לקים שמחתו אחר האכילה בשובו אל נוהו מקום חופתו - אז לא יברך בבית אחר". אולם יש בזה מן הדוחק, לומר שהתכוון הטור לאכילה הכרחית ולא לשם שמחה וסתם את דבריו.
37. ↑ . ברוב דגן (סי' כב ד"ה ועוד יש) לר"י עטיה תירץ תירוץ שלישי, שהפסקי-תוס' התכוונו שכשהולכים לעיר אחרת לא יברכו כשאוכלים בדרך אלא רק כשיגיעו למחוז חפצם, שמוגדר גם הוא בית חתנים, אפילו אם ישובו תוך ימי המשתה. ולפ"ז אין שום סתירה בינם לבין הרא"ש. וכ"כ בתפארת יעקב על השו"ע כאן סקט"ו. ויוצא שהם סברו כפי' השני ברא"ש.
38. ↑ . אמנם לא ידעתי מדוע העובדה שהפסק לא נמצא בתוספות שעל הדף גורעת ממנו, שהרי פעמים רבות פסקי התוספות הן פסקים של קבצי תוספות אחרים מאשר אלו שעל הדף (כפי שציינו למשל בחת"ס ביצה יב ע"ב; ובשם הגדולים, מערכת ספרים, ערך פסקי תוספות. וראו אורבך, בעלי התוספות, עמ' 568 הערה 10). בשמש ומגן הוסיף שהפסקי-תוס' קאי על הגמרא בכתובות, והתוס' כתבו שאין ראיה מוכרחת מכתובות. אולם נראה שזו אינה דחיה, שכן הגמרא בכתובות היא רק המקום עליו נכתבו דברי התוס', אולם אין אנו יודעים מה היה כתוב שם ואולי ראייתם היתה ממקום אחר.
39. ↑ . בפסקי-תוספות למסכת סוכה (פ"ב אות נז) כתב מעין הדברים שבמסכת כתובות: "אם חתן וכלה יוצאין לבית אחר, אין מברכין שם שהשמחה במעונו ולא ברכת חתנים. חופה היינו עיקר ישיבת החתן והכלה". ובשולי הדף שם הובא שבנוסחת כת"י (אות ד) נאמר: "חתן המוליך כלתו ממקום למקום, הוי שפיר מקום חופה ומברך ז' ברכות". במגן אבות (אבה"ע סב, י) כתב שאין סתירה בין הגירסאות אלא בנוסחת כתה"י מדובר כשהולכים למקום השני כדי לשמוח, שהרי נאמר על אותו מקום שהוא נחשב "מקום חופה", והוא כפירוש השני ברא"ש.
40. ↑ . השו"ע נקט בלשון "יש אומרים" ללא הבאת דעה חולקת, כנראה כדי לרמוז שיש ראשונים שסברו שמברכים גם שלא במקום חופה, או כדי לרמוז שראיית התוס' והרא"ש וכו' אינה מוכרחת (כדברי הר"ן).לשון "יש מי שאומר" משמשת בשו"ע לשני מובנים - לעיתים כרמז שדעה זו יחידאית ואחרים חלקו עליה, ולעיתים כוונתו לפסוק כדעה זו אך להעיר עליה, למשל שלא מצא פוסקים אחרים שדברו בזה אף שלכאורה הכל מודים שכך הדין (ראו ביאור הלכה שיא, ג, ד"ה יש מי שאומר), והכל לפי הענין. פעמים נחלקו מה כוונת השו"ע ונביא לכך שתי דוגמאות: א. בדין אשה שהרגישה שנפתח מקורה ובדקה ולא מצאה כלום, הביא השו"ע (יו"ד קצ, א) את דברי תרומת הדשן (סי' רמו) בלשון "יש מי שאומר שהיא טמאה" - בתורת השלמים (סק"ב) הבין שפסק כמותו ובסדרי טהרה (סק"ג) הבין שלפי הב"י זו חומרא יתירה ולית דחש לה. ב. בדין ברכה על הטבילה, הביא השו"ע (או"ח עד, ד) על פי הארחות חיים (ח"א הלכות ברכות אות א) ש"יש מי שאומר" שבנשים קיימת החובה לכסות את הערווה בשעת הברכה אך לא החובה לחצוץ בין הלב לערווה, ולכן הן יכולות לברך כאשר מי הטבילה עכורים או כשהן לבושות בחלוק אפילו ללא
