ירושלים
'הוא עצמו מחזר עליו'
במסכת פסחים יא, א, מוזכר כלל יסודי בגזרות חז"ל: 'הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל קאכיל מיניה'. עניינו של כלל זה שאין לחוש שתוך כדי פעולה מסוימת תיעשה פעולה הסותרת אותה. במאמר זה נעסוק בהקשר בו נאמר כלל זה בגמרא, ובהרחבות שנעשו לכלל זה על-ידי רבותינו במהלך הדורות.♦
א. סוגיית הגמרא
במשנה במסכת פסחים י, ב, שנינו: 'רבי יהודה אומר בודקין אור י"ד ובי"ד שחרית ובשעת הביעור. וחכמים אומרים לא בדק אור י"ד יבדוק בי"ד לא בדק בי"ד יבדוק בתוך המועד לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד'. הרי שנחלקו רבי יהודה וחכמים אם יש לבדוק בתוך המועד. בגמרא שם התבארה מחלוקתם: 'מר סבר מקמי איסורא אין, בתר איסורא לא, גזירה דילמא אתי למיכל מיניה, ורבנן סברי לא גזרינן'. הרי לנו שנחלקו אם יש לחוש שתוך כדי התעסקות בחמץ יבוא האדם לאוכלו.בסוגיית הגמרא שם (י, ב-יא, ב) הובאו מקרים נוספים בהם נחלקו רבי יהודה וחכמים אם חוששים למכשול תוך כדי התעסקות בדבר, או בדבר הנמצא בקרבת האדם, מחמת שכחה. והכלל העולה: לשיטת חכמים חוששים בכל מקום למכשול, כאשר יש חשש להחלפה בין דברים דומים, כגון: שמא יאכל מן החדש בעת הצגתו למכירה ביום היתרו, או יסתפק משמן שבביצה המנטפת לנר, אך בחמץ לא חוששים, מטעם ש'הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל קאכיל מיניה'. לעומת זאת, לשיטת רבי יהודה, בדרך כלל לא חוששים למכשול באיסורים שאדם בדל מהם, כמו: איסור חדש, שהתבואה הייתה אסורה כל השנה, או איסור שבת מפני חומרא דשבת, ודווקא בחמץ הוא חושש לאכילה משום דלא בדילי מיניה.
ויש לחדד, שאע"פ שיש איסור כללי מדרבנן לגעת בחמץ בימי הפסח שמא יאכלנו, כמבואר בשו"ת הריב"ש (סימן תא), ונפסק בשלחן ערוך (אורח חיים, סימן תמו, סעיף ג), בכל זאת התירו חז"ל לבדוק את החמץ ולטלטלו בידו על מנת לשרפו. כלומר, שסברת "הוא עצמו מחזר עליו לשרפו" מועילה גם ליצור חילוק באיסור דרבנן, למרות הכלל של לא פלוג, ולא רק כדי למנוע גזרה מלכתחילה.
♦
המשותף בין המקרים
המשותף לכאורה בכל המקרים הנזכרים בסוגיה הוא שהאדם מתעסק בדבר שאנו חוששים שהוא ייכשל בו, כגון שבודק את החמץ, או שמעמיד את החדש למכירה, או שנהנה מאור הנר, או שקושר קשר (בחבל דלי שנפסק), וכדומה. וכך מודגש בלשון רש"י במהלך הסוגיא (ד"ה שלא; ד"ה הוא).כפי הנראה, העניינים הנזכרים בסוגייתנו אינם מן האופן שהאדם עלול להיכשל בהם מחמת גודל הרצון בעשייתם [גזרות כאלו נמצאות במקומות רבים, וכפי הנראה בהם יודו הכל, כמו גזרת שמא יחתה בשהייה ובהטמנה בדבר המוסיף הבל, או שמא ירתיח בהטמנה, או שמא ילך אצל בקי (ראה טורי אבן מגילה ד, ב, ד"ה רב יוסף), ובהם לא מועיל הטעם של בדילי מיניה וכדומה, משום שהאדם להוט ובהול בדברים הללו, ולכן הוא עלול להיכשל], אלא כל החשש הוא שבמהלך ההתעסקות בדבר עלול הוא להיכשל מחמת חוסר שימת לב. ואכן, בסיום הסוגיה מצאנו שכאשר אדם בהול על ממונו, חוששים לפי שיטת רבי יהודה גם בדבר שבדלים ממנו, כגון בכור שאחזו דם [ולפי חכמים חוששים שאם לא נתיר לו, יבוא הוא לעשות איסור לכתחילה (ויש בכך כמה דרגות, ולא בכל מקרה שאדם בהול על ממונו גוזרים – ראה הערות על מסכת פסחים שם)]. אפשר אם כך שסברת 'הוא עצמו מחזר עליו לשורפו', מוגבלת לאופנים הנזכרים בסוגייתנו, שכל החשש בהם הוא למכשול מחמת התעסקות וכדומה.
