אשדוד
בעניין 'מנהגי ארץ ישראל' באירופה בכלל ובאשכנז בפרט
בירחון האוצר גליון מ"א בעמ' קס"ו - קס"ז (בתוך המו"מ שהיה ביני ובין ידידי עוז, הרה"ג ר' אהרן גבאי נ"י, בענין ברכת נר של יו"ט באיטליה) הבאתי כמה דוגמאות למנהגי אשכנז שנראה שמקורם במנהג ארץ ישראל הקדמון, והרב גבאי בתשובתו (שם עמ' קס"ח-קע"א) פקפק על כל הדוגמאות הללו, וכעת ברצוני להעמיד את הדברים החשובים והיסודיים הללו על מכונם ועל אמיתתם:♦
בכל אירופה וצפון אפריקה נשתמרו הרבה מנהגים ארץ ישראליים
ראשית כל יש להקדים שלדעתי ברור כשמש שלא רק באשכנז ואיטליה ורומניא (=ביזנטיון) שרדו מנהגים ארץ ישראליים קדומים, אלא הרבה מנהגים כאלו שרדו גם בכל אירופה וצפון אפריקה, ומעט גם בקהילות המזרח, ונביא כמה דוגמאות:א. הדוגמא המפורסמת ביותר היא המסורה: כידוע, בענין המסורה יש חילופים רבים בין בני א"י לבני בבל בכתיבת אותיות התורה וקריאתן, ובכל ארצות אירופה הלכו אחר מסורת א"י, כמו שכתב המדקדק ר' אליהו הבחור בספר 'מסורת המסורת' בהקדמה השלישית: "וכן החילופים והפלוגתות שבין מדינחאי למערבאי... ומדינחאי הם בני בבל ומערבאי הם בני ארץ ישראל אשר מהם אנחנו בכל הארצות האלו לפיכך אנחנו סומכין על קריאתם והלכה כמותם". ובמנחת שי בראשית א' ג' כתב: "ואנחנו סומכים על קריאת בן אשר וכן סמך עליו הרמב"ם ז"ל וכמנהג מערבאי, ומדינחאי סומכים על קריאת בן נפתלי".
ב. הניקוד: הניקוד שהתפשט בארצות המערב הוא על בסיס הניקוד הטברייני, שמקורו בא"י, ולא כמו הניקוד הבבלי (שהיה נהוג בתימן עד לפני כמה מאות שנים).
ג. שמות האותיות הנהוגות אצלנו בי"ת דל"ת זי"ן עי"ן וצד"י הם כנוסח ארץ ישראל, כמו שכתב בפי' ספר יצירה לרס"ג פ"ו, אך בנוסח בבל שמותיהם הם ב"י ד"ל ז"ן ע"ן וצ"ד (ורובם נשתמרו אצל התימנים עד היום).
ד. הפיוטים: כידוע ומפורסם, בני אשכנז וצרפת ואיטליה קיבלו את פיוטיהם של בני א"י, כמו יוסי בן יוסי וינאי והקליר, ובתקופה קדומה אמרו אותם בכל ארצות אירופה, ומעט מפיוטי ינאי ויוסי בן יוסי נשאר אצל הספרדים עד היום. ואין מקום לומר שפיוטים אלו באו דרך בבל, כי כל הפיוטים הללו מיוסדים בהתאם לנוסח א"י, והראשונים כתבו בהרבה מקומות שהקליר יסד את פיוטיו ע"פ שיטות הירושלמי, וגם פייטני איטליה ואשכנז אחזו בפיוטיהם את דרכם של פייטני א"י, כידוע.
ה. אמירת ק-ל מלך נאמן לפני ק"ש: כך היה המנהג הקדום באשכנז וצרפת ופרובאנס, וכתב בחידושי הרמב"ן ברכות י"א ע"ב בשם הרמ"ה שהוא מנהג א"י, ומקורו במדרש תנחומא בובר פ' קדושים סי' ו'.
ו. אמירת הודו לה' קראו בשמו בכל יום: כך היה מנהג אשכנז צרפת פרובאנס וקטלוניה ואיטליה ורומניא, ואמירה זו נזכרה בסידורי א"י שבגניזה ומקורה במסכת סופרים, אך בסידור רס"ג וברמב"ם וסידור פרס ליתא, ובסדר רע"ג בהרבה נוסחאות נזכרה רק בשבת (וכן במנהג ספרד ברוב כתבי היד מופיע הודו רק בשבת, וכעי"ז במנהגי אר"צ ובגדד, אלא שבהם זה נוסף לאחר ויברך דוד).
ז. אמירת שירת הים בכל יום: כך היה המנהג בכל ארצות אירופה (אולי בחלק מפרובנס וספרד לא), ובתשובות רב נטרונאי גאון סי' י"א כתב שבשתי ישיבות לא אומרים שירת הים כלל ובבתי כנסיות שבבבל אומרים אותה "בכל השבתות ובכל המועדים וביוה"כ", מוכח מדבריו שבשאר הימים לא אמרו שירת הים בכל בבל, ורק בסידורי א"י מהגניזה מבואר שאמרו אותה בכל יום.
ח. אחיזת הציצית בק"ש: מנהג זה נזכרה בראשונים מכל ארצות אירופה ומקורו במדרש תהילים פל"ה, וגאוני בבל התנגדו לזה מאוד, כמ"ש בארחות חיים סי' ל"ב.
ט. ההפטרות ג' דפורענותא וז' דנחמתא: מנהג פשוט בכל ישראל לקרוא בשבתות שלפני תשעה באב ג' דפורענותא, ובשבתות שלאחריה ז' דנחמתא, וכן הוא בכל הראשונים בני ארצות אירופה, אך מדברי הבבלי במגילה ל"א ע"א לא נראה כן, כי שם נמנו כל ההפטרות המיוחדות ואין שם שום רמז להפטרות הללו. ובר"ח אב שחל בשבת אנו קוראים שמעו דבר ה', ובגמרא במגילה ל"א ע"ב מפורש שקוראים אז חזון ישעיהו[2], ובערב ט"ב שחל בשבת אנו קוראים חזון ישעיהו, ובתשוה"ג הרכבי סי' כ"ב מבואר שקוראים אז הפטרות אחרות. וכתבו התוס' במגילה שם שמנהגינו הוא על פי הפסיקתא (שנכתבה בארץ ישראל), והרמב"ם בסדר התפילות כתב הפטרות אחרות לכל הפרשיות שחלות בשבתות אלו, ונראה שהן ההפטרות שעל פי מנהג בבל (אך בסוף דבריו שם כתב הרמב"ם "וכן נהגו רוב העם להיות מפטירין בנחמות ישעיהו מאחר תשעה באב עד ראש השנה").
