שיטות הראשונים בעניין כיבוש וקדושת סוריא
שיטת הגמרא לפי פשטה ורש"י: סוריא כיבוש יחיד
שנינו בברייתא גיטין ח, א, והיא תוספתא בכלים (פ"א ה"ה): "בשלושה דברים שוה סוריא[2] לארץ ישראל ובשלושה לחוצה לארץ: שלושה לחוצה לארץ, עפרה מטמא כחוצה לארץ, והמביא גט מסוריא כמביא מחוצה לארץ, והמוכר עבדו לסוריא כמוכר לחוצה לארץ. שלושה לארץ ישראל, שהקונה שדה בסוריא כקונה בפרווארי ירושלים, וחייבת במעשרות ובשביעית, והרוצה להכנס לה בטהרה נכנס".ובגמ' שם נקטו שברייתא זו היא למ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש, ולכן יש בה מצוות התלויות בארץ, ומובן לפ"ז גם דין ישוב הארץ. ומה שיש בה בכל זאת גם דינים ששווה לחו"ל, הוא לכאורה מטעמים מסויימים, כל דין לגופו. ובאר זאת היטב גם הגרח"ק שליט"א בדרך אמונה (הל' תרומות פ"א תחילת ה"ד), וזה לשונו שם (בהערתו בזה על שיטת הראב"ד והמאירי, ראה לקמן בפרק נפרד):
דהג' דברים ששוה לחו"ל הוא עפרה טמא והמביא גט צ"ל בפ"נ והמוכר עבדו לשם כמוכר בחו"ל,
ולכאו' הא דעפרה טמא הטעם משום שדרו שם גוים והם אין מקפידין לציין הקברות וגם אין קוברין עצמות ולכן חוששין בכל מקום שמא יש כאן קבר או עצמות כמש"כ רבנו בספ"ב מטו"מ והתוס' בנזיר נ"ד ב' ד"ה ארץ ע"ש, וגם בארץ ישראל גופא במקום הכותים (לאחר שקלקלו מעשיהם) גזרו טומאה על ארצם כמ"ש בחגיגה כ"ה א' ע"ש בתוס'.
וכן טעם שצריך לומר בפ"נ ובפ"נ בגט הוא משום לשמה או משום קיום וא"כ שם דליכא טובא ישראל ושכיח בהו טעמים אלו שפיר הצריכו בפ"נ ובפ"נ דהא בארץ ישראל גופא ממדינה למדינה איכא מאן דמצריך.
וכן המוכר עבדו לחו"ל הטעם דיצא לחירות משום דלא שכיחי שם ישראל ולא יוכל לשמור המצוות כראוי וזה שייך שפיר בסוריא אף אם היא כארץ ישראל, וכ"כ התוס' בריש גיטין לענין עכו דאפי' בחצי' של ארץ ישראל צריך לומר בפ"נ והמוכר עבדו שם יצא לחירות כיון שהיא בסוף הגבול ורחוק מעיקר ישוב ארץ ישראל ומופלג מן הישיבות ובתי דינים וטעמים אלו כ"ש דשייכי בסוריא, וכן ראיתי בתשב"ץ ח"ג סי' ר' דהמוכר עבדו לסוריא כמוכר בחו"ל הטעם משום שהוציאו למקום טומאה שגזרו עליו טומאה.
♦
מהו כיבוש יחיד לפי הגמרא
ומהו כיבוש יחיד, באר רש"י (גיטין ח, ב, מז, א וע"ז כ, ב) שדוד לא כבש מדעת הסנהדרין או רוב ישראל, ולא כבש לצורכם (שתי הדגשות שונות, ולעיתים רק אחת מהם מודגשת, ואכמ"ל).והנה, הגמ' לא כתבה כלל בשום מקום בעיה בסדר הכיבושים, לא בתור הלכה לכשעצמה ולא בהקשר לסוריא, ולכאורה נראה שהיא לא סוברת כלל דבר זה.
ולהלכה שכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש, א"כ לכאורה צ"ל שסוריא אינה כלל כארץ ישראל.
