דין שלג וכפור לעניין מקוה - להלכה ולמעשה
תנן במקואות (פ"ז מ"א): יש מעלין את המקוה ולא פוסלין, פוסלין ולא מעלין, לא מעלין ולא פוסלין, אלו מעלין ולא פוסלין, השלג והברד והכפור והגליד והמלח והטיט הנרוק. אמר ר' עקיבא היה ר' ישמעאל דן כנגדי לומר השלג אינו מעלה את המקוה, והעידו אנשי מידבא משמו שאמר להם צאו והביאו שלג ועשו מקוה בתחלה. ר' יוחנן בן נורי אומר אבן הברד כמים. כיצד מעלין ולא פוסלין: מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר אחת, נפל מהם סאה לתוכו והעלהו, נמצאו מעלין ולא פוסלין.♦
א. שיטת הרא"ש
כתב הרא"ש (סימן י"ח) דמעלין ולא פוסלין, אף על פי שהן שאובין, דלא שייך פסול שאובין אלא במים, ואפי' עשה כל המקוה מאלו והביאו לתוך המקוה בכלי כשר. ותניא בתוספתא עיגולי שלג המשוקעין בבור הרי אלו מעלין, רבי יהודה אומר אין מעלין, ומודה רבי יהודה שהוא מביא טיט הנרוק בעריבה ומשיקה ויורד וטובל, משמע דשלג אף על פי שלא נימוח, סאה אחת ממנו משלמת למקוה שיש בו ארבעים סאה חסר אחת, דחשיב כמים, אף על פי דלכשנמוח יחסר ממנו, ונראה דלהכי תנא בתוספתא עיגולי שלג, דצריך שיהא נכבש יחד וקשה כדי שלא יחסר ממנו כשיהיה נימוח[2].העולה מדבריו: א. אין פסול שאובין בשלג, ב. גם אם הביא כל המקוה משלג כשר, ג. אף כשהשלג עדיין לא נימוח הוא מצטרף למ' סאה, ד. צריך לכובשו כדי לידע את השיעור (ומשמע דא"ז מדינא).
והב"י כתב דמשמע מדברי הפוסקים דמותר לטבול במקוה שכולו שלג גם בעודו שלג, ע"כ. וכונתו דמסתימת דבריו הכי ס"ל, דאל"כ לא היה שותק והיה אומר דכשר לטבול בו, אם כוונתו רק לאחר שהפשיר.
וכתב הש"ך (ס"ק ע"א) דאין גילוי ברא"ש לעניין מקוה שלם שאפשר לטבול בו בעודו שלג, ואפשר דלא שרי אלא לאחר שהופשר, ואף שהרא"ש כתב "דשלג אף על פי שלא נימוח סאה אחת ממנו משלמת למקוה", היינו רק לענין השלמה, אבל מקוה שלם אפשר שאי אפשר לטבול בו, וכ"כ בחידושי האגור בשם הרא"ש.
והנה, בעיקר דברי הרא"ש דשלג אינו נפסל בשאיבה, בשלמא אי נימא כאפשרות שהעלה הש"ך ניחא, דכיון שא"א לטבול בעודו שלג לא חל ע"ז גם שם פסול, ואח"כ, כשהפשיר, פנים חדשות באו לכאן, וכמש"כ הראב"ד (בסי' ב') בדעת ר' ישמעאל. אבל אי נימא כהב"י, דכשר לטבול בעודו שלג, קשה אמאי אינו נפסל בשאיבה.
ובלחו"ש ס"ק ס"ב כתב דטעמא משום דדוקא במים, שהם נוזלים, דמהני להו הכלי בשביל שאיבה פוסל בכלי, משא"כ בשלג, שהוא מוצק ואינו זקוק לכלי בשביל שאיבתו, אינו נפסל בכך (ואולי זו כוונת הלבוש, שכתב: שאין שאיבתם נקרא שאיבה).
והדברים כפשטן צל"ע, דטעמא דשאובין פסולין, ילפינן להו מדרשא דמה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים, וא"כ אף שלג שהביאו "בידי אדם", אמאי לא יפסל, דבקרא לא כתיב כלי (וכמבואר בראשונים בסעיף ט"ו).
אך בחזו"א (תניינא סימן ו' סק"ד) ביאר יותר (כ"נ כונתו) דעיקר פסול דבידי אדם, היינו דהשם "מקוה" נעשה בידי אדם, וכ"ז נכון לגבי מים, דקודם שהם באו לבור לא היה עליהם שם מקוה, משא"כ בשלג, יש עליו שם מקוה בעודו מונח בקרקע, דהרי הוא עומד בפני עצמו, ולכך בהבאתו לבור לא חשיב "שנעשה" בידי אדם.
וצע"ק, דהא אף בשלג פסול לטבול בעודו בכלי קיבול, וא"כ נמצא דכשהושם בכלי בטל ממנו שם מקוה, ורק אח"כ כאשר אדם שפכו לקרקע חל עליו שם מקוה, וא"כ שפיר שייך לומר לגביו שהוא נעשה בידי אדם[3].
ובשו"ת חת"ס יו"ד סי' רי"ג כתב לבאר דפסול שאוב הוא משום דמקבלים טומאה, ויליף לה מקרא דאך מעיין ובור מקוה מים יהיה טהור, והיינו דבעינן שהמקוה לא יקבל טומאה, משא"כ שלג אינו מקב"ט ולכך אינו נפסל בשאובין. מיהו לדבריו יש בדין זה תוספת חידוש למבואר בשו"ע סעיף ל"א דמקוה מים שאובין שהגליד וחזר והופשר כשר לטבול בו, הרי מבואר דכשעבר מצב המים לקרח שאינו מקב"ט גם פוקע ממנו פסול שאוב, וזה דבר מחודש.
ובעיקר דבריו לא זכיתי להבין, דהרי כל עוד שלא כונסו המים לבור לא חל עליהם שם מקוה, ואם הם נשאבו ע"י אדם טהור הרי המים טהורים, וכשהם יוכנסו לבור הרי חל עליהם שם מקוה ואין הם מקבלים טומאה, ומה בכך שהם הובאו ע"י אדם "שראוי" לקבל טומאה (ואה"נ, דבפרושו ארווחנא דבשלג ליכא חיסרון של הוייתו ע"י דבר המקב"ט). וחזינן דיליף מקרא דכי יהיה טהור, שצריך שיהיה במצב שאינו ראוי לקב"ט, כמו שהוא באמת במקוה של מ' סאה שאינו מקבל טומאה.
ועכ"פ דעת הרא"ש ברורה שאין פסול שאובין בכולו שלג, ונחלקו הב"י והש"ך אי שרי לטבול בעודו שלג.
♦
ב. שיטת הרמב"ם
והרמב"ם כתב (פ"ז ה"ג): ואלו מעלין ולא פוסלין, השלג, והברד, והכפור, והגליד, והמלח, וטיט הנרוק, כיצד, מקוה שיש בו מ' סאה חסר אחת ונפל לתוכו סאה מא' מאלו, ה"ז עולה למדתו והרי המקוה כשר ושלם, נמצאו מעלין ולא פוסלין, אפילו הביא מ' סאה "שלג" בתחילה והניחן בעוקה "וריסקו" שם ה"ז מקוה שלם וכשר (ועיין אורחות חיים הלכות טהרת הנדה וטהרת הכלים ובכל בו סי' פ"ו[4] שכתבו, וז"ל: השלג והברד והכפור מעלין ולא פוסלין. ולא עוד אלא [אפילו] הביא ארבעים סאה שלג והניחן במקוה ורסקן הרי זה מקוה כשר).ומבואר בדברי הרמב"ם דמקוה שכולו שלג כשר כמות שהוא, אלא שמדוייק מלשונו דדוקא בשלג הכשיר בהביא כולו, הא בכפור וברד פסול, וכן משמע דדוקא בריסקו, הא בלא ריסקו פסול. וכתב בית יוסף דטעמו הוא משום דדוקא בשלג, דחזינן שהכשיר רבי ישמעאל לעשות מקוה בתחלה, הוא דמכשרינן, ולא גמרינן מינה לאינך, דאם איתא לא הוו שתקי תנאי מינה במשנה ובתוספתא. ומש"כ 'וריסקו' כוונתו כדברי הרא"ש, דצריך שיהא נכבש יחד וקשה, כדי שלא יחסר ממנו כשיהיה נימוח.
