השלמה למאמר הרב יוסף יונה "תפילה במניין בזמן מגפה" (עמוד ס"ח)

כהשלמה למאמרי על תפילה במניין בזמן מגיפה שפורסם בגליון האוצר הקודם (מב, תמוז תש"פ), הנני להתייחס לנקודה נוספת שהעירוני עליה.
במכתב שנשלח אלי נכתב שרבינו החת"ס העיד בדרשותיו שבזמן החולירע הוא לא שמע לעצת הרופאים לסגור את הישיבה, אף ששם היה ההיזק מצוי ביותר, דאנשים היו נופלים ברחובות ומתים מהמחלה, ואף אחד מהתלמידים לא ניזוק. ע"כ. ברם האמת עד לעצמו, ודברים אלו לא נאמרו ע"י החת"ס, וכאשר יבואר להלן.
ומהנכון להקדים את מה שכבר הבאנו במאמר שם, שהחת"ס הורה לשואל באותה מגיפה שיש לשמוע לרופאים ולהתפלל ביחידות איש בביתו ביוכ"פ. וכן שאם הרופאים יורו לאכול ביום כיפור ולא יסתפקו בשהייה ביחידות בבתים, ישאלו אותם איזו כמות אוכל נצרכת לדעתם, ויאכלו כך לשיעורים (שו"ת חתם סופר ליקוטים סי' כ"ג). והיינו הוראה על סגירת בתי הכנסת ואכילה ביום הקדוש לבריאים גמורים ע"פ הוראות הרופאים בזמנו, שסברו שיציאה מהבית ללא אוכל, או צום, מגבירים את הסיכוי להידבקות. את דעתו בתשובה זו סיכם תלמידו בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' רפ"ט לגבי צום תשעה באב בזמן המגפה) 'והעיקר בדברים אלו יש לשאול ברופאים ולעשות כדבריהם כמבואר בלשון מרן זצ"ל בחתם סופר'. ע"כ[2].
וכן הבאנו שם שבזמנם לא הייתה הוראה רפואית כל שהיא על הרחקה של הבריאים זה מזה, ולא הייתה בכלל ידיעה על מצב של נשאים בלי סימפטומים וכו', שזהו הטעם והסיבה של ההוראות הרפואיות להרחקה בין אנשים כיום (הוראת הרופאים למניעת מניינים צפופים שהביא הגרעק"א בדבריו, הייתה בשביל ליצור אוורור טוב, יחד עם פעולות כמו מניעת הדלקת נרות שמן וחלב והמלצה על זילוף חומץ מעורב במי וורדים וכו'). וכמו כן, כפי הידוע לרופאים כיום, הרי באמת בחולירע אין הדבקה מחולה לבריאים ואין כל סכנה ברסיסי הרוק של החולים. כך שלמעשה, מבחינה רפואית אין סכנה להדבקה בחולירע לא בקיום מנינים ולא בלימוד הישיבות כרגיל[3]. ונמצא שהן מצד הידיעות שהיו לרופאים בתקופתם והן מצד הידיעות הרפואיות המקובלות כיום ומצד המציאות המעשית – הנידון בזמן החת"ס לא היה שייך לשאלה שלפנינו כיום.
ולגופו של ציטוט - ניתי ספר דרשות חת"ס ונחזי (דרשות חת"ס ח"א עמ' ס"א, דרוש הספד לפרשת עקב).
החת"ס מתאר שם איך מחמת חוליו הוא נאלץ לבטל קביעות השיעורים עם התלמידים, וכעת החלים מהחולי ומצידו הוא יכול ללמד כרצונו, אך "הנה רעש גדול בעולם מחשש מגפה וחרב ומלחמה, והתלמידים נרדפים ממקומם מתפזרים אנה ואנה ולא מצאו מנוח בכל המקומות[4], והשרים יועצים לטובה שנשלח עכ"פ ריבוי התלמידים כי ישראל כקוצים בעיני העמים, וכל הדרכים מסוגרים מיוצא ובא ואנה ילכו עניי הצאן הדחופים האלו", וחוזר לעניינו, שבתחילה היה הביטול מחמת חוליו וכעת מטעם הנוגע לתלמידים. ומביא את הגמ' בברכות סא, ב ומשל השועל והדגים שאמר ר"ע לפפוס. ואחר זה הוא כותב "הנה כן הדבר הזה ממש, כל זמן שהישיבות בעולם אעפ"י שהציידים רודפים תמיד ואין רגע בלא פגע, מ"מ זכות התורה מגין, אבל עתה הלביש את עצמו כשועל לייעץ לטוב לבטל כל הישיבות בכל המדינה, ואם [יבוא] ח"ו וייגש הרעה והמגפה או דברים שאנו יראים מי יגן ביבשה בלי מי תורה. והנה עצת השועל הזה המתנכר להטיב הוא יותר רע ומר מהציידים הרעים כשאנו במים". ע"כ.