♦
שיטת הספרי לפי תוס' בגיטין
ובספרי (דברים פיסקא נא) כתוב: "אם תאמר מפני מה כבש דוד ארם נהרים וארם צובה ואין מצוות נוהגות שם? אמרת דוד עשה שלא כתורה, התורה אמרה משתכבשו ארץ ישראל תהיו רשאים לכבוש חוצה לארץ, והוא לא עשה כן אלא חזר וכבש ארם נהריים וארם צובה, ואת היבוסי סמוך לירושלים לא הוריש[3]. אמר לו המקום: את היבוסי סמוך לפלטורין שלך לא הורשת, היאך אתה חוזר ומכבש ארם נקט הירושלמי נהרים וארם צובה?".והיינו שיש תנאי של סדר הכיבושים כדי שתחול קדושת א"י, שנלמד מהפסוקים[4] ויש בו גם סברא של התפשטות והרחבה רק כשהעיקר שלם[5].
וכן כתב בירושלמי (חלה תחילת פ"ב) כספרי: "מעתה מה שהיה דוד הולך ומכבש בארם נהרים ובארם צובה יהו חייבין בחלה? שנייא היא שהיה דוד מניח ספרי ארץ ישראל ומכבש ספרי חו"ל".
והנה הספרי לא כתב שיטתו לגבי דין "כיבוש יחיד" שהתבאר בגמרא הבבלי, ומ"מ לגבי סוריא נקט הספרי רק ענין זה של שינוי הסדר.
ובתוס' גיטין ח, א ד"ה כיבוש יחיד כתבו להדיא, אחרי שהביאו את הספרי כשיטה אחרת מהגמרא[6]: "אבל אחר שכל ארץ ישראל כבשוהו דריש התם מדכתיב כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם וגו' שכל מה שהיו כובשים מחו"ל היה קדוש ואפילו יחיד". הנה פירשו לנו התוס' דעתם בדעת הספרי, שלא ס"ל כלל לדינא בעיה בכיבוש יחיד, ואפילו לגבי כיבושים בחו"ל. והוכחתם נראית, שהרי אם הספרי נקט שהיה כיבוש יחיד אצל דוד[7], ובכל זאת כתב טעם אחר בסוריא, מוכח שלא ס"ל לטעם הגמרא של כיבוש יחיד [וראה לקמן ע"פ תוס' ב"ב הוכחה מעט שונה לכך שהספרי לא ס"ל לטעם כיבוש יחיד].
♦
שיטת הרמב"ם: שני הדברים להלכתא
כתב רבינו הרמב"ם בהל' תרומות פ"א הלכות ב-ד[8]:"ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל, וזהו הנקרא כיבוש רבים, אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא ארץ ישראל כדי שינהגו בו כל המצוות. ומפני זה חילק יהושע ובית דינו כל ארץ ישראל לשבטים אף על פי שלא נכבשה, כדי שלא יהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו.
הארצות שכבש דוד חוץ לארץ כנען כגון ארם נהרים וארם צובה ואחלב וכיוצא בהן אף על פי שמלך ישראל הוא ועל פי בית דין הגדול הוא עושה אינו כארץ ישראל לכל דבר ולא כחוצה לארץ לכל דבר כגון בבל ומצרים, אלא יצאו מכלל חוצה לארץ ולהיותן כארץ ישראל לא הגיעו. ומפני מה ירדו ממעלת ארץ ישראל? מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל ארץ ישראל אלא נשאר בה משבעה עממים, ואילו תפס כל ארץ כנען לגבולותיה ואח"כ כבש ארצות אחרות היה כיבושו כולו כארץ ישראל לכל דבר. והארצות שכבש דוד הן הנקראין סוריא.
סוריא יש דברים שהיא בהן כארץ ישראל ויש דברים שהיא בהן כחו"ל, והקונה בה קרקע כקונה בארץ ישראל לענין תרומות ומעשרות ושביעית, והכל בסוריא מדברי סופרים".
ואחר ההתבוננות נראה בס"ד שמבוארים בדבריו מספר דברים וחידושים:
א. "כיבוש יחיד" הוא כשלא כיבשן "מלך מדעת כלל ישראל".
ב. מדובר בתנאי שמעכב אפילו בתוך גבולות הארץ.
ג. נפסק ש"כיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש", והיינו שבחו"ל המקום נשאר חו"ל גמור, ובארץ ישראל המקום פטור מן המצוות התלויות בארץ, אבל הקדושה והמעלה נשארת.
ד. לגבי כיבוש חו"ל יש הכרח "כסדר" [לא נקרא כאן "כיבוש יחיד" ואינו מפני דין זה[9]].
ה. זאת הבעיה היחידה שהיתה בכיבוש דוד את סוריא, שהרי היה שם מלך מדעת ישראל והסנהדרין[10].
ו. כשהכיבוש שלא "כסדר" נוצר מצב ביניים בין ארץ ישראל לחו"ל[11], ומ"מ חיוב מצוות התלויות בארץ שם הוא מדרבנן[12].