ומ"מ צ"ב בטעמא דמילתא מה החילוק בין שלג לשאר מילי.
ובשו"ת נוב"ת או"ח סי' נ"ז (תשובה מבנו) כתב דנקט הרמב"ם שלג משום דבברד בלא"ה א"א לטבול בו. והנה דבריו אינם עולים בקנה אחד עם הב"י, דס"ל דאיכא נפקותא לדינא ולא מטעמים טכניים.
ואולי י"ל ע"פ דברי השימ"ק בזבחים שהבאנו לקמן (בהערה ד), דשלג חשיב אין ברייתו מן המים, ולכך אינו נפסל בשאיבה, משא"כ הברד והכפור חשיב ברייתו מהמים ונפסל בשאיבה. מיהו אכתי צ"ב לפ"ז איך מותר לטבול בעודו שלג[5] (ולש"ך דבסמוך, דהתיר הרמב"ם רק אחר שנעשה מים, א"ש).
מיהו באמת יש להסתפק מדוע בכפור וכו' פסול, האם משום דהוא נפסל בשאיבה, ולפ"ז לטבול בכפור במקומו שרי, או דילמא משום דינא אתמר, דדוקא בשלג מהני טבילה בריסקו, משא"כ בכפור וכו' לא מהני אף בריסקו. [ואי נימא כצד האחרון, אולי י"ל בסברא, דדוקא בשלג, שעיקר ברייתו פתיתים פתיתים, מ"מ כשטובל בו הוי כטובל "בשלג", משא"כ בכל הני שנקפאו, א"א לטבול בהם כמות שהן, ומה שמרסקן – כל עוד שהם לא הפכו למים, אכתי אין זה בכפור וכו', וצע"ג].
והש"ך (שם) השיג על הב"י, די"ל דהאי 'וריסקו' היינו עד שנעשו מים, ומדייק כן, דהרי לרא"ש דצריך למעך כתב כן על היכא דהשלג משלים, וא"כ למה גם הרמב"ם לא כתב ע"ז, אע"כ דכונתו לומר שריסקו עד שנעשה מים, וזה דוקא בכולו שלג, אבל במשלים, שרי בשלג כמות שהוא.
אלא דלדבריו יוצא דהא דצריך לרסק זה מדיני כשרות המקוה ולא בא כדי לברר את השיעור[6].
וצ"ע מלשון הרמב"ם, דכתב אפילו הביא מ' סאה שלג בתחילה והניחן בעוקה וריסקו שם ה"ז מקוה "שלם" "וכשר". ובשלמא אי נימא כהב"י דהריסוק הוא בשביל השיעור, ניחא דכתב הר"ז "שלם", וממילא "כשר" לטבול בו (וכשר קאי אעיקר דינא דקמ"ל דמותר לטבול בשלג), אבל אי נימא דריסקו ר"ל כדי להפשירו ורק אז כשר לטבול בו, מילת "שלם" לכאורה מיותרת, וי"ל.
ועוד יש לעיין בזה לדברי הש"ך, דבפיהמ"ש מבואר "דרבי ישמעאל לא היה מתווכח עם ר' עקיבה אלא על דרך המשא ומתן, לא מפני שהוא סובר כך". והיינו משום דהוקשה לרמב"ם דעדותם של אנשי מידבא נראית כסותרת את דברי רבי ישמעאל דשלג אינו משלים, אע"כ דאמר כן בדרך משא ומתן. ואי נימא דכל מה שהתיר להם ר"י זה רק לכשיפשיר, א"כ אינו סותר כלל, דלעולם אימא לך דשלג פסול לטבול בו דחשיב אוכל, ומהאי טעמא בעודו שלג אינו מצטרף, ומ"מ אחר שהופשר כשר, והיינו עדות דאנשי מידבא, כן העיר בשו"ת לבוש מרדכי סי' כ"ה.
ואפשר דס"ל לש"ך דהרמב"ם אוסר לטבול בשלג, ולא משום ששלג לא חשיב מקוה, אלא דס"ל כדעת רבינו שמחה המובא במרדכי, דאי אפשר לטבול בשלג כיון שאין הוא מגיע לכל מקום בגוף הנטבל, ולכך צריך שירסקנו, ולכך הדבר סותר את דברי רבי ישמעאל, דשלג אינו משלים, דהרי הוא מקוה כשר ומ"ט לא תהני טבילה במים[7].
ומ"מ כו"ע מודו דלרמב"ם אין פסול שאובין בשלג, לכה"פ כשהפשיר (ומוכרח כן ברמב"ם לש"ך, דאל"כ מה קמ"ל הרמב"ם בזה). מיהו יל"ע היכן נרמז בדברי הרמב"ם שהביאו את השלג בכלים, דאולי כונתו ע"י המשכה, וכמש"כ הרז"ה.
וי"ל חדא דלא היה לרמב"ם לסתום אלא לפרש, ועוד דהרז"ה אזיל בשיטת הראב"ד, דמהני המשכה בכולה בפסול דבידי אדם, אבל הרמב"ם לא ס"ל כן (דפרש בפ"ה ה"ח דההיתר הוא מטעם דממילא, ואכמ"ל). ועוד דא"כ הו"ל לפסוק דשלג פוסל, וכמש"כ הגרעק"א בדעת הרז"ה [ויל"ד ע"פ האשכול דלקמן].
ויל"ע דהש"ך לא פליג על הב"י אלא בהא דצריך שיהיה מים, אבל במה שכתב הב"י דרק בשלג מהני לא פליג. וא"כ לפ"ז בכפור וברד וכו' לא מהני אפי' בנעשה מים, וצ"ע מהתוספתא דשאוב שהוגלד כשר לאחר שהפשיר. אבל לב"י י"ל דקמ"ל, דדוקא בשלג שרי לטבול בו כמו שהוא, משא"כ בברד, אבל בהפשיר אפשר דאף בברד שרי. מיהו י"ל דאף לש"ך שרי בברד דהפשיר, לפמש"כ בנו"ב הנ"ל דלש"ך נקט הרמב"ם שלג משום דבברד וכיו"ב פשיטא שצריך לרסקו, והחידוש הוא שאפי' בשלג צריך ריסוק.
ונפ"מ לקרח מלאכותי, דלדעת הרמב"ם שרי לאחר שהפשיר לכו"ע.
