כולל מאורות אברהם
ביתר עילית
הכשר כלי גוי לפטור מטבילה ע"י פירוק שההדיוט יכול להחזירו
חידושו של החכמת אדם
נשאל החכמת אדם (בינת אדם שער איסור והיתר סימן סו) על יורה גדולה שמבשלין בה, ומחמת גדלה אי אפשר להכניסה בנהר להטבילה, מה תקנתה. והשיב: "אין לה תקנה אלא שיעשה נקב למטה בשולים בכדי שלא תוכל לקבל עוד משקין, ונמצא פרחה ממנה הטומאה ואז יתקנה ישראל ואז פנים חדשות באו לכאן, כמו שכתב הבית יוסף ביורה דעה (סימן ק"כ בשם הר"ם) במחבת שנקבה ותיקנה אם נקבה למטה בשולים בכדי טהרתה נתבטלה לגמרי מתורת כלי וכשחזר ותיקנה פנים חדשות באו לכאן וצריכה להטבילה עכ"ל (הב"י). ובודאי דהוא הדין בנדון דידן לקולא נמי דינא הכי ולא שייך לומר חזרה לטומאה ישנה כמו שכתב הפרי חדש דלענין זה לא תיקנו חז"ל" עכ"ל החכמת אדם. והעתיקו הפתחי תשובה ביורה דעה סימן קכ.ועל פי דברי החכמת אדם הנ"ל פסק בשו"ת מנחת יצחק (ח"ט סימן פג) שע"י קלקול שאי אפשר להשתמש בו רק ע"י תיקון, ויתקן זאת ישראל, שוב א"צ טבילה. וכן פסקו בשו"ת באר משה (שטרן ח"ד סימן ק) ובשו"ת אבן ישראל (ח"ט סי' עב) והגריש"א בקובץ תשובות (ס"ג) ובשו"ת מנחת שלמה (ח"ב סי' סו אות ד).
אלא שבשו"ת שבט הלוי (ח"י סימן קכח) כתב לפקפק על תשובה זו של החכמ"א, דדין הולכים אחרי המעמיד להלכה ספיקא דדינא הוא, ופשוט דע"י דין מעמיד בשיעור קטן מאד לא נשתנה הבעלות של עיקר הכלי, וכיון שכלי זה כלי גוי הוא שבא ליד ישראל, לעולם הוא נקרא כלי גוי וחייב בטבילה גם אם הישראל תיקן הנקב עכת"ד. ובספר מעדני אשר (איסור והיתר סי' קנו) ישב את קושייתו וכתב דכל מה שנחלקו הפוסקים באומן ישראל המתקן כלי הוא רק בכלי השייך לגוי, דכיון שהנסכא שייכת לגוי אינו פשוט לפטרו מטבילה בגלל שותפות ישראל, אבל כשהישראל קנה את הכלי ואח"כ נקבו, הפך הכלי לנסכא של מתכת ברשותו, והרי זה ככל נסכא שקנה מגוי, שלא מתחייב בטבילה גם לאחר שעושהו הישראל לכלי. ומה שהביא החכמ"א את דברי הר"מ היינו רק להוכיח שע"י נקב אבד ממנו שם כלי ופנים חדשות באו לכאן, אבל עצם דינו של חכמת אדם לא תלוי בפלוגתא זו כלל.
והנה, בשו"ת מנחת שלמה (שם) כתב שצריך פירוק כזה שמבטל את הכלי מתשמישו ואינו ראוי לשימוש אלא ע"י אומן שיתקנו. וכן כתב בספר תשובות והנהגות (כ"א סימן תנ) "ויש עצה לפרקו ולבטלו מתורת כלי לגמרי ונעשה מחדש על ידי אומן ישראל ואז לא נקרא כלי עכו"ם, והיינו כיון שאין הדיוט בקי להחזירו נראה שבטלה מינה תורת כלי וכשישראל מתקנו נעשה כלי חדש אצל הישראל ואין עלה חיוב טבילה, אבל במפרק מכונה באופן שהדיוט יכול להחזירו לא נפטר" עכ"ל. ולא הביאו מקור לדבריהם, ונחזי אנן אם צריך דוקא קלקול כזה שאין ההדיוט יכול לתקנו.
♦
דין הדיוט יכול להחזירו
ברייתא במסכת שבת (נח:): "העושה זגין למכתשת וכו' יש להם עינבל טמאין אין להם עינבל טהורין ניטלו עינבליהן עדיין טומאתן עליהם". ושאלו בגמרא: "אמר מר ניטלו עינבליהן עדיין טומאתן עליהן למאי חזו, אמר אביי הואיל שההדיוט יכול להחזירו, מתיב רבא הזוג והעינבל חיבור, וכי תימא הכי קאמר אף על גב דלא מחבר כמאן דמחבר דמי והתניא מספורת של פרקים ואיזמל של רהיטני חיבור לטומאה ואין חיבור להזאה ואמרינן מה נפשך אי חיבור הוא אפילו להזאה ואי לא חיבור הוא אפילו לטומאה נמי לא, ואמר רבה דבר תורה בשעת מלאכה חיבור בין לטומאה בין להזאה שלא בשעת מלאכה אינו חיבור לא לטומאה ולא להזאה וגזרו על טומאה שלא בשעת מלאכה משום טומאה שהיא בשעת מלאכה ועל הזאה שהיא בשעת מלאכה משום הזאה שלא בשעת מלאכה, אלא אמר רבא הואיל וראוי להקישו על גבי חרס, שהיא מעין מלאכתו ראשונה".וכתבו התוספות (ד"ה אלא): "פירש בקונטרס דטומאה לא פרח הימנו כשנפרד משקיבל הואיל וראוי להקישו והוה ליה ככלי שניקב בפחות ממוציא רמון דלא טהר מטומאה ומשמע שרוצה לומר דמכאן ואילך לא מקבל טומאה וכו' ועוד קשה לר"י לפי' הקונטרס, דלטומאה שהיתה עליהן שלא תפרח מהני שפיר טעמא דהדיוט יכול להחזירו בלא טעמא דראוי להקישו כדאשכחן בפ' שלשה שאכלו (ברכות נ:) גבי מטה דאפי' מפורקת לא פרחה טומאה מינה אא"כ נגנבה או שאבדה חציה או שחלקוה אחים או שותפים שאין סופן לחברה ולא איצטריך כלל לטעמא דהקשה אלא לענין לקבל טומאה מכאן ולהבא דהאי טעמא הואיל והדיוט יכול להחזירו לא מהני לקבל בה טומאה כדקתני התם החזירוה מקבלת טומאה מכאן ולהבא ולאביי נמי הוה בעי למימר דמשום דהדיוט יכול להחזירו מקבלין שניהן זוג והעינבל טומאה מכאן ולהבא, וריצב"א הביא ראיה לפי' הקונט' דתניא בתוספתא דמסכת כלים בפ' רשב"ג העושה זוג למכתשת ולעריסה ולמטפחות תינוקות ניטלו עינבליהן טהורין משמע דזגין טהורין ולפירוש הקונט' ניחא דטהורין דלא מקבלי טומאה מכאן ולהבא אבל לפר"י קשה אמאי טהורין, ור"י השיב דכמה ברייתות יש בתוספתא דפליגי אש"ס שלנו".
