אלומה[2]
היתר רשות הרבים בזמננו וביאור שיטת ששים ריבוא [חלק א']
רשות הרבים
מקור הגדרת רשות הרבים
איתא בגמרא (שבת ו' ע"א): תנו רבנן ארבע רשויות לשבת רשות היחיד ורשות הרבים וכרמלית ומקום פטור ואיזו היא רשות היחיד חריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה וכן גדר שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה זו היא רשות היחיד גמורה. ואיזו היא רשות הרבים? סרטיא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשין זו היא רשות הרבים גמורה. ע"כ. ומברייתא זו מבואר שכל דרך העשויה להילוך הרבים חשיבא כרשות הרבים. ולא נאמר בברייתא זו, שיעור מוגדר לרשות הרבים.ושיעור הדרך נאמר כדבר פשוט בפרק הזורק (צט ע"א): אלא דקיימא לן דרך רשות הרבים שש עשרה אמה וכו' ע"כ. וכ"פ הרמב"ם הלכות שבת (פי"ד ה"א).
♦
שאלה ביחס בלשון הגמרא בין רשות היחיד לרשות הרבים
ובאמת יש לשאול, בס"ד, אמאי ברשות היחיד הברייתא נקטה בהדיא שיעור 'עמוק עשרה ורחב ארבעה'. ולגבי רשות הרבים, לא אמרה כן, אלא אמרה סתם רחובות גדולים וכד'? וגם במקור הדברים בתוספתא (פ"א הל' א-ב) יש את אותה השאלה. ועי' בתוכ"פ להגר"ש ליברמן זצ"ל שתירץ שהמשנה סמכה על משנת בבא בתרא, שדרך הרבים י"ו אמה. וקצת משמע כן מן הגמרא בדף צט. שהגמרא שאלה שם: "אלא דקיימא לן דרך רשות הרבים שש עשרה אמה", כלומר שזהו דבר שקיימא לן כוותיה מדוכתא אחרינא. ואומרת הגמרא "אנן דגמרינן לה ממשכן דמשכן חמיסרי הואי", כאילו אמר – 'אנן, הכא במסכת שבת דגמרינן ממשכן, חסרא אמה אחת, ואיך תשווה בין דרך הרבים דבבא בתרא לרשות הרבים דשבת, דכל מילי דשבת ממשכן גמרינן להו!' ומתרץ, עיי"ש.ואולי אפשר לתרץ בעוד אופן, דכיוון דאיכא מבואות המפולשין לסרטיא ופלטיא, אפשר דאינם חייבים להיות ברוחב י"ו אמה, ואפ"ה חשיבי רשות הרבים, ממילא לא פסיקא מילתא לשנות שיעור בהו. אלא כללא נקוט בידך דכל שהוא משמש להילוך הרבים, ואינו לא כרמלית ולא מקום פטור, הרי הוא רשות הרבים. וזה עולה כשיטת התוספות על אתר.
ואולי יש לומר, דרשות היחיד לעולם שיעורה אחד, ואף אם יאסר לטלטל בו, אכתי חשיבא כרשות היחיד כאשר מתקיימים השיעורים הרשומים. אולם רשות הרבים דינה יכול להשתנות לחלוטין. שכן יכול להיות שתהיה רשות הרבים גמורה, אך הקיפוה ג' מחיצות, והפכה לכרמלית. בהוספת רוח רביעית הפכה היא לרשות היחיד. ואם כן לא פסיקא מילתא לתנויי בה שיעור, דלעיתים השיעור עומד, ולעיתים הוא לא משמעותי כלל.
♦
ביאור מחלוקת רבי יהודה ורבנן בהגדרת רשויות שבת
והנה אליבא דאמת, יש לדון בעיקר הגדרת רשויות שבת. ואיכא גבן פלוגתא בין רבי יהודה לרבנן (שבת ו' ע"א-ב) והכי איתא התם: אמר מר, 'זו היא רשות היחיד' למעוטי מאי? למעוטי הא דרבי יהודה, דתניא, יתר על כן אמר רבי יהודה - מי שיש לו שני בתים בשני צדי רשות הרבים, עושה לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וקורה מכאן ונושא ונותן באמצע. אמרו לו - אין מערבין רשות הרבים בכך. ואמאי קרו ליה גמורה? מהו דתימא כי פליגי רבנן עליה דרבי יהודה, דלא הוי רשות היחיד הני מילי לטלטל, אבל לזרוק מודו ליה? קא משמע לן ע"כ. כלומר, לשיטת רבי יהודה בכדי לאפוקי מקום מהגדרת רשות הרבים[3], די לנו בשתי מחיצות, וכדי להכשיר את אותו מקום בטלטול, די בלחי מכאן ומכאן, או קורה מכאן ומכאן. ומאידך לדעת חכמים, שתי מחיצות אינן מועילות כלום בהוצאת המקום מהגדרת רשות הרבים דאורייתא[4].ומאידך נחלקו שם בהמשך: אמר מר, זו היא רשות הרבים, למעוטי מאי? למעוטי אידך דרבי יהודה, דתנן רבי יהודה אומר - אם היתה דרך רשות הרבים מפסקתן[5] יסלקנה לצדדין. וחכמים אומרים אינו צריך. ע"כ. ומבואר שלדעת רבי יהודה, אם רבים בוקעים בין פסי הביראות, הרי הם מבטלים את המחיצות.
♦
על פניו יש פער בין רישא של רבי יהודה לסיפא
ונראה שיש קצת פער בין דברי רבי יהודה ברישא לבין דברי רבי יהודה בסיפא. דברישא שתי מחיצות בלבד כבר לא חשיבי כרשות הרבים. ובפשטות אף אם רבים עוברים בין המחיצות, אכתי לא חשיב כרשות הרבים. ומאידך, בסיפא מבואר כי כשהרבים עוברים בין פסי הביראות הרי הם מבטלים את המחיצות לדעת רבי יהודה, וזה כשיש ארבע מחיצות. אותה שאלה, רק לצד השני, יש לשאול על חכמים. שתי מחיצות גמורות לדעתם אינן כלום. אולם ארבעה פסים שאינם מחיצות גמורות חשיבי ולא בטלי, אף אם דרך הרבים עוברת שם.ועל כרחין שיש כאן שתי שיטות בסיסיות בהסתכלות על תורת המחיצות. וכבר הגמרא הקשתה קושיא זו ותירצה (עירובין כב ע"א): דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא, התם דאיכא שתי מחיצות מעלייתא הכא ליכא שתי מחיצות מעלייתא. דרבנן אדרבנן [נמי] לא קשיא, הכא איכא שם ארבע מחיצות התם ליכא שם ארבע מחיצות ע"כ.
כלומר לפי רבי יהודה, שתי מחיצות מעלייתא רב כוחן יותר מארבע מחיצות גרועות. ולחכמים לא אכפת לן מידי, מה אופי המחיצות אם הן מעלייתא או שהן גרועות, העיקר הוא שיש 'שם ארבע מחיצות', שהרושם הכללי המתקבל מצורה זו, הינה צורה של מרובע, אף אם המח צריך להשלים בדימיון את שאר המחיצה. ולדעת רבנן, לא גרע זה משאר חציצין ומחיצין דהם הלכה למשה מסיני, וכעין לבוד.
אף שמצד האמת יש חידוש גדול בדברי חכמים, וכמו שאמרו רבי אלעזר ורבי יוחנן (עירובין כ ע"א) 'כאן הודיעך כוחן של מחיצות', וכן בדין שאמר רבי אלעזר לעילא מיניה 'הזורק לבין פסי ביראות חייב'. שאף שפסי הביראות אינם מחיצה מעלייתא, מ"מ דיינינן לה מן התורה, כמחיצה מעלייתא. וביחס בין פסי ביראות לבין שתי מחיצות גמורות של רבי יהודה, פשוט לדעת רבנן, שפסי ביראות חשיבי כמחיצה יותר טובה מאשר שתי מחיצות.
ורבי יהודה לדידיה בעינן מחיצות גמורות לפחות שתים, דאינהו מפקי את השטח מלהיות רשות הרבים, וברגע שכבר המקום אינו רשות הרבים די בתיקון, בכדי להתיר לטלטל. ולדידיה פסי ביראות הם מחיצות גרועות מאוד, שלא התרנו אותם אלא בשעת הדחק, ודי לנו בבקיעת רבים בכדי לבטל את המחיצות[6].
♦
ביאור סברת חכמים
ואם כנים אנו בזה, יוצא בס"ד, כי לדעת חכמים לא גרעו שתי מחיצות מקבילות, משאר רשות הרבים דעלמא. שכן יאמרו חכמים, אי אפשר לצמצם ולומר שרשות הרבים היא רק מקום פתוח הפרוץ לכל, בלא שום מחיצה מסביב כסרטיא ופלטיא גדולה. ועל פניו, לדעתם גם רשות הרבים הנמצאת בתוך עיר, ובניינים סביב לה, מקריא רשות הרבים, כיוון שבוקעים בה רבים. אולם כאשר יש 'שם ארבע מחיצות' על השטח, דיינינן ליה כסתום.אמנם אליבא דרבנן, יש אפשרות לערב רשות הרבים כזו, כדאיתא בעירובין ו' ע"ב 'עושה צורת פתח מצד אחד ולחי או קורה מהצד השני'. דכיוון שלחי משום מחיצה, וצורת פתח מעליא טפי ממחיצה, ממילא הדר דינא להיות המבוי המפולש כמבוי עם ארבע מחיצות. ולא אכפת לן שהרבים בוקעים בו, כשם שבפסי ביראות לא אכפת לן שהרבים בוקעים, אחר שיש שם ד' מחיצות.
ביאור סברת רבי יהודה
אולם רבי יהודה, רוח אחרת היתה עמו. דלדעתו בקיעת רבים מילתא היא טפי מאשר 'שם ארבע מחיצות' דפסי ביראות. ושפיר יש לומר דשתי מחיצות דאורייתא, מפני שרבי יהודה בעי בקיעת רבים 'חופשית' ככל הניתן, וכאשר שתי המחיצות הללו עומדות כבר לא ניתן להלך לכל כיוון. וכבר שלטון הרבים מוגבל ברשות זו, ובקיעת הרבים המוחלטת כבר לא מתאפשרת. ולכן בפסי ביראות לשיטת רבי יהודה דשפיר יש אפשרות לילך לכל כיוון, בקיעת הרבים מבטלת את המחיצות.והשתא דאתינן להכי יש לדון מה דין מקום המוקף מכל רוחותיו, והרבים בוקעים בו, כערים המוקפות חומה וכד'.
♦
בגמרא מבואר שירושלים על אף חומותיה נחשבת רשות הרבים, אם אין דלתותיה ננעלות
אכן מבואר בגמרא בכמה דוכתין (עירובין ו ע"ב, כב ע"א, קא ע"א) דירושלים על אף חומותיה, אם אין דלתותיה ננעלות בלילה, לרשות הרבים תחשב. ועל פניו אין זה לפי הכללים. דהלא אם כל שיש לו ד' מחיצות וגבוה י' ורחב ארבעה, והוקף לדירה, ויש ד' מחיצות, ועומד מרובה על הפרוץ, חשיב רשות היחיד גמורה. א"כ, גם ירושלים צריכה להיחשב רשות היחיד, אף אם אין דלתותיה ננעלות בלילה. דהלא אין צורת פתח גדולה מצורת הפתח של חומת ירושלים, ולשם מה בעינן דווקא דלתות כדי להחשיבה רשות היחיד?והוה ניחא לן אי היתה נחשבת ירושלים 'מדרבנן' כרשות הרבים, וכאילו אמר, אם אין הדלתות ננעלות עירובי החצרות לא מהנו, ובעינן גם דלתות ננעלות. אולם לא אמרנו כן, אלא נוסח המימרא בגמרא דילן הוא כדין: רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן ירושלים אילמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים ע"כ. ומבואר דהוי מן התורה[7].
והוה ניחא לן אי מימרא דרבה בר בר חנה הוה אתיא כדעת רבי יהודה דבקיעת רבים מבטלי מחיצתא בפסי ביראות, א"כ ה"ה שבקיעת הרבים תבטל חומות ירושלים[8]. אולם לשיטת הרמב"ם דפסק מחד גיסא דבעינן דלתות ננעלות (שבת פי"ד ה"א) ומאידך כתב (שם יז הל' לג) דבקיעת רבים לא מבטלת אפילו פסי ביראות דגריעי, וכדעת חכמים, צ"ע.
ועוד קשה על עצם הדין של דלתות ננעלות. שכן בשום מקום לא מצאנו שקיום דלת מילתא הוא לעניין מחיצין, דהם הל"מ. ולא מצאנו בכל המשנה והתלמוד אלא – צורת פתח, לחי וקורה, דיומדין, לבוד. אך דלתים ובריח לא נמצאה בכל אלה.
♦
קושי נוסף נובע מהשוואת לשון הגמרא לגבי הגדרת רשות הרבים
ועוד בה, יש לשאול דמחד גיסא אמרינן בגמרא (ו ע"א-ב) בפשיטות שדרך רשות הרבים, אפשר לערבה בצורת פתח ולחי וקורה. וכן נראה ממה שהגיבו רבנן על רבי יהודה 'דאין מערבין רשות הרבים בכך' אלמא עסקינן ברשות הרבים. ומאידך אמרינן דרשות הרבים צריכה דלתות. וכיצד יכון הדבר? וכן פסק הרמב"ם (שבת פי"ז ה"ג): והיאך מתירין מבוי מפולש, עושה לו צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן, ומבוי עקום תורתו כמפולש. ע"כ. ומאידך פסק (פי"ד ה"א ופי"ז ה"י) דבעינן דלתות לרשות הרבים.ובאמת היה אפשר לתרץ לפי סוף הסוגיא בדף ו' ע"ב, שהעמידה הגמרא במבואות במפולשים לרשות הרבים, דהם די להם בלחי וקורה, ולכל היותר דלת. אולם, גם זה לכאורה יקשה, דמאן יימא לן דמבואות אלו אינם רחבים י"ו אמה? ועוד בה, הלא זה הדבר אשר חלקו חכמים על רבי יהודה, דאיהו אמר דאינה רשות הרבים, דשתי מחיצות דאורייתא. ואינהו סברי דשתי מחיצות לא מהנו להכשֶר רשות הרבים. ואילו נאמר דלא הוו י"ו אמה, אם כן לרבי יהודה, בלאו האי טעמא דשתי מחיצות לא הוי דאורייתא. וכן לרבנן. אלא על כרחין דגם במבואות המפולשין איכא י"ו אמה, וחשיב כרשות הרבים דאורייתא.