♦
ג. שיטת הר"ש
ודברי הר"ש ברור מיללו, דשרי לטבול בשלג כמות שהוא, דכתב להדיא בטהרות (פ"ג מ"ב) כדתנן במקוואות פ"ז, דשלג מעלה מקוה "וכשר לטבילה".מיהו לפו"ר אין גילוי בדבריו אי שלג נפסל בשאיבה או לא. דאולי הוא מפרש כהרז"ה, דהא דשרו הא דאנשי מידבא הוא רק ע"י המשכה (אמנם, בב"י בסע' ט"ו כתב להדיא דלר"ש לא מהני המשכה בכולו בשום אופן, ודלא כהראב"ד. מיהו יש לדון לפ"מ שחידש הט"ז ס"ק כ"ח דהר"ש ס"ל כהראב"ד דמהני המשכה בהובא בידו).
ונראה דליכא למימר הכי, דהא לשיטת הרז"ה מוכרחים לפרש דלת"ק דשלג מעלה ואינו פוסל, דע"כ דמיירי בשאובין, ופליג אר' ישמעאל. אבל בר"ש חזינן דמקור הדין דשלג כשר למקוה הוא מדברי ת"ק, אלמא דס"ל דלא פליגי ר' ישמעאל ות"ק (וכמש"כ הב"י בחד תירוצא), וא"כ מוכח דבשלג אין פסול שאובין, וכדעת הרא"ש [מיהו לאשכול אין זה מוכרח ודו"ק].
♦
ד. שיטת רש"י
ולכאורה יש ראיה גדולה מש"ס ערוך דשרי לטבול בשלג (ושו"ר שכבר כתב כן בלחו"ש), מדאיתא בסוכה (יט סע"א וע"ב): רבי אושעיא אמר: לא נצרכה אלא לסכך פסול פחות משלשה בסוכה קטנה וכו', ומי איכא מידי דאצטרופי מצטרף והוא עצמו אינו כשר, אמר רבי יצחק בן אלישב: אין, טיט הנרוק יוכיח, שמצטרף לארבעים סאה, והטובל בו לא עלתה לו טבילה. וקשה אמאי לא מייתי מרישא דמתני' השלג והברד והכפור והגליד והמלח, דהא טיט הנרוק קתני לה רק בסיפא, א"כ מוכח דטובלין אף בשלג לבד.איברא דרש"י שם כתב: לא עלתה לו טבילה - דהכי תנן במסכת מקואות (פרק שביעי, משנה א), אלו מעלין ולא פוסלין: השלג, והברד, והכפור, והגליד, והמלח, וטיט הנרוק, ומעלין, היינו משלימין, אשלומי, אין, בפני עצמו, לא, עכ"ל. אלמא דשלג אינו אלא מצטרף ואין טובלים בו, וכ"כ בב"י בדעת רש"י [וכ"כ בהגהות מרדכי בשבת סי' תנ"ט]. ושו"ר במהרש"א שם, שכתב צ"ע לפרש"י אמאי נקט טיט הנרוק יוכיח טפי מכל הנך השלג כו'. ועיין בנוב"ת סוף חו"מ מה שהאריך בזה.
ונראה ליישב. חדא, דאי נימא דשלג תלי בפלוגתא דת"ק ורבי ישמעאל, ניחא, דלהכי לא קתני אלא מילתא דאתי לכו"ע.
ולפ"ז ניחא דברי רש"י בשבת (קמד, ב): רב פפא אמר - טעמא דתרדין לאו משום חשיבותא דאחשבינהו הוא, ולעולם לאו משקה נינהו, והא דמפסיל - משום דכל דבר שאין עושין ממנו מקוה שאינו מים או שלג או ברד, פוסל את המקוה בשינוי מראה, עכ"ל. אלמא דעושין מקוה לכתחילה משלג, ונמצאו דבריו סיתראי לדבריו בסוכה, ולנ"ל ניחא, דהתם בסוכה מיירי בת"ק (דקאמר דטיט מצטרף), ולכך כתב דה"ה בשלג, משא"כ בשבת, סתם רש"י כהלכתא, דקי"ל כרבי ישמעאל (ולפ"ז מבואר דרש"י לא ס"ל כהרמב"ם דדוקא שלג, דהא כתב ג"כ ברד).
ועי"ל דלא מבעיא לדעת רבינו שמחה, דאין טובלין בשלג רק משום אוירין, נמצא דלדינא שם מקוה עליו (וכמש"כ בשו"ת זרע אמת ח"ג בתשובה על סימן ר"ב), וא"כ לא מצי מייתי הגמ' ראיה לסכך פסול. ואפי' אי נימא כפשטות דברי ר' אליעזר מביה"ם, דשלג פסול לגמרי, הא מ"מ לכשיפשיר הר"ז כשר, א"כ אין לדמותו לסכך פסול, דהתם לעולם יעמוד הוא בפיסולו, ולכך מייתי ראיה דוקא מטיט, דלעולם יעמוד בפיסולו.
ובב"י הביא רק דברי רש"י בסוכה, ולא עמד על הסתירה מדבריו בשבת, ומ"מ נסתפק בדעתו אי ס"ל הכי והלכה כת"ק, או שכונת רש"י דזו דעת ת"ק, אבל לעולם הלכה כרבי ישמעאל משום דעבד בה מעשה, ע"כ. ולכאורה מרש"י בשבת מוכח הכי. מיהו עיין חת"ס סי' ר' דפרש את דברי רש"י בשבת ע"פ דברי הש"ך, דמיירי לאחר שהפשיר, ויל"פ בזה.
העולה, דההגהות מרדכי נקט בדעת רש"י דאסור לטבול בשלג, והב"י נסתפק בדעתו, וצידדנו דמדבריו בשבת משמע קצת דלהלכה שרי.
♦
ה. שיטת הראב"ד
בשיטת הראב"ד (בעהנ"פ סי' ב' וסי' ד') יש מבוכה גדולה בפוסקים, ונציין את עיקרי הדברים בשיטתו.בתחילה דן הראב"ד בדברי ת"ק דשלג משלים למקוה חסר, וביאר דהיינו אפי' בעודו שלג, דומיא דטיט הנרוק דמצטרף כמות שהוא, ומ"מ צריך למעך כדי שלא יהיה תפוח (ובפשטות כוונתו משום שיעור). ושוב נתקשה, דאם שלג משלים אלמא דיש עליו שם מים, וא"כ אמאי אינו פוסל כמו ג' לוגין מים שאובין. ותירץ דלא גזרו אלא בג"ל מים שראויים לעשות מהם מקוה, ולכך גזרו בג"ל שראויים לרחיצת כל גופו והוו כענין מקוה, דלמא אתי למעבד רובא דשאובין, משא"כ בשלג, שהוא דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחילה, וכיון דאין ראויין ליכא למגזר. כן הוא לפי הגירסא שלפנינו, אבל הב"י גרס: "מקוה מים הוא דאיתקש למעיין, מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים, אבל שאר משקין לא איתקוש". ור"ל דמשום הכי אינו פוסל.
ואכתי צ"ב מ"ש ממי פירות (היכא דליכא שינוי מראה), שאינם מצטרפים אף שאין בהם פסול שאיבה. וי"ל דאה"נ, דמדאורייתא גם שאר משקים מצטרפים, ומדרבנן הוא דפסול גזירה אטו רובו, ולא גזרו בברד כיון שאין ראוי לעשות ממנו מקוה בכולו (וממילא לא שייך לגזור ברובו).
ושוב הקשה הראב"ד: ואם תאמר לאנשי מידבא משום ר' ישמעאל, הרי עושין מן השלג מקוה לכתחלה ואפילו הכי כי נותנו בידים כשר. התם לכשיתפשר קאמר, וכשנתפשר מלתא אחרינא הוא וממילא קא הוי מקוה.