♦
הוא עצמו מחזר עליו
כעת נעמוד על עצם הסברא: 'הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל קאכיל מיניה'. נראה ברור שסברא זו לא נאמרה דווקא במקרה בו הוא מתעסק כל הזמן בשריפה בפועל או בהכנה לכך, אלא כל שמגמתו הכללית והתעסקותו סביב החמץ היא על מנת לשורפו, אין חוששים שהוא יבוא לאכול ממנו. לפיכך לא חוששים שהוא יאכל מהחמץ בשעה שהוא לא יתעסק בפועל לשורפו, כיוון שבאופן כללי מטרתו ומגמתו בחמץ זה היא לשורפו.אולם, יש לשים לב, כי בהקשר זה יש ניגוד מהותי בין מגמת השריפה לאכילה. מגמת השריפה אינה רק תזכורת לכך שכעת הוא חג הפסח, וממילא זוכר האדם את איסור האכילה בפסח, אלא שהאכילה והשימוש בחמץ מנוגדים בעצם לאכילה ממנו. דבר העומד לשריפה, מנוגד לדבר העומד לאכילה.
אפשר גם לחדש, שאין סברא זו מבוססת על ההנחה שכאשר האדם פועל פעולה מסוימת, סיבת הפעולה נמצאת בהכרח במידה מסוימת בדעתו, אלא ההנחה היא שאין אדם פועל בניגוד לפעולה או תכנית מסוימת אלא במחשבה יתרה, ואין הוא עלול להיכשל מחוסר שימת לב. לפי זה אפשר שהמחזר אחר החמץ לשורפו, גם אם לא הייתה נמצאת בדעתו הידיעה על ההלכה המחייבת לשרוף את החמץ, בכל זאת כיוון שהוא מתכנן מעשה שריפה וכיליון, אין לחוש שהוא יאכל, כי האכילה מתנגדת לשריפה וכיליון.
♦
בחיוב כרת
עוד ראוי להזכיר, כי מפשט דברי רש"י (י, ב, ד"ה לאחר), משמע שגם חכמים לא התירו לבדוק את החמץ אלא משש שעות ולמעלה עד שתחשך, ולא בתוך המועד. טעם הדבר התבאר על-ידי הר"ן (שם, ד, ב, מדפי הרי"ף): 'דאפילו רבנן מודו דכל היכא דענוש כרת אפילו מחזר עליו לשרפו חיישינן דילמא אתי למיכל מיניה, ולא סמכינן אהאי טעמא אלא עד שתחשך דליכא כרת'. אמנם הר"ן מסיים שנראה יותר כפירוש, שלפי חכמים בודקים גם בתוך המועד עצמו. גם על פירושו של הר"ן בדברי רש"י העירו כמה אחרונים כי מדברי רש"י להלן (יא, א, ד"ה ורבי יהודה), נראה שדברי חכמים נאמרו גם באיסור שבת. וכך נראה מדברי רש"י במנחות (סז, ב, ד"ה ובשעת) שלפי חכמים בודקים בתוך המועד. את דברי רש"י, שפירש שהבדיקה היא עד שתחשך, פירשו הם שרש"י בא לכלול גם מקרה שהאדם ביטל את החמץ (ראה חידושי רבינו משה מאימראן, י, ב; מרומי שדה, שם).♦
ב. דוגמאות והרחבות בדברי האחרונים
והנה, סברא זו ש'הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל קאכיל מיניה', הובאה רבות על-ידי רבותינו בעניינים שונים, ופעמים רבות יש לדון בהשוואה זו עפ"י ההנחות הנ"ל (וסברות נוספות שיידונו בתוך הדברים)[2].במה מדליקין לאור הנר