י. נוסח משמח ציון בבניה. בנוסח ספרד אשכנז פרובנס איטליה צפ"א ורומניא חתימת ברכת "רחם על ציון" בברכות שלאחר ההפטרה היא "משמח ציון בבניה", וכן הוא במסכת סופרים פי"ג הי"ב (ויש גורסים שם "מנחם ציון בבניה" וכן הוא בחלק מסידורי איטליה ורומניה), אך נוסח רס"ג ורשב"נ ורמב"ם ורוב ארצות המזרח הוא "בא"י בונה ירושלים".
יא. תפילת תשע ברכות במוסף של ר"ה בלחש: המנהג המקובל היום שגם בתפילת מוסף בלחש אומרים את הברכות מלכויות זכרונות ושופרות כך היה המנהג הקדום באשכנז וצרפת ופרובאנס, וכן מוכח ממה שכתב הר"ח סוף ר"ה וספר הפרדס בשם הירושלמי שתוקעין ל' בלחש, ומוכח מזה שאמרו בלחש תשע ברכות, שהרי מקומן של התקיעות הוא בברכות מלכויות זכרונות ושופרות, אך כל גאוני בבל כתבו שבתפילת לחש אומרים רק שבע ברכות, כמבואר בריצ"ג הלכות ר"ה ובדרשת הרמב"ן לר"ה וברא"ש ר"ה פ"ד סי' ט'.
יב. אמירת כל נדרי ביוה"כ: כך היה המנהג הקדום בכל ארצות אירופה וצפ"א, אך כל גאוני בבל התנגדו לזה נמרצות כידוע[3], אך בהרבה כתבי יד מהגניזה נזכר נוסח התרת נדרים ביום הכיפורים.
יג. המנהג שאין מפסיקין בקללות שבמשנה תורה: מנהג זה נזכר ברמב"ם פי"ג מתפילה ה"ז ובמחזור ויטרי סי' רנ"ז וראבי"ה מגילה סי' תקצ"ה וסמ"ג עשה י"ט וספר המנהיג הל' סוכה וארחות חיים הלכות קריאת ס"ת סי' י' וכלבו סי' כ', ובפי' רבינו מנוח על הרמב"ם הנ"ל כתב שכן "מנהג פשוט עתה בגלילותינו". ומנהג זה הוא חומרא ע"פ הירושלמי, דלא כבבלי מגילה ל"א ע"ב[4].
יד. כתיבת "דחזו ליכי מדאורייתא" בכתובה: כן הוא מנהג האשכנזים, כמ"ש הרמ"א בשולחן ערוך אה"ע סי' ס"ו סעיף ו', וכן מבואר בכל הראשונים בני צרפת ואשכנז ופרובאנס, וכן הוא בספר השטרות לר"י הברצלוני בשטר השישי ובשטר הל"ו. ובתשובת רב האי (הובאה בספר המכריע סי' מ"ב) כתב להדיא שדבר זה בא אליהם מבני א"י, והוא מחלוקת בני מזרח ובני א"י.
טו. נוסח המשנה: כידוע יש הרבה הבדלים בין נוסח המשניות שבירושלמי לנוסח המשניות שבבבלי, ובכל כתבי היד של הגמרא מכל העולם נוסח המשניות הוא כנוסח הירושלמי ולא כנוסח הבבלי (עי' בזה במאמרו של הרב אהרן גבאי 'ר' יוסי או ר' יוסי בר יהודה. עיון בנוסח קדום במשנה השנוי במחלוקת בני בבל וארץ ישראל' המעין 231 תשרי תש"פ עמ' 13-18).
וכל זה רק חלק קטן מהרשימה המלאה[5].
והנה, על חלק מהמנהגים הנ"ל אפשר להמציא שאולי הם היו קיימים גם בבבל אצל המון העם, שהרי בהרבה מקומות בתשובות הגאונים מבואר שהרבה דברים היו רק 'מנהג שתי ישיבות', אבל בשאר בבל לא נהגו כך. אמנם, גם אם נאמר כך, עדיין רוב הדוגמאות שהזכרתי נכונות, כי על שירת הים בכל יום וכל נדרי כתבו הגאונים בפירוש שהם לא היו בכל בבל (ולא נראה כלל לומר שהיו רבים שנהגו כן והגאונים 'התעלמו' מהם). ואחיזת הציצית בק"ש גם אם נאמר שהיתה בבבל מ"מ ודאי אינו מנהג בבלי מקורי, שא"כ לא היו הגאונים מתנגדים לו כ"כ. וכן ההפטרה בר"ח אב שחל בשבת ומה שאין מפסיקין בקללות שבפ' כי תבא לא יתכן שהם מנהגי בבל, כי הם נגד הגמרא הבבלית, וכן המסורה והניקוד והפיוטים אין ספק שבאו לאירופה ישירות מא"י.
ומלבד זה מסתבר לענ"ד שבדרך כלל מנהג שתי הישיבות הוא מנהג בבל המקורי, ומנהג שאר בתי כנסיות אכן הושפע בכמה דברים ממנהג א"י. בשבת הוסיפו הודו ושירת הים ע"פ מנהג א"י, וכן בעשי"ת הוסיפו המלך עושה השלום, כעין נוסח א"י, כך שגם אם נאמר שחלק מהמנהגים הארץ ישראליים באו לאירופה ממנהג בתי כנסיות והמון העם בבבל, מ"מ מקורם הראשון הוא בא"י, כי מציון תצא תורה.