41. ↑ חגור. הדרישה (יו"ד סי' ר) והמשנ"ב (ס"ק טו-טז) סברו שהשו"ע פסק כך, ואילו הב"ח (יו"ד שם אות א) והש"ך (סוף סק"א) סברו שהשו"ע אינו פוסק כמותו.ויתכן שהניסוח "יש אומרים" (בלשון רבים) הוא חזק יותר ותמיד מורה שכך דעתו (ובפרט שהב"י כאן הביא רק את דעת הר"ן שחולק להלכה ולא למעשה, ולא הביא את הראשונים שנקטו כך גם למעשה), אלא רמז שיש עוד דעות אחרות (אולי מפני שהסברות מתהפכות לפי הענין, וכוונתו שצריך לברר מהי המציאות המדוייקת ואז אולי גם לשיטות אלו יש לברך).אם כן, מכיוון שדין זה הובא בב"י כשנוי במחלוקת ובשו"ע כ"יש אומרים" ללא חולק, יכול הטוען לטעון שכוונת השו"ע היא שלא לפסוק כך, אלא כר"ן וסיעתו (כפי שכתב בשו"ת וישב הים ב, כ א, בדעתו האחרונה). אמנם כל האחרונים הבינו שהשו"ע פסק כרא"ש, וגם בכנה"ג (הגה"ט סב, כז) שכתב שמנהגם היה לברך כשיטת הר"ן, לא תלה זאת בדברי השו"ע.וראו שדי חמד כללי הפוסקים סי' יג, כג-כה (ח"ו עמ' 94), וכן באריכות בספרו של הרב אליהו בחבוט, ללקוט שושנים ח"ה (עמ' רפא-רצד).
42. ↑ . כך כתב הרב יעקב סבתו, מאורנו שם.
43. ↑ . יכול הטוען לטעון שהשו"ע השמיט את המילים "ואין דעתו לחזור" משום שהוא כבר כתב זאת לפני כן, כשאמר שאין לברך כשהולך לאכול בבית אחר "כשדעתו לחזור אחר כך לחופתו", בניגוד למקרה בו הוא "הולך לגמרי לבית אחר". אולם יש בזה דוחק, שכן הליכה ל"עיר אחרת" בסתמא היא הליכה גמורה יותר מאשר ל"בית אחר" (והשו"ע אף מדגיש שמברכים "אם הוא תוך שבעה", ומשמע שההליכה לקחה כמה ימים).בנוסף לכך שדברי השו"ע מתאימים יותר לתירוץ בשני שהביא הב"י, הר"ש משאש (שמש ומגן ח"ג אבה"ע סי' כד) כתב שכאשר מובאים שני תירוצים, כלל בידינו שהלכה כתירוץ בתרא.אמנם הרב פנחס זביחי (נופת צופים עמ' רפ) כתב שהשו"ע השמיט את מה שהרמ"א הביא אך גם הוא מסכים לזה, אך לענ"ד הסבר זה קשה כי העיקר חסר מן הספר.הרב משה פנירי (בית חתנים פי"ד הערה ט, מהדו' רביעית) והר"פ זביחי (נופת צופים עמ' רפ) כתבו שיש ללכת לפי תירוץ קמא, כי ספק ברכות להקל ואפושי פלוגתא בכדי לא מפשינן, ושכן סבר הרב בן ציון אבא-שאול. ולענ"ד הראיות מטות אותנו ללכת לפי התירוץ השני ואין זה "בכדי". עוד הביאו (שם) מהיד אהרן על הטור לרבי אהרן אלפנדארי (הגהות ב"י שם אות ח) שפסק כדבריהם, שהרי כתב כי לפי התירוץ הראשון אין מקום לדברי הט"ז. אולם לענ"ד זו הערה על דרך הלימוד (כמו מקומות רבים בספר זה) ואין הכרע ממנה כיצד פסק.
