צירוף עשרה למנין כשכל אדם במרפסת אחרת

הרב עידוא אלבה

צירוף עשרה למנין כשכל אדם במרפסת אחרת

א. דימוי צירוף אנשים לתפילה לצירוף בקידוש השם, בעדות ובזימון * ב. ראיה משני בתים מצרפת בהלכות זימון * ג. רס"ג, רב האי, ראבי"ה, רשב"א, רא"ש וטור - ראיה מצרפת גם לתפילה * ד. הגמרא בעירובין ובפסחים * ה. הרמב"ן והרשב"ץ (והרשב"ש) - ראיה אינה מצרפת * ו. בירור דעת מרן בב"י ובפסק השו"ע * ז. צירוף על ידי ש"צ שאינו עומד על הפתח * ח. דרך הרבים ופח אשפה אינם מפסיקים לתפילה * ט. הכרעת המשנה ברורה להקל גם שלא בשעת הדחק * י. האופן בו אנשי המנין רואים זה את זה * יא. מעלת תפילה בציבור כשמתפלל במקום נפרד ויש עשרה בלעדיו * יב. צירופים כשיש בינהם מחיצה נמוכה וצורת הפתח * יג. הערות בדברי האחרונים * יד. הערות על מאמרים

האפשרות לצרף מנין כאשר לא כולם נמצאים בחדר אחד נדונה במאמרים שבגליונות האוצר מ, מא, ובעוד מאמרים רבים, ואבאר את הנלענ"ד.
♦

א. דימוי דין צירוף אנשים לתפילה לצירוף בקידוש השם, בעדות ובזימון

בגמרא מגילה דף כג ע"ב למדו שאין עוברין לפני התיבה בפחות מעשרה, מהפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל", על ידי גזירה שוה 'עדה' 'עדה' מהעדה של עשרת המרגלים. אך בירושלמי (ברכות ז, ג), בעוסקם במשנה המדברת על זימון בעשרה שאלו "מניין לעדה שהיא עשרה", והסיקו שהלימוד הוא מאחי יוסף^[2]. גדר הדבר המצרף אנשים להחשב כעשרה לא התפרש בסוגיות אלו, ובפשטות נראה שאין הדבר תלוי דוקא בהיותם בחדר אחד, שכן המרגלים או אחי יוסף לא היו בחדר אחד. יש סוגיה בעירובין צב ע"א שמחיצות הוי הפסק למנין עשרה, והרמב"ם (הלכות תפילה ח, ז), בהביאו סוגיה זו כתב: "וצריך להיות כולם במקום אחד ושליח ציבור עמהם במקום אחד", והביא לשונו בטשו"ע נה, יג כשעסק במי שעומד באגף ולחוץ. אך לשון זו נאמרה רק כהקדמה לדין שלאחריה, ולכן מכאן יש להוכיח רק שאם הדבר היחידי שמצרף הוא בית נצריך שלא יהיו מחיצות מפסיקות, כי מחיצות מהוות הפסק לצירוף שנעשה על ידי בית, אך אין להוכיח שאין אפשרות לצירוף גם בדרך אחרת. מסתבר שהמרגלים או אחי יוסף נחשבו כנמצאים במקום אחד מפני שהם ראו זה את זה. ואכן האחרונים כותבים שכשמתפללים בשדה לכו"ע הצירוף הוא על ידי ראיה^[3]. אלא שכל המחלוקת בה אנו באים לדון היא, האם הראיה תועיל לצרף גם כשהם בחדרים נפרדים, ורק רואים זה את זה. במקרה כזה הם בפשטות אין הם ב"מקום אחד", ולזה צריך הוכחה שגם בזה תועיל ראיה.
ומסברה, יש לדמות לשורש הדין שנסמך על מצות "ונקדשתי בתוך בני ישראל" שעיקר פשט הפסוק נאמר על קידוש השם בפרהסיא, ומסתבר ששם עיקר הענין הוא הראיה של קידוש השם, ולכן הוא מועיל גם אם הוא מבתים שונים, והוא הדין לכל דברים שבקדושה.
ועוד מצינו בהלכות עדות שראיה מצרפת אנשים להקרא חבורה אחת גם כשהיא בשני חלונות שונים, כמובא במשנה במכות ו ע"ב, ומסוכם ברמב"ם עדות ד, א: "עדי נפשות צריכין שיהיו שניהם רואים את העושה עבירה כאחד..., כיצד היה אחד רואהו מחלון זה כשעבר העבירה והעד האחר רואהו מחלון אחר, אם היו שני העדים רואין זה את זה מצטרפין, ואם לאו אין מצטרפין, היה זה המתרה בו רואה העדים, והעדים רואין אותו, אף על פי שאין רואין זה את זה המתרה מצרפן... היו שני עדים רואין אותו מחלון זה, ושני עדים רואין אותו מחלון אחר, ואחד מתרה בו באמצע, בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי זו עדות אחת, ואם לא היו רואין אלו את אלו, ולא צירף אותן המתרה הרי אלו שתי עדויות. לפיכך אם נמצאת כת אחת מהן זוממין, הוא והן נהרגין שהרי הוא נהרג בעדות הכת השניה".
הרמב"ם גרס בגמרא: "אם היו רואין את המתרה והמתרה רואה אותן מצטרפין", אך אצלנו נאמר בגמרא "או המתרה רואה אותם", ולקמן בפרק יא נראה שיש בזה נפק"מ לצירוף בתפילה על ידי ש"צ. מכל מקום, פשטות הדברים גם כאן שהראיה מועילה, למרות שכל אחד נמצא ברשות נפרדת.
אמנם צירוף זה לא היה עבור 'דבר שבקדושה', אך כיון שבגמרא לא הובא לימוד שבדבר שבקדושה צריך אופן מיוחד של צירוף, מסברה נראה ללמוד דבר זה מדין אחר שבו יש צירוף חבורת אנשים, דאם יש חילוק, היה לגמרא לכותבו.
והנה, לקמן בפרק ב נביא שהראשונים דנו אם להשוות נידון דידן להלכות זימון, שגם שם מצינו לפי הירושלמי ראיה שמצרפת משני בתים. וחזינן שגם הרשב"א, שמדמה את הדינים לא למד ממאי דמועיל בהלכות קידוש השם ובהלכות עדות, אך י"ל שאין זה מפני שהוא לא סבר כך, אלא שהוא חיפש ענין מפורש שיש דמיון, ולכן למד מזימון שהצירוף מועיל גם לעשרה, שלהם יש שם של ציבור והשראת השכינה, אך עכ"פ הראיות שהבאנו חזו לאיצטרופי. ובדעת הגאונים, שסוברים שראיה מועילה ולא פירטו מהיכן לומדים זאת, ודאי נוכל לומר שהם למדו כן גם מהלכות עדות וקידוש השם.
אמנם בהמשך הגמרא מגילה דף כג ע"ב איתא על מאי שאין מזמנים בשם פחות מעשרה "כיון דבעי למימר נברך לאלהינו - בציר מעשרה לאו אורח ארעא". אם כן חזינן שהצורך בעשרה לזימון אינו מצד דהוי דברים שבקדושה אלא מצד זה שלאו אורח ארעא להזכיר אלקינו בפחות מי', ואם כן נראה שהוא ענין אחר מצירוף המיועד להשראת השכינה הנצרכת לדבר שבקדושה. אך מכל מקום נראה שכל החשיבות של המספר עשרה גם בזימון הוא מכוח היותו גורם להשראת השכינה, ומסתבר שזו גם הסיבה לחלות שם של ציבור הנוגע לברכת הנישואין, ולכן מסתבר שמה שמועיל לזה יועיל לזה. אכן, אם מוצאים דין בהלכות זימון, ויש מקור או ראיה שבדבר שבקדושה איננו אומרים כך, נאמר שבפרט הזה יש סברה לכך שהדין שונה, אבל באופן כללי הדברים דומים, כי הענין דומה. וכ"כ בשו"ת איש מצליח (סי' יג אות ח) "דלעולם מן הסתם מדמינן תפלה לזימון, זולת בדברים שמצינו גילוי בדברי חז"ל".