בשלחן ערוך (אורח חיים, סימן ערה, סעיף ז) כתב: 'מותר לקרות במה מדליקין לאור הנר שהרי הוא מזכיר איסור שבת ואיך ישכח. ובביאור הגר"א (שם) כתב: 'כמו שאמרו פסחים יא, א, הוא עצמו מחזר כו''. (וראה חידושי האדר"ת על משניות, פסחים, בתוך מאסף תורני, ישורון, קונטרס המועדים, פסח, ניסן ה'תשס"ז, עמוד קכה).לכאורה קיימים שני הבדלים בין המקרים, אחד להחמיר ואחד להקל: א. בדיקת החמץ אינה נעשית אלא מטעם איסור חמץ, וכל עניינה מזכיר איסור זה, ולכן הכלל שריר וקיים, משא"כ לימוד פרק במה מדליקין (אמנם, בשני המקרים האיסור נמצא ברמה מסוימת בתודעה, אך בכל זאת הדמיון לכאורה אינו מוחלט[3]). ב. מצד שני, במקרה זה יש יותר מקום להיתר: כאן האדם מזכיר את האיסור עצמו, ועוסק בו (ואולי יש להזכיר גם שהוא שונה אותו בפיו, אולם, מן הסתם, אין הדבר מעכב), ולא כמו בבדיקת החמץ, בה עוסק האדם במצוות הביעור, שאמנם קשורה לאיסור האכילה, אך אינה זהה עמה.
השאלה היא האם לדעת הגר"א, מהות הסברא של 'הוא עצמו מחזר עליו', היא שכל תזכורת שתהיה לעניינו של האיסור מועילה, אף שאין ניגוד מעשי בין הדברים. ושמא לא הביא הגר"א סברא זו אלא כדוגמה לכך שכאשר האיסור נמצא בתודעה, מחמת עיסוק בעניינו, אין אנו חוששים למכשול, וכל מקרה נידון לגופו. לפי זה, אפשר שההיתר לקרוא פרק במה מדליקין לאור הנר, למרות שאין האדם עוסק באיסור הטיית נר זה, הוא משום שהוא עוסק באיסור עצמו.
עוד יש לדון בדברי הגר"א, עפ"י הטענה שהקדמנו, כי אפשר שהסברא של 'הוא עצמו מחזר עליו', אינה נוהגת אלא במקום של חשש טעות מחמת חוסר שימת לב, ולא במקום שהאדם בהול בעניין. לפי זה יש להעיר, כי שמא איסור הטיה נכנס בכלל העניינים שהאדם בהול בהם (ויש להזכיר בהקשר זה את דברי התוספות שבת כד, רע"א ד"ה גזרה: 'אע"ג דבחלב מהותך גזרינן גזרה לגזרה, דגזרינן אטו שאינו מהותך, ושאינו מהותך אטו שמא יטה, הא לא חשיב גזרה לגזרה, דכשאינו מהותך ודאי יטה לפי שאינו נמשך אחר הפתילה'. הרי שחשש שמא יטה הוא בגדר וודאי). כמובן, גם בטענה זו יש לדון לפי ההנחה שהשוואת הגר"א אינה מוחלטת, וכאן מצטרף היתרון של הזכרת האיסור עצמו.
עוד יש להעיר שכאן חשש הטעות הוא לא מחמת היסח הדעת בעלמא, אלא מחמת השתקעות בדבר אחר, ולא ברור אם גם בכך שייך הכלל הנ"ל[4].
ויש להזכיר גם שדברי הגר"א עוסקים באיסור שבת – באיסור כרת – ויש לפלפל עפ"י שיטת הר"ן בדעת רש"י שבאיסור כרת לא קיימת סברא זו (אם כי, כפי שהזכרנו, מדברי רש"י עצמו, יא, א, ד"ה ורבי יהודה, נראה שבאיסורי שבת גם קיימת סברא זו, ודבריו נאמרו לגבי חשש הדומה לחשש הטיה, עיין שם).
