רב ומו"צ באלעד
מח"ס ויען יוסף, תורת ערלה, נחלת אבות ועוד
כשרות השופרות בימינו
השופר המקובל המצוי כיום, עובר כמה תהליכי עיבוד והתאמה כדי להתאימו לתקיעה. במאמר זה נעמוד על תהליכי העיבוד המקובלים, ונראה האם בתהליכים אלו נופל איזה פגם כלשהו המחסיר מכשרותו ההלכתית של השופר, והאם יש מקום להדר לתקוע בשופר שלא עבר כמעט תהליך עיבוד.המציאות מוכיחה כי במקרים רבים התקיעה בשופר שאינו מעובד קשה מאוד, הן לתוקע, שאינו מצליח להוציא קול בשופר כזה כראוי, והן לשומעים, שאינם מצליחים לקיים את מצות התורה בשמיעת קול השופר בזמן ובאורך המחייב והרצוי. לפיכך חשוב מאוד לברר האם יש עדיפות לשופר כזה על פני שופרות רגילים, בהם שמיעת הקול יוצאת בצורה צלולה וברורה לשומעים.
♦
תהליך העיבוד בקצרה
השופר מופרד מראשו של האיל עם שחיטתו. השופר חלול ברובו, אך עדיין מלא מרקמות של עור ובשר. לפיכך מתחילה עובר השופר ניקיון יסודי, המסיר את רקמות העור והבשר הנמצאות בתוך השופר.השופר המתקבל אח"כ הוא כבד, מאחר והוא עדיין לא עבר תהליך "שיוף". הוא ניכר במראה החיצוני שלו, כאשר השכבה החיצונית שלו בולטת בצורתה המקורית כאשר היא בראשו של האיל. יש המוכרים שופר בשלב הזה, לאחר קדיחה והתאמה במקום הפה.
ברוב השופרות המצויים כיום ממשיכים את התהליך, המורכב משני שלבים: תחילה מעבירים את השופר במכונת שיוף מיוחדת, המקלפת בעדינות את שכבותיו החיצוניות והעבות של השופר. לאחר השיוף השתנו בשופר ב' דברים: א. השופר נהיה קל יותר לאחיזה, מאחר שהורידו ממנו חלק משכבותיו. ב. מבחוץ השופר מקבל מרקם חלק.
כמו כן, בעלי המלאכה עושים לשופר "ישור" מסויים במקום הפה. השופר בחלק הצר שלו עגלגל מאוד, ולכן כאשר קודחים בו במקום הצר במקדחה, יכולים בקלות לפגום אותו. מסיבה זו מחממים את השופר, והוא נעשה גמיש, שמים אותו במכונת מלחציים ש"לוחצת" את החלק המסולסל שבכיון הפיה, והופכת אותו ליותר ישר. לאחר מכן הקדיחה והכנת החור לפיה הופכת קלה יותר.
אין ספק שפעולות אלה, משנות במידה ניכרת את קולו של השופר. קולו של השופר היותר מקורי הוא עבה כקול בס, ואילו השופר לאחר עיבודו קולו פחות עבה, אך חזק יותר. אמנם במציאות שופר לא מעובד קשה יותר לתקיעה, ולפעמים צריך מאמץ גדול להפיק ממנו קול כראוי, ואילו השופר המצוי קל יותר לתקיעה, וקולו נשמע בחוצות.
במאמר זה נברר, האם בפעולות המצויות כיום בעיבוד השופר, גורמים לאיזה פגם או חשש כשרותי בהידורו ההלכתי של השופר. כדרכי בקודש לא אתייחס אלא לטענות הנשמעות בלבד ואדון בהן, ולא למשמיעיהן.
♦
ראיות כי תיקון השופר קיים מאז ומעולם
תחילה נוכיח כי מאז ומעולם דאגו בעלי המלאכה לתקן את השופר כראוי כדי שיהיה ראוי לתקיעה, כמפורש במשנה (ר"ה ל"ב ע"ב) שהיו חותכים את השופר לתקנו, ולכן גזרו חז"ל שאם אירע ביו"ט של ר"ה שהשופר אינו מתוקן וצריך חיתוך, אמרו שם: "ואין חותכין אותו, בין בדבר שהוא משום שבות, בין בדבר שהוא משום לא תעשה" ע"כ.חיתוך זה נעשה לאחר שהורידו את השופר מראש הבהמה, ונעשה על ידי כלים מיוחדים לחיתוך שופר. דבר זה נלמד מדברי הגמרא, המחלקת שם בין סכין למגל, וכפירוש רש"י (שם ל"ג ע"א ד"ה ואין) שכתב: "ואין חותכין אותו - אם בא לתקנו, לא בדבר שהוא משום שבות - כלי שאין דרכו לחתוך בו שופרות, כגון מגלא וכו', דתיקון כלאחר יד הוא, ואין בו אלא משום שבות. סכינא - דדרכו בכך, והוי מלאכה גמורה" עכ"ל.
וכן מצינו לשונות אלו בעוד ראשונים, כדברי המאירי (בית הבחירה לר"ה ל"ב ע"ב) שכתב: "ואין חותכין אותו אם אין מלאכתו נגמרת לא בדבר שהוא משום שבות כגון סכין" עכ"ל. וכן כתב המאירי בספרו חיבור התשובה (משיב נפש מאמר ב פ"ד): "והסכין נאסר בלאו גמור מפני שדרכו לחתוך בו את השופר" עכ"ל. וכ"כ במחזור ויטרי (סי' שי"ז): "ואין חותכין אותו וכו' פי' אין חותכין אותו אם בא לתקנו לא בדבר שהוא משום שבות כלי שאין לחתוך בו שופרות" עכ"ל. הרי שהיו עוד בזמן התנאים סכינים שנועדו לחתוך ולתקן עימם את השופרות כדי שיהיו ראויים לתקיעה.
