מחבר ספר אהבת שלמה
וכסף וזהב לא ירבה לו מאד
א. טעמי האיסור
אם יש פרשה בתורה המפורסמת לטעמא דקרא, היא פרשת המלך, וזאת על דברי חז"ל במסכת סנהדרין כא ע"ב (והשווה לירושלמי סהדרין פ"ב ה"ו) שהמלך שלמה דרש את טעמי מצוות אלו וחשב שהוא יזהר מטעמם ולא יכשל בעוונם. ואעפ"כ, נכשל שלמה המלך בלאווין של המלך.כשנשווה את שלושת הלאווים של המלך, נראה מיד שהלאו ד'כסף וזהב לא ירבה לו' שונה מיתר הלאווין.
דברים יז:
בריבוי נשים ובריבוי סוסים, התורה מסרה לנו טעמה לאיסורים אלו, ורק בכסף וזהב אין אזכרת טעם. ולכן יש מקום לחקור מה טעמה של מצוה זו, גדרה ומשמעותה של מצוה זו?
רבותינו ז"ל ניסו לפרש מצוה זאת. הטעם שניתן ע"י רוב הראשונים ומפרשי המקרא לאיסור ריבוי כסף וזהב הוא "לבלתי רום לבבו". קדם לכולם הוא בתרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל שפירש: "... וכספא ודהבא לא יסגי ליה ולא יתרומם לביה לחדא וימרוד בא-להא שמיא". וכן פירשו ראשונים נוספים.
בין האחרונים שסבר כך, הוא הרב מאיר שמחה מדווינסק זצ"ל, שהרחיב את הדיבור בפירושו משך חכמה. לפי דבריו, הרישא של פסוק כ' מתחלק לשני חלקים: טעם איסור ריבוי כסף (לבלתי רום לבבו), וטעם כתיבת ספר משנה תורה "ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל". לפי דבריו, כך נראה מבנה הפסוקים:
התחלת הפסוק "לבלתי רום לבבו מאחיו" - סרסהו ודרשהו לסוף פסוק יז.
פירוש שונה הציע הרש"ר הירש זצ"ל: התורה היתה צריכה לנמק את איסור ריבוי סוסים וריבוי נשים, מפני שאין סיבות מסתברות לאיסורים אלו, אבל "צבירת אוצרות נאסרה באורח מוחלט (ע"י המלה "מאד"), היא כשהיא לעצמה רעה חולה"!
בדרך אחרת הלך רבי אברהם אבן עזרא. הוא פירש (שם, יז,יז): "וכסף וזהב לא ירבה לו - שלא יעניש את ישראל. והנה שלמה, שנתן הכסף, כאבנים בירושלים מרוב אהבתו לממון, התרעמו עליו ישראל ואמרו, אביך הכביד את עולנו (מ"א יב, י)".
ויש מקום לחקור אם טעמים אלו הם טעמים בלבד, אבל אין להם שום קשר לגדרי המצוה, וכמו הסברו של בית הלוי לקרבן פסח, שאע"פ שידוע טעמו של קרבן פסח, בכל זאת התורה קראה לו חוק - "זאת חוקת הפסח". ואולי אין טעמים אלו חלק מגדר הלאו, מפני שהתורה לא את טעמם באופן מפורש[2]. מאידך, אולי טעמים אלו הם חלק מעצם גדרי המצוה.
♦
ב. חמש נפקותות בין הטעמים
אם נניח שטעמים אלו מהווים חלק מן עצם הגדר של מצוות לא תעשה, אפשר להציע שתי מערכות בהבנת המצוה, בהסברת הראשונים ונפקותות בדין. מצד הציר של חשש לרום לבבו של המלך, התנוונות החברה ממידה גרועה של רדיפת בצע או אפילו איסור לאו ללא שום טעם בגדרו (מעין חוק שאוסר כל תוספת ממון). מצד שני, יש את הסברו של האבן עזרא שכל החשש הוא הפרזה בהטלת מסים על העם. כמדומני שאפשר למנות חמש נפקותות בין שתי הגישות האלו.א. האם יש היתר כלשהו לריבוי כסף אצל המלך? לפי הגישה הראשונה, הן אם הטעם הוא מטעם רום לבבו, הן אם הטעם הוא מפני ריקבון החברה, והן אם זה דין סת, אין שום היתר לריבוי כסף בכלל. וכן משמע מדברי הרמב"ם (הל' מלכים ג, ד): "ולא ירבה לו כסף וזהב להניח בגנזיו ולהתגאות בו או להתנאות בו אלא כדי שיתן לחיילותיו ולעבדיו ולשמשיו... ואין אסור אלא להרבות לעצמו בבית גנזיו שנאמר ולא ירבה לו...".
