גילוי השם המפורש ביום הכיפורים

הרב שמואל אריה ישמח
ישיבות צרור המור והדר להדר, חיפה

גילוי השם המפורש ביום הכיפורים

עיון בענין יום הכיפורים והלוחות השניים,ומתוכו עיון בענין נדב ואביהוא, קרח ועדתו, עלי ובניו, ועזרא הסופר

מבוא

במאמר זה נעסוק בהבדל שבין גילוי השכינה שהיה במתן תורה, מדרגת לוחות הראשונים, לבין השכינה שבקה"ק, מדרגת הלוחות השניים (סעיפים א-ב). נסביר את המיוחד שהיה ביוה"כ (סעיף ג), ואת ענין גילוי השם המפורש שהיה אז (סעיף ד). נסביר לאור זאת במה חטאו נדב ואביהוא (סעיף ה), קרח ועדתו (סעיף ו), ובני עלי (סעיף ז). נעמוד על סדר החגים בשנה לפי כל הנ"ל (סעיף ח). בסיום המאמר, נעמוד על עוד שני עניינים הקשורים לכך: מעמד הקהל (סעיף ט), ומעמד קבלת התורה בימי עזרא (סעיף י). נסיים בנספח (סעיף יא), שבו נביא מקור לאמירת שם המפורש ביוה"כ.
בחוברת זו מתפרסמים סעיפים א-ז, ובחוברת הבאה יפורסמו בעז"ה סעיפים ח-יא.
הרחבות למהלך הדברים הובאו בהערות שבתחתית העמוד (ממוספרות מ-א' ועד כ"ט). בהערות הסופיות (שמובאות בסוף המאמר, וממוספרות מ-1 ועד 39) הובאו בעיקר מקורות או דיונים צדדים. מומלץ לקרוא אותם רק בקריאה השניה של המאמר.
יהיה רצון מלפני אבינו שבשמים שהדברים יוסיפו אהבת תורה ויראת שמים. "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע, ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו".
♦

א. מעבר השכינה מהר סיני לקדש הקדשים

כתב הרמב"ן (שמות כה, א): "והנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון... וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר... ובבא משה (אל המשכן) היה אליו הדיבור אשר נדבר לו בהר סיני", וביאר הרמב"ן שכשם שבמתן תורה נשמע דבר ה' מתוך האש הגדולה כך במשכן נשמע דבר ה' מבין שני הכרובים שהיו מזהב (הדומה לאש) "כי השם יושב הכרובים" עי"ש.
וכשם שהנבואה שנגלתה לעם ישראל במתן תורה התגלתה אח"כ בקדש הקדשים^[2], כך גם התורה, שהרי במתן תורה נאמרו עשרת הדברות, ואז משרע"ה קיבל תורה בהר במשך 40 יום וירד מההר עם הלוחות, ובזה החל תהליך מסירת התורה לעם ישראל. ומצאנו כעין זה בקה"ק, שהרי שם מונחים הארון והלוחות שעליהם נכתבו עשרת הדברות, ובברייתא מובא שלידם מונח ספר תורה (ב"ב יד, ע"ב) והוא ס"ת שכתב משה רבנו מפי הגבורה (ר' גרשם שם, ועוד).
♦

ב. בין לוחות ראשונים ללוחות שניים

אמנם יש גם הבדל עמוק בין הנבואה והתורה שהתגלו במתן תורה ובין הנבואה והתורה המתגלים בקדש הקדשים, וכפי שנבאר כעת.
הנה, במעמד הגדול והנורא של מתן תורה זכו כל עמ"י לנבואה^[3] 1, והוא דבר פלא, שהרי אין הנבואה שורה אלא על הראוי לה שהכין עצמו לקבלה, והוא חכם עשיר וגיבור וכו' (שבת צב ע"א; נדרים לח ע"א; רמב"ם הל' יסודי התורה ז, א)2. ומזה מבואר שהנבואה במעמד מתן תורה לא היתה כשאר הנבואות, וכפי שנבאר בהמשך.
עוד דבר פלא מצאנו במתן תורה: לשיטת ראשונים רבים פרשיות תרומה-תצוה, העוסקות בבניית המשכן, נאמרו רק אחרי חטא העגל3, והרי שאם ישראל לא היו חוטאים לא היו מצטווים לבנות את המשכן. לפי שיטתם יש להבין היכן היה אמור משרע"ה להניח את הלוחות הראשונים, אם לא היו חוטאים ישראל בעגל?!
וניתן לבאר את הדברים לפי מה שמצאנו שלוחות ראשונים יש בהם ענין מופלא, שלא מצאנו כמותו לעולמים, והוא מה שלוחות ראשונים נבראו בעצמם ע"י השי"ת [ואין זה כלוחות שניים שמשרע"ה בעצמו פסל את הלוחות, והשי"ת רק כתב עליהם את הדברות4]. ובביאור ענין זה כתבו כמה מהאחרונים שהלוח עצמו הוא גוף הלוחות, והדברות הנכתבות על הלוח הם הנשמה שבלוחות, ובלוחות ראשונים גם גוף הלוחות נברא ע"י השי"ת כיון שמדרגת לוחות ראשונים היא שהקדושה כוללת את הכל, ללא שיור, ובכלל זה כל המציאות הגשמית, דהיינו הגוף, ובכלל זה גוף האדם (שפת אמת, משך חכמה, שם משמואל, ועוד)^[4]. הרי שבמעמד הר סיני "ירד ה' על הר סיני" (שמות יט, כ) ופסק הריחוק שבין השמים לארץ, בין הרוחני לגשמי ובין הקודש לחול, ונתגלתה הקדושה שבארץ ובחול ("ברא הקב"ה העליונים לעליונים והתחתונים לתחתונים, שנאמר 'השמים שמים ליי והארץ נתן לבני אדם'. בא משה ועשה את התחתונים לעליונים ואת העליונים לתחתונים, שנאמר 'ומשה עלה אל האלוהים' 'וירד ה' על הר סיני'..." – דברים רבה5). ובזה מתבאר מה שאמרו חז"ל שבמתן תורה פסקה זוהמת הנחש (שבת קמו, ע"א), ושאלמלא חטא העגל לא היה מוות בעולם [ולא שכחה] (ויק"ר יח, ג; עירובין נד, ע"א), וביאור הדבר הוא שכיון שהגוף קדוש ממילא אין צורך במוות שמפריד את הגוף הגשמי מן הנשמה, ומכיוון שהגוף קדוש ממילא הוא לא מושך את האדם אל החטא, וזהו מה שאמרו שפסקה זוהמת הנחש (ונתבארו הדברים בספרנו אחרית כראשית כת"י, ובאריכות בספרנו חכם ונביא כת"י).
מעתה מובן כיצד זכו כל ישראל לנבואה, שהרי אם נתקדשו כל הגופות במעמד מתן תורה הרי שממילא כל ישראל היו מוכנים לנבואה5, וכולם ראויים היו להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". ומעתה נראה שאלמלא חטא העגל לא היו הלוחות צריכים למקום משכן מיוחד, שהרי כל המקומות היו קדושים (וכעין זה כתבו הספורנו והשפת אמת7).
במתן תורה התעלה כל החול אל הקודש, מתוך גילוי השכינה הגדול שהיה אז, וממילא בטלה ההפרדה שבין קודש לחול, אלא שבכך יש סכנה גדולה: די בכך שנשאר איזה זיק קטן של פחיתות בגוף כדי שהאדם יוריד את הקודש אל החול, ויביא לחילול הקודש. כשאין הפרדה בין שמים לארץ עלול האדם להשיג את הקב"ה לפי המושגים הארציים, דהיינו לחשוב שליושב בשמים יש גוף, ולחטוא בע"ז. מיד לאחר מתן תורה ישראל אכן חטאו בעגל, והגשימו את הבורא, ומשום כך מיד החזיר השי"ת את ההבדלה שבין גוף לנשמה, בין שמים לארץ, וחזרה זוהמת הנחש ונשתברו הלוחות^[5].
אחר שהתפלל משרע"ה בעד ישראל ונתכפר להם, ניתנו להם לוחות שניים, אולם מכמה צדדים אין מדרגתם כמדרגת הראשונים: הלוחות השניים ניתנו ככפרה על החטא הבא מהגוף השפל. גוף הלוח נעשה בידי אדם, ורק הכתב הוא מה'. הלוחות לא ניתנו בפומבי אלא בצניעות ובסתר [ואמרו חז"ל שלכן לא שלט בהם עין הרע8, דהיינו הסתכלות גשמית חיצונית], ללא מעמד גדול בו כל ישראל זוכים לנבואה^[6]. הם אינם מונחים "בכל המקום אשר אזכיר את שמי", אלא נבנה עבורם המשכן, שהוא מקום קדוש ומובדל שיש להתכונן ולהיטהר לפני הכניסה אליו. במשכן מונחים הלוחות במקום נסתר, בתוך הארון שבקה"ק, המקום שאליו כלל לא נכנסים. המסתכל בארון והנכנס לקה"ק נענש במיתה^[7] [בארון מונחים גם שברי הלוחות הראשונים (ב"ב יד, ע"ב), והם מונחים תחת הלוחות השניים (ר' גרשם ורש"י שם), ונראה לבאר כנ"ל שהלוחות השניים מסתירים על מדרגת לוחות ראשונים^[8]]. אולי זה כוונת הרמב"ן הנ"ל שכתב ש"סוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר".
הרי לנו הבדל עמוק בין השראת השכינה שנתגלתה במתן תורה, שהיא גלויה ומקיפה, לבין הגילוי בקה"ק, שהוא נסתר ומודרג (והוא כעין ההבדל שבין הנהגת הייחוד להנהגת שכר ועונש, וההבדל שבין סובב כל עלמין לממלא כל עלמין, וכעין ההבדל שבין הסגולה לבחירה).
ונראה לומר שמשום כך הסתירו בקה"ק גם את ספר התורה שכתב משרע"ה (ב"ב יד, ע"ב, ור' גרשם שם), והכוונה בזה היא שהתורה שנתגלתה לכל ישראל במתן תורה היא מוסתרת עתה במשכן, מקומם של בני לוי נושאי התורה, ואין כל אדם רשאי ללומדה אלא רק ע"פ היסודות שהנחילו לנו החכמים מעבירי המסורת^[9].
♦