ונראה לי שיסוד זה יש ללמוד מהירושלמי, שמבאר את דין עשרה של "ונקדשתי" בתוך הלכות זימון, ומבואר שהוא משוה בין הדברים. כך רואים גם בתלמידי רבינו יונה על הרי"ף. בברכות דף לה ע"ב. לגבי הדין שאם אכלו ויצא אחד מהן לשוק קורין לו ומזמנין עליו, ובעשרה אמרינן שאין מזמנין עמו עד שיבא אליהם, כתב רבינו יונה "ומפני שהשכינה שורה עמהם כשהם עדה, לפיכך הצריכו שישב עמהן כדי שתהא השכינה שורה עמהן ויזכירו את השם". מנין לרבינו יונה שזימון בעשרה קשור לכך ששכינה שורה עמהם כשהם עדה? ודאי הסמך לזה הוא מהירושלמי ומסברה שענינים אלו דומים, אך יחד עם זה רבינו יונה כותב שם שאין ללמוד ממה שהיקלו בזימון לצרף קטן שלא הגיע למצוות, כי נראה לו מהגמרא (ומבואר יותר בבראשית רבה צא סי' ג) שדין זה לא נאמר בדבר שבקדושה, ולכן כתב טעם לחלק בדין הספציפי הזה "ודוקא לענין בהמ"ז עושין אותן סניפין מפני שכל אחד בפני עצמו יכול לפטור עצמו מחיוב ברכת המזון, אבל לקדיש ולקדושה ולברכו שכל אחד ואחד לא היה יכול לפטור עצמו מחיוב בשום ענין, צריך שיהו כולם בני מצוה, וכן כתבו מקצת הגאונים". כלומר, טעם החילוק הוא שזימון אינו יוצר חיוב מצוה מחודש, אבל ליצירת חיוב מצוה בעינן בני חיוב. גם הב"י סי' קצט הולך בדרכו של רבינו יונה. בתחילת דבריו כתב "שאין מזמנין בשם דהוי דבר שבקדושה וכל דבר שבקדושה לא יהא אלא בעשרה אנשים גדולים ובני חורין". אך אח"כ כתב להקל בצירוף קטן לזימון ש"אינו אלא זימון בעלמא".
והנה החק"ל (או"ח סי' כה עמ' קעג) הקשה על הלומדים מזימון לתפילה, שהלא בזימון מצינו שגם שמש מצרף, ומדוע לשיטתם לא יועיל גם שמש בית הכנסת לצרף? אך לענ"ד הדבר מיושב לפי המבואר לעיל, דכשיש טעם לחילוק מחלקים, וגם כאן יש טעם, די"ל ששמש מועיל לזימון כי הוא עושה את הסועדים כאוכלים בסעודה אחת, ודבר זה שייך רק בסעודה, שכן שמש בית כנסת לא נצרך ליצור חיבור של פעולה משותפת כמו אכילה. ולכן בסעודה אמרינן שהשמש, שהועיל בה ליצירת שם סעודה משותפת, יועיל גם לחייב זימון של עשרה, כי יש כאן דבר בעל משמעות שמחברם, אבל בתפילה השמש אינו גורם מצרף.
עוד הקשה החק"ל (סי' כח עמ' רפג), שלצירוף של תפילה אין צורך בראיה של כל האנשים בתוך בית הכנסת, ובזימון גם בתוך בית אחד בעינן ראיה, ואם כן חזינן דצירוף על ידי ראיה בזימון שונה מבתפילה?
ויש להשיב שגם כאן יש טעם מיוחד לכך שבזימון צריך ראיה גם בתוך הבית כיון שהם אוכלים משולחנות נפרדים, ובזימון צריך חיבור שיחיל חיוב על ידי אכילה משותפת, ובתפילה אין בזה צורך.
אלא שמכל מקום אכתי יש לפקפק, שאולי ראיה מועילה רק כדי ליצור חיבור של הסועדים, כמו ששמש מועיל, ולכן היא תועיל רק בסעודה, כמו ששמש מועיל רק בסעודה, אבל היא לא תועיל לצירוף שלא בסעודה? אלא שאם נמצא שבזימון יש דין שבו מה שהראיה מצרפת אינו מתחיל ממה שהיא מצרפת לסעודה, יש להסיק מזה שהיא דבר המצרף לעשרה גם ללא קשר לענין סעודה, וממילא הדין נותן שהיא דבר מועיל גם לתפילה. והשתא נצרף מה שנראה כך במצות קידוש השם והלכות עדות לומר שמהני. לקמן נבאר שאכן יש דין כזה, והאחרונים כותבים שאכן מזה יש ללמוד לתפלה.
♦

ב. ראיה משני בתים ודין הפסק ברשות הרבים בהלכות זימון

בברכות דף נ ע"א שנינו: "שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד, בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו - הרי אלו מצטרפין לזמון, ואם לאו - אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן".
בבבלי ברכות נ ע"ב מובאת ברייתא: "אם יש שמש בינהן, שמש מצרפן".
ובירושלמי ברכות פרק ז ה"ה אמרו על המשנה הזו: "רבי יונה ור' אבא בר זימנא בשם ר' זעירא לשני בתים נצרכה. א"ר יוחנן והן שנכנסו משעה ראשונה על מנת כן. אילין בית נשיאי^[4] מה את עבד לון בבית אחד או בשני בתים? נאמר אם היה דרכן לעבור אילו על אילו מזמנין, ואם לאו אין מזמנין. ר' ברכיה מוקים לאמוריה על תרעא מציעיא דבי מדרשא, והוא מזמן על אילין ועל אילין".
וצריך ביאור, דבתחילה קאמר לשני בתים נצרכה, ולכאורה רצונו לומר שהראיה המוזכרת במשנה נצרכת לחבר היכא שאוכלים בשני בתים, ולבית אחד אין צריך ראיה. והרי במשנה כתוב את הדין "בבית אחד", וגם אם נאמר שהוא לאו דוקא, לכל הפחות משמע שצריך ראיה גם לבית אחד? ועוד קשה, שלאחר שאמרו שמועילה ראיה גם בשני בתים שואל על בית הנשיא אם הוא כבית אחד או כשני בתים. ומשמע משאלה זו שבעלמא הדין ידוע שבשני בתים לא מהני, ושאל רק אם כך הדין גם בבית הנשיא, וזה לכאורה סותר לרישא. גם עובדא דרבי ברכיה צריכה ביאור מה הסיבה שהמזמן צירפם, מה זה 'תרעא מציעיא דבי מדרשא', והאם הצירוף הזה הוא על ידי ראיה?
תשובה לשתי השאלות הראשונות יש ללמוד מהאו"ז (הלכות סעודה סימן רד) שכתב: "פי' מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק שירליאון שאע"פ ששתי חבורות בשני בתים ואין רואין אלו את אלו השמש מצרפן, ואורחא דמלתא נקט במתני' שתי חבורות שאוכלות בבית אחד, דה"ה בשני בתים, וכן פי' בהלכות גדולות. וכן איתא בירושלמי: ר' יונה, ר' בא בר זמינא בשם ר' זעירא לשני בתים נצרכה, אמר ר' יונה והן שנכנס על מנת כן משעה ראשונה. אלין דבית נשיא' מה את עביד להון כבית אחד או כשני בתים. [נאמר] אם הי' דרכן לעבור אלו על אלו מזמנין, וא"ל אין מזמנין. ר' ברכי' מוקים לאמורא על תרעא מציעא דבי מדרשא והי' מזמן על אלו ועל אלו. ונראה בעיני שיש חילוק בין בית אחד לשני בתים, דבשני בתים בעינן שיהיו נכנסין משעה ראשונה על מנת כן כדי להצטרף ולזמן יחד, ובבית אחד אף על פי שלא נכנסו יחד".
