בני ברק
שיעור גודל הטלית קטן[2]
א. כללי השיעור של גודל הטלית
נתחייבנו מן התורה להטיל ציציות על ארבע הכנפות של כל אחד ואחד מבגדינו. מסרו לנו חז"ל, שלא כל בגד בעל ארבע כנפות מחוייב בציצית, אלא יש שיעור מינימום של בגד, שבפחות ממנו אין חיוב להטיל ציציות בכנפותיו.כך הובא בברייתא (מנחות דף מ':):
טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו[3] והגדול יוצא בה דרך עראי, חייבת בציצית. אין הקטן מתכסה בו ראשו ורובו, אף על פי שהגדול יוצא בה עראי, פטורה.
שיעור זה אינו חד משמעי לפי מידה, אלא, כדרכם של שיעורי-תורה נוספים, מורה באופן כללי על שיעור החיוב. ולעניננו, טלית (דהיינו: מלבוש עליון) שעוטפת קטן (באיזה גיל?[4]) ראשו ורובו, ושגם גדול מעז ויוצא בה לעתים (לאן?), חייבת בציצית. טלית קטנה מזאת אינה חשובה מספיק ופטורה מציצית.
דנו הפוסקים[5] האם מוזכרים כאן שני תנאים לגודל הטלית: א. שהקטן מתכסה בה ראשו ורובו, ב. שהגדול יוצא בה דרך עראי, או שיש תנאי עיקרי, והוא שהקטן מתכסה בה ראשו ורובו, ואילו הפרט הנוסף, שהגדול יוצא בה, הוא רק "היכי תמצי" כדי שהוא יתחייב בציצית, כיון שאם הגדול אינו יוצא בטלית זו כמובן שאין סיבה לחייבה בציצית[6]. להבנה זו, הברייתא נקראת כך: טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו, כשהגדול יוצא בה דרך עראי, חייבת בציצית".
בשאלה זו יתכן שנחלקו השלחן ערוך[7] והרמ"א, זה לשונם:
שיעור טלית שחייב בציצית, שיתכסה בה באורך וברוחב ראשו ורובו של קטן המתהלך לבדו בשוק ואינו צריך אחר לשומרו.
הגה - ואז חייב בציצית. ודוקא כשהגדול לובשו פעמים עראי ויוצא בו לשוק.
השלחן ערוך מזכיר רק את התנאי הראשון, לפי גודל הקטן, ואינו מתייחס כלל לשיעור לפי מידות הגדול, הלובש למעשה את הטלית. הרמ"א, לעומתו, מוסיף תנאי: "דוקא כשהגדול לובשו פעמים עראי". אך דעתו אינה ברורה ויתכן ואינו מתכוון להוסיף תנאי אלא רק "היכי תמצי", כפי שביארנו[8].
הגר"א מווילנא ניתח את שני ההבנות הנ"ל, שאותן אכן פירש כמחלוקת השלחן ערוך והרמ"א, והכריע כדעה שהברייתא מתכוונת לשני תנאים מחייבים: לפי מידת גדול ולפי מידת קטן.
וכך כתב על דברי הרמ"א[9]:
ודוקא [כשהגדול לובשו פעמים עראי ויוצא בו לשוק]. טור וגמרא שם, וכפירוש רש"י.
והרמב"ם[10] ושלחן ערוך השמיטו [את התנאי השני], ופירש ר"י אבוהב ור"י בן חביב[11], דמה שכתוב [בברייתא] והגדול כו', לא לשיעורא אלא לדינא [דהיינו] אם הגדול לובשו עראי דחייב, דקטן לאו בר חיובא הוא. וזה שכתוב בסיפא 'אין הקטן [מתכסה בו ראשו ורובו] אף על פי [שהגדול יוצא בה עראי פטורה]', ולא קאמר או שאין הגדול כו'.
וקשה להולמו, כמו שכתב מגן אברהם, דאם כן למה למימר יוצא [מביתו], הוה ליה למימר לובשה [אפילו בבית].
ועוד תיקשי למאן דאמר חובת טלית [בהכרח כוונת הברייתא לתנאי שיוכל גדול ללובשה ולא להיכי תמצי, שהרי היא חייבת גם אם אין "היכי תמצי" לגדול ללובשה].
ועוד, מאי פריך והא אנן תנן אין [עראי לכלאים]. ואין לומר דפריך אמה שכתוב דוקא שהקטן מתכסה כו', דזה לא שייך לארעי [אלא משמע שהתנאי ש"יוצא עראי" הוא בדווקא ועליו שואלת הגמרא שאין היתר לעראי בכלאים].
... אבל הטור והג"ה מפרשים כפירש"י דלא כר"י בן חביב".
כדי ליישב את שאלותיו של הגר"א, נגדיר את דעתו של הרמב"ם בשיעור "גדול יוצא בו", לא כ"היכי תמצי" אלא כנתינת טעם, דהיינו שטעם הגדרת שיעור טלית במידה קבועה לפי ראשו ורובו של קטן הוא מפני שבגודל כזה לא מתבייש גדול לצאת בטלית מפתח ביתו, מסיבה זו המדידה בפועל היא לפי שיעור ראשו ורובו של קטן. זהו ביאורו של הראב"ד בהשגתו על הרמב"ם (המובא בהערה[12]) לפי הסברו של בעל הפרישה.
לביאור זה מובן, שגם אם כלי קופסה חייבים בציצית, עלינו למדוד את גודלם לפי דרך יציאת גדול בהם, כיון שכך אנו מגדירים את חשיבותה של הטלית, לפי הרגילות ללובשה [ודווקא ללובשה בחוץ!]. גם שאר קושיותיו של הגר"א מתורצות לפי הבנה זו[13].
החזון איש (אורח חיים סימן ג' אות ל'), שהבחין בשני הביאורים שניתן לומר בהבנת דעת הרמב"ם, ובכך שקושיותיו של הגר"א ייושבו אליבא דהפרישה, הגדיר גם את הנפקא מינה בין דעת רש"י והטור, להבנת הפרישה את הרמב"ם. לדעת הרמב"ם, שהתנאי המעכב לשיעור טלית הוא רק לפי ראשו ורובו של קטן, כיון שהוא גם גודל בו אין מתבייש גדול לצאת, אזי מידה זו לא תשתנה לפי "המקום והזמן", כיון שכך קבעו חכמים לדורות. אך לדעת רש"י והטור יש שני תנאים נפרדים לשיעור טלית, ובעוד שהתנאי הראשון הוא אכן קבוע לפי ראשו ורובו של קטן, התנאי השני משתנה "לפי המקום והזמן" ולפי המצב והבושה. להלכה, פסק החזון איש כהבנת הפרישה, ולדעתו מידת הטלית היא קבועה ואין אנו נזקקים לבדוק גם אם גדול מתבייש לצאת בו.
להבנה זו ברמב"ם, המבארת את שיעור "גדול יוצא" כטעם למדידה לפי רוב קטן, נוכל לומר שאותו גדול המדובר, אינו הלובש, אלא גדול בעלמא, אולי אפילו בגיל שלוש עשרה[14]. שהרי כדי להגדיר את הטלית כחשובה דיה, די לנו שגדולים בגיל המינימום לחיוב במצוות, יחשיבו את הטלית כדי לצאת בה עראי.
הב"ח, שקבע כי "שיעור טלית להתחייב בו גדול בציצית כשלובש אותו תלוי בשני תנאים: אחד, בקטן בן תשע שמתכסה בו ראשו ורובו. שני, בגדול זה שלובש אותו אם אינו בוש לצאת בו לשוק", פסק גם שהגדול המדובר בברייתא הוא: "דהדין גם כן תלוי לפי מה שהוא הגדול"[15]. דהיינו, שהדברים לשיטתו, כיון ש"גדול יוצא" הוא תנאי לחיוב הטלית, ממילא המדובר הוא באותו גדול הלובשה.
