ניו יורק
בעניין המשתמש במי ששונה הלכות
איתא בגמ' (מגילה כח:) תנן התם ודאשתמש בתגא חלף, תני ריש לקיש זה המשתמש במי ששונה הלכות. והביאו הרמ"א ביו"ד (סי' רמ"ג סעיף ו) וז"ל: ואסור לשמש במי ששונה הלכות, וכל שכן במי ששונה תלמוד שהוא הגמ' וכו', ע"ש. ועי' בברכי יוסף (יו"ד סי' רמ"ו אות כ"א) שציין דמלבד הרמ"א הביאו דין זה ג"כ הרי"ף והרא"ש והסמ"ג והמאירי ורבינו ירוחם (וכן מובא בפסקי רי"ד ופסקי ריא"ז). אולם הרמב"ם והטור והמחבר השמיטו דין זה, ולא ראיתי מי שהתעורר בזה, וצ"ע. [אם לא נימא דס"ל דאין זו הלכה אלא אגדה ומדת חסידות וא"צ להביאו].והנראה בזה, דהנה מבואר בגמ' דיסוד האיסור הוא משום דאשתמש בתגא, דהיינו שמשתמש בכתרה של תורה, ויל"ע בגדר כתר תורה זה. ועי' ברמב"ם פ"ג מהל' ת"ת הל' י"ג וז"ל: אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה. לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה, ייזהר בכל לילותיו, ולא יאבד אפילו אחת מהן בשינה ואכילה ושתייה ושיחה וכיוצא בהן, אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה. אמרו חכמים, אין גורנה של תורה אלא לילה [וי"ג: אין רנה של תורה אלא בלילה], שנאמר ״קומי רוני בלילה״ (איכה ב׳ י״ט). וכל העוסק בתורה בלילה, חוט של חסד נמשך עליו ביום, שנאמר ״יומם יצוה י״י חסדו ובלילה שירה עמי תפילה לאל חיי״ (תהלים מ״ב ט׳), וכו'.
הרי לדעת הרמב"ם כתר של תורה קשור ללימוד תורה בלילה דוקא. והנה עי' בספר שעורים לזכר אבא מרי (בענין ברכת התורה, אות ב') שהאריך שם הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל בביאור דברי הרמב"ם, וז"ל:
והנה הרמב"ם, בראשית ההלכה, תרגם את המונח, "רנה של תורה" [=גרנה של תורה] ... ל"רוב חכמתו"; ואת הביטוי הזה זיהה עם כתר תורה. אם באנו לנתח את המונח "רוב חכמתו", הרי יש לשים לב לכך שאנו נתקלים בו גם ביחס לכבוד הרב. לגביו שנינו שרק רבו המובהק מחייב את התלמיד בכבוד המקביל לזה שהבן חייב לנהוג באביו; ורבו מובהק מוגדר לכזה שלמד ממנו רוב חכמתו, כמבואר ברמב"ם פ"ה מהלכות תלמוד תורה ה"ט: "במה דברים אמורים ברבו מובהק שלמד ממנו רוב חכמתו, אבל אם לא למד ממנו רוב חכמתו הרי זה תלמיד חבר וכו'". ונראה דודאי מסתבר כי אין לפרש "רוב חכמתו" משמעות כמותית גרידא...[2] פירוש המונח "רוב חכמתו" הוא מה שאנו קוראים "לומדות" - כיצד לשאת ולתת בהלכה, לדון בדברי חז"ל וראשונים, וללקוט מהם פנינים ומרגליות.מכיון והרמב"ם כנראה זיהה רוב חכמתו עם כתר תורה, נמצא כי כושר זה הוא ממרכיבי כתר תורה. כשהתורה נקלטת באדם ומקדשת אותו, היא מפיצה אור יקרות ופותחת לפניו שערי בינה; לא רק מאגר של ידיעות יש בו כי אם גם כח חידוש ויצירה, הבנה ועמקות... כח החידוש בתורה שבע"פ הוא ממתנות הקב"ה לאדם שזכה בכתר תורה. מתנה זו ניתנת בעיקר ללומד בלילה.[3]
ולפי פירוש זה, הכתר תורה שעליו דיבר הרמב"ם אינו ענין של ידיעת התורה בכמות, אלא אדם שנכתר בכתר תורה הוא זה שניחן בכח להעמיק ולחדש בתורה.[4]
והנה עי' במקורו של הרמב"ם במדרש (שה"ש רבה פרשה ה, ובמקבילות): "ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש, ר' יוחנן אמר אין גרנה של תורה אלא בלילה, מה טעם (משלי ל"א) ותקם בעוד לילה, וכתיב (איכה ב') קומי רני בלילה, ר' שמעון אמר ביום ובלילה על שם שנאמר (יהושע א') והגית בו יומם ולילה" וכו'. ומבואר דפליגי ר' יוחנן ור"ל אי גרנה של תורה הוא דוקא בלילה, והרמב"ם פסק כר' יוחנן.[5] ולדעת הרמב"ם איכא נפק"מ במחלוקת זו לגבי כתרה של תורה, שלפי ר' יוחנן אין אדם זוכה לכתרה של תורה אלא בלילה, ולר"ל ביום ובלילה. אמנם הגרי"ד (שם) רצה לבאר את דברי המדרש, דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דריש לקיש מיירי במצות תלמוד תורה, ובזה אין חילוק בין יום ללילה, ור' יוחנן מיירי בסגולת הלימוד של לילה דממנו זוכה לרוב חכמתו וכתרה של תורה, כנ"ל.
