זכר אחיעזר
הגאון ר' חיים עוזר זצ"ל - שמונים שנים לפטירתו
כחד מן קמאי - נשמה עילאית אשר מקומה יכירנו בדורות קדומים שטופי אורה, בזמנים של שלמות, אולי בקהלם של תנאים ואמוראים, והקב"ה שלשל אותה בתוכנו, העניים ברוח מכל דור. ראה ה' כי דור ננס זה עומד בפני סכנת שקיעה ח"ו העלולה להוליד חורבן טוטאלי ממש, עמד והאיר את הדור בכוכב זוהר מעולמות העליונים, אשר מכח גאונותו בכל, בתורה בחכמה בעניוות, בלשם שמים במרץ ובכישרון ארגוני וכיוצא בזה יעמוד לדור הפעוט להצילו מכליון - להאיר כעמוד אש לפני העם ולאחד את כל ניצוצות הקדושה, הטובעים בים הסוער של זוטות המתחרים זה בזה, לשלהבת מאירה. [הרב דסלר אגרות אחיעזר ג תמ"ה].איש האשכולות, איש שהכל בו, בהאשל הגדול הזה נקבצו ובאו יחד כל הסגולות וכל המידות הטובות, כי אמנם כל מתנות טובות שבעולם העניקו השי"ת והריק עליו כל הון יקר ונעים, התאחדו בו - שכל חזק, שקידה עצומה, רצון כביר, כח ממשלה, זיכרון נפלא, לשון לימודים סבלנות וענווה, נדיבות, אהבת הבריות, לב שמח. ומי יודע כמה דורות יעברו עד כי יוולד אדם שלם ומורם מעם כזה. [הרב אליעזר סילבר שם עמוד תנ"א].
פתיחה
הדברים שהובאו לעיל מהווים ביטוי ליחס המיוחד לו זכה וזוכה הגאון רח"ע זצ"ל, בתוך כל שדרת גדולי ישראל בדורות האחרונים. בימים אלו ימלאו שמונים שנה לפטירתו, וברצוננו להביא מעט מההספדים וההערכות המיוחדות[2] שנכתבו סמוך לפטירתו וגם אחר כך[3]. קורות חייו וסיפורים אודותיו יתרמו הרבה להבנת ענינו המיוחד[4], אולם אנו נתמקד בהערכות מפי ת"ח המנסים למצות את מיוחדתו[5]. יש נקודות החוזרות בדברי כמה וכמה מן הכותבים, ויש העולות רק בדברי אחד או שניים. מאלו ומאלו עשוי לעלות מול עינינו משהו מדמותו הגדולה.את מקומו המיוחד תיאר גם הרב ח"י מישקובסקי[6]: "בין רועי ישראל בדור האחרון כמדומה שאחרי מרן הסבא קדישא בעל החפץ חיים זצ"ל לא זכה אף אחד מגדולי הדור לפרסום כה רחב בתפוצות הגולה כרבנו הגדול מרן רבי חיים עוזר גרודזינסקי זצ"ל הוא הגבר אשר הוקם על והוכר מכל שדרות האומה לרב רבנן וקברניטה של היהדות הדתית. גם אלו משוללי הידוק אמיץ עם חוגי היהדות החרדית ואינם נחשבים על דגלה, ראו בו מנהיג בחסד עליון ולמדברנא דאומתיה. הכירוהו מכל קצוי ארץ ואיים רחוקים ומכל מקום אשר ישראל שם נחתים או נדחים פנו אליו בלי הפוגות בכל עניני הכלל והצבור לשמוע עצתו והכרעתו ולדרוש עזרתו לכל דבר אשר נפל בישראל. מלבד שהיה משיב גדול בכל שאלות דת ודין להלכה ולמעשה היה הפוסק האחרון בכל בעיות הכלל, ומקובל היה על כל רועי ישראל לרועה הרועים הרב המכריע והאחראי בעד כל עניני הכלל שומר החומות ועומד בפרץ לא רק במקומו ומדינתו, אך בכל מקום אשר הגיע לאזניו חשש של פרץ ולפרקים לא חכה כלל שיפנו אליו והקדים להזהיר על המכשול המתרקם עם ישראל ידע להעריך גודל לשמוע...ברם זה רק כמדומה, אם אך למראה עיניים ולמשמע אוזן נשפוט, אולם כאשר נחדור עמוק ובבהירות נתבונן אז בהכרח נגיע למסקנה כי לא רק אלו אשר שמעו את שמעו מרחוק או אלו אשר רק לעתים רחוקות באי אלו הזדמנויות היו בסביבתו ונהנו מאורו המבהיק, אך גם חוגי גדולי התורה והדעת אשר הקדימו לפתחו בתכיפות ויתר על כן גם הרבנים יחידי הסגולה אשר זכו להימנות בין מקורביו ביותר, ומהם כאלו אשר היו אתו במחיצתו רבות בשנים ועמדו לימינו והשתתפו הרבה בעבדותו הכבירה והמסונפת, לא ירדו לעמקו, וגם להם רק מושג קלוש ורופף מגדולתו צדקותו ורוממותו. כי ראו רק צלו צל חכמה, ולא את שיאו גבהו והקיפו כי רב הוא...".
והרב יונה מרצבך[7] כתב: "על שאול המלך נאמר שהיה משכמו ומעלה גבוה מכל העם לא רק שהיה גבוה מכל העם, אלא אף משכמו ומעלה כלומר אין כל יחס וקנה מידה משותף בינו ובין השאר. הפער וההבדל שבינו ובין כל האחרים כה גדול ועצום עד כי אין טעם לערוך השוואה בינו ובינם. בדורנו היה ר' חיים עוזר 'משכמו ומעלה' אחד ויחיד מעל כולם. סמכות על שאין עליה עוררין. הכל ביקשו את חוות דעתו של ר' חיים עוזר בכל עניין ועניין שעלה על הפרק כקטן כגדול".
♦
גדול הדור וליבו הטהור - הרב ראובן כץ[8]
"חז"ל אמרו שירמיהו נשא את הקינה איכה יועם זהב על יאשיהו המלך, ונכתב בקינת איכה משום שקשה סלוקן של צדיקים מחורבן בית אלקינו, ועל זה אמרו איכה יועם זהב שהיה דומה לארנטיס של זהב, ישנא הכתם הטוב שהיה גופו דומה לאבן טובה ומרגלית... יש גדולים ויש גדולים. יש גדולי ישראל שהם רק אנשי קודש, ויש גדול בישראל שגם גופו קדוש, ודומה לאבן טובה של מרגלית כמו שאומר הפתגם העממי - איש הזהב איש היהלום. מי שהכיר באופן אישי את מרן הגאון ר' חיים עוזר זצוק"ל יקונן עליו את קינת ירמיהו יועם זהב ישנא הכתם הטוב שהיה דומה לארגנטיס של זהב. שכלו הזך וכשרונותיו המזהירים הקסימו לבבות כארנטיס של זהב, וכל דבר שיצא מפיו היה מקושט בעדי עדיים בחן ושכל טיב ומאיר כספיר וכזהב, ישנא הכתם הטוב שגם גופו היה דומה לאבן טובה ומרגלית, מידותיו הגופניות היו דומות לאבני חפץ, אבנים טובים ומרגליות. כל דבר שעשה לא היה בו פניה עצמית, אלא בניקיון וטוהר לשם המטרה והשאיפה העליונה לטובת עם ישראל ותורת ישראל. כידוע הוא לא הצטמצם רק בד' אמות של הלכה ובגבולות מסוימים. כנפי הנשר של רוחו הכביר הובילוהו להתערב בכל ענין ציבורי חשוב, ובכל שאלות הכלל שעלו על הפרק, בתקופה שטרם נתייסדו המפלגות הגדולות בישראל, ההסתדרות הציונית והסתדרות אגודת ישראל, וכל שאלה כללית ציבורית נפתרה על ידי יחידי סגולה מגדולי ישראל. בתקופה ההיא היה הוא במרצו הרב, המארגן הראש וראשון בכל דבר למרות היותו עדיין צעיר לימים. גאונותו הייתה בחכמתו העמוקה. היה חזיון בלתי נפרץ שגאון גדול בתורה כמותו שקוע לילות כימים בתורה היה גם חכם כביר בהוויות העולם מאין כמוהו לחכמה ולתבונה בשאלות הזמן. תבונתו הביאתו לידי סבלנות רחבה. הוא היה סבלן גדול, לא חשש מה שיגידו עליו בעולם החופשים, אעפ"י שהיה מרגיש אף ברבר הקטן ביותר שרצו להכעיסו. חכמתו וסבלנותו עמד לו לבטל מעליו כל המקטריגים.זכורני עובדא בהיותי צעיר לימים, מלומדי הקבוץ שלו בווילנא בשנת תרס"ב הייתי מבאי ביתו, וראיתי פעם בחורף בא טבח אחר עם שאלת הריאה לגרח"ע זצ"ל והטריף. הטבח נתמלא חימה ואמר לו - אם אינו יודע לפסוק שאלת הריאה איך מקבל עליו להורות? ודבר זה היה בזמן שכבר נתפרסם בווילנא גדולתו ואדירותו בתורה וכולם קבלו מרותו ולא נעשה דבר קטן וגדול מבלעדו. ברור שאם טבח היה אומר דבר כזה לרב אפילו בעיירה קטנה, היה מקבל נזיפה חמורה על כך, אבל הוא אמר לי באותה שעה מה לעשות? נפשו מרה עליו על ההיזק ואין אדם נתפס על צערו. כך הייתה סבלנותו ללא גבול. דבר זה יכול ישמש לקח לרבנים ומורי הוראה בישראל.
היו כמה עובדות כשמשכילי ווילנא ראו בו כח כביר ההולך וגדל המעמיד אותם בצל, והם כקליפת השום נגדו, התחילו לבזותו כדרכם. והיו שרצו להגן על כבוד התורה להשיב במלחמה שערה, אבל הוא לא הסכים בשום אופן כדי לא לעורר ריב, וכדי לקיים את השלום בקהילתו. כידוע הוא יסד את ההסתדרות כנסח ישראל ברוסיא עוד טרם שנוסרה אגודת ישראל. הייתי אז צעיר לימים וזה היה אחרי התיסדות ההסתדרות הציונית, ואז אמר לי בפירוש, שלולי ההסתדרות הציונית הייתה מדברת בשם כלל האומה, לא היה צורך בארגון אגודת ישראל, אבל כיום שהיא מדברת בשל כל ישראל לפי השקפתה החופשית ומעמידה את בנין הארץ רק על השפה ועל הארץ מוכרחים לייסד אגודת ישראל שתדבר בשם התורה.