ולכאורה משמעות לשונו[13] שהבעיה של "לא כסדר" יוצרת מצב ביניים דאורייתא[14], ולכן יש בסוריא מצוות ישוב הארץ, והוא "כקונה בפרווארי ירושלים" לגבי הדין של כותב עליו אונו אפילו בשבת. [אמנם בדרך אמונה שם (ס"ק לד) כתב הגרח"ק שליט"א אחרת, שכל המציאות בסוריא היא רק מדרבנן, תקנת חכמים בתרו"מ כדי שלא יבואו לאחלופי. ויל"ע איך ליישב לשיטה זו את מצוות ישוב הארץ בסוריא. ונראה לבאר ע"פ מש"כ הגר"ח מבריסק (הל' תרומות פ"א הכ"ב) שיש בסוריא דין א"י מתקנת חכמים[15], וא"כ אולי דין זה מועיל גם לישוב הארץ[16], ודוק].
ועכ"פ עולה ברמב"ם, שס"ל לדינא גם את הגמרא (כיבוש יחיד) וגם את הספרי (שלא כסדר), אלא שלגבי סוריא העדיף הרמב"ם את הספרי, שהיתה שם רק בעיה זו שלא כסדר.
ונראה שטעמו של הרמב"ם[17] הוא כדי להעמיד את התוספתא בכלים אליבא דהלכתא[18], ולפי סוגיית הגמרא הרי אליבא דהלכתא צריך להיות שאין הלכה כמו התוספתא. ולכן נקט הרמב"ם כשיטת הספרי, שלא היתה בסוריא בעיה של כיבוש יחיד (שאם היה כן אזי קיי"ל ש"לא שמיה כיבוש" לחלוטין, כפשט המילים), אלא רק בעיה של לא כסדר, ואז נוצר מצב ביניים בין א"י לחו"ל. ודברי התוספתא מקויימים, ע"פ שיטת הספרי, לחיוב תרו"מ מדרבנן. [ומה שהגמרא הוצרכה לזה הוא מפני שכך מובן יותר הלשון "חייבת בתרו"מ" מדאורייתא, כמש"כ הכסף משנה[19], אבל באמת אין הכרח, ואפשר להעמיד במציאות אחרת (שלא כסדר) וחיוב מדרבנן].
♦
שיטת תוס' ב"ב והרמב"ן: הגמרא התכוונה לטעם הספרי
שיטה נוספת נמצאת בראשונים, תוס' ורמב"ן המובאים לקמן, שהבעיה בסוריא עיקרה הוא מצד טעם הספרי של סדר הכיבושים, אך באמת הכיבוש היה למעשה גם כיבוש יחיד כפשוטו, שלא היה מדעת הסנהדרין. וממילא, גם הגמ' שדנה על "כיבוש יחיד" כוונתה בעצם שהיה שם כיבוש יחיד, ורומזת לדברי הספרי.ולפ"ז נראה מוכח שכיבוש יחיד בפני עצמו אינו מעכב (וכתוס' בגיטין לעיל, ודלא כרש"י ורמב"ם לעיל), שאל"כ מדוע לא די בהזכרת הבעיה זו מצד עצמה. וכ"כ הגרח"ק שליט"א בדרך אמונה (תחילת הל' תרומות ס"ק כט): "וזו דעת רבינו הרמב"ם[20], אמנם רוב הראשונים חולקים על רבנו וס"ל דאין שום נפק"מ אם יחיד כובש או רבים". וציין בהערה לתוס' ורמב"ן ועוד ראשונים[21].
אמנם, כבר תמה היטב בספר אהל תורה (ישיבת אור אלחנן, ירושלים תשע"ב; על גיטין שם, הערה קעא), לפ"ז מדוע הוזכרה בגמ' הבעיה של "כיבוש יחיד", שאינה עיקר הטעם[22]. ויל"ע בזה, ויתכן שאה"נ רק אחזו לשון קצרה, או שאחזו לשון כבוד, שלא להזכיר טענה או איסור כלפי דוד, וצ"ע עדיין.
וז"ל תוס' ב"ב צ, ב ד"ה כך אין מוציאין: "וטעמא דלא שמיה כיבוש כדיליף בספרי בסוף פרשת והיה עקב, כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם וגו', ויליף התם דדוקא מה שיכבשו בחוצה לארץ אחר שיכבשו כל ארץ ישראל לכם יהיה, ודוד לא עשה על פי ב"ד אלא מדעתו, וכבש ארם נהרים וארם צובה עד שלא כבש כל ארץ ישראל. ולכך קרי ליה כיבוש יחיד לפי שמדעתו עשה".