ואם לא די, בכל זה הנה לנו עדותם של רבותינו הראשונים עצמם שבענייני מנהגים אין אנו נמשכים אחר בני בבל. במגיד משנה פ"ז ממאכלות אסורות ה"ו כתב בדעת הרי"ף והרמב"ם (לגבי אכילת חלב דאייתרא שע"ג הקיבה): "ודעת ההלכות ורבינו שאין אנו נגררין אחר בני בבל במנהגות שלהם שלא מן הדין", וכן כתב הרמב"ן חולין מ"ט ע"ב: "ואע"ג דבבלאי נהגו בו איסור אנן לא חיישינן למנהגא אלא היכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג שרי", וכן כתבו הרשב"א והר"ן שם, וכן פסק בשו"ת הרשב"ש סי' רנ"א, ע"ש.
ועדיין לא פירשו הראשונים הללו מהיכן נובעים המנהגים שאינם כמנהג בבל, אך המהר"ם חלאוה בפסחים נ"א פירש זאת וכתב: "ודעת שאר המפרשים דבמנהגא לא אזלינן בתרייהו אלא בתר בני ארץ ישראל דעדיפי טפי", ובספר אוהל מועד שער איסור והיתר דרך ד' כתב באותו ענין: "אף על פי שיש אומרים שאנו נמשכים אחר מנהג ארץ ישראל".
♦
כמה סיבות שגרמו לכך שנשארו באירופה הרבה מנהגים ארץ ישראליים
בעיני רבים נראה מוזר לומר שהרבה מנהגים שפשטו כיום בכל ישראל לא היו קיימים כלל בבבל, וחלקם אפילו נגד המנהג הנזכר בגמרא, שהרי ידוע ומפורסם שתמיד הלכה כהבבלי נגד הירושלמי, אמנם כמה טעמים נכונים לדבר:א. הישוב היהודי באירופה נוסד כבר בזמן בית שני[6], וגדל ביותר לאחר החורבןו, והגולים הביאו עמם את מנהגי א"י (כמ"ש בתשובת קהל רומא שהובאה במחזור ויטרי הלכות תשעה באב סי' רס"ה על מנהג אמירת שירת הים בכל יום: "שירת הים נהגנו וכל קהילות סביבותינו וכל קהילות ספרד מיום גלות ירושלים עד עתה לומרה כל השנה בכל יום"), וכך במשך דורות רבים הלכות קהילות אלו לאורם של חכמי א"י.
ב.[7][8]נראה שלפני הכיבוש הערבי כמעט לא היה לבני אירופה וצפו"א קשר עם ישיבות בבל, כי הם היו קרובים יותר לארץ ישראל מכל הבחינות, גם מבחינה גיאוגרפית, שארץ ישראל היתה קרובה אליהם הרבה יותר מבבל, גם מבחינה מדינית, שאירופה וא"י היו זמן רב תחת שלטון רומי או ביזנטיון (או שלטון נוצרי אחר), אך בבל היתה תחת שלטון פרס, שהיו במלחמה קשה עם הנוצרים, ולא היו שיירות מצויות מהכא להתם[9]. וכפי הנראה זו היא הסיבה לכך שרק מזמנו של רב שר שלום גאון ואילך (כארבעים שנה אחרי הכיבוש הערבי) אנו מוצאים הרבה תשובות גאונים שנשלחו לצפו"א וספרד, אך מהתקופה שלפני כן כמעט אין לנו תשובות גאונים שנשלחו לארצות הללו.
וכמו שמהכיבוש הערבי ואילך היה לגאוני בבל קשר חזק עם הארצות המוסלמיות (צפו"א וספרד) אך כמעט לא היה להם קשר עם הארצות הנוצריות (אשכנז ואיטליה ורומניה), כך מאותה סיבה לפני הכיבוש הערבי כמעט לא היה לגאוני בבל קשר עם כל ארצות אירופה וצפו"א, כי אז כל הארצות הללו היו ארצות נוצריות לכל דבר.
ומאידך, כמו שבסוף זמן הגאונים היה לבני ארצות אדום קשר עם ארץ ישראל (כמו שהביא הרב גבאי במאמר על הירושלמי האשכנזי בהערה הרבה מקורות המעידים על הקשר בין א"י לאשכנז בזמן הראשונים, וכן כתבתי אני במאמרי בירחון האוצר גליון ל"ז, והוספתי מקורות גם על זמן הגאונים), כך לפני הכיבוש הערבי היה לכל ארצות אירופה וצפון אפריקה קשר עם חכמי א"י.
וגדולה מזו, נראה שבזמן רב יהודאי גאון אפילו התלמוד בבלי עדיין לא הגיע לספרד!! שהרי בספר העיתים סי' קע"ט כתב בשם רב שמואל הנגיד שנטרונאי נשיא בר חכינאי כתב לבני ספרד את התלמוד מפיו שלא מן הכתב, ונראה שהוא הנזכר באגרת רב שרירא גאון בזה הלשון "ובתריה מלך רב מלכא בר רב אחא בשנת תתרפ"ב והוא אחתיה לרב נטרונאי נשיא בן זבינאי בפלוגתא על זכאי בר מר אחונאי דהוא נשיא קמי הכי כמה שנין, ואתכנשו תרתין מתיבתא עם זכאי הנשיא ועברוה לנטרונאי, ואפטר רב מלכא לגן עדן ורב נטרונאי נשיא אזל למערב", נמצא שהתלמוד הבבלי הגיע לספרד רק בשנת תתרפ"ב לשטרות (ד'תקל"א ליצירה), ואילו רב יהודאי גאון מלך בשנת תתרס"ז לשטרות (ד'תקט"ז ליצירה).