לפי דבריו, דברי ר' יונה ור' זעירא מוסבים מתחילה על מה שאמר רבי יונה בעצמו דמדובר כשדעתם לכך, ועל זה אמרו "לשני בתים נצרכה", כלומר שבשני בתים יועיל צירוף אם היתה דעתם לכך מתחילה^[5]. וכתב שמה שנאמר במשנה "בבית אחד" הוא משום דאורחא דמילתא שחבורות מצטרפות בדרך כלל כשהן בבית אחד, אבל גם בשני בתים יכולים להצטרף. ונראה שלשיטתו המשנה מלמדת אותנו שאורחא דמילתא הוא להצטרף כשהם בבית אחד, כי זה גורם שבבית אחד יצטרפו גם אם הוא לא חשב על כך מראש, אבל בשני בתים צריך לחשוב מראש. ולפי זה נוכל לבאר מה שלאחר מכן שאל על בית הנשיא האם הם כשני בתים או כבית אחד, שבבית הנשיא סועדים רבים משולחנו ומתחלקים לכמה חדרים ובתים בלא דעה מראש להצטרף, ושואל האם נאמר שהוא כשני בתים שלא יועיל צירוף כשלא נכנסו מתחילה לכך, או נאמר שכיון שבבית הנשיא אורחא דמילתא לאכול בשני בתים כמו בעלמא בבית אחד, לכן גם בלא שדעתם לכך מתחילה יצטרפו, ומסיק שהדין תלוי אם אנשים עוברים מכאן לכאן, שהם כשמש בין הסועדים. כלומר שאין חילוק בזה בין בית הנשיא למקום אחר, אלא שכשעוברים אנשים מכאן לכאן ומשמשים על ידי זה את הסועדים להביא להם מה שיש אצל החבורה השניה בכל אופן מצטרפים, ומועיל אף כשלא היתה דעתם לכך. ונראה שלכן פתח האו"ז ששמש מצרף בשתי בתים ואין רואין אלו את אלו, בלי להזכיר את דעתם להצטרף, כי הוא פירש שזה מה שאמרו בירושלמי על בית הנשיא.
ובאשר לדינו של רב ברכיה, בטור שולחן ערוך קצה, ב, כתב "ומקצתן חוץ לבית אם המברך יושב על מפתן הבית הוא מצרפן", ונראה שהטור למד את דינו בעומד על המפתן מהלשון "תרעא מציעא" שמשמע ליה שמצרפים מי שחוץ לשער. אך יש בזה קצת תימה, למה ישבו אנשים לאכול מחוץ לבית המדרש וחלקם בפנים? ומה ענין ה'מציעא' כאן, ואין לומר שהכוונה לתת נימוק שהוא מועיל כי הוא נמצא באמצע, שהרי לא אמר שהושיבו בשער "במציעא", וגם אינו נכון לומר 'בשער באמצע דבי מדרשא', וצריך לומר שבכל אופן אתא לאשמועינן את הדין במקרה שאירע שאכלו בחוץ ליד השער האמצעי של בית המדרש, והוא העמיד את האמורא שם כדי שיצרפם, ומהני למרות שהאנשים שבחוץ ובפנים אינם רואים זה את זה, כיון שהוא רואה את כולם.
אך ראיתי ברמב"ן (פסחים פה ע"ב) שהביא את הירושלמי: "מוקי לאמורא על אתרא מציעאה בבי מדרשא", ולגירסתו נראה לבאר ד"בית מדרשא" דומה לבית הנשיא שאוכלים שם בחדרי בית המדרש הצדדיים, ולכן לא רואים זה את זה, ולא נכנסו על דעת לאכול יחד, ושם אין שמשים ואנשים עוברים, לכן כדי שיכולים יהיו להצטרף, ר' ברכיה העמיד את האמורא שלו שהוא יהיה באמצע, ועל ידי ראיתו הוי כדין מקצתם רואים זה את זה. ונראה לי שיש לבאר גם את גירסתינו "תרעא מציעא" כך, על פי העלי תמר (כלאים פרק ט הלכה ג), שכתב שבימינו מצאו מספר בתי כנסת עתיקים מתקופת התלמוד באזור הגליל, ורואים בכולם צורה אחידה, שברוח אחת נמצאים ג' שערי כניסה, שער גדול באמצע, ושני שערים קטנים מזה אחד ומזה אחד, ונראה להסיק מזה שבית המדרש היה מחולק לג' אולמות בפנים, אולם גדול באמצע ושני חדרים קטנים יותר בצדדים, ומעתה מסתבר ש"תרעא מציעא דבי מדרשא", הוא השער שכנגד האולם הגדול המרכזי, ואם נפרשו כדרך הרמב"ן י"ל שהאולם נקרא על שם השער. מסתבר שהאולם המרכזי היה המקום בו נאמרו הדרשות המרכזיות, ואף שמותר לאכול בבית מדרש, כשהיו אוכלים שם אכלו רובם בשני החלקים שבצדדים. באופן זה האוכלים שבצדדים לא ראו זה את זה, אבל שניהם ראו את האמורא המברך היושב באמצע, ובכך שהם ראו אותו הוא צירפם. ועכ"פ אין סתירה מזה להבנת הטור, דאכתי אפשר גם שהכונה היא שאכלו כנגד השער המרכזי בחוץ.
והנה, יש אחרונים שהבינו שהצירוף בזה הוא דוקא על ידי היות הש"ץ במקום המחבר שבאמצע, אך לענ"ד הוא פירוש מחודש, כי לומר שלמקום המפתן לכשעצמו יש סגולת חיבור לאנשים נפרדים הוא חידוש שלא מצינו אותו במקומות אחרים. ונראה שאם היה ראשון שמפרש כך, היה לו לכותבו להדיא, ולכן נראה שאף אחד מהראשונים לא הבין כך^[6]. מה שכתבתי כהבנה פשוטה שצירוף המזמן הוא בגלל ראיה, כך נראה מהראשונים שמביאים דין זה בדיני ראיה, וכן כתב במג"א (סי' קצה, ג): "דהוא רואה אלו ואלו, וה"ל כמקצתן רואין זה את זה".
המג"א לא מדבר כלל על צורך שיהיה דוקא במקום מחבר, אלא מבאר שהחיבור הוא רק מחמת הראיה. ומכל מקום בפשטות משמע שמהני דוקא על ידי המזמן, וא"כ צריך להבין מדוע באדם אחר לא תועיל שיהיו בגדר מקצתן רואים. נראה דהסברה בזה שכיון שמי שעומד במקום המפתן נפרד מהאחרים הוי כעין ג' חבורות שבהן חבורה א' אינה רואה את חבורה ג 'אלא באמצעות מישהו מחבורה ב', וזו כבר לא חשיב כמקצתן רואים אלא כשהאדם שבאמצע הוא המזמן, והוא ממש כפי שמצינו בהלכות עדות לגבי המתרה שהוא מצרף גם כשאינו עד, וכת א' אינה רואה את כת ב' כיון שכולם זקוקים לו. הבנה זו עולה מהביאור של שו"ע הרב (סי' קצה, ג): "אכלו מקצתן בבית ומקצתן חוץ לבית, אם המברך יושב על המפתן הוא מצרפן לפי שהוא יכול לראות אלו ואלו בהפיכת פניו לכאן ולכאן, והרי זה כמקצתן רואים אלו את אלו שהוא נחשב מאלו ומאלו שהרי מוציא את כולם ידי חובתם".
בהסבר מדוע המזמן מועיל, הגר"ז מבליע בדבריו הסבר מדוע מי שאינו מזמן לא יועיל, והיה אפשר להבין מדבריו שהוא משום חסרון בדין ראיה, מפני שיכול לראות את כולם רק בהפיכת פניו, אך ראה לקמן בפרק י מש"כ שזה לא חיסרון כיון שבפועל הוא אכן רואה, אלא נראה שהפיכת הפנים היא רק תיאור איך בכל זאת הוא רואה את שניהם, והחסרון שמונע אדם אחר מלצרף בכה"ג נעוץ בדברי הגר"ז "שהוא נחשב מאלו ומאלו", כלומר דוקא המזמן נחשב מאלו ומאלו, אבל אדם אחר, גם כשהוא רואה את אנשי הבית, הוא אינו נחשב מאלו ומאלו, אלא כמי שנפרד מהם, וכיון שהוא כחבורה בפני עצמה אין דינו כחבורה שאחד מהם רואה מקצת חבורה שניה. בדרך דומה הולך המשנה ברורה (ס' קצה שער הציון ס"ק ו): "ומכל מקום משמע דאדם אחר מהחבורות כשישב לא מהני, והטעם דהקלו במברך, אפשר משום דכיון דשתי החבורות צריכין לו שיוציאם, נחשב כשמש המשמש לשתיהם דהוא מצרפן". נראה שהוא לא הסתפק בטעם של הגר"ז, שהמזמן מועיל כי הוא מוציאם, כי הוא בא לבאר מה מועיל זה שהמזמן שייך לכאן ולכאן, והרי הוא לא אכל איתם ביחד, ובזימון בעינן גם שהחבורות אכלו ביחד, ולכן כתב המשנ"ב דבזה שהוא מזמן לשניהם בברכה החשיבוהו כאילו הוא היה השמש שמועיל לחבר את הסעודה, אבל מכל מקום החיבור הזה בפועל נעשה תחילה רק בברכה והדבר המחבר הוא ראיתו, כמפורש במג"א שעליו מוסבים דבריו. לכן גם לפי דרכו יש כאן דין שממנו נוכל ללמוד שיש ראיה שמצרפת, למרות שענינה העיקרי אינו חיבור לסעודה.
