הגאון רבי אליהו ברוך קמאי זצ"ל
אב"ד ור"מ מיר

בקושיית הרעק"א אמאי לא מהני זכיית המוצא במקום שהוזלה[2]

בגמ' (ב"מ כז, א): כגון שהוזלה וחזרה והוקרה איכא בינייהו, למ"ד מאשר תאבד איכא, ולמ"ד מומצאתה הכא בעינן שיהא שיעור מציאה משעת אבידה עד שעת מציאה.
והקשה רע"ק (שם ד"ה אלא פרוטה) כיון שהוזלה בינתיים א"כ נתייאשו הבעלים, דבר שהמוצא מצא בשעת הזול, וא"כ אינו מחויב בהשבה כיון דליכא שווה פרוטה (לרבא דהוא מרא דשמעתה).
ולכאורה יש ליישב, דמיירי הכא כגון שהיתה של שני שותפים, ואמרינן לעיל (כו, ב) שצריך שיהיה שווה פרוטה לכל חד, ומיירי שהיתה, דהיינו אחר הזול [עדיין] שווה יותר מפרוטה, אבל לא שתי פרוטות, וא"כ לא נתייאשו הבעלים דסברי דאפילו אם ימצא בשעת הזול יסבור המוצא שהוא מחוייב בהשבה כיון שהוא אינו יודע מהדבר שהוא של שני שותפין, ולא יתכן לזכות כיון דיש בה שוה פרוטה.
אבל באמת אינו כן, דהנה התוס' בב"ב (נד, א ד"ה אדעתא דציבי) כתבו דהא דאמרינן חצר קונה שלא מדעתו, היינו אם הוא לא ידע כלל מהמציאה, אבל אם ידע ונתכוון בפירוש שלא לקנות, או אם ידע וסבור שהיא שלו, אינו קונה לו החצר שלא מדעתו.
♦

א. ב.

ונחקור, אם יתכוון לקנות לחבירו מפני שהוא סובר שהדבר הוא של חבירו, ובאמת לא היה של חב ירו, האם יקנה לו בחצר.
והנה מצד הסברא נראה לומר דקונה, כיון שהוא לא נתכוון בפירוש שלא יקנה לו החצר, אלא מפני שהוא סובר שהוא של חבירו, אבל אי הוה ידע שאינו של חבירו היה מתכון לקנות לעצמו, וא"כ הוי זה שלא מדעתו וחצירו קונה לו.
ובהשבת אבידה שצריך לאסוף לתוך ביתו דכתיב (דברים כב, ב): ואספתו אל תוך ביתך וכו', וא"כ הגם שהוא לא נתכוון לזכות לעצמו מפני שסבור שהדבר הוא של חבירו, אבל באמת לא הייתה של חבירו, כיון דשל שני שותפין הוא דאין שוה פרוטה לכל אחד ואחד, וחצירו קונה לו כמו שלא ידע כלל שיש אבידה בחצירו דקונה לו, וא"כ נתייאשו וא"כ הדרא קושיית הגרע"א לדוכתיה.
♦

ג.

ולכאורה היה נראה לומר, דהכא מיירי בקרקע, דלא מהני ביה יאוש כיון דהוו ברשותו, כמו שכתב הרמב"ן דלא מהני יאוש ברשותו. אבל באמת אין זה נכון, דהא כתבו הנ"ב[3] דהא דאמרינן דלא מהני יאוש ברשות, היינו דלא הוי אבידה, אבל באופן דהוי אבידה, כגון ששטפה נהר מהני יאוש אפילו ברשותו.
וכן נראה מדקא פריך הגמרא [כב ב, ת"ש... מנין לאבידה וכו'] לרבא שסובר שיאוש שלא מדעת הוי יאוש ל"ל דכתב קרא, ליתני אבידה ששטפה נהר, ואי נימא דלא מהני יאוש בקרקע א"כ לא אייתר קרא, אלא להכי אתי [קרא] להתיר קרקע, אלא ע"כ צ"ל דמהני יאוש בקרקע וא"כ קמה וגם נצבה קושיית הגרע"א למקומה.
ונראה לי לומר, דבאמת איירי בקרקע של שני שותפין ולא נתייאשו הבעלים, דסברי דהמוצא יחשוב שהוא של אחד, וא"כ לא נתכוון לקנות את המציאה, ובאופן זה לא שייך לומר חצירו של אדם קונה שלא מדעתו.
♦ ♦ ♦