ג. במשך מאות שנים ארץ ישראל היתה המרכז הגדול שעיני הכל היו נשואות אליו, שם היה הסנהדרין ועיבור השנים ושם נתחברו המשנה והברייתות והירושלמי ורוב המדרשים. וגם בבבלי אמרו שלגבי כמה דברים "אנן כייפינן להו", ואמרו "חד מינייהו כתרי מינן", וגם בסוף זמן האמוראים הכריעה הגמרא כמה דינים על פי מה ש'שלחו מתם' (וטעם זה נכון גם על הרבה קהילות במזרח). ואף שבהקדמת הרמב"ם כתב שהוראות התלמוד בבלי פשטו בכל ישראל, לדעתי דבר זה היה זה רק כמה מאות שנים אחר חתימת התלמוד.
♦
מנהגי ארץ ישראל שהיו רק בארצות הנוצריות
באמת קשה לקבוע בבירור באלו ארצות שרדו הכי הרבה מנהגים ארץ ישראליים, כי יש מנהגים ששרדו רק ברומניה ואיטליה, ויש שרק באשכנז, ויש שרק בספרד, ויש שרק בצפון אפריקה, והמנהגים רבים מאוד מאוד ומקיפים את כל תחומי היהדות, אך לעת עתה הרושם שלי הוא שבארצות הנוצריות של אירופה שרדו מנהגים ארץ ישראליים הרבה יותר מבארצות המוסלמיות, ובאיטליה ואשכנז יותר מצרפת ופרובאנס, ואצל הרומניוטים יותר מכולם (נוסח התפילה שלהם מלא על גדותיו בהשפעות ארץ ישראליות, בפרט בשבת ומועדים, וכן ההפטרות שלהם הן שריד מן ההפטרות של המחזור הקריאה התלת שנתי כמנהג א"י הקדום), אך במסגרת זו לא אוכל להאריך בזה יותר מדאי, ונסתפק בדוגמאות שנדון בהם להלן[10].רק אזכיר שוב מה שהבאתי במאמרי בגליון מ"א שר' יעקב קאפיל הלוי אב"ד וורמיישא כתב בקובץ שומר ציון הנאמן שנת תר"ז מכתב ט"ו (עמ' כ"ט): "שבקהלה זו היו נוהגין בדין א' כנגד הנאמר בפירוש בש"ס בבלי... אמנם בש"ס ירושלמי מבואר כמו שהיה המנהג כאן". וכן הבאתי מה שכתב הגר"מ להמן בפי' מאיר נתיב על פי' הרש"ס לירושלמי ברכות פ"ב ה"ו הערה ט"ו ששמע מרבו ר' יעקב קאפיל הנ"ל שבפנקס קהילת וורמייזא כתוב: "שהגאונים שישבו על כסא ההוראה בעיר גרמיזא בימים הקדמונים הנהיגו את העם על פי הירושלמי בענין שגם חתן כונס את האלמנה פטור מק"ש", ומנהג זה מבואר גם בספר מנהגות וורמיישא, ע"ש.
ועתה נבוא לדון בדוגמאות שהזכרתי במאמרי הנ"ל.
♦
נוסחאות תפילה ארץ ישראליים שנאמרו באשכנז בחגים
הדוגמא הראשונה שהבאתי היא שכידוע במנהג אשכנז יש כמה שינויים בנוסח התפילה של המועדים, כמו "בגילה ברינה בשמחה רבה", "זה צור ישענו פצו פה ואמרו", "בא"י מלך צור ישראל וגואלו" (במנהג אשכנז המזרחי), "בא"י שאותך לבדך ביראה נעבוד", וביו"כ בתחילת יוצר אור "הפותח לנו שערי רחמים" וכו', וכן הנוסח "בא"י עושה השלום" הנאמר בעשי"ת/ וכיום ידוע לנו מסידורי הגניזה שכל הנוסחאות הללו הן כנוסח התפילה הקדום של בני ארץ ישראל, וחלקן נזכרו גם בירושלמי ובמדרשים, וכתבתי שאין ספק שבני אשכנז לא היו מקבלים את הנוסחאות הללו לולא שכך היה מנהגם הקדום בכל השנה.והרב גבאי השיב על זה שהנוסחאות הללו באו לאשכנז רק בעקבות הפיוטים שנתחברו בהתאם לחתימה הארץ ישראלית, והקפידו לשמור מה שקיבלו בלי התחכמויות. ולדעתי תמוה מאוד לומר כן, דאדרבה יותר היה להם לשמור את הנוסח הקבוע בלי התחכמויות, והיו צריכים לשנות את הפיוטים שיהיו בהתאם לנוסח, או לייסד פיוטים חדשים המתאימים לנוסח שלהם. ועוד, שהרי הרבה פיוטים (ואולי הרוב) אינם תואמים בהכרח לנוסחא הארץ ישראלית, ולמה שם לא השאירו את הנוסח הרגיל. ועוד, שהרי כמעט כל מחברי הפיוטים הללו התפללו כל השנה בנוסח הבבלי, ולמה הם לא יסדו את הפיוט בהתאם לנוסח שלהם.
וחלילה לפטור את השאלות הללו בנימוקים של 'אופי' ו'שמרנות' וכדו', כדרך החוקרים הרדודים, כי אנו עוסקים כאן במנהגם של אדירי עולם שרוב הראשונים היו תלמידי תלמידיהם, וכל שיחה קלה שלהם תורה שלימה היא, אלא נראה שהוא משום שבתקופה קדומה התפללו כל השנה כנוסח א"י, ולכן גם כאשר קיבלו עליהם את נוסח בבל, מ"מ היה נקל בעיניהם להשאיר את הנוסח הקודם על כנו, במקום שהיתה לכך סיבה מיוחדת, כי לא היה בזה 'שינוי מנהג', אלא אדרבה היה בזה משום שימור חלקי של המנהג הקדום.
עוד הוסיף הרב גבאי שגם בבבל מצאנו שבימים מיוחדים אמרו את נוסח א"י, כמו ברכת השכיבנו בליל שבת ויו"ט (כוונתו לחתימת "פורש סוכת שלום") וברכת מעין שבע בליל שבת, אך אינו דומה כלל, כי ברכת מעין שבע מעיקרא כך נתקנה ולא נשתנתה מעולם[11], וגם ברכת פורש סוכת שלום מסתבר שנתקנה כבר לפני חתימת התלמוד, או בזמן רבנן סבוראי, שאז עדיין היו מתקנים ברכות ונוסחאות חדשות, אך בסוף זמן הגאונים כמו שלא תקנו ברכות חדשות כך לא היו משנים מדעתם את הברכות הקדומות.