גם ידוע ומפורסם שהוא לקח חלק פעיל בכל עניני הישוב הישן ומוסדות התורה והחסד בארץ ישראל. הוא והגאון ר' חיים סולובייציק זצ"ל היו הגבאים ועמודי התווך לתמיכת הישוב ומוסדותיו. מעניין מה שכתב אלי בעניין עבודה עברית, שגדול אחד בגולה כתב על זה בעמדה שלישית, והוא השיב לי כדברים האלה - אתפלא גם אני מה ראה על ככה, לפרסם גילוי דעתו הפרטית בלי התיישבות, שגם אני לא ידעתי מזה. גם הפריז על המידה כי אין עניני הישוב באה"ק דומים לעניינים פרטים בגולה, שהרי הישוב נתמך על ידי אחינו בתפוצות הגולה ואדעתא דהכי תומכים להמציא עבודה לפועלי ישראל מחוסרי עבודה, וכי על ידם יתכונן ויתחזק הישוב - מזה יכולים להבין את יחסו האמת והשקפתו החיובית על בנין הארץ, והחוב המוטל לעזור לפועלי ישראל לבנות את ארץ ישראל. כידוע הוא היה החוט השדרה של אגודת ישראל, ובאמת שאלו אותו על כל השאלות שעמדו על הפרק והודות להתערבותו התמידית בענייני האגודה היו כמה בעיות, שלא נתפשט בהם ריב גדול בין אגו"י לבין שאר המפלגות.
גם הוא הגין על כבודו של הרא"י קוק זצ"ל בכל הזדמנות[9]. ומענין, פעם אחת פגעו הקנאים בגאון אחד בדבר ענין של הועד הלאומי ומועצה הדתית, כתב אלי בזה"ל - כי איך שתהיינה ההשקפות השונות שכל אחד יגן על דעתו, אבל דברי חכמים בנחת נשמעים, ולא זו הדרך לצאת לגדף ולחרף גדולי ישראל שאין זה דרכי התורה אשר דרכיה דרכי נועם. ראש דאגתו ומחשבותיו היו נהוגים להגברת לימוד התורה ושימור מצב החינוך התורני ביהדות... בשאלת חלוקת הארץ ע"י הועדה המלכותית, שהקונגרס והכנסיה הגדולה התווכחו בזה, והדבר עורר התענינות בכל העולם היהודי, אני הייתי אז בקרלסבד וביקשני לצאת משם אל הכנסיה הגדולה במארינברג, ולהגיד שאין כדאי אפילו לטפל בשאלה זו, וכתב אלי נמוקיו, מפני שדבר זה אינו תלוי בנו כי אם ממשלת אנגליה תחפוץ לעשות דבר, תעשה אפילו נגד רצוננו, ואם לפי ענינים שלה תחפוץ לבטל החלוקה, תבטל מיד, ובכלל יש להחליט רק מה שהוא לטובת עם ישראל, ולא לשקוע בפוליטיקה בזה, והבנה זו לא הבינו כל החכמים ומנהיגי המדיניות החילונים, ועליו אפשר להגיד ומי כהחכם יודע פשר דבר. כל נשמתו, רוחו ונפשו היו מסורים רק לטובת הכלל והפרט והרמת קרן ישראל וקרן התורה בארץ ובגולה, להחזיק בידי לומדי התורה, והישיבות ומוסדות התורה, ואף במכתבו האחרון אלי לפני פטירתו שבועות אחדים, מביע את דאגתו הגדולה לגורל הישיבות ומוסדות התורה בשעת חירום זו, ואקווה להנותן ליעף כח שאשוב לאיתני, שאוכל לסדר את העבודה והמעמסה הכבדה המוטלת עלי בסדור הרבנים ובני הישיבות הפליטים, והיה מתגעגע מאוד לעלות לארץ הקודש אף בזמן האחרון כשתקפה עליו מחלתו והיה בסכנה, אלא שלא היה יכול לעזוב את ווילנא, ואת מאות הרבנים גדולי התורה והישיבות הגדולות שבאו לליטא, והיו מרגישים עצמם בלעדו כיתומים ואין אב, כי הוא היה אביהם ודואג בשבילם. פרק מיוחד בתולדותיו מהווה מעשה הצדקה והחסד שעשה במשך חמישים שנות כהונתו ברבנות ווילנא עם רבים ויחידים, אלמנות ויתומים, עניים וחולים[10]. ועל גדול הדור הזה עלינו לקונן את קינת ירמיהו 'איכה יועם זהב' שכל אישיותו היתה דומה לארנטיס של זהב, ידיו גלילי זהב ראשו כתם פז, עיניו כעין הבדולח, ולבו לב הזהב, היה שופע אהבה וחיבה לכל אדם מישראל, וכל גופו היה אבן טוב, ומרגליות, משובץ בעדי עדיים של תכונות נפשו ומידותיו הנשגבות שאף גדולי ישראל היו יכולים ללמוד מהן הרבה, הוא לא הניח תמורתו בדור יתום זה, ואף בדורות רבים. גאון כזה בעל שלמות מקיפה כמותו הוא חזיון יקר, אור גדול נסתלק מאתנו, שהאיר את כל תפוצות ישראל, מנורת המאור של היהדות בתקופה האחרונה, נתייתם הדור ממנהיגו הדגול".
♦
מנהיג כחמישים שנה, אהבת תורה, צדקתו ותמימותו - הרב יצחק קוסובסקי[11]
"שמו של הגאון הצעיר היה הולך הלך וגדל והכל ראו בו את המדברנא דאומתיה. אבל ביחוד נראתה פעולתו הכבירה של מרן זצ"ל לאחר פטירתו של הגאון מקובנא זצ"ל רבי יצחק אלחנן ספקטור, אשר מלבד גאוניותו כתורה היה מנהיג הדור ושמו היה נערץ ונשגב בפי כל בישראל בתור רבן של כל בני הגולה, ובשבילו נהיתה קובנא האחות הצעירה של ווילנא, לתל תלפיות בישראל. וכשנפטר הגאון מקובנא זצ"ל כשנת תרנ"ו ומרן אז רק כבן ל"ג, עברה אז העבודה הציבורית של היהדות החרדית למרן בווילנא, והעיר העתיקה ההיא שבא אז לכבודה הראשון ונהיתה מעט מעט מרכז היהדות החרדית ברוסיא הגדולה אשר אז לפני המלחמה העולמית היה בה הקבוץ היותר גדול של אחינו, קבוץ של הרבה מיליונים. ובראש המרכז ההוא עמד מרן זצ"ל שהוכר להיות יורשו הרוחני וממלא מקומו של הגאון מקובנא, ומני או התרכזו כמעט כל עניני הכלל בידו, וכל גדולי ישראל מכל המפלגות השונות פנו אליו בענייני הצבור ועל פיו התנהלו עניני היהדות החרדית. על פיו היו נקראות אספות שונות שבהן היו דבריו נשמעים בכובד הראש הראוי. כי למרות זה שלא היה מרן זצ"ל דברן מטבעו, ונוסף לזה סבל מימי נעוריו ממחלת דלקת הגרון שהכבידה עליו את הדבור, ולפיכך היו דבריו מועטים תמיד, אבל לעומת זאת היו מלאים חכמה ודעת והיו קולעים תמיד אל המטרה ושומעיו היו עושים לפיכך את אוזניהם כאפרכסת לשמוע את דבריו המחוכמים ודעתו היתה כמעט תמיד מכרעת ומתקבלת ברצון בקהל שומעיו.אהבתו לתורה ולומדיה היתה נפלאה באמת וכמליצת חכמינו ז"ל על רבי יוחנן אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב רבי יוחנן את התורה בוז יבוזו לו [מדרש חזית על הכתוב ההוא שה"ש ח, ז] כן נוכל להמליץ גם על מרן זצ"ל כי אהבת התורה הייתה אצלו למעלה מהכול, ועל הרבצתה בישראל מסר את נפשו כל ימי חייו ובאהבתו לתורה יסד בבית מדרשו בווילנא קבוץ של צעירים בעלי כשרון ולמרות כל טרדותיו הרבות היה מקדיש בכל זאת עת ומרץ להקבוץ ההוא שהיה נקרא על שמו הקבוץ של רבי חיים עוזר, והיה מגיד לפני בני הקבוץ שעורים מפרק לפרק ומשתעשע עמהם הרבה בדברי תורה ומהקבוץ ההוא שהיה מעט הכמות ורב האיכות, יצאו גדולי תורה שהנם תופסים כהיום מקומות חשובים בישראל בתור רבנים וראשי ישיבות ומנהיגי קהילות
וכאהבתו הגדולה לתורה כן היתה גם צדקתו ותמימות דרכו באמונה וביראת שמים, ואת זאת ראינו אנו ביחוד בימי עניו ומרודו... הנה בת יחידה היתה לרבנו עלמה יקרה ומחוננת בכל המעלות שמנו חכמים בבנות ציון המצוינות, והיא היתה שעשועיהם של הוריה שחזו בה את משאת נפשם, וכשגדלה והגיעה לפרקה והוריה כבר חלמו על יום שמחתה להשיאה לגדול בתורה ולראות ממנה דור ישרים שימשיך את שרשרת הזהב של המשפחה הכבודה בישראל, חלתה פתאום במחלה אנושה אשר כל הרופאים המומחים במדינה ובחו"ל לא יכלו למצוא מזור לה, ואחרי שכבה על מטתה שנים אחדות נפטרה לעולמה באביב ימיה והוריה השכולים נשארו ערירים ר"ל. אנו בני המשפחה והמקורבים אל מרן זצ"ל לא יכולנו נשוא את כובד האסון והלכנו שחוח תחת סבל היגון והצער הגדול אבל מרן זצ"ל באומץ רוחו רכב על אסונו וקבל על עצמו דין שמים באהבה לא התאונן ולא התמרמר ותלונה לא עברה על דל שפתיו ועוד התגבר להוסיף אומץ בעבודתו בקודש.
ביתו היה תמיד מלא המון אנשים שונים שנהרו אליו מכל עבר והטרידו אותו עד מאד, וכל הבא אל ביתו השתומם לראות את המון האנשים הסובבים אותו מכל צר ומטרידים אוחו בעניניהם השונים אלה בדברי תורה ואלה בעניינים פרטיים או צבוריים. עוד רבים שבאו לבקש ממנו עזרה או המלצה, ולכולם השיב תמיד בענות חן מיוחדת ובסבלנות נפלאה כי היה ענותן ונדיב רוח ופזרן בממונו ובסבר פנים יפות הושיט את עזרתו תמיד לכל דורש ומבקש ומעולם לא ראה איש אותו כשהוא כועס ומתרגז ולפיכך הי' אהוב ורצוי לכל אהוב למעלה ונחמד למטה טוב לשמים וטוב לבריות".