בספר הערות עמ"ס ר"ה (להגרי"ש אלישיב, ל"ג ע"א) הוכיח כי דברי המשנה נאמרו רק לאחר שהוציאו את הקרן מהאיל, שלכן נקטו שבכלים מסוימים יהא רק איסור שבות, אך אם היה מדובר על חיתוך מראש האיל היה הדבר אסור מן התורה לכו"ע, וז"ל: "ופשוט דלחתכו מהבע"ח בחייו דודאי אסור הוא משום דעושה חבורה וגוזז" ע"כ. הרי פשוט שלא היה צד של ספק להשאיר את השופר "טבעי" ומקורי, כביכול, כדי לא לפגום במקוריותו בעודו על ראש האיל, אלא היו מתקנים את השופר בחיתוך ובסכין כדי שיהא ראוי לתקיעה.
וכן מבואר בגמרא ר"ה (כ"ז ע"ב): "תנו רבנן: ארוך וקצרו – כשר", וכן פסק השו"ע (תקפ"ו סי"ג) שאם חתך וקיצר את השופר, אע"פ שבכך שינה מצורתו המקורית, כשר, כל שנשאר בו שיעור תקיעה. וביאר ה'עטרת צבי' טעם הדבר, וז"ל: "ולא אמרינן שיהא פסול מצד הטעם ש'דרך העברתו' בעינן, משום דמשמעות העברתו אינו אלא צמיחתו, הילכך כי הפכו כחלוק או כשקצר את הרחב והרחיב את הקצר ששינה בזה דרך צמיחתו פסולין, אבל כשגררו והעמידו על גלדו או כשקצר ארכו שלא שינה בזה דרך צמיחתו, אעפ"י ששינה אותו מברייתו אין בכך כלום, דאצמיחתו קפיד רחמנא ולא אברייתו" עכ"ל. הרי דהוא ביאר להדיא כי כל קפידת התורה הוא שישאר השופר בדרך צמיחתו המקורית, הקצר שישאר קצר והרחב רחב, ואין לנו לחדש ולהוסיף פסולים שלא קיימים, בכל מיני פעולות אע"פ שהן משנות את צורתו המקורית של השופר. וביאר המשנ"ב (סקי"ג, בשם הכס"מ) דדין זה נאמר "אפילו אם נשתנה קולו ע"י זה" ע"כ.
♦
הצורך לגרד את השופר
ועוד מובא בגמ' בר"ה ( כ"ז ע"ב) "תנו רבנן: ארוך וקצרו - כשר, גרדו והעמידו על גלדו – כשר" ע"כ. ובהמשך הוסיפו שם לגבי הגירוד: "גרדו, בין מבפנים בין מבחוץ - כשר. גרדו והעמידו על גלדו – כשר" ע"כ. והטעם פירשו כל הראשונים והפוסקים, ד"אף על פי שאינו כדרך שהאיל מעבירו בראשו ממש, מכל מקום כיון שהוא כדרך צמיחתו בראש האיל נקרא כדרך העברתו ולא מיעטו אלא אם הפכו ששינה אותו מדרך צמיחתו בראש האיל" (מלשון שו"ע הרב סי' תקפ"ו סי"ד), והוסיף בערוך השלחן (סי' תקפ"ו): "דאין שיעור לעוביו של שופר וכיון שלא שינה אותו כשר" עכ"ל. וכתב הפרי חדש: "ואפילו נשתנה קולו מכמות שהיה, כיון שאין השינוי בא מחמת דבר אחר אלא מצד עצמו של שופר כל הקולות כשרין" עכ"ל.והטעם והצורך לגירוד זה הנעשה בשופר, כתב בספר עלי תמר על הירושלמי (פ"ג דר"ה): "גרדו בין מבפנים ובין מבחוץ כשר, וכל אלו התיקונים לא היו חתיכה וגרידות סתם, אלא היו נחוצים לתיקון התקיעה שתהא צלולה וחזקה כפי טיב הקרן והמלאכה" עכ"ל.
הרי לך כי מאז ומעולם נהגו בכל תפוצות בית ישראל לחתוך את השופר ולקצרו בסכינים וכלים המיוחדים לכך, וכן לשייף ולגרד את השופר כפי הצורך ללא כל חשש ופקפוק, ולא חששו לשמור על מקוריותו של השופר, כיון שכל מלאכות ופעולות אלה נצרכות הן לתיקון התקיעה, כדי שיצא קול צלול מהשופר בקלות, וישמעו הרבים את התקיעה.
♦
האופנים הפוסלים שופר
בדברי הגמרא והפוסקים, נתבארו כמה אופנים בהם עיבוד השופר יכול לפסול אותו, ונבארם בקצרה:א. הפכו ותקע בו – אם אדם חימם את השופר, עד שהשופר היה רך כל כך, שהוא היה יכול "להפוך" את השופר כמו שהופכים בגד, דהיינו את הצד החיצוני לקפל ולהכניס פנימה, ולמשוך שוב את הצד הפנימי עד שתצא צורת שופר.
מקור הדברים הוא בגמ' (ר"ה כ"ז ע"ב) מובא: "הפכו ותקע בו - לא יצא", ואע"פ שאמרו שם: "אמר רב פפא: לא תימא דהפכיה ככתונא", וכן הביא הרא"ש שיש מכשירין בכה"ג, מכל מקום דעת רוב הראשונים שמעשה זה פוסל את השופר. והטעם לכך מפורש בירושלמי (פ"ג ה"ז): "זה ביטל חללו", דהיינו כיון שבמעשה הפיכה זה מבטל ההופך את חללו הטבעי של השופר, בזה שהוא הופך את החלק הפנימי לחיצוני ואת החיצוני לפנימי לכן לא נחשב כדרך העברתו. וכן פסק השו"ע (תקפ"ו סי"ב): "הפכו ותקע בו, לא יצא, בין הפכו כדרך שהופכים החלוק שהחזיר פנימי לחיצון" ע"כ.