הנה, ראייתו של ר"י היא מהמשנה (כלים פרק יח מ"ט) המובאת במסכת ברכות "מטה שנגנבה חציה או שאבדה חציה או שחלקוה אחין או שותפין טהורה החזירוה מקבלת טומאה מכאן ולהבא", ואמר רבא מכאן ולהבא אין למפרע לא אלמא כיון דפלגוה פרח לה טומאה מינה. ודייק ר"י דדווקא אם נגנבה או אבדה אז נטהרה אע"ג שהחזירוה, אבל אם נחלקה ונמצאת אצל הבעלים לא פרחה טומאה מינה, כיון שסופו לחזור ולחברה. הרי שגם לדעת רבא כל שההדיוט יכול להחזיר לא פרחה טומאה ישנה, וע"כ לא פליגי אביי ורבא אלא לענין טומאה שמכאן ולהבא. וכשיטת ר"י ביאר גם הרשב"א בחידושיו למס' שבת. הרי שלדעת ר"י כלי שנטמא ואח"כ התפרק, אם הדיוט יכול להחזירו לא נטהר מטומאתו הישנה, אע"ג דאין הכלי חזי למלאכתו כשהוא מפורק.
אלא שקשה, שבמסכת סוכה (טז.) הביאו את הסיפא דמשנה זו "מטה מטמאת חבילה ומטהרת חבילה דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים מטמאת אברים ומטהרת אברים", ואמרו מאי ניהו אמר רבי חנן אמר רבי ארוכה ושתי כרעים קצרה ושתי כרעים, למאי חזיא למסמכינהו אגודא ולמיתב עלייהו ומשדא אשלי. מבואר דמיירי שהמטה חזיא למלאכתה הראשונה. וכתבו שם התוספות: "בארוכה ושתי כרעים בקצרה ושתי כרעים, סוגיא דשמעתין כרבי נחמיה, דרבנן לא מטמאי בארוכה ושתי כרעים דתנן במסכת כלים פרק י"ח (מ"ה) מטה שהיתה טמאה מדרס ניטלה קצרה ושתי כרעים טמאה ארוכה ושתי כרעים טהורה ורבי נחמיה מטמא, ודוקא כשכל המטה קיימת וכולה של אדם אחד שסופו לחזור ולחברה אבל אם נאבד מקצתה או של שני בני אדם הואיל ואין סופן לחזור ולחברה טפי אפילו איכא ארוכה ושתי כרעים קצרה ושתי כרעים טהורה כדתנן במסכת כלים פרק י"ח ובפרק שלשה שאכלו מייתינן לה מטה שנגנבה חציה או שאבדה חציה חלקוה אחין או שותפין טהורה החזירוה מקבלת טומאה מכאן ולהבא" עכ"ל. מבואר בדברי התוספות דלא כר"י, דבעינן תרתי כדי שלא תפרח הטומאה, שסופו לחזור ולחברה וגם שתהיה ראויה למלאכתה הראשונה. ומעתה לא קשה מה שהקשה ר"י על רש"י, דהרי מטה שנגנבה חציה מיירי בארוכה וש"כ דחזיא למסמכינהו אגודא, וכן פירשו התוספות במסכת ברכות (נ: ד"ה שחלקוה), וכך תירץ במגיני שלמה את שיטת רש"י.
וליישב את שיטת ר"י צ"ל שהוא מפרש מה שאמר רב חנן ארוכה וש"כ קצרה וש"כ, קאי רק על הסיפא של המשנה בפלוגתא ר"א וחכמים אם מטמאת אברים ומטהרת אברים, אבל רישא דמתניתין "מטה שנגנב חציה או אבד חציה", מיירי שנתפרקה לגמרי. וכן ביאר בשו"ת הראבי"ה (ח"א סימן קנא), וז"ל: "יש לומר דההיא חציה לאו בארוכה ושתי כרעים מיירי, ותדע דהא בסיפא דכלים דהך דמטה פלוגתא דר"א ורבנן דמייתי בפרק קמא דסוכה, מכלל דרישא דכולי עלמא היא". ונראה דיש טעם נוסף שהכריחם לפרש דרישא דמתניתין בשהתפרקה המטה לגמרי, דתנן (כלים פרק יח מ"ז): "כרע שהיתה טמאה מדרס וחברה למטה כולה טמאה מדרס פרשה היא טמאה מדרס והמטה מגע מדרס", אלמא דכרע לחודיה טמא. אבל התוספות הנ"ל במסכת סוכה דחו ראיה זו וכתבו: "והא דתנן התם כרע שהיתה טמאה מדרס וחברה למטה שלה טמאה פירשה היא טמאה מדרס והמטה מגע מדרס אלמא דכרע לחודיה טמא, היינו לאחר שחברו למטה חוזר לטומאה ישנה אפילו במטה טהורה אבל כל זמן שלא חברו טהורה אף על פי שפירש ממטה טמאה". וכן פירשו הר"ש והרא"ש (כלים פרק יח מ"ז) דכרע של מטה שהיתה טמאה ואף על גב דכי פירש מן המטה נטהר דארוכה ושתי כרעים בעינן או קצרה ושתי כרעי' מ"מ חזרה לטומאתה כשהחזירה למטה ואפילו חברה למטה אחרת כל זמן שכל פרקיה קיימין, הרי שהתוספות הנ"ל במסכת סוכה הם דברי הר"ש.
ור"י לא רצה לתרץ כן, משום שלא גזרו שתהיה טומאה ישנה חוזר ונעור אלא בכלי מתכות דתנן (כלים פרק יא מ"א) כלי מתכות פשוטיהן ומקבליהן טמאין נשברו טהרו חזר ועשה מהן כלי חזרו לטומאתן הישנה, ומפרש טעמא בפרק קמא דשבת (טז:) גזירה שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה לה. אבל בכלי עץ שנינו (כלים פרק טו מ"א) כלי עץ כלי עור כלי עצם כלי זכוכית פשוטיהן טהורין ומקבליהן טמאים נשברו טהרו חזר ועשה מהן כלים מקבלין טומאה מכאן ולהבא. ואפשר שלדעת הר"ש טומאת מדרס שאני, שחוזר וניעור מן הדין ולא משום גזירה, שהרי חמור המשכב משאר כלים שהוצרך הכתוב לחדש בו שאם נשבר טהור, דאיתא בספרא (מצורע זבים פרשה ב סוף פ"ב): "הואיל והוא נעשה אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים, ואם נשבר לא יהיה טהור תלמוד לומר משכב במשכבו אם נשבר טהור". ונראה שטעמו של הר"ש שמטה שהתפרקה לגמרי טהורה, משום שבמסכת סוכה (טו:) מבואר שהמסכך בארוכות המטה פסולה רק מגזירה דרבנן, שהרי אין הן מקבלות טומאה, דלא חזי לתשמישן. ואם איתא שמטה טמאה שהתפרקה עדיין הארוכות טמאות, למה ליה לאוקמי בארוכה ושתי כרעיים, אפשר היה לומר דמיירי בארוכות שהתפרקו ממטה טמאה. ולשיטת ר"י צריך לומר שאע"ג שהארוכות טמאות מ"מ הן כשרות מהתורה לסיכוך, כיון שאין הן מקבלות טומאה מכאן ולהבא. ולר"ש לא נראה לחלק בזה, דכיון שאין הן מקבלות טומאה להבא גם פרחה טומאה ישנה, ועוד דלא מסתבר לו לומר שדבר שהוא טמא כשר לסיכוך מן התורה.