♦
אזל גברא דמיסתפינן מיניה - הרב יעקב משה חרל"פ[12]
"אמרו חז"ל שבאותו היום שנפטר אברהם אבינו מן העולם, עמדו כל גדולי אומות העולם בשורה ואמרו "אוי לו לעולם שאבד מנהיגו, ואוי לה לספינה שאבד קברניטה!". כל גדולי הדור הרגישו את עצמם כאבלים במותו של אברהם אבינו ע"ה, ועמדו כולם בשורה לקבל תנחומין, כאבלים הללו המתנחמים בשורה, והרגישו כי האבדה היא כפולה - אבד המנהיג ואבד הקברניט. ישנם שני מנהיגים: יש מנהיג שהוא המפקד, המורה דרך והנותן קו לדרך ההנהגה, אבל יש עוד סוג מנהיג, שהוא גם המפקד והמצוה וגם המוציא לפועל את כל סדרי ההנהגה. גדולי הדור אז הרגישו כי חסר להם לא רק המנהיג, אלא גם הקברניט - המפקד המוציא לפועל.וכיום הזה, יום המר והנמהר, יום קבורתו של עטרת תפארת ישראל הגאון ר' חיים עוזר זצ"ל, כל גדולי הדור עומדים בשורה כאבלים ואומרים: אוי לו לדור שאבד מנהיגו - המפקד העליון והמדריך שהיה כמו אבא לכל ישראל, ואוי לה לספינה שאבד קברניטה - כקברניט הזה שנהג בעצמו בהגה ספינת ישראל - הפועל והמעשה.
זהו אמנם מה שנוגע ליום הזה - יום החושך שחשכה השמש ונאסף מאור ישראל. אולם אותם שנהנו מאור תורתו, אם מפה קדשו, ואם משמעתתיה דמבדרן בבי מדרשא, או מספריו הגדולים - ספרי "אחיעזר", הלא בכל זמן דמדכרי שמעתתיה כשעת חימום דמי (מו"ק כד, א).
אמרו ליה לשמואל נח נפשיה דרב, קרע עליה תריסר מני, אמר אזל גברא דמסתפינא מיניה (מו"ק כד, א). כן גם אנחנו יכולים לצעוק ממעמקי לבבנו "וי דאזל גברא דמסתפינא מיניה". כל הדור חרד לשיח שפתותיו של הגאון ר' חיים עוזר זצ"ל, והוא היה המכריע בכל השאלות העומדות על הפרק בחיי עם ישראל. כל בית ישראל פנו אליו וחיכו לשמוע את החלטתו. בו נתקיים במלואו "את ה' אלוקיך תירא - לרבות תלמידי חכמים". וי דאזל גברא דמסתפינן מיניה!
…ישנם שני מיני גדולים: יש שכוחו בהוראה - לנתח את ההלכות ולקבוע את ההכרעה בכל העניינים והספקות העומדים על הפרק, אבל לעומת זה אין כוחו גדול בגבורתה של תורה ובפלפולה, בהבנה ובסברא ישרה. ויש שכוחו בפלפול, בסברא ובהבנה, אבל מאידך אין כוחו בהכרעת ההלכה. "את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה". ובגאוננו זה, שנתחברו בו שתי המעלות ביחד, עלינו לקונן: מי יורה לנו דעה ומי יבין לנו שמועה!".
♦
הרב חזקיהו יוסף מישקובסקי[13]
“... ומי האיש יחיד או צבור אשר חפץ לשמוע דעת תורה אמתית וברורה נקיה מכל שמץ תערובת של איזו נטייה מפלגתית, או של גורמים אחרים יהיו איזה שיהיו לו גם ממקור טהור יהלכו, כמו קיצוניות נפרזה אשר לא כדת, כאשר אנו רואים לפרקים שדוחים עיקרי תורה מפני טפלים, לא כשלעצמם, אך ביחס לעיקרי תורה לפי המצב. אליו פנו ביודעם מראש, כי אם רק ישמעו להכרעתו לבטח דרכם דרך התורה כנתינתה מסיני, ואחרי דבריו אין לשנות. לו הסמכות המוחלטת כי דעתו דעת תורה מנופה וברורה ומפיו אנו חיים... שבהיות מעשיו הכבירים של רבנו הגדול כ"כ מעונפים וכוחותיו הענקיים כ"כ מרובים עד כי בגשתי לאיזו הערכה אין לדעת במה להתחיל והמון זיכרונות עולים על רעיוני. וכדי שלא לאבד דרך וסדר לקחתי לי למורה דרך את הפתקה הקטנה אשר נמצאה אחרי הסתלקותו תוך המון כתביו פתקה קטנה זו בכתב יד, אופינית מאד ותשמש לנו דוגמא וראשי פרקים לשרטוטים מצורתו הרוחנית והלך נפשו. ואשר לזאת הנני להעתיקה בשלמות כפי שיצאה מתחת עטו... וזו לשונה קבלות ב"נ לשנת תרצ"ד:א. לעיין תמיד בפנקסי החשבונות שלא תהיינה טעויות בחשבונות של אחרים ועניני צדקה, ולעיין גם בחשבונות הקודמים ולתקן מה שאפשר לתקן, כי ענין בין אדם לחברו הוא היותר חמור. ב. לעיין בכל יום לכל הפחות שעה קלה בספרי מוסר, כמו שע"ת לרבנו יונה ומס"י, וספרים הדומים להם, ולחשוב בכל יום חשבון הנפש. ג. לגדור בענייני הדבור האסור, ולדבר רק דברים שיש בהם צורך ותועלת. ד. לקבוע עיתים לתורה בכל יום, אף בשעה שהטרדות גדולות ביותר שלא יעבור יום בלי עיון כפי מה שתרשה הבריאות ובכלל לסדר בסדר נכון הזמן. ה. לשים לב בעיון לתפלה וברכות וביחוד לקרוא בפנים. ו. להפסיק ענייני הכתיבה ביום ו', לא פחות משעה לפני השקיעה, אם לא לצורך מצוה הכרחי. ז. להתחזק למלאות חובת הרבנות בענייני הכשרות שבת וטהרת בנות ישראל, ולעורר את המגידים והמוכיחים ע"ז. ח. בענייני התורה, ראוי לחזק את השיעורים לבע"ב ולצעירים בבהמ"ד. ט. להתרחק מן הכעס עד הקצה האחרון. י. לסדר איזה סדר בענייני צדקה שלי.
עשרת הדברים הכלולים בפתקה, מועט המחזיק המרובה ישמשו לנו לאות ודגם וכלוח המפתחות לדרכו בקודש ובקשר לפתקה זו, הנני להוסיף אי אלו פרטים קטנים פה ושם, אבל מעשה רב אשר חוו עיני תהלוכותיו וקיומם במעשה ויפיץ אור נוגה על צעדיו דרך אחיעזר[14].
דברים נוספים[15]:
מתנות רבות לבורא עולמים אשר בהן יחונן את יצוריו, אם גם לא במידה שווה. לחלק הוא נותן בקימוץ בחינת מותר האדם מן הבהמה, לרוב במידה בינונית, ולבני עליה ביד רחבה ובעין יפה. אולם גם בני עליה מועטים אלו מלבד אשר אין הם עולים כולם בקנה אחד, ולא הרי זה כהרי זה, אם נעמיק חדור בכוחות נפשם נכיר ונראה, כי למרות אשר שאר רוח להם במידה גדושה, לא בכל חוננו. בתכונות שלא חוננו הרי הם ככל היצור, ועפ"י רוב יש חלק בכח נפשם שהינו זעום מאד לא רק שאין להם יתרון, אך לפרקים הם גם לקויים ובלתי מפותחים, עד שלאדם רגיל היתרון לעומתם. בכוחות הנפש האלו. סיכום נפשי זה כבר בא לידי ביטוי ע"י הפתגם הידוע לא בכל אדם יחונן.
יש אשר חננו ד' ברוב כשרון בהירות המוח תפיסה מהירה וזיכרון מפליא ועל כולם גדלות בתורה, וכל זה לא יועיל לו להכרה והבנה בהירה בבעיות הכלל. ויש הסוגר עצמו בד' אמות של הלכה מרביץ תורה ומחבר ספרים נחמדים אבל בענייני הכלל אינו עוסק. ולעומת זה יש כאלו אשר שאר רוח להם לענייני הכלל בבהירות ובמרץ רב, אבל גדלותם בתורה מצומצמת. ולפעמים גם חנן ד' אחד להיות מורם מעם גדול הדור ומנהיגו, אך מפני שנוסף על כל זה הוא מחונן עוד בנפש אצילה ובנשמה יתירה וצופה על הכול ממרומי נפשו, והנהו על כן קרוב לדמיון העשיר ורחוק מהמציאות הענייה. והתוצאה הנובעת מתכונה זו הלוא מובנה. ויש אשר בעדינות נפשו ובמזגו הטוב אשר נתברך בם לא יבין כי עולם חסד טרם יבנה ובטוב לבו לא ירגיש כי לפעמים הוא משפיע רוב טובה שלא רק שלא יכולים לקבלה, אך גם גחלים הוא חותה מבלי דעת על כלל ישראל.
נמצאים גם גדולים וטובים, מעוטפים בקדושה ההולמתם באמת, אולם דרך חיי הציבור חילוני מהם והלאה, ולא ימצאו לזאת נתיב ללבות אלו הרחוקים מקדושה. ויש גם יחידי סגולה המחוננים בכל, גדולי הדור ומדברני דאומתא. אולם מסאת עבודתם הענקית לא מגיעים אל לבם ענייני היחיד ומשאלותיו בי הלוא טרודים הם בתורתם ובעבודתם הכללית, והיחיד ימצא אם לא דלת סגורה, עכ"פ אוזן לא מקשבת. ואטו כי רוכלא ליחוש וליזול? המתבונן בחוגי בני עליה ימצא זאת על כל צעד ושעל. ועל זה הלא אמרו ברוך חכם הרזים. הצד השווה שמצודה פרוסה על כל החיים גם על גדולים וטובים באין הבדל ..אם מוצאה מפאת איזה חסרון או יתרון שהרי גם יתד כנטול.
רבינו הגדול אשר הסופר מר ש. רוטשטין בחר בו כנושא לספרו להגיד לדור אפס קצהו מגדלו ושיאו לא לחנם הוכר מכל... ישראל בכל הארצות לרב רבנן, מנהיג בחסד עליון באשר היה לא רק משולל חסרון, אך גם משולל יתרון, זאת גדולתו וזאת תפארתו. מי ייתן ואלפי מעריציו יתבוננו לא רק על מעשיו הענקיים, אך גם על דרכו השקפתו והלך נפשו.