ויש לפרשו בב' אנפין. א' דאה"נ דלדבריו השלג פוסל את המקוה מדין שאובין, ואינו כשר אלא אחר שהפשיר, דפנים חדשות באו לכאן. ב' לעולם כמו שהוא סבר בשאלה, דרבי ישמעאל לא פליג את"ק דשלג אינו פוסל, אלא דבעודו שלג אסור לטבול בו, ואחר שהפשיר כשר (ומרהיטת לשונו, דקאמר "וממילא קא הוי מקוה", משמע דבא להסביר למה אין פסול שאובין, וע"ז קאמר דליכא חסרון אחר שנפשר, דהשתא ממילא קא הוי מקוה ודוק[8]).
ונפ"מ לרבי ישמעאל אי שרי לטבול בשלג כשאינו שאוב, דלפי' ראשון אפשר דשרי לטבול בשלג, דלא הצריך להפשיר אלא משום שאובין, ולפי' השני הרי מבואר דשלג פסול לטבול בו כמות שהוא, דהרי אינו פוסל כמו לת"ק.
והב"י, אחר שהביא דברי הראב"ד, כתב: מבואר בדבריו שאם עשה כל המקוה מהם פסול אפילו בשלג אי מדדו בכלי "ומשום שאוב". ומשמע מדברי הב"י שאם יהיה כל המקוה משלג שאינו שאוב, שפיר דמי. ורבים תמהו בדבריו, דהא מבואר להדיא בדברי הראב"ד לעיל דס"ל דבשלג אין פסול שאובין, אלמא דהחיסרון הוא מצד מהות השלג שפסול לטבילה, וא"כ איך כותב הב"י דהפסול לפי הראב"ד רק משום שאוב.
והנה אם כונת הב"י אליבא דאנשי מידבא לפירוש א' דלעיל, א"ש, דלדבריהם אם עשה כולו בשאוב פסול בעודו שלג רק משום שאובין [ולפ"ז נוקט הב"י בדעת הראב"ד שפוסק כרבי ישמעאל בהוראתו לאנשי מדבא].
ולפ"ז ניחא דברי הב"י במש"כ להשיג על רבינו שמחה שאסר לטבול בשלג, דמדברי כל הפוסקים מבואר שמותר לטבול בשלג. והעירו על דבריו, דבראב"ד מבואר דאפי' לאנשי מידבא לא שרי אלא אחר שהפשיר. ולדברינו ניחא, דהב"י הבין דטעמם הוא משום שאובין, אבל אחר שהפשיר פקע פסול שאובין מיניה, וממילא לטבול בשלג כמות שהוא שפיר דמי.
אלא דלפ"ז לא מובן מה משיג הרז"ה על דבריו דאיכא פסול שאובין בשלג, הא גם הראב"ד מודה לזה, ואולי כונתו להשיג דלא מהני אף שהפשיר, וצ"ע.
אך העירו מלשון הראב"ד בקיצור שער המים (סימן ד', ושם נחית לפסק הלכה למעשה) והובא לשונו בב"י שכתב: וכולן משתערין כמות שהן, חוץ מן השלג שהוא צריך למעך את חללו עד שיהא כמו הכפור, וכל אלו אפילו מדדן בכלי ונתנן למקוה, ולא לעשות מהן מקוה בתחלה אלא שהן מצטרפין לשיעור מקוה שהרי שנינו ואלו מעלין ולא פוסלין השלג והכפור וכו' ומסתברא דבעינן רוב מקוה מים כשרים עכ"ל. הרי מפורש שפוסק כת"ק, וא"כ איך כותב הב"י ד"מבואר בדבריו שאם עשה כל המקוה מהם פסול אפילו בשלג אי מדדו בכלי ומשום שאוב".
איברא דנקטו רבים מהאחרונים (עיין שו"ת בית שלמה ח"ב סי' ס"ב, לחו"ש ס"ק ס"ב, דברי מלכיאל ח"ג סי' ס"ז ועוד), דהראב"ד פוסק כת"ק, דרק מצטרף אך אינו כשר בכולו.
ועיין שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (ח"ד דפוס פראג סימן קצ"ג), דכתב ואלו מצטרפי' לשיעור מקוה השלג והברד והכפור והגליד והטיט הנרוק שהפרה [שוחה] ושותה מהן וכלן [משערין] בכמו שהן ובלבד שימעך חלל השלג שיהא ככפור, ואפי' מדדו בכלי ונתנו במקוה מצטרפי' ובלבד שיהא רוב המקוה כהלכתן. נשלמו דיני מקוה שסידר הרב ר' אברהם בר דוד אב ב"ד. הרי דנוקט בדעת הראב"ד דרק מצטרף.
אך נחלקו האחרונים היכא דהפשיר (בלא שאובין), ובלשון הראב"ד במהדורות הראשונות מפורש דאף היכא דהפשיר הר"ז פסול, הואיל ובשעת נפילה לא היה ראוי לטבילה (ולא הובא בב"י, וכנראה דלא היה לפניו מהדורות אלו). וכתב המהרש"ם (ח"א סי' ר') דכ"כ להדיא בספר האשכול בדעת הראב"ד[9], דאפי' לכשיפשיר פסול[10]. אבל החת"ס (סי' ר') כתב דמודה הראב"ד היכא דהפשיר, ולכאורה כך צריך לנקוט, מדחזינן שבמהדורא האחרונה מחקה הראב"ד.
העולה: דהב"י נוקט בדעת הראב"ד דבכולו שלג המקוה פסול משום שאובין (ויל"ע מה יאמר לכשיפשיר?), אבל כשאין פסול שאובין כשר לטבול בו. ורבים מהאחרונים ס"ל דהראב"ד פוסק כת"ק, דשלג כשר רק להשלים, אבל לטבול בכולו פסול, והיכא דהפשיר נחלקו אחרונים, ובאשכול מפורש שפסול.
והנה, יל"ע בהא דמהני לראב"ד בשלג להשלים ואינו נפסל בשאיבה, משום שאין דינו כמים אלא כשאר משקים, אבל בכולו פסול. וקשה, איך מצטרף כיון שהוא פסול, ולא דמי למי פירות, דהא הכא אין כאן ביטול כיון שניכר[11]. מיהו הא יש לשאול על דין טיט הנרוק, שמבואר להדיא בגמ' בסוכה (י"ט) שפסול לטבול בו ומשלים. וצ"ל כיון שאין זה דין באיסור והיתר אלא בגדרי הכשר, ובכה"ג אפשר דאף בניכר מהני, וכמו דמהני בסכך פסול להצטרף לכשר אף שניכר הפסול.
אך צ"ע, דא"כ כל דבר יהיה אפשר להשלים איתו, כגון עצים ואבנים, ונימא רובו ככולו (כמו דבאמת אמרינן גבי סוכה), כיון דס"ס יש כאן מ' סאה, ומ"ש בלוק קרח מבלוק אבן (לראב"ד). וראיתי בשו"ת בית שלמה (ח"ב סי' ס"ב) שכתב דשלג מצטרף כיון שתולדתו מן המים, וצ"ב.
ובזכרון שמואל (סי' פ') כתב דהחיסרון בטיט הנרוק הוא לא משום שהוא דבר "פסול", אלא שא"א לקיים בו דין "טבילה", ולכך שפיר מצטרף (ויש לדון בדבר טובא). ולפ"ז בשלג צ"ל ג"כ דהראב"ד ס"ל כדברי רבינו שמחה דהחסרון בשלג מדין טבילה (וזה דלא כהזרע אמת, דס"ל דהוי מקוה כשר, אלא כעין סברת הרא"ה הנ"ל).