ואם כן הוא הדרא קושיא לדוכתא, אמאי מהני בהכי לחי וקורה וצורת הפתח, ולא בעינן דלתות כבירושלים?
וכן יש לשאול מלשון הרמב"ם, שכן בפרק יד (ה"א) כתב רבינו משה: איזו היא רה"ר? מדברות ויערים ושווקים ודרכים המפולשין להן, ובלבד שיהיה רוחב הדרך יו' אמה ולא יהיה עליו תקרה, ע"כ. הא קמן שמבוי המפולש לרשות הרבים נחשב כרשות הרבים עצמה, ובלבד שיהא ברחבו י"ו אמה ובפרק יז (ה"ג) כתב: והיאך מתירין מבוי מפולש, עושה לו צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן, ע"כ. ולא רמיזא מילתא באורייתא דדרך זו היא פחות מי"ו אמה, ומ"מ כתב הרמב"ם דלא בעינן דלתות כלל. והעיר בזה המגיד משנה על אתר.
♦
נראה שיש לחלק בין סוגי רשויות הרבים על פי הבנה בהגדרת רה"ר
ואי לאו דמסתפינא אמינא, דיש לחקור בלשון ששנו חכמים בלשון המשנה, מה הוא עניין 'רשות' הרבים? מה הכוונה במילה רשות. בדברי חז"ל יש שני פירושים למושג 'רשות'. האחד – שלטון. והשני – לאפוקי חובה. בפירוש הראשון באו הרבה הלכות בדברי חז"ל - 'באת רשות העני באמצע' (פאה פ"ו ה"ט), הפועלים אין להם רשות לתרום (תרומות פ"ג ה"ד), נוטל רשות ונותן רשות בעירובין (פ"ו ה"ג ובכמה דוכתין), אלו הן משום רשות לא דנין וכו' (ביצה פ"ה ה"ב), משהשיאה אין לאביה רשות בה (כתובות פ"ד ה"ב וכן נדרים פ"י ה"ב). והמקורות המפורשים ביותר במשנת אבות 'הוו זהירין ברשות' וכן במכשירין (פ"ב ה"ה): אם יש בה רשות רוחץ בה מיד: ע"כ. וכתב הרמב"ם שם: וכבר בארנו באבות כי שם הממשלה רשות. ע"כ.ואם כנים אנו בזה, אפשר לפרש את המושגים של רשות הרבים (ורשות היחיד) באופן הבא, רשות הרבים היינו מקום שיש לרבים שלטון גמור להלך שם ולעשות שם כל חפציהם. וממילא ככל ששלטון הרבים נפגם, גם חוזקה של רשות הרבים הנ"ל נפגם.
לכן, לפי רבי יהודה, ברגע שיש שתי מחיצות מקבילות, כבר לא חשיב כרשות הרבים דאורייתא, שכן עד בוא המחיצות היו יכולים הרבים לילך לכל כיוון, ולאחר בוא המחיצות כבר התמעטה דרך הילוכם רק לכיוון אחד והיפוכו. וזו הסיבה שבפסי ביראות שדרך הרבים מפסקתה, יש לסלקה לצדדים לפי רבי יהודה, דאף שיש שם ארבע מחיצות, מ"מ כל שהרבים יכולים לילך לכל כיוון, לא פקע שם רשות הרבים מינה. וזו הסיבה שנחלקו רב ושמואל לגבי מבוי עקום, אם תורתו כסתום או כמפולש, שכן ברגע שהמבוי עקום, הרבים צריכים לפנות, והדרך אינה ישרה[9]. וזה בעצם יסביר את כל דין החיפופי, גידודי וצידי רשות הרבים, שברגע שיש קושי בהילוך, כבר שם רשות הרבים של המקום נפגם במקצת, או אף נפגע לגמרי והופך להיות כרמלית או רשות היחיד.
♦
על פי זה יש לחלק בין רשויות של רבים
ואם כנים אנו בזה, יוצא בס"ד שיש ג' סוגים של רשות הרבים, וכולם מן התורה.א. סרטיא – רחוב רחב, ופלטיא – רחבה שמתקבצים בה לסחורה[10]. ואליבא דהרמב"ם (פי"ד ה"א) גם מדברות ויערות, כיוון שהם מקומות אשר הם הפקר לרבים, ממילא נחשבים כרשות הרבים, דלרבים יש שלטון שם[11]. מקומות כאלה אין להם שום תיקון כל עוד הם קיימים כמו שהם[12].
ב. רשות הרבים הנמצאת ברשות היחיד, והוא דין ירושלים. שאם דלתותיה ננעלות בלילה (או ראויות להינעל, ועי' לקמן) חשיבא רשות היחיד. ואם לאו, נחשבת כרשות הרבים גמורה (ועוד נבאר בזה לקמן בס"ד).
ג. מבואות המפולשים לרשות הרבים. מבוי שמפולש לרשות הרבים שיש בו י"ו אמה, יחשב כרשות הרבים, אולם דרך תיקונו תהא בלחי או קורה וצורת הפתח.
♦
שיטת רש"י בהגדרת הרשויות
מפורסם הדבר, שכדי להגדיר רשות הרבים לדעת רש"י, בעינן ס' ריבוא העוברים באותה הרשות בשבת, ואז תהיה הרשות רשות הרבים. ובס"ד עוד נעסוק בשיטה זו לקמן. אולם מעיון בדברי רש"י בכמה דוכתין, נראה דלא פשוט הדבר.זה יצא ראשונה. כתב רש"י (שבת ו ע"א) על הברייתא המגדירה את רשויות השבת: ומבואות - של עיר, רחבים שש עשרה אמה. ע"כ. וכן כתב בעירובין (ב ע"א): דמדאורייתא איתסר הוצאת רשות הרבים בשבת, ומה היא רשות הרבים? סרטיא ופלטיא גדולה, כדאמרן בפרק יציאות השבת (שבת ו, ב) שדומין לדגלי מדבר, דכל מילי דשבת ממשכן גמרינן, ועגלות של לוים ברוחב שש עשרה אמה אזלי, כדאמרן בהזורק (שבת צט, א) הלכך לא הוי רשות הרבים בציר משש עשרה אמה רוחב, ומפולש משני ראשין, ע"כ. ומבואר הכא דכל מאי דגמרינן ממשכן, הוא לעניין רוחב הדרך ותו לא. ולא זכר שר כלל ועיקר שיש תנאי של ס' ריבוא.
ומאידך כתב רש"י (עירובין ו ע"א): רשות הרבים - משמע רחב שש עשרה אמה, ועיר שמצויין בה ששים ריבוא ואין בה חומה, (או) שהיה רשות הרבים שלה מכוון משער לשער שיהא מפולש, דומה לדגלי מדבר. ע"כ.
ומבואר דבעינן ס' ריבוא שמצויים בעיר (או שעוברים ברשות) כדי להגדיר את המקום בתור רשות הרבים, בנוסף על התנאי של י"ו אמה.
וכן כתב עוד בע"ב ד"ה ירושלים: רשות הרבים שלה מכוון משער לשער, ומפולש, ויש בה דריסת ששים ריבוא ורחב שש עשרה אמה ע"כ.
ועל פניו יש סתירה בדברי רש"י הללו, דמחד גיסא כתב רש"י שרשות הרבים חשיבא בי"ו אמה. ומאידך כתב דבעינן ס' ריבוא (ומפולש).
♦
יש לתרץ באופן שכתבנו בס"ד
ועל פי מה שכתבתי לעיל שיש לחלק בין סוגי רשויות הרבים, יש לחלק גם הכא, שבסתם מבואות שיש בהם י"ו אמה, די בזה בכדי שיחשבו רשות הרבים. אולם לגבי ירושלים, או שאר ערים גדולות שבהן עסק רש"י בְּדַבְּרוֹ, בהן מבואר העניין של ס' ריבוא. וכ"ה בדף ו ע"ב בד"ה אבולי.כלומר מ"ש רש"י דבעינן ס' ריבוא, אינו עניין בכדי להגדיר את המקום כרשות הרבים, אלא בכדי להסביר למה רשות רבים כי האי בעיא דלתות, ולא די לן בלחי וקורה וצוה"פ. ולעולם רשות הרבים מיקריא בי"ו אמה ותו לא.
♦
מדברי רש"י בדין שיור יש מקום לעיין בזה
והנה בדין שיור שעושים לעיר של רבים, כתב רש"י (נט ע"א ד"ה עיר של יחיד) בהגדרת עיר של יחיד: עיר של יחיד - שלא היו נכנסין בה תמיד ששים רבוא של בני אדם, ולא חשיבא רשות הרבים, דלא דמיא לדגלי מדבר. ע"כ. ומבואר לכאורה שכל שלא נכנסים בה ס' ריבוא לא חשיבא כרשות הרבים.אולם המעיין ישר יחזו פנימו, דהא לא תברא. שכן רש"י מיד בהמשך (ד"ה מערבין את כולה) בדין עיר של יחיד שנעשית של רבים שדינה הוא שמערבין את כולה ואין צריכה שום תיקון כתב: כבתחלה, ואין מבואותיה צריכין תיקון, שהרי היא כחצר אחת, וכגון שאין בה רשות הרבים גמורה של שש עשרה אמה, ואם יש בה - מפרש בגמרא תקנתא לרשות הרבים שבתוכה. ע"כ. כלומר שמה שהופך את המקום להיות רשות הרבים 'גמורה' הוא דווקא רוחב של י"ו אמה.
ונראה פשוט שלדעת רש"י יש לחלק בין 'רשות הרבים' ל'רשות הרבים גמורה'. דהאי דינא דרבנן של שיור נצרך רק היכא שישנם רבים הנמצאים בעיר, ומניינא דהאי רבים הוא – ס' ריבוא. זו ההגדרה של רבים המצריכים לקיים דין דרבנן של שיור. וחומרא אית ביה, שאפילו אין באותו המקום 'רשות הרבים גמורה' כלומר י"ו אמה, אכתי יש לעשות כן. אולם לא עלה על דעת רש"י לומר שכדי להגיע להגדרת המינימום של רשות הרבים, בעינן ס' ריבוא.
וכן מוכח מדברי רש"י לקמן (ד"ה ושל רבים שנעשית של יחיד) שכתב: רבותא אשמועינן דאף על גב דנעשית של יחיד - אין מערבין את כולה, הואיל ותחלתה של רבים, דדילמא הדרא ומתעבדא של רבים ואתו לערובה כולה, ואסור לערב עיר של רבים בלא שיור, ואף על גב דאין בה רשות הרבים גמורה, שלא תשתכח תורת רשות הרבים, ע"כ. ומבואר שעיר של רבים, כלומר שיש בה ס' ריבוא אך אין בה 'רשות הרבים גמורה', צריכה שיור, אע"ג דחשיבא מן הדין ככרמלית. ושפיר יש לומר בדעת רש"י דבעיר שיש בה י"ו אמה, פשיטא שיש לשייר בה כעיר חדשה שביהודה, דלא תהא כהנת כפונדקית.
♦
יש לעיין בלשון רש"י בהגדרת ששים ריבוא
ואני בטרם אכלה לדבר בשיטת רש"י, אומר שרש"י לא אמר שברחוב שעוברים בו, בעינן שיעברו בו ס' ריבוא. בכל מקומות מושבו כתב רש"י: ועיר שמצויין בה ששים ריבוא (עירובין ו' ע"א), וכן ויש בה דריסת ששים ריבוא ורחב שש עשרה אמה (שם ד"ה ירושלים), וכן ויש בה דריסת ששים ריבוא (שם נט ע"א). והלא דבר הוא. ונראה לומר בדעת רש"י דששים ריבוא אינו דריסת הרגל בכל רחובות העיר בכל רגע. אלא שיש ס' ריבוא אנשים המצויים בעיר הזו, ויש להם דריסת רגל בעיר, כלומר אינם מנועים מללכת בעיר[13]. ואמטול הכי עיר זו חשיבא רשות הרבים, כלומר הדין של ס' ריבוא הוא גדר משני בכדי להחשיב את העיר כעיר גדולה[14], עיר של רבים ולהצריך אותה תיקונים נוספים מעבר לחומה גבוהה, אלא גם דלתים (ובריח?).♦
שיטת הרמב"ם בזה
ובאמת נראה שגם הרמב"ם כיוון לחילוק מעין זה[15]. דמחד גיסא כתב הרמב"ם (פי"ד ה"א מהל' שבת): ארבע רשויות לשבת: רשות היחיד ורשות הרבים וכו', איזו היא רה"ר? מדברות ויערים ושווקים ודרכים המפולשין להן, ובלבד שיהיה רוחב הדרך יו' אמה ולא יהיה עליו תקרה, ע"כ. כלומר שמבוי המפולש לרשות הרבים, גם הוא רשות הרבים גמורה, דרחבו י"ו אמה. ובדרך תיקונו כתב הרמב"ם (פי"ז ה"ג): והיאך מתירין מבוי מפולש, עושה לו צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן, ע"כ.ומאידך כתב שם בהלכה י': שני כתלים ברשות הרבים והעם עוברים ביניהם כיצד מכשיר ביניהם עושה דלתות מכאן ודלתות מכאן ואחר כך יעשה ביניהם רה"י, ואינו צריך לנעול הדלתות בלילה אבל צריך שיהיו ראויות להנעל, היו משוקעות בעפר מפנה אותן ומתקנן להנעל, אבל צורת פתח או לחי וקורה אינן מועילין בהכשר רה"ר. ע"כ.