ועל נוסח עושה השלום כתב הרב גבאי שנוסח זה באמת לא בא יחד עם פיוט, אך אפשר שנוסח זה בא מבבל, כמו שכתב בתשובת רב האי שהעם חותמים בעשי"ת "המלך עושה השלום", אך דבריו תמוהים, כי באשכנז אמרו עושה השלום כנוסח א"י ולא "המלך עושה השלום" (ולדעתי נראה שגם נוסח עושה השלום בא יחד עם הבקשה שמוסיפים בעשי"ת "בספר חיים ברכה ושלום" וכו').
וגם בכמה מקומות בראשונים האשכנזים נראה שחתמו עושה השלום בכל השנה, עי' מרדכי סוכה סי' תשנ"ד וראבי"ה ס"ס מ"ז וס"ס ס"ו ומעשה רוקח סי' קנ"ה בשם מעשה הגאונים, וזה לכאורה ודאי לא נהג בבבל[12].
אמנם יש לציין שיש חוקרים הסבורים שנוסח "עושה השלום" היה קיים גם בבבל, ואכן בבה"ג כ"י רומי הלכות תפילה עמ' 55 כתוב: "וה"מ באמצע תפילה אבל היכא דסיים עושה השלום ולא אמר יהיו לרצון", ובסדר רב עמרם גאון בסוף סדר נשיאת כפים כתב "ומסיים עד עושה השלום" (אכן בנוסח התפילה שבסרע"ג כתוב המברך את עמו ישראל בשלום), ולענ"ד אפשר שהסופרים באירופה 'תיקנו' את הנוסח ע"פ מנהגם כדמצינו כן בכמה וכמה מקומות, אך הנושא עדיין טעון בדיקה.
♦
נוסח 'שלום רב'
וכן בענין הנוסח "שלום רב" יש מקום גדול לומר שהנוסח המקורי היה רק "שלום רב על ישראל עמך תשים לעולם כי אתה הוא מלך אדון לכל השלום", שבכל הנוסח הזה לא נזכר כלל "ברכה", ונוסח זה נוסד בהתאם לחתימת "עושה השלום", ורק אחר שהחלו לחתום כנוסח בבל הוסיפו לפני החתימה את המילים "וטוב בעיניך לברך... בשלומך", כדי שיהיה מעין החתימה סמוך לחתימה (נתעוררתי לזה על ידי חכם אחד נ"י), ובפי' התפילה לרוקח כתב שר"י החסיד היה אומר שלום רב גם בשחרית (וכ"ה בנוסח פרובנס).♦
בעניין מנהג מגנצא וורמייזא לישב שבעה על פחות מבן ל'
עוד הזכרתי במאמרי הנ"ל את מנהג מגנצא וורמייזא שהובא במעשה הגאונים סי' נ"ט וברקח סי' שט"ז שמתאבלין על תינוק פחות מבן ל' יום, ומנהג זה הוא נגד דינא דגמרא בשבת קל"ו ע"א ויבמות פ' ע"ב ונדה מ"ד ע"ב, אך כן הוא מנהג א"י כמ"ש בחילופי מנהגים שבין בני א"י לבני בבל סי' ב', וכן מבואר בירושלמי יבמות פי"א ה"ז.והרב גבאי רצה לדחות שבני אשכנז נגררו אחרי גירסא מוטעית בחילוף מנהגים, ועמו הסליחה, אבל חלילה להעלות על הדעת שיניחו סוגיות שלימות בגמרא מפני שורה אחת בחילוף מנהגים, וכבר במעשה הגאונים הנ"ל כתב: "אבל יש לנו תימה גדול על זה שהלכה רווחת בג' מקומות במסכת שבת בפרק ר' אליעזר, ומשמע שאין נוהג עליו אבילות".
♦
בענין הנוסח הוא יגלה עפר מבין עיניכם
עוד הבאתי שם מה שכתב הגאון ר' יעקב קאפיל הלוי אב"ד וורמיישא בקובץ שומר ציון הנאמן שנת תר"ז מכתב ט"ו (עמ' כ"ט) שבבית הטהרה שבבית העלמין דוורמייזא חקוק נוסח הברכה של הרואה קברי ישראל, ומורכב בתוכו הנוסח "והוא עתיד לגלות עפר מבין עיניכם", שמקורו בירושלמי בפרק הרואה. וכן העיד בספר יוסף אומץ אות תמ"ח שנוסחא זו "היתה חקוקה בעט ברזל ועופרת על האבן המיוחד לכך בבית הטהרה (בפפד"מ) משנת קפ"א לפ"ק".והרב גבאי השיב שאין ראיה שנוסח זה לא היה בבבל, כי בבבל עצמה היו הרבה נוסחאות לאין מספר, ועוד הוסיף שנוסח זה נזכר גם בסידור רשב"נ ובכלבו, והיה גם בבגדד ואר"צ ובכת"י אחד של סידור פרס.
אכן מה שנקטתי שנוסח זה לא היה בבבל, הוא משום שנוסח זה לא מופיע בבבלי בברכות נ"ח ע"ב, ואמנם מצאנו נוסחאות 'בבליות' שלא מופיעות בגמרא, אך כיון שנוסח זה לא מופיע אצל גאוני בבל והרמב"ם והוא מופיע בירושלמי מסתבר ששם מקורו. ומה שנוסח זה היה גם ברשב"ן ופרובנס ואר"צ ובגדד אין מזה שום ראיה שהוא נוסח בבלי, כי גם אצלם מצינו הרבה שרידים למנהגי א"י, כנ"ל (אף שבגדד היא לכאורה המקום הכי בבלי שיש, מ"מ ידוע שהמסורת שהיתה אצלם במאות השנים האחרונות אינה קשורה כלל למסורת גאוני בבל, שאותה אפשר למצוא רק במסורת תימן, ובמידה מסויימת גם בסידור נוסח פרס[13]), ובסידור אר"צ מצאנו עוד הרבה מנהגים ארץ ישראליים.