♦
קניין בשבת
כתובות ז, א: 'רבי אמי שרי למיבעל בתחלה בשבת, אמרי ליה רבנן והא לא כתיבא כתובתה, אמר להו אתפסוה מטלטלין'. ופירש רש"י שם: 'תנו לה מטלטלין תחת ידיה במשכון לשיעבוד כתובתה עד שיכתבו שטר כתובתה בשעבוד קרקעות'.וכתב הר"ן (על הרי"ף שם ב, א, ד"ה אתפסוה): 'ואם תאמר והא הויא לה קונה קנין בשבת ואסיר כדאמרינן בפרק שני דיו"ט (ביצה יז, א) דלמיקנא ביתא בשבתא לא. ואפשר שמפני מצוה התירו... אי נמי אפשר דמבעוד יום מיירי והיה שהות ביום כדי להתפיסה מטלטלין ולא כדי לכתוב לה כתובה'.
והנה במנחת חינוך (מצוה פה, אות ב), כתב יישוב פשוט לכאורה לשאלה זו, 'דהא כיון דאיסור קנין בשבת הוא משום שמא יכתוב, ומצינו גבי מוצא חמץ במועד דשורפו ולא חיישינן דילמא אתי למיכל, משום דהוא עצמו מחזר עליו לשרפו (פסחים יא, א), וא"כ ה"נ כיון דציוה להתפיס מטלטלין משום דאי אפשר לכתוב בשבת כתובה, א"כ לא שייך ביה חשש קנין שמא יכתוב, דהוא עצמו מחזר עליו שלא יכתוב ועל כן מתפיס מטלטלין'. ולכאורה טענתו מוכרחת, ואם כן יש לבאר מפני מה לא נחת הר"ן לסברא זו (ובפרט ששני יישובי הר"ן דחוקים לכאורה).
ויש לומר בדעת הר"ן (מלבד סברת החומר באיסור כרת, שהר"ן אינו מסכים לה): א. אין סתירה מהותית בין התפסת מטלטלין לכתיבה בשבת, אלא במקרה זה סיבה צדדית גרמה לסתירה זו. ב. יתר על כן: תפיסת מטלטלין למשכון אינה מעשה מיוחד הנעשה מטעמי איסור, כי לפעמים תופסים משכון מפני שאין לנתבע לשלם, ממילא אין תפיסת המטלטלין מזכירה בהכרח את האיסור לכתוב, משא"כ בדיקת החמץ שאינה נעשית אלא מטעם איסור חמץ, וכל עניינה מזכיר איסור זה.
♦
שמא יעבירנו
כמה מן האחרונים דנו בגזרת 'שמא יעבירנו', עפ"י הסברא הנ"ל, כדלהלן. כתבו התוספות מגילה (ד, ב ד"ה ויעבירנה): 'אך נשאל לר"י הלוי איך תוקעין במוצאי יו"כ... ותו שמא ילך אצל הבקי'.וראיתי ליישב שאלתם [כך יישב הג"ר מנחם מענדל פאנעט, בשולי הסכמתו לספר 'עורה שחר', מובא בקובץ 'נזר התורה', שנה יד, גליון א (כו), עמוד כג], שכיוון שכל תקיעתו מחמת יום כיפור, אין חשש שישכח איסורי יום כיפור, עפ"י הכלל הנ"ל של הוא עצמו מחזר עליו לשורפו (וראה בדברי המהדיר בקובץ 'נזר התורה' הנ"ל).
כמובן במקרה זה אין ניגוד מהותי וישיר בין העניינים, אלא שאנו מצפים שבעת העיסוק בתקיעת השופר של יום הכיפורים לא ישכח שיום זה הוא, יום הכיפורים, ומתוך כך יזכור שאסור להוציא ביום הכיפורים[5].
והנה, המגן אברהם, סימן תקפח, ס"ק ד, הקשה, מפני מה נאסרה תקיעת שופר בשבת רק מטעם שמא יעבירנו, ולא מטעם גזרה שמא יתקן כלי שיר. וכתב בספר קהלות יעקב (ראש השנה, סימן כג), שכל שעוסק בענייני ראש השנה, היינו בתקיעת שופר הקשורה ליום טוב, אין חשש שישכח שיום טוב היום ויעשה דבר האסור ביום טוב, ורק בחשש של שמא יעבירנו, שהוא משום שבת בלבד ולא משום יום טוב, יש חשש שהוא ישכח שהיום שבת (וראה משמר הלוי, סוכה, סימן סו, באריכות)[6].