ועל פניו קשיא טובא, דהלא אין הבדל בין מבואות המפולשים בהלכה ג' להאי דינא דידן בהלכה י', וא"כ אמאי פלגינהו הרמב"ם בתרתי, ועוד נתן תיקון שונה לכל אחד מהם? אלא ודאי, שכוונת הרמב"ם היא שמבואות המפולשים, אע"ג דהם רשות הרבים גמורה, מ"מ דרך תיקונם קל יותר. אך רשות הרבים גדולה דעיר וכד' (דהאי דינא דהלכה י' הוא דינא דירושלים), ביה בעינן דלתות. והרי הוא כמבואר בדעת רש"י.
ובאמת בזאת יבחנו, שלדעת רש"י ההגדרה של רשות הרבים כי האי דבעיא תיקון גדול, היא רשות הרבים של עיר שיש בה ס' ריבוא, והוא רשות הרבים מפולש. אולם לדעת הרמב"ם אכתי לא ברירא מילתא כאיזה צד תובדל רשות הרבים גדולה דבעיא דלתות, מרשות הרבים קטנה דדי לה בלחי וקורה וצוה"פ. ומ"מ הויא מילתא דשויא לתרווייהו דרשות הרבים שאמרו, לעולם אינה קצרה מי"ו אמות. וכ"כ המאירי (בית הבחירה עירובין ו' ע"א סוד"ה כבר ביארנו בראשון) בדעת הרמב"ם[16].
♦
שיטת התוספות בהבדלים שבין רשויות הרבים
והנה רבותינו בעלי התוספות (עירובין ו' ע"ב ד"ה וכי תימא), רוח אחרת היתה עמם בזה, והקשו דאם אמת נכון היה הדבר, וגם ברחובות המפולשים לרשות הרבים, דינם הוא שיהיו ברוחב י"ו אמה וכדעת רש"י (והרמב"ם), היאך רבי יהודה מתיר את הרשות הזו רק בלחי וקורה. הלא בדין מבוי ופסי ביראות אין רבי יהודה מתיר יותר מי"ג אמה ושליש! ותירצו דכל רשות הרבים שיש בה י"ו אמות אין מועיל לה תיקון, אלא דלתות ננעלות בלילה בלחוד. ומבואות המפולשים לרשות הרבים, חשיבי רשות הרבים גם בפחות מי"ו אמה, ובלבד שיחשבו כהמשך של רשות הרבים והרבים בוקעים בה ביושר.♦
אפשרות לתרץ באופן אחר את קושיית התוספות
וכשאני לעצמי מה אני, ומ"מ תורה היא וללמוד אני צריך, דאליבא דאמת ניתן לתרץ באופן אחר את קושיית התוספות בס"ד. דבריש כל מראי'ן יש לציין, שגם המבוי של תחילת עירובין וגם רשות הרבים שכתלים משני צידיה, לא חשיבי כרשות הרבים כלל. דלדעת רבי יהודה שתי מחיצות דאורייתא. וממילא לא עסקינן הכא בדין תורה של רשות הרבים. ואם כן הוא, שפיר יש לחלק בין 'דרך' לבין 'פתח'. בריש עירובין דהתם רבי יהודה לא שארי יותר מי"ג אמה ושליש, עסקינן בפתח, ואמרינן שאם הוא יותר מי"ג אמה ושליש כבר לא חשיב 'פתח' אלא פרצה, ודרך היתר הפרצה הוא על ידי מיעוט בלחוד. אולם הכא הא עסקינן בדרך, ובדרך לא בעינן מיעוט, דאין עניין למעט את הדרך, אלא יש ליצור סתימה. ולחי הא חשיב כמחיצה. וגם קורה איכא מאן דאמר הסובר דחשיבא כמחיצה, וגם פי קורה יורד וסותם. ולדעת רבי יהודה שפיר מהני סתימה כזו ברשות שאינה רשות הרבים מן התורה.ואם כן הוא, ממילא אין אנו נצרכים לומר שיש רשות הרבים שהיא בפחות מי"ו אמה.
♦
מקור התנאי של ס' ריבוא להגדרת רשות הרבים בקדמונים
הנה ראש בני ישראל, רש"י הקדוש כתב בכמה דוכתין, דבעינן ברשות הרבים ס' ריבוא. אולם בס"ד כבר הוכחנו לעיל בס"ד (תחת הכותרת שיטת רש"י בהגדרת הרשויות) שדעת רש"י אינה כן, ולא עלה על דעתו דעת עליון, לומר שבלא ס' ריבוא לא חשיב הרחוב כרשות הרבים. אולם מדברי כמה ראשונים משמע שהבינו כן את דברי רש"י, וחלקם אף נקטו כן להלכה. כמו שעיני המעיין תחזינה מישרים לקמן. אולם אליבא דאמת נראה דנפתח כבר בגדולים.♦
מקור התנאי של ס' ריבוא בגאונים
ואנכי מצאתיה בכמה ראשונים (תוספות עירובין ו ע"א ד"ה כיצד, וכן ברמב"ן, במאירי ועוד) שכתבו שגם בה"ג כתב כן דבעינן ס' ריבוא. ואף שכתב המשנ"ב שאינו נמצא בבה"ג שלפנינו, מכל מקום מרן הגרע"י (ח"ט סי' ל"ג) כתב שהעיתים בסי' רח הביא את לשון בה"ג הזו, וז"ל: וכתב בעל הלכות הכי וכו' ואסור למשקל אבנים של ביהכ"ס מרה"ר בשבת אבל בכרמלית שרי, והכי אמרי משמיה דרב יהודא אלוף דמנהר פקוד דבצרה ביממא רה"ר ובלילה דאיכא חראסי כרמלית היא[17], רה"ר דוכתא דדשין ליה שית מאה אלפין גברא ביומא כדגלי מדבר: ע"כ. ולא ברור מלשונו אם הגדרת רה"ר התם היא מדברי בה"ג או מדברי רב יהודה מנהר פקוד[18]. ומכל מקום ברור הדבר שהגדרת רשות הרבים בעיא ס' ריבוא איש. וגם אנכי מצאתיה בתשובה אחרת לגאונים (שערי תשובה סי' רט וכן הובאה בעיתים): והלכתא, מדינות ועיירות שאין בהן ששים רבוא, ואפי' יש בהן ששים רבוא ויש עליהם חומה ודלתותיהן ננעלות בלילה, אין נעשות רה"ר ואין חייבים עליהן כרת וסקילה מ"ט? דבעי' כדגלי מדבר שלא היה עליהם גדר. אבל יש עליהן גדר אפי' היתה כירושלם שהיו בה אלף אלפים אין נעשית כרה"ר דאמר רבה בר בר חנה אמ"ר יוחנן אלמלא ירושלם דלתותיה ננעלות בלילה חייבי' עליה משום רשות הרבים, אלא הרי היא ככרמלית ואם מגופפת אותה עיר ואין בה פרצות רחבות יתר מעשר אמות ומניחי' עירובן בבית א', הרי היא כרה"י גמורה ומותר לטלטל בה לצורך השבת וכל פרצה שהיא כעשר אמות מותרת ומפני שהיא כפתח יתר מכאן אסורה ואם יש בה יתר מעשר אמות ואפי' עירבו אסור לטלטל וכן הלכה: ע"כ. ומדברי הגאון הנ"ל עולה שאכן, כל שאין ס' ריבוא בעיר[19], לא חשיבא כרשות הרבים אלא ככרמלית. וכן הוא בספר האשכול הלכות ציצית (סי' ו'): ובתשובה לגאון מי שנפסקה לו ציצית בדרך בשבת אי מקום שנפסקה רשות הרבים הוא, מקום שיש בו ששים רבוא בני אדם, אסור לטלטלה עד שתצא שבת, ע"כ. וכתב האור זרוע (הל' עירובין סי' קס"ד) שכדעת בה"ג כתב גם כן בספר בשר על גבי גחלים[20].ואם כן על פניו, אף אם בדעת רש"י אין זה נכון, מ"מ כבר הגאונים כתבו כן[21]. וכל דבריהם דברי קבלהכ.
בדברי הגאונים ישנם כמה פנים להסתפק
ואיברא, דאף על גב ששפתי הגאונים ברור מיללו, דבעינן ס' ריבוא בכדי להחשיב את המקום כרשות הרבים. אחר העיון יש מקום לפלפל בזה קצת.[22]זה יצא ראשונה. הא דקיימא לן במסכת שבת (צט ע"א), ששיעור דרך רשות הרבים הוא י"ו אמה. מדברי הגאונים הנ"ל היא להם נעלמה, ולא זכרו כן בהלכות שבת, ואף בה"ג שבודאי היה אמור להזכיר כן, לא הזכיר תנאי זה. וצ"ב דהוא גמרא מפורשת.
ואדרבא, יש תימה בתוך דברי בה"ג עצמו שכתב: ולא מיבעיא דרך רשות הרבים דאורח מלכא היא ואסיר לטלטולי היכא דליכא עירוב, אלא אפילו בין מן מבוי למבוי, ובין מן חצר לחצר, ובין מן חצר לבית, ובין מן בית לחצר, אסיר לטלטולי כל שהוא. ע"כ. ומן הלשון 'אורח מלכא היא' 'שדרך המלך היא' יש ללמוד ששיעור רשות הרבים לפי בה"ג הוא אחר. דהכי תנינן בגמרא בבבא בתרא (צט ע"ב), שדרך המלך אין לה שיעור. ולפי זה, הא לא קשיא למה לא הזכיר בה"ג את שיעור רשות הרבים, דרשות הרבים היא כפי דרך המלך, ודרך המלך אין לה שיעור.
ואם כן הוא, שפיר יש לומר שהגדרת רשות הרבים לפי אלו הגאונים היא שונה מאשר הגדרת שאר הראשונים, שכתבו בהדיא דבעינן י"ו אמה.
ואשר על ידו השני, קשה טובא, דמניין להו לרבנן האי תנאי דס' ריבוא, אחר שהוא לא נזכר בהדיא בתלמוד.
♦
ביאור שיטת הגאונים
ואליבא דאמת נראה לפרש בדעת הגאונים, דבעו ס' ריבוא ולא הזכירו י"ו אמה, מפני דאינהו שמיעא להו דתלמודא בצט ע"א דאמר: אלא דקיימא לן דרך רשות הרבים שש עשרה אמה אנן דגמרינן לה ממשכן דמשכן חמיסרי הואי ע"כ. דאף שהיה אפשר לפרש כן לעניין שבת, מ"מ הגאונים סברי שלא נאמר זה לעניין שבת כלל, אלא בעלמא, 'הא דקיימא לן, בעלמא לדוגמא במסכת בבא בתרא, דדרך הרבים היא יו' אמה, גמרינן לה ממשכן'. ולא נאמר זה לעניין הגדרת רשות הרבים דאורייתא.ואילו הוה גרסינן בתלמודא 'דרך הרבים' במקום 'דרך רשות הרבים' הוה ניחא לי טפי. ובאמת מצאתי כגירסא זו בכתב יד (NLI4386.1). אולם אף אם לא נגרוס כן, אלא כגירסת רוב כתבי היד (וכן נראה מדברי רב ניסים גאון, שלא גרס כן, אלא גרס כלפנינו), נמי לא קשיא, דשפיר יש לומר דאורחא דמילתא קתני[23].
אולם אי קשיא הא קשיא, דעל פני וכל מילי דשבת ממשכן ילפינן להו, וא"כ היה לגאונים ללמוד מהך סוגיא שהגדרת רשות הרבים היא בי"ו אמה.
ונראה לתרץ אליבא דבה"ג ודעימיה בס"ד, דכל מילי דשבת ממשכן ילפינן להו, היינו בעניין הקמת המשכן. אולם העגלות אינן עניין להקמת המשכן אלא לנשיאתו ממקום למקום. ובכי האי גוונא לא ילפינן להו[24].
ואם כנים אנו בזה, יוצא שלשיטת הגאונים לא נאמרה שום הגדרה לרשות הרבים במסכת שבת. וא"כ אין להקשות על הגאונים כיצד הם אומרים דבעינן ששים רבוא. דקושיא זו נובעת מכך דאמרינן 'כיצד שבקתם סוגיא מפורשת, ואחזתם בסברא בעלמא שלא נזכרת בהדיא'. שכן לפי הגאונים שום דבר לא נזכר בהדיא, והגאונים היו חייבים לחדש איזו סברא בעניין רשות הרבים.
ועל כן נראה לענ"ד לומר בדעת הגאונים כך, אליבא דבה"ג ודעימיה הגדרת רשות הרבים הבסיסית היא 'אורח דמלכא' 'דרך המלך', כלומר דרך ראשית מרכזית, מיושרת. דרך שאין צורך לעקם דרכו ולילך בה. אלא זו דרך חשובה ומרכזית. ולפי זה כל דרך בין-עירונית נחשבת כרשות הרבים. דחשיבא כדרך המלך, ודרך המלך אינה צריכה ששים ריבוא. אולם אם כן הוא, הוקשה לגאונים כך – הרי מצאנו כמה דינים בגמרא בשבת ובעירובין, דמיחזי מהם שיש רשות הרבים גם בדרך שהיא בתוך העיר. ועל כן תירצו כך, דבעיר שיש בה ס' ריבוא, זו הדרך וזו העיר הנחשבת כרשות הרבים מן התורה. ולא בכדי הוזכר הששים ריבוא בבה"ג בסמיכות לדין דבצרה, שהיא עיר. וכן הוא בתשובת הגאונים (שערי תשובה רט), דאיירי במדינות ועיירות. וכן יש לפרש בדברי הגאון שהובא באשכול, דהיכן אדם הולך עם הציצית בשבת? בסתמא דמילתא אזיל מביתיה לברא. וזכר לדבר מדברי רש"י, שגם הוא הזכיר את הדין של ס' ריבוא רק היכא דעסיק בעיר.
