מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
בדין תפילה וקריאה בתורה בצבור, ודין צבור בקריאת שמונה פסוקים אחרונים שבתורה
כתב הרמב"ם בהל' תפילה (פ"ח ה"ו): "וכל דבר שבקדושה לא יהא אלא בתוך עדה מישראל שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, וכל אלו הדברים אם התחילו בהם בעשרה והלכו מקצתם אע"פ שאין רשאין יגמרו השאר" ע"כ. ועי"ש בכס"מ דמקור הדברים הוא בירושלמי במגילה, הובא גם בתוס' מגילה כג: (ד"ה אין), וברי"ף ור"ן שם, ובאוצה"ג שם, וכן נפסק בשו"ע (או"ח סימן נה ס"ב): "אם התחיל לומר קדיש או קדושה בעשרה ויצאו מקצתן גומרין אותו הקדיש או אותה הקדושה שהתחיל והוא שנשתיירו רובן", הגה ברמ"א: "ומ"מ עבירה הוא לצאת ועליהם נאמר ועוזבי ה' יכלו" ע"כ.ועי' בחזו"א (או"ח סימן קלז סק"ה), שכתב דבתפילה שהתחילו בעשרה ויצאו מקצתן דין תפילת צבור עליהם להוציא את היחיד השומע או לעם שבשדות ובראש השנה יש לו דין חבר עיר ואומר מלכויות זכרונות ושופרות ותוקעין על סדר הברכות. והביא ראיה מהמרדכי ב"ב פ' השותפין (סימן תעט) שכ' דבהיו עשרה מתפללין ונצרך אחד לנקביו רשאי לצאת וא"צ הש"ץ לשתוק באותו זמן כיון דהתחילו בעשרה, ואיירי בתפילת ראש השנה, ומבואר דכיון דנשתיירו רובן חשיב תפילת צבור. וכ"כ החזו"א שם סקכ"ב, ויבואר להלן.
ובשו"ת מהר"י מינץ (סימן טו) [והו"ד בדרכי משה סימן סט] כתב דבקדיש וברכו אם לא שמע היחיד יכול לאומרם בפני עשרה שכבר שמעו, משא"כ בדין תפילה בצבור בעינן עשרה שלא התפללו היינו עשרה המחוייבים בתפילה בצבור. אמנם ברמב"ם בהל' תפילה פ"ח ה"ד כתב דאפי' אם היו מקצתן שכבר התפללו משלימין לעשרה והוא שיהיה רוב שלא התפללו. וביאר הגרי"ז (הו"ד בס' עמק ברכה הל' נשיאות כפים סימן א) דרק לחיוב היחיד בתפילה בצבור כתב הר"מ דמספיק רוב עשרה, דרובו ככולו, אבל לקיום מצוות תפילה בצבור בעי עשרה שחייבים. וכבר כתב ביד אליהו להגר"א מקאליש (סימן ז) דלצרף למנין עשרה, מיעוט שכבר התפללו מהני רק לענין דבר שבקדושה ולא לדין תפילה בצבור עי"ש. אמנם לענין קריאת התורה, דבעי עשרה, נתבאר לעיל דגם ביצאו מקצתן חשיב צבור עשרה הנצרך לקריאת התורה.
והנה הבאתי לעיל את דברי הרמ"א בשו"ע שם, דמ"מ עבירה הוא לצאת - אף שנשאר רוב מנין - ועליהם נאמר ועוזבי ה' יכלו ע"כ. ומקור הדברים הוא בירושלמי מגילה שם דעל כולם הוא אומר ועוזבי ה' יכלו. ובמרדכי מגילה שם כתב דהיינו דווקא בהיו עשרה ויצאו מקצתן, משא"כ בהיו י"א ויצא אחד מהם לא קעבר על הך דינא. והיינו דאף דהיחיד הפסיד לעצמו במה שעזב את הצבור, מ"מ הוא לא הפסיד לציבור בעזיבתו דעדיין יש בהם מנין. ורק בנשארו פחות מעשרה, אף דדין צבור עליהם וכנ"ל, מ"מ במציאות ליכא עשרה וגורם לסילוק השכינה. ובביאור הלכה בסימן נה ס"ב הסתפק אם העשירי הלך אם מותר לתשיעי ג"כ לילך, כיון דבלא"ה ליכא עשרה להשראת השכינה וגם בלא"ה מותר לגמור וצ"ע, עכ"ל. ומבואר בביה"ל דכה"ג דיצא עשירי ונשתיירו רובן, אף דחשיב צבור וכמו שיבואר להלן, מ"מ כיון דבמציאות ליכא עשרה איכא סילוק השכינה, דאינה אלא בעשרה.