ב. הרחיב הקצר וקיצר הרחב – אופן נוסף הפוסל שופר, הוא אם ע"י חימום, האדם צמצם את החלק הרחב של השופר עד שהפכו צר וראוי לתקיעה, ומצד השני מתח את החלק הצר עד שיהא רחב כהחלק שיוצא משם קול השופר.
מקור הדברים הוא ג"כ מהגמ' בר"ה שם, שזה הפירוש של "הפכו" למסקנת הגמ', וכדאיתא התם: "הפכו ותקע בו - לא יצא. אמר רב פפא: לא תימא דהפכיה ככתונא, אלא שהרחיב את הקצר וקיצר את הרחב. מאי טעמא - כדרב מתנה, דאמר רב מתנה: והעברת - דרך העברתו בעינן" ע"כ. ביאור הדברים, כי תקיעת השופר צריכה להתבצע באופן שבה נוצר השופר מטבעו בקרן האיל, שהחלק הצר מתאים לתקיעת הפה והחלק הרחב להוצאת הקול, ואין להפוך ביניהם. וכן פסק השו"ע שם: "הפכו ותקע בו, לא יצא וכו', בין שהניחו כמו שהיה אלא שהרחיב את הקצר וקיצר את הרחב" ע"כ.
ג. שינה צד אחד – מהר"ם בן חביב, בספרו יום תרועה עמ"ס ר"ה (שם ד"ה הפכו), דן במקרה שהרחיב האדם את הצד הקצר לחוד, ונמצא השופר רחב מב' צדדיו (והצליח לתקוע דרך החלק הרחב), או במקרה שהוא קיצר את הצד הארוך (ויצא הקול דרך המקום הצר שהיה רחב מקודם), והעלה לפסול גם באופן זה, מכיון שגם פעולה זו מוציאה את השופר מצורתו הטבעית, לכה"פ לחצאין, שתחת שהיה בו חלק צר וחלק ארוך, נשארו בו הב' חלקים צרים או ב' חלקים רחבים.
וזה לשונו: "יש לחקור אם הרחיב את הקצר לחוד או קיצר את הרחב לחוד אם מפסיל או לא, ומכח הטעם שאמרו משום דדרך העברתו בעינן מפסיל משום דהאיל מעביר הקרן מצד א' קצר ומצד א' רחב וזה ששינה צד אחד מהם לבד לא הוי דרך העברתו" עכ"ל.
לפי דבריו הקשה מהר"ם, א"כ מדוע נקטה הגמרא שרק אם "הפכו" דהיינו אם שינה אדם את ב' צדדי השופר, נפסל השופר, הלא אף אם הוא צמצם או הרחיב צד אחד כבר נפסל השופר? ויישב מהר"ם, דאה"נ אף שידעה הגמ' דאם שינה הוא צד אחד בשופר נמי פסול, מ"מ נקטה היא את דבריה באופן שהפך הוא את השופר מב' צדדיו, כיון שבאופן זה יש חידוש, דבמקרה של שינה צד אחד בשופר, הכל רואים את השינוי שנוצר בשופר. לעומת זאת, בהפך את צדדיו, אע"פ שבמעשה שינוי זה בסופו של דבר לא נראה לכל השינוי בשופר, דהרי נשאר בו גם צד רחב וגם צד צר, אפילו הכי מעשה זה פוסל את השופר כיון ששינה אותו מטבעו.
כדברי היום תרועה כתבו גם המטה אפרים (תקפ"ו ס"כ), הפרי חדש (סקי"ב), השו"ע הרב (סי"ב), השדי חמד (מערכת ר"ה סי' ב' אות ל"ד), והכף החיים (אות ק"ד). אמנם המנחת יצחק (ח"ח סי' נ"ד) כתב, דמזה שהמשנה ברורה לא הביא דברי היום תרועה, משמע דלא סבירא ליה כמותו להלכה.
כל אופנים אלה הפוסלים שופר שנתבארו כאן, השייכים לעיבוד ותיקון השופר (ולא הבאתי את ענין ניקב ונסדק או ציפהו זהב וכדו' שאינו שייך לענין), אינם שייכים כלל בעיבוד השופרות של ימינו, כפי שמבואר בתחילת המאמר.
♦
שופר כפוף שעשאו פשוט
מתוך בירור דינים אלה, נצא לדון בדבר חדש, מה יהא הדין שופר רגיל כפוף, שע"י חימום מתח אותו המעבד והפכו לשופר ישר, האם שינוי צורה זה פוסל את השופר. משום שאינו "כדרך העברתו" ואינו בצורתו הטבעית לגמרי המכופפת.ובפשטות יש לומר, כי כיון שכבר היה ידוע לחכמי ישראל מאז ומקדם כי בשופר צריך פעולות עיבוד כדי לתקנו, ופעולות אלו משנות את צורתו הטבעית של השופר היוצא מראש האיל, א"כ כל פעולה שאינה נמנית במפורש בגמרא ובשו"ע בין הפעולות הפוסלות את השופר ומשנות אותו מברייתו, אין לנו לחדש ולפוסלה.
אלא שזאת נוסיף, כי אף מתוך דברי הפוסקים עולה שנקטו שפעולה זו אינה פוסלת את השופר, גם אם היא מיישרת את השופר לגמרי.