ועוד יש לסייע לדרך זו מדברי בה"ג מהמשך דבריו (עירובין פרק הדר עמ' קסו): וצריכה מתא למיעבד לה עירוב הדר הודראנה, בחבלים או בצורת הפתח. ומבוי דפתי פתחיה עשר אמות, סגי ליה בלחי או קורה, ואי פתי טפי מעשר אמות, בעי צורת הפתח או חבלים, ואי אית ביה פירטאתא[25] בשורא דמתא, כל פירטאתא דבצירא מעשר אמות שריא בלא צורת הפתח ובלא חבלים, טפי מעשר אמות צריכה צורת פתח או חבלים. וצורת פתח שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן. קורה דשדיא עילוי מבוי הרי היא כחבל. לחיים היינו פצימא. ואי אית לה למתא שורא, אי נמי הורין לה נהרואתא, אי נמי יתבא על תילא דמידליא עשרה טפחים זה הוא ערובה ולא צריכה אלא ערובי חצירות. ע"כ. וכד תידוק שפיר במילתא, תבין ותדע שבה"ג לא הזכיר כלל את הדין של 'ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה' וכו'[26]. ועל פי דרכנו, פשיטא. דכל רשות של רבים הנמצאת בתוך העיר, בודאי שאינה 'אורח מלכא' דרך מיושרת וגדולה[27]. ועל כן ס"ל דהאי דינא אינו להלכה, וכיוון שבירושלים[28] לא נכנסים בפשטות ס' ריבוא[29], ברור שירושלים לא חשיבא רשות הרבים[30]. (ולקמן כתבתי בס"ד עוד תירוץ למה בה"ג לא פסק את הדין של דלתותיה ננעלות בלילה).
ועוד בה, מפורש בדברי בה"ג דלעיל שאפשר להתיר עיר שלמה רק על ידי צורת הפתח[31]. וזה יכון בעיקר אם נאמר שרשות הרבים הנמצאת בתוך עיר, לא נחשבת כרשות הרבים גמורה, אלא ככרמלית. וזה רק אם נאמר דלא שמיעא להו כלומר לא סבירא להו האי דינא של י"ו אמות.
ועוד נראה בתשובה לגאון (הובאה בעיתים סי' קלג) דמבוי שהשואלים נקטו כדבר פשוט שאין ביניהם רשות הרבים. והגאון כלל לא חלק עליהם, ובתשובתו הרמת'ה אמר שאם המבוי מפולש לדרך הרבים (!) הרי הוא מפולש לכרמלית. ועל פניו תשובה זו קשה עד מאוד, אא"כ נאמר כדברינו, דליתא רשות הרבים בתוך עיר, וכדעת בה"ג.
וגם הלום ראיתי אחרי רואי, שכן כתב רבינו הרמב"ן בדעת הגאונים (נט ע"א) בהדיא וז"ל: ושמא דעת הראשונים לומר שהאיסרטיא שהיא כבושה חוץ לעיירות והולכים ממנה מעיר לעיר וממדינה למדינה עד סוף כל העולם אין מדקדקין בה בעוברין עליה ששים רבוא דהא דכולי עלמא הוא, אבל בתוך העיר אין שם רשות הרבים בלא ששים רבוא דתהוי כדגלי מדבר, ע"כ. ואף שסיים עלה דאינו מחוור, בס"ד זכינו לחוור הדק היטב היטב הדק שיטה זו תהילות לאל[32].לא
יש מקום לפקפק בהנחה שי"ו אמה לא נאמר לעניין שבת כלל
והנה אחרי שור'י ניחמתי, דליתא בדעת בה"ג ודעימיה האי דינא די"ו אמה כהגדרה לרשות הרבים. שכן הסוגיא נקטה כן בפירוש, וכדי לומר שלא נאמר גדר זה לעניין שבת, נצטרך לעקם הרבה את הפשט. וזה לא יתכן.[33]ואף שלגוף שיטת הגאונים שרשות הרבים היא בעיקר דרך העוברת מעיר לעיר, אין זה קשה וכמו שאכתוב לקמן בס"ד (תחת הכותרת יש להסביר את הדין של י"ו אמה אף לשיטת בה"ג ודעימיה עמ' ). מ"מ קשיא לי טובא ההתעלמות המוחלטת של הגאונים מהאי דינא[34].
ואחר העיון נראה לפרש בס"ד, דבה"ג כלל לא התעלם מהאי שיעורא די"ו אמה. והסיבה שכתב "דרך המלך" אינה כדי למעט דרך שהיא י"ו אמה. אלא הוה סליק אדעתיה דבה"ג דאם נאמר בדיני שבת דרשות הרבים הויא י"ו אמה, יכול הטוען לטעון ולומר שדווקא שיעור זה הוא המחייב, לא פחות ולא יותר. ואינו כשאר שיעורי שבת[35], דשמא כל שהדרך גדולה ורחבה יותר, לא מיקריא דרך, דכיוון דכל מילי דשבת ממשכן ילפינן, שמא נאמר זה השיעור בצמצום. שכן כשם שרשות הרבים תופסת עד עשרה, הוה סליק אדעתין שתופסת עד י"ו אמה. קא משמע לן בה"ג דזה אינו, דכל דרך מרכזית וחשובה, כדרך בינעירונית – הויא רשות הרבים אף ברחבה מי"ו אמה.
ועוד ניתן לומר שבה"ג נקט בלשון 'אורח מלכא' כדי לשלול שני עניינים - חד מאי דכתבינן לשלול שרשות הרבים לא תתפוס אלא עד י"ו אמה, קמ"ל שכל דרך הרחבה מיו' אמה, חשיבא. ואשר על ידו השנ'י, אתא למימר דלא תימא שכל דרך שהיא י"ו אמה חשיבא כרשות הרבים. זה אינו, דאין חשובה רה"ר אלא אורחא דמלכא, כעין הדרך שבחוץ שהיא גדולה ומרכזית, או דרך שהיא בתוך העיר אך מפולשת לדרך שבחוץ. אך שאר הרחובות הנמצאים בתוך העיר, אף שיהיו רחבים ל"ב אמה, כהנה וכהנה, כל עוד אינם מפולשים לרשות הרבים שבחוץ, אינם נחשבים כרשות הרבים. וכל זה כשיטת הגאונים אשר כתבתי בס"ד.
♦
יש לדון בדעת בה"ג האם ההיתר של צורת הפתח הוא דווקא לכרמלית
ועל פי דברי בה"ג הנ"ל, יש מקום לומר דאף שאליבא דאמת העיר אינה אלא כרמלית, כיוון שהיא לא דרך מיושרת לרבים כדרך המלך. אולם נראה שיש מקום לחלק ולומר שגם בעיר שיש בה רשות הרבים מן התורה תועיל צורת הפתח. שכן אף שמקור הדין שצורת הפתח מועילה, עסק בכרמלית (ועי' בזה לקמן בס"ד תחת הכותרת מקור הדין שדי בצורת הפתח לכרמלית עמ' ), מ"מ אינו מוכרח שדווקא בכרמלית הדברים אמורים. וראיה לכך מדברי בה"ג בעצמו, שנקט וז"ל: וצריכה מתא למיעבד לה עירוב הדר הודראנה, בחבלים או בצורת הפתח. ע"כ. וברור הדבר שחבלים מועילים גם בהיתר רשות הרבים דאורייתא, וכן עבדינן מעשה בלבוד בסוכות ובכמה דינים. ואם כן, שפיר יש לומר בדעת בה"ג שכשם שמועילים החבלים בכל גווני, כך מועילה גם צוה"פ. והגע בעצמך, דאם צוה"פ דינה כלחי וקורה (כפי שרואים בגמרא בעירובין דכך יש להתיר מבואות המפולשין), למה שלא תתיר את מבואות העיר?♦
דקדוקים בלשון בה"ג והכרעת דעתו בס"ד
ובאמת יש מקום לחכוך בדעת בה"ג. שכן כך כתב וז"ל: וצריכה מתא למיעבד לה עירוב הדר הודראנה, בחבלים או בצורת הפתח. ומבוי דפתי פתחיה עשר אמות, סגי ליה בלחי או קורה, ואי פתי טפי מעשר אמות, בעי צורת הפתח או חבלים, ואי אית ביה פירטאתא בשורא דמתא, כל פירטאתא דבצירא מעשר אמות שריא בלא צורת הפתח ובלא חבלים, טפי מעשר אמות צריכה צורת פתח או חבלים. וצורת פתח שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן. קורה דשדיא עילוי מבוי הרי היא כחבל. לחיים היינו פצימא. ואי אית לה למתא שורא, אי נמי הורין לה נהרואתא, ע"כ.וכמה קשיים עולים מלשון בה"ג הכא. זה יצא ראשונה, מה המשמעות של הביטוי 'הדר הודראנה'. ואשר על ידו השני, ברישא כתב בה"ג 'ואי אית ביה פירטאתא בשורא דמתא' ומבואר שיש לעיר חומה. אולם בסיפא כתב 'ואי אית למתא שורא' כלומר שעד כען עסקנו בעיר דלית לה שורין. וכן מה הכוונה 'הורין לה נהרוותא'? מה פירוש המילה 'הורין'.
ובאמת בבה"ג שהוציא הרב עזריאל הילדסהיימר הבחור איתא (ח"א עמ' 260): ואי צריכא מאתא למיעבד לה עירובא הדר הודרנא בחבלים או בצורת פתח. ומבוי שרוחב פתחיה עשר אמות, סגי ליה בלחי או בקורה. טפי מעשר אמות, בעי צורת פתח או חבלים, ואי אית ביה <בשורא דמאתא> פירטאתא, כל פירטאתא דבצירא מעשר אמות שריא בלא צורת פתח ובלא חבלים. טפי מעשר אמות, צריכא צורת פתח או חבלים וכו' ואי אית לה למאתא שורה אי נמי הדרין לה נהרוותא אי נמי דיתבא אתילא דמידליא עשרה טפחים, זהו עירובה ולא צריכה אלא לעירובי חצרות וכו' ע"כ.
ועל פי נוסח זה יוצא ברור שבה"ג עוסק הכא בשתי מציאויות. הראשונה בעיר שאין לה חומה, ולכן צריכה עירוב של צוה"פ או חבלים סביב לה (וזהו פירוש הדר הודראנה). ובמציאות השניה עוסק בה"ג בעיר שיש לה חומה. וכנראה המילים 'בשורא דמאתא' המוקפות בנוסח הר"ע הילדסהיימר, הן כנראה תיקון של סופר שלא הבין היאך יהיו פרצות אי ליכא חומה, ולכן הטיל חומה גם ברישא. אולם אליבא דאמת לק"מ, דשפיר יש לומר שאין חומה אך בין הבתים יש פרצות.
ויותר על כן יש לדקדק מלשון בה"ג, שלפי נוסח הר"ע הילדסהיימר, לא דיבר כלל בה"ג בריש אמירי'ו מה דין עיר שיש לה חומה, ובחומה פתחים או פרצות יתרים על עשר אמות. ואפשר לומר בדעתו שאם יש לעיר חומה, אפילו שיש פרצות יתרות על עשר אמות, אין הן הופכות את העיר לכרמלית או לרשות הרבים, דכל שהעומד מרובה על הפרוץ די בזה[36].
♦
יש להסביר את הדין של י"ו אמה אף לשיטת בה"ג ודעימיה
ובאמת, אף למאי דכתבית, איכא לאקשויי, כיצד בה"ג ואחוזת מרעהו נתעלמו מתלמוד ערוך דרשות הרבים היא י"ו. ואף אם נאמר דאינו ערוך לדידיה, על פי מאי דכתבינן, מ"מ הא אנן קיימינן בלא תוכל להתעלם, ואיך נתעלם אנחנו מגמרא ערוכה רק בשל דעת בה"ג וסיעת מרחמוהי? וגם הא קשיא, כיצד יסביר בה"ג גמרא זו לדידיה.ואנא אמינא אחר העיון, דאף דבה"ג לא פסקה להא מילתא די"ו אמה, מ"מ עכ"פ לא קשיא מינה מידי על שיטת בה"ג. הלא מה היא שיטת בה"ג? שרשות הרבים אינה בעיר אלא בדרך. ואם כנים אנו בזה, אזי גם הגמרא העוסקת בעגלות אינה עוסקת בעיר, דהיינו בעם ישראל בחנייתם במדבר, אלא כאשר נסעו המחנות, ויהי בהיותם בדרך, משם דקדקנו את רוחב רשות הרבים. ובה"ג לא סבירא די"ו אמה הוא הרוחב. אולם עכ"פ אין להקשות מגמרא זו על בה"ג שרשות הרבים אינה רק בדרך, דהא עסקינן בדרך. ועל כן גם מסוגיא זו לק"מ על דברי בה"ג. וקצת יש לסייע לכך ממה שנקטה הגמרא 'דרך רשות הרבים'. ועי' לקמן (תחת הכותרת ויש לתרץ זאת על פי דברי התוספתא והגאונים).
♦
מתוך דקדוק שיטת התלמוד בעירובין יש לסייע לשיטת רבנן גאוני
קשיים בסוגיא דכיצד מערבין דרך רשות הרבים
הנה איתא בתלמודא (עירובין ו ע"א-ב): תנו רבנן: כיצד מערבין דרך רשות הרבים? עושה צורת הפתח מכאן, ולחי וקורה מכאן. חנניה אומר: בית שמאי אומרים: עושה דלת מכאן ודלת מכאן, וכשהוא יוצא ונכנס - נועל. בית הלל אומרים: עושה דלת מכאן, ולחי וקורה מכאן. ורשות הרבים מי מיערבא? והתניא: יתר על כן אמר רבי יהודה: (ע"ב) מי שהיו לו שני בתים משני צידי רשות הרבים - עושה לחי מכאן ולחי מכאן, או קורה מכאן וקורה מכאן - ונושא ונותן באמצע. אמרו לו: אין מערבין רשות הרבים בכך. וכי תימא: בכך[37] הוא דלא מיערבא, הא בדלתות מיערבא? והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: ירושלים, אילמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים! ואמר עולא: הני אבולי דמחוזא, אילמלא דלתותיהן ננעלות - חייבין עליהן משום רשות הרבים! - אמר רב יהודה: הכי קאמר, כיצד מערבין מבואות המפולשין לרשות הרבים - עושה צורת הפתח מכאן, ולחי וקורה מכאן. ע"כ.ולכל מעיין מיד יוקשו שתי קושיות בהא מילתא. חדא, בפשטות הגמרא שואלת 'וכי תימא בכך הוא דלא מיערבא הא בדלתות מיערבא', כלומר המסקנא אמורה להיות שבדלתות לא מיערבא. אך מיד לאחר מכן מביאה הגמרא מימרא של רבב"ח בשם רבי יוחנן שאומר שירושלים נתרת בדלתות! הא קמן שבדלתות מיערבא!