לעומת זה, כתב הר"ן בחידושיו לסנהדרין (כא ע"ב): "א"נ דכסף וזהב... דמאי דאסר רחמנא על המלך שלא ירבה לו כסף וזהב, היינו שלא יבקש מס גדול כדי להתעשר אלא כדי הוצאות שכר חיילותיו, אבל אם הקנה לו מן השמים ממון הרבה לא קאי בלאו, כגון שכבש מדינה ומצא בה אוצרות כסף וזהב דודאי שלו הן...". יתכן שהר"ן פירש את האיסור כמו שיטת ראב"ע והסיק נפקותא להלכה. ולפי דבריו, ה"ה בירושה שהמלך ירש או הגרלה שהוא זכה בה וכדו', כל כסף שהוא מקבל שלא דרך מסים, אינו עובר על הלאו וזה מותר לגמרי. ובפירוש הזה, כבר קדם לר"ן הפירוש המיוחס לר' יונה וכן נמצא ביד רמ"ה על אתר.
ב. מה דינו של ריבוי כסף במלך שהעבירו אותו מתפקידו? אחרי שמשחו מלך בשמן המשחה או אחרי שקבל מינוי להיות מלך, חל עליו שם מלך שאינו עובר ממנו לעולם, אפילו כשהעבירו אותו מתפקידו, כגון עוזיה מלך יהודה, שהצטרע, ובנו מלך עוד בחייו [וכן במלך שמרדו בו והוא ברח מן הארץ והוי בן גולה באדמת נכר]. אם זה דין שתלוי בחלות שם מלך, חל האיסור של ריבוי כסף וזהב גם על מלך שעבר מתפקידו. אבל לפי ראב"ע והר"ן וסיעתם, לכאורה לאו זה חל על מלך שיש לו כח השלטון בפועל לחייב את העם במסים, ומלך שהעבירו מתפקידו אין לו כח כזה, וממילא לא חל האיסור עליו[3].
ג. וכן אפשר לדון אם אפשר ללמוד מלאו זה השייך במלך גם להדיוט. הרי הרמב"ן בפירושו לתורה (דברים יז, כ) פירש: "לבלתי רום לבבו מאחיו. נרמז בכאן בתורה איסור הגאות, כי הכתוב ינמע את המלך מגאות ורוממות הלב וכל שכן האחרים שאינן ראויים לכך, כי בראוי להתרומם ולהתגדל יזהירנו להיות לבבו שפל ככל אחיו הקטנים ממנו, כי הגאוה מדה מגונה ונמאסת אצל הא-להים אפילו במלך, כי לה' לבדו הגדולה והרוממות, ולו לבדו התהילה ובו יתהלל האדם..." מה דינו של ריבוי כסף וזהב ע"י הדיוט?
אם כל האיסור הוא כדי לא להכביד על העם מסים, אז באופן עקרוני איסור זה לא שייך להדיוט שאין לו הכח להשליט מסים על הציבור[4].