44. ↑ . מה שמובא בסוף - "כתוב בתוספת' דסוכה", נראה כטעות סופר, שלא נמצא כן בתוספתא. ואפשר שיש לגרוס ב"תוספות", ואף שהתוספות שלפנינו דעתם איפכא, אולי הכוונה לקובץ תוספות אחר מזה שנדפס על הדף. וצ"ע.
45. ↑ . הב"ח על הטור ביאר שהרא"ש חולק על תוס' ולא העיר שהטור הבין את אביו הרא"ש אחרת, ואולי גם הוא דחק בטור כביאור הט"ז.
46. ↑ . ודרך זו שונה מביאורו של הרב מרדכי לבהר (מגן אבות אבה"ע סב, י), שפירש את התוספות כפירוש השני ברא"ש, ולדבריו, לפי האו"ז בשם הריצב"א אין לברך זולת בבית חתנים, אבל לפי שיטת התוספות (ופסיקת הר"ן שחשש להם) יש לברך גם כאשר הולכים לבית אחר וקובעים אותו למקום חופה. יש מקום לקרוא כך את התוספות, אולם לענ"ד אין לזה רמז בדברי הר"ן, וכפי שראינו, ראשונים ואחרונים רבים הבינו את דברי התוספות כדברינו.הר"פ זביחי (נופת צופים עמ' רפג) רצה להביא ראיה לפי' הראשון ברא"ש מהמאירי, שהביא שיש שפיקפקו בסעודה שנעשית לכבוד החתן, אך זהו בדיוק הדיון, האם התוספות יסכימו או יחלקו במקרה כזה.
47. ↑ . ובכלל, מכך שרבי זירא החמיר על עצמו, מוכח שהוא לא סבר כאביי שהפטור הוא מחשש איסור ייחוד, אחרת זו חומרא דאתי לידי קולא, אם לא שנאמר שמדובר היה בסוכה גדולה שמצויים בה אנשים תדיר.בפרי מגדים (תרמ א"א סקי"א) הציע כי רבא מודה לאביי, אלא שהוא הוסיף טעם נוסף השייך גם למציאות בה אין חשש יחוד, ולדבריו, דברי רבי זירא אכן אינם דחיה לאביי.
48. ↑ . יש שטעו וציינו לשו"ת חזון עובדיה (א, מח), אולם כבר העיר בשמש ומגן (ח"ג אבה"ע סי' כד, בפרק על מנהג ירושלים) שהחזו"ע שם עוסק בעניין אחר. גם מצינו מי שציין לשו"ת יביע אומר (ח"ו אבה"ע סי' ט), ואינו על שאלתנו אלא על עניין קרוב.
49. ↑ . אמנם ראו דברי הרב חיים עבאדי, אור תורה - אייר תשנ"ג, סי' קב.
50. ↑ . אמנם הרב שלום מזרחי (שו"ת דברי שלום יו"ד, הערות לחאו"ח סי' יא, עמ' תעב) כתב שאין למחות בנוהגים לברך.
51. ↑ . אמנם בצורה שונה מעט, ולבסוף אף הפליג להציע שהשו"ע פוסק כר"ן, ע"ש. וראו לעיל הערה לט.
52. ↑ . ובסידור דרך החיים (דיני ברהמ"ז בבית החתן אות ט) ובסידור שער השמים (שם) ובקיצושו"ע (קמט, ו) הצריכו לייחד באותו מקום חדר לחתן ולכלה. ולא נהגו כמותם (כנראה, שיטתם היא על פי פירוש רש"י לדברי רבא בסוגיה. אמנם, לכאורה, לפי אביי, לפירוש המאירי ברבא ולפי שיטת הר"ן, אין צורך באפשרות לייחוד. וגם לפי הפירוש השני ברא"ש, אין מדובר במקום שנאלצו ללכת אליו אלא שרצו ללכת, וחסרון אפשרות הייחוד אינו פגם).ויחידאה מצאתי, הרב יוחנן סופר מערלוי (אפיריון חתנים א, לד), אשר חשש לשיטות שאין לברך שלא במקום חופה (כך נהג לעצמו, מבלי שהורה כך לשומעיו).