ולכן ר"ח על אתר נקט שהגמרא הקשתה על דלתות שאינן נעולות, ודברי רבי יוחנן משמיעים לנו שאין רשות הרבים נתרת אלא בדלתות נעולות.
והכא מגיע הקושי השני. ראשית, הא דבעינן נעולות, הוא בעיא בהמשך הסוגיא. וקשה לומר שכבר כעת הגמרא מניחה כדבר פשוט דבעינן נעולות, בעוד הגמרא בעצמה תקשה זאת לקמן. וכבר הקשה כן הרשב"א (ו' ע"ב ד"ה הא) ותירץ, ונשאר בצ"ע.
ועוד יש לשאול, הלא כל הנקודה של 'נעולות' כלל לא עלתה בהדיא בדברי הגמרא בריש מיליה, וגם במימרא של רבי יוחנן לא נראה שעיקר החידוש שבה להשמיענו הוא דווקא שהדלתות נעולות. אלא הגמרא שאלה האם מועילות דלתות, והגמרא היתה צריכה לתרץ דמהנו דלתות או דלא מהנו, ונעולות מאן דכר שמיה?
ובאמת, אם הגמרא היתה רוצה לומר שמערבים רשות הרבים בדלתות היה לה לומר כך 'וכי תימא בכך הוא דלא מיערבא הא בדלתות מיערבא? אין, דהאמר רבה בר בר חנה' וכו' ובשום כתב יד, או חד מן קמאיי אין גרסא כזו. ואם כן כיצד מהלך הגמרא עולה בפשטות? ואף שר"ח פירש באופן זה, מ"מ קושי'א קאי.
♦
ויש לתרץ זאת על פי דברי התוספתא והגאונים
וזאת אומר ולא אכחד, כי אליבא דשיטת בה"ג ודעימיה, דסבירא להו דאין רשות הרבים אלא הדרך ההולכת מחוץ לעיר, תבוא כל הסוגיא על מקומה בשלום.שכן אם כנים אנחנו ו-'רשות הרבים' היינו רק הדרך שמחוץ לעיר, והדרכים שבתוך העיר בסתמא דמילתא אינן רשות הרבים. אם כן, יהיה עלינו לפרש 'מבואות המפולשים לרשות הרבים' היינו אותם רחובות המפולשים ומתחברים באופן ישיר, לאותה הדרך הבאה אל מחוץ לעיר אל פאת קדמה צפונה ונגבה וימה. ואל תאמר דברי נביאות הן. שכן מגוף הסוגיא יש לפרש כן.
דהכי מיחזיא לן תלמודא. הגמרא פתחה בשאלה כיצד מערבין 'דרך רשות הרבים', ובהווה אמינא נקטה הגמרא שדי בלחי וקורה. ולאחר מכן הקשתה 'ורשות הרבים מי מיערבא' כלל? הלא בברייתא איתא 'יתר על כן אמר רבי יהודה מי שהיו לו שני בתים משני צידי רשות הרבים עושה לחי מכאן ולחי מכאן וכו' ונושא ונותן באמצע. אמרו לו: אין מערבין רשות הרבים בכך'.
ועל פניו, יש לחקור תנא היכא קאי דקתני 'יתר על כן', מה אמר ת"ק או רבי יהודה גופיה קודם לכן, שעל כך נצרך להוסיף ולומר 'יתר על כן'. ומריש מילין אמינא דקאי על המשנה בפ"ט (ה"ד): הבונה עליה על גבי שני בתים, וכן גשרים המפולשים, מטלטלין תחתיהן בשבת דברי רבי יהודה וחכמים אוסרין. ועוד אמר רבי יהודה מערבין למבוי המפולש וחכמים אוסרין: ע"כ. ואהא קאי רבי יהודה ואמר 'יתר על כן, אהאי דינא דמתניתין דשריתי עירוב במבוי המפולש, אלא אף שני בתים בשני צידי רשות הרבים יש להתירם ע"י עירוב'. א"נ קאי על דבריו לגבי גשרים ועליה על גבי שני בתים, ואמר 'דלא תימא דשריתי רק היכא שרשות הרבים מקורה, דחזי לאיצטרופי לקולא. לא תימא הכי, אלא אפילו שני בתים בשני צידי רשות הרבים בלא קירוי – דינא הכי דיש להתירם בעירוב', דשתי מחיצות דאורייתא.
והיה כאשר דימיתי כן היה, דכך איתא בתוספתא (עירובין פ"ז הי"ג): אחד חלון שבין שני בתים, ואחד חלון שבין שתי חצרות, ואחד חלון וכו', וגשרים ונפשות ורשות הרבים המקורה מטלטלין תחתיהן בשבת דברי ר' יהודה וחכמים אוסרין. יתר על כן אמ' ר' יהודה שתי חצרות זו כנגד זו ברשות הרבים נותנין לחי מיכן ולחי מיכן או קורה מיכן וקורה מכאן ומערבין ונושאין ונותנין באמצע. וחכמים אומ' אין מערבין רשות הרבים בכך וכו' ע"כ. וברור לעין כל שהלכה זו בתוספתא היא מקור הברייתא המובאת בבבלי[38]. ובאמת, איתא קמן דאיפליגו בגשרים ונפשות ורשות הרבים מקורה, ורבי יהודה שאמר יתר על כן, נתכוון לומר שאפילו אינה מקורה ש"ד לערב בכה"ג, וברוך האל שכיוונתי.
ועתה ניחזי אנן מהם אותם גשרים ונפשות? עם הגשרים והנפשות אנו נפגשים בעוד מקום, דכך איתא במשנה (עירובין פ"ה ה"א): כיצד מעברין את הערים בית נכנס בית יוצא פגום נכנס פגום יוצא היו שם גדודיות גבוהות י' טפחים וגשרים ונפשות שיש בהן בית דירה ע"כ. כלומר שמדובר על מקומות הנמצאים בפשטות מחוץ לעיר בקרבתה, ומצרפים אותם לתחום העיר. ואם כן הוא, לא נפלאת היא ולא רחוקה היא כלל, ולומר שגם בנ"ד הגשרים והנפשות, והחצרות שנקט רבי יהודה שרשות הרבים עוברת ביניהן, נמצאים מחוץ לעיר בתחילת דרך הרבים, ואמטול הכי חשיבא רשות הרבים. ולדעת רבי יהודה, כיוון ששתי מחיצות דאורייתא, שפיר דמי לערב גם דרך הרבים הזו. ועל כך אמרו לו חכמים 'אין מערבים רשות הרבים בכך'. ורבי יהודה ורבנן עוסקים באותה רשות בדיוק, הרשות הנמצאת מחוץ לעיר. והגמרא נסתפקה בנקודה זו בדיוק. מריש סברה הגמרא שרבי יהודה אתא להתיר את רשות הרבים החיצונית, וסברה הגמרא גם שרבי יהודה בתוספתא אתא להתיר טפי ממה שהתיר במשנה. כלומר שהדין של 'יתר על כן' וכו' ולטפויי מילתא קא אתי. דהיינו במשנה התיר רבי יהודה 'מבוי המפולש' הנמצא בתוך העיר, ובברייתא אתא להתיר גם את הרשות הנמצאת מחוץ לעיר. ועל כך אמרו לו חכמים אין מערבים רשות הרבים בכך, ולא בדלתות, שכן גם דלתות לא מועילות אלא לעיר, כבירושלים. ועל כן, מסקנת הגמרא שגם רבי יהודה בברייתא לא התיר אלא 'מבואות המפולשין לרשות הרבים', והאי דינא דחצרות אינו שווה לדינא דגשרים ונפשות למסקנת הגמרא[39]. כלומר מריש סברנו שהמשנה והתוספתא עוסקות בשני דינים שונים. ולמסקנא עלה שהלשון 'ועוד אמר רבי יהודה' של המשנה דעסיק במבוי המפולש בתוך עיר, והלשון 'יתר על כן אמר רבי יהודה' דעסיק בחצירות שביניהם רה"ר, אינם אלא הבדלי סגנון, ואליבא דאמת זהו אותו דין. ורשות הרבים כי האי יש להתיר לדעת רבי יהודה באופן מסויים ולדעת רבנן באופן אחר. אך רשות הרבים החיצונה אין להתיר בשו"א.
והשתא דאתינן להכי, תובן היטב בס"ד תמיהת הגמרא, 'רשות הרבים כי האי, בכך הוא דלא מיערבא הא בדלתות מיערבא?' הלא גם דלתות עצמן לא ראינו אלא שהן מתירות את הדרך הנמצאת בתוך העיר, אך לא רשות הרבים הנמצאת מחוץ לעיר! ולכן תירצה הגמרא אל-נכון, שמה שאמרנו בתחילה 'כיצד מערבים דרך רשות הרבים' לא רשות הרבים ממש, הנמצאת מחוץ לעיר, אלא מבואות המפולשין לה, אלו הנמצאים בתוך העיר. ומבואות המפולשין לרשות הרבים, היינו הרחובות הראשיים המובילים לרשות הרבים שבחוץ! דבהם לדעת ת"ק די בצוה"פ ולחי וקורה, לדעת חנניה אליבא דב"ש בעינן שתי דלתות משני הקצוות, ולדעת חנניה אליבא דב"ה דלת מכן ולחי וקורה מכאן[40].
ועתה יבואר היטב אמאי אמר המאירי שלדעת חלק מן הגאונים אין אפשרות כלל לערב רשות הרבים, דרשות הרבים היינו הכבישים הבין עירוניים המובילים מעיר לעיר, ועל פי הדקדוק התלמודי הזה, אכן יוצא שאין מקום לערב רשות הרבים כסרטייא גדולה. אך מבואות המפולשים מערבים, שהם אותם הרחובות המפולשים לרשות הרבים החיצונית (ודלא כשיטת הרי"ד והראשונים), אפשר לערב. ולפי זה, גם יוצא ברור אמאי בה"ג לא הזכיר את הדין של דלתות הננעלות בלילה. שכן, אם רבי יוחנן ועולא עוסקים באותו דין של הברייתא שנחלקו בה ת"ק, וב"ש וב"ה אליבא דחנניה, אם כן, בודאי שאין לפסוק כחידושו של רבי יוחנן, אלא כפשטות דברי ת"ק דדי בצורת הפתח, וכפי שפסק בה"ג בהדיא. (אפשר שהוא העמיד את שיטת רבי יוחנן בעיר שהיא ס' ריבוא, דבה בעינן דלתות, ועי' לקמן). אך בסתמא דמילתא עיר אינה צריכה דלתות כלל.
ועל פי זה כל הסוגיא אתיא שפיר, שכן הגמרא הקשתה, וכי תימא בכך (צוה"פ ולחי או קורה) לא מיערבא רשות הרבים החיצונית הזו, הא בדלתות מיערבא? והלא אף דלתות, אין הן מועילות אלא לרשות הרבים העוברת בתוך עיר, כירושלים וכמחוזא, ולא החיצונית לה[41]! ועל כך מתרצת הגמרא שלא עלה על דעתנו להתיר רשות הרבים זו, אלא רק מבואות המפולשים לה, וכדברי רבי יוחנן ועולא, שהתירו בדלתות[42], א"נ כדעת ת"ק בצוה"פ ולחי או קורה.
ועפ"ז אין בסוגיין נפתל ועיקש.
וחמותי ראיתי או'ר בדברי הירושלמי וזהב הארץ ההיא טוב, דהכי איתא הכא (עירובין פ"ב ה"ד) על המשנה שאם היתה דרך הרבים מפסקת את פסי הביראות, לדעת רבי יהודה יסלקנה לצדדין, איתא כך: א"ר יוחנן מִחַלְּפָה שיטתיה דרבי יודה, דתנינן תמן וכן גשרים המפולשין מטלטלין תחתיהן בשבת דברי ר' יהודה וחכמים אוסרין א"ר אלעזר אינה מוחלפת ע"כ. ובר מן הנדון שעסק שם הירושלמי, חזינן שהירושלמי הבין בפשיטות שדרך הרבים הנמצאת בהכרח מחוץ לעיר, בפסי ביראות מקשה על שיטת רבי יהודה בגשרים המפולשין, שזו ברייתא דידן. ובפשטות עסיק בחד גוונא. והיא ראיה לשיטתנו, בס"דמא.