♦
צבור בקריאת שמונה פסוקים אחרונים שבתורה
כתב הרמב"ם בפי"ג מהל' תפלה ה"ו: "שמונה פסוקים שבסוף התורה מותר לקרות אותם בבית הכנסת בפחות מעשרה, אע"פ שהכל תורה היא ומשה מפי הגבורה אמרם הואיל ומשמען שהם אחר מיתת משה הרי נשתנו ולפיכך מותר ליחיד לקרות אותן" ע"כ. ובהשגות הראב"ד: "לא שמענו דבר זה מעולם ומה שאמרו יחיד קורא אותן לומר שאינו מפסיק בהן וכו', ומה שכתב הוא ענין זרות הוא מאד והצבור היכן הלכו" ע"כ. ובכס"מ כתב: "ומ"ש שהוא ענין זרות י"ל דמשכחת לה שהיו עשרה בבית הכנסת ויצא אחד מהם או שלא היו בבית הכנסת אלא ט'” עכ"ל. וראה במנחות ל ע"א בש"מ (בש"ס וילנא באות כב), שכתב לפרש כפי' הרמב"ם דבפסוקים אלו אין לחוש לעשרה [וראה בהערותי על הש"מ מנחות שם הוצאת מוה"ק]. וע"ע בגמ' ב"ב טו. ברש"י תוס' וש"מ שם, מש"כ לפרש בכמה אופנים הגמ' דשמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן.ובהשגת הראב"ד שם כתב להקשות "והצבור להיכן הלכו". ונראה דאין כוונתו באופן טכני לשאול דהצבור להיכן הלכו, אלא כוונת הראב"ד להשיג דאין חידוש בהא דגומרין ח' פסוקים אלו ביחיד, דהרי ע"כ דבתחילת הפרשתה היו עשרה, שהרי אין קוראין בתורה בפחות מעשרה דדבר שבקדושה אינו אלא בעשרה, וא"כ בכל התורה כן הוא, דבהתחילו בעשרה ויצאו מקצתן גומרין. וזהו שהשיג הראב"ד "והצבור להיכן הלכו", היינו דדין צבור לא נפקע מהם, כיון דהתחילו בעשרה. ומצאתי שכן הקשה בס' המנהיג בהל' החג (סימן סב) על דברי הרמב"ם הנ"ל, וברור שכן כוונת הראב"ד בהשגתו, כמו שביארתי בספרי משא יד ח"א בפ' וזאת הברכה. וכאן נבאר את הענין בהרחבה בהוספות מרובות בעה"י.