המשנה ברורה פסק בשאלה זו: "והסכימו האחרונים (- הב"ח והט"ז והמ"א וש"א וכן הסכים הגר"א עי"ש. שער הציון) להחמיר שלא לברך על טלית קטן אף שיש בו כדי ראשו ורובו של קטן, אם הגדול מתבייש לצאת בו באקראי לשוק. דאף שהוא יוצא, בטלה דעתו אצל כל אדם".
נמצאנו למדים לדבריו, שכדי להגדיר את שיעור המינימום של גודל הטלית עלינו לבחון שני תנאים: האחד שקטן יתכסה בו ראשו ורובו, והשני, בנוסף לכך, שהגדול הלובשה יצא בה לפעמים עראי מביתו.
כאמור, מלשון הברייתא עדיין אי אפשר להסיק מסקנה ברורה, כיון שחסרים בה פרטים כגון גיל הקטן, להיכן צריך הגדול לצאת בה, האם רובו כולל את ראשו, ועוד. בשאלות אלו נחלקו חכמי ישראל לדורותיהם. אמנם, עיקר דיונינו יוקדש לבחינת המידה הקבועה שניתנה לשיעור הטלית, ובמיוחד לבירור שיעורה של הטלית קטן.
♦
ב. שיעור הטלית קטן
לכאורה, שיעור הבגד המוזכר בברייתא לחיוב ציצית, אינו אלא לגודלו של אותו בגד עליון ה"טלית", ויתכן שאין להקיש משיעור גודלו לשאלת שיעורם של בגדים אחרים בעלי ארבע כנפות. ממילא גם אין ללמוד מכללים אלו לגודל הטלית קטן. עלינו לבדוק איפוא את יחס הפוסקים לשיעור גודל הטלית-קטן.התייחסות ראשונה לגודל הטלית-קטן, ודווקא כזו המשווה אותה לשיעור המובא בברייתא, היא עדות שנמסרה לנו על רבי יעקב מולין, המהרי"ל[16].
כך כתב תלמידו, רבי זעליקמאן מבינג"א[17]:
וראיתי מהגאון מ"ו מחותני מהרר"י סג"ל מנו' כבוד, שהיה טלית קטן שלו ארוך, שירד למטה מטיבורו לפניו וכן כיוצא בו לאחריו, והטעם משום דתנ' איזהו טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו והגדול יוצא בו עראי [ואין מתבייש בו].
ואמר מהרר"י סג"ל: זהו [חשיב שיעור] שהגדול יוצא בו עראי לשוק, דהוי כמו סרבל קטן, שפעמים לובשים אותו ויוצאין לשוק ולדרך, כמו ריי"ז מנטיל [מעיל נסיעה].
וכן ראיתי עוד ממהר"ר אנשיל ס"ל ז"ל מקולוניא, ומהרבה לומדים, שהיה להם טליתות-קטנים שהיו כשיעור הזה כדפירשתי.
בדורו שומעים אנו גם על רבי ישראל איסרלין, בעל תרומת הדשן[18]:
וארבע כנפות שלו הוי הולך לפניו על טבורו ולאחוריו כמו כן, ורוחבה הוי כמו רוחב בגד שקורין ארוז שלוקחין לטלית של צמר.
מהרי"ל לא התייחס לגודל הטלית ביחס לראשו ורובו של קטן, אלא לגודלה ביחס למקובל ליציאה לרחוב. כנראה על שיעור ראשו ורובו של קטן לא היה מקום להסתפק, שכן מידה זו ככל הנראה היא קטנה והטלית קטן שלו הכילה בוודאות את השיעור. מהרי"ל השווה את הטלית קטן לגודל המקובל של מעיל נסיעה קצר בו לפעמים יוצאים לשוק. אין המדובר במידה קבועה, אלא מידה המשתנית לפי גובה האדם ["שירד למטה מטיבורו"] ולפי המקובל באותו דור ["שפעמים לובשים אותו ויוצאין לשוק ולדרך"].
כך היה מנהגם של רבים מתלמידי החכמים וגדולי אשכנז בתקופה זו[19].
את דעה זו ייצג, ככל הנראה, הרמ"א, שהדגיש כי לחיוב הטלית [גדול] בציצית צריך גם את התנאי שגדול יצא בה לפחות באופן עראי. הדברים מהווים סייעתא לאותם אחרונים[20] שהבינו כי דעת הרמ"א היא לחייב את שני התנאים לפי מידת קטן ולפי דרך לבישת הגדול. הרמ"א הלך בעקבות מנהג ה"לומדים", המיוצגים על ידי מהרי"ל ובעל תרומת הדשן, שהגדילו את אורך הטלית קטן עד לגודל בגד שמקובל לצאת בו לרחוב. לעומת זאת, לדעת הרמב"ם שיעור הטלית לעולם קבוע לפי ראשו ורובו של קטן.
מאידך, הרמ"א בדרכי משה הארוך (סימן ח' סעיף ב') כתב על גודל הטלית-קטן המקובל:
ונראה דמכל מקום צריך להזהר באותן ארבע כנפות שיהיו גדולים קצת, שיהא קטן מתכסה בה ראשו ורובו, דבלאו הכי לא מיקרי בגד כלל. ולא כאותן שעושים אותן קטנים ביותר. כי די לנו במה שהקילו הראשונים לצאת בהם אף על פי שהן בלבישה ולא בעיטוף, אבל לפחות משיעור טלית לא עלה על דעתן, כן נראה לי.
אך מדברי המרדכי שהבאתי למעלה משמע דהמנהג היה אף בפחותים משיעור טלית.
והמנהג הנהוג עכשיו שכל ירא שמים יש לו טלית גדול שמתעטפין בו בשחרית ומברכין עליו. והמדקדקין לובשין עוד ארבע כנפות כל היום תחת בגדיהם כדי שלא יהיו בלא ציצית כל היום, ופוטרים עצמם מלברך על הקטן בברכת הטלית גדול, כמו שיתבאר לקמן.
ורוב המון העם מברכין על ארבע כנפות אף על פי שהם קטנים ביותר.
משמע שהמנהג הרווח היה לברך אף על טליתות קטנים משיעור, ורק המדקדקים היו מקפידים שלא לברך, או לחילופין ללבוש טלית-קטן גדולה יותר כשיעור האמור בברייתא לגבי קטן.
ובחזרה למנהג המהרי"ל. האם שיעור הטלית גדול ימדד אף הוא לפי אורך המעיל-נסיעה?! לכאורה רק טלית קטן שאותה לובשים (ולא מתעטפים) מקבילה לאותו מעיל, אך שיעור הטלית גדול צריך להימדד לפי בגד של עיטוף המקובל לצאת בו.
חילוק בין טלית גדול וקטן מצאנו בדברי הרדב"ז, אך לא לגבי אורך השיעור המובא בברייתא, אלא על שיעור רוחב הטלית. את העניין הזכיר הוא בדרך אגב בהקשר לחידושו של בעל ה'ארחות חיים (המובא בבית יוסף[21]) שסבר שרוחבה של הטלית צריך להיות כאורכה.
וכך כתב[22]:
שאלת ממני ידיד נפשי, על מה סמכו לעשות טלית קטן ולסמוך עליו, והלא אין בו שיעור בגד החייב בציצית. לפי שראית בספר ארחות חיים כדי שיתכסה בה ראשו ורובו של קטן פירוש באורך וברוחב ע"כ, והטליתות שלנו אף על פי שיש בהן באורכן לכסות ראשו ורובו של קטן, אין ברחבן לכסות ראשו ורובו של קטן ...