מיהו צ"ע מדימוי הגמ' לסוכה, דהא התם בסכך פסול הוא פסול בעצם (וק"ו אם נפרש את הגמ' כהסבר התוס' דקאי על אויר, דודאי קשה טובא).
ואולי אפשר לומר, בהקדים ביאור דברי הגמ' דמהני דין רוב לסכך פסול, דטעמא משום ד"סוכה תהיה לצל יומם" מתקיים שפיר בסכך פסול, אלא ד"הלכה" היא דבעינן גידולו מן הארץ ואינו מקב"ט, ולכך כלפי "הדין" מהני רובו ככולו (כלומר, דבעינן סכך וזה שפיר מתקיים בפסול, וכלפי הדין מהני רובו ככולו, וגם הוי רובו מתוך כולו – כלומר דהוי "סוכה", ומתוכה רובה בהכשר).
ועיין חתם סופר בתשו' או"ח (סי' קפ"ג), דכללא כייל דביטול אינו מועיל להפוך את מהות הדבר, ומועיל רק לסלק את האיסור. עיין שם לענין אתרוג המורכב, וזה לשונו: מה ענין ילדה בטלה בזקנה לכאן, התם לענין ביטול איסור מיירי ולא שישתנה הפרי ויעשה מאגוז תפוח. עיין שם שהביא הוכחה על זה, דביטול מסלק רק את האיסור ולא שיהא נחשב מהותו כמו הרוב.
וה"נ לעניין טיט הנרוק, שפיר שייך לקיים בו "מעשה" טבילה, וכן בשלג (ודלא כרבינו שמחה), אלא דמ"מ לדינא דברים אלו פסולים, וע"ז שפיר מתקיים דין רובו ככולו. ושו"ר בשו"ת ויען יוסף (פפא) או"ח סי' ש"ע ושע"א[12].
♦
ו. שיטת הרז"ה
הראב"ד דקדק מלשון "צאו והביאו לי שלג ועשו לי מקוה בתחלה", דאף בשאוב משלים למ' סאה[13]. ותמה הרז"ה מניין שהביאו ע"י כלים, דילמא הכל היה בהמשכה, א"נ הביאו השלג על גבי טבלא שאין לה לבזבז וכו'. ומסיק הרז"ה: הילכך אין לנו מאותו מעשה שום ראיה לומר שאין השאובה פוסלת בשלג. ונראה לנו שדינו כדין המים בין לפסול בין להכשיר.ותמהו ע"ד במש"כ "בין לפסול", דא"כ אמאי ת"ק אומר דאינו פוסל. וביאר הגרעק"א (שם בגליון הראב"ד) דכ"ז כתב הרז"ה באנשי מידבא, דכיון דס"ל דכשר בכולו א"כ דינו כמים ופוסל, אבל לת"ק אה"נ, כיון דאינו פוסל לא מהני רק להשלים. ויש להעיר דבספר האשכול כתב דלרז"ה אנשי מידבא לא פליגי את"ק אלא ס"ל דל"ג רבנן פסול ג' לוגין בשלג (ורק ברובו גזרו), וכ"כ מדנפשיה החזו"א (תניינא סי' ו' סק"א).
והש"ך (ס"ק ע"א) כתב שהב"י הביא בשם הרז"ה שאין טובלין בשלג רק אם ריסקן למים. ותמהו עליו האחרונים (דברי מלכיאל הנ"ל, דברי חיים אות מ"ב ועוד), חדא דלא נמצא כן בב"י, ועוד דהא מסיק הרז"ה: "שדינו כדין המים" בין לפסול בין "להכשיר", א"כ מבואר דס"ל דשלג כשר כמות שהוא (ובדב"ח שם כתב דהש"ך, שכתב שהרז"ה מן האוסרין, לא הי' לפניו ספר השגות הרז"ה רק מה שמועתק בב"י ז"ל, אבל בהשגות הרז"ה שבדפוס כתב וכו').
ונחלקו אחרונים בדעת הרז"ה דפסל בשלג שאוב, אם כונתו לפוסלו דוקא בעודו שלג, אבל לכשיפשיר כשר, דפנים חדשות באו לכאן, אי נמי הפשרה חשיבא כהמשכה, או דילמא כיון דדינו כמים הרי חל עליו שם פסול ותו לא פקע. ובפשטות קשה לומר דס"ל דלכשיפשיר כשר, דא"כ היינו מש"כ הראב"ד בשיטת רבי ישמעאל, וא"כ לדינא במאי פליגי.
העולה דשיטת הרז"ה, דשלג נפסל בשאיבה (ונחלקו אחרונים אי שרי לכשיפשיר), ובעודו שלג בלא שאיבה משמע מדבריו דשרי לטבול בו. וצ"ע דעת הש"ך דפסל עד שיפשיר.
♦
ז. שיטת הראשונים במרדכי
כתב המרדכי בס"פ במה טומנין: מעשה בא לפני רבי שמריה משפירא, באדם אחד שאנס אשתו והטביל אותה בשלג שאינו מפושר ומחזיק מ' סאה, והורה רבינו שמחה (י"ג רבינו שמריה) שעלתה לה טבילה, וראיה ממסכת מקואות [פ"ז מ"א] דתנן השלג והברד מעלין המקוה ולא פוסלין, אלמא מותר לטבול בשלג, וליכא למימר דבהופשרו קא מיירי, דאז פשיטא דהוי כמו שאר מים, [וכ"כ רבי ברוך ממגענצא]. והר' אליעזר מביה"ם מפרש ההיא דמסכת מקואות שהבאתי איירי, שהופשרו, והא קמ"ל דאין דין שאובין עליהם. הגה"ה וגם רבינו שמחה התיר בתחלתו ולבסוף חזר בו, כי אי אפשר שכל השלג העולה למ' סאה יגיע בבשרה, ועוד דאמרינן אין מטבילין בכיפין, וגם ליטול ידים בכלי מלא שלג המחזיק רביעית כך הדין עכ"ל.נמצא דאיכא ג' שיטות, דלרבינו שמריה ור"ב ממגנצא, שרי לטבול בשלג כמות שהוא. לר' אליעזר מביה"ם, אסור, ואפי' אינו מצטרף אלא לאחר שהפשיר[14] (ולא מצאנו עוד שיטה כזאת בראשונים). לרבינו שמחה משמע דבעצם המקוה כשר (כמו שסבר בתחילה), אלא דא"א לטבול בו בפועל, כיון שאין מ' סאה נוגע בכל בשרו (ובב"י תמה ע"ד מה החיסרון בזה שאין כל גופו נוגע "בכל" המ' סאה ומה השייכות לכיפין. והחזו"א תנינא ו' ג' ביאר בפשיטות שבהכרח שיהיו בשלג אוירין כיון דהוא מוצק[15]. ולכאורה זו טענה אלימתא, וצ"ע מה יענו ע"ז הראשונים דס"ל דמהני טבילה בשלג. ושו"ר בקהלות יעקב בטהרות סי' נ"ט שכתב דפסול כיפין הוא דוקא כשזה באויר, אבל אם הוא "מונח" אין פסול של כיפין, והוכיח כן ממתני' פ"י מ"ד).
[ויל"ע במש"כ רבינו שמריה ד"ליכא למימר דבהופשרו קא מיירי, דאז פשיטא דהוי כמו שאר מים", הא לכאורה צדקו דברי ר"א, דקמ"ל שאין עליהם פסול שאובין. ולכאורה מוכח מכאן דס"ל לרבינו שמריה דלת"ק שלג פוסל בשאובין, ומתני' מיירי באינם שאובין. וא"כ צ"ע אמאי קתני ואינם פוסלים, דפשיטא דאינו פוסל, דמהכ"ת לומר כן].