הרי שנחלקו הראשונים לענין טומאה ישנה, היינו כלי שהיה טמא ונשבר כך שאינו ראוי למלאכתו אבל ההדיוט יכול להחזירו, שלדעת הר"ש והרא"ש פרחה ממנו הטומאה, ור"י סובר שעדיין הוא טמא. ונפק"מ לעניין טבילת כלי גוי. ואע"ג שלדעת הר"ש והרא"ש אחר שיחזרו וירכיבו את הכלי חוזר וניעור טומאה ישנה, היינו דוקא לענין טומאת מדרס, ואם משום דס"ל שגזרו במטה כדין כלי מתכות, כבר כתב הפרי חדש שלענין טבילת כלי גוי לא גזרו חז"ל טומאה ישנה.
♦
מטה שנתפרקה לדעת הרמב"ם
פסק הרמב"ם (כלים פרק כו ה"י) כת"ק דרבי נחמיה: "מטה שהיתה טמאה מדרס וניטלה קצרה ושתי כרעיים עדיין היא בטומאתה שעדיין צורת המטה עומדת, ניטלה ארוכה ושתי כרעיים טהורה". אבל בהלכה י"ג כתב: "מטה שנפרקו איבריה אם נשארה ארוכה ושתי כרעיים או קצרה ושתי כרעיים הרי אלו מתטמאין מפני שראויין לסומכן בכותל ולישן עליהן". והשיג עליו הראב"ד דקשיא דידיה אדידיה, דלעיל (ה"י) פסק כתנא קמא והכא (הי"ג) כרבי נחמיה. ומרן הכסף משנה כתב לישב את דעת הרמב"ם: "שרבינו סובר דלא שייכא האי פלוגתא בהאי פלוגתא, דפלוגתא דת"ק ורבי נחמיה כשהיתה המטה טמאה מדרס ובהא הלכה כת"ק דמטהר בניטלה ארוכה ושתי כרעיים דכיון שאין צורת המטה עומד אזלא לה טומאה, ופלוגתא דרבי אליעזר וחכמים במטה טהורה וקאמרי חכמים שאע"פ שניטלה ארוכה ושתי כרעיים מקבלת טומאה מפני שראויים לסמכן ולישן ולישנא דרבינו דייק הכי בהדיא ולישנא דמתניתין נמי דייקא הכי דגבי פלוגתא דרבי נחמיה קתני מטה שהיתה טמאה מדרס וגבי פלוגתא דר"א קתני מטה מיטמאת איברים" עכ"ל.וכדי לבאר את דעת הרמב"ם נביא תחילה את לשון הרמב"ם בפירוש המשנה (תרגום הרב קאפח, כלים פרק יח מ"ה): "ודע כי מטה של פרקים והיא שאנו קוראין אותה אלספרי והיא שמדובר עליה כאן, צורתה כמו שאתאר לך, והוא שארכה יותר על רחבה, ושתי הקורות אשר לרחבה אשר אחת מהן מצד ראש הישן במטה והשניה מצד הרגלים נקראת כל אחת מהן קצרה. ושתי הקורות הארוכות אשר משני הצדדין קוראין להן ארוכות המטה, וכל אחת מהן נקראת ארוכה. וארבעה עמודים מרובעים, באורך כל אחד מהן שלש זרתות או קרוב לכך, וחורצין בכל אחד שני חריצין כדי להכניס קצה הקורה הקצרה וקצה הקורה הארוכה, וארבעה עמודים הללו הם המחברים את המטה כדי שתהא לה צורת הרבוע ויהיה עמוד אחד קבוע בכל פנה מארבע פנות המטה, וישאר מקצוות העמודים הללו גבוה מעל רבוע המטה כזרת או יותר, ועמודים אלה הן הנקראים לשונות. ואחר כך לוקחין קרש מרובע מצויר כאורך הארוכות ומעמידין אותו בין שתי לשונות לא על גביהן כדי שיהא דבוק באחת הארוכות ויהיה זה פני המטה, וקרש זה נקרא מלבן. ואחר כך עושין ארבע רגלים של עץ ומחברין אותן בארבע פנות המטה מתחת ארבע הלשונות כדי שתגבה המטה מעל הארץ, וכל רגל מהן נקרא כרע וכו' אמר שאם היתה המטה טמאה במדרס הזב ונטלה ממנה הקצרה אשר לרחבה ושתי הרגלים שתחתיה, הרי שאר המטה טמאה מדרס כמו שהיתה תחלה כיון שצורת המטה קיימת כמו שהיתה, ואם נטלה אחת הארוכות ושתי הרגלים אשר תחתיהן הרי הנשאר מן המטה טהור מפני שכבר נפסד תארה וצורתה, כפי הכלל שאצלינו בכל הכלים נשברו טהרו".
הנה, בדברי הרמב"ם מבואר שמלבד ב' ארוכות וב' קצרות וד' כרעיים, יש למטה גם ד' לשונות ומלבן, ולפי זה מלבד החילוק שכתב הכ"מ, יש חילוק נוסף בין הנאמר במחלוקת רבי נחמיה ות"ק לבין מה שאמר ר' חנן בשם רבי (סוכה טז.), והוא שרבי נחמיה ות"ק מיירי במטה שניטל ממנה ארוכה וש"כ או קצרה וש"כ, ובאופן זה המטה היא כמעט שלמה, שהרי יש לה עדיין ארוכה ושני קצרות, או קצרה ושתי ארוכות מלבד שתי הכרעיים והלשונות והמלבן והחבלים. ולכו"ע אם נטלה קצרה וש"כ צורת המיטה עליה וכאילו לא נשברה כלל. ונחלקו בניטלו מהמטה ארוכה וש"כ, שלת"ק אין צורתה עליה ופרחה טומאה ישנה, ור"נ ס"ל שעדיין צורתה עליה.
אבל רבי חנן מיירי בחלק הניטל מהמיטה שאין בו אלא קצרה וש"כ או ארוכה וש"כ בלבד, שבזה לכו"ע פרחה טומאה ישנה, שהרי אין צורת המטה עליה, אלא שמ"מ היא מקבלת טומאה מכאן ולהבא מטעם דחזיא למסמכינהו אגודא ולמיתב עלייהו ומשדא אשלי. ופירש רש"י: "לקרבן אצל הכותל הרחב כמלא רוחב מטה, ונותן עצים מן הכרעים ולכותל למראשותיה ולמרגלותיה. ומשדא אשלי ונותן חבלים ומסרג, וראויה למשכב ומטמא מדרס". הנה, מדאמר רש"י "ונותן עצים מן הכרעים ולכותל למראשותיה ולמרגלותיה" מבואר שאין שם אלא ארוכה וש"כ. וכן מוכח מלשון הרמב"ם (כלים פרק כו הלכה יג): "מטה שנפרקו איבריה אם נשארה ארוכה ושתי כרעיים או קצרה ושתי כרעיים". וכן ביאר הר"ש בפירוש המשנה (כלים פרק יח מ"ה): "שהכרעים נקובים משתי רוחות שארוכה נכנסת בו וקצרה נכנסת בו פעמים נשארים עם הארוכה ופעמים עם הקצרה ובנקב שנתרוקן מכניס עץ ממנו ולכותל". ולכן הקשה הגר"א (חידושים כלים פר' י"ח מ"ו) על הר"ש ועל התוס' בסוכה שכתבו דסוגיא דסוכה אתיא כרבי נחמיה, וכתב על זה: "וקשה להולמו, דרבי נחמיה לא מטמא אלא בנטלה ארוכה וש"כ דעדיין נשאר ארוכה וש"כ ושתי קצרות ות"ק אף בזה מטהר, אבל בנשאר ארוכה וש"כ ודאי טהור".