♦[43]
לפי פירוש זה אין קושיא על דברי הגאונים
וכבר הקשו לי רעים חברים מקשיבים, בני מתיבתא דלעילא, בחכמה כלולה, לתורה עלולה, במידות ובענווה בלולה, בחכמים טלול'ה, ולא נשמע שם קול יללה, או לשון קללה, אלא בתפילה מילה, ולבית א-ל סלולה, ועורכים פלילה, לאל נורא עלילה, ומוצאים מחילה, גם לא בשעת הנעילה, בדומיה תהילה, ותורתם צלולה, בני ישיבת תורת החיים תכב"ץ, בני עם סגולה. וכבר הקשו לי ידידי ורעי הנ"ל כורתי בריתי עלי זבח, כיצד אומר אני כן בדעת הגאונים, והלא אין הדבר ניתן להיאמר, ק"ו להיכתב, ובן בנו של ק"ו להתפרסם, שכן אף אם סרטייא ופלטייא גדולה אזלא כשיטתך, מ"מ מה תענה על מבואות המפולשים לרשות הרבים, דבהם בודאי מצאנו רשות הרבים הנמצאת בתוך עיר. וישתומם דניאל כשעה.אולם אף שחכמים המה ממני, מ"מ אף אני אענה חלקי, דלמאי דפירשתי כעת, לק"מ. שמצאנו גם אליבא דשיטת הגאונים מבואות המפולשים לרשות הרבים. והם כשהרחובות הראשיים הנ"ל מפולשים לרשות הרבים אשר בחוץ. וכך יפרנסו הגאונים את כל הסוגיות שעולה מהן בפשיטות, דאיכא רשות הרבים במתא (כעני עומד על פתח ונותן לעשיר, ועוד כהנה רבות), ולא נצטרך להדחק כלל ולאוקומי שהעני או העשיר דרים בעיר אשר לא חומה דלתים ובריח, אלא בערי הפרזי, דאין בהם הרבה מאוד.
וקצת יש לדקדק כן מדברי בה"ג גופיה, שאף שעולה מדבריו כי כל רשות עירונית אין בה דין של רשות הרבים, ושפיר דמי לתקונה בצורת הפתח וכד', מ"מ כתב "ולא מיבעיא דרך רשות הרבים דאורח מלכא היא ואסיר לטלטולי היכא דליכא עירוב" קמ"ל דעסיק בדוכתא דאפשר לערבו. ועל פניו אין לנו מקום כזה כי אם באותה דרך מרכזית העוברת בעיר, ולה קארי בחיל אורחא דמלכא. ושפיר יש לומר שקורא לה כן, מפני שהיא המשך הדרך הבאה מן החוץ, וההבדל ביניהן הוא שאותה אפשר לתקן, ואת הדרך החיצונה אי אפשר[44]. ועי' לקמן בס"ד מה שנבאר בזה.
♦
יש לסייע לביאור זה בשיטת הגאונים על פי ביאור המחלוקת האם רבים מבטלים המחיצות
ובאמת, יש קושי בסיסי בסוגיין. שכן במשנה (פ"ב ה"ד) מבואר שנחלקו רבי יהודה וחכמים, האם בקיעת הרבים מבטלת את המחיצות, שלדעת רבי יהודה בקיעת רבים מבטלת את המחיצות במחיצות גרועות כדיומדין[45]. ולדעת רבנן אף במחיצות גרועות אין הרבים מבטלים את המחיצות. ועל פניו הגמרא מנגידה בין שיטת רבנן לדברי רבי יוחנן שאמר 'ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים'. דאילו בקיעת רבים לאו מילתא היא, אם כן לא היינו צריכים לדלתות ירושלים לא סורג ולא בריח, לא דלת ולא לחי, לא קורה ולא צוה"פ. ובאמת משום כך, כמה ראשונים הוכרחו לפסוק כדעת רבי יהודה, נגד הכלל של יחיד ורבים הלכה כרבים, משום שרבי יוחנן ס"ל כוותיה. דעל פניו רבי יוחנן שקיל ואזיל כדעת רבי יהודה דבקיעת רבים מילתא היא. וכבר כתבתי הנראה לענ"ד בביאור סתירה זו בשיטת הרמב"ם לקמן (תחת הכותרת מכמה דינים במסכת עירובין יש לעמוד על טעמו של הדבר בס"ד עמ' ). אותה סתירה יש בפירוש רבינו חננאל, וכן עולה לכאורה מדברי הרי"ף שהביא את המשנה כצורתה ובפשטות דעתו לפסוק כהכלל דהלכה כרבים, ומאידך כתב דבעינן דלתות הננעלות בלילה. וכן נקט הרי"ד כרבנן דרבי יהודה מחד, וכרבי יוחנן דבעינן דלתות. ובכולהו יש לתרץ דבכדי לתקן את אותו הרחוב הפתוח קאמר, ואין בקיעת הרבים אוסרת את כל העיר. ועי' בדברי הגאון הרב אריה אידנסון (בירחון האוצר נג) שהאריך בביאור שיטת ר"ח בזה ונביא דבריו לקמן בס"ד.ומאידך כמה ראשונים פסקו בהדיא כדעת חכמים, וס"ל דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא. כן דעת האור זרוע (סי' קכט[46]), וכ"כ הריא"ז (עירובין פ"ב ה"א אות ז'): ז. תל המתלקט עשרה טפחים מתוך ד' אמו', שאין בשיפועו יותר מד' אמות, והוא מתלקט ועולה עד שהוא זקוף עשרה טפחים יותר מן הקרקע השוה, הרי זה רשות היחיד, ש[הוא] דומה לכל מחיצה שהיא גבוהה עשרה ורחבה ארבעה, ואף על פי שהרבים בוקעין ועוברין בו, אין בקיעת הרבים מבטלת המחיצה. וכן כל מעלות ומורדות שבהרים שהן גבוהות עשר ורחבות ארבעה, אף על פי שדרך הרבים עוברת בהם אין בקיעת הרבים מבטלת אותן מתורת רשות היחיד. ע"כ. וכן נראה ממה שפסק את הדין של דלתות ננעלות בזה"ל (עירובין פ"א ה"א אות ה'): ה. מבואות שלכרכים המפולשין חוץ לעיר מצד זה ומצד זה[47], (והרי) [ו]הן רחבין שש עשרה אמה, והם מעבר לששים ריבוא כדרך הכרכים שכל באי העולם עוברין שם, הרי המבואות הללו הן רשות הרבים גמורה, ואף על פי שעשו להם צורת פתח והעמידו בהן דלתות מצד זה ומצד זה הרי הן כרשו' הרבים. ואם היו דלתותיהן ננעלות [* בלילה] הרי הן כרשות היחיד. ע"כ.
♦
על פי מחלוקת זו יש להבין את דברי הגאונים
ואם כנים אנו בזה, שפיר יש לומר דבה"ג ודעימיה סברו דרבי יוחנן פליג על שיטת רבנן, בין אי אזיל כשיטת רבי יהודהמו, ובין אי ס"ל כשיטת עצמו (וכפי שפירש האור זרוע). ואם כן נקטו למעשה כדעת רבנן, דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא בשום אופן. ואם כנים הדברים, הכא יוצא ברור אמאי פסקו דלא בעינן דלתות ננעלות[48]בלילה[49], אלא די בצורת הפתח. וסיוע שיש בו ממש מצאתי בדברי ההלכות קצובות (הלכות עירובין אות יז) ואם דרך רשות הרבים מפסקת בין המבואות יעשה צורת פתח משני צדדיה בקנים או בחבלים ומותרין כל בני מובאות שבתוך אותן פתחים של קנים לטלטל איש לחבירו בעירוב וכן כל המדינה כולה ימעט פתחיה בקנים או בחבלים ויעשה כעין צורת פתח ומותרין בעירוב כגון דאמרינן רבא מערב אכולה מתא בעירוב אחד. ע"כ. ובדבריו הרווחנו תרתי. חד שכתב 'דרך רשות הרבים מפסקת בין המבואות' ובפשטות כוונתו לנקרא בלשוננו הרחוב הראשי הבא מן החוץ, ומפסיק בין רחובות העיר, והם 'מבואות המפולשים' לדעת בה"ג ודעימיה, וכמו שפירשתי דעתם בס"ד. ואשר על ידו השנ'י – כתב בהדיא דדי בצורת פתח משני צידיה ולא בעינן דלתות ננעלות או ראויות להינעל.והרי הדברים כחומר. שכן עולה בשיטת הגאונים, שסרטיא היינו הדרכים הבין עירוניות המובילות לערים, והן רשות הרבים גמורה, ועליהן הקשו בגמרא 'ורשות הרבים מי מיערבא' ועליהם הסכימה דעת הגאונים שאין לערבם כלל וכמ"ש המאירי. ומבואות המפולשין היינו מבואות המפולשין לאותם 'סרטיאות' הבאות מחוץ, לעיר, ובדילם יחשבו אף הם לענקי'ם, ואותם שפיר דמי לערובי. לדעת רבי יהודה/רבי יוחנן בעינן דלתות, ולדעת רבנן די בצורת הפתח ולחי/קורה.
♦
יש לעיין האם 'גירסת רבנו חננאל' משפיעה על נידון דידן
וחזי הוית לדברי הגר"א אידנסון שליט"א (ירחון האוצר גיליון נ"ג) שהאריך הרחיב בזה, גליה דרועיה ונפל נהורא. וכתב שלפי דברי רבינו חננאל וגירסתו בגמרא הכל אתי שפיר. וראשית הביא את הסתירה בדברי הפוסקים שמחד גיסא פסקו כרבנן דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא, ומצד שני פסקו כרבי יוחנן דבעינן דלתות ננעלות. והנה לפי מה שפירשתי בשיטת הרמב"ם יש לתרץ. אולם הגר"א אידנסון כתב שעל פי גירסת ר"ח ובית מדרשו, הכל אתי שפיר. וקודם שנבוא לדון בדברי הרב אידנסון, אביא את שתי הגרסאות לפי מה שכתבו הראשונים וננסה לבאר אותם בס"ד.הנה גירסא דידן בהא מילתא היא כך: רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו: כאן הודיעך כוחן של מחיצות. כאן - וסבירא ליה? והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: ירושלים אילמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים! - אלא: כאן ולא סבירא ליה. ע"כ. ועל פניו כוונתה פשוטה לפניה, היאך אמרינן דכאן וסבירא ליה? הלא לירושלים שבודאי היו בה מחיצות מעלייתא, לא הותרה לדברי רבי יוחנן אלא בדלתות! אלא כאן ולא סבירא ליה. ויש לציין שזו גירסת ר"ח, וכל שאר הראשונים, וכן גירסת כל כתבי היד שלפנינו. ולאו מילתא זוטרתא היא.
מאידך הגירסא שר"ח הזכיר אך לא כתב כנראה[50] היתה כך: רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו: כאן הודיעך כוחן של מחיצות. כאן – ולא סבירא ליה? והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: ירושלים אילמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים! - אלא: כאן וסבירא ליה. ע"כ[51].
וקושי הנראה לעיניים בגרסא זו (שאולי לכן ר"ח לא ציטט ממנה כלל) ברור. שכן, על פניו נראה כי הגמרא מניחה שרבי יוחנן אמר 'כאן הודיעך' וכו' ומשום מה נתכוון לומר לנו על ידי זה שאמר לנו 'כאן הודיעך' וכו' שכאן ולא סבירא ליה. וזה קשה מאוד, שלשם מה השמיענו כזאת? ולשם מה נניח הנחה כזו, שהיא ההפך ממה שמסתבר בפשטות?
אולם יש מקום לתרץ קושי זה (אף כי גדול הוא) ולומר דשמעינן מתוך דברי רבי יוחנן שאמר 'כאן הודיעך', דדווקא כאן יש ללמוד מזה, אך בעלמא לא סבירא לן כהא מילתא, דחידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו.
ועל כך תמהה הגמרא 'וכי לא סבירא ליה? והלא סבירא בהדיא גבי ירושלים, שדלתותיה שהן כעין השלמה למחיצות ירושלים מועילות בכדי לסתום את רשות הרבים. ועל כן ברור שכאן וסבירא ליה'. וכוונת הגמרא לומר בפשטות 'האם כוונתך לומר שלא סבירא ליה לרבי יוחנן כמה גדול כוחן של מחיצות? והלא נקט רבי יוחנן שדלתות מועילות להתיר את ירושלים, ובודאי סבירא ליה שמחיצות מילתא היא!' אך לא התכוונה הגמרא לומר שרבי יוחנן נוקט לגמרי כדעת רבנן במשנה. שכן לרבי יוחנן יש דין של בקיעת רבים, ולכן צריך דלתות משא"כ לדעת רבנן דלית להו, ולכן לא בעו דלתות כלל. והמכנה המשותף שמצאה הגמרא, אינו בדין, כלומר לא נתכוונה הגמרא לומר (לפי גירסא זו) שרבי יוחנן ורבנן מסכימים לדינא, וממילא יקשה וכו'. אלא רק באה לומר שגם רבי יוחנן וגם רבנן סוברים שמחיצות חשובות בכדי למעט את המקום מהיות רשות הרבים גמורה.
ואם כנים אנו בזה, יוצא שגירסא זו אתיא בצורה יותר טובא דווקא עם שיטת הגאונים שהתבארה לעיל. דהא גם לשיטת הגאונים וגם לפי גירסא זו יוצא שכאשר הבאנו את הדין של ירושלים הבאנוהו התם למימר שירושלים מועילות לה הדלתות, משא"כ רה"ר החיצונה דעלמא שאין מועיל לה שום תיקון. וגם הכא דברי רבי יוחנן מתפרשים ככאלה שמחיצות מועילות לירושלים. ובתרוויהו שמעינן שמחיצות מועילות. רק שהגאונים לא ראו צורך לפסוק כרבי יוחנן נגד רבנן, דס"ל דפליגי. אולם כל מי שיפסוק כשתי השיטות הללו, ויאמר דלא פליגי, יצטרך לומר שדווקא את הרחוב הראשי לו בעינן דלתות, אך אין חסרון הדלתות מבטל את מחיצות כל העיר[52].
נמצא אם כן, שאין הגרסא שר"ח הזכיר בדבריו, עיקר לנידון דידן, ובודאי שאי אפשר להפכה ל'שיטת ר"ח ובית מדרשו'. ואדרבא נראה שגירסא זו עולה עם שיטת הגאונים (שהזכירו בדבריהם דין ס' ריבוא).