והנה, הגר"ז והמ"ב שוים בכך שהדין כאן הוא דוקא במזמן, ואדם בעלמא אינו יכול לחבר על ידי ראיה בעומדו על המפתן. אך אפשר לפרש את דברי המג"א באופן אחר, שכיון ששתי החבורות שבצדדים לא ראו זו את זו, העמיד את המזמן שרואה את אלו ואת אלו, ואע"פ שעדיין אין הן רואות זו את זו אלא את המזמן, שנפרד מהן, מכל מקום חידש שגם זה הוי כמקצתן רואים אלו את אלו, ובאמת גם אם הוא היה מעמיד אדם אחר היה זה מועיל לצירופם. כך הבין את דבריו בשו"ת זרע אמת סי' י, אלא שהוא הקשה על הבנה זו, שאם כן למה רבי ברכיה העמיד שם דוקא את המזמן?
ונראה לישב שאלה זו, בהקדמת דברי התוספות בברכות שגם הם מהר"י שירלאון^[7]. התוספות (נ ע"ב ד"ה שמש) כתבו על דברי הגמרא ששמש מצרף: "וה"ה בשני בתים ובני אדם עומדים ומשמשין מזו לזו מצטרפין, וכן איתא בירושלמי, ובלבד שישמעו ברכת המזון מפי המברך. והא דנקט במתני' בית [אחד] משום חדוש דסיפא דאפילו בבית אחד אם לאו אין מזמנין^[8], וכן בבית חתנים כשאוכלים בחופה בב' בתים ובני אדם משמשין מזו לזו מצטרפין, ובלבד שישמעו ברכת המזון מפי המברך"^[9].
מדבריהם אפשר להשלים את הפירוש שבאו"ז, כי בפירוש הבעיה של בית נשיאה נראה מהתוספות כפי שפירשתי לעיל על יסוד דבריו, שנקטו לשון רבים "בני אדם עומדים משמשים", בגלל לשון הירושלמי על בני אדם שעוברים מכאן לכאן. ועוד מבואר שהתוספות התחילו לפרש כיצד תובן המשנה על יסוד דברי הירושלמי רק לאחר שכתבו את הדין שצריך שישמעו מפי המברך. לפיכך, נראה שדין זה של השמיעה הוא גוף פירושם לירושלמי במעשה דר' ברכיה, ואין לומר שהכוונה לדעתם היא רק ללמדנו שישמעו אותו אלו ואלו, ולא די בכך שחבורה אחת שומעת אותו והשניה עונה כאשר היא שומעת את הראשונה. דאם כך, דין זה היה צריך להאמר במשנה הקודמת בה עסקו בצירוף אנשים רבים לזימון אף ביותר מעשרה, ולמה הוא נאמר כאן. אלא י"ל שלדעתם ר' ברכיה בא ללמדינו את הדין שראיה מצרפת גם באופן כזה שיש אחד שעומד בנפרד, ואלו שבצדדים אינם רואים זה את זה, אך מה שהעמיד דוקא את המזמן הוא כדי שכולם ישמעו אותו, ולכן נכתב דין זה דוקא כאן, ומתורצת שאלת הזרע אמת^[10]. ולשאלה איך יועיל הדבר להחשיבם כאוכלים ביחד אם הדבר נעשה רק בשעת הברכה, י"ל כתשובת המשנה ברורה וגם י"ל שאין הכי נמי, מדובר שהושיבו את האמורא שלו שם מתחילת הסעודה כדי שיצרפם, וכיון שידעו שהוא המברך, הרי הוא מצרפם.
העיקרון שבשני בתים צריך דעה לכך עולה גם מהרקח (הלכות סעודה סימן שלד) "ירושלמי לשני בתים נצרכה, ושנכנסו לזמן משעה ראשונה אלו עם אלו, כגון בנישואין שיושבין בבתים בעליות ובחצרות". ומדבריו נראה ללמוד שהדבר מועיל גם בבתים חלוקים לגמרי, שאינם תחת קורת גג אחת, שזה הפשט של הושבה "בחצרות" בלשון רבים, ומסתמא זו גם כוונת התוספות.
ורבינו יונה על הרי"ף דף לז ע"ב כתב: "וכתב בה"ג ז"ל שאפי' אוכלות בב' בתים השמש מצרפן, ומפרש דמתני' דקתני ב' חבורות שהיו אוכלות בבית אחד לאו דוקא בבית אחד אלא אפי' בשני בתים אם מקצתן רואין אלו את אלו מצטרפין, ואם אינן רואין אלו את אלו והיה השמש ביניהם השמש מצרפן. ומאי דתנן בית אחד אורחא דמילתא נקט, ויש סיוע לסברא זו מהירושלמי [דגרסי' התם רבי ברכיה מוקים לאמורא על תרעיה מציעתא דבי מדרשא] ומזמנין אלין לאלין, ותו אמרי' התם בהדיא לא נצרכה אלא לב' בתים. ואם רשות הרבים מפסקת ביניהם נראה שאינם מצטרפות בשום ענין".
רבינו יונה כותב בתחילה שדינו של רב ברכיה מוכיח בצורה ישירה שאיכא דין צירוף על ידי ראיה משני בתים. לכן ברור מדבריו מה שכתבנו שדין זה הוא אך ורק מחמת הצירוף על ידי ראיה, ולא תלוי במה שהמזמן עומד על הפתח שבאמצע. אך י"ל שהוא כתב בתחילה שהוא רק "סיוע", מפני שהיה אפשר לדחות שהוא דין מיוחד במזמן עומד על הפתח. ומכל מקום, למסקנתו על פי תחילת הירושלמי שהוא דין כללי שראיה מצרפת, מסתבר כהבנת הר"י שירליאון, שמה שנקט מזמן הוא רק כדי שישמעוהו כולם, ודין המזמן הוא גוף הדין של ראיה מקצתן מצטרפת, אפילו כשרק מי שבאמצע רואה.
ועוד יש ללמוד ממה שכתב שרשות הרבים מפסיקה (בפרק ח נדון בגדר 'רשות הרבים') שצירוף זה מועיל גם משני בתים ממש שאינם תחת קורת גג אחד, שהרי אמר שרק אם יש רשות הרבים ביניהם הוי הפסק.
והרא"ש מסכת ברכות פרק ז סימן ל כתב: "אפי' בב' בתים שאין רואים אלו את אלו כלל השמש מצרפן. וכן פירש ר"ח דאורחא דמלתא נקט מתני', שתי חבורות אוכלות בבית אחד והוא הדין בשני בתים, וכן פירש בעל הלכות גדולות, וכן משמע בירושלמי. ר' יונה ור' אבא בר' זימנא בשם ר' זירא לשני בתים נצרכה. א"ר יונה והוא שנכנסו משעה ראשונה על מנת כן. והא אילין בית נשיא מה את עבדת לון כבית אחד או כשני בתים. אם היו דרכן לעבור אלו לאלו מזמן ואם לאו אינו מזמן, ור' ברכיה מוקי אמורא אתרעא מיצעא דבי מדרשא והוא מזמן על אילן ועל אילן".
מלבד שהרא"ש הוסיף את דעת ר"ח שראיה מצרפת גם משני בתים ממש, ומבאר כמו האו"ז ורבנו יונה שהמשנה אינה ממעטת דבר באומרה "בית אחד", אלא אורחא דמילתא נקט, הוא גם הביא את דברי רבי ברכיה בואו החיבור, ומדלא כתבו כדין בפני עצמו משמע שגם הוא מפרשו כחלק מהדין שראיה מצרפת, ואין זה דין מיוחד הנובע מדיני צירוף על ידי עמידה בפתח. אולם, הוא לא כתב כסגנון של רבינו יונה להוכיח שראיה מצרפת אנשים ישירות מדינו של ר' ברכיה, לכן נראה שדעתו כפירוש הגר"ז והמ"ב, שהוא פירוט של דין מיוחד בראית המזמן, שמועיל למרות שאין כאן ממש רואים זה את זה, כיון שהוא נפרד מהם וכחבורה בפני עצמה, אבל אינו עצם הדין של רואים זה את זה, כשיטת רבינו יונה. וזו ההבנה הפשוטה של הטור, שכתב רק על המברך שמצרף.