וכן פשיטא ליה לפמ"ג (תקפ"ו א"א סק"א), שדן לגבי העדפה של שופר איל על פני שופר מינים אחרים, ובתוך דבריו התייחס ישירות למעשה זה של יישור השופר, ומשמע שפעולה זו אינה פוסלת את השופר, שכתב: "ואם יש לו של איל ועשאו פשוט, ושאר מינים והם כפופים, הי מינייהו עדיף, ומרא"ש בראש השנה [פ"ג סימן א] הובא בט"ז [ס"ק] א' משמע דכפוף יותר מצוה, לכתחלה בעינן כפוף, ודיעבד פשוט יוצא, ושל איל רק מצוה ממובחר" עכ"ל. הרי שלא דן אלא לגבי העדפת המין האחר הכפוף על פני האיל הישר. ואם היה פשוט ששופר כפוף שיישרו פסול שאינו כצורתו הטבעית, לא היה מתחיל לדון הפמ"ג על העדפתו על פני שופר אחר. וכן כתב במשבצות זהב שם (סק"א) ז"ל: "עיין מ"א סק"א דכפוף לכתחלה בעינן דוקא כפוף, הא של איל רק מצוה ממובחר, וא"כ שאר מינין כפוף ואיל פשוט, אם אירע כן, או כפוף שעשאם פשוט, יותר מצוה וצריך שאר מינין" עכ"ל.
וכן מבואר מדברי המטה אפרים (תקפ"ו ס"ב) שהעתיקו להלכה בזה"ל: "אם היה שופר של איל פשוט, או שהיה כפוף ועשאו פשוט, ושופר של שאר מינין כפוף, יש לו לתקוע בכפוף, לפי ששל איל אינו רק מצוה מן המובחר, אבל כפוף הוא מצוה לכתחילה" עכ"ל.
וכן מבואר מדברי הערוך לנר (ר"ה כ"ו ע"ב ד"ה בתוס' ד"ה של יעל) שג"כ התייחס למעשה זה, וכתב לבאר מדוע בגמרא נצרכו ב' טעמים לשופר של איל כפוף. וביאר דבעינן לב' הטעמים, טעם אחד דבעינן שופר ממין איל, הוא להזכיר זכות עקידת יצחק ביום גדול זה, וטעם שני הכיפוף, הנצרך בשופר, הוא כדי שהאדם יזכור לכוף דעתו ביום זה, וקמ"ל שאם לא התקיימו שני הטעמים, כגון שיישר השופר של איל, שאין זה השופר הרצוי, כיון שחסר לנו את הטעם הב' דבעינן כפוף.
וז"ל: "אין להקשות דתרתי טעמי ל"ל משום דכייף טפי מעלי ומשום זכירת עקידת יצחק. דיש לומר דאי משום זכירת עקדת יצחק הוי אמינא דגם אם עשה השופר של איל פשוט ע"י מים חמין שפיר דמי ואי משום דכייף לחוד גם של חיה או של תיש כפוף הוא לכן צריך תרי טעמי" עכ"ל.
ודייק המנחת יצחק (ח"ח סי' נ"ד) מדבריו: "הרי דס"ל דזולת משום זכות עקידת יצחק, הו"א דגם אם עשה השופר של איל פשוט ע"י מים חמין שפיר דמי כנ"ל, ולא פסול משום דל"ה כדרך העברתו" עכ"ל, וכן הזכיר שם את הדיוק מהפמ"ג הנ"ל.
♦
בדברי הרמב"ן בנידון
אמנם יש שרצו להקשות על דברי הפמ"ג והפוסקים העומדים בשיטתו (כ"ה בספר דברי מנחם כשר, ח"ד עמ' ס"ט, וכ"כ המבאר ע"ד הרמב"ן הוצאת התלמוד הישראלי עמ' נ"ג הע' מ"ב), מכח דברי הרמב"ן (ר"ה כ"ו ע"ב).רבינו הרמב"ן דן לגבי לשון המשנה "בשל זכרים כפופים", וכתב תחילה: "והא דקתני בתענית בשל זכרים כפופים. נראה דבזכרים לאו דוקא אלא בכפופים בלחוד קפיד תנא, דרישא דקתני של יעל פשוט ודאי בפשוטין בלחוד קפיד דיעל לא מיכתב כתיב ולאו אסמכתא דכלום איכא, אלא בעינן פשוטים וקתני להו ביעל דאינון פשוטין, וסיפא בעינן כפופים וקתני להו בזכרים" עכ"ל.
אחר שביאר הרמב"ן כי באמת הלשון "זכרים כפופים" היא לאו דווקא, היה קשה לו לשון המשנה, מדוע נקטו התנאים הקדושים בלשונם: "זכרים כפופים", וכתב בזה"ל: "ואפשר לומר דקתני יעל וזכרים לומר שאם עשה של זכרים פשוט ושל יעל כפוף פסול דלאו דרך העברתו הוא" אלא שמייד סיים על זה הרמב"ן: "ולא מסתבר" עכ"ל.
והנה, אותו מקשה ראה את תחילת דברי הרמב"ן, ומשום מה המשך דבריו נעלם ממנו. שהרי אע"פ שהרמב"ן מציע הצעה לביאור לשון המשנה, מדוע הקפידה על "זכרים כפופים" שזהו ללמדנו כי תרתי בעינן, לשון זכרים באה ללמדנו כי בעינן שופר של איילים זכרים ולא של יעל, זכר לאילו של יצחק, ולשון "כפופים" באה ללמדנו כי כפופים דווקא בעינן לעיכובא, ואם יישר איל כפוף פסלו, מכל מקום הרי סיים ע"ז הרמב"ן בלשון "ולא מסתבר", משמע דס"ל שאין פסול זה מסתבר. ואביא ראיות לביאורי זה בלשונו.
א. ונראה כי טעמו והכרחו של הרמב"ן לומר כי פסול זה אינו מסתבר, נובע מתחילת דבריו שם, התבאר כי כל דברי המשנה כאן באו לומר איזה שופר בעינן לקחת לראש השנה לכתחילה, אבל לא לפסול לגבי דיעבד, וזה לשונו: "הא דתנן שופר של ר"ה של יעל פשוט, פשוט הוא שלא חלקו על משנה ראשונה שאמרה כל השופרות כשרין, אלא בלכתחילה נחלקו ר"י ורבנן, וזהו שאמר ר' לוי מצוה של ר"ה ושל יוה"כ בכפופין אבל דיעבד יצא בפשוטין, והוצרכתי לכתוב זה מפני שראיתי אחד מן המחברים שטעה בדבר" עכ"ל. (ולביאורו בדברי הגמרא הסכימו רוב הראשונים).
והשתא, אם פשיטא ליה להרמב"ן דהמשנה לא באה להורות איזה שופר פסול לענין דיעבד, אלא היא באה להורות רק לענין לכתחילה איזה שופר בעינן לר"ה האם פשוט או כפוף, ובזה עצמו נחלקו רבותינו, ממילא אין לדקדק בלשונה אופן שבו יהיה שופר פסול, כגון באופן של כפוף והפשיטו.
ב. ועוד נראה להוסיף, כי הטעם שסיים הרמב"ן "ולא מסתבר" שדקדוק המשנה ילמדנו כי שופר כפוף שפשטו פסול, זהו משום כי כל דיני פסולי שופרות אין מקומם כאן אלא במשנה הבאה (בדף כ"ז ע"א), ושם נתבארו פסולי השופר השונים, וגם פסול "דרך העברתו", הנאמר כאמור בשופר שקיצרו מצד אחד והרחיבו מהצד השני.
והשתא הגע בעצמך, הלא הגמרא בעצמה דיברה על אופני עיבוד כ"כ חזקים וקשים, כגון שהפכו ככתונת, שזה נעשה ע"י חימום חזק מאוד שמרכך את כל השופר עד שניתן להופכו מצד לצד. וכן קיצרו מצד אחד והרחיבו מצד אחר, שצריך לפעולה זו חימום חזק. גם המקרה של "גרד והעמידו על גלדו" הוא מקרה הדורש עבודה רבה. ואם אכן דיברה הגמרא על מקרים כל כך רחוקים, ואת חלקם פסלה משום שינוי מברייתו ואינו כדרך העברתו, הכיצד זה לא דיברה היא במקרה הפשוט ביותר, של שופר כפוף שיישרו, וזה אינו דורש עבודה רבה אלא חימום מועט. ובפרט אי נימא שטעם הפסול הוא משום שאינו כדרך העברתו, לא יבצר להגמרא להשמיענו דין כ"כ פשוט, ומדוע בחרה היא לדון במקרים כ"כ רחוקים הדורשים מאמץ רב? לפיכך לא מסתבר ללמוד מדברי המשנה ששופר כפוף שיישרו פסול, הן מצד המיקום של דברי המשנה, והן מצד שתיקת המקורות במקום בהם באמת דנו על פסולי השופר.
ג. זאת ועוד, הרי הגמרא בעצמה מבארת כי רבותינו התנאים נחלקו האם בראש השנה עדיף שופר פשוט וישר או שופר כפוף. התנא של המשנה סבר שעדיף שופר פשוט, ואילו רבי יהודה סבר שעדיף שופר כפוף, ומבארת הגמרא: "במאי קמיפלגי? מר סבר: בראש השנה - כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי, וביום הכפורים - כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי. ומר סבר: בראש השנה כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי, ובתעניות כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי" ע"כ.
הרי לנו דדעת רבותינו התנאים חלוקה אם לכתחילה שופר של ראש השנה צריך להיות ישר או כפוף, וכאמור דעת הרמב"ן שמחלוקתם היא לענין לכתחילה. והשתא הגע בעצמך, הכיצד זה שייך לדקדק ששופר כפוף שישרו פסול בדיעבד, הלא גם אם נחלקה הגמרא איזה שופר עדיף לראש השנה, לא מסתבר שלבסוף שופר שלפי דעה אחת יש בו הידור לר"ה, יהא פסול לדעה השנייה דווקא מחמת יישורו, כיון שמעשה יישור זה אף שמשנה את ברייתו של השופר, הרי הוא מהדרו לפי דעה אחת מהתנאים. טענה זו מוסיפה טעם וביאור לדברי הרמב"ן שכתב ש"לא מסתבר" ששפר פשוט שיישרו פסול (וכן מצאתי במרומי שדה דפירש דלתנא זה יש לשנות ולעשות את הקרן הכפופה ישרה).
כל זה מוכיח מדוע לא הזכירו הפמ"ג והערוך לנר את דברי הרמב"ן כשיטה הפוסלת שופר כפוף שיישרו, וכן לא נזכרה שיטה זו לא בדברי הבית יוסף בכל סימן תקפ"ו הדן על כשרות השופרות ועיבודם, ולא נזכרה בכל דברי הפוסקים מאות בשנים שיטת רמב"ן כזו. וזה מוכיח כי אכן דברי הרמב"ן לא באו לפסול או להורות הוראה לדינא, אלא הם רק הצעה לפירוש לשון המשנה, הצעה שחזר בו ממנה מיד מהטעמים שנתבארו לעיל.
נמצאנו למדים כי לפי עיקר הדין שופר כפוף שיישרו אינו שופר פסול. מיהו כמובן שופר כזה אינו מהודר, מאחר שהוא אינו כפוף, ומצות השופר בר"ה הוא להיות כפוף כמבואר.
וכן מדוקדק מלשון השו"ע (סי' תקפ"ו ס"א): "שופר של ראש השנה מצותו בשל איל וכפוף, ובדיעבד, כל השופרות כשרים, בין פשוטים בין כפופים, ומצוה בכפופים יותר מבפשוטים" עכ"ל. הנה מבואר כי מתחילה, בלשון: "כל השופרות", כלל השו"ע גם את כל מיני החיות שיש להן קרניים (חוץ מפרה כמבואר שם), ועל כולם, כולל האיל שדיבר בו מקודם, אמר שהם כשרים: "בין פשוטים", היינו אפילו הפשיטו. וזה כאמור מתאים לדברי הפוסקים הנ"ל דאף שופר איל כפוף שיישרו אינו נפסל בכך מדינא, וכשר בדיעבד.
♦
יישור חלקי של השופרות
כעת, אחר שנתבאר דינו של שופר כפוף שיישרו כולו, נבוא לדון על שופר שיישרו במקצתו, שזאת המציאות של רוב ככל השופרות המיוצרים כיום.ולפי המבואר עד כה פשוט כי אין כל חשש בפעולה זו, שהרי אפילו אם יישר הוא את כל השופר כולו לא פסלו, משום שאופן זה לא משנה את השופר מברייתו, אע"פ שהוא משנה את צורתו הטבעית, כיון שחז"ל קבעו שרק שינוי של צר לרחב ולהיפך זה השינוי הפוסל, ולא כל שינוי בטבע השופר. וכלשון העטרת צבי שהובא בתחילת דברינו, המגדיר את טעם ההיתר בעיבוד השופר: "אבל כשגררו והעמידו על גלדו או כשקצר ארכו שלא שינה בזה דרך צמיחתו, אעפ"י ששינה אותו מברייתו אין בכך כלום, דאצמיחתו קפיד רחמנא ולא אברייתו" עכ"ל, ר"ל שישאר השופר בצורת צמיחתו, הצר במקומו והרחב במקומו, ולא על כל שינוי בצורת השופר המקורית.
ונמצא שכאשר החלק הצר נשאר במקומו והרחב נשאר במקומו, אין שום סיבה להקפיד אם אותו מעט שלצד פיו הוא קצת כפוף ויישרו ע"י חום וכדו'. בפרט שכאמור פעולות אלה נועדו לשיפור קול השופר, ואפשר שכמו שבימי קדם נהגו להוציא את הזכרות וכן לחתוך ולשייף את השופר, גם פעולה זו היתה בכלל כדי שיהא נוח לקדוח בו בלא לפוסלו, ויהא החור גדול וראוי להעברת קול השופר כראוי.
♦
בדברי המנחת יצחק
ותימה גדולה על דברי הרב מנחת יצחק (ח' סי' נ"ד), בתשובתו להרב הורביץ (בעל שו"ת קנין תורה), שעורר השואל: "בענין השופרות שעושין בא"י אשר לא ראה כזאת בחו"ל, דשם כל השופרות הם כמו שהיו בחייהם, וכאן מתקנים ומעקמין השופרות באופן שאצל הפה רחב קצת ונקל לנפוח בו, ואפי"ה מקום הרוחב יהי' למעלה כדין, ויש לעיין אם ל"ה בכלל דאינו כדרך העברתו" ע"כ מדברי השואל.ותחילה הביא המנח"י ראיות חזקות מדברי הפמ"ג והערול"נ הנ"ל, דמוכח מדבריהם דאף אם כל השופר הכפוף יהא מיושר אין בו כל חשש מעיקר הדין, משמע דכל שכן וקל וחומר ליישור חלקי בצד הפה שלא יהא בו אפילו חשש קל שבקלים, כיון שנשאר השופר כפוף כדינו.
אלא שבהמשך דבריו הביא את דברי הרב תורת חיים (ביאור על השו"ע להרב יעקב סופר, מרבני הונגריה ורבה של פסט, בנו של המחנה חיים), שבתוך דבריו הביא את שיטת המרדכי דס"ל דכפוף לעיכובא, ודייק מדבריו דאם יישרו בחמין פסול. ואחר המחילה תימה, הלא שיטת המרדכי ידועה דס"ל דכפוף פסול ולעיכובא הוא ואינה להלכה. ומה לנו לעשות דיוקים בשיטות שלא נפסקו להלכה, ולהתעלם מדברים מפורשים המופיעים בדברי רבותינו הפוסקים הקדמונים, כהפמ"ג, שמביאים אותו כל האחרונים וסומכים עליו להלכה רבות.
ואכן בהמשך דבריו כותב הוא דאין ראיה מהתורת חיים הנ"ל, אמנם מה שהוא כותב: ד"אין ללמוד כ"כ מהא דהפמ"ג והעל"נ, שהרי אינם עסוקים באותו ענין להלכה למעשה, רק כתבו כן ליישב איזה דיוק". תימה, דאף אם כן הוא בדברי הערול"נ, איך יאמר זאת על הפמ"ג, הא הפמ"ג כותב את דבריו להלכה ולמעשה ומדייק מדברי המג"א והט"ז, ולא כתב את דבריו רק דרך שקלא וטריא ללימוד התלמידים וכדו', וראיה גדולה הבאנו מדברי המטה אפרים, שמביא את דברי הפמ"ג וסומך עליו למעשה.
ובהמשך דבריו הביא לדברי היום תרועה הנ"ל, הסובר כי אם הרחיב או קיצר אף צד אחד של השופר פסלו (ודברי הנחפה בכסף שחיזק דבריו), ודימה זאת בפשיטות לנידון זה של יישור חלק השופר הסמוך לפה, שגם יש לפוסלו משום שינוי צד אחד של השופר, מכפוף לישר. וגדולה מזו כתב שם: "ובזה י"ל דגרע מכפוף שעשאו פשוט או פשוט שעשאו כפוף דלא ניכר השינוי, דבכל מין ומין יש שניהם, רק בא' יש יותר כפופים ובא' יותר פשוטים כנ"ל" עכ"ל, דהיינו שיישור מועט בקצה השופר חמור מיישר את כל השופר, שכן ביישור מועט ניכר יותר השינוי מאשר אם יישר את כל השופר, שדומה אז לקרן ישרה.