♦
מנהיג וקברניט-עבודת ה', ושאר צרכים - הרב אריה לוין[16]
אחרי הבאת דברי הנצי"ב (העמק דבר בראשית פרק כג): "וכדאי' בב"ב ס"פ הספינה דצ"א, בשעה שמת א"א עמדו עליו בחבורה ואמרו אוי לעולם שאבד מנהיגו ואוי לספינה שאבדה קברניטה, שני משלים הללו, דמנהיג העולם הוא דבר יקר להשיג חכם ונבון ושארי מדות, משא"כ קברניט לספינה מלאכה ואומנות היא ואינה חכמה, וא"כ כשאבד מנהיג העולם קשה יותר מאבידת הקברניט, אבל בדבר א' הוא להיפך כשמת מנהיג העולם לא יחרב העולם לשעה, משא"כ כשאבד הקברניט של הספינה, הספינה בסכנה, ואמרו על אברהם אבינו שהי' שתי מיני אבדות, בהנהגת המדינה היה כמו מנהיג חכם נעלה, ובהנהגת עבודת אלהים היה קברניט לספינה". כותב ר' אריה: "כך רבותי אפשר לומר על הנספד, יחיד הדור, שהיה מנהיג הדור בהנהגת כלל ישראל לדאוג עבור כל צרכיהם, וקברניט הספינה בהנהגת עבודת ה' בהרבצת תורה. מפטירתו אבדנו שתי מיני אבדות: קברניט הספינה, ספינת ישראל הטובעת בים צרה, בים סוער וזועף, וסכנה גדולה צפויה לרגעים אשר אין לחכות עוד. המנהיג והקברניט איננו כי לקח אותו אלוקים. בעת צרה ומצוקה, טבעו בארץ שעריה, מלכה ושריה בגוים אין תורה, הושחתו מבצרי התורה, הורידי כנחל דמעה מבלי הפוגות".♦
עבודת הכלל, תורה חדה ורכה, ליבו לב העם - הרב יחזקאל אברמסקי[17]
"פטירת הגאון... עשה רושם בקרב ישראל אפילו בשעה שנפלה אימת מות של המלחמה[18]... בתוך הערפל של בלבול המוחות, הרגישו כל יודעי חן שכבה אור גדול... בסילוקו מן העולם פנה הודה של עבודת הכלל, אשר עבד כל ימי חייו בכישרון ודעת בצניעות ובתום לב, ובהתפשטות העקמומיות של העצמיות הפרטית. כרב חילו בתורה כן היה רב פעלים במעשה. בתורה ובעבודה היו מושגיו ברורים השקפותיו ישרות ודיבורו נכון ושקול במשקל ההגיון. כשם שתורתו אף שהיא חדה, היא זכה ורכה, אף שהיא חריפה אינה שוטפת בזעם ונוחה כמי השילוח, כך עבודתו הציבורית... רוח של אצילות היה שורה עליה, וחוט של חסד ונעימות הבאה מתוך לב טוב היה משוך עליה. כל זה עלתה בידו בזכות שלשה אלה - כשרונו הגאוני, לבו הטוב ואורך רוחו... ביד החזקה בהלכות מלכים כתוב- שלבו [לב המלך] הוא לב כל ישראל לפיכך דבקו הכתוב בתורה יותר משאר העם - כטוב לב המלך כך היא מידת ההטבה בלבב עמו וחוש ההשתתפות שלו בצרת רעהו. ואם רוחו נכון ומעשיו רצויים, רוח המושל עולה גם על אזרחיו ונתיניו, וגם הם הולכים בדרך טובה וישרה. מאן מלכי - רבנן. הגאון הגרח"ע ...לבו היה לבב כל העם. במצפוני לבו היה צפון הלב של כל אחד ואחד שהיה בא אתו במשא ומתן על דבר הרמת קרן התורה וחיזוק הדת".♦
אתה מוצא גדולתו-אתה מוצא ענוותנותו - הרב בנימין זאב יעקובזון[19]
"אבי מורי זצ"ל פירש את דברי הש"ס [מגילה ל"א] 'כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו' באופן זה- אתה מוצא, אתה האדם הקטן, האדם השפל, אתה מוצא את גבורתו של הקב"ה! הקב"ה ימצא ע"י האדם - ומציאה זו היא ההוכחה לענוותנותו של הקב"ה כביכול.אראלים ומצוקים אחזו בארון הקודש, נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש [כתובות ק"ד]. הלך מאתנו האיש הזה, שהיה במשך עשרות שנים לעמנו גם חיים וגם עוזר. הוא הגדול והגיבור, היה כל כך ענוותן, עד שכל אחד מאתנו מצא אותו, כל אחד ראה בו את 'רבי חיים עוזר שלו'. ידענו כולנו שהוא היה גדול הדור, שהכל פנו אליו, גם אנו פנינו אליו בכל צרותינו. והוא השיב לכל שואל, היה לכל אחד ה'אחיעזר' ו'האחיסמך', הרב לכל אחד והאב לכל אחד, ואפילו האח לכל אחד: קטן וגדול שם הוא! כולנו היינו שקטים ובטוחים - גם גדולי גדולינו וגם אנו הקטנים והפשוטים - כל זמן שידענו כי שם הוא. שם בוילנא יושב אדוננו ומורנו, שדואג את דאגותינו, שסובל את צרותינו, שמיישר את דרכינו, שמשיב על שאלותינו.
'הוינא כבר שית כבר שבע ודכירנא' - הייתי נער קטן בעיר מולדתי המבורג, זמן רב לפני יסוד ה'אגודה', והבאתי מזמן לזמן את מכתביו של רבי יצחק אייזיק הלוי [בעל דורות ראשונים] לתיבת הדואר, ובתוכם מכתבים רבים על כתובת מרן זצ"ל. עוד בחודשיו האחרונים של מרן קבלתי אני מכתבים ממנו. חלקם חתומים בחתימת יד קדשו, ובהם הוא מעביר אלינו הוראות למשלוח כספים עבור פליטי הישיבות בוילנא. מאז ועד עתה- מהמבורג ועד קופנהגן - תמיד שם הוא. שם עמד הרועה הנאמן ושמר את עדרו, היינו את היהדות החרדית בכל העולם כולו. זכיתי לבקרו בהיכלו בוילנא עצמה. זכיתי לבקרו באוטבוצק, וזכיתי לברכותיו כשבחרתי לרבנות בקופנהגן, לעידודו בצר לי, לתשובותיו בהלכה כל אימת ששאלתיו, וכשאני או חברי היינו זקוקים לעצה, להמלצה, יהיה מה שיהיה, קטן וגדול- שם הוא, תמיד היה מרן שם והפך את עמק - עכור לפתח תקוה.
מדוע אני כותב כמדבר בעדי ועל יחסי אליו, בשעה שכל העולם חשך בעדנו? על מעשיו הכבירים יכתבו אחרים: על ספריו, פעולותיו, וגאוניותו, על כל דבריו הרמים בחוג הרמים, כי לפרט את מעשיו הרי פירושו: לכתוב תולדות הימים של הישיבות באירופה, את המאבקים על קיומן, לכתוב את תולדות הימים של אגודת ישראל, אשר הוא היה ראש מנהיגיה, לכתוב את תולדות הימים של היהדות החרדית בצפון אמריקה ובדרום אפריקה, כי גם שם היה רבנו העושה והמעשה למעלה מן המשוער. אני בא רק כאחד מן ההמון, מן הפשוטים שבעם , ואם אני 'מצאתי' גבורתו, אזי יש לפשוט מזה על שפלות רוחו. אם גם לי הושיט את שרביטו הזהב, את ליבו הטהור, אזי יש לפשוט מזה, איך שהיה לכל עולמנו כולו, צדקה וברכה ורחמים וחיים ושלום!
הוא היה יו"ר מועצת גדולי התורה של אגו"י, נשיא עם התורה, אך הוא היה מקושט ומעוטר גם בנשיאות אחרת: 'נשיא אלוקים אתה בתוכנו'. בלבו ובקרבו של כל אחד מאתנו היא הוא הנשיא: כל אחד מאתנו ידע ש'שם הוא', שגם לו יש מקום שמור בלבו של מרן. 'שם' אתה מוצא גבורתו ו'שם' אתה מוצא ענוותנותו. רבינו מת בלא בנים, אך כולנו הם בניו, לכולנו היה האב הרחמן. רבנו מת בלא 'קדיש', אך אם יש בנו רק ניצוץ ממנו, רק מר מדליו, אזי נהא כולנו 'קדישיו', אם יש בנו רק מעט מעט מעושרו, מפזרנותו להגדיל ולהיטיב- אזי על ידינו יתגדל ויתקדש שמיה רבא!
השורות דלעיל נכתבו בימי השבעה להסתלקות מרן זצ"ל, כאשר הגיעה אלינו הבשורה המרה - ואני בתוך הגולה בירכתי צפון".