ונראה שהתוספות במגילה שם, והמגן אברהם מיאנו ביישוב זה, משום שעיסוק בתקיעת שופר אינו קשור כלל לפן של איסור הוצאה במוצאי יום הכיפורים קודם הבדלה, או איסור תיקון כלי שיר, ויש חשש שמא ישכחנו. יש לטעון גם שבאיסור זה אדם בהול יותר, כפי שכתב טורי אבן (מגילה ד, ב, ד"ה רב יוסף).
♦
נגיעה במאכל ביום הכפורים
נידון נוסף בו הועלו סברות מעין אלו הוא אם מותר לגעת במאכל ביום הכיפורים, או שיש לחוש שמא יאכלנו. יש בכך כמה מקרים: נגיעה סתמית במאכל, נגיעה במאכל שהוא עתיד לאכלו בערב, האכלת אחר, התעסקות בהכנת מאכל, ועוד. עיקרי הדברים מבוארים בשלחן ערוך, תריב, י, ובנושאי כלים שם. להלן נעיר בס"ד בכמה פרטים (ובפתיחת הדברים יש להזכיר שאיסור אכילה ביום הכפורים הוא איסור כרת, אשר יש לדון אם גם באיסור מסוג זה נאמר הכלל של הוא עצמו מחזר עליו, כמבואר לעיל):א. במנהגי מהרי"ל, הלכות יום כיפור, אות ו (עמוד שלו): 'כל אדם ירחיק א"ע שלא יגע בשום מאכל ביו"כ... פן ח"ו אתא למיכל מיניה, דכה"ג חיישינן גבי חמץ'. אמנם בתרומת הדשן (תשובות, סימן קמז), התיר לאדם להאכיל את ילדיו ביום הכפורים, עיין שם. והג"ר יעקב שור (קובץ נזר התורה, אלול תשע"ד, עמוד רכח) העיר, ששניהם לא הביאו את דברי הגמרא בעירובין מ, ב, שדנה מדוע ברכת שהחיינו ביום הכיפורים אינה נאמרת על הכוס, ולא העירה מחשש שמא יבוא לשתות. ויש לחלק בכמה אופנים. והסברא העיקרית המוזכרת שם, שכיון שהאדם עוסק בעניינו של יום – ברכת שהחיינו – אין חשש שישכח וישתה (אע"פ שברכת שהחיינו אינה מוסבת בהכרח על מצוות עינוי, ולא עיינתי בפרט זה). במקרה זה אין סתירה מעשית, אלא סתירה רעיונית בלבד.
ב. איסור קניבת ירק ביום הכיפורים לפני זמן המנחה (שבת קיד, ב), התפרש על-ידי ראשונים מספר (בעל המאור מב, א מדפי הרי"ף; חידושי הרשב"א שם, ועוד) מחשש שמא יבוא לאכלו, חשש שאינו קיים מן המנחה ולמעלה כאשר יש פת בסלו [וראה מגן אברהם שם, שאין מזה ראייה לאסור לגעת באוכל כל שאינו עוסק בהתקנתו לאכילה]. אולם יש מן הראשונים שפירשו את האיסור באופן אחר.
ויש מקום לפלפל בחשש זה, שכיון שכל מטרתו בקניבת הירק היא כדי שיוכל יהיה לאכול מיד בסיום הצום, הרי עומדת לפניו בשעת העשייה העובדה שכעת הוא יום צום [ובפרט אם מטרת קניבת הירק היא מטעם 'ריבוי בעינוי' (ראה רש"י קטו, א)]. ודומה הדבר לסברת 'הוא עצמו מחזר עליו', אע"פ שאין סתירה מעשית בין הפעולות [וסברא דומה נאמרה ע"י הג"ר יעקב שור שם[7]]. מאידך, אפשר להחשיב זאת כ'בהול' מחמת קושי התענית (ומטעם זה הותר לו דווקא מן המנחה ולמעלה שיש לו פת בסלו), ובבהול לא נאמר היתר זה, כמבואר לעילז.
ג. במגן אברהם שם,[8][9]נגע בתוך דבריו בשאלה מפני מה מותרת עבודת יום הכיפורים בכהן גדול בלא חשש שמא יאכל מן הקרבנות (עיין שם). והאחרונים תמהו על טענה זו, ובין הסברות הועלתה גם הטענה, שכיון שעוסק בעבודת היום אין חשש שישכח שהיום הוא יום הכיפורים (חכמת שלמה שם). זאת למרות שאין סתירה רעיונית גמורה בין העניינים, שהרי עבודת היום אינה סותרת לאיסור האכילה.