תשובה ... ועל זה סמכו: שאם תכסה קטן בן ה' שנים בטלית שלנו, אפילו לרחבו, יתכסה ראשו ורובו. ואם אין בו כשיעור [זה], אפילו שיש בו לכסותו לאורך הטלית, אני מודה לדינו של בעל אורחות חיים ואין בגד כזה חייב בציצית, ואין יוצא בו ידי חובת ציצית.
ולעצם הדין הוא הקשה, מהו מקורו של הארחות חיים?
וכי תימא משום דבעינן רחבו לקומת האיש ובדרך זה משערינן [ולכן גם הרוחב צריך להיות כגובהו של הקטן] אין הדבר לעכובא! דאי לא תימא הכי, איך אנן יוצאין ידי חובת ציצית בטלית [הכוונה לטלית קטן] שאנו לובשין ארכו לקומת האיש?! אלא מאי אית לך למימר שאין הדבר לעיכובא, וכיון שאנו מתעטפין בשעת התפלה בטלית גדול רחבו לקומת האיש סגי בהכי, וכדי לקיים מצות ציצית כל היום אנו לובשים טלית קטן תחת המלבושים, ואי אפשר ללבשו אלא ארכו לקומת האיש. אי נמי דוקא בזמן שרוצה להתעטף אין דרך עטיפה אלא רחבו לקומת האיש, אבל בזמן שהוא דרך מלבוש אדרבה בעינן ארכו לקומת האיש...
הרדב"ז חידד את ההבחנה, שכיון שאופן לבישת טלית קטן שונה, אין לובשים אותה כשרוחבה לאורך הגוף. לכאורה לדבריו גם שיעור רוחב הטלית קטן שונה, ועליה לא פסק הארחות חיים שרוחבה צריך להיות כגובהה.
המסקנה אליה הגענו עד כה היא, שבעוד שאורך הטלית ביחס לראשו ורובו של קטן הוא ככל הנראה מידה קבועה, הרי שלדעת המחמירים שהטלית תתאים גם למלבושו של גדול מבחינת בושתו לצאת בו לרחוב, יש להגדיל את הטלית עד לגודל בגד ידוע המקובל לצאת בו. להלן נציע שיטה המפרידה בין השיעור האמור בברייתא לשאלת שיעור גודל הטלית-קטן.
♦
ג. מדה קבועה לגודל הטלית
בשלוש מאות השנים האחרונות נערכו מדידות וחישובים שונים, על ידי חכמי ישראל, בנסיון לקבוע את שיעורה של הטלית לפי מידה קבועה בטפחים ואמות. עד אז, לא מצאנו מי מהפוסקים ראשונים ואחרונים [כולל השלחן ערוך] שיתן מידה קבועה לשיעור הטלית המבואר בברייתא.הראשון הידוע לנו, הוא רבי יהודה ליב פוחוביצר בספרו דרך חכמה[23]:
גם צריך שיהיה הטלית-קטן גדול כל כך, שהקטן ההולך בשוק לבדו יוכל לכסות בו ראשו ורובו, והוא על כל פנים ג' רבעי אמה באורך וחצי אמה ברוחב. ושיעור טלית-גדול הוא שיכסה ראשו ורובו בעטיפה ויגיע עד החזה.
הרי לנו שיעור מדוייק: 3/4 אמה על 1/2 אמה. אכן, איננו יודעים את מקורו וטעמו של שיעור זה. האם כך עלה לו במדידה?
רבי ישראל מאיר מזרחי, בספרו פרי הארץ[24], התייחס לדברי רי"ל פוחוביצר ותמה: "הרב הנזכר הביא סברא ולא גילה לנו את מקור מוצא הדין מנין לו דבר זה. ולענין הלכה נראה לי כדכתיבנא דשיעורא הוי באמה על אמה אם יסכימו עמי מורי ההוראה".
לשיעור "אמה על אמה" לא הגיע פרי הארץ מתוך בדיקת ראשו ורובו של קטן, אלא מתוך עיון בברייתא בהמשך העמוד (מ"א.). ברייתא שמזכירה אך בדרך אגב את הלשון אמה על אמה, ועם כל זה למד פרי הארץ מתוכה את שיעור הציצית.
טלית שנקרעה חוץ לשלש, יתפור. תוך שלש, רבי מאיר אומר לא יתפור, וחכמים אומרים יתפור. ושוין שלא יביא אפילו אמה על אמה ממקום אחר ובה תכלת ותולה בה.
סיום הברייתא הנוגע לענייננו, עוסק במקרה שיש לאדם אמה על אמה של טלית ובשפתה חוטי ציצית, והדין הוא שאין לו לחבר את אותה חתיכה לבגד אחר משום תעשה ולא מן העשוי, או משום שצריך להטיל על כנף הבגד שהיה בו משעת עשייה[25].
לשיעור הבגד נערכה ברייתא מיוחדת, איתה פתחנו את הנידון, ובה אין איזכור כלל למידה קבועה. ואילו ברייתא זו שנקטה את הלשון "אמה על אמה" לא עוסקת כלל בשאלת גודל הבגד, ואדרבא הרי אותה "אמה על אמה" היא רק חלק מהבגד השלם[26]. האם ניתן להוכיח ממנה שבגד באורך "אמה על אמה" מחוייב בציצית? מלבד מה שקשה לומר שראשו ורוב גופו של קטן בן ט'[27] הוא אמה אחת בלבד, לכאורה אין לזה הכרח כלל, ולא מצאנו לאף אחד מרבותינו הראשונים ובעלי השלחן ערוך שיזכירו כי "אמה על אמה" הוא שיעור טלית[28]. גם קשה מהו לשון אמה על אמה, וכי רוחב ואורך ראשו ורובו של קטן שווים?![29]
אדרבא, כבר רבינו גרשום מאור הגולה עמד על כך וכתב: "משום הכי אמר אפילו אמה על אמה אף על גב דהתפר יבוא חוץ לג' [אצבעות]". דהיינו, הברייתא נקטה בגודל בגד שבוודאי אין בו חשש שיתפרנו בפחות מג' אצבעות, ללא קשר לשיעור המינימלי של הבגד.
לכאורה הלשון "אמה על אמה" הוא לדוגמא בעלמא, ולא זו בלבד אלא יתכן שננקט בדווקא פחות מהשיעור המחוייב, שהרי בשיעור המחוייב בציצית כבר אין חשש "תעשה ולא מן העשוי"[30].
אכן, החזון איש[31] קיבל את השיעור "אמה על אמה" המשתמע מברייתא זו. אף על פי שלמעשה כתב: "אבל הרי הוזהרנו על יראת הוראה למעשה, אנו נוהגין לעשות אמה לפניו ולאחריו, ונמצא ארכו ב' אמות ורחבו אמה".
תלמידו של בעל פרי הארץ, רבי יונה נבון, התייחס בארוכה לדעת רבו, בסימן הראשון בספרו נחפה בכסף. את תשובתו סיים: "כלל העולה מדברינו אלה, כי מדה קצובה לא מצאנו בדברי הפוסקים ולא בש"ס, כי אם הא שיכסה קטן ראשו ורובו". אך לדעתו משמע ששיעור טלית הוא פחות מ"אמה על אמה", שכך משמע מלשון הגמרא שזהו השיעור לרווחא דמילתא, והשיעור האמיתי הוא לפי ראשו ורובו של קטן. הראשונים נחלקו באיזה גיל הקטן, ואם השיעור היה אמה על אמה, לא היו דנים הראשונים באיה גיל הקטן, אלא היו מציינים לנו את השיעור המדוייק. לכן נטה יותר לדעת הדרך חכמה ששיעור טלית קטן הוא שלושת רבעי האמה על חצי אמה, וזהו לפי קטן בן שש שנים.