♦
תורת ישראל ותעודת ישראל – הרב יהודה ליב קאגאן[20]
"ישנם שני טיפוסים של גאונים וגדולים בישראל... שניהם נתגדלו ונתחנכו על ברכי התורה שבכתב ושבעל פה עד שעלו למרום פסגתם התורנית, בכל זאת יש הבדל גדול ביניהם. יש גאון המוסר את עצמו רק לתורת ישראל, אבל לא לתעודת ישראל... הוא אמנם איש מורם מעם, אבל אין הוא נמצא בתוך העם... טיפוס של גאון כזה, אף שבחביון נפשו ובמעמקי לבו הוא מיצר בצרת עמו, בכל זאת אין הוא מגשר גשרים בינו ובין העם, וכמחיצה בלתי נראית מפרדת ביניהם... ההמונים התייחסו... אליו מתוך... רגש של כבוד התורה הנטוע בכל המון בית ישראל כולו, אבל בכל אופן לא התייחסו אליו מתוך רגש של אהבה ולא שררו יחסים 'משפחתיים' ביניהם, וכתוצאה מזה לא באו עליו בטרוניא ובדרישות כבן התחטא לפני אביו. שונה ואחר הוא הסוג השני של הגאון שהוא עם היותו גאון התורה... נוסף לזה הוא יושב בתוך עמו מיצר בצרותיו, נותן עיניו ולבו לעניני העם כולו, הרוחניים והגשמיים, הכלכליים והפוליטיים, ובני העם נהנים ממנו עצה ותושיה בכל הדברים העומדים על הפרק ועל סדר היום. הוא מושיט יד עזרה לכל מבקש ואובד עצה, ולפעמים גם מקדים רפואה למכה, מעמיד ומטה שכמו לסבול... ובכל נימי ליבו ונשמתו הרוממה אינו מסיח דעתו מן הציבור... חז"ל הגדירו את הדבר בברכת העם אל הכה"ג אחרי העבודה ביום הכיפורים, כשמצאו אותו בשוק היו אומרים וקוראים לו- אישי כה"ג... כשמצאו את הכה"ג בשוק, כלומר בתוך העם ובתוך צרכי הציבור... אז הכתירוהו בתואר 'אישי' כה"ג. כי כמו שהוא חי יחד עם הציבור כן הציבור חי איתו, מקובל הוא על הציבור כנגיד ומצווה וכאשר ישאל איש בדבר אלוקים כן הם עצתו ודבריו... גאון הדור ומנהיגו מסוג כזה... שאיחד בתוכו, בחסד עליון גאוניות נפלאה הרבה למעלה מהשגותינו וכתר המנהיגות של האומה בכל המובנים והעניינים, כי הוא ניהל את העם באהבה, מסירות וסבלנות רבה- היה בדורנו אנו רבנו חיים עוזר... זצ"ל".♦
האוהב הגדול - הרב יעקב ניימן[21]
"לזכרו של מרן האחיעזר זצ"ל חז"ל אומרים חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב ומבאר הסבא מקלם מרן הרש"ז זצ"ל שחז"ל לא אומרים שאדם יגיד מתי תגיע חכמתי לאברהם יצחק ויעקב כי זה אי, אלא מתי יגיעו מעשי למעשה אבות העולם, כי מעשים טובים יכול כל אדם פשוט לעשות כמו אבות העולם הוא יכול לקיים מצוותן הכנסת אורחים כמו א"א וכו'. כשאנחנו נזכרים במרן ר' חיים עוזר זצ"ל בודאי אי אפשר לדמות את עצמנו לגאונותו מפני שאין לנו הכישרונות, אבל מהמעשים שלו יכולים אנו ללמוד ולהשתוקק להגיע למעשים טובים שלו. הלא דורשים מאתנו ללמוד אפי' מהמידות טובות של הקב"ה מה הוא רחום אף אתה רחום, כל אחד ואחד שבא במגע אתו יש לו לספר הרבה הרבה מהמידות טובות שלו. לא רק שעשה הרבה בעד כל עם ישראל ומה שמסר נפשו בעד כל הישיבות לבסס אותן ולא ידע מנוחה, אלא שדאג גם בעד כל יחיד ויחיד מבני תורה. כל בן תורה הרגיש שהוא אב שלו ואהבתו התרחבה לא רק לבני תורה אלא לכל יהודי ויהודי דאג, כל לב שבור בא לפניו לשפוך לפניו מה שמעיק לו על לבו, וקבל פני כל אדם בשמחה והיה עונג לבלות אתו. כשהיינו יושבים אתו שכחנו שאנחנו יושבים עם גאון עולם, וכל כך היתה גדולה ענוותנותו פעם נכנסתי אליו ועמד על יד הדלת עם אברך אחר שמעתי שאומר לו אדרבה תקשה על ספרי אני לא אתבייש לכתוב שחכם אחד סתר את דברי. פעם נסעתי לווילנא לרופא אחרי שלא הרגשתי טוב כיוון שבאתי מהרופא וסיפרתי למרן שהרופא הרגיע אותי, אמר לי הרופא הרגיע אותך טוב ויצא אתי לטייל לחוץ לעיר כדי לעודד אותי, ודברנו בדברי תורה על נדר טעות, ולבסוף אמר לי גם המחלה שלך היתה טעות. מי שלא הכיר אותו אינו יכול לתאר לעצמו את אהבתו לכל יהודי ויהודי, לכן נפטר באמצע תשעת הימים של חדש אב מפני שהחורבן היה בשביל שנאת חינם ופטירתו הזכירה לכל אחד שיחשוב על אהבת חינם ולתקן החטא שגרם לחורבן המקדש ועי"ז שנלמד מדרכיו וממידותיו הטובות נזכה לבנין בית המקדש חז"ל אומרים כי בגלל שנאת אחים נחרב בית המקדש, ולכאורה יש להבין מדוע לכל שנאת אחים קוראים חז"ל שנאת חינם הלא אם אחד שונא בטח יש לו איזה נימוק לכך, ואם כן אין זה חינם אבל לאמיתו של דבר אין לך סיבה שתוכל לעורר שנאה בלב האדם. כל סיבה היא כמו גפרור הדולק רגע ונכבה, אבל אם הגפרור פוגע בעץ יבש או בחומרי דלק יכול הוא להחריב הרבה. כך כל סיבה אם לא מושרש בטבע האדם שנאה אל זולתו גם בלי שום סיבה, אין הסיבה יכולה לסבב שום פירוד. הכעס שיש לו על חבירו מתארך רגע ואח"כ עובר, וכמו שאנו רואים כשבן מכעיס את אביו אע"פ שבאותו רגע האב נרגז, אבל כעבור הזעם לא יישאר בלב האב שום שנאה לבנו, כי בטבע האב מושרשת אהבה לבנו, לכן אין כח להסיבה לקיים השנאה באופן מתמיד. לא כן באנשים אחרים שיש לאחד על חבירו שנאת חינם בלי שום טעם שהם כארגז זה המלא נפץ וחומרי דלק ודרושה רק איזו סיבה שהיא אפילו בלי נימוק מספיק ומיד הניצוץ ללהב יצא. לכן קוראים חז"ל לסתם שנאה שנאת חינם, כי באמת אין בכוח שום סיבה לסובב שנאה קבועה ואמיתית אלא הוא יצר לב לשנוא את חבירו אף על לא דבר, מפני שהוא מושחת. ומבחן בזה נתנה תורה במקרה כי תראה חמור שונאך עזב תעזב עמו ות"א שבוק ית דבלבך וזהו המבחן אם רואים אנו כי השונא יכול להסתלק משנאתו בשעה שאמרה תורה עזב תעזוב לעזוב השנאה ואם אז קל לו לפרוש מהשנאה הרי זה סימן מובהק שעמוק בחדרי הלב אין לו שנאה לחבירו ואין הוא שונאו רק משום שאמרה תורה לשנוא את בעלי העבירות, אבל אם גם אז אינו יכול להשתחרר משנאתו בידוע שהוא שונא את חבירו שנאה טבעית ומה שראה את חברו עובר עבירה זה נעשה לסיבה ולכסות עינים להדליק בו את השנאה לחברו מרן הגאון זצ"ל היה בטבע מחונן במידה של אהבת הבריות בלי שיעור. בטבעו היה אוהב ישראל ובכל נימי נפשו היה קשור לכל אחד מישראל באהבת נפש אין סופית, אהבה עזה ועמוקה. ואף כשהיה מוכרח לפעמים לצאת מגדרו היה הדבר רק משום מצוה ולא פעל על נפשו היקרה, להיפך זה היה גם כן מרוב אהבתו לעם ישראל שהצטער על הפורשים מדרכי התורה התועים ומתעים את עם ישראל, ומפני שלבו היה לב רחמן חדור אהבת ישראל ללא גבול לא יכלה לפעול עליו שום סיבה לעורר בו שנאה למי שהוא. נלמד ממעשיו ומאהבתו לישראל ואז לא תהא קנאה ותחרות בינינו ותתרומם דמות האדם והעולם יגיע לתיקונו משנאת חינם בא חורבנינו וע"י סילוק שנאת חינם תבוא גאולתנו".♦
הרב יונה מרצבך[22]
"...יכול אני לתאר את שעבר בלבם של רבים הנה נפטר רב גדול בישראל מחבר ספרים תורניים חשובים בעל השפעה רבה על הכל, איש רב פעלים אולם יחד עם זאת בטוחני כי לא רבים השכילו לעמוד על גודל האבידה שאיבד בית ישראל עם הסתלקותו של ר' חיים עוזר מקרבנו. אינני יודע מי מתוכנו אכן חש בתוככי לבו ויודע להעריך אל נכון מה היה ר' חיים עוזר לכלל ישראל. וממילא עד כמה גדולה האבידה בפטירתו.הנה כי כן רבנים ואנשי תורה רבים יש בישראל איש איש לפי רום גדולתו ומעלתו, רבים הם בעלי שיעור קומה בצדקותם ובגדלותם בתורה, ואין ספק כי ר' חיים עוזר נחשב מן היותר מעולים שבהם. זוהי הדעה הרווחת והמקובלת, אשר ממנה גופא יש כדי ללמד עד כמה חסרים אנו בהבנה ובהערכה נכונה ורחוקים מרחק רב מהשגה, מה בדיוק נחשב לנו ר' חיים עוזר ומה גדולה היתה השפעתו עלינו בעצם התהלכו בקרבנו.
בפטירתו של ר' חיים עוזר לא רק אישיות גדולה מעולם התורה והרבנות נסתלקה לבית עולמה, לא רק כוכב מזהיר מצבא הכוכבים דעך, אלא הרבה יותר מכך: נשיא ישראל מת קברניט הספינה אבד. ראש וראשון לבית ישראל איננו.
בימינו נוהגים להפריז בתוארים ולהפליג בשבחים על בני אדם, בין על החיים ובין על המתים. זוהי רעה חולה שפשתה בתוכנו ומי שהשקר והחנופה זרים לרוחו, עליו לדקדק מאד ולהימנע מהלהכתיר ולשבח אנשים בתוארים ובשבחים לא להם. אצל ר' חיים עוזר לעומת זאת יכול אני לקבוע בפסקנות, כי בתוארים שתארתי אותו אין בהם לו שמץ של גוזמה והפרזה, אלא אמת לאמיתה הם עד תומם.
ר' חיים עוזר היה המנהיג הבלתי מוכתר של כלל ישראל אם נבדוק נמצא כי למעשה לא נשא מעולם כל משרה רשמית ואיש לא הכתירו בכתר כלשהו. אפילו בעירו וילנא ירושלם דליטא לא היה הוא הרב הרשמי. מיום שמת הגר"א זצ"ל לא הרהיבו אנשי העיר להושיב איש על כסאו, ומני אז הנהיגו את העיר חבר רבנים נבחרים. גם בשנים האחרונות כאשר מטעמים מדיניים היה צורך למנות רב רשמי לא ר' חיים עוזר היה זה שנתמנה, ואף על פי כן הכל ידעו כי הרב דוילנא בה"א הידיעה הוא ר' חיים עוזר ר' חיים עוזר ישב אמנם בוילנא, אך מצודתו הייתה פרושה למרחקי ארץ. לא רק את עירו הנהיג ביד רמה אלא כל העולם היהודי כולו ולא רק במסגרת אגודת ישראל שר' חיים עוזר נמנה עם מיסדיה ומנהיגיה, אלא את כל כלל ישראל כולו על תנועותיו וזרמיו ולא רק בישיבות שבהן למד ולימד השפיע מרוחו הגדולה, אלא על כל כלל עולם התורה והישיבות בכל רחבי תבל. מנהיג הדור. מנהיג היהדות. מנהיג עולם הרבנות מנהיג עולם התורה והישיבות. יחיד בדורו. ענק שבענקים. הגדול שבכולם... כל שאלה וכל בעיה שנתעוררה היה ר' חיים עוזר הכתובת לבקשת עצה ומוצא. מכל פינות תבל הריצו אליו אנשים את שאלותיהם ומשאלותיהם. אם בגרמניה נתעוררו בעיות וקשיים עקב נסיבות שהזמן גרמן, שאלות שלא שיערון אבותינו, היה ר' חיים עוזר הסמכות הפוסקת. אם הזמנים החדשים באמריקה העמידו מיגבלות לציבור החרדים והיקשו קיום אורחות חיים תקינים, היה ר' חיים עוזר מציב להם ציון וסולל נתיב ודרך. יהודי ארץ ישראל שניצבו בפני בעיות השעה, הודרכו נאמנה על ידי ר' חיים עוזר היאך וכיצד לנהוג.