♦
התחילו בעשרה ויצאו מקצתן
בכס"מ שם בהל' תפילה פ"ח ה"ו כתב: "ומספקא לי מילתא אי הני מילי לדידהו שהעולין לקרות לא היו מברכין אלא הראשון והאחרון, וכיון שהתחיל האחד ובירך אע"פ שלא נשארו עשרה אינו מפסיק מלקרות עם כולם משום דכולהו כחד גברא דמו, אבל לדידן דכל אחד מברך תחלה וסוף, נימא דדוקא אותו הקורא כיון שבירך תחלה ישלים לקרות ויברך בסוף ולא יעלה עוד אחר לקרות, או נימא דכל שלא עלו כל העולים לא נגמרה המצוה וכיון שהתחיל אחד לעלות ובירך אע"פ שלא נשארו עשרה צריכין כולן לעלות, ולזה האחרון דעתי נוטה" עכ"ל. ובמג"א בסימן קמג (סק"א) כתב דמ"מ לא יוסיפו על השבעה קרואים. וראה עוד באשכול בהל' ברכת כהנים, הובא בביאור הלכה סימן קמג ס"א, דאחרים אין מברכים בתורה כיון דאין כאן עשרה.וברע"א בשו"ע או"ח שם, כתב וז"ל: "ובענין הדין דיצאו קצתן דגומרין אם נשתייר רוב, מסתפקנא אם לאחר שהתחיל בעשרה יצאו חמשה ואח"כ בא אחר לשם, ויש עתה רוב אם מהני לגמור, וכיון דליכא רוב מאותן עשרה דהתחילו, ואף אם אחד מאותן ה' שיצאו חזר לשם, יש לספק שמא דכבר היה זמן דליכא שיור רובא נסתלק הדבר לגמרי והיה הדבר כמו התחלה מחדש" עכ"ד.
ובפשטות, דברי הרע"א צ"ב, דאמאי לא יהני שבא אחר להשלים לרוב. ונראה בביאור דברי הרע"א, ובהקדם ביאור הא דאמרי' בירושלמי הנ"ל דבדבר שבקדושה גומרין אף בפחות מעשרה, דמסתבר דאין הפי' דדין צבור נאמר רק על ההתחלה ועל הגמר לא בעי' לדין צבור, אלא ביאור הענין הוא דאם התחילו הקדיש וכיו"ב בעשרה, אמרי' דאפשר לגמור אף ביצאו מקצתן, דחשיב דעדיין דין צבור עליהם ומיקרי דגם הגמר הוי בצבור, וכמש"נ לעיל בשם החזו"א. ובזה מבוארים היטב דברי הפרמ"ג שם, שכתב דבעי' רוב הניכר היינו דנשתיירו שבעה, ואפשר דטעם הפרמ"ג הוא דדוקא בכה"ג חשיב דאיכא עדיין דין צבור [ומ"מ הובא לעיל דהשכינה שורה רק כשיש עשרה בפועל, ולכן על העוזבים נאמר עוזבי ה' רח"ל].
ובזה מבואר הא דאמרי' בשו"ע דאפשר לגמור רק את אותו קדיש וכיו"ב ולא להתחיל דבר חדש. והיינו דלענין התחלה חדשה לא חשיבא דאיכא דין צבור. וכן בקה"ת אפשר לקרוא עד סוף הפרשה, ואולי היכא דבעי' עוד קריאה נוספת ה"נ אי אפשר להתחיל קריאה זו דהוי כהתחלה חדשה. וכן נראה בפי' רד"ע על הרמב"ם שם, ועי' כיו"ב בדברי התרומת הדשן בסימן טו, וע"ע כיו"ב בנובי"ת (או"ח סימן ז) ובנובי"ק (אבה"ע סימן נו). ובמשכנות יעקב (או"ח סי' עא) כתב דבכה"ג דיצאו חלק מהעשרה אין לקרוא את ההפטרה דזה הוי כהתחלה חדשה עי"ש. ובזה מבואר מש"כ המג"א הנ"ל דא"א להוסיף על הקרואים, והכס"מ הנ"ל הסתפק אם אפשר לגמור את כל ז' הקרואים, היינו דשמא במפסיק תו הוי להבא כהתחלה חדשה.