כפי שיראה הקורא, הרי הרקע היה שבאותו זמן שרר פחד ו'רעש גדול' מחשש שהמגפה תתפשט לעיר וממלחמה שהייתה עלולה לפרוץ[5], וחלק מהתלמידים התפזרו אנה ואנה מחמת 'חשש מגיפה וחרב ומלחמה'. במצב זה יעצו השרים 'שנשלח עכ"פ ריבוי התלמידים', כלומר לפחות להקטין את מספר התלמידים השוהים בעיר. זו לא הייתה הוראה מחייבת של הרשויות, אלא שהשרים 'מייעצים לטובה' לפי הבנתם.
ולנידון דידן הרי - א. זו לא הייתה 'עצת הרופאים' אלא עצת השרים. ב. הנימוק של השרים לעצתם היה 'כי ישראל כקוצים בעיני העמים'. אין כאן נימוק רפואי ולא עצת רופאים כלל, אבל יש כאן נימוק מעשי שבזמן מגפה או מלחמה ריבוי של יהודים זרים שאינם מתושבי העיר הוא כקוץ בעיני העמים.
[בדרשת ההודאה (בהמשך הספר שם) החת"ס מודה על חסדי ד' בכך שאף תלמיד לא ניזוק, ומסביר שאילו היה ניזוק אחד התלמידים ברור לו שלמרות צדקותם של אנשי העיר, המחזיקים תורה בשמחה, הרי במצב כזה "יש ויש שהיו פותחים פיהם ומדברים מה לנו לסבול עול אחרים אומללים האלו ישובו איש לביתו". ואם בארזים - היהודים מחזיקי התורה - עלולה ליפול שלהבת, מה יענו אזובי הקיר, אזרחי פרשבורג הנוכרים, שבודאי יראו את ריבוי התלמידים הזרים כקוצים האוכלים את משאבי העיר בזמן חירום, מקשים על האפשרות להתכונן למגפה ולמלחמה כראוי ומכבידים על שירותי ההצלה בזמן אסון וכדומה, וא"צ להרחיב].
ולסיכום בקצרה. אין כאן נושא של התעלמות מהוראות הרופאים כלל.
ויש לחזור ולהזכיר את ההכרעות ההלכתיות הברורות והמפורשות של רבותינו החת"ס והגרעק"א ושאר חכמי הדורות, שהורו לנהוג דיני פיקוח נפש ע"פ הוראות הרופאים, ולא מצאנו שהתירו כל התרשלות בביצוע ההוראות הרפואיות (וכפי שהרחבנו מעט במאמר).
ויעויין בדרוש ההודאה, שהרחיב החת"ס על חובת הניצולים מהמגיפה להשכיל ולהבין "כי היו ייסורנו ובהלותינו נגד עוונותינו הרבים" וחובת התשובה להשי"ת במקומה עומדת, ואם לא נמשיך ונחזיק בתשובה 'יש לחוש ח"ו פו יוציא כלי זעמו ח"ו ויסגור דלתי תשובה... על כן עלינו לתת הודיה על העבר ולהתפלל על העתיד לבוא, שייתן הקב"ה בלבבינו להבין דרכיו ולהשכיל אורחותיו ולא נטעה עצמנו להתייאש מן הפורענות'. ע"כ מדבריו הקדושים.
והשי"ת יזכנו לעשות כל מצוותיו לשם שמים, ומכללן מצות שמירת הגוף, כאשר חויבנו ונצטווינו בתורתו הקדושה. ויזכנו להודות ולבקש לפניו כראוי, ולתשובה שלמה מחטאינו, ולזכות ולראות בשוב בנים לגבולם בבתי מקדשות מעט ובבית הגדול והקדוש שנקרא שמו יתברך עליו במהרה בימינו.
יוסף יונה
♦