אך לא רק בנושאים הלכתיים ציבוריים היה ר' חיים עוזר מביע דעתו, מכל קצווי עולם היו מגיעות אל שולחנו שאלות הלכה בנושאים מנושאים שונים בדיני ממונות בדיני אישות, בעניינים שבין אדם לחברו. לכולן היה ר' חיים עוזר עונה ופוסק, תומך ומסייע, ואף יוזם ומתערב בשעת הצורך.
על שולחנו היו מונחים תדיר מאות מכתבים מכל רחבי העולם, אף מפינות רחוקות ונידחות. הכל ביקשו לשמוע למוצא פיו. לחוות דעתו, לעצתו ולהדרכתו. ללא דיחוי היה מעלה על הכתב את תשובתו בכתב ידו על נייר מכתבים פשוט שבראשו היה טבוע שמו, ללא כל תוארים נוספים. התשובה היתה מנוסחת בבהירות ובטוב טעם, בהחלטיות שאין אחריה עוררין. כל מי שזכה לקבל את מכתב התשובה מר' חיים עוזר ידע כי בפיסת נייר זו טמונה דעת תורה והכל קיבלוה כהלכה למשה מסיני.
אך לא בנושאי הלכה בלבד היה ר' חיים עוזר דן ופוסק. כמנהיג הדור ראה צורך לחוות דעה ולהתערב בנושאים כלליים וציבוריים שעלו על הפרק, במיוחד כאשר היה צורך בתמיכה ועזרה, אשר לשם כך נדרש להפעיל את השפעתו וכובד משקלו הציבורי. ואכן אם ניתן לזקוף לזכות מישהו את הצלת התורה והיהדות בימינו, הרי זה במידה מרובה ביותר בזכות ר' חיים עוזר אשר התמסר כל כולו לטובת כלל ישראל ולחיזוק היהדות בכל אתר ואתר.
כאשר שלטונות רוסיה הסובייטית הצרו את חיי היהודים והיקשו קיום אורחות חיים יהודיים ולימוד תורה, היה זה ר' חיים עוזר שעודד וחיזק את רוחם הנכאה ואף פעל רבות אצל השלטונות להטבת תנאיהם של היהודים. כאשר קופחה פרנסתם של הרבנים ברוסיה והגיעו עד פת לחם, אורגנו עבורם משלוחי תמיכה ומזון מגורמים יהודיים ברחבי תבל. מי שעמד בראש המפעל והיה הרוח החיה אשר פעל ללא ליאות ובמסירות נפש, היה כמובן ר' חיים עוזר. כאשר הישיבות הקדושות נקלעו לקשיים חמורים עקב נסיבות הזמן והמקום, ונשקפה סכנה לעצם קיומן, היה ר' חיים עוזר האיש שקומם אותן, סייע ביד ראשיהן הפעיל קשריו אצל הנדבנים ותומכי תורה, שיגר מברקים ומכתבים בהולים לארגונים וגופים יהודיים באמריקה ובארצות רווחה אחרות. כאשר לרגל המצב הקשה [בתחילת מלחמת העולם השנייה] נאלצו מאות ואלפי בני ישיבות בפולין לגלות ממקומות מגוריהם ולנדוד לארצות נכר ורבה הייתה מנת סבלם. רבים רבים מהם שמו יעדם לוילנא אל ר' חיים עוזר שם ציפה להם מקלט מפגעי הזמן ובו מצאו מקור לעידוד ונוחם. מי שנאלץ לנסוע מביתו למדינה אחרת ונזקק למכתב המלצה על מנת שיכירוהו במקומו החדש היה סר לר' חיים עוזר ושוטח בפניו את עניינו. הכול ירעו כי מכתב המלצה מאת ר' חיים עוזר ערכו לא יסולא בפז. בישוב המתחדש בארץ ישראל התארגנה קבוצות חלוצים חרדים אשר ביקשו להקים להם מקומות ישוב שיושתתו על פי כל חוקי התורה וברוח היהדות המקורית. דרכם היתה רצופה תלאות ויסורים על כל צעד ושעל ניצבו בפניהם מכשולים ואבני נגף ונתעוררו קשיים ובעיות שהצריכו מוצא ופתרון.
לכולם היה ר' חיים עוזר המנהיג ומורה הדרך הסמכות והמרות העליונה, ממנו קיבלו עצה ותושיה ומרוחו הגדולה שאבו עיזוז ועידוד.
כזה היה ר' חיים עוזר גדול הדור לא רק כגאון וענק בתורה אלא כמנהיג ופרנס האומה. ואף שהיה מנהיג הכול היה שמו נישא בפי כל ביראה וברטט: ר' חיים עוזר. כך בפשטות ללא תוארי לוואי, שהרי כל כמה שיקלסוהו ויכתירוהו בתארים נמלצים עדיין לא הגעת לאפס קצהו, גדול מרבן שמו. אצל אומות העולם כובש המנהיג את מקומו בראש המדינה באחת משתי הדרכים, או שהוא יורש עצר אשר כל ימיו גדל בארמון בית המלכות או שכבש את השלטון בדרך כח ורודנות. בעם ישראל לעומת זאת אף אחת מן הדרכים הללו אינה קיימת. כדי לפלס לו דרך להנהגת העם בישראל על האיש להיות גדול בתורה, בקי בכל מכמניה, איש בעל שאר רוח אשר ניחן בתכונות סגוליות אך בזאת לא די, עליו להיות בעל מידות תרומיות וגדלות אמיתית ביראת אלוקים. אם אין יראה אין תורה, רק מי שאוצר בקרבו תכונות אלו ומשכיל יודע להשתמש בהן עד תום, ה' מערה עליו רוח ממרום, וכלל ישראל נותנים עיניהם בו ושמים אותו להם לראש.
בר' חיים עוזר נתגלמו כל התכונות הללו באופן הנעלה ביותר. כבר בהיותו צעיר לימים בלט משכמו ומעלה בכוח התמדתו המופלאה בתורה. ימים וילות לא מש מאהלה של תורה. כששאלוהו במה כוחו ומה ראה למסור עצמו ללימוד התורה עד כדי הקרבה עצמית ממש, השיב: כמו שכדי לחמם חדר קר ביום חורף יש להבעיר האש בתנור בעוצמה גבוהה ביותר, כך כדי להאיר ולחמם את עם ישראל יש להאיר את אור התורה במידה המרובה ביותר.
וכגאונותו וגדלותו בתורה כן היתה גדלותו במידות וביראת ה'. כל המידות הטובות שבעולם נשתקפו מהוד דמותו ומרוחו הגדולה עד כי היה לסמל ומופת לאדם השלם. אשרי עין שזכתה לראות זיו קלסתר פניו, מראהו האצילי אשר חוט של חן משוך עליו, עיניו הטובות והמאירות, מצחו הרם. כל מי שבא במחיצתו היה מתפעם ומשתאה למראה עיניו: הנה הוא יושב לנוכח גדול הדור, אך ר' חיים עוזר עצמו מתנהג עימו בענוותנות ובפשטות שאין למעלה הימנה ומבטל עצמו בפניו כאילו היה אחד העם[23]. כך זכה לעלות לגדולה וכך זכה דורנו שר' חיים עוזר יתייצב בראשו. בכוח תורתו וגדלותו העפיל אל פיסגת העם ומשם הנהיגנו כרועה נאמן שנים על גבי שנים. אך אהה! בעוונותיה כי רבו נטלו ה' מרום הפיסגה אל גנזי מרומים. ועתה נותרנו כעדר ללא רועה, כספינה שאבד קברניטה.
בבנים לא ברכו ה' בת יחידה היתה לו ומתה בחייו אך הגמ' אומרת נשיא שמת הכל כקרוביו. וכיון שכל תלמיד נחשב לבן של רבו, כולנו בני בניו או נכדי בניו אנו. אין לנו אלא לכבד זכרו ע"י שנמשיך את דרכו. ע"י שנקדיש את מיטב כוחותינו ללמוד ולחזור וללמוד, לעסוק בתורת ה' העולה על כל החכמות, על ידי שנדע שבכל רגע ורגע חוב קדוש מוטל עלינו, להמשיך דרך האבות ובדרך אב כמו ר' חיים עוזר זצ"ל. זכינו שגדול במותו חי בדורנו, נהיה ראויים לו וזכרו יהיה בזה".
♦
הציץ והחושן ארבעה חלקי שו"ע והלכות ציבור - הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק[24]
"תפקיד קשה הוטל עלי, תפקיד של הספד על הגאון ר' חיים עוזר זצ"ל. לאמיתו של דבר כשאני מעיף עיני סחור סחור ורואה את אלה שזכו לעמוד במחיצתו לשמשו בחייו לראות דרכו בקודש. הרהורים של ספקות מבצבצים ועולים בלבי אם אני הוא הראוי להספידו. על רעיוני עולה מאמר רבי אנא הוא דחזינא לרבי מאיר מאחוריו ואלו חזיתיה מקמיה הוי מחדדנא טפי. גם אני ראיתי את רבי חיים עוזר מאחוריו מגביה, לא בפניו מקמיה, רק מאחורי הפרגוד של אישיותו הסתכלתי בו, ראיתי אותו מקופיא לא מקיבעא, ראיתיו ראיה שטחית שטיפטפה על גבי חיצוניותו אבל לא חדרה לתוך תוכה של אישיותו הנהדרה. ואם בכל גדולי ישראל הדין כך, כי אי אפשר לאדם שלא ראם יפה יפה להספידם, בר' חיים עוזר הדבר קל וחומר. ר' חיים עוזר לא היה איש ההמון איש שגילה את פנימיות נפשו את כל הודה וזיוה לעם. עטוף היה בגלימתו, כיסוי אדרתו החיצונית מכסה כל טפח וטפח של אופיו כל תג ותג של נפשו. מעטים היו מקורביו שחדרו מבעד הערפל של חיצוניות שוקטת שלוה ושאננה לפני ולפנים של נפש גועשת ובוערת בשלהבת אש קודש....שני בגדים מבגדי כהן גדול הודגשו ביותר ביחס לתעודתם על ידי הכתוב - הציץ והחושן. הציץ- ועשית ציץ זהב... קדש לה'... והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עוון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנות קדשיהם והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה' " החושן- "ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט על לבו בבואו אל הקדש לזיכרון לפני ה' תמיד ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים והיו על לב אהרן בבאו לפני ה' ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני ה' תמיד".