ד. בשו"ת שיח יצחק (סימן ש), כתב בשם מגידי אמת אודות מנהגם של אנשי טורקיה, שבערב יום הכפורים עורכים השולחן במאכלים משובחים, וביום הכפורים לפני תפלת מוסף או לאחריה הולכים ומביטים על השולחן, ואומרים זה היום צווה ה' ענות אדם נפשו, ומנועים אנו מלאכול ולשתות, וחוזרים לבית הכנסת להתפלל (וראה בספר אסף המזכיר, ערך יום הכפורים, בשם רבו שראה מנהג זה בצרפת). והוא תמה על מנהג זה, כיצד לא חששו שיתגבר ח"ו יצר הרע על אחד שיושיט ידו ויאכל. וראה שם שפלפל בהרחבה בסוגיית הגמרא בשבת קיד, ב-קטו, א, אודות קניבת ירק.
בסוף דבריו כתב: 'והעיקר נלענ"ד באשר כפי ששמעתי שמבטאים בפיהם, הנה היום הזה יום גדול ואדיר יום הקדוש הכפורים, הרי מזכירים שהיום הזה אסור באכילה ושתיה, הוה כדקיי"ל באו"ח שמותר לומר פרק במה מדליקין בליל שבת לאור הנר כיון שמזכיר בפרק איסור הדלקת הנר ליכא למיחש לשמא יטה'.
לעניות דעתי אין צורך לביטוי בפה, ועצם הדבר שההבטה במאכלות היא משום איסור האכילה מכלילה זאת בכלל "הוא עצמו מחזר עליו". אולם יש להעיר שאם החשש הוא שיתגבר יצרו עליו, ולא מחמת היסח הדעת, אין לדמות העניינים זה לזה.
♦
סיפוק בשמחת תורה
על מנהג הסיפוק בשמחת תורה (ראה שו"ת מהרי"ק, שורש ט), כתב בעל תפארת ישראל (ביצה ה, ב, אות יז): 'ונראה לי דבכה"ג ליכא למיחש לשמא יתקן כלי שיר, דדמי להך דאמרינן איהו גופיה מחזיר עליו לשרפו מיכל אכיל מיניה, הכי נמי כבוד התורה ואימתה תזכירהו'.סברתו היא שתוך כדי עיסוק בכבוד התורה, לא סביר שהאדם ייכשל באיסור. כמובן, מדובר בתזכורת עקיפה.
♦
בדיקת בשר בחלב
בשו"ת דובב מישרים (חלק א, סימן ל) פלפל אם מותר לבשל תערובת בכדי לבדוק אם יש בה בשר בחלב. וכתב לדון לפי דברי הכסף משנה (טומאת מת א ב. וראה שו"ת בית יצחק יורה דעה חלק ב סימן קמח) שהטעם לאסור בישול הוא שמא יבוא לאוכלו, וכאן הוא עצמו מחזר עליו לבדקו (וראה קובץ דרך כוכב מיעקב, ב, כ"א שבט תשמ"ח, עמוד לה, לדיון בדברי דובב מישרים הנ"ל).גם כאן אין האכילה מנוגדת למה שהינו מתכנן, כי תכניתו היא רק לבדוק את הרכב המאכל, ודבר זה אינו סותר ישירות לאכילה, אלא ש(יש מקום לחדש חידוש רב ש)מכל מקום עומדת לפניו סיבת ומטרת הפעולה בעת העיסוק בה. אמנם, מצד שני הוא עוסק באיסור בשר בחלב עצמו, ולא באיסור הקשור אליו, כמו איסור אכילת חמץ בעת הבדיקה. והשווה לדברינו לעיל על חשש שמא יטה בעת קריאת במה מדליקין.