ובבית יוסף כתב ומשמע לי דפשטא דמתניתין ודברי הפוסקים לא מוכחי כלל כדברי ה"ר אליעזר דודאי בלא הופשרו מיירי וכו', וגם על סברת רבינו שמחה תמה, הילכך דברי רבינו שמריה נראים בעיני, ומ"מ אין להקל לעשות מעשה באיסורא דאורייתא נגד ה"ר אליעזר ורבינו שמחה. ומיהו לעניין נטילת ידים דרבנן, נראה דשפיר יש לסמוך על דברי ה"ר שמריה, כיון דפשט המשנה ודברי הפוסקים מסייעי ליה.
ולשיטות דשלג פסול, יל"ע מדברי התוספתא בטהרות, הובאו בגמ' (נדה יז), דמהני השקה לשלג, אלמא דשלג חשיב מקוה כשר, אי לא דנימא דהנידון שם הוא בשאובה. ולרבינו שמחה אפשר דניחא, ואף לסוברים בדעת הראב"ד דרק לכשיפשיר כשר נמי ניחא קצת, די"ל דעכ"פ מהני השקה לעניין מיעוטו (וחידוש הוא, וא"כ גם טיט מהני מדין השקה, עיין לקמן במה שדנו איך מיעוט פסול מצטרף). אבל לר"א מביה"ם, דאפי' להשלים אינו כשר אלא אחר שהפשיר, א"כ צ"ע לאיזה עניין מהני השקה לשלג. ושו"ר בשו"ת משנה הלכות (ח"ב סימן א') שעמד בזה וציין למג"א (סימן ק"ס ס"ק ט"ז) שהביא פלוגתא דשו"ע וש"ך אי שרי לטבול בשלג, ורמז לגמ' בנדה הנ"ל, דמוכח כשו"ע.
והנה, הרא"ש בסימן א' כתב דמקוה שלם שנתן סאה שאובין ונטל אפי' אלף פעמים כשר: "ואין צריך להביא כולם דאף בלא ראייה סברא הוא דהא בהשקה נעשו זרועין להטהר מטומאתם, והוא הדין להטביל בהן". וידוע דדעת הרשב"ם, הרי"ד והראב"ד, דס"ל דנפסל ברובו, וע"כ צ"ל דס"ל דמהני השקה לעניין ליטהר מטומאה, מ"מ אכתי אינו מקבל שם מקוה לטהר אחרים (וסברא זו הוזכרה ברמב"ן ביבמות). וא"כ י"ל דה"נ ס"ל דהסוגיא בנדה מיירי רק לעניין לטהר את השלג, אבל לעניין שם מקוה אין עליו.
♦
ח. דעת השו"ע והרמ"א
בשו"ע בסעיף ל' כתב דמותר לטבול בשלג וברד וכו' שאובין, וזה דלא כהרמב"ם שלא התיר אלא בשלג. וכן בסעיף ל"א התיר השו"ע שאובין שהוגלדו, ולכאורה זה דלא כהרמב"ם. אמנם אין זה מוכרח, משום שלא איתברר טעמו של הרמב"ם שדוקא שלג, אי משום דאיכא פסול שאובין באינך, או משום דמהני טבילה דוקא בשלג עצמו ולא בברד. ואי נימא דהחיסרון הוא משום שאובין, א"כ ה"ה גם בשאובין שהוגלדו (מיהו י"ל דרק בעודו קרח פסול, אבל לאחר שהופשר פנים חדשות באו לכאן, וה"נ בקרח שהוגלד פנים חדשות באו לכאן, ונפקע פסול שאיבה), אבל אם החיסרון הוא משום שא"א לטבול בברד, אבל לאחר שהופשר כשר, א"כ לק"מ משאובין שהוגלדו.ובעיקר מה שלא חש השו"ע לרמב"ם לעניין ברד וכו', י"ל בתרי אנפי, או משום שהרמב"ם יחידי בחילוק זה ולכך לא חש לו (וקצת צ"ב דהו"ל לנקוט כדרך האמצע, דלרא"ש הכל שרי, למרדכי הכל אסור והרמב"ם ממצע). ויותר נראה דבשו"ע רוח אחרת היה עימו, וס"ל דמה שנקט הרמב"ם שלג לאו דוקא הוא אלא העתיק את המשנה כצורתה, דמעשה שהיה כך היה (ואפשר שהכריע כן בצירוף זה ששאר הראשונים לא חילקו בכך).
ושם פסק דשלג שאוב לא רק שמצטרף אלא אף אם כולו שלג הר"ז כשר, והרמ"א כתב דיש למעך החלל (וכמש"כ הרא"ש), ויש מחמירים שלא לטבול בשלג עד לאחר שנימוח, וטוב להחמיר לכתחילה. ותמהו האחרונים דסותר את דבריו בב"י (דאין להקל באיסור דאורייתא). והבנת רוב האחרונים היא דע"כ צ"ל דחזר בו בשו"ע ופסק להקל (ומצינו בהרבה מקומות כיו"ב).
אלא דצ"ע, שבאו"ח (סי' ק"ס סי"ב) פסק לגבי נט"י דצריך שירסקן עד שיהיו מים, וא"כ יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. והמג"א (ס"ק ט"ז) פירש דמש"כ לגבי נט"י שירסקן עד שיהיו מים קאי אנטילת ידים, אבל לגבי טבילה א"צ שיהיו מים. והכנה"ג כתב דגבי נט"י מיירי היכא דאפשר, משא"כ במקואות, מיירי בשעת הדחק (ואין זו אוקימתא, אלא כך היא המציאות בדר"כ, דבמקוה הרוצה לטבול בשלג אינו אלא בשעת הדחק, וגם טורח גדול הוא לרסק את כל השלג, משא"כ לגבי נט"י), וע"ע בשו"ת כנסת הגדולה סימן מג.
אבל בפרי דעה (שפ"ל ס"ק ע"א) כתב בחד שינויא, דאולי כונת השו"ע לפסוק כרבינו שמחה, ומש"כ דהמקוה כשר, היינו לכשיפשיר. ודקדק כן, דאי נימא דפסק כהרא"ש א"כ למה לא כתב דצריך למעך חללו. ובשו"ת זרע אמת ח"ג (על סימן ר"א) כתב כעי"ז, ונפ"מ שאפשר להפשירו ע"י מים חמים ולא נפסל מדין ג"ל, וקמ"ל דפסק כרבינו שמחה (דאילו לר' אליעזר מביה"ם, דפסול מדינא, א"כ אסור להפשירו במים, דא"כ הוי ג"ל מים שאובין קודם שהוכשר למקוה, וכמש"כ הפת"ש בשם התולדות יצחק. וקמ"ל כרבינו שמחה, דהמקוה כשר אלא שבפועל א"א לטבול בתוכו).