וע"כ צ"ל דת"ק ור"נ נחלקו במטה שנטלו ממנה ארוכה וש"כ לענין טומאה ישנה, אבל מטה שנשברה לגמרי ולא נשארו רק ארוכה וש"כ ודאי טהורה מטומאה ישנה לכו"ע, ולכן קושיית הגמרא בסוכה למאי חזי היא רק לענין טומאה מכאן ולהבא, כדברי הכסף משנה. ותדע שבהלכה י' כתב הרמב"ם שעדיין היא בטומאתה מטעם שעדיין צורת המטה עומדת, אבל בהלכה י"ג כתב את הטעם הנאמר בגמרא שראויין לסמכן לכותל.
אלא שלפי זה צריך ביאור למה שכתב הרמב"ם שם בהלכה ט': "מטה שניטלו שתי ארוכות שלה אחר שנטמאת ועשה לה ארוכות חדשות ולא שינה את הנקבים ונשברו החדשות עדיין היא בטומאתה, נשתברו הישנות טהורה שהכל הולך אחר הישנות". הנה ממה שכתב "ונשברו החדשות עדיין היא בטומאתה", משמע דאע"ג שהמטה מפורקת ולא נשאר אלא החיבור של קצרה וש"כ לא פרחה טומאה ישנה. ועוד קשה מה שאמרו במס' סוכה "ומטהרת אברים מאי ניהו אמר רבי חנן אמר רבי ארוכה ושתי כרעים קצרה ושתי כרעים", ואמאי צריכה טבילה, הרי כבר פרחה טומאה מינה. וע"כ צ"ל דס"ל להרמב"ם כדעת התוספות הנ"ל בסוכה, לחלק בין סופו לחבר המטה, שאז לא פרחה הטומאה, לבין אין סופו לחברה. והכא נמי כשנשברו החדשות עדיין היא בטומאתה, שראוי לחזור ולחבר את הישנות. אבל אם נשברו הישנות, שאין ראוי לחבר, הרי זה ככלי שנשבר, ופרחה טומאה ישנה אפילו נשארו הקצרות וש"כ. וזה מה שכתב בהלכה י"ב: "מטה שהיתה טמאה מדרס או בשאר טומאות ונגנב חצייה או אבד חצייה או שחלקוה אחין או שותפין ה"ז טהורה שה"ז ככלי שנשבר, החזירוה מקבלת טומאה מכאן ולהבא ה"ז דומה למי שעשה כלי אחד משברי כלים שנטמא שהוא טהור ומקבל טומאה להבא". ומה שאמרו מטהרת אברים, שלא פרחה טומאה ישנה ע"י הפירוק וצריכה טבילה, היינו מטעם שסופו לחברה. וזה דוקא אם נשאר חיבור ארוכה לשתי כרעים או קצרה לשתי כרעים, אבל אם נתפרקו הכרעיים, אפילו סופו לחזור ולחברם, פרחה לגמרי הטומאה. שהרי במסכת סוכה (טו:) דחו את הסיוע לרבי אמי בר טביומי ממשנה המקרה סוכתו בארוכות המטה דאמר סככה בבלאי כלים פסולה, ואמרו דמיירי בארוכה וש"כ, ואם איתא שמטה שנתפרקה לגמרי וסופה לחברה לא פרחה טומאה מינה, למה ליה לאוקמה בארוכה וש"כ, אפשר לאוקמה כפשטה, בארוכות לבדן שנתפרקו ממטה שהיתה טמאה וסופו להחזירן. ומה שכתב הרמב"ם הטבילוה אברים טהורה, לא תידוק מינה שאף אם נתפרקה לגמרי צריך טבילה, אלא שהעתיק את לשון המשנה. ומה שאמרו מטמאת אברים אפילו אם אין סופו להרכיבה מטעם דחזיא למלאכתה, היינו ארוכה או קצרה וש"כ.
ומה ששנינו במשנה ז': "כרע שהיתה טמאה מדרס וחברה למטה כולה טמאה מדרס פרשה היא טמאה מדרס והמטה מגע מדרס", כתב על זה הרמב"ם בפירושו: "הכרע הזו שהזכיר שהיא טמאה מדרס הוא שנטמאת בפני עצמה כגון שדרס עליה הזב, אבל אם היתה מטה טמאה מדרס ונשברה רגל מרגליה הרי זו טהורה", וכן פירש הרע"ב. הרי שאם נתפרק הכרע ממטה טמאה, אע"ג שראוי להחזיר, טהור, דאם איתא שכשנתפרקה וראוי להחזיר עדיין טומאתה עליה, למה ליה הרמב"ם לפרש שדרס עליה הזב. ונראה שדוקא אם יחד את הכרע לתשמיש של מדרס, וכן ביאר השפת אמת (סוכה שם) וז"ל: "והרמב"ם והרע"ב פירשו דדרס הזב על הכרע עצמו דאף דאינו מקבל טומאה מצד כלי מ"מ במיוחד למדרס נטמא". ואע"ג דאיתא בתוספתא (כלים ב"מ פ"ח ה"ז): "מטה שפרש ממנה אבר אחד ונתנו בזוית והחליפו וכן בשני וכן בשלישי וכן ברביעי וכן בחמישי וכן בששי וכן בשביעי עדיין טמאה מדרס ואם החליף את השמיני טהורה מן המדרס", מ"מ ס"ל להרמב"ם דאין הלכה כתוספתא זו. אלא שהגר"א (שם) רצה ליישב את המשנה לפי התוספתא וביאר שכרע שנתפרק אם עומד להחזירו לא פרחה טומאה ממנו, שהוא רחב וראוי לעמוד בפ"ע ולישב עליו. והוא דוחק לומר שכרע ראוי לשבת עליו. וכן ראיתי שכתב החזו"א (כלים סי' טז סוף אות יד) שמה שפירש הרמב"ם דכרע שנטמאה לבדה במדרס היינו שייחדה לסמוך עליה, אבל כרע שפירשה מן המטה ודאי אינה מקבלת טומאה דאינה מיוחדת למדרס. אלא שהחזו"א רוצה לפרש בדעת הרמב"ם שכרע שנתפרקה ועומדת לחזור, אע"ג שהיא טהורה עכשיו, מ"מ היא חוזרת לטומאתה ישנה, כדעת הר"ש, ומיהו בחברה למטה אחרת אינה שבה לטומאתה.
נמצא לדעת הרמב"ם ג' חילוקים בדין כלי שהתפרק והדיוט יכול להרכיבו:
לא חזי למלאכתו הראשונה - כגון ארוכה או קצרה שהתפרקו ממטה טמאה, נטהר מטומאתו ואע"ג שראוי להחזירו. וטהור מלקבל טומאה להבא, ואם יחדו לישיבה מק"ט להבא.
חזי קצת למלאכתו הראשונה - קצרה או ארוכה וש"כ שהתפרקו ממטה טמאה, וכן מטה שנטלו ממנה ארוכה וש"כ, אם ראוי להחזירם נשארו בטומאתם. ואם אין ראוי להחזירם, טהרו מטומאתן. ואם התפרקו ממטה טהורה מקבלים טומאה כשהם מפורקים להבא, אע"ג שאין ראוי להחזירם.