♦
בדיקת טבילה
בדברי הפוסקים[10] נמצא היתר לבעל לבדוק האם אשתו טובלת כדין, או שאין חציצה בטבילה. ובשו"ת נודע ביהודה תניינא (יו"ד סימן קכב), כתב לבאר, שאין לחוש בכך משום איסור הסתכלות במקומות המכוסים (כמבואר בשלחן ערוך, יו"ד, סימן קצה, סעיף ז), משום 'שסמכו על סברא זו, כיון שהוא מחזר עליה לטהרה שלא יהיה בה חציצה, לא יבוא ברגע זה לידי שכחה, וגם להתגברות היצר לא חשו, דלא שביק היתירא, שהרי תכף תטבול'. דייק הנודע ביהודה בלשונו, ולא נקט סברת 'הוא עצמו מחזר עליו לשורפו' אלא לגבי שכחה, ולא לגבי התגברות היצר, לפי ההקשר בו היא מופיעה.והנה, במקרה זה, יש ניגוד מהותי בין ההתעסקות בטבילה לבין האיסור, שהרי כל מטרת הטבילה היא כדי להתיר את האיסור (אם כי הניגוד נובע רק מידיעת ההלכה). אם כי יש להעיר שמדובר באיסור כרת (אמנם, לעניות דעתי לא כתב הנודע ביהודה סברא זו אלא לרווחא דמילתא, כי חשש שכחה במקרה כזה, בלאו הכי אינו סביר (מכמה טעמים מובנים) [וראה שיעורי שבט הלוי, יו"ד, סימן קצה, סעיף ב, ס"ק א][11].
♦
שמירת המקדש
האדר"ת (זכור לדוד, הוצאת אהבת שלום תשס"ה, עמוד ל) הקשה מה המשמעות של שמירת הלויים במקדש, הרי הם צריכים שמירה בעצמם (עיין שם). ומיישב שהוא משום שהם עסוקים בשמירה על המקדש, וכבר אמרו: 'הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל קאכיל מיניה'[12].גם במקרה זה אין ניגוד ישיר בין שמירה על אחרים לאי-כניסה של השומר עצמו, אלא שהעיסוק בנושא איסור הכניסה למקדש מועיל גם ללויים, כיוון שהדבר נמצא בתודעתם. במקרה זה יש גם צד קולא, שהרי האיסור עצמו של כניסת זרים נמצא בתודעתם [השווה לדברינו לעיל לגבי שמא יטה בקריאת פרק במה מדליקין].
♦
תינוק ובידו דינר
בשלחן ערוך (אורח חיים, סימן שט, סעיף א) כתב: 'נוטל אדם את בנו והאבן בידו ולא חשיב מטלטל לאבן, והוא שיש לו געגועין עליו שאם לא יטלנו יחלה, אבל אם אין לו געגועין עליו לא. ואפילו כשיש לו געגועין עליו לא התירו אלא באבן, אבל אם דינר בידו ואפילו לאחוז התינוק בידו והוא מהלך ברגליו אסור, דחיישינן דילמא נפיל ואתי אבוה לאתויי. ויש אומרים שלא אסרו אלא כשהוא נושא התינוק עם דינר בידו, אבל לאחוז התינוק בידו, אף על פי שדינר ביד התינוק, אין בכך כלום'.לפי השיטה הראשונה המוזכרת בשלחן ערוך, חל איסור לאחוז בידו של קטן המחזיק דינר (או שאר דברי ערך), שמא יטלטל הגדול את הדינר כאשר יפול מיד התינוק. ויש מקום לדון, אם מותר לאחוז בידו ולהתעסק עמו, באופן שמטרתו היא להסיר את הדינר מיד התינוק. יש בכך שני אופנים: א. כאשר מטרת הגדול היא לחנך את הקטן באיסור מוקצה, והרי הוא מוליכו למקום אחר על מנת שיניחנו הקטן במקום המשתמר וכיו"ב. במקרה כזה, הלא ברור שאיסור מוקצה עומד לנגד עיניו, ואפשר שזו סיבה להתיר, מעין סברת 'הוא עצמו מחזר עליו לשורפו'. ב. גם כאשר מטרת ההתעסקות עם התינוק היא עבור שמירת החפץ, יש לומר שמאחר שאין הגדול נוהג בדרך המקובלת - ליטול את החפץ מיד התינוק, עניין זה מעמיד לנגד עיניו את איסור מוקצה בכל משך התעסקותו עם התינוק. מאידך גיסא יש לומר, שלפעמים הגדול עלול להיות בהול על הדינר, ובזה לא קיים ההיתר הנ"ל, כפי שהתבאר בראש המאמר.
♦ ♦ ♦