שתי מטרות נפרדות ושונות הקציע להם הכתוב. הציץ היה מרצה על הטומאות, הציץ היה כולו קודש לה' הציץ היה נתון על מצחו של אהרן כנגד מרכז השכל והדעת. החושן היה על לב אהרן, מרכז האהבה והחיבה לישראל: כל שמות השבטים היו חרותים עליו והכתוב קורא אותו חושן המשפט, משפט בני ישראל מסור היה לחושן. הציץ היה פוסק שאלות באיסור והיתר, בטמא וטהור, בחייב ופטור, הציץ היה פוסק באהל זרוק שמיה אהל, בטומאת משא וטומאת אבן מסמא, הציץ היה פוסק הלכות בהלכות עגונה קידושין וגיטין בהלכות מיגו והילך בתערובות בטרפות בכתמים ודם נידה.
החושן היה פוסק בשאלות ובעיות מסוג אחר לגמרי, אעלה או לא אעלה. אעלה, אלחם בשונא זה או לא אעלה. אשתמש במידת משמע ודומה ומשא? אעלה או לא אעלה. צריך אני למחות כנגד מלכות זו שהכזיבה את ישראל או לא, אעלה או לא אעלה, אקרא לאסיפות מחאה פומביות כנגד עלבון ישראל או לא, אעלה או לא אעלה.
איך צריך אני להתייחס אל תופעה פלונית אלמונית מודרנית. אעלה או לא אעלה. איך חייב היהודי להתנהג ברשות הרבים בחברה וכו', אעלה או לא אעלה, איך צריך אני לכלכל את מעשי דברי הכרזותי ונאומי? שאלות אלו הנוגעות בבבת עינה של כנסת ישראל, היו נפסקות על ידי החושן שהיה על לב אהרן. לב כואב במכאובי עמו לב מרגיש את צרת האומה לב מצטער בצערם של ישראל. בעיות מסובכות וחמורות כאלו נפסקות היו על ידי האורים והתומים שהיו מאירים את דרכי האומה ומנחים את דבריה.
וכלל היה בידינו במשך אלפי שנים של גולה ונדודים אותו הכהן שהיה לבוש בציץ הקודש שהיה מרצה על הטומאה, שהיה פוסק בשיעור כתמים ובמקוואות בעירובין ובשר בחלב, היה נשאל באורים ותומים. אותו הכהן היה גם פוסק וקובע מסמרים להלכה בכל הבעיות החמורות של אעלה או לא אעלה, של מלחמה ושלום, של תקוה וייאוש, של יחסנו לאומות העולם ולשלטון. אותו הכהן שמוחו היה ספוג קדושת התורה של ר' עקיבא ור' אליעזר של אביי ורבא של הרמב"ם והראב"ד של הבית יוסף והרמ"א, היה רואה ברוח הקודש פתרון כל השאלות הפוליטיות העומדות על הפרק בכל הוויות העולם הזה בכל התביעות העולות על הפרק תמיד בלי הרף.
אותו הכהן בעל ציץ הקודש בעל ההלכה והאגדה, התייצב לפני מלכים, הפיל תחינה לפני גדולי עולם השתמש פעם בברכות ופעם בעקשנות, וחזקת הלב. לפרקים סיסמתו היתה אל תעלו בחומה, ולפרקים יהרג ולא יעבור. בעל המוח הזך מלא וגדוש ידיעת התורה היה גם בעל הלב הפועם ומרגיש את עקת אחיו. פוסקי שאלות ביורה דעה פסקו שאלות חמורות ומסובכות של אורח חיים פוליטי, חושן המשפט של אעלה או לא אעלה הוא אותו חושן המשפט של הש"ך והט"ז[25].
ובתקופה האחרונה שיטה חדשה נולדה בישראל המבדילה בין נושא הציץ ונושא החושן, בין גאון הדור ובין מנהיג הדור. שיטה זו אומרת שחכמי התורה שמוחם קודש לה' ושידיהם מלוכלכות בשפיר ושליא אינם ראויים לשאת את חושן המשפט המורה בכל תסבוכת השיטות היומ-יומיות של כלל ישראל. הללו גדולי התורה אינם בני סמכא להורות לעם בבעיות פוליטיות. המתחדשות לבקרים, פוסקי הלכות בעגונה ובאיסור אינם בני סמכא לפסוק הלכה למעשה בנוגע יחס ישראל לאומות העולם. השקפה זו הכניסה רווח בין הדבקים בין החושן והציץ. גדולי ישראל נדחפו לתוך רשות היחיד, לתוך ד' אמות של הלכה, ומנהיגים חדשים רחוקים מתורת ה', לבשו את החושן וניסו להורות לעם את הדרך אשר ילך בה. חז"ל אמרו כל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש אין נשאלים בו. כוהנים חדשים אלה שמוחם היה נטול קדושה שהיו נטולי טהרת הנפש, הורו לישראל על ידי חושן המשפט. אי אפשר ללב להיות ספוג אהבה לישראל בלי מוח שהוא קדוש לה'. אין אהבת ישראל בלי קדושת ישראל, אין חושן בלי ציץ. הנהגת ישראל זהו שולחן ערוך חלק התורה.
הקו העיקרי באופיו של ר' חיים עוזר הוא שלחם בחרף-נפש על חיבורו ואיחודו של החושן עם הציץ, לא הסתפק בתפקיד של מורה הוראה באיסור והיתר בלבד במקצוע של הציץ, אלא שימש גם בתור פוסק בתחומו של חושן המשפט. הוא ידע את את הסכנה הצפויה בהשקפה מזויפת כמו זו שתיארנו הוא הכיר שאם מנהיגים חדישים הבועטים בתורה ומסורה יחזיקו בחושן המשפט, אז יוליכו את העם עקלקלות. הללו אינם מכירים את אותיות החושן בשעה שהן בולטות או מאירות, וטועים בדבר, שבר בי רב דחד יומא יודע. הניסיון של התקופה האחרונה הבליט את השקפת המנהיגים המתבוללים למחצה, לשליש ולרביע. מתבוללים בצורה או בתוכן, בעלי חנופה והתרפסות, אשר לא רק שחיללו את קדושת הציץ, אלא שגו בחייהם הפוליטיים והטעו את העם.
הגאון ר' חיים עוזר לחם על זה בחרף נפש. הוא סבל הרבה בעטיה של שיטה זו, סבל ייסורי נפש ורוח. בשעה שהרבה מאחינו נכונים היו למסור את החושן לידי זרים ולהסתפק בציץ, עמד הוא בפרץ ומחה נגד זה וגם עכשיו בשעת הספדו, צריכים אנו לדעת כי זוהי צוואתו האחרונה: כבשו את החושן, כי גורלו של הציץ כרוך בזה. הרמת קרן היהדות היא חיבור חושן המשפט עם ציץ הקודש. מובן שתפקיד זה קשה מאד העם מסרב לשמוע דברינו, ההמון בעט בגדולי ישראל חשכה של עם-הארצות צפה ועולה על פני עולמנו, אבל אסור לנו לכבוש נבואה של ר' חיים עוזר נבואת חושן המשפט וציץ הקודש".
♦
פשטות ומסירות נפש לכלל - ר' זרח ורהפטיג[26]
"שתי תכונות בהנהגתו של הרב ר' חיים עוזר זצ"ל שהרשימו אותי במיוחד הן הפשטות שבביתו[27] ומסירות הנפש שלו לענייני הכלל... ברבות הימים הרהרתי בדבר שאורח – החיים הפשוט, הצנוע שנהגו בו גדולי ישראל הוא לא רק מפני שהתורה חסה על ממונם של ישראל, אלא בא גם מתוך רצון עז לשמור על אי-תלותם בדעותיהם, בהכרעותיהם, בהוראותיהם. אי תלות נקנית בשתי דרכים: בעשירות... אבל דרך זו אינה בטוחה שהרי אוהב כסף לא ישבע כסף. דרך בטוחה יותר היא ניהול חיים פשוטים, צנועים. המסתפק במועט – אין עשיר ממנו".♦
הרב אפרים בורודיאנסקי[28]
"שלא לרצוני נזקק אחד כגילי לשאת עליו דברים ברבים. אין ההתגלות יפה ליחס האינטימי שרוחשים אליו ז"ל... ההרגשה שלרוב אין מצליחים לדלות את העיקר. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל: 'גינת אגוז מה אגוז כשהוא נופל אין קולו נשמע אף צדיקים כך'.לא שומעים או מעט שומעים על הגרעין שבצדיק אלא על קליפתו על כן יהיו הדברים מעטים...אנו שבאנו מאוחר כבר לא הספקנו לראותו אלא מאחוריו, פניו היו אז כלפי העם הלכו בקרב הציבוריות. מכל מקום הורגשה היטב השפעתו. היה לתל התלפיות ופינות דרכי לימוד וחיים פנו אליו. ראשי הישיבות היו מזכירים ברטט חיבה: 'כשהרציתי הדברים לפני רח"ע שליט"א וכו'. [השליט"א כאילו מעצם השם] הרגשנו שיש איזה מוסד עליון לחוות דעתה של תורה עצמה, ושהסכמתו היא הסכמת האמת. מלבר אמרותיו המחוכמות שהיו להן מהלכים, מכתביו וכרוזיו שנתפרסמו והיה בהם טוב טעם מיוחד, הובאו גם בכמה ספרים שנתקבלו בעולם הישיבות. אח"כ הופיעו ספריו. אלה הרחיבו לנו את הדרך מהשביל המחודש והבודד אל מסורת הלימוד מדור דור. אם קודם האירו 'ברקיו' - עכשיו נתגלו אופקיו. תחנת צומת לכל נתיבות התלמיד, ובכל אחת מהן מקוריותו המיוחדת שהצטיינה בפשטות מוחלטת מוקרנת הוד דיו שנשתייר ואיזה טל עסיס הרעיף סגנונו. זה שהיה כראי בהיר ומוצק לסגולות נפשו הגדולות ולשלימות בדרגתה הגבוהה.