חזי למלאכתו הראשונה ועדיין צורתו עליו - מטה שנטלה ממנה קצרה וש"כ דינה כמטה שלמה ולא פרחה ממנה הטומאה אע"ג שאין ראוי להחזירם, וכ"ש שמק"ט להבא.
ולפי האמור, לדעת הרמב"ם סוגיא דניטלו עינבליהן עדיין טומאתן עליהן, מיירי בין לענין טומאה ישנה ובין לענין טומאה להבא, והענבלים קיימים וראוי להחזירם, שהרי טעמו של אביי הוא שיכול ההדיוט להחזירם, ועל זה השיב לו רבא שאין זה טעם מספיק, שהרי ארוכה שהתפרקה ממטה שהייתה טמאה, אע"ג שהדיוט יכול להחזירה פרחה טומאה ישנה וגם אינה מקבלת טומאה להבא. והכא היינו טעמא משום דחזי קצת למלאכתו הראשונה, דראוי להקישו על גבי חרס, כדין ארוכה או קצרה וש"כ, דחזי קצת למלאכתה הראשונה למסמכינהו אגודא ולמיתב עלייהו. אבל התוספתא דמסכת כלים ניטלו עינבליהן 'טהורין' מיירי שאבדו הענבלין שאין סופו להחזירו, וטהורין היינו מטומאה ישנה אבל מקבלים טומאה מכאן ולהבא.
ומעתה, לדעת הרמב"ם כלי הטעון טבילה, אפילו אם מפרקו כך שהדיוט יכול להרכיבו, אם לא חזי למלאכתו הראשונה כשהוא מפורק, אע"ג שסופו להרכיבו פטור מטבילה.
♦
שיטת הרמב"ם בסוגיא דנטלו ענבליהן
הנה, דעת הרמב"ם בפירוש סוגיא זו מבוארת בשו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם (סימן ב), שהעתיק מכתב ידו של הרמב"ם בפירושו למסכת שבת, והוא על פי ביאורו של רבינו יוסף הלוי זצ"ל. וזה תוכן הדברים בקיצור, דאביי ס"ל שהזוג והעינבל הוו שני כלים, שהרי ההדיוט יכול להחזירן, ולכן אם נגעה טומאה בעינבל לחודיה או בזוג לחודיה יטמא זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, אע"ג שאין הם מחוברים. ורבא חלק עליו וס"ל דהוו כלי אחד, שהרי שנינו הזוג והענבול חיבור, ולא שייך לומר חיבור אלא בדבר שהוא כלי אחד, והכוונה היא שאם נגעה טומאה בזוג לחודיה יטמא גם העינבול שבתוכו, דדמי לכלי בעלמא שנטמא ראשו הלא יטמא סופו ואף על פי שלא נגעה בו טומאה. ואם אתה אומר שהם כשני כלים, אמאי הוו חיבור, והא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. וכי תימא לעולם שני כלים הם, והאי דתני הזוג והעינבל חיבור הכי קאמר דאף על גב דלא מיחבר כמאן דמיחבר דמי, והא תניא מספורת שלפרקים ואיזמל שלרהיטני, שהם שני כלים, לא הוו חיבור אלא בשעת מלאכה, ולא עדיף הזוג והעינבל מהם, והרי אמרו הזוג והעינבל חיבור ומשמע אף שלא בשעת מלאכה. אלא ודאי הזוג והעינבל כלי אחד הוא, והדין נותן שאם נתפרדו לא יטמאו דכל אחד מהן דמי לחצי כלי בעלמא, אלא דכיון שהזוג בלא העינבל ראוי קצת למלאכתו הראשונה, עדיין טומאתו עליו, אבל העינבל ודאי טהור. עכת"ד.ופסק הרמב"ם (כלים פ"ח ה"ז) כרבא, אפילו נטלו ענבוליהן מקבלין טומאה שהרי הוא ראוי להקישו על החרס. אע"ג שהרמב"ם מפרש דפלוגתא דרבא ואביי היא לענין טומאה להבא, מ"מ גם טומאה ישנה לא פרחה מהזוג, כדין ארוכה או קצרה וש"כ שסופו להחזירם, והטעם הוא משום דחזי קצת למלאכתו הראשונה. וכן מוכח ממה שכתב הרמב"ם (כלים פ"ו ה"א): "כל כלי שנטמא, ונשבר אחר שנטמא ונפסדה צורתו ותשמישו טהור בשבירתו וכן כלים שנשברו כשהן טהורין שבריהן אינן מקבלין טומאה". הרי שהשוה הרמב"ם טומאה חדשה לטומאה ישנה לענין טהרת כלים בשבירתם. ושם בהלכה ט' כתב: "כל כלי עץ שנחלק לשנים טהור ואף על פי שמקבלין על דפנותיהן באילפסין, חוץ מכלים של עץ שחציין או מקצתן כלי בפ"ע מתחילת עשייתן כגון השולחן הכפול שמתחלה נעשה שני חלקים והרי הוא נכפל ונפשט". ובפירוש המשנה (כלים פרק טז מ"א) כתב הרמב"ם: "שלחן הכפול, שלחן של פרקים והוא שני חלקים ויש לו צירים שהוא מתקפל בהם ונפשט, ולפיכך אם נחלק לשנים טמא לפי שכל חלק ממנו כלי בפני עצמו ולכך נתכוונו בו מתחלת עשייתו". מבואר שהטעם שהשולחן טמא אף שהוא מחולק משום שכל חלק ראוי למלאכתו בפני עצמו. וכן כתב הרא"ש בפירוש משנה זו "כל כלי עץ שנחלק לשנים כו' פירוש שולחן כפול, הוא שולחן של פרקים והוא משתי חתיכות והוא נכפל ונפשט וכל חלק בפני עצמו ראוי למלאכתו". הרי שלדעת הרמב"ם אף טומאה ישנה פורחת בפירוק כלי של פרקים שהדיוט יכול להחזירו, אם אינו ראוי למלאכתו הראשונה כשהוא מפורק.