53. ↑ . בשו"ת שערי יושר (אות טז) תקף את הראיה ממקור זה, אולם לענ"ד אפשר לבארה. הפחד יצחק מביא מקרה בו נפטרה אשה במקום החופה בשבת שבע הברכות. החתן, שהיה כהן, יצא מפני הטומאה, הכלה נשארה שם ונשאלה השאלה האם לברך והיכן. ותשובת "רבני הישיבה הכללית" היתה שאי אפשר לברך במקום אליו הלך החתן, מפני שיצא לשם מפני הטומאה ולא לצורך שמחת נישואיו, וכמו יציאה למצוות סוכה, אלא יברכו ב"אחד מן הבתים אשר שם החתונה, אפילו לא יהיה בית החופה ממש". אין ראיה מכאן שנהגו כר"ן, אולם בהכרח שלא נהגו כתוספות וכפירוש הראשון ברא"ש. אמנם, נכון פיקפוקו בראיה מרוח חיים (אבה"ע סב, יא) לרבי חיים פלאג'י, ע"ש.
54. ↑ . סידור זה היה נפוץ אצל עוד קהילות ספרדיות רבות.
55. ↑ . בשמש ומגן (ח"ג אבה"ע ריש סי' כד) כתב שכך היה המנהג ב"מקנאס ובקזבלנה ועוד הרבה מקומות", וכן הובא במקומות רבים. אמנם כמה מחברים (כגון שו"ת עמק יהושע ח"ג אבה"ע סי' לח, ח"ה יו"ד סי' ב ואבה"ע סי' ז, ח"ו אבה"ע סי' א, ח"ז אבה"ע סי' ז; שו"ת שמע שלמה ח"ט או"ח סי' יח אות ח) פיקפקו האם כך היה מנהג מרוקו, ולענ"ד בתגובת השמש ומגן נדחו כל טענותיהם, ואכמ"ל. במרוקו (ובארצות נוספות), בדרך כלל, חתן לא היה יוצא ממקום חופתו כל שבעת ימי המשתה, ולכן היו שחשבו שאין מברכים, בזמן שלאמתו של דבר, אם חתן היה יוצא מחופתו, היו מברכים (א"כ יתכן שהיו חכמים אחדים שסברו שלא, בניגוד לדעה ולמנהג הרווחים).בספרו של מאיר נזרי, קהילות תאפילאלת/סג'למאסא (כרך א, עמ' 71), מובא מנהג לברך שבע ברכות רק פעם אחת, בחתונה, ולא בשאר הימים ואפילו לא בשבת וגם אם יש פנים חדשות (כך נהגו בבצאר, בונדיב, פגיג, בני אוניף, ובקהילות הצפון קצר א-סוק וריש). נזרי שיער שטעמם היה מפני שכל בני הקהילה נהגו להשתתף במעמד החתונה, כך שלא היו פנים חדשות (אך תמוה, הרי כתב שנהגו לא לברך גם כשהיו פ"ח), והביא טעם מהרב שלום אבוחצירא (מליץ טוב, סב, ה, ירושלים תשל"ג) שחז"ל תיקנו ברכת חתנים על כוס ברכת המזון ואילו במחוז תאפילאלת לא נהגו לברך ברהמ"ז על הכוס (אפשר משום שהיין לא היה מצוי). וראו ישמח לב בענייני שבע ברכות, מהרב מנחם סאוויץ והרב אפרים הכט (עמ' ב-ג), שהביאו מקומות נוספים מקהילות באירופה שנהגו לא לברך שבע ברכות מלבד בשבת. אמנם בעמ' 102 שם, הביא נזרי שבגוראמה ובתאלסינת, שגם הן במחוז תאפילאלת, בירכו שבע ברכות בכל ימי המשתה. ויצויין שעל כל פנים בארץ ישראל, מצינו לרבנים בולטים מתאפילאלת, רבי ישראל אבוחצירא (שהיה ראש ישיבה בריסאני, אב"ד בארפוד ורב המחוז) ובנו רבי מאיר אבוחצירא (שהיה רבן של מידלת וארפוד), שבירכו שבע ברכות בשבעת הימים, גם שלא במקום חופה (הובא בהגהת הגר"מ מאזוז לשו"ת שואל ונשאל ג, תלח).ומספר מקורות שכביכול סברו שאין לברך, שהובאו בדברי שלום ואמת (שם), אינם על סוגייתנו. כפי שהראה במגן אבות (סב, א), נסובים הדברים כלפי המנהג לברך ברכת חתנים בבית הכלה לפני שמוליכים אותה אל בית החתן, שנחלקו האם ראוי הוא או לא.