ג. גילוי ההסתר ביום כיפור

אולם, נראה שגם הסתרת השכינה בקה"ק אינה מוחלטת, אלא היא מתגלה לעיתים כפי שיתבאר כעת.
אחר חטא העגל התכסתה הנבואה ונסתרה בקה"ק^[10], אולם אין זו הסתרה גמורה, שהרי פעם בשנה, ביוה"כ, נכנס הכה"ג לקה"ק, והרי שאז מתגלה מעט השכינה הנסתרת שמה.
עוד מצאנו שהכה"ג ביוה"כ אינו נחשב כאדם אלא כמלאך, ולכן הוא יכול לעבוד במקדש למרות האיסור "וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקודש" (ויקרא רבה, ועוד9), ונראה לומר שגופו של הכה"ג מתקדש אז, וגשמיותו נהפכת לרוח, כפי שהיה בזמן מתן תורה, ולכן דומה אז הכה"ג למלאך.
ונראה ששורש הדבר נעוץ ביוה"כ הראשון, בו ירד משרע"ה מן ההר והלוחות השניים בידו, ואז מיד נבנה המשכן כדי להסתיר בו את הלוחות, אלא שמ"מ באותו יוה"כ ברגע שבו ירד משה מן ההר הרי אז נתגלו הלוחות לעיני ישראל10 [וגם בניית המשכן שנועד להסתרתם החלה רק למחרת יוה"כ], וכן זכו אז ישראל לראות לרגע את קירון אור פני משה מזוהר אור השכינה^[11] 11, ונראה שאז היה המעמד ברוב עם [ולא 'בסתר'], בו "כל בני ישראל" יצאו לקראת משה היורד מן ההר^[12] (כך נראה משמות לד, כט-ל).
הרי לנו שביוה"כ יש גילוי שכינה. ואף שאין זה 'גילוי גמור' של הנבואה כמדרגת מתן תורה ולוחות ראשונים, מ"מ יש כאן מדרגת 'גילוי הנסתר' המציץ מבין החרכים. הכה"ג נכנס לקה"ק כשליח של כל ישראל, והעם צופים בעבודתו ביוה"כ (וע"י כניסת הכה"ג לקה"ק, שם זכה להשגות נבואיות, זכו גם ישראל לשייכות לנבואה)^[13] 12, והרי שכל העם זוכים בזה להתנוצצות מגילוי השכינה. לפי"ז נראה לבאר מדוע ביוה"כ קורא הכה"ג בעזרה בספר תורה (משנה יומא ז, א), וביאר רש"י (ב"ב יד ע"ב) שזהו ספר התורה שכתב משרע"ה שמונח בקה"ק13, ולפי הנ"ל הענין מובן, שהרי ביוה"כ זוכים כל העם לגילוי קצת של הנסתר בקה"ק^[14]. הכה"ג הוא כמלאך (כמש"כ לעיל), וכל העם נדבקים במדרגתו ולכן הם לבושים כמלאכים, בבגדי לבן, וגם אינם אוכלים, כמו המלאכים14. על כל העם נאמר שאין שטן ואין חטא ביוה"כ15, והוא מעין מדרגת מתן תורה אז פסקה זוהמתם ולא שלט בהם חטא.
וכאמור אין זו ממש מדרגת לוחות ראשונים, אלא רק התנוצצות שלה, ולכן יש הבדל בין חג מתן תורה ובין יוה"כ: במתן תורה הגוף התרומם, ולכן היתה אז שייכות לגוף, "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו" (שמות כד, יא, ולהלן נרחיב בזה), ולכן בחג השבועות "הכל מודים דבעינן לכם" (פסחים סח, ע"ב) לאכול ולשתות, כדי שישמח הגוף בשמחת התורה. לעומת זאת, לוחות שניים ניתנו אחרי ארבעים הימים שעליהם נאמר בחומש שמות שמשרע"ה לא אכל ושתה (שמות לד, כח) כיון שהתנהג כמו המלאכים (שמו"ר מז, ה16), ולכן ביוה"כ נמנעים מאכילה^[15] [נראה לומר שתחילת הצום ביוה"כ היא עינוי, אך בסופו ישראל מתעלים ע"י התפילות ועבודת היום עד שהם כלל לא זקוקים לאוכל, כמדרגת המלאכים^[16]].
יש להעיר שלוחות שניים ניתנו ביוה"כ, וכבר ראינו שהלוחות השניים שייכים למדרגת המשכן [ולא למדרגת מתן תורה], ומצאנו שאחרי שביוה"כ ירד משרע"ה עם לוחות השניים מיד החלו בבניית המשכן, כדי להניח בו את הלוחות17, ואחרי שהסתיימה בניית המשכן חנכו אותו בשבעת ימי המילואים, וביום השמיני נכנסו נדב ואביהוא לקה"ק ויצאה אש ושרפה אותם18, ואז ציווה הקב"ה על סדר העבודה של יוה"כ, שרק בקיומו ניתן להיכנס לקה"ק. הרי לנו שבניית המשכן נפתחת ביוה"כ ומסתיימת ביוה"כ, וכולה סובבת סביב יוה"כ, דהיינו סביב הסתרת השכינה יחד עם גילויה דרך אנשי הקודש (הכהן הגדול) ביום המקודש ובמקום המקודש.
ושמא יש לומר שהטעם לזה שביוה"כ מתגלית השכינה הנסתרת הוא משום שגילוי השכינה הגמור שהיה במתן תורה ביטל את המרחק שבין הרוחני לגשמי והביא לחטא העגל, דהיינו לעבודה זרה ההופכת את הרוחני לגשמי, ולכן נסתתרה השכינה בקה"ק כדי שלא יחטאו שוב בהגשמה, אולם ביוה"כ אין חשש כ"כ להגשמה^[17], שהרי ביוה"כ הסתיים תהליך התשובה והכפרה על חטא העגל, ולכן ביוה"כ אפשר שיהיה בו גילוי מסויים של השכינה שבקה"קיז.
♦^[18]

ד. הסתרת השם המפורש, וגילויו ביום הכיפורים

לאור כל זה נראה לבאר ענין נוסף שבו נתייחד יום הכיפורים.
הנה מצאנו ש"הכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול, היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (משנה יומא ו, ב). הרי לן שהכה"ג היה מזכיר בוידוי ביוה"כ את השם המפורש, וכך מובא בחז"ל וברמב"ם (עבודת יוה"כ ב, ו, וכן במו"נ ח"א, פס"א).
ומו"ח, הג"ר מרדכי רבינוביץ שליט"א, הקשה: הרי הרמב"ם (פיהמ"ש סוטה פ"ז מ"ו) הביא את דרשת חז"ל לפיה השם המפורש נאמר רק בברכת כהנים שבמקדש (רמב"ם תפילה יד, יא, ובפיהמ"ש הנ"ל כתב שהדרשה היא "רמז" בלבד), ולפי דרכו השם המפורש נאמר רק בברכת כהנים שבמקדש וכן אצל כה"ג ביוה"כ (מו"נ ח"א פס"א), ומעתה צ"ע מנין חידשו חז"ל שהכה"ג ביוה"כ מזכיר את השם המפורש?! ולא מצאתי מי מנושאי הכלים של הרמב"ם שהעיר על כך, וצ"ע19 [וראה להלן אות י' שם הצענו מקור לאמירת שם המפורש ביוה"כ, ע"פ הגמ' יומא לז, ע"א, ומ"מ גם לפי"ז עדיין יש לחפש מה הטעם לזה שביוה"כ ניתן לאומרו].
ולפי דברינו לעיל נראה לומר כך:
הנה במתן תורה ירד ה' באש על הר סיני, ונתגלה אז האור האלהי שבכל דבר בעוה"ז, והתרוממה כל הגשמיות למקורה, ואז נתברר שאין דבר בעולם שהוא חוץ לאור האלוהי, ואין עוד כוח חוץ מהשי"ת, ו"אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום" (מכות כד, ע"א). ושמא יש לומר שזהו "שם המפורש" דהיינו שם הוי"ה, שהוא מדרגת מה שהיה לפני שנברא העולם וההעלם, והוא מדרגת מה שיהיה לעת"ל אחר שיתגלה ההעלם^[19] 20. כשם שלעת"ל יתגלה שם המפורש, ה' אחד ושמו אחד (פסחים נ, ע"ב), כך לעת"ל תתגלה השכינה שהיא כאש השמש: "זריחת שמש לצדיקים לעתיד לבא" (פסחים ב, ע"א).
ואחר חטא העגל, אחר שחטאו ישראל בע"ז וייחסו כוח למי שהוא חוץ להשי"ת, אז נסתתר אור גבוה זה, וכשם שהלוחות והארון הוסתרו אז בקה"ק, ולוחות ראשונים הוסתרו מתחת ללוחות השניים, ואש השכינה הוסתרה במשכן, כך גם גם שם הוי"ה הוסתר בתוך שם אלקים וחזר ההעלם לעולם. וזהו שאמרו חכמים (ב"ב יד, ע"ב) שהשם המפורש יחד עם כל כינויו של הבורא מונחים בתוך ארון הברית יחד עם הלוחות^[20] [ויש להעיר ששם הוי"ה קשור לארון ולתורה שבקה"ק, שהרי על התורה נאמר "כי שם הוי"ה אקרא" (דברים לב, ג, וברכות כא, ע"א), ועל הארון נאמר ש"נקרא שם, שם הוי"ה צבאות יושב הכרובים עליו"21].
אחר חטא העגל ישראל אינם זוכים להיות כולם "ממלכת כהנים וגוי קדוש", אלא הקדושה מתייחדת אצל שליחיהם הכהנים העובדים במקדש [שאין להם נחלה, והם מנותקים מהגוף והעוה"ז ומוקדשים לעבודת השי"ת]. השם המפורש מוסתר בקה"ק, ורק במקדש אומרים את השם המפורש, ובייחוד בברכת כהנים שבמקדש, שנזכרה לראשונה בחנוכת המשכן22 [ובהערה כאן הבאנו שענין ברכת הכהנים הוא המשכת הברכה מהקודש אל העם, והוא שורש ענין עבודת הכהנים במקדש, להמשיך את קדושת הארון והתורה אל העם^[21]].
מעתה, מכיוון שראינו לעיל שביוה"כ מתגלה קדושת קה"ק, שהרי אז כה"ג נכנס לקה"ק ואז קוראים בספר התורה שכתב משרע"ה שמוסתר בקה"ק, ממילא מובן שאז ראוי להתגלות גם שם המפורש הנסתר בקה"ק, ולכן ראוי שהכה"ג יזכיר את השם המפורש בוידוי של יוה"כ.
וכתב המהרש"א (קידושין עא ע"א, ד"ה זה שמי) ששם אדנות מורה על דין ושם הוי"ה מורה על רחמים, וכתב שבעשרת ימי תשובה הם ימי דין, ותחילתם ב"יום הזכרון", שהוא כנגד שם אדנות הנקרא "זה זכרי לדור דור" (כמובא שם בקידושין), ושם אדנות מורה על עשרת ימי תשובה^[22]. ונראה לומר לפי דבריו שביוה"כ מסתיימים ימי הדין וה' מרחם על ישראל ומוחל להם, ולכן אז מדגישים במיוחד את שם הוי"ה, שם הרחמיםכב.
וביותר^[23]יש לבאר את הדבר לפי מה שהבאנו לעיל ששם הוי"ה מורה על מדרגת מתן תורה שאז נתגלה האור האלהי שבכל דבר בעוה"ז, והתברר שאין דבר בעולם שהוא חוץ לאור האלוהי ואין עוד כוח חוץ מהשי"ת. ולפי"ז מבואר מדוע ביוה"כ מתכפרים החטאים, שהרי בהתגלות שם הוי"ה מתברר שהכל ממנו ואף היצר הרע, והוא סוד השעיר לעזאזל שאף הוא 'להשם', ואכמ"ל^[24].
ביארנו מדוע שם המפורש נזכר ביוה"כ, ויש להוסיף בזה: הנה מהפסוק "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" למדו חז"ל אימתי מזכירים בעוה"ז את השם המפורש. ע"פ פשט נראה שכוונת הפסוק היא שבכל מקום שתשרה שכינה תבוא עמה הברכה, ונראה מהפסוק כאן שהשראת השכינה מתבטאת בגילוי שם ה', "אזכיר את שמי"^[25]. מצאנו בתורה כמה שמות של ה', וגם מצאנו שיש מקומות וזמנים בהם מתגלה יותר השכינה, ומסתבר לפיכך שככל שיש יותר גילוי שכינה כך יש יותר מקום להזכיר את השם המפורש [וכן מצאנו שדרשו בפסחים נ, ע"א, שלעת"ל יקראו את שם הוי"ה ככתבו, ונראה להסביר כנ"ל שלעת"ל תתבטל הטומאה מן הארץ ולכן יהיה גילוי שכינה גדול ולכן יתגלה אז שם המפורש]. במקדש הרי יש גילוי שכינה, ומובן מעתה מדוע שייך להזכיר שם את השם המפורש, ובייחוד בתפילות שבמקדש או בברכת כהנים במקדש, שבהן מתגלה השכינה ביותר, ובייחוד ביוה"כ שבו "בענן אראה על הכפורת"23.
♦

ה. מיתת נדב ואביהוא בשריפה

לאור כל דברינו הנ"ל נראה לבאר את ענין מיתת נדב ואביהוא, שלכאורה הוא פלא, היאך הם טעו והקטירו אש זרה?!
הנה, במתן תורה נאמר (שמות כד, ט-יא) "ואל משה אמר, עלה אל יי אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל... ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו... ויעל נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, ויראו את אלהי ישראל, ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר. ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו, ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו". הרי שנדב ואביהוא עלו להר סיני וראו בה', וחשבו שהם זכו למדרגת לוחות ראשונים, ולכן הם אכלו ושתו^[26] בהנאת הגוף, שהרי במדרגת לוחות ראשונים הגוף הוא קדוש^[27] 24 [ולעומת זה לגבי לוחות שניים נאמר "ואיש לא יעלה עמך" (שמות לד, ג), וביארו הראשונים שהכוונה שלא ינהג כמו בלוחות ראשונים ששם נדב ואביהוא והזקנים עלו להר25].
ורש"י הביא מתנחומא ישן: "ויראו את אלהי ישראל – נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה, אלא שלא רצה הקב"ה לערב שמחת התורה, והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן...".
הרי לנו ששורש מיתת נדב ואביהוא החל כבר כשעלו להר וחזו בשכינה ואכלו ושתו. ולפי דברינו לעיל נראה לבאר שכל הסתרת הלוחות והשכינה בקה"ק היא רק בעקבות חטא העגל ומתן לוחות שניים, ולעומת זה במדרגת מתן תורה ולוחות ראשונים הרי השכינה גלויה וכל העם ראוי לה. ומעתה, כיון שנדב ואביהוא ראו את אלהי ישראל במתן תורה הרי הם סברו שכל אדם ראוי לבוא אל קה"ק26.
ומצאנו שמיתת נדב ואביהוא היתה ע"י אש: "וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי הוי"ה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי הוי"ה" (ויקרא י, ב)27, ולפי הנ"ל הדבר מבואר, שהרי מצאנו שגילוי ה' במתן תורה היה מתוך האש: "וההר בוער באש... וידבר ה' אליכם מתוך האש... דיבר ה' אליכם בחורב מתוך האש" (דברים ד, יא-טו, ועי"ש שזהו ניגוד לע"ז "ותמונה אינכם רואים... כי לא ראיתם כל תמונה... פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל..."). בדרך הטבע היו צריכים אז עמ"י למות, שהרי "שמש ומגן הוי"ה אלהים" והמסתכל באש ללא מגן עיניו כהות, והנכנס אל האש מת ונשרף, ו"הוי"ה אלוהיך אש אוכלה הוא, אל קנא" (דברים ד, כד28). ואכן, מצאנו שישראל חששו שהם ימותו בגלל האש: "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר ה' כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר... אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי. וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם. וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ... לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ... קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ" (דברים ה, ד-כג). במתן תורה היה דבר פלא, שה' קידש את גופם של ישראל עד שהם זכו לגילוי שכינה שמלעלה ממדרגתם ואעפ"כ לא נשרפו: "כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ, לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם, הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ. הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי. אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם הוי"ה אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ. אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי הוי"ה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ. מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דברים ד, לב-לט29) "וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי... כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי" (דברים ה, כא-כג).
הרי לנו שהשכינה נתגלתה בהר סיני מן האש, ומכיון שלעיל ראינו שהשכינה שנתגלתה בהר סיני נסתתרה אחר חטא העגל בקה"ק, הרי שבקה"ק שרויה אש. אכן מצאנו שבקה"ק היה גור אש (יומא סט, ע"ב), שהוא הנבואה^[28]. מעתה מובן מדוע נדב ואביהוא מתו בשריפה דווקא, שהרי הם רצו להישאר במדרגת מתן תורה, אז שמעו ישראל את דבר ה' מן האש ולא מתו, ולכן נכנסו נדב ואביהוא לקה"ק, מקום האש. אולם מכיון שמדרגת מתן תורה נגנזה, לכן שרפה האש שבקה"ק את נדב ואביהואכח.
♦

ו. קורח ועדתו

ולפי כל הנ"ל נראה לומר שבזה חטאו גם קרח ועדתו, שהרי מצאנו שהמאתים וחמישים איש נשרפו באש שיצאה מאת הוי"ה (במדבר טז, לה), ונראה לבאר כך:^[29]
קרח "פיקח היה" (במדב"ר יח, ח) ו"מטועני ארון" הברית (במדבר רבה יח, ג), וכיצד ייתכן שאמר ש"כל העדה כולם קדושים ובתוכם יי"?! וכי לא ידע שיש בישראל רשעים וחוטאים?! וכיצד אמר ש"בתוכם יי", והרי השכינה היא במקדש ולא בתוך כל איש מישראל?!
אמנם, הנה מצאנו שבמתן תורה אכן כל העדה היו קדושים, והשכינה היתה בכל מקום "בכל המקום אשר אזכיר את שמי", וקרח שהיה "מטועני ארון" הברית שבו השכינה, רצה להתנהג כאילו לא נפלו ישראל ממעלתם בחטא העגל (וכעי"ז כתב הגה"ק ר' צדוק הכהן מלובלין30). "אמר להם קורח כל העדה כולם קדושים וכולם שמעו בסיני 'אנכי יי אלוהיך', ומדוע תתנשאו על קהל יי?!" (במדב"ר יח, ו). בזה חטאו גם המאתים וחמישים איש שאתו, שהרי הם רצו להקטיר למרות שהם היו "איש זר" (במדבר יז, ה31), ובזה הם נתדמו לנדב ואביהוא שהקריבו "אש זרה" (ויקרא י, א), ודינם במיתה כמו שנאמר "והזר הקרב יומת", וכמו נדב ואביהוא גם הם נשרפו32 33.
♦

ז. מיתת עלי ובניו וחורבן שילה

ולפי כל האמור לעיל נראה לבאר פרשיה גדולה בדברי הנביא.
הנה בפתיחת ספר שמואל א (פרק ב, יב) נזכר חטאם של בני עלי: "וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל לֹא יָדְעוּ אֶת יי. וּמִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים אֶת הָעָם כָּל אִישׁ זֹבֵחַ זֶבַח וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר וְהַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ הַשִּׁנַּיִם בְּיָדוֹ. וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכָל יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה. גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת הַחֵלֶב וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן וְאָמַר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן וְלֹא יִקַּח מִמְּךָ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל כִּי אִם חָי... וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת פְּנֵי ה' כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים אֵת מִנְחַת יי".
בפס' כז-לו קיבל עלי נבואה קשה: "כֹּה אָמַר ה' הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם... וּבָחֹר אֹתוֹ מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן... לָמָּה תִבְעֲטוּ בְּזִבְחִי וּבְמִנְחָתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי מָעוֹן וַתְּכַבֵּד אֶת בָּנֶיךָ מִמֶּנִּי לְהַבְרִיאֲכֶם מֵרֵאשִׁית כָּל מִנְחַת יִשְׂרָאֵל לְעַמִּי. לָכֵן נְאֻם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר אָמַרְתִּי בֵּיתְךָ וּבֵית אָבִיךָ יִתְהַלְּכוּ לְפָנַי עַד עוֹלָם וְעַתָּה נְאֻם ה' חָלִילָה לִּי כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ. הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְגָדַעְתִּי אֶת זְרֹעֲךָ וְאֶת זְרֹעַ בֵּית אָבִיךָ מִהְיוֹת זָקֵן בְּבֵיתֶךָ... וְזֶה לְּךָ הָאוֹת אֲשֶׁר יָבֹא אֶל שְׁנֵי בָנֶיךָ אֶל חָפְנִי וּפִינְחָס בְּיוֹם אֶחָד יָמוּתוּ שְׁנֵיהֶם. וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה וּבָנִיתִי לוֹ בַּיִת נֶאֱמָן וְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי מְשִׁיחִי כָּל הַיָּמִים".
בפרק ג (יא-יד) נאמרה נבואה נוספת על עלי: "הִנֵּה אָנֹכִי עֹשֶׂה דָבָר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעוֹ תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו. בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶל עֵלִי אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל בֵּיתוֹ הָחֵל וְכַלֵּה...".
בפרק הבא (ד, א-יח) מובא שעם ישראל ניגפו לפני אויביהם הפלישתים, וכדי לנצח בקרב הבא הם הביאו למערכה את ארון הברית, אולם גם בקרב השני הם הפסידו, ומתו שלשים אלף מישראל, והארון נפל בשבי, ושני בני עלי מתו, וכששמע עלי על הדבר הוא נפל מכסאו ומת.
ויש להבין: במה חטאו ישראל עד שנענשו ונפלו בחרב? אם נחפש בספר שמואל רמז לאיזה חטא שבגללו נפלו ישראל בחרב, יראה לנו בפשטות שהוא משום שהם הוציאו את הארון מקה"ק ללא רשות, אלא שבזה תובן רק מפלתם השניה, אחר שהביאו את הארון, ולא תוסבר מפלתם הראשונה, בה נפלו ארבעת אלפים איש מישראל (שמואל א, ד, ב). זאת ועוד: מתהילים (עח, נז-סד) נראה שחטאם היה אחר – חטא עבודה זרה: "וַיְנַסּוּ וַיַּמְרוּ אֶת אֱלֹהִים עֶלְיוֹן וְעֵדוֹתָיו לֹא שָׁמָרוּ. וַיִּסֹּגוּ וַיִּבְגְּדוּ כַּאֲבוֹתָם נֶהְפְּכוּ כְּקֶשֶׁת רְמִיָּה. וַיַּכְעִיסוּהוּ בְּבָמוֹתָם וּבִפְסִילֵיהֶם יַקְנִיאוּהוּ. שָׁמַע אֱלֹהִים וַיִּתְעַבָּר וַיִּמְאַס מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל. וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם. וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ (=ארון הברית) וְתִפְאַרְתּוֹ בְיַד צָר. וַיַּסְגֵּר לַחֶרֶב עַמּוֹ וּבְנַחֲלָתוֹ הִתְעַבָּר. בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ. כֹּהֲנָיו (=בני עלי) בַּחֶרֶב נָפָלוּ וְאַלְמְנֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה". כך גם משמע מפרק ז' בשמואל (שמואל א, ז, ג-יא), שם מתוארת המלחמה הבאה בפלישתים, בהנהגתו של שמואל, ובה ניצחו ישראל לאחר ששבו בתשובה מהעבודה הזרה: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בְּכָל לְבַבְכֶם אַתֶּם שָׁבִים אֶל ה' הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִתּוֹכְכֶם וְהָעַשְׁתָּרוֹת וְהָכִינוּ לְבַבְכֶם אֶל ה' וְעִבְדֻהוּ לְבַדּוֹ וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים. וַיָּסִירוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרֹת וַיַּעַבְדוּ אֶת ה' לְבַדּוֹ. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל קִבְצוּ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה וְאֶתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם אֶל ה'... וַיָּצוּמוּ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמְרוּ שָׁם חָטָאנוּ לַה'... וַיַּרְעֵם ה' בְּקוֹל גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל פְּלִשְׁתִּים וַיְהֻמֵּם וַיִּנָּגְפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל". מעתה יש להבין מדוע חטא העבודה זרה לא נזכר בפרק ד' בספר שמואל, ובנוסף מדוע הפסוקים שם מטעים אותנו לחשוב שחטאם היה בהוצאת הארון מקה"ק?!