♦
שיטת שאר ראשונים בנטלו ענבליהן
הרמב"ן בחידושיו (שבת שם) הביא את פירושו של ר"י וכתב עליו: "ואין לשון זה נמי מחוור לי כהוגן". לכן פירש הרמב"ן דאביי ס"ל שזוג ועינבל הוו כלי אחד, ואע"פ שהתפרק לא חשיב ככלי שבור הואיל וההדיוט יכול להחזירו, ולכן אפילו בשעת פירודו הרי הוא כמחובר, ורבא פליג וס"ל שזוג ועינבל אינו כלי אחד אלא שני כלים (היפך מפירוש הרמב"ם), כעין מספורת של פרקים, שכל אחד ראוי קצת למלאכתו, דאפילו בשעת חיבורן הוו כמפורדין, שאם נטמא האחד שלא בשעת מלאכה לא נטמא חבירו. ולא מיתני האי לישנא של חיבור אלא בשני כלים מחוברין, ולכן רק מטעם שראוי להקישו על החרס, שהוא מעין מלאכתו, מקבל טומאה, וכי תימא דזוג ועינבל כלי אחד הוא וה"ק אף על גב דלא מחבר כמאן דמחבר דמי לומר שמקבל טומאה בפ"ע מפני שהענבל כמחובר לו והתניא במספורת של פרקים ואיזמל של רהיטני שהדיוט ודאי מחזירן ואעפ"כ אינו חיבור מן התורה אלא בשעת מלאכה, וקשיא לאביי דלדידיה אפי' בשעת פירודן הוו כמחוברין וברייתא קתני דאפילו בשעת חיבורן הוו כמפורדין, והלכך כל היכי דלא חזו למידי בפני עצמן לא מקבל אחד מהן טומאה בשעת פירודן מפני חזרת הדיוט וכענין ששנינו (כלים פי"ג מ"א) מספורת שנחלקה לשנים ר"י מטמא וחכמים מטהרין. וכן כתב הר"ן בשם הרמב"ן. הנה, מפשט לשון הרמב"ן משמע דכלי שנחלק ואינו ראוי למלאכה כשהוא מפורק דינו כשבר כלי, ואף טומאה ישנה פרחה ממנו.וגם המאירי בבית הבחירה (שבת) לא הסכים לפירוש חכמי צרפת, וביאר דאביי ס"ל דכיון שההדיוט יכול להחזירו עדיין הוא כלי שלם, בין לענין טומאה חדשה ובין לענין טומאה ישנה. ורבא חלק עליו וס"ל שאע"פ שההדיוט יכול להחזירו דין כלי שבור יש לו ופרחה טומאתו, דכלי מתכות כל שאינו ראוי למלאכתו ראשונה טהור. אבל הזוג שניטל ממנו העינבל עדיין טומאתו עליו מטעם שראוי להקישו.
ושנינו (כלים פרק יג מ"א) הסייף והסכין והפגיון והרומח מגל יד ומגל קציר והשחור וזוג של ספרים שנחלקו הרי אלו טמאין. ופירש הר"ש שנחלקו שהם של חוליות ופורקין אותן זה מזה וכן התער יש שאין בית יד שלו מחובר ופורקים אותה טמאים אף על פי שנחלקו, שראויין למלאכה כל אחד לעצמו. וכן פירש הרא"ש. הרי שגם לדעת הרמב"ן והר"ן והמאירי והר"ש והרא"ש, כלי שהתפרק, אם אינו ראוי למלאכתו ראשונה אע"ג שסופו לחזור ואפילו אם הדיוט יכול להרכיבו, דינו ככלי שבור.
♦
כלי עור שיש לו לולאות ושנצות
והנה, במשנה במסכת כלים (פרק כו מ"א) נחלקו תנאים לגבי כלי עור: "סנדל עמקי וכיס של שנצות ר' יהודה אומר אף כפיפה מצרית רשב"ג אומר אף סנדל לדיקי כיוצא בהן הרי אלו מיטמאין ומיטהרין שלא באומן אמר רבי יוסי והלא כל הכלים מיטמאין ומיטהרין שלא באומן אבל אלו אף על פי שהן מותרין טמאין שההדיוט יכול להחזירם". ופסק הרמב"ם (כלים פ"ז ה"ט) כרבי יוסי, וז"ל: "כלי עור שיש לו לולאות ושנצות כגון סנדל עימקי וכיס של שנצות אף על פי שכשהן מותרין אין עליהן צורת כלי הרי אלו מקבלין טומאה כשהן מותרין הואיל וההדיוט יכול במהרה להכניס השנצות בלולאות ויחזור כלי קיבול כשהיה, וכן אם נטמאו והסיר השנצות מהן ונפסדה צורתן הרי הן טהורין אף על פי שאפשר להחזירן שלא באומן". ונראה לכאורה שדברי הרמב"ם סותרים זא"ז מרישא לסיפא, שאם שכשהן מותרין ואין עליהן צורת כלי הרי אלו מקבלין טומאה, כל שכן שאם הם נטמאו תחילה ואח"כ התירן ונפסדה צורתן הרי הן עדיין בטומאתן, ולמה כתב הרי הן טהורין. ולכן צ"ל מה שכתב בסיפא שאם נטמאו והסיר השנצות מהן ונפסדה צורתן הרי הן טהורין, מיירי שהסיר השנצות לגמרי, כמו שביאר המבי"ט בקרית ספר את דברי הרמב"ם, וז"ל: "סנדל עמקי וכיס של שנצית מקבלין טומאה כשהן מותרין ונפשטין כיון שהדיוט יכול להחזירן ולהדק השנצות בלולאות ויחזור כלי קבול וכל שכן אם היו טמאים קודם התרן והפשטו דאכתי טומאתן עליהו, וכן אם הסיר השנצות מהן שהעבירן מכל וכל מפסדת צורת הכלי נטהרו אף על פי שאפשר להחזירן שלא באומן כרבי יוסי" עכ"ל. מבואר דסברא זו, שעדיין טומאתן עליהן אם ההדיוט יכול להחזירו, לא נאמרה אלא היכא שלא הסיר לגמרי את השנצות, כלומר שלא נחלק לשנים, אבל אם הסיר את השנצות מהן, שהעבירן מכל וכל, מופסדת צורת הכלי, והרי הוא ככלי שבור ונטהר אף על פי שאפשר להחזירן שלא באומן, כיון שנחלק הכלי לשני חלקים.וז"ל החסדי דוד (תוספתא כלים ב"מ פ"א מ"ז): "ונראה ברור דמ"ש 'וכן' ט"ס הוא שהרי הוא להיפך מרישא ובודאי דצ"ל 'אבל', אך אכתי צריך ביאור מ"ש רישא ומ"ש סיפא אבל כי דייקי' לק"מ דברישא לא נפסדה צורתו והרי הכל שם כדקאי קאי בין הלולאות בין השנצים אלא שהותרו הלולאות מהשנצים וכיון שהדיוט יכול במהרה להחזירן חשיב שפיר כלי קבול אבל בסיפא שהוסרו השנצות לגמרי הרי נפסדה צורתו והילכך אע"ג דהדיוט יכול להחזירן למקומן מ"מ השתא מיהא ליתנהו ומעתה ליכא מקום שום קושיא דה"נ כשמתפרקין החוליות לגמרי נפסדה צורתו וברור" עכ"ל.
וכן ביאר בהליכות אליהו (פיינשטיין, כלים פ"י הלכה טו) וז"ל: "כיון שהלולאות עוד המה מחוברים וההדיוט יכול להכניסן בלולאות עדיין הוא כלי כמו שהיה אבל אם הסיר מהם השנצות והמה מפורדין אף על פי שההדיוט יכול להחזירו ולחברו ולהכניסו בלולאות עדיין הוא טהור והנפרד אינו מחובר וכו' ולפ"ז לא נזכר כלל דין שההדיוט יכול להחזירו אם הוא נפרד לגמרי דהנפרד לא יצדק להיות מחובר בשביל שהדיוט יכול להחזירו ובזה פליגי אביי ורבא שבת נ"ח ואנן קיי"ל כרבא" עכ"ל.