אמנם, כיון שעלינו להחמיר ולדון את הקטן כדעת הטור, שהוא בן ט', מדד הוא את גובהו של קטן בן תשע: "וגם אני הבאתי קטן בן ט' שנים, וכסה ראשו ורובו מלאחריו באמה אורך ובחצי אמה רוחב". השיעור הוא לפי גודל הקטן מאחוריו, שכן חז"ל שיערו את גודל הטלית לפי הבגד שבזמנם, שהיו מתעטפים בו והיה מכסה את הגוף מאחורה, ולא בבגד [כטלית קטן שלנו] שלובשים אותו על הגוף. לדעתו אנו גם לא פוסקים שצריך את התנאי שהגדול יוצא בו עראי. אם אכן חוששים גם לתנאי זה, היה שיעור הבגד גדול יותר, עד כדי שהביא את לשונו של רבי מנחם די לונזאנו בספרו שתי ידות (ונציה שע"ח, דף צ"ח:): "ואף על פי שאי אפשר לשער שיעור זה [של טלית] היטב, מכל מקום זאת ישיב אל ליבו, כי זה השיעור אינו מעט. לכן ירא אלוקים יעשנו גדול כל מה שיוכל".
סיכם בקצרה את הדברים תלמידו של ה'נחפה בכסף, הרב החיד"א (ברכי יוסף אורח חיים סימן טז):
הרב פרי הארץ (סימן א') העלה דשיעורו אמה על אמה. ולזה נטה הרב בית דוד (סימן ח'). ומורי הרב זלה"ה בספר נחפה בכסף (סימן א') ארוכ'ה לו עלתה בענין זה ואביזריה, והעלה דיש לשער בקטן בן ט' שיכסה ראשו ורובו מאחריו בין באורך בין ברוחב.
כדרך שעשה הנחפה בכסף ומדד קטן בן ט', בדק זאת גם רבי חיים פלאג'י[32] ועלה בידו אחרת:
וכשאני לעצמי הבאתי לפני קטן בן ט' שנים, ומדדתי שיעור לכסות בו ראשו ורובו, דהיינו כל הראש עד המצח מקום המתחיל השער כדרך שמתעטפים בטלית עד שיתכסה רוב גופו, והוי שיעור אמה וחצי.
ועם לפי חשבון של הרב דרך חכמה הוי פחות מחצי, אפשר דהוא מפרש קטן המהלך כו' כבן שש שנים, ואינו מפרש ראשו ורוב גופו. וספר דרך חכמה אינו מצוי אצלינו לראות הדברים בגופן שלהם.
ואף שראיתי להרב נחפה בכסף שם, דגם הוא עשה נסיון הלזה ומדד שיעור אמה יע"ש, לדידי חזי לי דהא ליתא, והמבחן לעינינו דהוי יותר מאמה עד חציו חסר גודל אחד או שנים למרבה, או בכיוון לפי שיעור קומה של קטן בקטן שאינו לא ארוך אלא בינוני.
והוא דבר תמוה שיהיה הפרש ביננו לדברי הרב נחפה בכסף שליש שיעור יותר.
בהמשך דבריו, משער רבי חיים פלאג'י שאפשר שההפרש בין המידות נבע מהבדל המדידה בין רוב ראשו וגופו לבין ראשו ורוב גופו[33], אך אם כן בוודאי שההלכה היא שצריך ראשו ורוב גופו, כדברי הראשונים[34]. את דבריו סיכם, שיש לעשות טלית באורך אמה וחצי על אמה וחצי (באמה בת שש טפחים), כיון שכך עולה בצורה ברורה במדידה למעשה, ו"המבחן הוא ביד כל אדם". למרות שהמנהג הוא אכן, בטלית בת "אמה על אמה".
דברי הפרי הארץ והדרך חכמה התפרסמו מאד, וכל הפוסקים הדנים בשאלת שיעור הטלית התייחסו לדבריהם[35]. כאמור, עד אז לא מצאנו דיון על מידה קבועה בשיעור טלית.
במקומות רבים במזרח אירופה נתקבל מנהג "אנשי מעשה" ללבוש טלית-קטן באורך שתי אמות.
רבי שניאור זלמן מלאדי כתב[36]:
ורוחב הטלית קטן צריך להיות אמה של תורה... והאורך שלאחריו מבית הצואר ולמטה צריך להיות גם כן אמה של תורה מרווחת, בכדי שיהיה שם אמה על אמה שלם עד תחלת נקב בית הצואר שמלאחריו. והאורך שמלפניו מסוף נקב בית הצואר עד למטה צריך להיות גם כן אמה של תורה ורוחב אמה. ונמצא כל האורך שתי אמות, לבד מבית הצואר שהוא נקב שיש בו חסרון ואינו עולה למדת שיעור טלית, ובזה מקיים המצוה לדברי הכל.
ובקטנים שהגיעו לחינוך, דהיינו מבן שש שנים עד בן י"ג, אפשר להקל ולסמוך על דעת האומרים ששיעור בגד להתחייב בציצית הוא אמה על אמה בלבד.
מנהג זה הביא המלבי"ם בארצות החיים (סוף סימן ט"ז) בתור "מנהג החסידים".
ואחריו המשנה ברורה (סימן ט"ז ס"ק ד'): "ומנהג אנשי מעשה לדקדק שיהיה בו אמה מלפניו ואמה מלאחריו, ונקב בית הצואר אין עולה למנין. ובטלית קטן כזה יצא מן הספיקות ויכול לברך עליו".
כמובא לעיל, גם ה'חזון איש הכריע שזהו האופן בו יוצאים ידי כל הדעות. וכך נהג למעשה, כפי שמסר רבי חיים קניבסקי[37]: "בסוף ימיו צוה לעשות הטלית קטן שלו שיהיה בכל צד ששים צ"מ על ששים צ"מ, [וקצת יותר משום שמתכויץ על ידי הכביסה] מלבד הנקב של בית הצואר[38], אבל ממקום הכפתור החשיב בהשיעור".
שיעור זה של שתי אמות על אמה מבוסס על שיעור אמה על אמה משני צדדיו מלפנים ומאחור. נראה כי שיעור זה נקבעלז מכח ההבנה אותה חידדנו לעיל ונאריך בה לקמן, ששיעור הטלית האמור בברייתא הוא על טלית בה התעטפו מאחור מעל הבגדים, אך טלית קטן הנלבשת על הגוף מבעד לנקב יתכן ושיעורה יהיה כפול, כנגד שני הצדדים של הגוף לפנים ולאחור, שכן כך היא צורת לבישתה, בשונה מהטלית.[39]
♦
ד. תנאי השיעור ביחס לטלית קטן
לכאורה, וכפי שהובא לעיל, מידה [או מדידה] קבועה לטלית תועיל רק לדעת הסוברים ששיעור טלית נמדד רק לפי ראשו ורובו של קטן. לדעת החוששים גם לכך שגדול יצא בו עראי, לא שייך לתת מידה קבועה לדורות, ולכאורה הדבר משתנה לפי הזמן והמקום.טלית-גדול בזמנינו, אם היא בגודל קטן מאד ביחס ללובש, תהווה נפקא מינה בין השלחן ערוך והרמ"א [כמו בין המשנה ברורה והחזון איש] בשאלת תנאי הטלית. בעוד שתנאי חז"ל שיהיה בגודל ראשו ורובו של קטן מתקיים בטלית באורך אמה אמה-וחצי, אבל אם הלובש מתבייש לצאת לשוק בגודל קטן כ"כ ולא מקובל, לדעת המצריכים את התנאי השני, אין יוצאים ידי חובה.
חשובה מאד ההבחנה בין הטלית הנועדה לעיטוף הגוף כבימי חז"ל, למיני בגדים אחרים בזמנם וכל שכן בזמנינו.
נראה כי כך פירש רבי דוד פארדו את הבנת העיטור בדעת הספרי[40] שיובאו מיד להלן.