ולכאורה, אם זה איסור שחל על מלך, אז אין מקום להרחיב אותו על ההדיוט. אבל אם האיסור מוגדר להיות איסור של רום לבבו יתכן שהלאו שייך גם בהדיוט. ובודאי לפי הרמב"ן, שהרחיב את איסור הגאווה לכל כלל ישראל, הוא הדין ריבוי הממון שמביא לידי גאווה זו. וכל שכן אם האיסור על המלך הוא מפני שזאת מידה מגונה של רדיפת בצע, שאיסור זה שייך לכל אחד מהציבור, כדי להציל את החברה מריקבון והתנוונות מוסרי. וכך העלה בעל 'מי השלוח' - שבלאו זה נכלל גם שלא ירבה האדם במותרות ופזרנות ללא צורך. והוסיף ב'יד תמר', שאם המלך שעמדתו היא פאר וכבוד נאמר בו וכסף וזהב לא ירבה לו מאד, הדיוט לא כל שכן?![5]
ד. כשיש היתר, מה טיבו? האם זה היתר גורף או מוגבל? במשנה כתוב: "וכסף וזהב לא ירבה לו מאד אלא כדי ליתן אספניה [נ"א אפסניה]". ופירש הרמב"ם שאפסניא הוא החיל והצבא. בירושלמי הובא שההיתר של אפסניה הנמצא במשנה הוא רק לאותה השנה, וכן פירשו ר"ח והמאירי. אמנם ברמב"ם הנ"ל אין זכר לתנאי זה, ומשמע שאפשר לתקצב "לחיילותיו ולעבדיו ולשמשיו" ליותר משנה.
ואולי אפשר לומר שלפי הטעם של ראב"ע שכל הלאו מוגדר ע"י ריבוי מיסים על העם, יתכן שההיתר להטיל מיסים הוא מינימלי - רק לשנה אחת. אבל אם גדר האיסור הוא למנוע מגאווה [וכן פירש הרמב"ם הנ"ל] או ריקבון החברה או דין שחל על המלך, ובכל זאת מותר למלך לגבות כספים כדי שיתן לחיילותיו ולעבדיו ולשמשיו, סימן שלצורך דברים אלו מותר וממילא אם מותר, מותר לגמרי, אפילו ליותר משנה[6].
ואולי אפשר להוסיף תוספת בירור, גם לפי הצד השני של רום לבבו או ריקבון החברה או סתם דין. האם ההיתר של כדי חיילותיו דוחה (דחויה) את האיסור של "כסף וזהב לא ירבה לו מאד", או מתיר (הותרה) את האיסור? אם זה דוחה את האיסור (אזי כמו בהל' שבת, זה רק מתיר הקל הקל), ובאיסור לאו זה, פירושו רק לשנה אחת. אבל אם כדי חיילותיו מתיר את האיסור, וריבוי כסף הותר, הרי הוא הותר לגמרי, ואין כאן שום מגבלה בכלל.
ה. מצאנו מחלוקת בין הרמב"ם לבין בעל החינוך (מצוה תקב). לפי הרמב"ם הנ"ל "אם הרבה לוקה". אבל בספר החינוך אין שום אזכור של מלקות בלאו זה, וכבר עמד על זה בעל מנחת חינוך, והניח בצ"ע את שיטת החינוך. והרב יהודה גרשוני הסביר בספרו משפט המלוכה על הלכות מלכים להרמב"ם ז"ל (ניו יורק, תש"י, עמ' פב) שלפי טעמו של ראב"ע, האיסור של ריבוי כסף ע"י הטלת מסים הוא בגדרי גזל, ואם כן יש לפנינו לאו שיש בו תשלומין, ולכן אין העובר על הלאו חייב מלקות. אבל לפי יתר הטעמים (רום לבבו, התנוונות החברה, או דין במלך), אין כאן גדרי גזל, והוי איסור רגיל, וממילא כמו יתר איסורים שיש בו מעשה, הרי מלך המרבה, לוקה[7].
♦ ♦ ♦
טז: רק לא ירבה לו סוסים
ולא ישיב את העם מצרימה למען...
יז: לא ירבה לו נשים
ולא יסור לבבו
וכסף וזהב לא ירבה לו מאד:
טז: רק לא ירבה לו סוסים
ולא ישיב את העם מצרימה למען...
יז: ולא ירבה לו נשים
ולא יסור לבבו
וכסף וזהב לא ירבה לו מאד:
כ: לבלתי רום לבבו מאחיו
ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול
למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל:
יח: והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר... יט: והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' א-לוהיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם:
כ: לבלתי רום לבבו מאחיו
ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול
למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל: