ראש הכולל שע"י ישיבת יד אהרן ב"ב
בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'
א. תקיעת שופר בר"ה במקדש הייתה תחילת העברת שופר תרועה בכל הארץ
משנה ראש השנה פ"ג:משנה ג:
שופר של ראש השנה של יעל פשוט ופיו מצופה זהב ושתי חצוצרות מן הצדדין שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר.
משנה ד:
בתעניות בשל זכרים כפופין ופיהן מצופה כסף ושתי חצוצרות באמצע שופר מקצר וחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות.
משנה ה:
שוה היובל לראש השנה לתקיעה (ששניהם של יעל) ולברכות (מלכויות זכרונות ושופרות) רבי יהודה אומר בראש השנה תוקעין בשל זכרים וביובלות בשל יעלים.
בגמרא מסופר שרב פפא בר שמואל סבר למיעבד עובדא כמתניתין - לתקוע בראש השנה בשופר ובחצוצרות, אמר ליה רבא לא אמרו אלא במקדש.
וצ"ב, למה קבעה המשנה את הדברים בפשטות, כאילו הדבר נוהג בכל מקום (עד שהיה מקום לאדם גדול כרב פפא בר שמואל לטעות בה).
והנה הכתוב אומר 'והעברת שופר תרועה בכל ארצכם', דהיינו שקול השופר עובר בכל הארץ מתחילתה לסופה, ואפשר שהתקיעה במקדש כאילו מסמלת את תחילת העברת השופר בכל הארץ, ולכן סתמיות תקיעת שופר משתמעת ממילא בראשונה במקדש שהיא התחלת העברת השופר בארץ. ואכתי יש לעיין על סתימת המשנה, ובפרט שהמשנה הקודמת של 'כל השופרות כשרים' איירי בשופר של גבולין (ומכל מקום יש לחלק דהתם לא איירי אלא בחפצא של השופר ומשנתינו עסקה בגוף התקיעות מי מקצר ומי מאריך, ובזה יש לומר שהקדימו כאמור לעסוק בשל מקדש שהייתה כהתחלת העברת התקיעה בכל ארצכם).
♦
ב. האם שופר של ר"ה במקדש נכלל בכלל תקיעות דמוספין
והנה במשנה סוכה פרק ה, ה מנו את התקיעות שבמקדש: "אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש ואין מוסיפין על ארבעים ושמנה בכל יום היו שם עשרים ואחת תקיעות במקדש שלש לפתיחת שערים ותשע לתמיד של שחר ותשע לתמיד של בין הערבים ובמוספין היו מוסיפין עוד תשע ובערב שבת היו מוסיפין עוד שש שלש להבטיל העם ממלאכה ושלש להבדיל בין קודש לחול ערב שבת שבתוך החג היו שם ארבעים ושמונה שלש לפתיחת שערים שלש לשער העליון ושלש לשער התחתון ושלש למילוי המים ושלש על גבי מזבח תשע לתמיד של שחר ותשע לתמיד של בין הערבים ותשע למוספין שלש להבטיל את העם מן המלאכה ושלש להבדיל בין קודש לחול”.ובגמרא נחלקו אם במוספין שהיו מוסיפין עוד תשע, הוא לכל מוסף ומוסף, וכך סבר ר' אחא בר חנינא, או לכל מוספי היום ביחד. והקשתה הגמרא על ר' אחא בר חנינא: "וליתני נמי (יום שתוקעים בו ארבעים ושמנה תקיעות) ראש השנה שחל להיות בשבת דהא איכא תלתא מוספין, מוסף דראש השנה, מוסף דראש חודש מוסף דשבת".
והנה לא מנתה הגמרא בחשבונה גם את התקיעות של ראש השנה שתוקעים למצוות היום. וחזינן לפום ריהטא שאפשר באותן התקיעות של המוספים לצאת גם ידי חובת תקיעת שופר של ראש השנה. ובשו"ת הר צבי (אורח חיים ב סימן צ) הביא ראיה זו ודחאה, עי' שם.
ונראה שיש לומר שעל אף שגם במקדש היו תקיעות מיוחדות לראש השנה לא נמנו אלא אלו שהיו תקיעה מיוחדת למקדש, והגם שהצטרפו חצוצרות במקדש, עכ"פ עיקר שֵם התקיעה דר"ה אינה מיוחדת למקדש, משא"כ התקיעות שהיו אפי' להבטיל את העם ממלאכה בערבי שבתות ויו"ט, הלא היו בפרט במקדש, שהיה גם המקום הגבוה, וגם המקום שממנו התפשט הקדושה וכל עניני הדת נקבעו בו, ועל כן בו דווקא היו מזהירים על השבת, ולכן נמנה בכלל תקיעות דמקדש.
ובפיוט הקליר לקדושת מוסף של ראש השנה בְּזֶה חֹדֶשׁ תְּקֹעַ שְׁלֹשִׁים, ובפשטות כוונתו לומר שכיוון שצריך לתקוע תשר"ת, תש"ת ותר"ת שלש פעמים, יוצא בסך הכל שלושים קולות. אך בשו"ת תשובה מאהבה סימן א (אות ח), אגב זה שדן בזהות הקליר ותקופת פעילתו, הציע בשם רוו"ה שהכוונה היא יחד עם תקיעות המקדש - עשרים ואחת שבכל יום, וקודם שתיקן רבי אבהו לתקוע תשר"ת, תש"ת ותר"ת. ומדבריו אכן יוצא שתקיעות המוספין ושל ראש השנה אחת הם.
והנה אם אכן התקיעות שבמקדש היו בכלל התקיעות שעל המוספין, יש קצת ליישב מה שהערנו על סתימת המשנה, שסמכה המשנה על כך שנבין שאם יש חצוצרות - הרי שמדובר על המקדש שכך היא המצוה במקדש תמיד לתקוע על הקרבן בחצוצרות, והרי תקיעות אלו דר"ה במקדש היו על הקרבן כאמור, ואמנם בתעניות יש חצוצרות גם בגבולין (תלוי בשיטות הראשונים ואכמ"ל), אולם על הקרבנות יש רק במקדש, ומכל מקום קצת פלא שעל כל פלפול זה סמכה המשנה עלינו שנבין.
♦
ג. תקיעות דמקדש הן למלכויות ולא כזיכרון דלפנים ולכן אין בהן משום אין קטיגור נעשה סניגור
והנה יש לעי' האיך עבדינן שופר של ר"ה במקדש כשפיו של זהב, והלא לכאורה יש כאן משום 'אין קטגור נעשה סנגור' כמבואר בגמ' לעיל שזה אחד מהטעמים דלא עבדינן שופר של ר"ה של פרה.וכבר עמד ע"ז מהר"ם בן חביב בספר יום תרועה (דף ב.), ז"ל: "ופיו מצופה זהב. קשה דהא אמרי' לעיל דרבנן פסלי קרן פרה משום אין קטיגור נעשה סניגור כהא דאמרי' אין כ"ג נכנס בבגדי זהב. וי"ל דכיון דקול התקיעה אינה עוברת דרך הזהב דהך ציפוי הוא שלא במקום הנחת הפה כדאמרו בגמ' [כ"ז ע"א] לא שייך לומר בכה"ג אין קנ"ס. ועי"ל דהנך רבנן דאמרי פיו מצופה זהב ס"ל כר"י דמכשיר קרן פרה ולית ביה בשופר אין קנ"ס כיון דשופר בחוץ הוא. והשתא ניחא מה דקשה אמאי הרמב"ם לא כתב פ"א דשופר דבמקדש תוקעים בשופר דפיו מצופה זהב, משום דהוא סובר דהלכתא כרבנן דר"י דסברי דבמידי דשופר (אין) שייך אין קנ"ס דכיון דלזכרון קא אתי כלפנים דמי".
והנה, אין ספק שלומר שסתמא דמשנה כר"י הוא תימה גדול, שהרי בסיפא הוזכר להדיא דדעת רבי יהודה דבר"ה של זכרים כפופים. ואמנם הרמב"ם אכן לא הזכיר מידי דפיו של זהב ואין אנו יודעים את מקורו, ורק יש להעיר שהוא לא הזכיר הדין דתקיעות מקדש בהלכות תמידין ומוספין אלא בהלכות שופר, ומשמע מזה שאין התקיעות דמקדש תקיעות שעל המוספין, דלא כמו שהבאנו לעיל בביאור פיוט הקליר.
אולם נראה לי, דמשום דילפ' שופר דמקדש מחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה', הרי שהשופר דמקדש אינו לזיכרונות, אלא למלכויות, שעל כן יש לומר שנעשה מקרני חיות (יעל) ופיו מצופה זהב, כדרך המלכים שעושים להם קרנים לתקוע מחיות היער האציליות ומכסים פיהן בשל זהב, ואי לכך, לא הוי ביה משום 'אין קטיגור נעשה סניגור' דהא אין תכליתו הזכרון, שלא כשופר של גבולין שאמרו בו 'אמרו לפני זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני, ובמה בשופר'.
ולפי זה יש גם ליישב מעט מה שהערנו שהמשנה לא פירשה כל הצורך כוונתה דאיירי בשל מקדש (עד שרב פפא בר שמואל טעה בזה), דעצם מה שכתבה המשנה דפיו מצופה של זהב, מוכיח דלא איירי בגבולין שהשופר בא לזיכרון, דאם כן לא היה יכול להיות פיו מצופה בשל זהב, כשם שפסול בו שופר של פרה משום אין קטגור נעשה סנגור, וכמו שנתבאר.
♦
העירו לי:
זה מחודש מאד, דהרי חצוצרות, שהן לפני ה' במקדש, ודאי אתו לזכרון, כדכתיב (במדבר י, י): "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם", ומהאי קרא ילפי' זכרונות לחד מ"ד בר"ה לב, א: "הרי הוא אומר והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם. שאין תלמוד לומר אני ה' אלהיכם, ומה תלמוד לומר אני ה' אלהיכם - זה בנה אב, לכל מקום שנאמר בו זכרונות - יהיו מלכיות עמהן".
ובוודאי שופר של ר"ה חמיר משום "שכן מכנסת זכרונות של ישראל לאביהן שבשמים", כלשון הגמ' שבת קלא, ב, שזה גם בשופר שבמקדש, ואדרבה הוקשו מלכויות וזכרונות להיות תלויין זה בזה, כמבואר בר"ה שם.
ויש להבין את ההקשר ההגיוני של ההיקש הזה, אבל זו תמונת הדברים לכאו'.
וזה אשר יישבתי (מעט ע"ד הדרוש):
אמת נכון, אבל הלא עכ"פ סדרו לנו חז"ל ב' דברים אלו בנפרד, זיכרונות ומלכויות, והא דילפינן זה מזה הוא כדי לצרף מלכויות לזכרונות, ולא את עצם הזיכרונות.
ונראה שהזכרון של שופר שכלפנים דמי לא נאמר על חצוצרות, שלא נראה שהן כלפנים דמי. וכנראה שיש זיכרון שהוא כלפנים, כי הוא זיכרון הנועד לגלות את הפנים ע"י הזיכרון שזכרון מוציא מהכוח לפועל דברים הגנוזים בפנים (וזֵכר מלשון זָכר המגלה ומוציא מהכוח לפועל). ובזה דווקא צריך להיזהר שלא יהיה מזכרת עוון, כדי לחזור ע"י למדרגת הישר כמו שעשאו א-לוהים, שזה עניינו של השופר המחזיר את האדם בכוח הזיכרון למדרגתו קודם לחטא, כאילו הוא מזכיר לו את עובדת היותו אדם ישר בתחילתו, והיינו תקיעה שברים תרועה תקיעה. תקיעה ישרה כמו שהיה בתחילה, ושברים תרועה תקיעה, היינו שע"י השברים תרועה שנשבר אחר החטא ועושה תשובה, הרי הוא חוזר להיות ישר כבתחילה, ולכן בו צריך להיזהר שלא יהיה בו מזכרת עוון ושלא יזכיר את החטא, שהרי כל עניינו הוא לגלות בפנים את המדרגה של האדם קודם החטא.
אמנם שופר של ר"ה במקדש, שכל עניינו הוא ההמלכה, גם אם ענינו להיזכר לפני ה' ע"י ההמלכה עכ"פ ענינו הוא בהמלכה, וי"ל שאין בזה משום אין קטגור נעשה סניגור, שאין עיקר עניינו הזיכרון כלפנים, וכמו שנתבאר.
♦ ♦ ♦