ומעתה מבואר כמין חומר ספיקות הרע"א, די"ל דדוקא בנשתיירו רוב מהעשרה שהתחילו, חשיב דאיכא דין צבור, אבל בנשתיירו חמשה והביאו אדם אחר תו הוי כהתחלה חדשה, דכבר בטל דין צבור מהם, ואפי' היכא דיצרפו אדם שכבר היה במנין זה, מ"מ כיון דיצא לא יהני, דכבר בטל דין צבור, וכעת הוי כהתחלה חדשה. וגם ספק הרע"א הוא בנשארו חמשה, דהוי מחצה, והביאו אדם אחר או חזר אדם שכבר היה במנין זה, אבל בנשתיירו רק ארבעה י"ל יותר דבטל דין צבור מהם ולא מהני חזרה. ומה"ט נראה דהיכא דיצאו רובן והלכו למק"א, דלא יוכלו לגמור, דדין צבור קיים רק באותו מקום שהיו הצבור קודם, אבל בהלכו למק"א הוי כהתחלה חדשה. וכמ"כ י"ל דגם בנשתיירו רובן הא דחשיב דדין צבור קיים ה"ד לאותם שנשתיירו, אבל בבא אחד מהשוק לא חשיב לדידיה דמצטרף לצבור. ונ"מ דאם יצא אחד מרוב הנשארים, אותו אחד שנוסף עליהם אינו מצטרף למנין רוב למיחשב דעדיין איכא דין צבור עליהם, וכדברי הרע"א, וכל שכן היכא דיצאו ששה וחזרו, דלא יהני להחשיבם כצבור.
וכאמור לעיל, זו השגת הראב"ד הנ"ל גבי שמונה פסוקים אחרונים שבתורה, שכ' להקשות "והצבור להיכן הלכו", היינו דליכא חידוש בהא דגומרין ח' פסוקים אלו ביחיד, דהרי ע"כ דבתחילת הפרשת היו עשרה, וא"כ בכל התורה כן הוא, דבהתחילו בעשרה ויצאו מקצתן גומרין. וזהו שהשיג הראב"ד 'והצבור להיכן הלכו', היינו דדין צבור לא נפקע מהם, כיון דהתחילו בעשרה.
ובדעת הרמב"ם י"ל דנ"מ בזה דבכל התורה אף דביצאו מקצת מהעשרה גומרין, היינו דווקא ביצאו מקצתן, וכלשון הר"מ בפ"ח מתפילה הנז' [וגם הראב"ד לא השיגו שם בזה], אבל ביצאו רובן בטל מהם דין צבור, וכ"ה בראשונים במגילה שם, ובשו"ע שם עפ"י הירושלמי, דדוקא בנשתיירו רובן. וזהו חידושא דהר"מ, דבהנך ח' פסוקים דיחיד קורא אותם, היינו דליכא בהם דין צבור, ומש"ה גם ביצאו רובן אפשר לגמור הנך ח' פסוקים הואיל ונשתנו מכה"ת, וכ"כ הקרן אורה במנחות שם עי"ש. ועוד נראה דבכה"ת כולה הא דגומרין בפחות מעשרה הוי רק בדיעבד, משא"כ בהנך ח' פסוקים הוי גם לכתחילה, וכמבואר בלשון הש"מ במנחות שם דאין לחוש לעשרה.
ובכתבי הגר"ח והגרי"ז ז"ל במנחות שם העירו דהרי הא דבעינן בקריאת התורה מנין עשרה, ל"ה דין נפרד, אלא הוא רק מדין דבר שבקדושה, כמבואר ברמב"ם בהל' תפילה פ"ח ה"ד ולהלן עד ה"ו [וברמב"ם שם בפי"ב ה"א משמע דהוי גם תקנה בפ"ע, שכתב דמשה תיקן לישראל שיהיו קורין בתורה "ברבים" בשבת], והרי גם הנך שמונה פסוקים הוי דבר שבקדושה, ואמאי לא בעינן בהנך ח' פסוקים דין צבור. ונראה לומר דכיון דהך פסוקים נשתנו מכה"ת, כמש"כ הר"מ, להכי ליכא בהו הדין הכללי דבעי' עשרה מדין דבר שבקדושה. ואולי כיון דנשתנו ולא משה כתבם ליכא בזה תקנת משה רבינו של קריאה בצבור ולכן לא בעי בזה עשרה, דל"ה כעיקר התורה ממש [ובמהדו' חדשה בכתבי הגרי"ז במנחות שם כתבו דכל התורה נאמרה למשה בנבואה בע"פ וניתנה לו שיכתבנה, וכמו שאמרו חז"ל שם "ומשה אומר וכותב", משא"כ בח' פסוקים לא ניתנו לו בנבואה בע"פ ורק ניתנו ליכתב].