♦
מניין יליף בה"ג ודעימיה האי דינא דס' ריבוא
ובאמת יש לשאול, מניין בה"ג למד דבעינן ס' ריבוא בכדי להגדיר את העיר כרשות הרבים, וכפי שעולה מפשטות שיטת בה"ג שהשיעור היחיד של רשות הרבים, הוא כדגלי מדבר ששים ריבוא.ושמעתי מידידי מר בריה דרבינ'א הרב דביר טל נר"ו, שראה לפני כמה שנים גרסא בתלמוד או בראשונים 'אין רשות הרבים בבבל' (במקום ארץ ישראל אין חייבין עליה משום רשות הרבים עירובין כב ע"א. והוא בראבי"ה סי' רא), ואולי קשרו זאת עם 'אין אוכלוסא בבבל' ואין אוכלוסא פחות מס' ריבוא. אולם זה רחוק, ואין הגאונים דורכים בדרך זו.
ויותר נראה שלמדו כן מסברא, שכן עשו ישראל במשכן, שכולם הביאו תרומתם למשכן ובאמת היה מחנה ישראל רשות הרבים כי האי שס' ריבוא דיישין ביה להביא את תרומת הקודש. וזכר לדבר מדברי בה"ג (הלכות שבת פ"א עמ' קטז): ומדאוריתא מנלן דמאן דמעייל ומפיק מרשות לרשות ואפילו משהו מיחייב, אמר רבי יונתן (שם צו ב) דאמר קרא (שמות לו, ו) ויצו משה ויעבירו קול במחנה ויכלא העם מהביא, מעשות לא נאמר, אלא מהביא, שהיו מביאין דרך רשות הרבים, משה היכא יתיב במחנה לויה, מחנה לויה רשות הרבים הואי, וקאמר להו לישראל לא תהנפקו ולא תייתו מרשות היחיד לרשות הרבים, ע"כ.
ואחר העיון עלה בדעתי לפרש את שיטת הגאונים הנזכרה, באופן נוסף. הלא בעל המימרא של ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה הוא רבה בר בר חנה, תלמידו של רבי יוחנן. ובזמן רבי יוחנן בודאי היה זה לאחר שנפרצו בירושלים פרצות (עי' עירובין קא ע"א), ובודאי בזמנו של רבי יוחנן, לאחר מרד בר כוכבא, בהיות כל עיר על תילה בנויה וירושלים בשאול תחתיה, לא היה מקום לומר 'ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים' דהא אין כמעט ישראל בירושלים בכדי שיתחייבו עליה משום רשות הרבים. ועוד יש לשאול, הלא אם כוונת רבי יוחנן היתה לומר 'בכדי לערב עיר יש לנעול דלתותיה בלילה', אם כן היה לו לנקוט בלשון זו, ולא לומר 'ירושלים אלמלא' וכו', דמאי שייטיה דירושלים הכא? והיה לו לנקוט עיר הקרובה אליו, כגון טבריה או ציפורי.
אלא שפיר יש לומר שהגאונים בודאי הכירו את המדרש הבא (איכה רבה וילנא א ב): העיר רבתי עם, תני רבי שמואל עשרים וארבע פלטיות היו בירושלים, וכל פלטיה ופלטיה עשרין וארבעה מבואות, וכל מבוי ומבוי עשרין וארבעה שווקים, ועל כל שוק ושוק עשרים וארבעה שקקים, ועל כל שקק ושקק עשרים וארבעה חצרות, ועל כל חצר וחצר עשרים וארבעה בתים, וכל חצר וחצר היתה מוציאה עם כפלים כיוצאי מצרים, ע"כ. כלומר, שירושלים העיר רבתי עם היו בה ריבי רבבות יהודים. ואף אם תאמר שבודאי יש כאן גוזמא[53], וכיצד יתכן לקחת זאת להלכה. יאמרו הגאונים דהגוזמא היא לומר שבכל מבוי ומבוי היו כפליים כיוצאי מצרים, אך לומר שבירושלים עצמה היו ששים ריבוא לא נפלאת היא ולא רחוקה היא, ואמטול הכי נקט רבי יוחנן 'ירושלים אלמלא' וכו', מפני שבירושלים הוו בה ששים ריבוא.
ואם תאמר הלא בזמנו של רבי יוחנן לא הוו, אנא אמינא דהא לא תברא, שכן או שכוונתו על ירושלים בזמן המקדש שבה היו בכל יום ששים ריבוא. ואת"ל דכוונתו על ירושלים בזמנו, הרי ידוע שלא פסקו פעמי עולי רגלים מכל תפוצות ישראל להגיע לירושלים גם לאחר החורבן. ובודאי בזמן הגאונים שהיו מגיעים לאלפים ולרבבות לירושלים. ואם כן לא רחוק הדבר שהגאונים יפרשו כן את דברי רבי יוחנן, שמה הדבר המיוחד בירושלים? מספר התושבים שהיה בה, ולכן יש בה רשות הרבים.
והרי הדברים מפורשים בתשובה לגאון (שערי תשובה רט): מ"ט דבעי' כדגלי מדבר שלא היה עליהם גדר אבל יש עליהן גדר אפי' היתה כירושלם שהיו בה אלף אלפים אין נעשית כרה"ר דאמר רבה בר בר חנה אמ"ר יוחנן אלמלא ירושלם דלתותיה ננעלות בלילה חייבי' עליה משום רשות הרבים אלא הרי היא ככרמלית ע"כ. ומפורש בדבריו, שבירושלים שהיו בה אלף אלפים, היא בעיא דלתות שיהפכוה לרשות היחיד. אולם כל שאר הערים הרחוקות ממך מאוד, שאין בהן אלף אלפים[54], לא בעו דלתות.
ואם תאמר, הא קשיא לן מחוזא, דאיתא בעירובין (ו' ע"ב): ואמר עולא: הני אבולי דמחוזא, אילמלא דלתותיהן ננעלות - חייבין עליהן משום רשות הרבים! ע"כ. זאת אומר ולא אכחד, דמאן יימא לן דלא הוו במחוזא מאות אלפי בני אדם, ומי יגלה לנו רז זה, ומי יגלה עפר מעל חורבות מחוזא וישמיענה לנו דלא הוו בה אלפי אלפים ורוב ריבי רבבות?
ואם כנים הדברים, יוצא שמגוף דברי התלמוד למדו הגאונים דבעינן ששים ריבוא, בכדי להגדיר המקום כרה"ר. וכיוון שכן, יש לנו יְתַד-נאמנה למסמך על דברי הגאונים בזה.
♦
לפי ביאור זה ישנו קושי ללמוד מדברי הגאונים לסברא זו הנמצאת בראשונים
ואם כנים אנו בזה, יוצא לכאורה שהתנאי שכתבו הגאונים דבעינן שיהיו ששים ריבוא בכדי להחשיב זאת כרשות הרבים, אינו דומה לתנאי שהובא בדברי הראשונים (חוץ מרש"י) דאינהו כתבו בהדיא את שני התנאים, משא"כ הגאונים. ואם נדחה קראו לשיטת הגאונים בפני עצמה, מכח מה דבעינן י"ו אמה, א"כ היאך נקבל את התנאי של ס' ריבוא וצ"ע.♦
התנאי של ס' ריבוא אינו מוסכם בגאונים
איברא, דאנכי הרואה דהאי תנאי של ס' ריבוא אינו מוסכם ברבנן גאוני, דכך איתא בתשובת רב שרירא ורב האי גאון (אוצר הגאונים חלק התשובות עמ' 91 סי' רפב): כולהו מילי דשבת ממשכן ילפינן להו, אף רשות הרבים קיימא לן כי רָחְבָּהּ י"ו אמות ותנן התם לענין כמה תעבור הדליקה, ר' אליעזר אומר י"ו אמה דרך רשות הרבים, וכיוון שהעגלות תחתיהן וביניהן וצידיהן ר"ה הוי ר"ה י"ו אמה וכו' ע"כ. ודו"ק. אולם אלו הגאונים לא הזכירו כלל את התנאי של ס' ריבוא וכדכתבינן, דמאן דאית ליה ס' ריבוא לית ליה י"ו אמה. ומאן דאית ליה י"ו אמה, לית ליה ס' ריבוא[55].♦
ראשונים שכתבו דבעינן ס' ריבוא כתנאי לרשות הרבים
כן דעת כמה ראשונים
הנה התוספות (עירובין ו' ע"א ד"ה כיצד) נראה שהבינו בדעת רש"י דס' ריבוא הוא תנאי גמור להגדרת רשות הרבים, ודלא כמו שכתבתי לעיל בס"ד. אולם בדעת התוספות נראה דאין ולאו ורפיא בידיהו, ולא החליטו כן בסכינא חריפא. וגם הראב"ן (סי' שמט) כתב זאת בתור סברא דחזיא לאיצטרופי, אך לא סמך עליה לחלוטין.אולם בדברי הרא"ש (ביצה פ"ג סי' ב') נראה שפסק כן למעשה, וז"ל: ולפי' ר"ת מבשל בשבת א"צ להמתין לערב בכדי שיעשו דהכא ליכא למיגזר מידי. ואם אין באותו המין במחובר. בתוך התחום מותר חוץ לתחום אסור וא"צ להמתין לערב בכדי שיעשו. דלא החמירו חכמים אלא בדבר שנעשה בו איסורא דאורייתא ואין לחוש שמא הביאו הנכרי דרך רשות הרבים סרטיא ופלטיא דלא שכיחי האידנא רה"ר דששים ריבוא בוקעין בו. ע"כ. וכן העתיק דברי רש"י (עירובין פ"א סי' ח') ונראה דס"ל בדעת רש"י שהוא תנאי בהגדרת רשות הרבים. וכ"ד התוספות בשבת (סד ע"ב[56]), וכ"ה במחזור ויטרי (הלכות שבת סי' לא), וכ"ד הרוקח (סי' קעה), וגם התרומה (סי' רלט) כתב כן ע"פ רבינו תם, ופסק כן בסי' ריד, וכ"כ המנהיג (עמ' קכד), וכ"ד הכפתור ופרח (פרק ו'), וכ"ן מדברי הראבי"ה (סי' שעט) שכתב: ולא חשיבי רשות הרבים אלא דומין לדגלי מדבר שהיו ששים ריבוא, ושם היה מחנה לויה, ע"כ. וכן איתא בפסקי הרי"ד (ו' ע"א): פי' רשות הרבים משמע עיר שיש בה ששים ריבוא כדגלי מדבר, ומבואותיה רחבין י"ו אמה כהילוך העגלות, כדילפי' בפרק הזורק, ואין עיר מוקפת חומה שכל ראשי מבואותיה פתוחין חוץ לעיר שהוא רשות הרבים, אינמי בעיר מוקפת חומה והמבוי מכוון והולך משער לשער זו היא רשות הרבי'. ע"כ. וגם כתב כן בתוספותיו (נט ע"א ד"ה פיסקא) ובתשובתו הרמת'ה (סי' קז), וכן נקט נכדו הריא"ז (עירובין פ"ה ה"ה אות א') שכתב וז"ל: עיר שלרבים, שהיא מעבר לבאי העולם ויש בה דריסת ששים ריבוא ומבואותיה הן מפולשין ורחבין שש עשרה אמה, שדומה לדגלי מדבר, ע"כ. וכ"כ הריבב"ן (שבת ב ע"א ועירובין ו ע"ב), וכן עולה מדברי האו"ז (הלכות עירובין סי' קכט), ועי' באורחות חיים (שבת ח"א סי' רפד) שהביא את תשובת הגאונים דלעיל. וכן נקט הנימוק"י (הל' ציצית יד ע"א). וכ"ר בפסקי רבי מנדל קלויזנר (שבת ו' ע"א). וכן היה פשוט לשואל בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תשכב). וכ"כ המהר"ם מרוטנבורג (סי' סט) וז"ל: דלא מיקרי רשות הרבים אלא אם כן רחב שש עשרה אמה ומפולש משער לשער ועוברין בו ששים ריבוא, ע"כ.
♦
שיטת הראשונים הסוברים שאין צורך בס' ריבוא בכדי להגדיר את רה"ר
ובאמת, אי סבירא לן דתלמודא (שבת צט ע"א) ס"ל למעשה שדרך רשות הרבים היא י"ו אמה, וכמו שכתבו רש"ג ורה"ג, בפשטות אין מקום ללמוד ס' ריבוא. דהא אחר שנאמר בפירוש בגמרא שיעור ברור בהא מילתא, על פניו להוסיף תנאי ושיעור שלא כתוב ולא רמוז בתלמודא, לכאורה יש בזה קושי רב.כבר כתבתי לעיל שהראשונים שהזכירו תנאי זה של י"ו אמה למעשה, הם רבותינו הגאונים רב שרירא ובנו רב האי גאון, בסוף תקופת הגאונים. ואפשר שגם לפני כן קצת יש תשובות המזכירות כן. וכן נראה ברור מדברי הפסיקתא זוטרתא לרבי טוביהו (פרשת נשא צה ע"ב).
וכן איתא בהדיא בפירוש ר"ח (צח ע"ב): כי שיעור ב' עגלות מהלכות זו בצד זו בט"ו אמה ומיכן למדנו דרך רשות הרבים י"ו אמה אלו ט"ו אמה ואמה יתירה למקום בן לוי כו'. ע"כ[57]. וכן הוא בדעת הרמב"ם (שבת פי"ד ה"א): ארבע רשויות לשבת: רשות היחיד ורשות הרבים וכרמלית ומקום פטור, איזו היא רה"ר מדברות ויערים ושווקים ודרכים המפולשין להן, ובלבד שיהיה רוחב הדרך יו' אמה ולא יהיה עליו תקרה ע"כ. (ולענ"ד כן עיקר בדעת רש"י).