ונראה שלפי רבינו יונה והרא"ש הירושלמי מתפרש כביאור של האו"ז, הרא"ש הביא את כל לשון הירושלמי, וכיון שהבנת האו"ז היא ההבנה הפשוטה נראה שגם הוא הבינו כך. גם לפי רבינו יונה, שלא כתב להדיא את ענין דעתם להצטרף, י"ל שהוא כלול במה שאמר שהמשנה, באומרה "בית אחד" נקטה אורחא דמילתא, דמזה משמע שבבית אחד מועיל צירוף בכל גוונא כי הוא אורחא דמילתא, וממילא משמע שבשני בתים, שאינו אורחא דמילתא, נצריך שתהיה דעתם לכך.
אבל לראב"ד ולרשב"א נראה שיש בזה דרך שונה. במסכת ברכות דף נ ע"ב כתב הרשב"א: "הא דקתני שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזימון, אורחא דמלתא נקט, ומיהו לאו דוקא בבית אחד דהוא הדין לשני בתים, וכדגרסינן עלה בירושלמי לא סוף דבר בית אחד אלא אפי' שני בתים. אמר רבי יונה והם שנכנסו בשעה ראשונה על מנת כן, ונראה דאפי' לשתי חבורות שהיו בבית אחד נמי קאמר דדוקא כשנכנסו משעה ראשונה לכך דהוה ליה כהסבו יחד, וכן כתב הראב"ד ז"ל, ומכאן שאפילו לברכת הזימון בעינן הסבה, ומתניתין דהסבו דבפרק כיצד בין בברכת הלחם שהיא המוציא בין בברכת הזימון היא, אבל ראיתי לגדולי המפרשים האחרונים ז"ל (הרמב"ן) שפירשו אותה משנה דוקא בברכת הלחם אבל ברכת הזימון אינה צריכה הסבה כפשטה דשמעתא דהתם דעל ההיא מתניתין^[11]. תנא אם היה שמש ביניהן שמש מצרפן, פירוש בשאין רואין אלו את אלו אפילו הכי השמש מצרפן, ירושלמי רבי ברכיה מוקים לאמוריה על תרעא מציעתא דבי מדרשא ומזמן על אילין ועל אילין".
הרשב"א כותב בשם הראב"ד שבכל אופן צריך דעתם לכך, וכך כתבו גם ההשלמה והמאורות. ונראה שלפי זה אי אפשר להבין את הירושלמי כפירוש האו"ז, שהרי לפי פירוש זה גם בבית אחד בעינן דעתו לכך, ולכן אי אפשר לומר שמה שאמר לגבי בית נשיאה האם הוא כבית אחד, נובע מזה שבבית אחד לא אכפת לן בזה שאין דעתו לכך כפי שפירוש האו"ז. גם יש להעיר שלכאורה נראה שגירסת הרשב"א בירושלמי שונה, שהוא כתב "וגרסינן עלה בירושלמי לא סוף דבר בית אחד אלא אפי' שני בתים" (וכ"ה גם בריטב"א), אך בכל הראשונים הגירסה בירושלמי כלפנינו. גם בתשובת הרשב"א (א, צו) הביא את נוסח הירושלמי כלפנינו. לכן נראה שאין כוונתו לצטט את הירושלמי, אלא לומר את המסקנה שאין כל חילוק בין בית אחד לשני בתים, והמשנה שאמרה "בית אחד" 'אורחא דמילתא' נקטה, כלומר לא בא ללמד שלבית אחד יש דין שונה, אלא שהוא נקט מה שמצוי, ובאמת בכל גווונא שרואים זה את זה מהני.
לכאורה, אם כן, חוזרת השאלה מה כוונת הירושלמי בבעיה על בית הנשיא אם הוא כבית אחד או כשני בתים, הרי אמרנו שדינם שווה? וצ"ל כפי שכתב בפירוש מהר"א פולדא שבבית הנשיא היו אוכלים בבתים חלוקים שאינם רואים זה את זה, ושואל האם בבית הנשיא נוהג הדין של שני בתים, שבסתמא אין רואים זה את זה ואינם מצטרפים, או שהוא כבית אחד ומצטרפים, מכיון שאולי מה שאוכלים כולם משולחן הנשיא מחשיבם כבית אחד, והתשובה היא שאינו מועיל כל עוד שאין שמשים.
עוד הבדל בין הרשב"א לרבינו יונה והרא"ש הוא שהרשב"א כתב את דינו של ר' ברכיה בנפרד והקדים את את דין השמש, והיה אפשר לפרש שלדעתו דינו של רבי ברכיה הוא דין של שמש המצרף (כך פירש הריטב"א). אך לכאורה פירוש זה דחוק, שלא מסתבר שהשמש צריך להיות בשעת הברכה, שאינה שעת שימושו, דוקא באמצע, ולא מוזכר בירושלמי שהאמורא היה שמש. גם בתשובה שכתב הרשב"א (א, צו) הביא את דברי רבי ברכיה כחלק מההוכחה שראיה מצרפת גם בשני בתים. לכן נראה לפרש את דבריו כפי שהבאתי לעיל מהמשנה ברורה, שדין זה הובא אחרי דין השמש כי יש למזמן דמיון לשמש, ומועיל להחשיבם כמי שאכלו ביחד, אבל בסופו של דבר הדין נובע מהראיה והברכה של המזמן.
והנה, לפי מה שביארתי בדבריו שנקט בירושלמי בשאלה רק האם הם כשני בתים, כי שני בתים נדיר שהם יהיו רואים זה את זה, נראה שהירושלמי עוסק בדירות נפרדות שאינן תחת אותה קורת גג, שכן דוקא במציאות כזו נדיר שיראו זה את זה. וכן נראה ממה שביארנו ש'אורחא דמילתא' פירושו שלא בא למעט בזה דבר. לכן נראה שלפי המסקנה מועיל שיש אנשים עוברים או ראיה גם משני בתים כאלו.
ויש להשוות את דבריו למה שכתב בתשובותיו ח"א סי' צו, כשהוא דן במה שנהגו שהעומדים על תיבת בית הכנסת מצטרפים אף שיש סביבה מחיצות גבוהות י', דלאחר תירוץ ראשון שהמחיצות אינם מפסקות כיון שנעשו לתשמיש בית הכנסת כתב: "עוד אני אומר שאפשר לומר שכל שרואין אלו את אלו כאילו הן בבית אחד דמי ומצטרפין. ודומיא דזימון של ברכת המזון דתנן שתי חבורות שהיו בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזימון. ולא תימא דוקא בבית ממש, דבית אחד היינו בירה אחת. וכמו שאמרו דקרו לבירה בית. וכן מבית לבית האמור בפסחים דהיינו מבירה לבירה אחרת. ומפנה לפנה ממקום אחד למקום אחר שבבירה דהיינו מאיגרא לארעא. ועוד דבירושלמי פירשו כן בביאור. דגרסינן התם רבי יונה ורבי אבא בר כהנא בשם רבי זעירא לשני בתים נצרכא. אמר רבי והן שנכנסו משעה ראשונה על מנת כן. אילין בית נשיא מה את עביד לון כבית אחד או כשני בתים? נימר אם היה דרכן לעבור אלו על אלו מזמנין ואם לאו אין מזמנין. רבי ברכיה מוקים לאמוריה על תרעא מציעאה דבי מדרשא והוה מזמין על אילין ועל אילין".