עוד יש להבין מדוע נפל הארון בשבי, ומדוע נחרב משכן שילה34? ומדוע עונש עלי ובניו הגיע דווקא באותה הזדמנות בה ישראל נפלו והארון נשבה והמשכן חרב? (ובפסוקים בשמואל א, יא-יג נראה שיש קשר בין העונשים, ראה רש"י ומלבי"ם שם).
וראה בספרנו 'מיכל בת שאול וארון יי' (פרק ד) שם הארכנו יותר בקושיות אלו ובפתרונן, וכאן נעמוד בקצרה רק על השייך והנצרך לענייננו.
הבאנו לעיל שאחרי חטא העגל הוסתרו הארון והלוחות השניים בתוך קה"ק, כדי שישראל לא יחטאו שוב בעבודה זרה. לפי"ז נראה שבסוף ימי עלי כאשר ישראל הוציאו את הארון מקה"ק היה בזה נגיעה בחטא ע"ז. ובאמת, נראה שישראל נפלו בענין זה, שהרי כשהם הפסידו בקרב הראשון הם לא פנו אל שמואל הנביא כדי שיורה להם כיצד לנהוג, וגם לא חיפשו בתורה במה הם חטאו. במקום זה הם חשבו שנצחונם בקרב השני יגיע ע"י הבאת הארון הטמון בקה"ק. הרי שהם התייחסו אל הארון באופן חיצוני, כחפץ רב עוצמה, מבלי להבין שעיקרו הוא כח הנבואה וכח התורה שטמון בו (וכעי"ז במלבי"ם בשם האברבנאל35). יוצא מזה שחטא הע"ז המתואר בתהילים וחטא הוצאת הארון הנזכר בשמואל הם חטא אחד. חטא זה הוא שגרם למפלתם של ישראל בקרב הראשון ובקרב השני. מפלה זו, ועמה נפילת הארון בשבי, לימדו את ישראל שלארון עצמו אין כוח, אלא כוחו נובע מדבר ה' שטמון בו.
חורבן משכן שילה אירע מאותה סיבה: אחר חטא העגל הסתתרה השכינה בקה"ק, כדי שלא יחטאו בע"ז. משרע"ה שבר את הלוחות כיון שחשש שישראל יעשו את הלוחות לע"ז (משך חכמה שמות לב, יט, עי"ש36). אולם עדיין ישנו חשש, שמא ישראל יהפכו את המשכן כולו לע"ז. ייתכן שבגלל חשש זה דוקא שבט לוי הם אלו שהתמנו למשרתי המשכן, שהרי שבט לוי לא חטאו בעגל ולכן ניתן לסמוך עליהם שהם לא יהפכו את המשכן והארון לע"ז. אולם, בני עלי הכהנים חטאו בענין זה (כמבואר בהמשך), ולפיכך עם ישראל התייחסו למשכן שילה כע"ז, וחשבו שהמשכן יגן עליהם גם אם הם יחטאו וימרדו בה'. כך עולה מדברי ירמיהו המצביע על תופעה דומה שאירעה בסוף ימי בית ראשון: "הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר. עֲמֹד בְּשַׁעַר בֵּית ה' וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְאָמַרְתָּ שִׁמְעוּ דְבַר ה' כָּל יְהוּדָה הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַה'. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה (כיון ששכינתו בקרבנו לא תבוא עלינו הרעה ולא יחריב את ביתו, וכמובא במיכה ג, יא: "ראשיה בשוחד ישפטו... ועל ה' ישענו לאמר הלא ה' בקרבנו לא תבוא עלינו רעה" – רד"ק למיכה שם). כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם... וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם. הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל. הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם, וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשֹוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה?! הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם?! גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם יי. כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה, וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל. וְעַתָּה יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם ה' וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם. וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ" (ירמיהו ז, א-יד).
מות עלי ובניו התרחש באותו קרב, ומכך עולה שחטאם קשור לחטא של עמ"י. מסתבר שבני עלי נכנסו לקה"ק שלא ברשות, כדי להוציא משם את הארון למלחמה, ואם כן חטאם דומה לחטא של עמ"י [ולפי"ז מה שנאמר בתהילים עח, סג, "בחוריו אכלה אש" אולי הכוונה לבני עלי, המובחרים שבעמ"י, שמתו באש משום שהם חטאו בחטא דומה לחטא נדב ואביהוא, שנכנסו ללא רשות לקה"ק והאש אכלה אותם37]. כמו"כ מצאנו שעיני עלי הכהן היו כהות (שמואל א, ג, ב, וראה שם ד, טו), מזה נראה שהיה בו איזה פגם בענין ההבטה בארון ובשכינה [והקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה], שהרי מצאנו שהזר הקרב לקה"ק נשרף ומת מהאש שיש שם, והמסתכל בכהנים הנושאים כפיהם במקדש בשם המפורש עיניו כהות, שהרי שכינה שורה על ידיהם (חגיגה טז, ע"א, וברש"י שם), והוא כמי שמסתכל באש השמש, שעיניו כהות38.
ובאמת נראה שחטא עלי ובניו יש בו כעין ע"ז, שהרי לעלי נאמר "וַתְּכַבֵּד אֶת בָּנֶיךָ מִמֶּנִּי לְהַבְרִיאֲכֶם מֵרֵאשִׁית כָּל מִנְחַת יִשְׂרָאֵל לְעַמִּי". הכהנים אמורים לשרת את המשכן ואת ה', וכבוד ה' צריך לקדום לכבודם, אולם בני עלי הקדימו את כבודם לכבוד ה', והמשכן שירת אותם. הכהנים אמורים ליטול מהבשר רק אחרי ההקרבה, כיון שהם נוטלים משלחן גבוה, אולם בני עלי חטאו בביזוי קדשים (יומא ט, ע"ב), ונטלו מהבשר עוד לפני הקרבתו, ובזה הם הראו שהם חושבים שהקרבנות שייכים להם39. הרי שבני עלי השתמשו במשכן לצורך עצמם, ובזה הם עשו אותו לכעין ע"ז. שבט לוי מונה למשרתי המשכן, כיון שהם לא חטאו בע"ז בעגל, אך בני עלי קלקלו באותו הענין.
לפי כל זה נוכל להבין ענין נוסף: הנה מצאנו שהארון שנפל בשבי הפלישתים הכה בהם, ולבסוף הוחזר לישראל. הארון הכה באנשי בית שמש שראו בו, ולכן הוא הועבר לקרית יערים. אחרי עשרים שנה הועלה הארון ע"י דוד אל ירושלים: "וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ מִי יוּכַל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' הָאֱלֹהִים הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה וְאֶל מִי יַעֲלֶה מֵעָלֵינוּ. וַיִּשְׁלְחוּ מַלְאָכִים אֶל יוֹשְׁבֵי קִרְיַת יְעָרִים לֵאמֹר הֵשִׁבוּ פְלִשְׁתִּים אֶת אֲרוֹן ה' רְדוּ הַעֲלוּ אֹתוֹ אֲלֵיכֶם. וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי קִרְיַת יְעָרִים וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן ה' וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל בֵּית אֲבִינָדָב בַּגִּבְעָה וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ קִדְּשׁוּ לִשְׁמֹר אֶת אֲרוֹן ה'. וַיְהִי מִיּוֹם שֶׁבֶת הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה (שהם 11 שנים של ימי שמואל כשופט, ו-2 שנים של שאול כמלך, ו-7 שנים שמלך דוד בחברון – מלבי"ם) וַיִּנָּהוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי ה'. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בְּכָל לְבַבְכֶם אַתֶּם שָׁבִים אֶל ה' הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִתּוֹכְכֶם וְהָעַשְׁתָּרוֹת וְהָכִינוּ לְבַבְכֶם אֶל ה' וְעִבְדֻהוּ לְבַדּוֹ וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים" (שמואל א, ו, כ - ז, ג). ויש להבין: מדוע נזכר כאן, ללא קשר לכאורה, שהארון עמד מחוץ למשכן עשרים שנה עד שהועלה בידי דוד לירושלים? עוד יש להבין מדוע אכן במשך אותם עשרים שנה לא הועלה הארון אל המשכן שעמד בנוב?!
ולפי דברינו לעיל הדבר יובן, שהרי אנשי בית שמש חטאו בזה שראו בארון ה' למרות שאסור לראותו (שמואל א, ו, ט; במדב"ר ה, ט; רשב"ם במדבר ד, כ), ולעיל ביארנו שאחר חטא העגל הוסתר הארון בקה"ק כדי שלא יביטו בו ולא יחטאו לעשותו ע"ז. הרי ששורש חטא אנשי בית שמש הוא ראיה חיצונית בארון שהיא בחינת ע"ז. לפיכך, שמואל הנביא וישראל לא העלו את הארון למשכן בנוב, משום שהם חששו שגם לשם יימשך אותו החטא, והמשכן והארון יהפכו לע"ז, כדוגמת מה שאירע במשכן שילה. תיקון חטא זה התחיל כאשר שמואל השיב את ישראל בתשובה וניצח את הפלישתים, אולם תיקונו הגמור היה רק בתום עשרים שנה, כאשר דוד המע"ה העלה את הארון למקדש [ולכן שם נזכר שהשם וכל כינויו מונחים בארון^[30]]. רק אז נשלם התיקון, ולא היה עוד חשש שיעשו מהארון ע"ז, ולכן אז ניתן היה להביא את הארון למקדש.
נוסיף ונעיר שכאשר הפלישתים החזירו את הארון הם הביאו עמו ארגז שבתוכו עכברי זהב וכדו' (שמואל א, ו, יט). חז"ל הביאו שארגז זה היה מונח בקה"ק עד לגניזת הארון בימי יאשיהו (תוספתא סוטה יג, ב, בבלי ב"ב יד, ע"א, ועוד, והשווה מעשה רקח על הרמב"ם ביה"ב ד, א). ענין זה דורש ביאור: מדוע היה חשוב כ"כ לשמור על הארגז במשך עשרים שנה, ומדוע היה חשוב להניחו במקום הכי קדוש?! לפי דברינו לעיל יש לבאר שהארגז הובא ע"י הפלישתים ככפרה על כך שהם זלזלו בארון, וממילא ראה דוד ענין להניחו בקה"ק, כדי להזהיר את ישראל מלהביט בארון כפי שעשו אנשי בית שמש, ולהורות על קדושת הארון, שעליו להיות מוסתר מהעם ומונח במקום סודי, בקה"ק.
כאמור, בספרנו 'מיכל בת שאול וארון יי' (פרק ד) הארכנו יותר בביאור פרשיות אלו, עי"ש.
[המשך המאמר יפורסם בעז"ה בגיליון הבא של האוצר].
♦