56. ↑ . וראו גם שו"ת בית נאמן (ח"א אבה"ע סימן ג אות לא). רבי כלפון משה הכהן (שו"ת שואל ונשאל ג, תלח) מחה במי שעשו במקום אחד שבע ברכות ללא אכילת פת, ודייק הרב מאיר מאזוז (בהגהתו שם) שמצד מקום חופה לא חש. אמנם הרב דוד עידאן (ויען שמואל יב, עמ' רנב) הראה שמתיאור נכדו, הרב נסים כהן (שו"ת מעשה נסים ב, רעז), משמע שמדובר בסעודה שלאחר החופה ולא בסעודת ימי השמחה (אך הודה שמצינו מקורות אחרים בהם תועד מנהג תוניס וג'רבה לברך).
57. ↑ . במגן אבות (שם) רצה לדייק שכך סבר הבן איש חי (שנה ראשונה, שופטים), שהשמיט תנאי זה, ובשו"ת שערי יושר (שם, אות כא) רצה לדייק מהבא"ח במקום אחר (ש"ר, סוף חוקת) שהזכיר לשון "בית החתן" (אמנם בדרך אגב ולכאורה לפי הרגילות, או שסובר שניתן להעביר את בית החתן למקום הסעודה). מכל מקום, כבר העיד הרב סלמן חוגי עבודי כי בבבל בירכו רק בבית החתן (הביאו הרב שריה דבליצקי בשובע שמחות א, יז הערה צב; וכן בשערי יושר שם בשם בנו, הרב ראובן עבודי).
58. ↑ . בסידור חקת עולם (דף קצד, ב), שנדפס בירושלים תרנ"ג בהגהתו של הרב נסים עיני (מחכמי ישיבת המקובלים בית אל), הובאו דברי הט"ז (יידון להלן) שבזמנינו מברכים בכל מקום. וראו שו"ת ברכת יהודה (ח"ד אבה"ע סי' יד עמ' רמד) לרב יהודה ברכה.
59. ↑ . הרב יצחק ברכה (ברכת יצחק אבה"ע עמ' תעב) כתב שבירר ואכן כך היה מנהג ארם צובא. אמנם הרב חיים עבאדי (אור תורה שם, הערה 1) כתב שמנהג קהילות החלבים בדיל (ניו יורק) ובמקסיקו לברך, ובברכת יהודה (שם עמ' רמה) טען שמנהגם היה לברך, והרב יצחק שחיבר, רב קהילת החלבים בבואנוס-איירס, שינה את המנהג.בילקוט יוסף הביא רק את מנהג הספרדים בירושלים. ותמוה שהתעלם ממנהג רוב העולם, לא רק האשכנזים, אלא גם טורקיה, מרוקו, תוניסיה, תימן ועוד, והיה מקום לפסוק שאין סב"ל במקום מנהג. ואולי מכיוון שלפי דרכו, בני ספרד שנהגו שלא כמרן צריכים בא"י לשנות מנהגם לפסיקת השו"ע, לכן לשיטתו אין ללמוד ממנהג הספרדים בחו"ל אלא רק ממנהג הספרדים בא"י. ולכן גם פסק הרב עובדיה יוסף (בית חתנים יד, ג) לברך 'אשר ברא' שלא בבית החתן, נגד סב"ל ולמרות שזו דעת מיעוט ראשונים, כי כך נהגו הספרדים בירושלים. אמנם, כמדומני שאין דרכם של הגרע"י ובניו ותלמידיו לחלק בפסקיהם בין יוצאי ספרד שגרים בא"י לאחיהם שדרים בחו"ל, מלבד במקומות ספורים (ראו עין יצחק ח"ג עמ' קל, קנ), וספריהם נכתבים מנקודת מבט של תושב הארץ.