כאן הרשב"א מתחיל בביאור מדעתו לפני הירושלמי, ואמר שאין לדייק ממה שאמרה המשנה "בית אחד" שלא יועיל צירוף בראיה משני חדרים, כי מסתבר שבמשנה מדובר על בירה אחת. והוא מציין לגמרא בפסחים. בפסחים קא ע"א אמרו לגבי קידוש שאם אינו במקום סעודה צריך לחזור ולקדש והמשיכו: "סבור מינה הני מילי מבית לבית אבל מפינה לפינה לא, אמר להו רב חנן בר תחליפא זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דשמואל ואפילו מארעא לאיגרא הוה מקדש". וראה את דברי הרשב"א בתשובותיו ח"ד סי' רעח בשם רב שר שלום גאון, שאם קידש בבית ואוכל בחצר מהני אם רואה. ובמקור הדברים ברי"ץ גיאת בשם הרב שר שלום כתב שזה דומיא דחבורות הזימון, ומדנקט דוקא מבית לחצר עולה שזה מפני שגם זה כעין אותה בירה, וכפי שכתב בפסחים תלמיד הרשב"א, מהר"ם חלאווה בביאור מה שאמרו שמארעא לאיגרא מקדש, "ומסתברא דוקא כשאינו רואה משם מקום סעודתו, אבל אם רואה מקומו משם והוא בחד ביתא מפנה לפנה שאינו חולק רשות יצא, דומיא דשתי חבורות דבזמן שרואין אלו את אלו מצטרפין". ונראה שלפי הבנה זו ראיה מצרפת בתוך בירה אחת כיון שהחילוק בין המקומות אינו מוחלט, כפי שאמרו שם בקא ע"ב שלגבי שינוי מקום בברכה מפינה לפינה לא הוי שינוי מקום. ולפי זה נראה לכאורה שהיא לא תועיל לרשויות חלוקות לגמרי^[12], והוא מדמה זאת למה שמועיל בזימון שכולם נחשבים כסועדים באותו מקום כשרואים זה את זה באותה בירה. אך בהמשך הוא מביא את הירושלמי, ואם נמשיך לפי הבנה זו שבית אחד היינו בירה אחת, יוצא שהירושלמי אומר שלא נצרכה דברי המשנה אלא לשתי בירות, ואם כן מועילה ראיה גם משתי רשויות, וכמו בהלכות עדות, והוא עדיף מקידוש.
ונראה שאכן כל מה שכתב הרשב"א בתחילה הוא כשדנים רק מסברה, דמסתבר שבית אחד היינו בירה אחת כי אין בתוך בית אחד הפסק גמור בין המקומות, ולכן תועיל בו ראיה גם בהלכות קידוש, ומה שאמרו מאיגרא לארעא חוזר ומקדש הוא רק היכא שאינו רואה. אבל לפי הירושלמי נראה שזימון עדיף מקידוש, דלפי הירושלמי מועיל גם משני בתים נפרדים היות שהוא צירוף של אנשים ולא של מקומות (ומכל מקום הדין בקידוש נשאר נכון מסברה, שכיון שבברכה מחדר לחדר אינו הפסק, מסתבר שגם בקידוש כשרואה יועיל, והוא הדין מבית לחצר).
ומעתה מובן שאין דבריו בתשובה שונים ממה שכתב בחידושיו, שבית אחד אורחא דמילתא הוא, שכן למסקנתו על פי הירושלמי מה שנאמר במשנה בית אחד- בירה אחת, לא בא למעט כלל והוא הדין לשתי בירות, ולכן על פי הירושלמי פשיטא ליה שבתיבת בית כנסת אין המחיצות מפריעות כיון שרואים.
ומה שכתב הרשב"א בתחילת דבריו רק בדרך אפשר, י"ל שהוא משום שבבבלי לא מפורש שמועילה ראיה אפילו משני חדרים באותה בירה. רק אחרי הבאת הירושלמי הוא נוקט בוודאות שתועיל ראיה לזימון ומעתה פשיטא ליה הדין בתפילה כי הוא סובר כבר מתחילת דבריו שיש ללמוד מהלכות זימון לתפילה, דדמיא לזימון היות שמדובר גם בצירוף לי'. וכן כתב בשו"ת בנין עולם (סי' יג), וכן הביא הרב יוסף צובירי (גליון האוצר מ עמ' צא) מקורות בלשון הרשב"א (ח"ג, סי' כח. ח"ד סי' פו) שפותח בלשון אפשר, ואחרי שמביא ראיות כך הוא נוקט לדינא בודאות, שכך נראה סגנון הדברים גם כאן.
אמנם לכאורה יש להוכיח שלא כדברי, דלפי הרשב"א כל היכא שהוא בחוץ לא מצטרף לזימון של י', דבגמרא ברכות מה ע"ב איתא: "אמר רב דימי בר יוסף אמר רב שלשה שאכלו כאחד ויצא אחד מהם לשוק קוראים לו ומזמנין עליו אמר אביי והוא דקרו ליה ועני. אמר מר זוטרא, ולא אמרן אלא בשלשה, אבל בעשרה עד דניתי. מאי טעמא כיון דבעי לאדכורי שם שמים בציר מעשרה לאו אורח ארעא".
וכתב שם הרשב"א (שם ד"ה אמר): "דקרו ליה ועני, וכתב ר"ה גאון ז"ל בשם רבוותא דהני מילי כגון שפתחו של בית לשוק והוא יושב כנגדו קוראין לו ושומע קולן ומזמנין". ומדכתב בג' "יושב כנגדו" משמע שצריך שיראוהו, ואם כן משמע דבי' לא סגי בכך שיראוהו כל עוד הוא בחוץ, ולכן אמרו בו "עד דנייתי". אך בבני ציון (הנ, יח) כתב לדחות שאין ללמוד מזה לצירוף בעלמא, די"ל בדעת רב האי והרשב"א דשאני התם שמתחילה אכל עמהם, ודוקא בכה"ג צריך לחזור לאותה קביעות. ונראה שהסברה היא שכיון שהוא היה עמם, כל עוד שלא חזר הוא נראה יותר כנפרד, ולכן תיקנו שבי' לא יועיל ראיה^[13]. וחיזוק להבנה זו יש ממה שנבאר לקמן, שלפי רב האי יש צירוף לתפילה על ידי ראיה כשעומד בחוץ, ומסתבר שלמד כך מזימון, ואם כן בעלמא נקטינן שראיה מועילה גם לעומד מחוץ לבית, ורק כאן הוא דין מיוחד.
וכבר הזכרנו שלריטב"א יש דרך אחרת לגבי בעיה דרבי ברכיה (דמפרש שהאמורא היה שמש), ונראה שיש לו גם דרך אחרת במסקנת ההלכה, שבהלכות ברכות (פרק ז הלכה טו) כתב: "שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד או בשני בתים שיש פתח ביניהם לעבור מזה לזה, והן סמוכין ששומעין אלו ברכתן של אלו, כל זמן שיש בכל חבורה וחבורה כדי זימון יוצאין כולם בזימון אחד אף על פי שלא ישבו מתחילה על דעת להצטרף, ולעולם צריך שיהיו מקצת אלו רואין למקצת אלו או עד שיהא השמש עומד ביניהן ורואה את כולם".
ונראה שלפי דרכו בבית הנשיא היו אוכלים בבירות נפרדות, והמקשן מבין שיש צד לומר שבאופן כזה שהם שתי בירות לא מצטרפים אפילו כשרואים והרי הם כשני בתים - חדרים בעלמא שאינם רואים, והירושלמי מסיק שאם יש דרך לעבור מזה לזה גם בשתי בירות מצטרפים. והיינו מה שאמר הריטב"א "שיש פתח בינהם לעבור מזה לזה", שמפרש מה שאמרו בירושלמי "דרכם לעבור" שיש להם דרך לעבור, ולא כתוספות, שפירשו שיש בפועל אנשים שעוברים.
♦

ג. רס"ג, רב האי, ראבי"ה, רשב"א, רא"ש וטור - ראיה מצרפת לתפילה

המשנה בברכות שמדברת על צירוף חבורות לא חילקה בסוג החבורה שמצטרפת, ולכן משמע בפשטות שגם אם על ידי הצירוף נוצר חיוב של עשרה יצטרפו. כך עולה מדברי הרשב"א הנ"ל, שלכן למד מזה לתפילה. ובאמת עצם זה שאין חילוק בזה משתמע מסתימת כל הראשונים בסוגיה. וכ"כ במפורש רבינו יהונתן על הרי"ף דף לז ע"א, פסקי ריא"ז פרק ז הלכה א. מאירי (נ ע"ב). וכך הבין גם השו"ע סי' קצה, ולכן פסק בכל חבורה שראיה מצרפת משני בתים, ומשמע גם לצירוף לי'. ולפי זה נראה שגם בלי שנכנס לדינו של ר' ברכיה יש מקום ללמוד מכאן על צירוף משני בתים שונים גם לענין תפילה, כשחזי לאיצטרופי מה שמצינו כך בהל' עדות. ואכן כך מפורש בגאונים ובראשונים.
בסידור רס"ג עמ' קו כתב: "וכל זמן שאנשים רואים זה את זה מצטרפים לברכה ותפילה, ואם יש עמהם איש שלא ראה אותו אף אחד מהם, אינו נמנה עמהם".
ויש ללמוד מדבריו כמה יסודות:
א. מכיון שהוא כתב את הדין לברכה ותפילה, והדין מפורש בירושלמי לגבי צירוף לזימון, נראה שיסוד הדין הוא מה שכתוב בזימון שבו יש ענין של צירוף לברכה, כלומר שיש ללמוד מזימון לדין תפילה.