הערות סופיות

1. לפי הרס"ג ורמב"ן ועקידת יצחק שמות יט, ט, עמ"י זכו במתן תורה להיות כולם נביאים (וראה באוצר מפרשי התורה שמות יט, ט, לשיטות אחרות), וכ"כ בדרשות הר"ן (דרוש ט ודרוש יא), וכעי"ז ברמב"ם (יסודי התורה ח, ג): "בעינינו ראינוה ובאזנינו שמענוה כמו ששמע הוא (משה רבנו)" [וראה מו"נ (ב, פרקים לב-לג), שכתב שהיו בעמ"י כאלו שלא שמעו את עשרת הדברות בנבואה כי לא היו ראויים לכך, ומ"מ את "הקול הנברא" של 'אנכי ולא יהיה לך' כולם שמעו, אלא שגם ב'קול' זה אין מדרגתם שווה למדרגת משרע"ה, וכתב שאי אפשר לאדם להעמיק יותר בענין מתן תורה, כי הוא ענין נעלם מאוד והוא מכלל סתרי תורה, ולא היה ולא יהיה כמעמד זה לעולם], ובשו"ת הרשב"א (ד, רלד) כתב שה' עשה אז פלא והחכים את כל ישראל שיזכו לנבואה, ואע"פ שלא היו עשיר חכם וגיבור, וכעי"ז בשו"ת רדב"ז (ח"ב, תתיז), וכתב באלשיך הק' (שמות יט, ב), שכיון שפסקה זוהמתם לכן היו כולם מוכנים לנבואה, וב"ה שזכיתי לכוון לדבריו (על נושא זה, ראה גם במאמרו של הקדוש הרב אודי פוגל הי"ד, שנדפס בקובץ הכי אתמר, חוברת ד', עמ' 164, ואכמ"ל). יש מחלוקת מה היתה דרגתם של ישראל במתן תורה: לפי העיקרים (ג, יא), כולם זכו למדרגת 'פנים אל פנים' (וכן הוא בפסוק בדברים ה, ד, וכן הוא ברש"י שיר השירים א, ב), וברא"ש (שמות כ, א), כתב בשם הרמב"ן שבשתי הדברות הראשונות היה נראה לישראל כאילו הדיבור עמם הוא 'פה אל פה' [וברמב"ן שמות יט, ט, משמע קצת לענ"ד שהם זכו לנבואה במדרגת משרע"ה, אלא שצ"ע, שהרי ברמב"ן יט, כ, כתב במפורש שעמ"י לא זכה למדרגה אליה זכה משרע"ה בהר סיני, וכעי"ז ביאר ברמב"ן דברים לד, י, וברמב"ן שמות כ, טו-יח, ולענ"ד אולי צ"ל שהם זכו למדרגה הקבועה של משרע"ה, אך משרע"ה התעלה בהר סיני עוד מעבר למדרגתו הקבועה], וברדב"ז הנ"ל שבשתי הדברות הראשונות זכו ל'פנים בפנים' (וכמדומה לי שנראה יותר בדבריו שמעלתם של ישראל בשתי הדברות לא היתה כמעלת משרע"ה), ובמו"נ (ב, לג), שישראל שמעו את שתי הדברות הראשונות יחד עם משה בלי חיתוך מילים, אך כתב שלא היתה דרגתם אז שווה לדרגת משה, ומפרשים אחרים נקטו שישראל לא זכו אז למדרגה הכי גבוהה של הנבואה (הר"ן דרוש ט ודרוש יא וכן ביארו בשמות יט, ט, פי' תלמיד הר"ן, והרי"א תלמיד הרשב"א ספורנו אלשיך ואוה"ח), הובאו באוצר מפרשי התורה, עי"ש, וראה גם בתניא תחילת פרק לד, וראה גם ר' בחיי (שמות יט, כ, ושם כ, א, ושם כ, יח, שהביא שמשה רבנו זכה אז לגלוי בשם הוי"ה ועמ"י זכו לגילוי במדרגת האבות, שהיא נמוכה יותר).
2. לפני מתן תורה לא היו ישראל מוכנים לקבל נבואה - שמות יט, טז-יז, בעקידת יצחק ומלבי"ם. המלבי"ם שם ביאר שע"י שלא הזדרזו לצאת לקראת ה', בזה הוברר שהם לא יכולים בכוח שלהם להיות ממלכת כהנים, אלא רק בכח אתערותא דלעילא. במו"נ (ח"ב, פרקים לב-לג) כתב שהיו בעמ"י כאלו שלא שמעו את עשרת הדברות בנבואה כי הם לא היו ראויים לכך, ומ"מ את הקול של אנכי ולא יהיה לך כולם שמעו. כדמות ראיה לכך שבמתן תורה לא התקיים הכלל שהנבואה אינה שורה אלא על חכם ועשיר וגיבור וכו', יש להביא מהגמ' עצמה בנדרים שם (לח, ע"א), שהביאה ראיה שצריך להיות 'עשיר' ממשה רבנו ש"לא העשיר אלא מפסולתן של לוחות, שנאמר פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים, פסולתן שלך יהא". הרי יוצא לפי הגמ' שבמתן לוחות ראשונים עדיין היה מרע"ה ללא ממון, ומזה יש להביא ראיה שאז שרתה שכינה גם על מי שאינו עשיר [לעיל הערה 1 הובאו הסברים כיצד שרתה נבואה במתן תורה על מי שאינו עשיר וכו'].
3. רש"י שמות לא, יח וכן ר' בחיי (כה, ו ועוד) וכן תנחומא (תרומה ח), וכן שמו"ר (לג, ג, וראה עוד מדרשים ברש"י השלם לא, יח, והביאו שם שכן גם כתבו בתוס' השלם בשם הדר זקנים ועוד) וספורנו (כד, יח, וראה כעי"ז בספורנו כה, ט) ובכור שור (כה, ב). וכל זה דלא כשיטת מי שסברו שהפרשיות כסדרן והציווי על המשכן קדם לעגל (ראב"ע כה, א, ועוד, רשב"ם לד, לב, רמב"ן לה, א, וכן כה, ב, וכן ויקרא ח, א, ועוד ראשונים, וכן מדוייק גם מכמה מקומות בחז"ל, כגון אליה רבה י"ז ועוד, וכן הביאו ברש"י השלם שם בשם פסיקתא רבתי פ"כ, ג ופסיקתא דר"כ פ"א ושכן מפורש בזוהר. ולענ"ד כן מוכח גם בכתובות סב, ע"ב), ובמאמרנו 'המשכן וכליו' הארכנו בכל ענין זה.
4. שמות לד, א, בראב"ע ופנים יפות ומלבי"ם, וראה העמק דבר (וראה אוצר מפרשי התורה שם).
5. דבר"ר י, ב, וראה פסיקתא דרב כהנא פי"ב לנוסח דומה. בסוכה ה, ע"א מובא שלפי ר' יוסי משה לא עלה למעלה מעשרה טפחים והשכינה לא ירדה למטה מעשרה טפחים (וכן במכילתא, הובאה בתו"ש שמות יט אות רמו ואות רמח), אך בערוך לנר שם ע"ב כתב שיש חולקים על ר' יוסי, ולענ"ד נראה שגם ר' יוסי מסכים שהיה איחוד שמים וארץ, אלא שמ"מ לא היה איחוד גמור [והוא כמש"כ בהערה הבאה שכל ישראל זכו לנבואה, כמדרגת ממלכת כהנים וגוי קדוש, וזכו לזה שלא כפי הכנתם, ומ"מ עדיין היה הפרש בין משה לזקנים, ובין הזקנים לעמ"י, ועדיין הוצרכו להתכונן למעמד מתן תורה כפי יכולתם].
6. אף שבמתן תורה מצאנו שעמ"י נצטוו להתכונן לקראתו, והתכוננו שלשה ימים, והיתה הגבלה מסביב להר, וכו' (והרמב"ן דימה הגבלות אלו להגבלות שיש סביב למשכן – רמב"ן שמות מ, לד, וכן בפתיחת פירושו לויקרא, ובפתיחתו לבמדבר), מכל מקום גם אחר כל ההכנות עדיין היו ישראל רחוקים מלהיות ראויים למדרגה גבוהה כ"כ, והם זכו בה רק בכוח גילוי השכינה הגדול שהיה אז (ואף שגם בנביא תחילתו השתדלות וסופו מתנה, וכמובא במו"נ ח"ב פל"ב, מ"מ הנביא מכין עצמו זמן רב ומזכך את גופו, ואילו כאן התכוננו ישראל חמישים יום בלבד, ונתאחרו לקום משנתם ולצאת אל ההר, וכו'), וראה בהערות לעיל, ועי"ש שכיוונתי לדברי האלשיך הקדוש.
7. בשפ"א (כי תשא תרמ"ג) כתב שלפי שיטת רש"י אלמלא חטא העגל לא היו הלוחות מונחים בארון ובמשכן, אלא היו ממש עם בנ"י, וזהו ממש "עשו לי קיטון שאדור אתכם". בספורנו (שמות כד, יח, וכן לא, יח, וכן ויקרא כו, יא, וכן בספרו 'מאמר כונות התורה' פרק ו) ביאר שמה שנאמר "מזבח אדמה תעשה לי... בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" כוונתו שלפני העגל אין צריך למשכן, כי כולם ממלכת כהנים, ולכן יכולים להקים מזבח ולעבוד את ה' בכל מקום. לענ"ד לזה גם הכוונה בפתיחת אותו הפסוק: "לא תעשון 'איתי' אלהי כסף ואלהי זהב... מזבח אדמה תעשה לי", ולפי מהלכנו הכוונה היא שאין צריך לעשות לה' אלהי כסף וזהב, דהיינו כרובים ומשכן (יש שביארו 'איתי' דהיינו לכבוד ה' שגם זה אסור - תוס' השלם, וכעי"ז ברשב"ם וספורנו, וראה מכילתא. אולם נראה שכוונתם היא בנוסף לכרובים).
הצענו ש"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו) כוונתו שכל העם יהיו "כהנים" כי כולם יהיו קדושים. מצאנו כמה פירושים לביאור הפסוק שמתאימים למדרגת לוחות ראשונים: אוה"ח ביאר ש'ואתם' - בחייכם, עם גופכם, ולא רק אחר המוות, 'תהיו ממלכת כהנים' כמלאכים, וזה ע"י התורה. ר"א בן הרמב"ם ביאר ש"גוי קדוש" היינו כולם, ולא רק החסידים שבהם. הספורנו (שם) ביאר שגוי קדוש היינו שיהיו נצחיים ובלתי נפסדים, כמדרגה שתהיה לעת"ל. הכתב והקבלה ביאר שיש כאן שלש מעלות: שיהיו ממלכת, שיהיו כהנים, ושיהיו גוי קדוש, ולענ"ד ייתכן לומר ששילוב ה"ממלכת", דהיינו ענייני החול של המדינה, יחד עם ה"כהנים", דהיינו צד הקדושה, הוא זה שיוצר "גוי קדוש". הרמב"ן כתב שרק עמ"י יזכו להיות מושגחים ישירות ע"י הקב"ה ולא דרך משמשיו.
8. תנחומא כי תשא לא, וכן בתנחומא ישן פרשת מקץ, תנחומא נשא יז, וכעי"ז בבמדב"ר יב, ד.
9. בויק"ר פרשה כ"א תמהו כיצד הכה"ג עצמו היה באהל מועד באותה שעה, והרי נאמר 'וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקודש', וכי הוא עצמו אינו 'אדם'?! והשיב המדרש כי בעת שהותו שם היו פניו בוערות כלפידים ולפיכך הוא לא נכלל באיסור זה. בר' בחיי (ויקרא טז, יז): "ומה נהדר כה"ג במעלה הגדולה הזאת, עד שאפילו חיות הקדש מפנים לו מקום לעבודתו כדי שיכנס לפני המלך ויעבדנו בייחוד, כי מלאך ה' צבאות הוא" (וראה עוד מקורות שהבאנו באשי ישראל לספר ויקרא טז, יז, כת"י).
10. ראה דברים י, א-ה, ועי"ש היטב (והשווה שמות לד, א-ד, ושם כח-ל). השווה גם דברים ט, יז (ושמות לב, יט).
11. נראה לענ"ד שקירון הפנים הוא הארה הדומה להארת לוחות ראשונים, ונביא כמה רמזים לזה: א. לדעת כמה פרשנים קירון הפנים נבע מקרבתו של משרע"ה לשכינה, וא"כ גם בירידתו של משה מההר עם הלוחות הראשונים גם היה הכתוב צריך להזכיר שפניו קרנו, אלא שלא הוזכר כן מכמה טעמים, ולפי דבריהם עולה שקירון הפנים כאן מדגיש שמרע"ה זכה כאן להארה הדומה להארת לוחות ראשונים (בכור שור, חזקוני, ר' בחיי בפירושו השני, צידה לדרך, עקידת יצחק, ראה באוצר מפרשי התורה לשיטות השונות בזה). ב. הרי"א כתב שכמו שבמתן תורה נאמר "ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר" (שמות כד, י) דהיינו שמראה השכינה היה מאיר ומזהיר, כעין זה היה למשרע"ה קירון פנים בלוחות השניים. ג. קירון פניו היינו שחומריותו נזככה והאיר בה האור הרוחני (פתיחה למו"נ, וראה כעי"ז ברלב"ג וכן בדעת תבונות מהדורת ר"ח פרידלנדר סי' ע') והיה משרע"ה במדרגת מלאך ממש (דעת תבונות שם, וראה חזקוני שכתב שישראל יראו ממנו כי חשבו שהוא מלאך), וא"כ זוהי הארה בבחינת לוחות ראשונים (לפי מה שהסברנו לעיל על מדרגת לוחות ראשונים). ד. בשבת פח ע"א מובא שהכתרים שעמ"י קיבלו במתן תורה נלקחו מהם בחטא העגל ו"זכה משה ונטלם", וביאר שם רש"י שכתרים אלו שלקח משה הם קירון פניו. לפי דבריו עולה שבזה שישראל ראו ביוה"כ את קירון פני משה הם זכו להצצה במעלה שהיתה להם, דהיינו לשייכות קצת למעלה זו, ומשרע"ה זכה למעלה זו מכוח ישראל, מכיוון שהוא הנציג של עמ"י, המבטא את שורשם הפנימי. ה. כתב הרי"א שישראל יראו מלגשת למשה כי קרן אור פניו והם חששו שמא יתעוורו בראותם את האור, כמו הרואה באור השמש. ולענ"ד זה דומה למביט בשכינה ובארון, וכמש"כ לעיל על 'ויחזו את האלהים' (ויוער, שמכיון ש"כיפורים כפורים", הרי שבזה ניתן להבין את מנהג המסיכות בפורים, שהוא כעין המסוה שהונח על פני משה רבנו משום האור שקרן מפניו, ואכמ"ל בענין מדרגת יום הפורים).