♦
בעניין העמידה בפסוק שמע
כמו כן הזכרתי שם את המנהג לעמוד בק"ש (או רק בפסוק ראשון), שמקורו במנהג א"י הקדמון כמבואר בחילוף מנהגים, ובסדר רע"ג דחה מנהג זה בחריפות רבה, והעתיקו את דבריו הרבה ראשונים, וכן נפסק בטור ושו"ע או"ח סי' ס"ג ס"ב שהעומד בק"ש ה"ז עבריין, ומ"מ מצינו רבים באיטליה ואשכנז במשך הדורות שנהגו לעמוד בפסוק שמע ישראל. ראה בספר "מנהג טוב" (מחכם איטלקי מתחילת האלף השישי( סימן י"א ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורג ח"א סי' כ"ט ובשו"ת מהרי"ל החדשות סי' י"ז ובמקור חיים לבעל החות יאיר סי' מ"ו ס"ק ד' ובספר דברי קהלת (פרנקפורט תרכ"ב) עמ' 39 בהערה, ובספר ליקוטי חבר בן חיים ברכות נ"ג ע"ב העיד שכן היה מנהגו של החתם סופר.והרב גבאי השיב שמנהג זה אינו ענין למנהג א"י, כי בא"י עמדו בכל הקר"ש ולזה התנגדו גאוני בבל, דמיחזי כאילו עבדי כב"ש, ואין שום ראיה שהתנגדו לעמידה בפסוק ראשון, עכ"ד. והשבתי לו על זה שמדברי רב עמרם גאון מבואר שבכל ק"ש אסור לעמוד, נמצא שהעמידה בפסוק זה היא דלא כרע"ג, אלא כדעת בני א"י. והרב גבאי השיב שלא מצא כן בדברי רב עמרם ומסברא יש לחלק בין עומד בכל קר"ש, שמחזי כחושש לב"ש לעומד בפסוק ראשון בלבד, שמוכיח שלא חושש לב"ש כלל.
אכן, הנה רע"ג כתב "מי קתני בית הלל אומרין קורין בין יושבין בין עומדין בין מטין, עומדין וקורין יושבין וקורין קא תני, והכי קאמר, עומדין לא צריכי למיתב, יושבין לא מבעי להו למיקם, אלא כי אורחייהו", מבואר מדבריו דבלכתך בדרך אין הכוונה שיקרא איך שירצה, עומד או יושב או שוכב, אלא היינו שחייב האדם לקרוא את ק"ש באותו מצב שהיה בו לפני ק"ש, נמצא שלדעתו מה שאסור לעמוד בק"ש אינו רק משום שנראה שמחמיר כב"ש אלא זהו מעיקר הדין, דנאמרה בק"ש הלכה של "בלכתך בדרך", דהיינו שיקרא "כדרכו", דהיינו באותו מצב שהיה קודם ללא שינוי. ולפ"ז ודאי גם בפסוק ראשון אסור לעמוד, וגם אין חילוק בזה בין ק"ש של שחרית לשל ערבית, שלשיטתו בשתיהן אסור לעמוד (אא"כ כבר עמד קודם) [14].
והרב גבאי בתוך דבריו שם תמה למה התנגדו הגאונים למנהג א"י, הלא הם עמדו גם בבוקר וגם בערב ומוכח מזה שלא עשו כן בגלל ב"ש, אך באמת לק"מ, כי התנגדות הגאונים למנהג זה לא היתה כלל משום דמחזי כב"ש אלא משום שלדעתם היה אסור לעשות כן מדאורייתא מעיקר הדין, וכנ"ל.
עוד כתב הרב גבאי שם שמשמע מלשון רע"ג שכל תשובתו מכוונת נגד בבליים הנוהגים לעמוד, שכן כתב "ואותן האנשים שאומרין כמנהג ארץ ישראל אנו עושין, הלא כך גורסין בתלמוד ארץ ישראל", משמע שאותם אנשים לא היו בא"י ורק אימצו מנהג שנהגו בא"י, עכ"ד. אך איני רואה כל הכרח שאין כוונתו לבני א"י עצמם[15], שטענו להגנתם שכך היה מנהג א"י הקדום, אך נכון שכוונתו גם לבני ארצות אחרות שקיבלו הרבה ממנהגי ארץ ישראל, כגון צפון אפריקה ואיטליה ורומניה.
♦
האם באיטליה נהגו לעמוד בק"ש
עוד טען הרב גבאי שם שאין שום ראיה שבאיטליה נהגו לעמוד בק"ש, וספר מנהג טוב אינו ראיה כי הוא רק לקט של הנהגות טובות. והשבתי על זה שלדעתי מדברי רב עמרם עצמו מוכח שבזמנו נהגו באיטליה לעמוד בק"ש, שהרי כתב ש"בתרי מתיבתא ובכל אספמיא ובכל קהילות ישראל שבארץ אשכנז" אומרים קריאת שמע מיושב[16], וידוע שבזמנו היו באיטליה גאונים וישיבות הרבה יותר מבספרד ואשכנז, ואם שם היו יושבין בקריאת שמע היה לו להזכיר אותם בראש ובראשונה. והרב גבאי השיב על זה שבמהדורת גולדשמיט כתב שקטע זה הוא הוספה מאוחרת שנכתבה בספרד, ואותו חכם הכיר את מנהג ארצו ומנהג אשכנז הסמוכה לה, ולא היה חייב לדעת מה מנהג איטליה, עכ"ד.ואני אומר שגם אם קטע זה הוא הוספה מחכם ספרדי מ"מ ודאי הוא קדום מאוד, שאם לא כן לא היה קטע זה נמצא בכל הכת"י של הסרע"ג, שהתפשט בכל אירופה כבר בזמן הגאונים, וא"כ עדיין מוכח מדבריו שבאיטליה לא נהגו כן, כי איטליה קרובה לספרד לא פחות מאשכנז, ובאותו זמן איטליה היתה חשובה הרבה יותר מאשכנז, כידוע ממגילת אחימעץ ומספר חכמוני ועוד שבזמן הגאונים היתה איטליה מקום תורה גדול ורב, וכמ"ש ר"ת בתשובה (בספר הישר חלק התשובות סי' מ"ו) שהיו אומרים 'מבארי תצא תורה ודבר ה' מאוטרנטו', אך על יהדות אשכנז באותה עת כמעט לא ידוע דבר[17].