ב. הצירוף על ידי ראיה אינו מוגבל במספר המצטרפים, שכ"כ "כל זמן שאנשים רואים" בלשון רבים.
ג. הצירוף נאמר גם כשיש הפרדת מחיצה, שהרי כתב "כל זמן שרואים", ללא הגבלת תנאי.
ד. משמע שהצירוף מועיל גם אם אין תשעה או ששה שנמצאים בחדר אחד, כי לא הזכיר תנאי של חדר אחד, אלא מדובר גם באופן שכל האנשים מצטרפים רק על ידי ראיה.
ה. סגי בכך שאחד מהתשעה האחרים רואה אותו, כלומר שדין "מקצתן רואים" חל גם בתפילה, שכאשר קבוצה אחת מאוחדת על ידי ראיה, די שמישהו מהם יראה אחד בקבוצה השניה.
ומשמע שלדעתו בעינן ראיה הדדית, כי כתב שיש עמהם איש נוסף, ומשמע לפי הרישא שהוא עמהם כי הוא רואה אותם, אבל בזה לא די כי צריך ראיה הדדית, ורק אם גם אחד מהם רואה אותו יועיל. דבר זה לא מתבאר מהלכות ברכות אך יש ללמוד אותו מהלכות עדות שהבאתי לעיל, ולכן נראה שהוא לומד את הדין לא רק מברכות אלא גם מהלכות עדות.
נראה שבשיטה זו הלך גם רב האי גאון.
דברי רב האי מובאים באורחות חיים (מהדורת מכון אור עציון סי' עה, על פי כת"י מימי הראשונים): "כתב רבינו האיי מי שעומד אחורי ב"ה וביניהם חלון אפי' גבוה כמה קומות אפי' אינו רחב ארבע, ומראה להם פניו משם, מצטרף עמהם לעשרה"^[14].
האריכו האחרונים לדון האם כוונתו לומר שהוא מצטרף מחמת הדין שראיה מצרפת או מדין שהוא מכניס ראשו לחלון בפנים. ונראה לענ"ד שהכוונה היא לצירוף מחמת הראיה בלבד, מחמת ג' ראיות:
א. אם הענין היה תלוי בהכנסת הראש היה צריך לכתוב להדיא שמכניס את הראש, דזה שורש הטעם שמועיל. וגם אם לפי מבנה הבתים בימיהם כדי שיראו פניו הוא צריך להכניס ראשו, כיון שהדין נובע מכך שראשו בפנים היה צריך לכתוב במפורש שעליו להכניס את ראשו^[15].
ב. אם הכנסת הראש מועילה רק מצד זה שראשו נמצא במקום השייך לבית הכנסת לא מובן למה היא מועילה, כי יש כמה וכמה סוגיות בש"ס מהם מתבאר שאדם העומד במקום אחד וראשו במקום אחר נחשב כעומד במקום שבו נמצא גופו^[16].
ג. לא מסתבר שרב האי חידש דין זה מסברה^[17]. בפשטות דבריו, כמו דברי הרס"ג, נסמכים על הירושלמי שראיה מועילה לצירוף בזימון, וכמו שמצינו בהלכות עדות, וכן נראה במצות קידוש השם.
מה שכתב "אפילו גבוה כמה קומות אפילו אינו רחב ד'", מיוסד על המשנה בעירובין (ז, א) "פחות מארבעה על ארבעה או למעלה מעשרה מערבין שנים ואין מערבין אחד". רב האי מבאר שאפילו הראה פניו מחלון העומד למעלה מעשרה, וכן אם מראה פניו בחלון שאין בו ד' על ד', שלענין עירובין בכה"ג חשיב כעומד ברשות אחרת לגמרי, מכל מקום לענין מנין מצטרף, מכיון שהוא מראה משם את פניו^[18].
הראבי"ה (ברכות סימן קלד) הביא את הדין של הירושלמי בזימון, וכתב: "וכמו דשרי הכא לצירוף, כך הדין נמי אם שליח ציבור עומד לבדו והצבור עומדין לבדן, דבעינן שיעמדו יחדיו, דאם רואים זה את זה הרי הם [כבבית אחד]. ולכך הורגלו שהשליח צבור לבדו עומד על המגדל ואומר קדיש אחר קריאת התורה, ואף על פי שמקצת מחיצות והפתחים שיש להם צורת הפתחים נידונים כמחיצה, כדמוכח בפרק קמא דעירובין, ואף על פי שאין עשרה על המגדל, אומר קדיש ועונים אחריו, כיון שרואים זה את זה. וכן היושבים חוץ לבית הכנסת עונים, ובלבד שיהיו רואים זה את זה, ואפי' אין להם מנין מבחוץ. וגם יש תקנה כההוא דר' ברכיה".
ובהמשך דבריו ביאר שקדושה יענה אפילו כשאין רואים.
אין ספק שמה שכתב לגבי העומדים בחוץ "שיכולים לענות", לא בא לומר לענות בלבד ולא להצטרף, דהא הוא מסיים על זה "ובלבד שיהיו רואים", ואחר כך כתב להדיא שכדי לענות בלבד לא צריכים להיות רואים, וכן הוא מסיים שאם אינם רואים יכולים לעשות תקנה אחרינא כרבי ברכיה, והרי בשביל שהיושבים בחוץ יוכלו לענות הם לא צריכים לעשות כרבי ברכיה, שהרי הוא אמר בהמשך שלענין לענות מחיצה אינה מפסקת, אלא ודאי כוונתו עונים ומצטרפים, וזה כוונתו ואפילו אין להם מנין מבחוץ אלא רק יחד עם אלו שבפנים^[19].
וראיתי מי שדקדק מדברי הראבי"ה "הרי הם כבבית אחד" שהראבי"ה יאמר שרשות הרבים מפסקת, כי אם הצירוף צריך לעשותו לבית אחד מסתבר שיש נפק"מ מה מצב המקום שביניהם, שאין הוא יכול לגרור את בית חבירו כשבאמצע יש רשות רבים^[20]. אך לענ"ד ממה שכתב בסתמא שגם העומד בחוץ מצטרף ולא חילק היכן הוא עומד, משמע שלא אכפת לן בזה שאינו תחת קורת גג אחד והעומד בחוץ אינו נמצא בחצר טפלה כי אין זה צירוף מקומות. וכן נראה ממה שכתב שם "ובהלכות גדולות כתוב לאו דוקא בבית אחד". כלומר שהמשנה לא באה למעט בזה דבר, ולכן הוא הדין שני בתים, לכן נראה שמה שאמר הראבי"ה שהם "כבית אחד" הוא משום שדבריו מוסבים על המשנה בהלכות זימון שכתוב בה "בבית אחד", ובירושלמי אמרו שעל ידי ראיה היא כבבית אחד, ועל זה בא לומר מה יחשב כנמצאים בבית אחד, אבל למעשה גם בזימון וגם בתפילה כל היכא שהאנשים רואים זה את זה מצטרפים.
והבאנו לעיל שכך היא דעת הרשב"א. והטור בסי' נה כתב: "ואם מקצתן בפנים ומקצתן בחוץ וש"צ תוך הפתח היה אומר א"א ז"ל שהוא מצרפן". ופירש הב"י שדין זה נלמד מדין המזמן שמובא בטור סי' קצה ומקורו בירושלמי. ולעיל הראיתי שדין המזמן לפי הרא"ש הוא מדין צירוף על ידי ראיה, אך אין זה גוף הדין של קצתם רואים אלו את אלו, כפי שנראה מרבינו יונה. עכ"פ מדין המזמן אפשר ללמוד לדין הש"צ, שכיון שמצינו שראיה מועילה גם כשהיא אינה חיבור של אכילה, יש ללמוד להיכא שמקצתן רואים אלו את אלו שיועיל גם בתפילה שהרי משמע שדין המזמן אינו צירוף אכילה.
♦

ד. הגמרא בעירובין ובפסחים

לכאורה יש קושיה על כל הראשונים הסוברים שראיה מצרפת.