והנה, הב"י אחר שהביא את דברי המרדכי, כתב ומשמע לי דפשטא דמתניתין ודברי הפוסקים לא מוכחי כלל כדברי ה"ר אליעזר דודאי בלא הופשרו מיירי דאי הופשרו פשיטא דהוו כשאר מים ופוסלין את המקוה אי שאובין נינהו דדוחק לומר שאחר שנתנן במקוה הופשרו "ובהדיא תניא בתוספתא (מקואות פ"ה ה"ו) עיגולי שלג המשוקעים בבור הרי אלו מעלין ומשמע ודאי דבעודם עיגולים קאמר דמעלין ואף על פי שלא הופשרו ומהכא נשמע שאין צריך שכל מי ארבעים סאה יגעו בבשרה ודלא כרבינו שמחה שמצריך כן", עכ"ל. הנה חזינן מדבריו דהוא מקשה על רבינו שמחה מעיגולי שלג, ולכאורה לא מובן מאי קשיא ליה, הא עיגולי שלג מיירי רק לעניין להשלים, וא"כ שפיר דמי דעלתה לו טבילה מחמת המים שהגיעו לכל מקום. ומוכח דס"ל לב"י דלדעת המרדכי א"ז רק פסול "טכני", אלא דבעינן שכל המ' סאה ייהו ראויים להגיע לכל מקום בגוף (וכמשמעות המשך דבריו, דהקשה על המרדכי מאי שייטי טובל בכיפין להכא, ואה"נ דהחזו"א שהבאנו לעיל הבין דכונת רבינו שמחה לפסול משום שבפועל לא מגיע לכל מקום, ותמה על הבנת הב"י). וזו לכאורה ראיה אלימתא נגד הסבר הזרע אמת דהשו"ע פסק כרבינו שמחה והמקוה בעצם כשר.
והנה, הרמ"א הוסיף על דברי השו"ע דימעך חללו, אבל בדפוס מכון ירושלים הגירסא בשו"ע השלג "שמיעך חללו", וציינו דכן היא הגירסא בדפוס ראשון (שנדפס בחיי המחבר), ובדפוס קראקא (שהיה לפני הרמ"א) הושמטה מילה זו ולכך הוזקק הרמ"א להגיה. והעיר הרב עוזי נתנאל דלפ"ז ג"כ מוכח דהשו"ע פוסק דלא כרבינו שמחה, דהא למבואר לעיל בהבנת הב"י בכונתו א"כ לא מהני מידי מה שימעך גם לעניין להצטרף עד שיפשיר. וא"כ א"א לומר כמש"כ הפרי דעה, דכונת השו"ע להכשיר רק לכשיפשיר.
ובהכרעת הדין למעשה בטבילה בשלג, דעת הש"ך להחמיר, וכ"פ בחת"ס ובאבנ"ז סי' רפ"ד וכ"ד הגר"ז באו"ח, וכ"כ החיד"א בברכ"י דאין לעשות מעשה בשלג שלא הפשיר, וכ"ד מהריק"ש. אבל דעת הדברי חיים אות מד דנקטינן לדינא דמותר לטבול בעודו שלג, ויש לסמוך ע"ז בשעה"ד, וכן מתבאר מדברי המג"א והכנה"ג הנ"ל (מלבד דברי הרמ"א המפורשים).
♦
ט. אי שייך מקוה "כשר" ואסור לטבול בו
ולעיקר מה שנקטו הפרי דעה והזרע אמת דהמקוה כשר אף שבפועל אי אפשר לטבול בו, ראיתי בשו"ת הר צבי (יו"ד סי' קע"ב) דכתב ביסוד הנידון שמקוה שפסולו הוא רק משום טבילה דא"א לטבול בה, אי כשר להשקה, תלי בפלוגתא דהרשב"א והרא"ה בדין מקוה שיש בו מ' סאה אלא שמימיו מרודדים וא"א לטבול בו, דלרא"ה פסול ואסור להוסיף עליו מים שאובין כיון שבפועל א"א לטבול בתוכו, ולרשב"א כשר ומותר להוסיף לו שאובין. וה"נ לעניין מקוה שלג שא"א לטבול בתוכו א"כ תלי בהא.ולדינא, החת"ס בתשובה (סימן ריב) לא חש לשיטת הרא"ה, אבל בגליון שו"ע בסנ"ב משמע דהוא חושש לו. ובספר גנת וורדים (יור"ד, כלל ד סימן א) הכריע בזה כדעת הרשב"א, אולם בספר דברי אמת[16] חייש לשיטת הרא"ה.
ומהמבואר (בנדה יז) דיש דין השקה לשלג, מוכח לכאורה דסובר הרא"ה דשלג כשר לטבילה, דאל"כ לא תיהני ליה השקה, דאף דא"א לטבול בו כשר להשקה, מיהו לדבריו בקרח אה"נ דפסול להשקה.
♦
י. הכרעת הדין בשאובה שהוגלד
ודע דבתשובת הרא"ש (הובא בב"י) הביא את התוספתא דשאובין שהוגלדו מותר להקוות עליהם, דקמ"ל דפקע מיניהו שם שאובין, וכמו שפסק בשו"ע סעיף ל"א. אבל הסמ"ג כתב דלפמש"כ השאילתות שאם היה כל המקוה מים שאובין שהומשכו לא פוסלין כדין ג' לוגין ולא מטבילין בהם עד שירבו עליהם מי גשמים ארבעים סאה, ונימוחו הוי כהומשכו, וא"כ קמ"ל רק דמקוין עליהם. ולפ"ז כתב הגידולי טהרה (בחלק השו"ת), והלחם ושמלה דיש לחוש לדעת השאילתות, ואין להכשיר בשרובה שהמשיכוהו.ויל"ע בזה טובא, דהסמ"ג לא קאמר דלדעת השאילתות הר"ז פסול, אלא דלשיטתו יתכן פרוש אחר לתוספתא, והיינו דאין מקור לדין זה, אבל לעולם ודאי שאפשר לומר שפיר דהשאילתות ס"ל דכשר. ובפרט אי ס"ל כהרא"ש והרמב"ם, דאין דין פסול שאיבה בשלג, לא רחוקה היא לומר דאף שאובה שהוגלדה ליכא בה פסול שאיבה. ובפרט אחר שפסקו כן רבותינו בעלי השו"ע, וכל שאר נו"כ והאחרונים לא מצינו שפקפקו או העירו בזה, מנלן לחדש חומרא ולחשוש לזה, ובפרט דהכא לכל היותר הוי המשכה בכולה, דנקטינן דהוי חששא דרבנן.
♦
יא. סיכום העולה לדינא
עכ"פ העולה לדינא, דהרוצה להביא שלג למקוה בכלים ולהניחו במקוה ולהמתין לכשיפשיר.לדעת הרמב"ם (אורחות חיים וכל בו) ורא"ש ור' אליעזר מביה"ם שרי, וכן דעת הב"י בראב"ד, אבל לאשכול בדעתו הרי זה פסול לכשיפשיר [ובהגהות מרדכי שם מפורש בשם הר"ש מבונברק דשלג דינו כאוכל ולכך פסול, ולפ"ז גם אין בו פסול שאובין].
ובדעת רש"י, אי ס"ל דהלכה כת"ק, א"כ ליכא פסול שאובין, ואי כרבי ישמעאל, א"כ תלי ברא"ש הנ"ל. לרז"ה הרי זה פסול.
ובדעת רבנו שמריה דהשלג דינו כמים, יל"ע אם הוא נפסל בשאיבה, ואין לנו גילוי ברור בזה, והסברות שכתבו החת"ס והלחו"ש, שהבאנו דבריהם לעיל בדעת הרא"ש, שייכי נמי אר' שמריה, אך מ"מ אין לנו גילוי ברור מה דעתו. ועיין שו"ת רב פעלים (ח"ב יו"ד סי' כ"ד) דדקדק בלבוש דלר' שמריה פסול, אבל הר"פ גופיה נוקט דכשר, דאפי' נימא דבעודו שלג נפסל בשאיבה, הא לאחר שנפשר י"ל דפנים חדשות באו לכאן.