מצאנו פיסקא מחודשת לכאורה בדרשת הספרי על פרשת ציצית, מהמילה "אשר תכסה בה" מיעט: "בה - פרט למעפורת שלא יכסה בה [ולגירסת הגר"א: שאינו מכסה בה] ראשו ורובו". מעפורת היא צעיף או סודר ששימש בעיקר לכיסוי הראש[41] והתמעט מחיוב ציצית כיון שאין הוא מכסה את ראשו ורובו של הלובש. כך פירש המפרש הקדמון מארץ יוון, רבינו הלל: "דלהכי כתיב בה פרט למעפורת דמשמע דמתכסה בה כולו או רובו, ולמעוטי מעפורת דלא הוי גדול כי היכי דמכסי בה ראשו ורובו".
לכאורה מיעוט זה אינו עולה בקנה אחד עם הברייתא שמשערת את שיעור הטלית לפי ראשו ורובו של קטן. אכן העיטור[42] פירש את הספרי: "בה פרט למעפורת - סודר שאין מתכסה ראשו ורובו, דבעינן כדי שיהיה הקטן מתכסה בו ראשו ורובו, כדגרסינן טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו והגדול יוצא בו ארעי פטור[43], הגדול יוצא בה קבע חייבת". לדבריו, כוונת הספרי לומר שגודל המעפורת קטן משיעור ראשו ורובו של קטן.
הבית יוסף (סימן י' אות י') העיר על פירוש העיטור, הסובר שאם אכן יש שיעור מספיק במעפורת אכן תתחייב היא בציצית, כי דעת ראשונים אחרים אחרת. לדעתם, מכיוון שהמעפורת נועדה לכסות רק את הראש ולא את הגוף, הרי היא פטורה לגמרי מציצית, אף אם היא תהיה בכל גודל שהוא. זה לשון הבית יוסף:
כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל... וכתב עוד: 'ואלו הארבע כנפים אינם כוללות לכסות הראש, כגון הביק"א שמביאין בזה הזמן שמבואר אמרו בספרי (שם) כסותך ולא של ראש עכ"ל.
ובספר כפתור ופרח כתוב וזה לשונו: 'כתוב בהלכות גדולות, שדרו ממתיבתא דמצנפת אינה ראויה לציצית. ובספרי ממעט סודר הראש מכסותך'. וכן כתוב בספר ארחות חיים.
וכתב עוד בספר כפתור ופרח: 'ומסתברא שאין כל המצנפות שוות, וזה שמצנפת ארצות המערב שמכסים ראשיהם מאמצעיתה, ושני ראשיהם מושלכים על כתפיהם ועל גופם, כגון זאת, אין ראוי לפוטרה, שהרי מתכסה בה. אבל מצנפות ארץ כנען וארץ מצרים, שמקפלין כולה בסיבוב כעטרה ולא יראה ממנה זוית, תהיה פטורה' עכ"ל.
וזה לשון העיטור: 'בספרי בה פרט למעפורת, סודר שאין מתכסה בה ראשו ורובו' עכ"ל.
ומדברי רבינו הגדול ודברי כפתור ופרח נראה, דמפרשי מעפורת סודר הראש, ואפילו מתכסה בה ראשו ורובו נמי פטור. וכן כתוב בפירוש בספר ארחות חיים.
לדעת הכפתור ופרח, ארחות חיים ומהר"י אבוהב, החיסרון של המעפורת הוא בכך שהיא נועדה לכיסוי הראש ולא לכיסוי הגוף, וכך הבינו את מיעוט הספרי[44]. אולם לדעת בעל העיטור החיסרון הוא רק בגודל ולא בצורת הלבוש.
ככל הנראה בפני מפרש הספרי והתוספתא, רבי דוד פארדו, לא עמד ספר העיטור, לפיכך הוא הבין את כוונתו רק על פי הציטוט החלקי מאד המובא בבית יוסף. מכח זה הוא הסיק כי בעל העיטור מצריך בשביל שתתחייב המעפורת בציצית שהיא תקיף את ראשו ורובו של הלובש. לדבריו, הנפקא מינה בין דעת בעל העיטור לחולקים עליו היא שלדעת העיטור גם באופן שהמעפורת יורדת על הכתפיים פטורה היא מציצית, אך הראשונים הפוטרים סודר שעל הראש יסברו שאם אכן המעפורת מכסה גם חלק מגופו תתחייב היא בציצית גם כשאין היא מכסה ראשו ורובו.
ולכן הקשה ותירץ: ולמה ישתנה מעפורת זה להצריך בו שיעור כדי לכסות ראשו של גדול. ואולי דגם דעת העיטור יש לפרש כך [כהבנת שאר הראשונים המובאים בבית יוסף] על צד הדוחק, אלא דפשט דבריו מורה כמו שהבין מרן ז"ל. ולדידיה צריך לומר, דכיון דעיקר המעפרת אינו מלבוש אלא סודר, נשתנה דינו משאר בגדים, ואינו חייב אלא אם כן יש בו שיעור כדי לכסות בו ראשו ורובו. ואיברא דמשמעות לישנא דספרין הכי משמע טפי.
לעניינו חשובה הנחתו כי שיעור ראשו ורובו של קטן נאמר אך ורק על בגד הטלית, ואילו ביחס לסוגי בגדים אחרים יש לדון בנפרד [ואף להחמיר עליהם יותר][45] .
חילוק זה בין שיעור הבגד המחויב בציצית, האמור בברייתא רק כלפי בגד עליון הטלית, לבין שיעור בגד אחר, מתקבל מאד על הדעת. הן קשה להעלות על הדעת ששיעור בגד פנימי בעל ארבע כנפות ימדד לפי שיעור הנאמר לגבי בגד עליון, או ששיעור בגד המכסה את הראש או הצוואר שווה לשיעור בגד העוטף את הגוף. ואם ימצאו מכנסים בעלי ארבע כנפות, וכי גם אז שיעורם יהיה לפי מידת טלית?!
נראה כי שני הכללים שנתנו חז"ל לשיעור הגודל לא מתאימים למדידת טלית-קטן.
בעניין זה נצטט את תשובתו של רבי שלמה קלוגר (שו"ת האלף לך שלמה אורח חיים סימן ד'):
שאלה. כמה הוי שיעור טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו, והביא בשם מחצית השקל, שבספר פרי הארץ כתב ג' רבע על חצי אמה, ואחר כתב הביא אמה על אמה והיינו ג' רבע מעהריש.
הנה בזה אין בידי להכריע כמה הוי שיעורו. אך לדעתי נראה דאמה על אמה ודאי די, כי אף לפי דעת הנמוקי יוסף שהביא המחצית השקל ואחר כך כתב דגם רש"י מסכים לזה ומוכח דאמה על אמה פטור, נראה דכיון דהש"ס לא נתן בו שיעור באמות, רק שיהיה קטן מתכסה בו ראשו ורובו ובודאי הכונה בקטן בינוני, ואם כן בדורות הללו שנתקטנו הדורות הרבה מימים הראשונים, ועיין כיוצא בזה בצל"ח לענין שיעור כזית, כן הכי נמי בזה בקטנים דידן ודאי הוי אמה על אמה שיעור שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו, ובפרט באמה שלנו ודאי הוי די.
ומה דפליגי הפוסקים אם בעינן שיהיה גדול אינו מתבייש בה, נראה דלא שייך זה בדורות הללו, דבימיהם היה דרכם לצאת בבגד גדול עם ציצית לחוץ לשוק, לכך אם היה קטן כל כך שהגדול מתבייש בה לצאת מוכח דהוא מחסרון הבגד. אבל בדורות הללו שאין נוהגין לצאת בד' כנפות אפי' בגדול לשוק, אם כן מה שהגדול מתבייש אינו מכח קטנות הבגד רק מכח שינוי גוף הבגד, דאין דרך בבגד זה לצאת לחוץ.