60. ↑ . כך כתבו הרב רפאל כדיר צבאן (נפש חיה שם); הרב יוסף בירדוגו (שופריה דיוסף, אבה"ע עמ' קיח); הרב משה לוי (ברכת ה' שם); הרב חיים דוד הלוי (עשה לך רב ה, לח [מובא באוצר הפוסקים יז, עמ' מח]) וחתנו הרב שלמה לוי (צהר ל); הרב פרץ מימון (תולדות פרץ, כרך השו"ת, אבה"ע סי' ה); הרב גבריאל טולידאנו (מצעדי גבר כתובות סי' יח); הרב יהודה ברכה (שם, וכן הביא בשם הרב שמעון בעדני) ועוד.גם כמה מן הפוסקים שהולכים אחר המנהג לברך, הורו שלאחר שינוי המציאות, גם אלו שלא נהגו לברך - יברכו (ערוך השלחן, לו; מסגרת השולחן על הקיצושו"ע שם, ד; דבר חברון ח"א אבה"ע סי' מ; שמש ומגן שם; שו"ת דברות יעקב ב, כא ועוד).
61. ↑ . שהובא בשתיקה בבית שמואל (שם סקי"ג), בישא ברכה לבעל סידור בית עובד (ח"א סימן י אות יב [דף קיז ע"א]) ובפחד יצחק (שם).
62. ↑ . וכדברי הברכת ה' (שם): "בזמננו שרוב הזוגות שנישאים גרים בדירה פרטית לעצמם, ולא בבית הוריהם כפי שנהגו בדורות שלפנינו, וטורח להם לערוך סעודות ולהזמין אורחים בדירתם הפרטית ושמחים יותר כשעורכים סעודה לכבודם בבית אחר, לכל הדעות אפשר לברך שבע ברכות אחר בהמ"ז בסעודה שעורכים לכבודם בבית אחר, אע"פ שאינו מקום עיקר ישיבתם".
63. ↑ . בדברות יעקב (שם) ציין שבמקרה עליו לא מברכים, כתב השו"ע: "הני מילי כשדעתו לחזור אחר כך לחופתו", אבל בימינו גם כשחוזר לביתו אינו חוזר לחופתו, שהרי לא מתקינים בימינו חופה שבעה ימים, ושוב אין ביתו עדיף מבית חברו.
64. ↑ . רבי אברהם טריויש צרפתי (ברכת אברהם ח"א עמ' שכב [מהד' תשמ"ו], נדפס בהמלצת הב"י) מליץ על כך שמתחילה הותרו הבמות, ולאחר שנוסד מקום עבודה קבוע, הבמות נאסרו. וראו לעיל הערה טז.
65. ↑ . בהמשך דבריו, הוסיף הרדב"ז: "ועוד, מסתברא לי שאין הדברים אמורים אלא בשאר סעודות, אבל בסעודה ראשונה, כיון שהחתן והכלה והשושבינין שם, שם עיקר השמחה ומברכין שבע ברכות".הרב דוד עידאן (שם עמ' רנ) הביא תשובה אחרת של הרדב"ז (ד, ע), בה נאמר שכאשר כתוב בפוסקים כמה טעמים בדין אחד, אין להוציא ממון על פי טעם אחד לבדו, שמא אינו עיקר אלא סניף, ולכן פיקפק על היכולת לברך על פי הטעם הראשון בלבד. אמנם לענ"ד נראה ששני התירוצים חד הם, לפי שטעם שניהם הוא ש"שם עיקר השמחה", ומצינו בפוסקים שהביאו את טעם הרדב"ז של מקום מרווח ובירכו על פיו, כגון בשו"ת אהל יוסף לבעל ספר שולחן גבוה שצוינה לעיל.בברכת ה' (שם) ציין שמברכים בסעודת הנישואין אף שאינה במקום חופה, וכהסבר הרדב"ז, עיקר השמחה היא לערוך את סעודתם במקום הנישואין ולא בביתם, והוסיף שהוא הדין בשאר הימים, שמברכים במקום בו הם שמחים ולאו דווקא בביתם. הרדב"ז כתב זאת רק לגבי סעודת החתונה, אולם לכאורה הטעם "כיון שהחתן והכלה והשושבינים שם, שם עיקר השמחה" שייך גם בשאר הימים. בבית חתנים (הערה ה) כתב בשם היבי"א והאול"צ שאולם החתונה נחשב בית חתנים כיוון שאיכא בו שמחה מרובה, ולכאורה אלו דברי הרדב"ז.