וז"ל הרמב"ן (דברים יא, כד): "ומכאן יצא לרבותינו המחלוקת בסוריא שקורין אותה כיבוש יחיד. והטעם, כי דוד כבש אותה ברצון נפשו שלא שאל באורים ותומים ולא נמלך בסנהדרין, כי היה חייב להוריש כל שבעת הגויים בתחילה, ואחרי כן אם ירצה ילך אל ארץ אחרת כאשר הבטיח השם בכאן. ומפני שלא נעשה הכיבוש ההוא כמצוות התורה, אמרו מקצתם 'לא שמיה כיבוש' ודינו במצות כדין חוצה לארץ, וכך היא שנויה בספרי (עקב כד). ומקצתם יאמרו בתלמוד (ע"ז כא א) 'שמיה כיבוש', כי אף על פי שלא נעשה כסדר, כיון שהלך שם וכבשה נתקיים בו 'לכם יהיה', וארץ ישראל היא".
♦
ראב"ד ומאירי: הגמרא סוברת גם את טעם הספרי, ובסוריא שתי הבעיות היו
כתב בחידושי הרשב"א ע"ז כא, א בשם הראב"ד: "קסבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש. דאע"ג דשמיה כיבוש אין דינה כדין ארץ ישראל לגזור בה בכל גזירות ארץ ישראל כדגרסינן בגיטין בשלושה דברים שוותה סוריא לארץ ישראל ובשלושה שוותה לחוצה לארץ, ואמר התם קסבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש ואפי' הכי אין דינה כדין ארץ ישראל, וטעמא מאי משום דשלא כסדר עשה דוד".וכ"כ המאירי בגיטין שם: "ולפי סוגיא זו חייבת מן התורה מפני שכיבוש יחיד לענין זה נקרא כיבוש, ואעפ"כ אין שוה לגמרי לארץ ישראל מפני שכבשה קודם שיכבוש כל ארץ ישראל והניח שם משבעה עממין והתורה אמרה והוריש ה' את הגוים האלה מלפניך ואחר כך כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם וכו', וכן היא שנויה בספרי".
ומבואר שס"ל לראב"ד ולמאירי, שבסוריא היתה בעיה של כיבוש יחיד (כפשוטו, וכרש"י) ובזה הגמ' דנה, ומ"מ הגמ' סוברת גם את דין הספרי של לא כסדר, ובסוריא גם זה היה, ולכן מצאנו שסוריא ירדה מדרגת א"י בדינים, אף למ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש.
♦
סיכום היחס בין המבואר בגמ' למבואר בספרי לגבי סוריא
הגמ' הזכירה כיבוש יחיד, והספרי הזכיר כיבוש שלא כסדר. ויל"ע ביחס בין דברי חז"ל אלו:א. אפ"ל שהם חולקים במציאות בסוריא מה היה שם, כ"י או של"כ, וכן הם חלוקים בדין, וכל אחד לא ס"ל את הדין של השני (אפ"ל כך בדעת התוס' גיטין).
ב. אפ"ל ששניהם מסכימים לשני הדינים, ורק נחלקו מה היה בסוריא (כך אפ"ל בדעת הרמב"ם).
ג. אפ"ל שהגמ' התכוונה בהגדרה "כיבוש יחיד" לטעם הספרי (תוס' ב"ב, רמב"ן).
ד. אפ"ל שהגמ' דנה על כיבוש יחיד, ומ"מ ס"ל גם את טעם הספרי, שעליו אין היא דנה, והוא זה שגרם לקביעת שלושת הדינים שבהם סוריא כחו"ל.
ה. אפ"ל שהגמ' מסכימה לספרי, ורק התכוונה להשוות בין הדברים (קרן אורה באוצמ"ה, שיעורי הגרש"ר זצ"ל בדרך השניה שלו, ברכת אברהם, בית לחם יהודה).
ו. אפ"ל שהספרי התכוון לטעם הגמ' (הדבר אברהם).
יה"ר שנזכה בעז"ה לכיבוש כל ארץ ישראל לגבולותיה, ומתוך כך להגיע גם עד שערי דמשק, כהבטחה היעודה בזמן הגאולה: "שעתידה ירושלים[23] להיות מגעת עד דמשק[24], שנאמר ודמשק מנוחתו" (ספרי תחילת דברים).
♦ ♦ ♦