ואפשר דזו גופא השגת הראב"ד, דאף דגם הראב"ד מודה לדין הר"מ בפ"ח דבכל דבר שבקדושה מהני בנשתיירו רובן, ובעי' שישארו רובן דוקא (שהרי לא השיג הראב"ד ע"ד הר"מ שם), ומ"מ לא תירץ דנ"מ הכא דבח' פסוקים יהני אפי' ביחיד, דס"ל להראב"ד דגם בח' פסוקים בעי' שנשתיירו רוב, דהא הוי דבר שבקדושה, וא"כ הצבור להיכן הלכו, דכיון דנשארו רובן עדיין הוי עלה דין צבור ויהני בכה"ת כה"ג, ולא רק בח' פסוקים אלו.
ולפי המבואר לעיל, בעיקר דינא דבהתחילו בעשרה גומרין אף ביצאו מקצתן, דנחשב דעדיין דין ציבור עליהם, וכמש"נ עפי"ד הרע"א, מעתה נראה ליישב את דברי הרמב"ם לענין שמונה פסוקים. דאף שפסק הרמב"ם דבכל דבר שבקדושה אפשר לגמור בפחות מעשרה, היינו דכיון דיצאו רק מקצתן עדיין נחשב דין צבור עליהם, ולענין קרה"ת אפשר לגמור את הפרשה, אמנם להתחיל פרשה אחרת אי אפשר, וכדפי'.
ולפ"ז נראה דאם היה דין דבר שבקדושה בהנך ח' פסוקים כבכה"ת, דבעי' בהו עשרה, הרי לא יהני לגמור את הפרשה דוזאת הברכה, כיון דח' פסוקים אלו הוי כקריאה אחרת, וכמש"כ הר"מ דנשתנו מכל התורה, ובזה הוי כהתחלה חדשה דליכא לדינא דהירושלמי. וניחא השגת הראב"ד, דאדרבא להכי הדגיש הר"מ דבח' פסוקים ליכא דין צבור וקוראן אפי' ביחיד, אף שבכה"ת בעי' שישארו רובן, מ"מ הכא מהני אף ביחיד, כיון דליכא בהו דין דבעי' עשרה, דאם באמת היה בהם דין עשרה לא יהני אף בנשתיירו רובן כיון דהוי כהתחלה חדשה, וניחא היטב השגת הראב"ד. וכדברינו מבואר בש"מ מנחות הנ"ל שפי' כדברי הר"מ, ומבואר בדבריהם שם דבח' פסוקים מהני אף לכתחי' לגומרן ביחיד, והרי בכה"ת דגומרין בפחות מעשרה הוי רק בדיעבד, וע"כ דשאני בח' פסוקים דלא נאמר בהם דין צבור וכמש"נ. וראה בחי' חתם סופר ב"ב טו. (ד"ה שמנה פסוקים) שכתב מעין דברינו, עי"ש על פי דרכו.
ועיין במס' סופרים פי"ב דח' פסוקים אלו טעונים ברכה לפניהם ואחריהם וכן פרשת שירה ועשרת הדברות. ומוכח להדי' כדברינו דהנך שמונה פסוקים הוי כפרשה בפ"ע. וכ"נ בר"י מיגש ב"ב טו, שכתב דח' פסוקים אלו נקראין בפני עצמם ואין לקוראם יחד עם הפסוקים שלפניהם, אלא צריך לקרוא לאדם אחד שיקרא אלו שמונה הפסוקים עי"ש. ולפ"ז יהיה חידוש דין, דגם בהתחילו בפרשת יתרו במנין ויצאו מקצתם, דלא יוכלו לגמור את הפרשה דעשרת הדברות, כיון דזו הויא כפרשה בפני עצמה.