והנה, כל האחרונים שהזכרנו לעיל שחששו להחמיר בדין טבילת בשלג, מודים דאם הביאו כשהוא שלג הר"ז כשר לכשהפשיר, ואף הרמ"א לא החמיר אלא לעניין טבילה בשלג, כן מוכח בש"ך הנ"ל, וכ"מ מדברי כל האחרונים. ועיין להחיד"א בברכ"י ובפתח עינים (מקואות) דעשה מעשה בירושלים שהביאו שלג למקוה ואחר שהפשיר הר"ז כשר. ולכן מעיקר הדין ודאי דהר"ז כשר.
♦
יב. איך ניתן לצאת אליבא דכו"ע
אלא דמ"מ במקואות משתדלים לעשות שיהיה כשר אליבא דכו"ע, וכמש"כ הרשב"ץ (ח"א סי' יז ד"ה תשובה, הובא בב"י סוף סעיף מ"ד), וא"כ צריך לדעת כיצד ניתן לעשות מקוה משלג היכא דא"א ע"י גשמים ויהיה כשר לכו"ע (מכאן ואילך נסתייעתי רבות מתשובה שהמציא לידי הגר"מ שניידר שליט"א, ותודות לו).והנה, עיקר הקושי הוא איך לצאת ידי שיטת האשכול בדעת הראב"ד, דאף לכשיפשיר פסול כיון דמעיקרא היה פסול (דדינו כאוכל), וכן דעת הרז"ה דיש בו פסול שאובין.
והנה, בדעת הראב"ד הדבר צע"ג, דהא בגמ' בכורות מבואר דהחסרון בנהרות שרובם מהפשרת שלגים הוא מטעם זוחלים, הא בלא"ה כשר, ומפורש שם דבאשבורן כשר. ולראב"ד קשה, דכיון שהיה זה שלג מעיקרו, נשאר בפיסולו.
וע"כ צ"ל דלא קאמר הראב"ד, אלא שבא למקוה בעודו שלג, אבל אם היה במקום אחר, והופשר ועבר למקום אחר בתור מים הר"ז כשר. וכ"כ הגר"ד מקרלין בספרו שאילת דוד[17], וכ"כ בפשיטות חזו"א מקואות תנינא קל"ג ב'. וכן הורה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל לר"מ שניידר שליט"א ע"פ סברא זו.
וא"כ כשמניחים את השלג ע"ג גג המקוה ומשם הוא זב לאוצר, שפיר דמי. [ואף שלא ימלט דכשיורדים המים שנמסו מהשלג לאוצרות, עדיין מעורבים בהם פצפוצי שלג, וא"כ לא שייכת בזה סברא הנ"ל, לק"מ, דהדבר פשוט דמכל מקום דהרוב הם מים ממש, ולהשלים לרוב מודה הראב"ד דמשלים][18].
אלא דאכתי פש גבן לברר איך לצאת יד"ח הרז"ה, דס"ל דאיכא פסול שאובין בשלג (ובמציאות הוא דבר בלתי מציאותי להמשיך (ר"ל לעשות המשכה) שלג מהחרמון עד גג המקוה).
אך אפשר לקיים ולהכשיר את המקוה אף לשיטתו, על ידי זה שיביאו את השלג בכלי בלי בית קיבול, על דרך שכתב הרז"ה להביא בטבלה שאין לה לבזבז, ובאופן זה יצאנו כל הדעות.
אמנם יש להעיר על זה, דהא מבואר בשו"ע בסעיף ל"ט דמים שהובאו בידי אדם למקוה, אפילו בלי כלים, פסולין, וכן בסעיף מ' כתב המחבר דאין להקל לעשות מקוה לכתחילה ולהביא מים בכלי מנוקב. וא"כ ממה נפשך, אם באנו לחוש לדעת הרז"ה דאיכא פסול שאיבה בשלג, הרי גם כשיביא בכלים שאין בהן קיבול פסולין כיון שבאו בידי אדם, ומה הועלנו.
ויכולים היינו לומר דכיון שכל מה שאנו עושים כן הוא כדי לחוש לדעת הרז"ה, ואיהו גופי' מכשיר בכך, כמבואר בדבריו להדיא שכתב להביא בכלים בלא לבזבז, ממילא אין לנו לחוש יותר ממה שהרז"ה החמיר בעצמו. ועל דרך זה כתב הבית שלמה ביו"ד (ח"ב סי' ע"ו) ומדמה לה למש"כ הש"ך ביו"ד סוס"י נ"ד ע"ש.
♦
יג. סדר עשיית השלג בהידור הלכה למעשה
וכעת נביא בס"ד סדר עשיית מקוה משלג, כפי שנעשה ע"י המרכז הארצי לטהרת המשפחה בקיץ תשע"ב, בהבאת שלג מהחרמון.ראשית, מחפשים בהר מקום שהשלג היה שמור ממגע ידי אדם, כדי שלא יהא חשש שאספו שלג לתוך כלים והחזירוהו למקומו [והמכונות שגרפו את השלג לצדדים – המפלסות, ראינו שאין בהם חשש כלי קיבול], ועוקרים את השלג עם קילשון - כמין מזלג גדול - שאין בו מקום קיבול כלל, או לוקחים בידיים, וממלאים את השלג לתוך שקים שנעשה בהם חורים גדולים יותר מכמוציא רימון בכל הארבע פינות, ואף בתחתיתו באמצע עושים חתך לאורך, כדי שלא יהא חשש כלי כלל וכלל, ומהני לשיטות הפוסלות להביא בכלים.
כמו כן, נזהרים שלא להניח את השקים על הקרקע, רק על גבי משטחי עץ העשויים קרשים קרשים בלי מקום קיבול, כדי שאם ימס קצת מהשלג, מיד יזובו המים החוצה, ולא יהא מים שנישאו בידי אדם.
ומעלים את השקים לתוך משאית קירור שקרקעיתה שטוחה בלי בית קיבול, והמשאית תגיע קרוב למקוה, ושם מעלים את השקים ע"י מנוף וכדו' על גג המקוה, וקורעים את השקים בסכין באויר הגג, והשלג נופל על גג המקוה. וכיון שנמס השלג הוא יורד דרך צינורות חלקים, היורדים מהגג עד לתעלות ההמשכה, ומשם באים לאוצרות המקוה.
אמנם לכתחילה משתדלים מאד שלא להגיע לידי כך, דאפילו אם עושים כסדר הזה, מ"מ צריך זהירות גדולה מאד שלא יהיו ג' לוגין מים [שלפי השיעור הקטן הוא פחות מליטר אחד] נמסים בשקים או בכל מקום שהוא עד הגיע השלג לגג המקוה, דאז חלילה וחס יכול דבר זה לפסול את השלג שהביאו. וכמו שהזהיר החזו"א (סי' קל"ח) בכגון דא על עשיית מקוה מקרח ע"ש. ומי יהין בנפשו להסתכן בכך. ורק במקום ההכרח, שלא תהא ח"ו עיר בישראל ללא מקוה, נזקקים להביא שלג. [וכ"כ בחזו"א ליקוטים (ס"ס א') ד"יש להקל בשעת הדחק כדי שלא יבא לידי מכשול ח"ו, וכשיבואו ימי הגשמים ינקו את המקוה ויעשו מקוה טהרה של מי גשמים"[19], וכן הורה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל]. וראה בספר גנזים ושו"ת חזו"א (ח"א עמוד ת"ג) מכתב נפלא מהחזו"א להגר"י לנדא זצ"ל, שמשכנעו לעשות מקוה עם קרח, היות ששכונת פרדס כ"ץ בב"ב נשארה בלי מקוה.
♦ ♦ ♦