66. ↑ . אכן נראה שאם הזוג מצד עצמם לא היו רוצים ללכת לאותו מקום, אלא באים מחמת אי נעימות מול המארחים וכו', אין להם לברך, כמו במקרה שיוצאים מחמת מצוות סוכה [ר"ד שריקי (ימין דוד עמ' כה) הציע שבזה"ז מברכים גם כשהולכים מחמת הכרח, כי אין חופה כלל]. וכאשר הם שמחים להתארח אלא שאין מנין ופנים חדשות, לכו"ע אין חובה ולא הידור לחזר אחר אורח מאולץ, אלא יברכו 'אשר ברא' בלבד.
67. ↑ . אמנם הוסיף שם את שאמר לו הרב עובדיה יוסף, שאין סברת המברכים בגלל שינוי המציאות מוכחת כלל. ובמכתב משנת תשע"ב (קובץ משנת יוסף יט, עמוד תכב) כתב הגרע"י ש"ראוי" לספרדים להמנע מלברך, ושמא התרופפה התנגדותו.
68. ↑ . דנו הפוסקים על ברכת הודיה על ירידת גשמים, בזמנינו בו עצירת השמים אין פירושה סכנת חיים (ראו ברכת ה' ח"ד ב, עט; פניני הלכה ברכות טו, ט הערה 7 ועוד. מרדכי שומרון, 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בעידן טכנולוגיות העל, אמונת עתיך גיליון 118, האריך לבאר מדוע גם בימינו הצורך בגשם בא"י הוא קריטי, אולם עצם העובדה שהיה צורך לכתוב מאמר שכזה מצביעה על השינוי שעברנו).עוד דנו הפוסקים בברכה על מלך, שבימינו רוב המנהיגים אין בידם להמית ולהחיות ככל העולם על רוחם, אינם מולכים כל חייהם אלא תקופה קצובה וכו' (ראו פניני הלכה שם טו, כ ועוד).וכן דנו בברכת שהחיינו ומחיה המתים על ראיית חבר לאחר זמן שלא התראו, לאחר פיתוח אמצעי התקשורת בזמנינו (פניני הלכה שם יז, י-יב ועוד).ונוסיף דוגמא לקולא, והיא פשטות דברי הפוסקים שיש להדליק כיום נרות שבת, ואף לברך, למרות שהם כשרגא בטיהרא (איני דן באפשרות לברך על החשמל, אלא במעמדו של הנר לאחר המצאת החשמל. ויעויין במאמרו של ידי"נ הרב יצחק מאיר יעבץ, מצוות התלויות בנרות, אמונת עתיך גיליון 114).
69. ↑ . מבין הפוסקים, עושה הרב עובדיה יוסף את השימוש נרחב ביותר בכלל 'ספק ברכות להקל', ומפורשות כתב ש"בכל מחלוקת פוסקים, אין שום מורה בדורות הללו יכול להכריע מסברא לברך... אלא אם כן יש לו ראיה ברורה מהש"ס והראשונים, ודבר זה כמעט אינו בנמצא" (יביע אומר ח"ט או"ח סי' צא, הערות על שואל ונשאל ח"ה אות ג). חרף זאת, מצויים בספריו עשרות מקומות בהם הוא מכריע את הספק ומברך, כגון ברכות השחר בשעות היום המאוחרות ושעות הלילה המוקדמות (יחוה דעת ד, ד), וכגון ברכת הנותן ליעף כח, כנגד השו"ע וכנגד המנהג הקדום, ולא בעקבות קבלת האר"י (יביע אומר ח"ב או"ח סי' כה).