12. מצאתי כמה ראיות לכך שהעם היו צופים בעבודת הכה"ג: א. ראה במשנה יומא ז, ב, משם עולה שהיו אנשים מישראל שהיו שומעים את הכה"ג קורא בס"ת, ובגמ' (יומא ע, ע"א) מובא שיש בזה מצוה לראותו של 'ברוב עם הדרת מלך' (וראה שערי היכל על מסכת יומא, מערכה קסח, עמ' שסו), ומזה משמע לענ"ד שהיו עם רב שצפה בו. ב. במשנה יומא ו, ב: "והכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעים שם המפורש כשהוא יוצא מפי כה"ג", והרי שהיו מהעם שעמדו בעזרה וצפו בכה"ג. ג. במשנה יומא ז, ד, שהיו מלווים את הכה"ג לביתו בסיום יוה"כ, וכתב הרמב"ם עבודת יוה"כ ד, ב, ש"כל העם" הם שליוו אותו (אך ייתכן לפרש שהכוונה ל'כל העם' שנכח שם, ומ"מ רואים שהיו עמו אנשים רבים). ד. וראה גיטין נד ע"ב "דחזיניה בפשפש" משם עולה שהיה ניתן לראות את הכה"ג עובד בהיכל, ואף בקדש הקדשים (ראה ברש"י ובתוהרא"ש שהסבירו כיצד הדבר ייתכן), ומהתוס' ישנים יומא מד ע"ב בשם הר"ר יוסף עולה שבאמת היו מסתכלים לראותו (ולענ"ד יש להעיר ליומא כא ע"ב "ונמשכין אחת עשרה אמה"). ה. ראה גם אבות ה, ה, שאחד הניסים במקדש הוא שהיו "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים", ובביאור הרשב"ץ שם ביאר שהכוונה ביוה"כ, שאז היו משתחווים כשהיו שומעים מהכה"ג את השם המפורש (וכ"כ שוב בשו"ת התשב"ץ, ח"ג, סי' לז, אות יג. במאירי כתב שהשתחוו רווחים כדי שלא ישמע אחד את ווידויו של חבירו, וכ"כ רש"י יומא כא, ע"ב, וביאר בשיח יצחק על רש"י שמזה נראה שרש"י סבר שמדובר ביוה"כ, שאז היו כולם מתוודים). [נעיר שהרשב"ץ שם ציין (ע"פ תנחומא פרשת צו, אות יב) שנס זה של "משתחווים רווחים" הוא כמו מה שמצאנו בכל השנה בקה"ק (שהרי ביומא כא ע"ב הביאו שבקה"ק המקום התרחב ו"מקום ארון אינו מן המדה") ו"בכל מקום שיש גילוי שכינה מועט מחזיק את המרובה". הרי שלפי הרשב"ץ ביוה"כ התרחב הנס מקה"ק ויצא אל העם כולו העומד בעזרה, והוא מתאים לדברינו במאמר זה, שביוה"כ קדושת קה"ק יוצאת אל החוץ]. ו. ביוה"כ היו בנות ישראל (או 'בנות ירושלים') חולות בכרמים והיו משתדכים אז (לדעת כמה מהראשונים, ראה בספרנו אשי ישראל לט"ו באב). מסתבר לפיכך שהיו אז בירושלים רווקים ורווקות רבים, יחד עם משפחותיהם. ז. כתב המשך חכמה (ויקרא טז, לד, בסופו) שבביהמ"ק השני באו ביוה"כ למקדש הגדולים שבעמ"י (נראה לי כוונתו לגדולים בגיל, ולא דווקא לגדולים בחכמה) כדי להידבק במדרגת הכה"ג.
שו"ר שבמחזור המקדש ליום הכיפורים (עמ' 9-14) הביאו כמה ראיות וכמה סברות מדוע עמ"י שהיו עולים לרגל בסוכות היו מגיעים למקדש כבר לפני יום הכיפורים: א. בין יו"כ לסוכות יש ארבעה ימים, שאחד מהם הוא ערב חג, ולעיתים כלול בימים אלו יום השבת. העולים היו צריכים למצוא מקום מגורים ולקנות קרבנות וארבע מינים ולהקים סוכה, ולכן מסתבר שהתחילו בהכנות עוד לפני יוה"כ. ב. מסתבר שבעליה לרגל של סוכות היו מביאים את רוב הביכורים, שמבשילים בסוף הקיץ. בחג עצמו היתה עבודת המקדש עמוסה מאוד, בגלל ריבוי הקרבנות ושמחת בית השואבה וניסוך המים (סוכה נג, ע"א). לכן, קשה להניח שהיו מספיקים בחג להניף את הביכורים של מאות אלפי יהודים. מסתבר לפיכך שהביכורים הובאו בימים שלפני חג הסוכות. ג. העולים הביאו עמם קרבנות חטאת ואשם, וכאמור בסוכות נראה שלא היה זמן להקריבם. בנוסף, מסתבר שהעולים רצו להקריב את הקרבנות הללו לפני יוה"כ, כדי להגיע ליום הנורא כשהם נקיים מעוון. ד. הבבליים היו תולשים את שערות השעיר המשתלח (יומא סו, ע"א), ומכאן שביוה"כ היו במקדש יהודים שבאו מחו"ל. כך גם מובא במנחות צט, ע"ב, שהבבליים היו נמצאים במקדש במוצאי יוה"כ. ה. המשנה מביאה שבליל יוה"כ היה הכה"ג נשאר ער, והיה דורש בפני אחרים, ויקירי ירושלים היו ערים במקדש (יומא יט, ע"ב), וביוה"כ אנשי ירושלים היו קוראים במקדש בספרי התורה הפרטיים שהובאו מביתם (יומא ע, ע"א). הרי שביוה"כ היו במקדש ישראלים רבים. ו. מדברי התוספתא (יומא ג, יב) נראה שהיה עם רב שצפה בשריפת בשר פר הכה"ג, שהתרחש בקרבת ירושלים, שהרי נאמר בתוספתא שהעמידו זקיפין מסביב למערכה שם, "מפני דוחק העם, שלא יהיו קופצים לראות ונופלים לתוך המדורה". ז. במשנה יומא א, ח, מובא שביוה"כ בבוקר "לא היתה קריאת הגבר מגעת עד שהיתה עזרה מלאה מישראל" [וצ"ע, שהרי ראיתי מי שהעיר שרש"י ורע"ב מפרשים שמשנה זו עוסקת ברגלים, ולכן לא ברור מה הראיה ממשנה זו. אמנם, כעת הראו לי שבקינות נוסח אשכנז לתשעה באב, קינה י' "איכה ישבה חבצלת השרון", נאמר "בכה תבכה מחמשת ספרים כנהרג כהן ונביא ביום הכפורים", ופירש שם בפירוש 'חכם קדמון מראשוני אשכנז', שחובר ע"י בן דורו של ר' יהודה החסיד (נדפס בקינות 'אוצר הראשונים', הוצאת מכון על הראשונים): "כדכתיב 'ויעמד מעל לעם' (דברי הימים ב, כד, כ), שכל העם היו שם, כדאמרינן בפ"ק דיומא לא היתה קרות הגבר מגעת עד שהיתה כל העזרה מלאה מישראל". בירושלמי (תענית פ"ד, ה"ח) מובא שזכריה נהרג ביוה"כ (וכן באיכה רבה פתיחתא כג, קהלת רבה ג, טו, תרגום לדברי הימים שם, ועוד), ולפי דברי המפרש הנ"ל משמע שלמדו כך מהעובדה שהיו שם כל העם, ולפי"ז נראה לומר שביוה"כ היו במקדש עם רב יותר מאשר בסוכות, ולכן לא אמרו שזכריה נהרג בסוכות]. הרי לנו הוכחות רבות לכך שביוה"כ היו במקדש עם רב מישראל.
כיון שהזכרנו לעיל את דברי המשך חכמה, נביא את דבריו במלואם, כיון שהם נוגעים לעניינינו: המשך חכמה כותב שבכל תקופת הנבואה לא היה ביוה"כ "הרגש לאומי", כי כל יהודי היה בביתו ביו"כ, ואת עבודת היום היה עושה הכה"ג לבדו כמצוה פרטית, ולכן לא היה בחג זה "הרגש לאומי" (ומה שהתענו יום אחד אין זה דבר יוצא דופן), ולכן החג לא נזכר בדברי הנביאים. אולם, בתחילת בית שני פסקה הנבואה ולכן היה צמאון אליה, ומכיון שהכה"ג היו נכנסים ביוה"כ לקה"ק וזכו להשגה "קרובה לנבואה" [וכמו שמצאנו בברכות ז ע"א שר' ישמעאל בן אלישע זכה אז להשגה נבואית, ובסוטה לג ע"א ששמעון הצדיק ויוחנן כה"ג שמעו קול מקה"ק, ולפי המשך חכמה זה היה ביוה"כ] לכן באו למקדש ביוה"כ הגדולים שבעמ"י, כדי לראות פני כה"ג ולשמוע דבר ה' זו נבואה, ואז היה "הרגש לאומי" ליוה"כ, ע"כ. דברי המשך חכמה מתאימים לענ"ד למהלכינו: בתקופת הנבואה, אז היתה הארה רוחנית, תקופה שהיא בבחינת לוחות ראשונים, אז יו"כ נעלם. אחרי שמתחילה תקופת תושב"ע, לוחות שניים, אז יו"כ מתבלט, וביום זה היתה התנוצצות של ימי הנבואה.
13. וכן כתבו עוד ראשונים, ויש עוד שיטות בראשונים.
14. פרקי דר"א פמ"ו, מדרש תהילים כז, ד, וכן שו"ת מהר"י וייל סי' קצא, שפת אמת יו"כ תרמ"ט, ועוד. עוד יש להוסיף שמובא בגמ' שביוה"כ כל העם מביאים לביהמ"ק את ספרי התורה שיש להם בבתיהם "כדי להראות חזותו לרבים" (יומא ע, ע"א, והאחרונים דנו מאיזה טעם היה מותר לטלטל את הספר תורה - ראה בשו"ת זכר יהוסף או"ח סי' לה, וכן במקורות שצויינו בחלק ההשלמות שבמהדורה החדשה לשו"ת בית שלמה או"ח סי' לד), ולפי דברינו יש כאן הידבקות של עמ"י במעלת הכה"ג, וכשם שהכה"ג מוציא את הס"ת ממקום מסתורו בקה"ק, כך כל ישראל מוציאים את ספרי התורה שלהם ממקומם בביתם. עוד מובא בגמ' (ראש השנה כו, ע"א) שתקיעת שופר כיון שהיא לזכרון "כבפנים דמי", דהיינו כעבודה שבתוך קה"ק, וביאר רש"י "כבגדי כהן גדול שלפנים דמי", ובדמשק אליעזר על ביאור הגר"א (תקפד, ב) ביאר שדעת הגר"א היא שכל מי שתוקע בראש השנה נחשב ככהן גדול, ובאור ישראל לגר"י סלנטר ספר מכתבים ז' ביאר שכל יהודי המחויב בתקיעת שופר הוא ככהן גדול (הובאו דבריהם אצל הגר"ש דבליצקי, במאמרו שנדפס בקול התורה, חוברת פט, עמ' מט).
15. יומא כ, ע"א, שאין שטן ביוה"כ, ורבים כתבו שכך גם יצר הרע, שהרי השטן הוא יצה"ר (גליוני הש"ס לר"י ענגיל על יומא שם בשם שו"ת מהר"י וייל סי' קצב, כלי יקר ויקרא כה, ח, שפ"א יו"כ תרמ"ט, ועוד, וראה אליה רבה תרכב, ב).
16. וראה דעת תבונות מהד' ר"ח פרידלנדר סי' פח, מדרגה ד'. בדברים ט, ט, מובא שגם בארבעים יום הראשונים משרע"ה לא אכל ושתה, ומ"מ בחומש שמות הדבר לא נזכר, ונלענ"ד שהוא משום שספר דברים, משנה תורה, הם דברי 'משה מפי עצמו' ולא 'מפי הגבורה' (מגילה לא, ע"ב; וראה גם דבר"ר א, א, ועוד. להסבר הדברים ראה בדברי הפרשנים לפתיחת ספר דברים - רמב"ן, ר' בחיי, אוה"ח, מלבי"ם, תורת משה לחת"ס, אהל יעקב למגיד מדובנא בשם הגר"א), וספר זה נקרא 'ספר תורת משה' (מל"ב יד, ו, וראה משך חכמה דברים יב, כז), דהיינו שמדרגת הגילוי בו נמוכה יותר, והוא קרוב יותר למדרגת לוחות שניים (המפרשים ביארו בכמה דרכים מדוע הדבר לא נזכר בספר שמות, ודבריהם לוקטו באוצר מפרשי התורה שמות לד, כח).
17. כשיטת הרמב"ן שמות כה, א, שהמשכן נבנה לצורך הלוחות (ודלא כרמב"ם בית הבחירה א, א, שהמשכן נבנה לצורך הקרבנות, ובמק"א הארכנו בענין שתי שיטות אלו).