ועוד כתבתי שם שבחיבור האיטלקי הקדמון 'סדר חיבור ברכות' אמנם לא הזכיר שצריך לעמוד בק"ש שבתפילה, אך בקריאת שמע שעל המטה (במהדורה העברית עמ' 42) כתב: "וכשנכנס אדם לישן בלילה צריך לקרוא ק"ש מעומד", ונראה שבק"ש דאורייתא חשש לדעת רב עמרם שאם ישב אסור לו לעמוד, אך בק"ש על המטה, שהיא להגן בעלמא, השאיר את המנהג הקדום לקרותה מעומד.
והרב גבאי כתב לי על זה: "במחכ"ת לפי כל הפוסקים מותר לכתחילה לקרוא קר"ש של ערבית בעמידה, שבזה אדרבה לב"ש צריך דוקא בשכיבה, וכל האיסור של רע"ג הוא בשל שחרית, ואדרבה סדר חיבור ברכות חשש מאד לדברי רע"ג שאסור שיהיה מחזי כב"ש, ולכן הדגיש שבקר"ש שעל המיטה לא יטעה לקרוא בשכיבה כב"ש אלא יקרא בעמידה", עכ"ד.
אך דבריו אינם נכונים, כי ב"ש לא דיברו על ק"ש שעל המטה, וגם אי משום הא היה אפשר לקרותה מיושב, ולמה דוקא מעומד. וגם מה שכתב שהאיסור של רע"ג הוא רק בשחרית אינו נכון כלל, וכמו שנתבאר לעיל. אלא נראה דמה שנהגו לקרוא ק"ש שעל המיטה מעומד הוא משום מנהג א"י שהקפידו לקבל עול מלכות שמים מעומד לכבוד ה', או משום שהוא כעדות, דכתיב בה ועמדו (כמ"ש בספר מנהג טוב בשם 'ירושלמי').
♦
האם יש בנוסח אשכנז שרידים ארץ ישראליים
הנה, בעבר היו רבים שסברו שהחילוקים בין נוסח אשכנז ונוסח ספרד מקורם בחילוקים שבין נוסח א"י לנוסח בבל, אבל בימינו, שנתגלו לנו סידורי א"י מן הגניזה, נתברר שנוסח א"י היה שונה מאוד מכל הנוסחאות הנהוגות היום בכל הקהילות, וכל הנוסחאות הנהוגות היום דומים הרבה יותר לנוסח בבל, ולכן רבים בימינו נוטים לומר שאין לנוסח אשכנז שום זיקה לנוסח א"י. וכל החילוקים שבין הנוסחאות מקורם בחילוקים שהיו בתוך בבל עצמה, או בשינויים שנעשו במשך הדורות.אך לאמיתו של דבר, למרות שרובו של נוסח אשכנז הוא כנראה נוסח בבלי, מ"מ אכן מצאנו בנוסח אשכנז כמה נוסחאות ארץ ישראליות מובהקות, כמו הנוסח "על זקני עמך בית ישראל" שבברכת על הצדיקים, שהוא כעין נוסח הירושלמי "על זקניהם", אך בכל נוסחאות בבל שבידינו לא נזכרו הזקנים בברכה זו (עיין במאמרו של הרב אהרן גבאי 'האם צריך להזכיר זקנים בברכת על הצדיקים', בית אהרן וישראל, ר"ב, ניסן אייר תשעט, עמ' קלב-קמז). וכמו הנוסח "וכסא דוד מהרה לתוכה תכין" שבברכת בונה ירושלים (היה גם בצרפת ופרובאנס), שברור שנוסח זה נוסד בהתאם לחתימה הארץ ישראלית של ברכה זו "אלקי דוד ובונה ירושלים", כמ"ש במשך חכמה הפטרת חיי שרה ובספר ויעש אברהם.
ולכאורה היה מקום לומר ששתי הנוסחאות האלה לא באו ישירות מארץ ישראל, אלא חכמי אירופה הקדמונים קבעו אותם בתפילה מדעתם על פי דברי הירושלמי ברכות פ"ב ה"ד "כולל של מינים ושל רשעים במכניע זידים, ושל גרים ושל זקנים במבטח לצדיקים, ושל דוד בבונה ירושלים", אך לענ"ד ברור שאינו כן מכמה טעמים:
א. גם אם אכן מבואר כן בירושלמי, מ"מ אם מנהגם הקדמון לא היה כן לא היו משנים אותו, שהרי הרבה דברים לא עושים כמו הירושלמי.
ב. ידוע הדבר שעיקר כוונת הירושלמי שם היא לאפוקי ממנהג בבל (שהוא גם מנהגינו) שאומרים ברכת את צמח דוד, אך לשיטת הירושלמי לא אומרים ברכה זו כלל אלא כוללים ענין זה בברכת בונה ירושלים וחותמים אלקי דוד ובונה ירושלים, כמו שביארו התוס' רי"ד תענית י"ג ע"ב והשנות אליהו ברכות פ"ד מ"ג. וכן הוא בכל סידורי א"י שבגניזה, וכן מוכח מכל הפיוטים הארץ ישראליים שנסדרו על סדר הברכות ואין בהם חרוז על את צמח דוד, ובודאי שדבר זה לא נעלם מגאוני אירופה שהיו בקיאים בירושלמי ובפיוטים.