♦
כלי העשוי פרקים שמפרקים אותו בגמר המלאכה
ופש גבן לברר דין כלי העשוי פרקים שמפרקים אותו בגמר המלאכה ואין החלקים ראויים למלאכתן כשהן מפורקים. כתב הרמב"ם (כלים פ"י הלכה טו): "החצוצרת שמפוצלת חליות חליות, אם אין יודע להחזירה אלא אומן ה"ז מקבלת טומאה כשהיא מחוברת, ואם יכולין הכל לפרקה ולהחזירה אינה מקבלת טומאה", ובהלכה ט"ז כתב: "הקצה שמניחין הפה עליו בשעת תקיעה מקבל טומאה בפני עצמו, והקצה האחר הרחב אינו מקבל טומאה בפני עצמו ובשעת חיבור הכל טמא". והשיג עליו הראב"ד וכתב "ומה שאמר שאם אין יכול להחזירה אלא אומן מקבלת טומאה כשהיא מחוברת אבל אם הדיוט יכול להחזירה אינה מקבלת טומאה אפילו מחוברת דבר זה רחוק מאד ובהפך נמצא במשנה סנדל עמקי וכיס של שנצות הרי אלו מטמאין ומטהרין שלא באומן אמר רבי יוסי לא כל הכלים מתטמאין ומתטהרין שלא באומן אבל אלו אף על פי שמותרין טמאין שההדיוט יכול להחזירם וכן בגמרא דשבת לגבי ענבל וזוג אמרינן הואיל והדיוט יכול להחזירם אפילו נטלו ענבליהם טומאתם עליהם אלמא כיון שיכול הדיוט להחזירו כ"ש שהוא כמחובר ואפילו נתפרק וכ"ש בשעת חיבורו".הנה, מקורו של הרמב"ם הוא במשנה (כלים פרק יא מ"ז): "קרן עגולה טמאה ופשוטה טהורה, אם היתה מצופית שלה של מתכת טמאה, הקב שלה רבי טרפון מטמא וחכמים מטהרין ובשעת חבורן הכל טמא". ובמסכת שבת (מז.) אמרו שהמחזיר קרן עגולה חייב קרן פשוטה פטור. ובפירוש המשנה כתב הרמב"ם: "קרן כאן הכוונה בכך החצוצרה ולא קרן הבהמות, והיה לחצוצרה אצלם שתי צורות, חצוצרה קוראין אותה קרן עגולה וחצוצרה קוראין אותה קרן פשוטה, ושתיהן של פרקים מרכיבין אותן מחתיכות רבות, אלא שהרכבת קרן עגולה קשה ואין יכול להרכיבה אלא אומן ולפיכך אמרו המחזיר קרן עגולה בשבת חייב חטאת. וקצה החצוצרה אשר לצד פי התוקע נקרא מצופית שלה, והקצה השני הרחב נקרא קב שלה. ופשוט הוא כי החצוצרה הזו היו עושין מקצת חלקיה של עץ ומקצתן של מתכת. ולפיכך אמר אם היתה מצופית שלה של מתכת" עכ"ל. וכתב מרן הכסף משנה להשיב על השגת הראב"ד: דהכא שאני שהוא של חוליות ואם אינה תקועה בחוזק אינו חיבור כלל עכ"ל. רצה לומר שלדעת רבא לא נאמר דין שההדיוט יכול להחזירו עדיין טומאתו עליו אלא בכלי שלא נחלק, כגון כיס של שנצות שנפשט, שהשנצות עדיין מחוברות, אבל אם הוא נפרד לגמרי לחוליות ואין הן ראויות למלאכתן, לא מהני שהדיוט יכול להחזירו שיקרא עדיין מחובר. ואביי פליג, וס"ל שאף בכלי שנחלק אם הדיוט יכול להחזירו דינו כמחובר. והלכה כרבא. ואף כשהחצוצרה הפשוטה מחוברת אין היא מקבלת טומאה, כיון שאין צריך אומן להרכיבה ועומדת להתפרק אינו חיבור. ואינו דומה לזוג וענבל, שאינם עומדים להפרד.
והחסדי דוד (תוספתא כלים ב"מ פ"א מ"ז) כתב לבאר את דברי הרמב"ם, שחצוצרה יש לה שני חלקים, חד קרוי מצופית, והוא חציו העליון של צד הפה, וחציו התחתון הרחב קרוי הקו שלו. ומה שאמרו ברישא דמתניתין קרן פשוטה טהורה מיירי דאין המצופית עשויה חתיכה אחת אלא יש בה כמה חוליות, ולכן כל חוליה אינה ראויה בפני עצמה למלאכה, וכן הקב שלה. וסיפא דמתניתין "אם היתה מצופית שלה של מתכת טמאה" מיירי שאין בה אלא ב' פרקים, ובהא ליכא חילוק בין צריכה אומן לאינה צריכה, עכ"פ טמא, כיון שהמצופית עצמה ראויה למלאכה ראשונה אף כשהיא מפורקת. אבל קרן עגולה, אע"ג שהיא עשויה חוליות הרבה, כשהיא מורכבת טמאה, כיון שאם נתפרקה צריך אומן להחזירה, נמצא שהיא עשוייה לקיימה כך מחוברת, דלאו כל שעתא ושעתא בשעה שרוצים לתקוע ילכו לבקש אומן להחזירה והילכך חשיבא חיבור. אבל אם כל אדם יודע להחזירה נמצא שאינה עשויה להתקיים כך, בחיבור, אלא מפרקים אותה, דבשעת מלאכה בנקל כל אדם יכול להחזירה. וכיון שהיא עומדת להתפרק כמפורקת דמייא, והו"ל חתיכות וכשברי כלי, ולא מקבלי טומאה (וכן מסקנת הפוסקים לענין שבת, שבדבר שהוא רפוי אין בנין וסתירה, ובהידוק אם מפרקו תדיר מותר, ואם משאירו מורכב לאורך זמן אסור וי"א שחייב, ובתקיעה ע"י מסמרים וכיוצ"ב או ע"י אומן לכו"ע חייב).
אבל הר"ש פירש: "עגולה יש לה בית קיבול פשוטה אין לה בית קיבול וטהורה דנידונית ככלי עץ וככלי עצם". הנה הר"ש, מפרש משנה זו כפשטה דאיירי בקרן שנעשה מקרן חיה ומיירי בקרן שאינה של פרקים, אלא הכל חתיכה אחת, שהרי כתב בסוף פירושו "ויש מהן של חוליות דאמרינן בס"פ כירה המחזיר קרן עגולה חייב קרן פשוטה פטור שיש עסק בדיבוק של עגולה יותר מן הפשוטה", משמע דהכא אינה של חוליות. ומה ששנינו "ובשעת חבורן הכל טמא", מפרש הר"ש דקאי על הקב שלה היינו נרתק שלה. ולכן פירש הר"ש שהחילוק שבין עגולה ופשוטה הוא שעגולה יש לה בית קיבול ופשוטה אין לה בית קיבול. אבל קרן, אפילו של מתכת, אם היא עשויה חוליות ואין החוליות ראויות למלאכתן ואין צריך אומן להרכיבו, טהורה אף לדעת הר"ש, שהרי שנינו (כלים פ"ה מ"א): "תנור תחלתו ארבעה ושיריו ארבעה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים בד"א בגדול אבל בקטן תחלתו כל שהוא ושיריו רובו", דאם נחלק לשברים ואין בשברים חלק בשיעור דחזי למלאכתו ראשונה אינו מקבל טומאה. ובמשנה ח': "חתכו חוליות לרחבו פחות מארבעה טפחים טהור מרחו בטיט מקבל טומאה משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין הרחיק ממנו את הטפלה ונתן חול או צרור בינתיים בזה אמרו הנדה והטהורה אופות בו והוא טהור", ופירש הר"ש: "לרחבו, אם יש בחוליא פחות מארבעה טפחים טהור בבאה מתנור גדול דליכא רובא. אבל איכא ד' טפחים טמא אף על גב דהוי מיעוט. ונתן חול או צרור בנתים, אהרחיק ממנו את הטפילה קאי שהחול נתנו בין הטפילה לתנור" עכ"ל. מבואר שתנור זה אינו מקבל טומאה, אע"ג שאופים בו, כיון שהוא כלי של חוליות, ואין בחוליות שיעור דחזי למלאכתו, ולא חשיבא הטפלה חיבור לתנור, כיון שהיא מרוחקת ממנו, הרי שדינו לענין טומאה ככלי שבור, והכא נמי לענין חצוצרה של חוליות לא חשיב חיבור.