ובספר יד המלך [לנכד הנוב"י] כתב ע"ד הר"מ בהל' תפילה שם, דבח' פסוקים אלו לא נאמר דין צבור כלל ויכול לקרות לעצמו ולברך אשר בחר וגו' ורק ברכו וכו' שייך בצבור משא"כ ברכת אשר בחר ואשר נתן עי"ש. אך לשון הר"מ הוא דיחיד קורא אותן "בבית הכנסת", ומשמע לכאורה דמיירי בהתחיל לקרות בבית הכנסת והוי שם קריה"ת בצבור, ולהכי היחיד נשאר מחוייב בהך קריאה. ובמאירי בקרית ספר מאמר חמישי ח"א הביא את שיטת הרמב"ם בח' פסוקים וז"ל וגדולי המחברים פי' שאין בהם צורך לעשרה וכו', ואין נראה שהיחיד קורא בברכה לאחרים שלא בעשרה, וכן שאחר גמר הקריאה צ"ל קדיש ואין קדיש אלא בעשרה עכ"ל. ומלשון המאירי מבואר בדעת הרמב"ם דבח' פסוקים אף לכתחילה אין בהם צורך לעשרה.
♦
אם יש שייכות לתפילת מוסף בש"ק שיהיה אחרי קריאת התורה
במסכת סופרים (סוף פי"א ה"ו) איתא: "אם קרא ודילג על פסוק ולא קראו אם קראו עשרה מן הפסוק המדולג ביניהם אינו חוזר, ואם בתוך עשרה הוא יחזור ויקרא וכו' אבל בשבת אם שכח ועבר על פסוק ואח"כ נודע לו חוזר וקורא אפילו לאחר שהפטיר בנביא והתפלל מוסף מפסיק מיד וקורא שאין מעמידין תפילת המוספין פעם שנייה" ע"כ. ובפי' נחלת יעקב כתב: "ר"ל שאין צריכין להתפלל עוד מוסף אע"פ שקראו בטעות, אבל בש"ע סימן קלז [סעיף ג] כתוב כל הלכה זו והאי לישנא שאין מעמידין כו' לא כתוב שם וכן ס' אגודה לא גרס ליה" עכ"ל.והנה, לפי הגירסא במסכת סופרים לפנינו משמע דיש שייכות בין תפילת מוסף לקריאת התורה בש"ק, עד שהוצרכה מסכת סופרים לכתוב דאם טעה ודילג בקריאת התורה אין צריך להתפלל עוד פעם מוסף. והענין צריך הסבר. עכ"פ, לפי מסכת סופרים יהיה דין חדש, דלכתחילה ראוי להתפלל מוסף רק אחרי קריאת התורה בש"ק, ובכמה מקומות נהגו בשעת הדחק להתפלל שחרית ומוסף ואח"כ לעשות קריאת התורה [כך נהגו לאחרונה במנייני החצרות במקום שהס"ת הגיע אח"כ. ונהגו כן גם בכמה מקומות בשמחת תורה, להתפלל מוסף, ואח"כ להתחלק לקריאת התורה למניינים קטנים וכיו"ב].
והנה, אף שהשו"ע לא העתיק את הסיום של מסכת סופרים הנ"ל, כמו שהעיר הנחלת יעקב, מ"מ מצאתי בשו"ע בהלכות שבת סימן רפב סעיף ז שרמזו, וציינו אא"ז, הגאון האדיר רבי יצחק אריאלי זצוק"ל, בעינים למשפט שם, וז"ל: "השו"ע קרא הפרשה בתפלת שחרית בשבת ודילג פסוק אחד חוזר וקורא הוא ושנים עמו ואפילו הפטיר והתפלל מוסף חוזר וקורא" ע"כ. ומשמע דיש חידוש, דאף דהתפלל כבר מוסף חוזר וקורא.
עכ"פ, לנידון שלנו במאמר, בהתחילו בעשרה דיכולים לגמור אותו ענין אם נשתיירו רובן, וכמבואר לעיל, יש לעיין דאם נאמר דתפילת מוסף שייכת לקריאת התורה, אולי יכולים יהיו גם להתפלל מוסף ברוב עשרה. וכמובן שבאתי רק להעיר למעיינים ולא לפסוק הלכה למעשה.
♦ ♦ ♦