אולם בפשטות נראה דאכן פליגי ר' יוחנן ור"ל, והוא ע"פ הא דאיתא בגמ' (מגילה כח:) שם: ריש לקיש ספדיה לההוא צורבא מרבנן דשכיח בארעא דישראל דהוי תני הלכתא בכ"ד שורתא, אמר ווי חסרא ארעא דישראל גברא רבה. ההוא דהוי תני הלכתא סיפרא וסיפרי ותוספתא ושכיב, אתו ואמרו ליה לרב נחמן, ליספדיה מר, אמר היכי נספדיה, הי צנא דמלי סיפרי דחסר? תא חזי מה בין תקיפי דארעא דישראל לחסידי דבבל, ע"כ. ופרש"י בד"ה הי צנא מלא סיפרי - אינו אלא כסל שמילאוהו ספרים ואין מבין מה בתוכה, אף שונה הלכות ולא שימש ת"ח ללמוד שיבינוהו טעמי משנה ופעמים שדברי משנה סותרין זה את זה וצריך לתרצה כגון הכא במאי עסקינן וכגון הא מני רבי פלוני היא וכגון חסורי מיחסרא אינו יודע מה שונה, עכ"ל. ומבואר דר"ל ס"ל דשונה הלכות, אף שהוא רק צנא מלי סיפרי, ראוי להיקרא גברא רבה. וי"ל דריש לקיש לטעמיה דס"ל דגרנה של תורה ביום ובלילה, דכדי לזכות לכתרה של תורה סגי בידיעת התורה שאדם זוכה לה בין ביום ובין בלילה, וא"צ את הסגולה של ת"ת בלילה שהיא כח החידוש ועמקות ההבנה דוקא.
ולפ"ז הרמב"ם שפסק כר' יוחנן דאין גרנה של תורה אלא לילה אתי שפיר שלא הביא דינו של ר"ל לגבי ודאשתמש בתגא חלף, תני ריש לקיש זה המשתמש במי ששונה הלכות. דלפי הרמב"ם אין זה משתמש בכתרה של תורה, דשונה הלכות לא הוכתר בכתר תורה ואינו אלא צנא מלי סיפרי, כדברי רב נחמן. וכמו שיוצא מדברי ר' יוחנן דאין גרנה של תורה אלא לילה, דלא סגי בידיעת התורה לחוד לזכות בכתרה של תורה, אלא בעינן דוקא הרוב חכמה שבא ע"י תלמוד תורה של לילה, דהיינו הבנה וכח החידוש וכו'.
אולם אכתי צ"ע, דאף אם נימא שאין איסור לפי הרמב"ם (ודעימיה) להשתמש במי ששונה הלכות, שאין זה משתמש בתגא, מ"מ היה לו להרמב"ם להביא את הדין דאין משתמשין במי שבאמת זכה לכתרה של תורה, ולמה לא הביא דין זה כלל. ובפשטות י"ל דאין דרכו של הרמב"ם להביא דינים שלא נזכרו בחז"ל, וכיון דלא קים ליה דינו של ריש לקיש כמות שהוא, לא הביאו כלל. אולם נראה עוד ע"פ דברי החיד"א בברכי יוסף (סי' רמ"ו אות כ"א) הנ"ל, שהביא מי שכתב דאם זה ששונה הלכות מעצמו נדבה רוחו לשמשו, שפיר דמי. אולם החיד"א חולק על זה וס"ל דלא מהני מחילה, וז"ל: ולי ההדיוט אינם מחוורין, דהכא טעמא לכבוד התורה, וכמ"ש סמ"ג עשין י"ב משום הערוך (ערך תג), דמשתמש בכלי שהוא מוכתר בכתר תורה. ומאחר שכן מאי יועיל מאי דידעי' דמחיל בלב שלם ורצון גמור, הא אין מחילתו מחילה, דשונה הלכות אינו יכול למחול כבוד תורה, דדוקא רב שמחל כבודו מחול, דתורה דיליה היא, אבל כל השונה הלכות לאו גברא רבה הוא, ואכתי אין התורה נקראת על שמו אלא תורת ה', וכדאמר רבא פ"ק דע"ז (יט ע"א), עכ"ל מרן החיד"א.
ולפ"ז יש לומר דהרמב"ם לא הביא דין זה כלל, דהנה מי שזכה בכתרה של תורה אליבא דהרמב"ם הוא דוקא גברא רבה, דתורה דיליה ויכול למחול על כבודו, וא"כ מה הנפק"מ בהלכה דאין משתמשין בו, הרי אם הוא מסכים לזה, מחל על כבודו וכבודו מחול. ואין דין זה נוגע אלא אליבא דר"ל, דס"ל דגם מי שלא הגיע למדרגה זו מ"מ אית ביה משום משתמש בתגא. אבל לסוברים דכתר תורה שייך דוקא למי שהגיע לדרגה דתורה דיליה, לא שייך דין זה דהא אם רוצה למחול על כבודו רשאי.
אלא שלכאורה יש להעיר על זה מדברי הרמ"א שכתב "ואסור לשמש במי ששונה הלכות, וכל שכן במי ששונה תלמוד". ואם נימא דמי ששונה תלמוד הגיע לדרגה של תורה דיליה, א"כ נימא ג"כ דאם מסכים לשמשו, כבודו מחול. אולם נראה שגם מי ששונה תלמוד לאו דוקא הגיע למדרגה זו של תורה דיליה, ואה"נ לא שייך דין זה במי שהגיע למדרגה זו. אלא שלא הוצרך הרמ"א לפרש כאן דמי שתורה דיליה יכול למחול על כבודו.
♦ ♦ ♦