ומה שכתב הרמ"א בהלכות טבילת כלים (סימן קכ ס"ז) רחיים של פלפלין, שבתוך העץ יש ברזל קבוע שטוחנין בו, צריך טבילה, התם אינו עשוי פרקים, שהרי כתב שהברזל קבוע. ואין להקשות מהמשנה במסכת ביצה (כג:) הרחים של פלפלין טמאה משום שלשה כלים משום כלי קבול ומשום כלי מתכת ומשום כלי כברה, דהתם כל אחד מהכלים ראוי בפני עצמו למלאכתו הראשונה, כמו שכתב הרמב"ם בפירושו למשנה, וז"ל: "צורת רחים אלו היתה כמו שאבאר לך, והוא, שהרחים עצמה שטוחנת סובב אותה כעין נפה שדרכה יורד כל מה שנטחן, ותחתיה צלחת קטנה שמתקבץ בה כל היורד מן הנפה, ופחית של ברזל סובבת את הכל ועושה הכל גוף אחד. והרי הרחים של מתכת הטוחנת היא כלי מתכות ומתטמאה בפני עצמה. והנפה שמנפה כל היורד לתוכה מן הדבר שנטחן מתטמאה בפני עצמה לפי שהיא כלי בפני עצמו כמו שמתטמאת הכברה. והכלי שהדבר המתנפה מתקבץ בו מתטמא בפני עצמו כשאר כל כלי קבול. והשמיענו שכל חלק מאלו השלשה חלקים כלי בפני עצמו הוא ואפילו נפרד מן הכלל אינו שברי כלים אלא מקבל טומאה". וכן כתבו התוספות (ביצה שם ד"ה משום) דכל אחד ראוי למלאכה לבדו, ולא דמי למספרים של פרקים ואזמל של רהיטני, דהתם הם מחוברים יותר בשעת מלאכה.
ולפי זה כלי העשוי פרקים, שרגילים לפרק אותו בגמר השימוש ואינו ראוי להשתמש בו כשהוא מפורק, כגון מסחטה ומיקסר ומטחנת בשר (אפילו ידנית) וקומקום נשלף, אין צריך טבילה. וגם אם תאמר דשם כלי עליו כשהוא מורכב, מ"מ הוא פטור מטבילה שהרי כל הכלים הנ"ל מעולם לא היה עליהם שם כלי ברשות הגוי, שהרי הם מורכבים בפעם הראשונה אצל הקונה ונעשו כלי אצל הישראל, ועוד דלא גרע מכלי שהתפרק ולא חזי כשהוא מפורק, שלדעת רוב הראשונים נטהר אע"ג שהדיוט יכול להחזירו.
♦
סיכום הדברים
נחלקו הראשונים בדין כלי שהתפרק באופן שאינו ראוי כלל למלאכתו הראשונה, וסופו להחזירו והדיוט יכול להחזירו, שלדעת רש"י והריצב"א והרמב"ם והרמב"ן והר"ן והמאירי נטהר מטומאתו ואינו צריך טבילה. וכן לדעת הר"ש והרא"ש, ואע"ג דס"ל דחוזר ונעור טומאה ישנה כשחוזר ומרכיבו מ"מ לא שייך דין זה בטבילת כלי גוי. אבל לדעת ר"י והראב"ד והרשב"א אם ההדיוט יכול להחזירו לא נטהר מטומאה ישנה. הרי שלדעת רוב ראשונים לא צריך אומן לזה.והנה, בשו"ת מנחת שלמה (ח"ב סי' סו אות ד) כתב דהחוט והתקע שהם מחוץ לכלי אינם חשובים כחלק מגוף הכלי ולא סגי בפירוקם, אולם חוטי החשמל שבתוך הכלי ממש שפיר חשיבי כגוף הכלי עכ"ל. ואיני מבין סברתו, שהרי כלי חשמלי שאינו יכול לפעול מתבטל מכל וכל והרי הוא ככלי שבור, שכל יעודו ותכליתו לשימוש החשמלי לכן כשאינו פועל הרי נתבטל לגמרי ואדם זורקו, וממילא נטהר מטומאתו. והראיה מהסרת השנצות מהלולאות שבכיס, שמטהרת אותו אע"ג שהשנצות אינם מגוף הכלי.
ולכאורה לפי זה היה מועיל לפרק את התקע ולחזור ולחברו, אלא שלא יועיל, כיון שעדיין ראוי קצת למלאכתו, שהרי חוטי החשמל גלויים ואפשר לתחוב אותם בשקע ולהפעילו כך. ומ"מ יש עצה קלה ומועילה לכל הדעות. הנה, במכשירי החשמל הנמכרים היום התקע הוא יצוק ואינו ניתן לפירוק, לכן יקצוץ את חוט החשמל סמוך ממש לתקע, ואז אין ראוי כלל להחזירו והוי כנאבד חלק זה, וגם המכשיר החשמלי אינו ראוי לשימוש שהרי אין חוטי המתכת גלויים, ואח"כ ירכיב תקע חדש ופנים חדשות באו לכאן ויפטר מטבילה. ויזהר כשמחבר את החוטים, שהחוט הצהוב יהיה התחתון.
וגם למיחם חשמלי מהני עצה זו, אע"ג שהוא ראוי למלאות בו מים גם כך, מ"מ מאחר שהתקלקל כח החשמל שלו ואי אפשר לחמם בו מים, בטל ממלאכתו הראשונה, שהרי מיחם שנשרף הגוף חימום שבו, דרך בני אדם לזורקו ואינו משתמש בו לתשמיש אחר. ועוד, שמילוי מים לא הוי כעין מלאכה ראשונה של מיחם, כדמוכח מדברי הרמב"ם בהלכות כלים (פרק יט הלכה טו) שכתב קומקומוס שניקב ועשאהו בזפת טהור שאינו יכול לקבל החמין כצונן.
כלי העשוי פרקים ומפרקים אותו בגמר השימוש ואין צריך אומן להרכיבו,ואין החלקים ראויים למלאכתן כשהן מפורקים, אינו מקבל טומאה ופטור מטבילה, ואםיש ביניהם חלק מתכת שראוי למלאכתו הראשונה, כגון קערה של מתכת, הוא לבדו צריך טבילה.
♦
מסקנה
כלי חשמלי, יכול לפוטרו מן טבילה ע"י פרוק כך שלא יהיה ראוי לתשמישו כלל, אע"ג שהדיוט יכול להחזירו, והרוצה לצאת לכל הדעות יקצוץ את הכבל סמוך לתקע וירכיב תקע חדש.ואם הוא כלי העשוי פרקים, ומפרקים אותו בגמר השימוש ואינו ראוי להשתמש בו כשהוא מפורק כגון מסחטה ומיקסר ומטחנת בשר (אפילו ידנית) וקומקום נשלף, אין צריך טבילה.
♦ ♦ ♦