ואחר המחילה רבתי, דבריו מרפסין איגרי, שהרי עינינו הרואות שבכל השופרות כולם שעושים בהם יישור מועט ע"י חום לצד הפה, אין פעולה זו ניכרת לרוב העם, ונראה כי מי שלא יחשף למאמר זה המעלה את הנתונים לעין הקורא, לא יחשוב לעולם כי בשופר שלפניו עשו איזו פעולת יישור ע"י חימום וכדו', כי אין רוב העם מגדלים בהמות ואינם מייצרי שופרות לדעת כיצד יצאה הקרן מן האיל, ואם הקצה הקרוב לפה היה כפוף או ישר. משא"כ שופר שיישרו כולו, אם באמת יעשו דבר כזה, אין אחד כיום שיראה אותו ולא יתמה מיד על מראהו, שלא נראה כדבר הזה לעולמים. ואם בשופר שיישרו כולו מודה המנח"י דכשר הוא, או לכה"פ דיש מקום להכשירו, מה לו לפקפק ביישור מועט שאינו ניכר לעין, הנעשה ברוב השופרות במיעוטו של השופר. וכיצד זה יצא לדמותו לדברי היום תרועה ששם עושה שינוי גדול בחלק מהשופר, שמרחיב הקצר וכו', שהוא פסול הנזכר בגמ', ודימהו מסברתו לנידון של יישור, שלא נזכר פסולו לא בגמ' לא בראשונים ולא בפוסקים. ופשפשתי ולא מצאתי בכל דבריו ראיה ברורה או צד שיש לחשוש ולפקפק באותם שופרות המיישרים קצתם.
♦
שופר וחצוצרה בלשונות חז"ל
עוד ראיתי טענה שנטענה, כי שופר המיישרים אותו יוצא מגדר שופר והופך ל"חצוצרה", ואין זה השופר שאליו כיוונו חז"ל.והדברים אינם נכונים בעליל, שהרי מצאנו כמה משניות, בהם מתבטאים התנאים בלשון שופר ומתכוונים לקרן הישרה, ומאידך מתבטאים בלשון "חצוצרה" כאשר כוונתם אל קרן האיל.
וכפי שמובא במשנה במסכת ראש השנה (כ"ו ע"ב): "שופר של ראש השנה של יעל פשוט", וביארו המפרשים כי לתנא של המשנה עיקר מצות ראש השנה היא בשופר ישר ופשוט, מחיה הנקראת "יעל" שקרניה היו ישרות (ואינה החיה הנקראת כיום יעל, כי קרניה עגולות כחצי סהר, ושמא הכוונה לחיה הקוראים כיום "ראם" שקרניו ישרות). הרי מפורש כי נקט התנא לשון "שופר" על קרן ישרה, הרי שאין כל הכרח שביאור לשון "שופר" מתחייב על הקרן הכפופה דווקא.
ומאידך גיסא במשנה בסוף מסכת קינים (פ"ג מ"ה) מובא על האיל כי: "שתי קרניו – שתי חצוצרות", הרי שקרני האיל המקוריות נקראות אף הם בשם חצוצרות. ועוד מצאנו בגמרא בעבודה זרה (מ"ז ע"א) לגבי המשתחווה לבהמה: "קרניה מהו לחצוצרות", ושם אין הכרח שמדובר דווקא על פרה או תיש, הרי שלשון חצוצרות חייל אף על בהמה שקרניה כפופות.
והטעם לשינויי לשון אלה, ביארו המפרשים (ברטנורא ותפא"י בקינים שם, תוס' ע"ז מ"ז ע"א ד"ה קרניה), הוא על פי הגמרא בשבת (ל"ו ע"א) ובסוכה (ל"ד ע"א): "אמר רב חסדא: הני תלת מילי אשתני שמייהו מכי חרב בית המקדש: חלפתא ערבתא, ערבתא חלפתא. מאי נפקא מינה - ללולב. שיפורא חצוצרתא חצוצרתא שיפורא, מאי נפקא מינה - לשופר של ראש השנה". ופרש"י בסוכה: "שיפורא - כפוף. חצוצרתא - פשוטה, ואינה של איל". ובשבת פרש"י: "לשופר של ראש השנה - אין תוקעין אלא באותו שעם הארץ קורין חצוצרות, והוא שופר, או אם בא עם הארץ לשאול במה יתקע - אומרים לו: בחצוצרות" עכ"ל. הרי שלשון חצוצרה של חז"ל הוא מבטא בצורה יותר מדוייקת את השופר הכפוף.
וזה לשון התוס' ר' יהודה מבירינא (עמ"ס ע"ז מ"ז ע"א) הדן בשינויי לשונות אלו: "ואומר רבי, דחצוצרת דהכא היינו שופר. וכדאיתא בלולב הגזול דאשתני שמה מכי חרוב מקדשא חצוצרא שיפורא ושיפורא חצוצרא. ובשלהי קינין נמי קרי לה חצוצרת, דתניא התם א"ר יהושע וזהו שאמרו כשהוא חי קולו אחד וכשהוא מת קולו שבעה, כיצד קולו שבעה, שתי קרניו שתי חצוצרות. והיינו שתי שופרות. ואל תתמה אם בימי ר' יהושע שהיה בפני חורבן נשתנו כבר, דהא במסכת שבת (בפרק במה מדליקין) קרי ליה נמי בברייתא לשופר חצוצרת, דתניא התם כשם שמטלטלין את השופר כך מטלטלין את החצוצרת, וקאמר מאי שיפורא נמי חצוצרת" עכ"ל.