לכך לדידן ודאי תלוי רק בקטן אם מתכסה בה ראשו ורובו, לכך די בודאי באמה על אמה, כנלפענ"ד.
לדבריו: א. כיון שגודלם של האנשים בימינו קטן בהרבה מדורות הראשונים, והשיעור נקבע לפי הקטן שבזמן חז"ל, בהכרח שהשיעור קטן, ואף על פי שאיננו יודעים בדיוק עד כמה, אך נראה שדי בגודל "אמה על אמה". ב. בימינו אין מקום לתנאי ש"גדול יוצא בו עראי", כיון ששיעור זה נקבע על גודל הבגד ולא על צורתו. בימינו, מבחינת הגודל אין בושה לצאת לשוק, רק בגלל אופיו וצורתו של הבגד, ובכך אין חיסרון.
ועל בושה מטלית קצרה כתב בתשובה לבני קהילת קראקא (שם סימן ה'):
שאלה. בטלית קטן של צמר שיש בו שיעור המפורש בשלחן ערוך, אם חייב בציצית, היות שבק"ק קראקא יתבייש לצאת בו, שהולכין רק בבגדים ארוכים.
הנה ידע שהתורה שלנו היא נצחית, ולא תשתנה בשום זמן מן הזמנים. וגם קראקא לא רובא דעלמא היא, וכוונת חז"ל כל שאין (הקטן) מתבייש לצאת בו באיזה מקום קטן לפני איזה אנשים הדיוטים, זה נקרא בגד וחייב בד' כנפות וציצית.
רבי שלמה קלוגר נקט גישה מינימלית לשיעור הטלית: אין לחשוש לתנאי שהגדול לא יתבייש לצאת בו עראי, כיון שהבושה בימינו היא בגלל צורת הבגד ללא קשר לגודלו[46], ואף במקום שיש בושה בגלל אורך הבגד, די לנו בכך שנמצא מקום קטן בו עוברים אנשים שאין בושה לצאת לפניהם כך. אך השיעור לפי ראשו ורובו של קטן, לדבריו, צריך להיות בטלית קטן.
מצאנו גם מי שקבע כי אכן אין כלל שיעור לטלית קטן הנלבשת תחת הבגדים.
זה לשון הערוך השלחן (סוף סימן ט"ז):
והא דבעינן עיטוף רוב הגוף, זהו בטלית העליון שהוא כמו הסודר שבזמן הגמרא שהיה הילוכם בזה כידוע, ולכן מברכינן עלייהו להתעטף בציצת, ובזה בעינן שיעור מפני שהוא על הבגדים. אבל טלית קטן שתחת הבגדים, אין צריך שיעור כלל, דאם רק יש בו ד' כנפות חייב בציצת.
כפי שכתב בהמשך דבריו, חידושו נסמך על לשון הריטב"א המובא בנמוקי יוסף[47], וזה לשונו:
ונאמר כי יש מן הראשונים ז"ל שאמרו, כי אין מצות טלית מתקיימת אלא בעטיפת הראש לכסות בו ראשו וגופו או רובו, כדכתיב אשר תכסה בה. ולדבריהם אין מצות ציצית באלו הטליתות הקטנים שנהגו ללבוש ברוב המלכיות. ואין נראה כן, ומה שהיו מברכין להתעטף זהו למצוה מן המובחר.
ואפשר שהתלמוד מדבר לפי מנהגם, שלא היו רגילין ללבוש טלית בת ארבע כנפות אלא טלית גדול ... אבל משורת הדין כל כסות של ד' כנפות חייבת בציצית ויוצא בו ממצות ציצית, אף על פי שאין בו לא כיסוי ולא עטוף, דרחמנא בגדיכם וכסותך קאמר וכל מלבוש וכסות במשמע ובלבד שיהא לו כנפות.
המדקדק בדברי הריטב"א[48] יווכח כי הראשונים הסוברים שלא יוצאים ידי חובה בטלית-קטן שלנו מצביעים על שני חסרונות שיש בה: א. לובשים אותה ולא מתעטפים בה, כבימי חז"ל וכנוסח הברכה. ב. היא אינה מכסה ראשו ורובו של הלובש.
בעוד שבחיסרון הראשון עסקו ראשונים רבים[49], שדנו האם יוצאים ידי חובה בטלית קטן הנלבש על הגוף ולא מתעטפים בו, לא שמענו על שיטת ראשונים ששיעור הטלית הוא כדי להקיף את גופו של הגדול הלובש. אדרבא, כפי שהביא הריטב"א, הברייתא כותבת במפורש שהשיעור הוא לפי מידת קטן[50].
מכל מקום, הבין הערוך השלחן, שלהלכה אין בטלית קטן את שתי החסרונות, כיון שאנו פוסקים שיוצאים ידי חובה גם בלבישת טלית [ולא רק בעיטוף], וכן אנו פוסקים שאין שיעור לגודל הטלית קטן!
נסייג את הדברים בציטוט מסיום דברי הריטב"א: "ומכל מקום מצוה מן המובחר שיהא כולו מעוטף במצוה, וזו דרך ירא שמים לחבב המצוה, וכל שכן מצות ציצית השקולה כנגד כל המצות ולא שיהא מעכב כלל".
♦
ה. בגד לשם מצווה
הטלית[51] בימינו נחשבת כבגד "שאין אנו עושים אלא לשם מצות ציצית בלבד, ואין כאן להגן מפני החמה ולא מפני הקור", כלשונו של הדברי חמודותנ, שתמה למה טלית שלנו חייבת בציצית, ותירץ: "וצריך לומר דכיון שכל עצמו אנו עושין אותו לקיים בו מצות ציצית, קרינן ביה כסותך להתחייב בציצית".[52]גם הרמ"א (דרכי משה סימן י' אות ו') הקשה על סברת הבית יוסף, שבגד שמשמש בעיקר למטרת כבוד אינו מגן מחום ומקור פטור מציצית, מכך "דרוב טליתות שלנו שאנו לובשים בשעת התפלה, שאינן להגן כלל רק לובשין אותן כדי לצאת בהן ידי חובת ציצית, אם כן לא מיקרי כסות ופטורים מציצית, ואם כן אנו לא מקיימין בהן מצות ציצית ומברכין ברכה לבטלה". דעתו היא שאכן גם בגד לשם-מצווה נחשב כבגד.
יתכן ויש לחלק בעניין זה בין טלית-גדול וטלית-קטן. טלית גדול אכן אינה משמשת להגן מחום וקור אלא רק לשם המצווה וכבוד התפילה והציבור[53], ועליה אפשר שלא קיבל הרמ"א את סברת הבית יוסף שאינה נחשבת כבגד. אך האם גם על טלית קטן, שכל כולה באה אך לשם קיום מצווה ללא שום מטרה אחרת, נגיד את אותה הסברא שבגד שנועד לשם-מצווה נחשב בגד לעניין חיוב ציצית? לכאורה מהמשתמע מהרמ"א והדברי חמודות נראה שכן, וכך כמובן מנהג כל ישראל.
אך בבגד כזה, שאינו משמש כתשמישי בגדים אלא רק לשם מצוה, יש לדון בשיעורו. מצד אחד אפשר לומר שאין לו כלל שיעור, כיון שהרי אין הוא כשאר בגדים אלא הוא מיועד רק כ"היכי תמצי" לקיום מצוה [לאפוקי מהטלית גדול, שיש לו עוד מטרה חוץ מעצם המצווה]. אך מצד שני, ניתן לומר שכיון שלמעשה אין הוא בגד, כדי להחשיבו ככזה [אף שעדיין אין משתמשים בו להגן מחום וקור או לצניעות וכדומה, אך מכל מקום לכל הפחות בשביל לתת לו חשיבות] יש להגדיל את שיעורו עד שנצא מן הספק, ונחשיבו כבגד.