18. ביומא ג, ע"ב מובא שפרישת כה"ג לקראת יוה"כ נלמדת ממתן תורה או מימי המילואים [וביומא סח, ע"ב, ברש"י ד"ה בא כתב שהקריאה של הכה"ג בתורה ביוה"כ נלמדת מימי המילואים, וכן בר"י מלוניל], ונראה לבאר שביוה"כ יש שני צדדים: מצד אחד מתגלה בו השכינה כמו בהר סיני [שגם שם פרשו מאשה], ומצד שני הרי זה גילוי במדרגת לוחות שניים [שהרי הגילוי הוא רק לכה"ג], ולכן זה דומה לימי המילואים.
19. מו"ח הקשה רק לפי שיטת הרמב"ם, וציין שלפי דברי רוב הראשונים הדבר מובן. נסביר את כוונתו: בסוטה לח ע"א (ע"פ ספרי נשא פ' לט ועוד) דרשו מהפסוקים שהשם המפורש מוזכר רק במקדש, וכמה מהראשונים סברו שהכוונה רק בתפילה שבמקדש, ויש מהראשונים שסברו שהוא גם בברכות הנאמרות במקדש (את שיטות הראשונים סיכמנו ביתר פירוט בספרנו אשי ישראל למסכת סוטה לח, ע"א). מעתה, לפי כל הראשונים הללו אין כל חידוש בוידוי של כה"ג ביוה"כ, אלא הוא ככל השמות הנזכרים במקדש. אולם לעומתם הרמב"ם בפיהמ"ש הביא גרסא אחרת בדרשת חז"ל, ולשיטתו למדו חז"ל שהשם המפורש נאמר רק בברכת כהנים שבמקדש. ממילא לפי דרכו של הרמב"ם יש להקשות מנין שגם כה"ג ביוה"כ אומר את השם המפורש.
20. במורה נבוכים (ח"א, סא): "...יו"ד ה"א וא"ו ה"א שהוא שם המיוחד לו יתעלה, ולזה נקרא שם המפורש, ענינו שהוא יורה על עצמו יתעלה הוראה מבוארת אין השתתפות בה, אמנם שאר שמותיו הנכבדים מורים בשתוף להיותם נגזרים מפעולות ימצא כמותם לנו... ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד – רצונו לומר שכמו שהוא אחד, כן יקרא אז בשם אחד בלבד, והוא המורה על העצם... ובפרקי דר' אליעזר אמרו 'עד שלא נברא העולם היה הקב"ה ושמו בלבד'..." [יש להעיר שהרמב"ן כתב שבהר סיני נתגלה "שמו הגדול", ומ"מ הוא דיבר רק עם משה, אך עמ"י שמעו ממדרגה נמוכה יותר, דהיינו משם 'אלהים'. נביא את המקורות לזה: הרמב"ן שמות יט, כ, כתב ש"שמו הגדול" דיבר עם משרע"ה, ואילו עמ"י זכו רק לגילוי שם "אלהים" (וראה מה שביארו שם ב'ביאור רמב"ן' הוצאת עוז והדר, ואין לי ידע בנסתרות), ואלו דבריו: "אם תשכיל בפרשה תבין כי שמו הגדול ירד על הר סיני ושכן עליו באש, והוא מדבר עם משה, והדבור עם משה בכל הפרשה בשם המיוחד (שם הוי"ה), והעליה והיציאה לקראת מקום הכבוד (כלומר שם אלוהים), כמו שפירשתי (לעיל פסוק ג), והזהיר פן יהרסו אל הוי"ה לראות, כי גם אצילי בני ישראל לא חזו אותו, וכל ישראל שמעו קול השם מתוך האש (ומתוך האש היינו במדרגת 'אלהים'), והוא שנאמר 'וידבר אלהים את כל הדברים האלה', כמו שאמרו רבותינו 'אין אלהים אלא דיין', ואמרו 'מפי הגבורה שמענום'...", עי"ש (ומדבריו שם משמע שבמשכן שמע משרע"ה את קול 'אלהים', דהיינו כמעלת עמ"י ולא כמעלתו שלו, אך ברמב"ן דברים לד, י, משמע שמרע"ה במשכן שמע משם הוי"ה, כמעלתו בסיני), וכעי"ז ביאר ברמב"ן דברים לד, י, וברמב"ן שמות כ, טו-יח, שם ביאר כך בדברי אונקלוס].
שו"ר שבמי השילוח (ליקוטי הש"ס לפסחים נא) הסביר ששם הוי"ה מורה על כך שהשי"ת מהווה הכל, ו'הכל בידי שמים ואפילו (!) יראת שמים', וממילא אין צורך לעבודת ה' (וראה מה שכתב בשמו נכדו בתפארת יוסף תענית יז ע"א, וכתב שם שבמקדש מזכירים את השם המפורש כי "שם היה נראה מפורש שמלא כל הארץ כבודו ואף בדומם" "היה רואה מלכות שמים בהתגלות").
21. שמואל ב, ו, ב, וראה ב"ב יד ע"ב שמהכפילות 'שם שם' למד ר' מאיר בהו"א שהלוחות ושברי הלוחות מונחים בארון, והרי אנו הבאנו ששברי לוחות מלמדים להיזהר מהעגל והע"ז, ולפי ר' יהודה (ולמסקנה גם לפי ר' מאיר) למדו מ'שם שם' ש'השם וכל כינויו מונחים בארון'.
22. לדעת הרמב"ם אומרים את השם המפורש רק בברכת כהנים במקדש (ולפי רוב הראשונים אומרים תמיד במקדש את השם המפורש, אך גם לפי דעתם למדו זאת מברכת כהנים). המפרשים הקשו מדוע ברכת כהנים מופיעה בבמדבר ו, כב, מקום שלכאורה אינו שייך לה, ומיד אחריה נזכר בפסוקים "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן". המפרשים הביאו שביום השמיני למילואים, א' ניסן, אהרן נשא ידיו ובירך את העם (ויקרא ט, כב) וה' צווה בהקמת המשכן שאהרן יברך את העם (ראב"ע במדבר ו, כב), דהיינו שיברך בכל יום. וכתב רמב"ן (במדבר שם) שברכת כהנים נזכרה בהקמת המשכן כי במקדש שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם (תהילים קלג, ג), שהמקדש הוא שורש הברכה בעולם.
23. בתפילה (בניגוד לברכות) אנו נחשבים כעומדים לפני ה' (כדברי רש"י בגמ' ברכות כה, ע"א, ד"ה אבל, שלכן צריך לבוש מכובד בתפילה) ולכן בזה יש יותר השראת שכינה. בברכת כהנים יש גילוי שכינה מיוחד, כמובא בזוהר (כה"ח קכח ס"ק קמ ע"פ זוהר ח"ג פרשת נשא קמז ע"א, וכן בדעת תורה סעיף כג, שכך משמע ממדרש רבה על שיה"ש ב, ט, ולעומתם ברש"י חגיגה טז ע"א ומג"א קכח, לה, ומשנ"ב יט, משמע שהשכינה שורה רק בברכת כהנים שבמקדש בגלל השם המפורש). ביוה"כ נכנס הכה"ג לקה"ק, מקום ששם יש גילוי שכינה בצורה גלויה, וגם בכל היום של יוה"כ יש גילוי שכינה מיוחד שהרי ה' מוחל על חטאינו ו"לפני הוי"ה תטהרו". בגמ' (יומא לט, ע"ב) מובא שמאז שמת שמעון הצדיק פסקו כהנים לברך בשם, ובתוס' (סוטה לח ע"א ד"ה הרי) הביא שהוא משום שלא זכו אז לגילוי שכינה, והרי רק במקום גילוי שכינה מזכירים את השם, כפי שהסבירו שם התוס' את הגמ' שם. רש"ש שם כתב שגם אחרי מות שמעון הצדיק המשיך הכה"ג לומר שם המפורש ביוה"כ, משום ש"ביוה"כ היה לעולם גילוי שכינה, כדכתיב 'כי בענן אראה'...", וציין הרש"ש למהרש"א קידושין עא ע"א שכתב שגם אחרי שמת שמעון הצדיק והכהנים פסקו מ"מ הכה"ג המשיך לאומרו בברכת כהנים בכל השנה. והוא לענ"ד מתאים למה שהבאנו, שהכל תלוי בגודל השראת השכינה שיש, לפי האדם ולפי המקום ולפי הזמן.
24. במכילתא דרשב"י: "שניזונו מזיו השכינה... שהגיסו דעתם והשוו עליונים לתחתונים". הרי"א שם ביאר שמשרע"ה רצה שהם יראו את אלהי האלוהים, כדי שלא יטעו לעבוד את המלאך שממונה על אומתם מאת ה' (כדרך אוה"ע שעובדים את המלאך המנהיג אותם). כמה מפרשים כתבו שהם ראו את אלהי האלוהים במראה הנבואה (ראב"ע, רמב"ן, חזקוני, ועוד). בדעת זקנים מובא ש"לא שלח ידו" הכוונה שה' לא קיים בהם "ושכותי כפי עליך עד עברי... ופני לא יראו", ולפי דרכו אפשר לומר שבזה היה חטאם שחשבו שהשיגו הכל ללא הסתרה. בראב"ע הקצר כתב בשם י"א שה' "לא שלח ידו" לתת להם לוחות ראשונים, ולפי מהלכינו הכוונה שהם לא זכו למדרגת משרע"ה שהיה יכול להישאר במדרגת לוחות ראשונים. מה שהם ראו "כמעשה לבנת הספיר" יש שפירשו ש'לבנת' הוא מלשון לובן (רס"ג, רשב"ם, ועוד, דהיינו הצבע של המלאכים ויוה"כ, ודלא כראב"ע שספיר היא אדומה), ובמו"נ (ב, כו) ביאר, שהוא החומר הראשון שממנו נברא העוה"ז, והם השיגו את מהותו ושהוא מה', וביאר ברי"א שהם השיגו שה' מנהיג את העולם דרך המלאכים שליחיו אך את ישראל הוא מנהיג ישירות (באוצר מפרשי התורה שמות כד, א, הובאו פירושים נוספים בכל הנ"ל, ועי"ש באוצר שהביא מדברי המפרשים שדנו לאיזה מדרגת נבואה הם הגיעו ואיזו מדרגה של גילוי שכינה הם ראו, ועי"ש אימתי בדיוק התרחש אירוע זה). ראה גם רס"ג, וראה רשב"ם שכתב שנדב ואביהוא אכלו ושתו ולא נפגעו, בניגוד למה שאירע עם אנשי בית שמש [ענין בו נעסוק בהמשך מאמר זה]. וראה ר' בחיי וראב"ע בפירושו הקצר שהמשתה היה על כך שהם לא נפגעו ויצאו בשלום מן הקודש. ראה גם חזקוני ויקרא כג, כז: "לפי שבלוחות ראשונים כתיב 'ויראו את האלוקים ויאכלו וישתו' ומרוב אכילה ושתיה השתחוו לעגל, ולפיכך צווה הקב"ה להתענות ביום שניתנו בו לוחות אחרונות דהיינו ביום הכפורים".
25. ראב"ע, רמב"ן, חזקוני, ועוד, וראה באוצר מפרשי התורה.
26. שו"ר שבמי השילוח (ליקוטי הש"ס לפסחים נא) הסביר ששם המפורש, שם הוי"ה, מורה על כך שהשי"ת מהווה הכל, ו'הכל בידי שמים ואפילו (!) יראת שמים', וממילא אין צורך לעבודת ה', וכתב שבזה חטאו נדב ואביהוא שהתנהגו כך בעוה"ז למרות שזו מדרגה השייכת רק לעוה"ב [עוד ראה בר' בחיי שמות כד, א, "ועל דרך הקבלה"].
27. התנחומא ורש"י הוסיפו שה"שבעים מזקני ישראל" שאכלו ושתו עם נדב ואביהוא - המתין להם ה' והענישם כשהאש אכלה בקצה המחנה (במדבר יא, א), כמו שנאמר שם "ויהי העם כמתאוננים... ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה" (דהיינו "בקצינים שבמחנה"). גם שם העונש הוא אכילתם באש - העונש הקבוע למי שראו בה'. צ"ל שגם החטא שם היה מאותו השורש הנ"ל, ונראה שכיון שהוא מיד אחר שהחלו לנסוע מהר סיני לכיוון א"י, דהיינו שהתרחקו ממקום מתן תורה וצעדו להתקרב לא"י שהוא מקום השכינה בעולם, שאינה שורה בכל מקום אלא רק בא"י ובמקום המקדש (וראה דברים י, ט), הרי אז התעוררה תרעומת מצד אלו שרצו להיות במדרגת לוחות ראשונים.
28. ועי"ש שהוא בקשר למתן תורה ולאיסור עשיית פסל [ראה גם דברים ט, ג, ולפי דברינו הכוונה שם היא שעמ"י לא יהפוך את צבא ישראל לע"ז, אלא ידעו שכוחו הוא מהקב"ה].
29. ומיד הפסוקים ממשיכים: "וְתַחַת כִּי אָהַב אֶת אֲבֹתֶיךָ וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַחֲרָיו וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל מִמִּצְרָיִם. לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ מִפָּנֶיךָ לַהֲבִיאֲךָ לָתֶת לְךָ אֶת אַרְצָם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה. וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי הוי"ה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד". נראה שההבדל בין מדרגת מתן תורה למדרגת א"י הוא ההבדל בין "[הוי"ה הוא האלוהים] אין עוד מלבדו" לבין "[הוי"ה הוא האלוהים] בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד", ודו"ק, ואכמ"ל. על הקשר בין חטא העגל לבין ענין ה'אש' ראה גם דברים ט, טו, ושם כא, וראה דברים י, ד.