70. ↑ . א. הרא"ש (כתובות א, יג) הזכיר מקומות שנהגו כל הקהל ללכת בשבת אחרי התפילה עם החתן אל ביתו ולברך ז' ברכות, והשיב רב האי גאון ש"אינו מנהג יפה, אלא שאין איסור בדבר". וביאר הב"ח (סב, ז) את דבריו: "אין לומר דהויא ברכה לבטלה כיון שמברכין שלא בשעת סעודה, הא ליתא, שהרי אמרו בסתם 'מברכין ברכת חתנים כל ז' והוא שבאו פנים חדשות'. ומדלא הזכיר בגמרא שצריך לברך בסעודה, אלמא כל שבאו פנים חדשות, אפילו שלא בשעת הסעודה או בשעת הסעודה ולא אכלו שם, מברך ז' ברכות. והילכך אין איסור בדבר, אלא שאינו מנהג יפה דראוי היה לברך ז' ברכות בסעודה, שאז איכא ריבוי שמחה". וכ"כ בישא ברכה על רבנו ירוחם (דף קטו ע"ב).שבע הברכות הן ברכות השבח, וראוי היה לברכם בכל מקום בו יש שמחת חתן וכלה, אלא שמסיבות שונות, הוסיפו חכמים תנאים לברכה, כגון הצורך בסעודה, אולם לפי רה"ג, מי שבירך ללא אותו תנאי, אף שאין מנהגו יפה, לא בירך ברכה לבטלה (וראו דברי ר"ש לוי, צהר ל, שדימה זאת לברכת 'לישב בסוכה' בלי סעודה [משנ"ב תרל"ט סקמ"ח]).וכן יש ללמוד אף באופנים נוספים שלא נתקן לברך בהם ברכת חתנים (כגון שלא במקום חופה, לפי תוס'), אם בכל זאת מברכים, אין אלו ברכות לבטלה. אין זו סיבה כדי לברך לכתחילה, אולם אנו רואים שלא מדובר כאן בחומרת ברכה לבטלה רגילה, והדבר מצטרף לעילות שמחזקות את הצד לברך.ב. כתב הב"ח (או"ח כט, ב) שבספק ברכת שהחיינו, לא אומרים סב"ל: "ברכת שהחיינו שבאה על שמחת לבו של אדם, יכול לברך אף על פי שאינו ודאי דחייב לברך, דאינו עובר על לא תשא אם הוא שמח ומברך לו יתעלה על שהחייהו וקיימו עד הזמן הזה". כעין זה עולה גם בריב"ש (סי' תקה), ברדב"ז (א, שיט), בצל"ח (ברכות ס ע"א), בשו"ת חת"ס (או"ח סי' נה). וכן מצינו לגבי ברכות נוספות, כגון בשו"ת הלכות קטנות (א, רסד): "משום שלא נהגו לברך הרב את ריבנו, אם בירך אי הוי ברכה לבטלה. תשובה, לדעתי ברכות השבח אין שם ברכה לבטלה...", ובבית דוד (או"ח סי' שנט, דף צג ע"ג): "בברכות דקריאת שמע, שאינו אומר 'וציונו' אלא הכל הודאה למקום, אם כבר קרא ובירך וחוזר ומברך, אינו מוציא שקר מפיו אלא ששונה להודות לה' שתי פעמים, ואין בזה 'לא תשא'". ולכאורה גם ברכת חתנים כך, שהיא ברכה מחמת השמחה ולפי הב"ח ודעימיה אין בה סב"ל.והן אמת שהחמירו בזה אחרונים רבים (ראו יביע אומר ח"ד או"ח סי' נ, ובעין יצחק שהובא לעיל), אולם מצטרפים דברי הב"ח לעילות הברכה הנוספות ומטות את הכף.