וכ"ד הרמב"ן (בחידושיו לשבת נז ע"ב) וז"ל: ובספר התרומה אמר שעכשיו במקומות הללו אין בהם רה"ר גמורה מפני שאין המבואות רחבים שש עשרה אמה ועוד שאין עוברים בהן ששים רבוא בכל יום הלכך לא נאסרו התכשיטין דליתא לגזירה דדלמא נפקא בהו לרה"ר, ואלו דברי הבאי שחכמים גזרו בתכשיטין אפילו בחצר שלא תקשט בהן ואין גזירתן בטלה עכשיו, ועוד דהא עיירות יש בעולם שבהן רשות הרבים גמורה ואין דברי חכמים במדינות לשעורין דודאי עולם כמנהגו נוהג, כך היה בימי רבותינו כפרים ועיירות בעולם שאין בהן רה"ר גמורה ומקומות שמבואותיהן רחבים שש עשרה אמה ויותר והן רה"ר, ולא שנו משנתינו דוקא בכרכים גדולים שבהן ששים רבוא, ועוד שזה המנין שהן נתלין בו לא מצינו בגמרא שיהא עיקר שלא יהא רה"ר אלא במקומות של ששים רבוא, ואף על פי שרש"י ז"ל מפרש כן בכמה מקומות אם היה אמת לא משתמיט בכל התלמוד ובפ"ק דמכילתין דתנינן רשויות דשבת לא משתמיט ותני כלום במנינא דגברי עכ"ל הרמב"ן. וכן סיים הרמב"ן בחידושיו (עירובין נט ע"א): וסוף דבר אין לנו אלא מה שמוזכר בתלמוד רשות הרבים שש עשרה אמה דגמרינן ממשכן כדאיתא בפרק הזורק (צ"ט א'), ושאינו מקורה כדאמרינן בפרק קמא דשבת (ה' א') אבל דיורין לא ילפינן הילכך כל מבוי שמפולש בשני ראשין ומכוון עד חוץ למדינה ורחב שש עשרה אמה הוא רשות הרבים גמורה בכל עיירות ובכל כפרים שבעולם. ע"כ. וכ"כ תלמידו הרשב"א (עבודת הקודש בית נתיבות שער ב' סי' ד'), וז"ל: מקום שהרבים בוקעין בו משער לשער, ושעריו מכוונין זה כנגד זה כדגלי המדבר, אם רחב שש עשרה אמה זו היא רשות הרבים גמורה ואסור לטלטל בו חוץ לארבע אמות. ע"כ. ולא זכר שר האי דינא דס' ריבוא. וכ"ה שם בשער ג' סי' א'. וכ"ד הריטב"א (נט ע"א) וכתב: וגם לא הוזכר זה בשום מקום לא בגמרא דילן ולא בירושלמי, וכן נראין הדברים, ע"כ. וכ"כ הר"ן (על הרי"ף כו ע"א), וכ"ה בחידושיו (נז ע"ב), וכ"כ הריב"ש (סי' תה) על האי דינא דס' ריבוא 'דאינו עיקר'. וכ"כ כדעתם המגיד משנה (הלכות שבת פי"ד ה"א). וכ"כ היראים (סי' עדר). וכ"כ המאירי (שבת נז ע"א): ואף מה שהזכירו בששים רבוא לא מצינו אותו בכל התלמוד אלא שגדולי הרבנים פירשוה לדמיון דגלי מדבר וסוף הדברים אין סמך להיתר כלל ע"כ. וכן הוא בחידושי המיוחסים למאירי (עירובין פ"א[58]), וכ"כ בספר הבתים (איסור הוצאה שער א'): יש מן הגדולים שכתב, שכל עיר שאין ששים רבוא בוקעין בה אין לה דין ר"ה. ולא[59] מצאתי לדבר זה עיקר. ע"כ. וכ"ד האוהל מועד (שער השבת דרך יג'), וכן עולה מדבריו בהלכות עירובין דרך ג' אות ג'. כ"ן מדברי רבינו פרץ בתוספותיו (הובא בקובץ שיטות קמאי עירובין עמ' סג'). וכבר כתבתי לעיל בס"ד שכן דעת ר"ת, וכמו שכתב הביאור הלכה בדעתו.
וכ"ן מדברי רבי אפרים ב"ר יצחק מבעלי התוספות (הובא באו"ז סי' ו') עי"שנח.
♦[60]
יש להקשות על שיטת הראשונים הסוברים שישנם שני תנאים לרשות הרבים
והשתא דאתינן להכי, יוצא שיש קושי בהגדרת רשות הרבים כפי דעת הנהו רבוותא. דניחא לשיטת הגאונים דלית להו בהדיא האי דינא די"ו אמה, ורשות הרבים לשיטתם היא רק דרך גדולה ומרכזית כי אורח דמלכא, א"ש. אולם לשיטת רבנן קמאי, דפסקו לתרווייהו לי"ו אמה ולשישים ריבוא, יוצא דברשות אחת בעינן לשתי הגדרות שביסודן הן לא עולות בקנה אחד. וכפי שהוכחנו בס"ד.♦
סיכום דעות הגאונים והראשונים
בהא סליקנא עד כען, דאיכא גבן ד' דעות בראשונים.דעת הגאונים (בה"ג ודעימיה), דרשות הרבים היא סרטיא גדולה כדרך המלך, ודרך המלך אין לה שיעור. ורשות הרבים הנמצאת בעיר, אם יש בעיר ששים ריבוא המהלכין בה, נחשבת כרשות הרבים, ואם אין בה, אזי לא נחשבת היא כרשות הרבים. ולפי זה כל רחוב שיש בתוך עיר נחשב ככרמלית, דאינו בכלל 'דרך המלך', אי ליכא התם ששים ריבוא. אלא אם כן הוא רחוב ראשי המפולש לדרך החיצונית.
שיטת רש"י, דכל רחוב שיש בו שש עשרה אמה, נחשב רשות הרבים בכל גווני. ולא הוזכר התנאי של ששים ריבוא, אלא כדי לומר מתי צריכים לעיר תיקון גדול של דלתות הננעלות בלילה. דדווקא בעיר שיש בה ששים ריבוא, יש לעשות כן. הא לאו הכי די בלחי וקורה וצוה"פ.
שיטת רוב הראשונים בדעת רש"י, וכ"ד התוספות ורבים אשר עמהם, בעינן שני תנאים בכדי להגדיר רשות הרבים – שש עשרה אמה רוחב, וששים ריבוא בוקעים ברשות[61] הרבים. ואי חסר חד מהני, מקרי כרמלית.
דעת רב שרירא גאון, רה"ג, ר"ח, הרמב"ם וראשוני ספרד ועוד ראשונים – כדי להגדיר את המקום כרשות הרבים בעינן רק רוחב לרשות – שש עשרה אמה. ואין משמעות למספר האנשים העוברים ברשות.
♦
קושיות מני"ר על הסוברים דס' ריבוא הוא תנאי ברשות הרבים
וראיתי למני"ר ראש הישיבה הגר"ש טל שליט"א בספרו טל חיים (שבת א' עמ' תנד) שהקשה אהאי דעתא דבעיא ס' ריבוא בכדי להחשיב את המקום כרשות הרבים. בתחילה הביא את קושיית הראשונים, שההגדרה הלזו לא נזכרת בתלמודא בשום דוכתא.ועוד כתב שמצינו גזרות רבות משום הוצאה, ולא יתכן שכל הגזרות הללו נגזרו רק בשביל מציאות רחוקה מאוד של ס' ריבוא[62].
וכן ביטלו חז"ל מ"ע מה"ת של שופר ולולב, מחמת איסור העברה והוצאה. ואם זו מציאות כל כך רחוקה, אמאי יש לגזור בהכי? ועי' שם שהאריך הרחיב בשיטת רש"י, ומסקנתו דומה למ"ש לעיל בדעת רש"י, ואף הביא לפירוש זה בדעת רש"י סייעתא מן חד מן קמאיי (עי' שם בטל חיים עמ' תנט).
ולמעשה נקט מני"ר התם, דאין לסמוך להקל אהאי דינא דששים ריבוא, מפני קושיות הראשונים, והעדר תנאי זה בתלמודא.
♦
תירוץ קושיות אלו אליבא דהגאונים
אולם נראה לומר שכל הקושיות הללו שהקשה מני"ר, קשות רק אליבא דהראשונים, דזכו שטרא לבי תרי. אולם, לשיטת הגאונים, שהם מקור השיטה המצריכה ס' ריבוא בהא, כמעט לא קשיא מידי.ואבאר דבריי בס"ד. דאם כנים אנחנו בדבר זה, וכוונת הגאונים היא, שהתנאי הבסיסי של רשות הרבים הוא 'אורחא דמלכא', ולפי זה הדרכים בעיר רובן לא יהיו רשות הרבים, יוצא שכל התפיסה ביחס לרשות הרבים משתנית.
דהלא, אליבא דהגאונים ההגדרה הבסיסית של רשות הרבים אינה 'מקום שיש בו ששים ריבוא', אלא 'דרך המלך ההולכת מעיר לעיר'. ולא הביאו את הששים ריבוא, אלא כתירוץ לכך שמצאנו רה"ר גם בעיר, וכתבו שהיא דרך שיש בה ששים ריבוא. אולם אף אם נקשה על כך ששים ריבוא קושיות, הנה אין זה פוגם בבסיס שיטת הגאונים הסוברים שהגדרתה הבסיסית של רשות הרבים היא - דרך שאינה בעיר!
בעניין 'מבואות המפולשין' שמפורש בברייתא דחשיבי רשות הרבים. הנה אין בזה קושי על הגאונים, דשפיר יש לומר שהגאונים יעמידו זאת בעיר שיש בה ס' ריבוא, וכמפורש במדרשים שירושלים היתה עיר כזאת[63]. ועוד יש לאוקומי בכגון שהם מפולשים לרשות הרבים כלומר שהם מובילים ישירות לרחבו ההולך חוץ לעיר[64]. אך רחובות שאינם מפולשים לרחוב זה, אינם בכלל רשות הרבים, וכמו שהארכתי בזה לעיל (תחת הכותרת - לפי פירוש זה אין קושיא על דברי הגאונים עמ' ) בשיטת הגאונים.
ועוד, האי טעמא דגזרו על שופר ולולב, אתי שפיר לדידן. שכן, בזמנם רבים מבתי הכנסת ובתי המדרש היו מחוץ לעיר (כדאיתא בב"ק כ' ע"א, ב"ב נא ע"א, זבחים ב' ע"ב) וכן עולה מדברי הרמב"ם (תפילה פ"ט הי"ב). ותקנת מעין שבע תוכיח. והדרך המובילה לבתי הכנסת הללו, היא היא רשות הרבים מן התורה אליבא דהגאונים.
ועוד מה שהקשה מני"ר בכתב ופעמים רבות בעל פה, דכל הדינים של רשות הרבים ורשות היחיד יהיו לאין ויאבדו, על פי שיטת המצריכים ששים ריבוא. וכאי זה צד, אִיכָּפָל תנא לאשמועינן כל הני?
אולם לענ"ד נראה דהגמרא עצמה לא זעה מקושיא זו. שכן בבבלי איתא (עירובין כב ע"א): אמר רבי יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: ארץ ישראל אין חייבין עליה משום רשות הרבים. יתיב רב דימי וקאמר לה להא שמעתא. אמר ליה אביי לרב דימי: מאי טעמא? אילימא משום דמקיף לה סולמא דצור מהך גיסא ומחתנא דגדר מהך גיסא - בבל נמי מקיף לה פרת מהך גיסא ודיגלת מהאי גיסא. דכולא עלמא נמי - מקיף אוקיינוס! דילמא מעלות ומורדות קאמרת! ע"כ. ואף שהגמרא דחתה זאת, כפי שעיני המעיין תחזינה מישרים, מ"מ לא דחתה זאת הגמרא מצד –'הלא אף גם זאת בהיותם בארץ ישראל ותנא בארץ ישראל קאי, ושנה דינים של רשות הרבים'.
ויותר מהמה בדברי הירושלמי (עירובין פ"ח ה"ח): ר' לעזר שאל לר' יוחנן ההן פיוסרוס זרק מתוכה לר"ה או מר"ה לתוכה? א"ל על דעתך אין רשות הרבים לעולם. ריש לקיש אמר לעולם אין רשות הרבים עד שתהא מפולשת מסוף העולם ועד סופו. מיחלף שיטת ריש לקיש דאמר אין רשות הרבים בעולם הזה אלא לעתיד לבוא שנאמר [ישעי' מ ד] כל גיא ינשא. ע"כ. ולא הקשנו על ריש לקיש, ממשנה מפורשת בריש מסכת שבת. הא קמן שרבותינו לא ראו בכך קושיא[65].
ועוד יש להקשות על מני"ר כקושיא דיליה, דהא בודאי בזמנם רוב הערים היו מוקפות חומה מלהט החרב המתהפכת, של גנבים אם שודדי לילה. ובודאי שהיו הערים האלה לכם, כרשות היחיד מחמת שהיו דלתותיהן ננעלות בלילה בפועל, ומוקפות חומה בעומד מרובה על הפרוץ. ואם כן אף למטוניה דמני"ר יש לשאול למה גזרו חז"ל כל כך הרבה גזרות, וביטלו מ"ע מה"ת של שופר ולולב, במציאות שאינה כל כך מצויה?
ואולי יש לומר, דכיוון שלדעת בית שמאי בכדי להתיר את רשות הרבים יש לסגור את הדלת בכל פעם – בין ביום ובין בלילה – אם כן המשנה נשנתה כדעת כו"ע, כלומר כל החומרות והגזרות הן בעיקר אליבא דב"ש שהמציאות של רשות הרבים לדידהו הינה יותר מצויה. אך אה"נ שלדעת ת"ק או ב"ה אליבא דחנניה היתר רשות הרבים הינו יותר קל. ואף שגם ב"ה סוברים שאין ליטול לולב ביו"ט שחל להיות בשבת וכד'. הנה זה בעיקר מפני שלא רצינו לחלק בין מקום שיש בו רשות הרבים מה"ת למקום שאין בו. אך אה"נ שעיקר הגזרות והתקנות הן הנה אליבא דב"ש. ובאמת המציאות של רשות הרבים בעיר, אינה כה נפוצה כפי שהיה אפשר לחשוב, דהא שפיר דמי לתקוני בקלות אליבא דת"ק או ב"ה. ודו"ק[66].
♦ ♦ ♦