30. כעי"ז כתב בצדקת הצדיק אות סה (וכעי"ז גם שם אות רלא, וכן בפרי צדיק, קרח, א): "...כי מאתים וחמישים איש חטאו בנפשותם, ורז"ל אמרו 'קרח שפקח היה' כו', והנה גם המאתים וחמישים איש לא שוטים היו, כמו שאמרו חז"ל שהיו ראשי סנהדראות, ואמרו רז"ל שהיו בכללם הי"ב נשיאים... וקראום עם ה' לפי ששקולים כנגד כל העם... והיינו שידעו כי לעתיד לא ילמדו איש את רעהו ויהיה מדרגה זו שכל העדה כולם קדושים, וחשבו שכבר הגיעו לכך, כי באמת לולי שגרם החטא היו על מדרגת לעתיד כמו שאמרו חז"ל... וזהו 'קרח שפקח היה' פירוש פקח בכל מקום בדברי חז"ל ערום... שטעם מעץ הדעת טוב ורע, ואכמ"ל עוד". הרי שקרח ועדתו רצו להישאר במדרגת אדה"ר לפני חטאו, שהיא מדרגת ישראל בהר סיני לפני שחטאו בעגל (שבת קמו, ע"א). השווה גם לדברי הראב"ע (במדבר טז, א) שבעקבות חטא העגל נבחרו שבט לוי במקום הבכורות, וכנגד זה יצא קורח (וראה רמב"ן שם). דברי הראב"ע מובנים היטב לפי הנחתינו לפיה קורח התעלם מחטא העגל.
31. מיד אחרי חטא קרח נצטוו בני לוי לשמור סביב למקדש כדי ש"אל כלי הקודש... לא יקרבו ולא ימותו... וזר לא יקרב אליכם... והזר הקרב יומת" (במדבר יח, ב-ז, וראה שם כב).
32. בבמדבר ג, ד: "וימת נדב ואביהוא בהקריבם אש זרה" תרגם המיוחס ליב"ע: "באש צולבת בזמן הקריבם אש זרה" [וכעי"ז תרגם בויקרא טז, יג: "וכסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות"], הרי שנדב ואביהוא מתו ב'אש צולבת'. ומצאנו שכך מתרגם המיוחס ליב"ע בכל מקום שנאמר 'והזר הקרב יומת' (במדבר א, נא, וכן ג, י, וכן ג, לח), וכן בבמדבר ד, טו, שם מובא שאהרן ובניו יכסו את כלי המשכן כדי ש"לא יגעו אל הקדש ומתו", וכן שם פס' כ' "ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו" (וכן במתאוננים, במדבר יא, א, "ותבער בם אש יי", תרגם: 'אש צולבת מאת יי'). הרי שלפי יב"ע הזר הקרב, וכך גם מי שרואה את הארון וכדו', ימותו מה'אש צולבת' שממנה מתו נדב ואביהוא. ראה גם רשב"ם במדבר טז, ל: "ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה - בריאה חדשה... שאינה כמיתת נדב ואביהוא" (וראה חזקוני במדבר יז, יא, ואכמ"ל).
33. נעיר לעוד דברים המתבארים לפי מהלכנו:
א. הארץ פתחה את פיה לבלוע את קורח, ואולי הכוונה בזה לומר שמי שחושב שכולו קדוש ('טלית שכולה תכלת'), כמדרגת לוחות ראשונים, ולכן אינו מתרחק מהגוף, סופו שהגשמיות והגוף יבלעו אותו.
ב. אחר חטא קרח ועדתו נעשה הנס של מקלו של אהרן שפרח, והביאו חכמים שמקל זה הונח בתוך קה"ק (כריתות ה, ע"ב; רמב"ם ביה"ב ד, א), ולכאורה הדבר צ"ע, שהרי אם המקל בא להראות שאהרון נבחר אם כן היה ראוי להניחו במקום שיוכלו ישראל לראותו, ולמה הניחוהו בקה"ק?! אמנם לפי דברינו מקלו של אהרן מראה שלקה"ק רשאי להיכנס רק הכהן הגדול, ומעתה מובן מדוע הניחוהו בקה"ק (נעיר שלפי כמה מפרשים היה מונח בקה"ק מטה נוסף, והוא המטה בו עשה משרע"ה את האותות, וייתכן שהיה שם רק בחיי משרע"ה – ראה במדבר כ, ט, ובמפרשים שם, ובמאמרו של הרב משה קוטקס בקובץ עץ חיים גליון לג עמ' תפו).
ג. מיד אחרי חטא קרח נצטוו בני לוי לשמור סביב למקדש כדי ש"זר לא יקרב אליכם" (במדבר יח, ב-ז), ואח"כ נזכרו פרשיות בענין מתנות כהונה, הקשורות למעלת הכהונה, ומיד אח"כ נזכרת מצוות פרה אדומה, ובזה מסתיימים הסיפורים עד לשנת הארבעים ומיתת מרים. לענ"ד פרה אדומה קשורה גם כן לנ"ל, כי פרה אדומה זה אדום שמכפר על המוות הלבן, והרי מצאנו שבלוחות ראשונים לא שלט המוות, וגם ביוה"כ ה'זהורית' האדומה מלבינה. ראה גם ברמב"ן ויקרא טז, ח, שיש קשר בין פרה אדומה לשעיר המשתלח: "צוה הקדוש ברוך הוא ביום הכפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החרבן, והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו ומאצילות כחו יבא חורב ושממון כי הוא העילה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחרבן, והכלל נפש לגלגל מאדים, וחלקו מן האומות הוא עשו שהוא עם היורש החרב והמלחמות, ומן הבהמות השעירים והעזים, ובחלקו עוד השדים הנקראים מזיקין בלשון רבותינו, ובלשון הכתוב שעירים, כי כן יקרא הוא ואומתו שעיר. ואין הכונה בשעיר המשתלח שיהיה קרבן מאתנו אליו חלילה, אבל שתהיה כונתנו לעשות רצון בוראנו שצונו כך... בשעיר המשתלח ישיבו אומות העולם עלינו, כי יחשבו שאנו עושים כמעשיהם. וכן בפרה אדומה, מפני שהיא נעשית מחוץ למחנה וענינה דומה לענין שעיר המשתלח להעביר רוח הטומאה... ומזה תבין טעם כבוס בגדי המשלח את השעיר לעזאזל והשורף את הפרה". נראה לפי"ז שגם עניינה של פרה אדומה הוא לומר שגם הרע הוא מה', כענין השעיר ביוה"כ. [ויש להוסיף שפרה מכפרת על צואת בנה, דהיינו על חטא העגל].
ד. מצאנו שקרח ועדתו זלזלו בארץ ישראל, שהרי הם קוראים למצרים "ארץ זבת חלב ודבש" (במדבר טז, יג), וראה גם בגמ' ב"ב קיח ע"ב שקרח ועדתו לא זכו לנחלה בא"י. לענ"ד ניתן להסביר כך: לשבט לוי אין נחלה בא"י. הסברנו לעיל שהטעם לזה הוא משום שהם לא חטאו בעגל, ולכן הם נשארו במדרגת מתן תורה, בבחינת 'כל המקום אשר אזכיר את שמי'. השכינה בכל מקום, ולאו דווקא בא"י. קרח הרי התעלם מחטא העגל, ורצה להישאר במדרגת מתן תורה (ואולי לכן עדתו מכונים "שמעו נא בני לוי"). לכן לדעתו אין צורך בא"י, שהרי השכינה שורה בכל מקום.
34. משכן שילה נחרב באותה הזדמנות, כנזכר בסדר עולם פרק יא; זבחים קיח, ע"א; רמב"ם, הל' ביה"ב א, ב; תהילים עח, ח, ורש"י.
35. זה לשון המלבי"ם בשם אברבנאל: "ולא חשבו להיטיב מעשיהם ולבקש תשועה מה' רק אמרו 'ניקחה אלינו משילה את ארון ברית ה' ויבוא בקרבנו ויושיענו מכף אויבינו', חשבו באשר בהכרח יציל את 'ארון עוזו' וישמרהו מיד פלשתים ועל ידי זה ינצלו וישמרו גם הם, וזה מחשבת דופי, כי ברית הארון אינו תכלית לעצמו רק בעבור ישמרו את הכתוב בו". יחסם של ישראל אל הארון דומה ליחס הפלישתים, שפחדו מכוחו הגדול של הארון אך סברו שניתן להתגבר עליו: "מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה... התחזקו והיו לאנשים פלישתים פן תעבדו לעברים" (שמואל א, ה, ח).
36. נביא חלק מדברי המשך חכמה שם: "... והמה, כאשר ראו כי "בושש משה", נפלו מאמונתם ובקשו לעשות להם עגל ולהוריד על הצורה ההיא רוח ממעל ולשפוט על זה כי הוא מרכבה לאלקות והוא המשגיח בעולם השפל, והוא העלם ממצרים... ועל זה צווח משה ככרוכיא: האם תדמו כי אני ענין ואיזו קדושה בלתי מצות ה', עד כי בהעדר כבודי עשיתם לכם עגל?! חלילה! גם אני איש כמוכם, והתורה אינה תלויה בי, ואף אם לא באתי היתה התורה במציאותה בלי שינוי חלילה... ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה ענינים קדושים מעצמם. חלילה! השם יתברך שורה בתוך בניו, ואם "המה כאדם עברו ברית" הוסר מהם כל קדושה, והמה ככלי חול "באו פריצים ויחללוה", וטיטוס נכנס לקודש הקדשים וזונה עמו ולא ניזוק, כי הוסר קדושתו. ויותר מזה, הלוחות - "מכתב אלקים" - גם המה אינם קדושים בעצם, רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר: אין שום ענין קדוש בעולם מיוחס לו העבודה והכניעה, ורק השי"ת שמו הוא קדוש במציאותו המחוייבת, ולו נאוה תהילה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד ציווי שציוה הבורא לבנות משכן לעשות בו זבחים וקרבנות לשם יתברך בלבד... ואם הביא הלוחות היו כמחליפים עגל בלוח ולא סרו מטעותם. אולם כאשר שבר הלוחות, ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה בקב"ה ותורתו הטהורה...".
37. עי"ש בפסוקים בתהילים. חז"ל ביארו ש"בחוריו אכלה אש" הם נדב ואביהוא (ויק"ר כ, י; פסיקתא דרב כהנא כו, ט; תנחומא בובר אחרי מות, ז, ושם יג; מדרש אגדה בובר אחרי מות טז), ורש"י בתהילים העיר שצ"ע על זה, שהרי פסוקים אלו עוסקים כבר בתיאור תקופת השופטים, ולפי דברינו יש לתרץ שהכוונה לבני עלי שדומים לנדב ואביהוא. ואכמ"ל.
38. בחגיגה טז ע"א מובא ש"המסתכל בשלשה דברים עיניו כהות" כיון שהסתכל בשכינה (וביאר מהרש"א שהמסתכל בשכינה ממש מת, כמובא בפסוקים, והמסתכל בדברים שהם רק כדמות שכינה נהיה עיוור החשוב כמת. בגוף המאמר הבאנו ביאור נוסף). המסתכל בכהנים שנושאים כפיהם במקדש עיניו כהות, וכך גם המסתכל בקשת, שהרי יש בה גילוי שכינה. כך גם המסתכל בנשיא, שהרי נאמר בו 'ונתת מהודך עליו', כלומר שיש אצלו גילוי שכינה (יש מחלוקת האם הכוונה למלך או לנשיא הסנהדרין ולדיין). לפי מהלכינו אולי יש להסביר כך: כל מנהיג בישראל הוא בחינת ניצוץ משרע"ה, שהוא שליח ה', ולכן אין לחשוב שמה שרואים זה כל מה שיש בו, אלא יש לדעת ש"לב מלך ביד יי, על כל אשר יחפוץ יטנו" (משלי כא, א). גם אסור לעשות את הנשיא ע"ז, ולחשוב שיש לו כוח עצמי, אלא הנשיא ועמ"י צריכים לזכור שכוחו וכבודו של הנשיא נובעים מכך שהוא שליח של ה'. כך יש להסביר גם לגבי הקשת: המביט על יופיה הנהדר עלול להעריץ את הטבע האדיר והמופלא, ולחשוב שהטבע עומד בפני עצמו, ובזה הטבע יהפוך לע"ז. כך גם יש להיזהר שלא לחשוב שהטבע הוא כפי הנראה לעין, אלא צריך לזכור שהוא בריאה של הקב"ה, והשכינה מתגלה ביפי הטבע.
39. בפרק ב, כב, נאמר: "וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". חז"ל ביארו שהם שהמתינו מלהקריב את קרבנות הנשים שילדו, ובזה נחשב להם כאילו שכבו עמן (גמ' יומא ט, ע"א). הריא"ף (על העין יעקב) ביאר שהם המתינו מהקרבת קרבן היולדת משום שבשר קרבן היולדת הוא דל, והכהן לא ירויח הרבה ממנו.
♦ ♦ ♦