חשנו בו את המוסריות הקמאית מיסודם של תלמידי הר"י סלנטר היא שיצקה כל כך הרבה חן ושכל טוב בשפתיו וקולמוסו. במשך הזמן נתגלו גם אפיקי-מישרין להשפעתו. 'הארותיו' [ביטוייו החביב] יישרו עקמומיות, והרבה מצביוננו עיצב. ואיזו תומת ישרים קדמונית היתה ב'ביקורת' שלו, מנשא ומנטל היה את הישיבות [הישיבות שבימי אף שהגיעו לפריחתם לא היו בדרגא כזו של היום- אמר פעם], אבל לא התעלם מהחסרונות. חייב חיוב מלא את דרך הלימוד, אבל המריץ לבקיאות.
וגם דרך הבנתו נראתה בעינינו כמיוחדת. בזמן שרוב מפיציה הרגישו והדגישו את חידושה 'החזרת עטרה ליושנה' העלה הוא ז"ל אותה עד לפשטות. מתוך כך מצא עצמו כממשיך מסורת ההוראה, ולא ראה צורך להימנע מעיון בספרי האחרונים. אולי תסס יינם יותר - אבל יינו צלול היה ביין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו[29].
ואיזו ענוות חן נושבת מדפי ספריו בבקיאותו המיוחדת -כי דרכים רבות לבקיאות- הן כש"ס וראשונים והן בספרי אחרונים [זו שלו מזכירה בהירותו של רע"א] תפס לפעמים, כדרכה של תורה, את הקודמים. אך כדאי לשים לב לצורת השגותיו. תוך כדי ישוב דבריהם מאיזו קושיא, או בדרך הילוך ביאורו הוא, מבליע הוא בנעימה את השגתו.
ראויה לציון ולהתלמד, החשבתו את השואל. הוא שידיעתו היתה מופרזת, ולא ידע שכחה מהי, ידע היטב איך להבליט מה שהציעו לפניו. 'ובדבר קושיתו דמר פלא שלא התעוררו בזה נו"כ, והיא קושיא עצומה ומצאתי שעמד בה...' ובהמשך הדברים רואים שבבר ידע קושיא זו מזמן, אך עם זאת הוא מתבטא כמופתע, ובהמשך התשובה הוא מייחס תמיד הקושיא לשואל.
מעשה שהיה -ובי היה מעשה- סח לפניו בן גיסו הגר"נ וסרמן הי"ד [ברם זכור לטוב גאון צעיר זה שנפל בידי הטמאים שמלבד גדלותו בתורה ועלייתו הבלתי מצויה במעלותיה, היה מחבב דבר חביריו, מאהבת תורה ובריות, ומהשפעת דודו הגרח"ע קיבל זה] ישוב שנאמר בישיבה לדברי הרמב"ם. התעניין מרן ושאל לשמו של בעל החידוש. כעבור זמן רב, עשר שנים בקירוב נזכר שם האומר לפני מרן, וזכר שמו וחידושו כאילו שמע זה לפני ימים אחדים, והוא אז בעוצם טרדותיו ולעת זקנה. אופיינית עובדה זו ליחסו האבהותי לחובשי בית המדרש.
וזכורני עוד מעשה באחד שכתב בעתון ועד הישיבות שהופיע בוילנה ברכה לידיד לאירוסיו ושלא כדרך הכותבים אז, לא הפריז בתוארי שבח [תוארי אינפלאציה בלשונו, פעם אמר בצחות לשונו- חס אני על הבחורים שאינם גאונים אדירים שאינם מתחתנים כל עיקר] והשכיל הכותב להביע ברכה בכבוד הראוי. התענין מרן לדעת מי הוא הכותב ושאל לשמו. כמה הייתה עינו פקוחה לטובה על כל פרט - ומה גם על מוסדות התורה בכללם.
אפוטרופוס היה לתורה. בימיו לא היתה כאלמנה, היה לה דואג ואחיעזר. לא נתן לפגוע בצביונם המקודש של מוסדות התורה כל שהוא - פעם רצו באיזו ישיבה להנהיג ימי חופש, ובמקום זה לבטל את בין הזמנים של ימי החגים, והקפיד - ושמר אותם שמירה מעולה מבפנים. בימיו לא היה ניכר שנתקטן הדור. גדול עמד על גבו ובשגדול עומד על גבו של הקטן, אף הקטן מכוון אז לשמה. נגעתי בקצה הקולמוס בנובלות דרכיו ושבתיו הרבה יותר יכולים לספר אלה שזכו להתתמם לאורו והרבה דיו נשתייר בקולמוס".
♦
נספח
חלק מתיאור שנכתב על ידי הסופר רפאל [בן ר' ליב] חסמן שהיה מזכירו בתקופת גלותו במלחמת העולם הראשונה:רח"ע בייקאטיריבוסלאב[30]
באופק הזיכרון ימים רחוקים טבולים בנגוהות עלומים: ... 1916 ייקאטיריבוסלאב הרחבה והריחנית... נסיעת יום-יום דרך העיר רוויית הרעננות ושופעת קסמי נעורים. ושם בדלת הבית האפור בן הקומותיים הפרובנציאלי-רוסי הלבינה כתובת היד ברוסית על כרטיס פשוט: א' גרודזנסקי. שם האח, הסוחר הווילנאי הזריז והממולח שאצלו התגורר הוא, ר' חיים עוזר. 'הגאון הגדול והמפורסם' וכו' וכו' ראש רבני וילנה ותל התלפיות ביהדות ליטה וזאמוט ופולין- כאן בגולת אוקראינה הרחוקה והזרה העם ארצית וההוללת, בייקאטרינוסלאב השוכנת על הדנייפר ...בייקאטרינוסלאב עיר היהודים הדרום רוסיים המגושמים והשקועים עד למעלה מצווארם בשובע הרוסי, ברחבות הרוסית ובתרבות ובהגות הרוסית. ודווקא לייקאטרינוסלאב זו נטרד ונתגלגל הוא הווילנאי הליטאי בכל רמ"ח איבריו איש הרוחניות 'פאר אכסילאנס', הרוחניות התורנית הישראלית הקורנת והנאצלת ספוגת הרוך והתוגה של צללי וילנה וסימטאותיה,
אבל הוא רבי חיים-עוזר לא ראה ולא שמע את ייקאטרינוסלאב זו, את פרוזדור הגלות הזה, שאליו גלגלהו נחשול המלחמה. הארץ והנוף החדש לא עניינו אותו. שתום עיניים עבר את כל מדורי הגלויות ומקלטי הארעי ברוסיה הצארית. עיני הרוח שלו היו תמיד מופנות ומרוכזות לפנים, לאותה אש התמיד שבערה בלב, לאותו עולם של יהדות, של תורה וישיבות שאת חזונן נשא תמיד אתו ואת דגלן הניף ברמה ובתקיפות.
רבי חיים עוזר המשיך - העתיק את וילנה שלו לייקאטריניסלאב, ביתר דיוק: לאותו הבית הנמוך ...לחדר האכילה המרווח של דירת אחיו, שכמעט שלא יצא מפתחו כל ימי גלותו. כאן, בין מדפי ספריו מסביב לקירות, צעד הוא הלוך ושוב -כארי בסוגר- בפסיעותיו המהירות והמזורזות, כשאודם קליל פורח בפניו המשולהבים, עיניו יוקדות לפידי מחשבה ומפיקות הבנה ועדנה לאין גבול, וכל ישותו שופעת מתיחות רוחנית כבירה, המדבירה ומדביקה את כל הנמצאים במחיצתו.
מכאן, מהחדר הבעל הביתי הפשוט, הוסיף רבי חיים עוזר לשלוט בכיפה ברוחם ובמעשיהם של המוני היהדות החרדית ברוסיה הגדולה[31]. כל נידחי הרבנים והרמי"ם ותלמידי הישיבות שגלו ממקומותיהם ונתפזרו ברחבי רוסיה, כל אישי הקהילות ועסקני היהדות הרוסית מלפנים - ממינסק והומל וקרמנצ'וג ואודסה ומוסקבה ופיטרוגראד - מכולם הלכו ונמתחו חוטים לבית הצנוע בייקאטרינוסלאב המרוחקת. תלי תלים של מכתבים ותזכירים ושאלות ובקשות נערמו על שולחן האוכל המאורך, ורבי חיים עוזר קלט את תוכנם בחטיפת עין וידע את כולם בעל פה, על תאריכיהם וחתימותיהם ופרטי פרטיהם. וכאן במקום, תמיד בעמידה- כמעט שלא ראוהו יושב מימיו! או תוך כדי הצעידה התמידית הנסערת נפלטו התשובות הקצרות והממצות, בלוויית ההערה התמידית: תנסח כהבנתך, אבל בבהירות ובזהירות, לשמור על ה'טאקט' ועל ה'דיפלומאטיה' ושהרוסית תהא טובה...
בענייני ניסוח ולשון הפליא החוש העדין שלו לניבים וניואנסים הדקים ביותר אף בלשון, שלא היתה נהירה לו, ותמיד נהנה מאיזה 'כפתור ופרח' לשוני שעלה יפה.
קנאי ותקיף בעניינים עקרוניים - היה רבי חיים עוזר. נוח ומאיר פנים לבריות, כיחידים ואישים, אף לרחוקים ומתנגדים. היה לו לב מבין ורגיש לסיבלות אחרים ומזעזע היה להתבונן יום יום מקרוב בנועם הליכותיו עם בן אחיו הסופר הצעיר א' י' גרודזנסקי [אחר כך עורך עיתון בווילנה] שהיה אז המום כולו מאסונו האישי האיום: שתי רגליו נקטעו לו בתאונת רחוב. 'אהרלע'' היה רחוק מדתיות, וממסורתיות, אף התגנדר קצת ב'חילוניותו' ושמאליותו, נוסח האידישיסטים הווילנאים. אבל הדוד העתיר עליו בכל רגע שפע של חיבה וחסד, אף הקשיב לפעמים להקראות מיצירותיו, שנפלטו בקולו המסורס והמחריד. [אהרלע היה אז עסוק בתירגומו של ייבגני אונייגין לאידית].
מהירות השגתו הביאה לידי השתוממות. תוך כדי דיבור, פעמים עד שלא יצאו מפיך - תפס מיד את העניין ואת הכוונה, המשיך להרצות את כ'קורא מחשבות', מפליא לעשות. ובו במקום אף סתר לפעמים והרס בניינך, ושזר רעיון או הצעה משלו. כולו היה - תסיסה ויצירה מתמדת. כולו - מנגנון קליטה נפלא, שקלט ברגישות ידיעות ותגובות, רשמי מאורעות וחוויות. וכל אלה - הדי העולם והדי היהדות סוכמו וגובשו וזוקקו באספקלריה המאירה של גדול התורה רחב הדעת ואציל הרוח.
♦ ♦ ♦