והנה, מהר"ם בן חביב בספרו כפות תמרים (סוכה ל"ד ע"א) הבין בדברי רש"י שפירש את דברי הגמרא "למאי נפק"מ לשופר ר"ה", וציין את ההבדל כי שופר כפוף וחצוצרה פשוטה, דמשמע דס"ל דשופר שאינו כפוף פסול משום דהוי כחצוצרה פשוטה. והקשה על זה בזה"ל: "משמע דס"ל לרש"י ז"ל דפיסול חצוצרות בר"ה, הוא משום דהוא פשוט ואינו של איל. ואלו הם דברים תמוהים, דהא פיסול חצוצרות הוא משום דקול חצוצרות הוא מין קול אחר, כדמוכח פ' ראוהו ב"ד גבי שופר מאריך וחצוצרות מקצרות יע"ש. ותו, דכפוף ושל איל הוא למצוה ולא לעיכובא לדעת רוב הפוסקים, זולת הרמב"ם דס"ל דשופר דאינו של איל הוא פסול, והכל תמהו עליו והיה להם לתמוה גם על פירוש רש"י דשמעתין דאזיל בשיטת הרמב"ם" עכ"ל.
והקשה על דברי הכפות תמרים בספר ברכת שמעון (להגרב"ש שניאורסון, מועדים וזמנים עמ' כ"א), כיצד הבין הוא שרש"י מתכוין בדבריו להגדיר פסול של שופר בראש השנה משום שאינו כפוף ולכן אינו נקרא שופר, הלא מפורש בר"ה דברי ר' יהודה דבר"ה תוקעין בכפוף וביובל בפשוט, אע"פ שבשניהם בעינן שופר דוקא, הרי להדיא דגם כפוף וגם פשוט נקראים שופר. ומוכח שרש"י לא התכוין להגדיר פסול בשופר ישר, אלא רק מה ראוי לקחת לכתחילה, ובדרך זו יש לבאר את דברי רש"י בשבת, דג"כ התכוין הוא רק מה ראוי לקחת לכתחילה, ואה"נ דברי רש"י תואמים לדברי שאר הראשונים דשופר ישר אינו לעיכובא.
ודבר נפלא מצאתי בדברי הגר"י פערלא בספרו הגדול על ביאור ספר המצוות לרס"ג (עשין ס"ג), שכתב כי בראש השנה כלל לא נאמר לשון "שופר" בתורה, ולשון שופר נזכר רק לגבי היובל בפרשת בהר (ויקרא כ"ה, ט'), רק נאמר בראש השנה: "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר, כ"ט, א').
דקדוק נפלא זה מבהיר לנו מדוע נחלקו התנאים באיזה שופר לתקוע, כפוף או פשוט, אע"פ ששינויים אלה משנים לכאורה את מהותה של הקרן, שבלשונה המקורי אינה נקראת שופר אלא חצוצרה, כי באמת התורה לא חייבה לתקוע בשופר דווקא, ועל כן אין לנו צורך לדון ולפלפל מה נקרא שופר ומה חצוצרה ולהיכנס להבדלים ביניהם, כי באמת שניהם כשרים מן הדין לראש השנה, אלא כיון דלהלכה בעינן בראש השנה שופר כפוף, יש להדר ולקחת כפוף דווקא ומצוה בכפוף. אך פשוט הדבר שאם לא מצא כפוף, יתקע בשופר פשוט, דאף הוא נקרא בשם שופר.
ומכאן ברור שגם אם מיישרים חלק מן השופר כדי שיוכלו לקדוח בו בקלות, אין בדבר כל חשש קל שבקלים, דאפילו אם היו מיישרים את כל השופר לא היו פוסלים אותו, כל שכן וקל וחומר כשיישרו רק את מקצתו והשאירו את הכיפוף במקורו, ששופר זה כשר ומהודר לכתחילה בראש השנה.
מעתה לא מצאתי טעם וסיבה להעדיף ולקחת לתקיעה בראש השנה לא מעובד הנקרא כיום "שופר איל", כי במה שאינו מעובד אין בו כל תוספת הידור. ואם בסופו של דבר גם קולו לא נשמע ברמה, הרי שיצאה חומרתו היתירה בהפסדו בעיקר הדין, שמנסה להדר בדבר שאין לו עיקר ומפסיד את עיקר המצוה למנוע מן הציבור לשמוע קולות ראויים כהלכתן. וכל המחמירין בדבר יש לדון על הוצאת לעז על מנהגן של ישראל מדורי דורות לתקוע בשופר מעובדין ומיושרין בקצותיהן, ובפרט שנתבררה צדקת הצדיק מעיקרא שנהגו כן מעיקרא דדינא.
וכ"כ הגר"ע יוסף בספרו חזון עובדיה (בהל' ר"ה) דשופרות אלו כשרים מן הדין, ודחה דברי המערערים. גם הגר"מ מאזוז כתב בזה"ל: "בענין שופר מעובד, לענ"ד אין להוסיף פיסול שלא נזכר בפוסקים, דא"כ הו"ל למימר 'עיבדו' ושינה צורתו פסול. ודווקא בהפכו פסלינן ותו לא, וכן המנהג פשוט בארץ ובחו"ל לתקוע בשופר מעובד, והקבלה והמעשה הם עמודי ההוראה" עכ"ל.
♦
היוצא מן האמור לעיל:
א. עוד בדורות התנאים נהגו לחתוך ולשייף את השופר, כדי שיהא קולו צלול וחזק.
ב. שופר של איל כפוף שחממו ויישרו עד שעשאו ישר לגמרי, אע"פ שאינו מהודר, אינו פסול. ואע"פ ששינהו מברייתו. כך עולה מדברי הפוסקים, וכן מדקדוק לשון השו"ע.
ג. שופר שיישרוהו רק בקצהו ונשאר כיפופו ניכר, כשר ומהודר לכתחילה לתקיעה בראש השנה.
ד. אין שום הידור בשופר הנקרא "שופר איל" שאינו מעובד. ואם שופר זה אינו מוציא את הקול כראוי, אין לתקוע בו בר"ה.[2]
♦ ♦ ♦