נחדד את הדברים: טלית קטן, גם כשהיא ארוכה מאד, עדיין אינה מתפקדת כבגד ועדיין יש בושה לצאת בה מצד צורתה לרחוב, אך היות שרבים מרבותינו הראשונים וכן בעלי השלחן ערוך פסקו שטלית קטן חייבת בציצית[54], והיות שעלינו לדון את שיעור הטלית קטן בצורה שונה מהטלית של חז"ל, על ידי זה שנגדילה במאד בוודאי יצאנו מכל ספק לגבי שיעורה.
נראה כי שאלה זו קיימת גם לגבי שאלת יציאה לרשות הרבים בשבת בטלית קטן, שהרי אין זה בגד אמיתי אלא רק לשם מצווה, האם בגד כזה מותר בטלטול? אם כן [וכפי המנהג], יש חשיבות בבירור שיעור הטלית, שהרי אם אין הוא מקיים בבגד מצווה וגם אינו בגד מצד עצמו, לכאורה יש איסור לטלטלו[55].
מהר"ם מינץ[56] התייחס לשאלת טלטול בגד הטלית קטן בשבת וכתב:
אבל הכא ד' כנפות[57] אינו גדול כל כך, ואין דרך לגדול לצאת בו תדיר, אימא לך דלא מיקרי מלבוש שיכול לצאת בו בשבת והוי משוי.
אף על גב דכתבתי לעיל, דד' כנפות של רבני אשכנז גדול די וכו', פירוש שגדול די שיתחייב בציצית דמקיים ביה מצות ציצית, אבל מכל מקום אין דרך מלבוש בכך. לכן איפשר לי למימר דד' כנפות כשאין מצוייצת כהלכתה, הוי משוי אפילו הבגד גופיה.
אבל כשהוא מצוייצת כהלכתה, חובת מצוה משוי ליה הבגד עם הציצית לתכשיט ודרך הוצאה ולא הוי תו משוי.
... דמצינו למימר כשאינו מצוייצת הוי משוי אפילו הבגד, אבל כשמצוייצת כהלכתה הוה ליה תכשיט ודרך הוצאה בכך, וצריך עיון.
ויגדל מלכותו לעד כחפץ אהו'. משה טרוד משה הלוי מינץ.
נוכחנו כי שאלת מעמדה של הטלית-קטן כבגד עמדה לפתחם של מהר"ם מינץ והדברי חמודות, ושניהם נקטו כי עצם המצווה מחשיבה כבגד. אך לגבי שיעור הגודל, בעוד שעל הטלית גדול יש לנו את שיעור הברייתא לפי ראשו ורובו של קטן, על טלית קטן יש להסתפק בשיעורה, כאמור.
רבי שמעון סופר בשו"ת התעוררות תשובה[58] חידש בסברא[59]:
עלה בדעתי דבר חדש, דוודאי בגדים שעשויים ללבוש ולכסות גופם ולהגן מפני הצינה ומפני החמה והולכין בהם כל היום בבית ובשוק, בגד כזה אם יש לו ד' כנפות אמרה תורה גדילים תעשה לך על ארבע כנפות "כסותך"' אשר "תכסה בה"', וצריך השיעור אשר מבואר בגמרא ופוסקים שהוא שיעור בגד שיכסה בה ראשו ורובו של קטן וגדול שאינו מתבייש בו לצאת בו עראי לשוק. אבל אם כל מטרת עשיית הבגד הוא רק כדי לקיים בו מצות ציצית, יש לומר דכיון שיש תורת בגד עליו חייב בציצית כדכתיב ועשו ציצית על כנפי בגדיהם (ולא כתיב כסות) וגם לא כתיב אשר תכסה בה שיהא צריך ללבוש ולכסות בו.
ולפי"ז אם הטלית קטן הוא שלשה על שלשה טפחים ועושה אותו בכוונה רק לקיים מצות ציצית יש לו חשיבות בגד אצלו ומחוייב בציצית ומקיים בו מצות ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם.יש להוסיף כי ככל הנראה בארצות אשכנז נהגו רבים ללכת עם טלית-קטן קצרה מאד, ואף שהפוסקים מחו בהם, הרי כך נהגונח.
♦
ו. דעת רבינו חיים מוולאזין
סברת[60]ההתעוררות תשובה, שבגד שנועד אך ורק לשם מצווה שיעורו הוא כלעניין טומאה, שלושה טפחים, מצטרפת לסברת הערוך השלחן, שבגד הנלבש מתחת לבגדים ולא מתעטפים בו כימי חז"ל, אין לו שיעור[61].שאר האחרונים, לעומתם, שדנו בשיעור טלית-קטן, לא חילקו בין שיעורי חז"ל על טלית של זמנם, לטלית-קטן בזמנינו.
יוצא מן הכלל היה, כפי הנמסר, רבינו חיים מוולאזין. דעתו הייתה להחמיר בשיעור הטלית קטן כמה שיותר, באופן כזה בוודאי יצאנו מדי ספק, ובוודאי הרי היא בגד.
המקורות לשיטה זו הם מקבצי הנהגותיו המפורסמים [כגון: כתר ראש], שנכתבו על ידי תלמידיו ונעתקו לרוב, בשינויים מסויימים[62]. לפיהם: "אמרו בשם רבינו" שאורך הטלית קטן, כדי לצאת בו ידי חובת ציצית, הוא עד הברכיים!
על הנהגתו האישית יש בידינו מקור אחד. כך נמצא ברשימות רבי יוסף זונדל מסלנט[63]:
העיד[64], שהרב הלך בטלית קטן של משי בציצית פשתן ומטלית קטן של פשתן היה נזהר. ואמר הגם שיש סברא שהאונטרשלאק [ביטנה פנימית לבגד, שהייתה עשויה כנראה מצמר או חשש צמר] בטל לגבי הבגד, אף על פי כן יותר טוב ליתן קלינעש של צמר גפן מב' צדדי הטלית קטן מלמטה עד כמו אמה מלמעלה. וכן הזהיר לחייט שלו. והיה הולך תחת הטלית קטן של משי בטלית קטן של צמר ארוך ולפעמים הלך בטלית קטן של משי לבד.
על הגר"א הובא[65] כי: "בגד פשתים אל יטיל בהם שום ציצית. יעשה טלית קטן של צמר וציצית של צמר ואם לאו של שאר מינים וציצית של פשתן. וכן לובש הוא מתחת לבגדיו כעין טלית גדול מבגד של צמר גפן". יתכן שהביטוי "כעין טלית גדול" מתכוון לאורך הטלית-קטן[66].
מהעדות על רבי חיים נראה כי רק טלית הצמר, הפנימית יותר, הייתה ארוכה, ובה לא הלך באופן קבוע. אורך טלית המשי הקבועה שלו לא נמסרה לנו.
מה טעמו של שיעור עד הברכים[67]?
שמעתי מרבי משה שטרנבוך, ששיעור זה הוא למי שהולך עם הטלית-קטן שלו על הבגדים וממילא שיעורה נקבע כמו מעיל עליון שיוצאים עמו לשוק, וכיון שהיו הולכים עם חליפה ארוכה, גם שיעור הטלית [שנקבע הרי לפי המקום והזמן] הוא ארוך עד הברכים. אולם, לכאורה מהעדויות הנ"ל על רבי חיים והגר"א נראה שהם היו לובשים את הטלית-קטן שלא כבגד עליון!
רבי מנשה קליין, המשנה הלכות[68], ביאר, שהיות ובמקומו של רבי חיים היו הולכים עם חליפות ארוכות הרי שזהו השיעור במקומם, וכן הוא עד היום לרגילים ללכת רק עם בגדים ארוכים. אך במקומות בהם כולם יוצאים עם חליפות קצרות גם גודל הטלית-קטן יהיה קצר.