ג. גם אם לפי הירושלמי צריך לכלול את ענין דוד בברכת בונה ירושלים, מ"מ מי הכריחם לקבוע ענין זה דוקא סמוך לחתימה, הא בעינן מעין החתימה סמוך לחתימה. ואף שבב"ח או"ח סי' קי"ח ובשו"ת משאת בנימין סי' נ"ה כתבו ליישב היטב שגם זה מעין החתימה, ע"ש. מ"מ ודאי היה עדיף לקבעו לפני ובנה אותה וכו', כמו בנוסח ספרד של ימינו, שכך יהיה לפני החתימה ממש מעין החתימה. ועל כרחך דנוסח זה הוא אכן שריד מהתקופה הקדומה שהיו חותמים אלקי דוד ובונה ירושלים (וגם בזמן הראשונים היו כמה שנהגו לחתום כן[18]), ולכן הזכירו סמוך לחתימה את ענין מלכות בית דוד, שאז היה זה ממש מעין החתימה. ולכן גם אחרי ששינו את החתימה משנה לא זזה ממקומה, כיון שהקפידו להחזיק במנהג הקדום ככל האפשר.
ולכאורה תמוה למה מתוך כל הנוסחאות הארץ ישראליות הרבות בחרו להכניס בתפילה דוקא את שתי הנוסחאות הללו (ואף דהכל נקבע ע"פ טעמים וסודות עליונים, וגם האריז"ל אמר שתפילת י"ח אינה שלימה אם לא מזכירים בה וכסא דוד, מ"מ ודאי שהיה לזה גם טעם נכון ע"פ פשט). ונראה שסברו הקדמונים שבכל הברכות אין נפק"מ גדולה בין נוסח א"י לנוסח בבל, כי בשניהם יש אותם עניינים, ולכן גם אם יאמרו כנוסח בבל אי"ז כ"כ שינוי מנהג[19], ולכן העדיפו את נוסח בני בבל דאזלינן בתרייהו, אך כאן סברו שלשיטת הירושלמי יש קפידא דוקא להזכיר את הזקנים בתפילה, וכן יש קפידא דוקא לכלול את ענין דוד בבונה ירושלים, ואין זה רק מחמת שלא אמרו ע"ז ברכה בפני עצמה, ולכן בשתי הנוסחאות הללו לא שינו מהמנהג הקדום.
ולדעתי גם הנוסח צור ישראל הנאמר בנוסח אשכנז בשחרית לפני ברכת גאל ישראל, ניכר בו שהוא נוסד בהתאם לחתימה הארץ ישראלית של ברכה זו, שהיא "צור ישראל וגואלו".. ואין לומר שחתימה זו היתה גם בבבל, שהרי בגמרא פסחים קי"ז ע"ב מבואר להדיא שהנוסח הוא "גאל ישראל" (ועי' במג"א סי' רל"ו שתמה על מה שחותמים במועדים בערבית "מלך צור ישראל וגואלו" שבגמרא אמרינן שהנוסח הוא "גאל ישראל" בלשון עבר ולא "גואל ישראל" בלשון הוה, ותירץ ע"פ דברי רש"י בברכות שבערבית שייך לומר לשון הוה, ע"ש, אך בשחרית ודאי דנוסח זה הוא נגד הגמרא דילן). ולדעתי יש לצרף לרשימה זו גם את נוסח שלום רב (כנראה), וגם את הנוסחאות הארץ ישראליות הנאמרות במועדים, כמבואר לעיל.
ובזמן הראשונים היו גם רבים שנהגו לברך לפני חליצת התפילין אקב"ו לשמור חוקיו, שהוא מנהג בני מערבא כמבואר בברכות מ"ד ע"ב ונדה נ"א ע"ב, עי' מעשה הגאונים עמ' 40, ספר הפרדס עמ' רל"ד, ראבי"ה בשו"ת סי' קס"ח הובא במרדכי ברכות רמז קנ"ד, על הכל סי' א', רקח סי' שס"ו, שכל טוב פרשת בשלח, מחזור ויטרי סי' תק"י, ובמנהיג הלכות תפילין.
ובמחזור ויטרי כתב לברך בשבועות לפני קריאת עשרת הדברות "בא"י אמ"ה אשר בחר בתורה הזאת ורצה וקדשה והנחילה לעושיה, בא"י נותן התורה", ומקור ברכה זו הוא במנהג א"י. וכעי"ז איתא בדברים רבה י"א ו': "אמר ר"א איזו היא הברכה שבירך משה בתורה תחלה בא"י אמ"ה אשר בחר בתורה הזאת וקדשה ורצה בעושיה", וכן בירושלמי יומא פ"ז ה"א וסוטה פ"ז ה"ו נזכר שהכהן גדול מברך על התורה "הבוחר בתורה", וכנראה הוא ג"כ מעין הנוסח הנ"ל.
והנה ידוע מה שכתב בפי' התפילה לרקח לפני ישתבח שקיבל את סודות התפילה איש מפי איש עד ר' אהרן בן שמואל הנשיא מבבל (המכונה 'אבו אהרן'), אך ודאי אין להוכיח מזה שכל נוסח אשכנז הוא נוסח בבלי, כי באותה מידה כתב הרוקח שם שאבו אהרן קיבל את הסודות איש מפי איש עד אנשי כנסת הגדולה, וכי יש כאן עדות הרוקח שאנשי כנסת הגדולה התפללו בנוסח אשכנז? ויתכן שכוונתו היא שקיבלו רק את פנימיות הסודות ולא ממש את הנוסח, ויתכן גם שאבו אהרן בירר נוסח זה רק עבור בני איטליה, שמנהגם הקדמון היה כנוסח א"י, ויתכן גם שחסידי אשכנז שילבו עם סודותיו עוד סודות שינקו ממקורות ארץ ישראליים.
הרבה מהידיעות שנזכרו במאמר זה נמסרו לי ע"י הרב אהרן גבאי נ"י ויישר כוחו, תגובתו על הדברים תתפרסם אי"ה באחד הגליונות הבאים, ולעת עתה לא הספיק הרב גבאי אלא לסדר את תגובתו בנושא של עמידה בקר"ש (והובא לעיל בהע' השוליים בשמו), ועל כמה נושאים יש בדעתו לכתוב מאמר בפני עצמו ששם יבאר את דעתו ושיטתו, השונה בהרבה מהשיטה שלי.
♦ ♦ ♦