במכתב מאוחר יותר[69], ביאר באופן אחר: כיון שהגר"א פסק גם את התנאי שגדול יצא בו לשוק, היות שהטלית קטן היא לא ממש בגד ומתביישים לצאת איתה לשוק, לכאורה חסר בתנאי זה. אך אם היא כל כך ארוכה, אין כבר צורך להתחשב במה שלא יוצאים איתה, כיון שיש לה כבר חשיבות מצד עצמה.
נראה כי אין הוא מבחין לגמרי בין בגד הטלית-קטן לחליפות, מעילים ושאר בגדים, ותולה את שיעור הטלית-קטן לפי אורך הבגדים המקובל לצאת בכל דור. ואכן אצל האחרונים, כאמור, לא מצאנו חילוק זה, וכך הבאנו לעיל גם ממהרי"ל ורבני אשכנז, שהגדילו את הטלית קטן שלהם עד גודל מעיל מקובל בזמנם[70].
ננסח באופן זה: הזכרנו שתי סיבות להבדל בין שיעור גודל טלית-קטן שלנו לטלית שבשיעורה עסקה הברייתא: א. את הטלית-קטן שלנו לובשים באופן אחר, לא כעיטוף חיצוני אלא כבגד פנימי[71]. ב. הטלית-קטן שלנו נועדה אך ורק לשם קיום מצוות ציצית ולא לשום עניין לבישה אחר, להבדיל מזמן חז"ל, שלטלית הייתה מטרה ברורה להגן מחום וקור או לצניעות וכו'.
לפי זה היו שטענו שאין כלל שיעור לטלית-קטן. אך רבי חיים סבר אחרת, הוא חשש שכיון שאין אנו יודעים מהו שיעור בגד כזה [שלכאורה אמור לשמש כבגד רגיל, אך למעשה משמש רק את מטרתו: קיום מצווה], שכן חז"ל לא עסקו בו, עלינו להחמיר ולהגדיל את שיעורו עד שנצא מכלל ספק, וללא קשר לתנאים המופיעים בברייתא!
וזה, כעין דברי רבי מנחם די לונזאנו, המצוטטים לעיל, שכתב על שיעור הטלית לפי שני התנאים שבבריתא: "ואף על פי שאי אפשר לשער שיעור זה היטב, מכל מקום זאת ישיב אל ליבו, כי זה השיעור אינו מעט. לכן ירא אלוקים יעשנו גדול כל מה שיוכל. כי אם יהיה ארוך ורחב יותר מדאי לא הפסיד, ואם לא יהיה בו שיעור יברך ברכה לבטלה ויחלל שבת". דבריו אמורים על מדידת קטן בן ט' ובושת גדול, אך תקפים גם לספקות אחרים המתעוררים בשיעור טלית.
הספק שיש בגודל הטלית-קטן משליך באופן ישיר על שאלת טילטולה בשבת. כידוע, המשנה ברורה[72] והנצי"ב[73] נחלקו האם ציציות התלויות בבגד שאין בו כשיעור טלית בטלות לבגד ומותרות בטלטול או שהן חשובות בפני עצמן. רבי חיים התבטא כי "טוב לפושטה בשבת", ונראה שכוונתו לא רק לציציות אלא אף לבגד עצמו! שהרי אם אין לו שום מטרה בפני עצמה, לא ללבישה, לא לכבוד ולא למצווה, כיון שאין הוא כשיעור אין היתר ללובשו ולצאת בו לרשות הרבים.
כאמור לעיל, לכאורה בימינו גם הטלית גדול מיועדת רק לשם מצוה ואין אנו רגילים ללבוש טלית לשם בגד כבזמן חז"ל, האם גם בטלית גדול החמיר רבי חיים שתגיע עד ברכיו? נצטט ממשא ומתן שהיה לאחד מתלמידי החכמים עם מרן הגראי"ל שטיינמן[74] בעניין זה, כפי שהעלה על הכתב: "והנה יש לעיין האם דברי רבינו הגר"ח נאמרו דוקא בטלית קטן שלובשים כל היום, שאם אינה מגעת עד הברכיים אינה חייבת בציצית, או גם בטלית גדול. ולפני כמה ימים נכנסתי קמיה הגראי"ל שטיינמן שליט"א, ושאלתיו: 'הרי טלית גדול אינה מגיעה עד הברכיים', והשיבני בצחות לשונו: "עולם הפוך ראיתי, 'זה הגדול קטן יהיה'...". וכך ביאר לי: טעמו של הגר"ח הוא, שבגד שעומד ללבישה ובוש לצאת בו לרשות הרבים לא חשיב בגד לענין ציצית, אבל טלית גדול שעיקרו הוא משום כבוד התפילה, ולא משום כסות ומלבוש, אין צריך בו שיעור של 'עד הברכיים', שהרי אינו לובשו בתורת בגד כדי לכסות את הגוף".
הטלית קטן ארוכה, איפוא, יותר מהטלית גדול! שהרי עליה להיחשב כמלבוש לכל הפחות מבחינת גודלה, בעוד שבחינות אחרות חסר לה בשם בגד. הטלית גדול, לעומתה, מוגדרת מצד עצמה כבגד כבוד לתפילה ושיעורה ברור ומוגדר יותר [כמובן באופן שלא יתבייש גדול לצאת בה, לדעת המחייבים זאת].
♦
סיכום
בימי חז"ל, הבגד שהיה חייב בציצית, עקב צורתו בעלת ארבע כנפות, היה בגד עליון – הטלית. לטלית זו נתנו חז"ל שיעור מינימלי, המבואר בברייתא במנחות. ראשונים ואחרונים נחלקו האם חז"ל נתנו שני שיעורים: א. שקטן יתכסה בו ראשו ורובו. ב. שגדול יצא בה עראי. או שהשיעור העיקרי הוא התנאי הראשון.כתב החזון איש, שנחלקו למעשה האם גודל הטלית משתנת לפי המקום והזמן, או שהיא מידה קבועה לפי ראשו ורובו של קטן ממוצע.
בשלוש מאות השנים האחרונות מצאנו אחרונים שמדדו את שיעור הטלית ונתנו לה מידה קבועה. י"א שלושת רבעי האמה, י"א אמה, י"א אמה וחצי. הדבר תלוי גם בגיל הקטן וגם בשאלה האם מודדים ראשו ומלבד זאת רוב גופו או רובו כולל ראשו. היו אחרונים שהבינו מתוך ברייתא אחרת ששיעור טלית למעשה הוא "אמה על אמה".
מתוך דברי הפוסקים נראה שהם לא חילקו בין שיעור טלית-קטן לאותה הטלית המדוברת בברייתא. אמנם על התנאי השני, לפי בושת הגדול, הסכימו כמה אחרונים שאין הוא שייך כפשוטו בטלית-קטן בימינו שאופי הבושה בה אינו מתאים לבושה שביציאה עם בגד קצר מכפי מידותיו.
הצענו להבחין בין שיעור הטלית של הברייתא לבין שיעורי שאר בגדים בעלי ארבע כנפות ובמיוחד לטלית קטן, שהיא רק בגד לשם מצווה ללא שום מטרת לבוש אחרת. בבגדים אלו אין כלל את שני תנאי הברייתא!
אם אכן כך, יש שתי אפשרויות כיצד למדוד את שיעורם: או להניח כי אין שיעור לבגד מצווה הטלית-קטן, או לחשוש ולהגדיל את השיעור את שנצא מכל ספק ממתי מתחייב בציצית. את שני הצדדים מייצגים פוסקים המובאים בגוף הדברים.
♦ ♦ ♦