בעירובין צב ע"א שנינו: "חצר גדולה שנפרצה לקטנה - גדולה מותרת וקטנה אסורה, מפני שהיא כפתחה של גדולה. גמרא. יתיב רבה ורבי זירא ורבה בר רב חנן, ויתיב אביי גבייהו, ויתבי וקאמרי: שמע מינה ממתניתין: דיורי גדולה בקטנה, ואין דיורי קטנה בגדולה", ופירש רש"י שמה שאמרו שהקטנה היא כפתחה של גדולה פירושו שהקטנה כביכול נמשכת לגדולה, שהיא מושלת עליה שתחשב כאילו היא עמה^[21]. ובהמשך פורטו כמה דינים היוצאים מזה, וביניהם שאם ש"צ בקטנה או יחיד בקטנה הם מצטרפים לתשעה שבגדולה, כי הקטנה נגררת לגדולה וכאילו היא נמצאת בתוכה, אבל אם הש"צ או יחיד בגדולה אין התשעה שבקטנה מצטרפים, כי אין הרוב נגרר אחר המיעוט.
וקשה על האומרים שראיה מצרפת, שלכאורה כיון שבחצר כזו שכיח שרואים זה את זה, ובכל הדינים האלו לא הזכירו שראיה תוכל לצרף, משמע שהיא לא מצרפת.
אך הראבי"ה הנ"ל כתב שאין לדייק מסוגיה זו שראיה לא תועיל לצרף למנין, כי בפשטות י"ל שלא מדובר כאן על היכא שרואים. ונראה שכוונתו לומר שהדיון כאן הוא בעיקרון מה יוצא לדינא מזה שהחצרות מחולקת זו מזו, והביאו כמה דוגמאות של הפסקה וחילוק בין שתי החצרות, אך לא נכנסו לדון בכל פרט שיש בכל דין, ולכן לא קשה מדוע לא הוזכר דין אחר שאינו נוגע לבירור הגמרא כאן.
ובגמרא בפסחים פה ע"ב אמרו במשנה לענין אכילת קדשים: "ומן האגף ולפנים כלפנים, ומן האגף ולחוץ כלחוץ". ובגמרא, אמר רב יהודה אמר רב: "וכן לתפלה. ופליגא דרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים".
וגם מזה דייקו שאין ראיה מועילה, מכיון שהעומד על האגף הרבה פעמים רואה, ומדלא הוזכר כאן צירוף של ראיה משמע דלא מהני. אך לענ"ד התשובה לזה מתבארת בפירושי הראשונים..
רש"י כתב: "וכן לתפלה - העומד מן האגף ולפנים מצטרף לעשרה, והעומד חוץ לפתח - אין מצטרף".
ותוספות (ד"ה וכן) הקשו שלפי זה יש כאן סתירה בהכרעת ההלכה, כי בסוטה דף לח, לענין ברכת כהנים משמע סוגיא דגמרא דהלכה כר' יהושע בן לוי דאמר אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת, ובפרק כל גגות (עירובין צב) משמע סתמא דגמרא דמחיצה מפסקת. ולכן "נראה לר"י דהכא מיירי לענין לענות יחיד קדושה ויהא שמיה רבא מברך, דאין מחיצה מפסקת לריב"ל, ולרב יהודה מפסקת כיון דהוי דבר שצריך עשרה וכי היכי דלא מצטרף לא נפיק ידי חובה". והרשב"א בעירובין דף צב ע"ב הוסיף: "ודברי ריב"ל מוכיחים כן, דקאמר אין מחיצה של ברזל מפסקת בין אביהם שבשמים, כלומר בין ישראל העומדים חוץ מן האגף, לאביהם שבשמים ששכינתו שרויה בתוך הצבור, ואין השכינה אלא בתוך בני ישראל שהם עשרה". וכפירוש זה כתבו ראשונים רבים.
ובפסקי הרי"ד לפסחים כותב כרש"י, ומה שבגמרא בעירובין לא הוזכר ריב"ל כי הלכה כרב שמחיצה מפסקת לצירוף. וכ"כ שבולי הלקט סי' ט, והמנהיג סי' מג. אבל הריא"ז בסוטה פ"ז ב אות ז אזיל בשיטת רש"י ופסק שמועיל צירוף גם מחוץ לבית כנסת, דהלכה כריב"ל. וכ"כ המאירי בפסחים שזו שיטת רש"י.
עכ"פ לפי ביאורי הראשונים האלו לא שייך להקשות למה הגמרא לא אומרת שראיה מצרפת, כי בין לפי רש"י ובין לפי תוספות הדיון כאן אינו על פרטי הדין של העומד במקום האגף עצמו האם יצטרף, אלא על אדם שעומד מהאגף ולחו, ודנים האם המחיצה מפסקת. ובפשטות כשיש מחיצה אינו רואה.
♦

ה. הרמב"ן והרשב"ץ (והרשב"ש) - ראיה אינה מצרפת

אכן בחידושי הרמב"ן בפסחים (שם) כתב פירוש אחר למחלוקת רב וריב"ל. לדעתו מדובר דוקא בעומד מעבר לדלת הפתח כשהוא פתוח "דקסבר רב יהודה דלת הפתח המפסיק בנתים ככותל שמפסיק בין שני בתים ואין מצטרפין, ורבי יהושע בן לוי [סבר] כיון דדיורי בית בחצר כבית אחד הוא וכיון שמקצתן רואין אלו את אלו מצטרפין, ואף על פי שהפתח עומד לסגור אין מחיצה של ברזל מפסקת בבית אחד, וכן נראה בשני בתים נמי העומדין תוך חלל הכותל מצטרפין, ואין האגף מפסיק בשביל הדלת שאין מחיצה של ברזל מפסקת, אבל העומד חוץ לכותל המפסיק בין שני הבתים אין מצטרפין, דדיורין חלוקין אין מצטרפין לעולם". והביא את הגמרא בעירובין וכתב: "למדנו ודאי לשתי בתים ושתי חצרות שאע"פ שפתוחות זו לזו מחיצתן מפסקת, הילכך לא מיתוקמא דר' יהושע בן לוי אלא בחלל פתח או בקטנה שלפני הגדולה, לומר שהיחיד שבקטנה מצטרף לתשעה שבגדולה, אף על פי שהפתח מפסיק כשהוא נעול (שם) אין זה מחיצה והפתח כאלו נפרץ, שמחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, אבל בשתי בתים ודאי אין מצטרפין לדברי הכל".
וכתב הרמב"ן שאין להקשות מהירושלמי בדין הזימון דאלמא אפי' בשני בתים איכא צירוף, "איכא למימר ההיא כיון שנכנסו מתחלה להיות רואין אלו את אלו ולהיות בחבורה אחת כגון שאמרו ניזיל ניכול נהמא אדוכתא פלן הוקבעו בכך לאכילה, אבל לענין תפלה בית אחד בעינן, שאין בתפלה קביעות חבורה. ולי נראה שאין אותו הירושלמי הולך על דרך גמרתנו, שאם אין צירוף בשני בתים, לעולם [אין בהם צירוף] בין לברכת זימון בין לתפלה וקדושה, והירושלמי עצמו לא נתברר לי, ששם אמרו אלין בני נשיא מה את עביד לון בבית אחד בשני בתים. נאמר אם הי' דרכן לעבוד אלו על אלו מזמנין ואם לאו אין מזמנין, ומדקא מבעיא ליה אם הוא בבית אחד או בשני בתים משמע שיש חלוק ביניהם, וסוף דבר אנו אין לנו אלא משנה בבית אחד איכא צירוף, בשני בתים לא. ומיהו מסתברא דבית וחצר בין גדולה ובין קטנה דיורי בית בחצר לעולם, ותשעה בבית ואחד בחצר מצטרפין ואפילו בית קטן וחצר גדולה".
הרמב"ן מקשה מהגמרא בפסחים ובעירובין לא מכח הדיוק שלא הוזכרה ראיה, כפי שכתבו אחרונים, אלא בגלל הבנתו השונה משאר הראשונים לסוגיות אלו. הוא מבין שהסוגיה בפסחים מדברת על כך שראיה מועילה דוקא כשהצירוף הוא מהאגף שהוא באותו בית, ובגמרא בערובין פירש שהלשון דיורי קטנה בגדולה משמעותה שיש צורך שכולם יהיו באותם דיורים. וציין שאמנם מסקנתו, שראיה לא מועילה בדיורים חלוקים, היא נגד משמעות הירושלמי, דמשמע מיניה שיועיל לצירוף עשרה לזימון גם בדיורים חלוקים, אבל י"ל שגם לירושלמי תפילה שאני, מפני שאין בה קביעות חבורה כבזימון. ויותר נראה לו שלהלכה אין הבדל בין זימון לתפילה, שהבבלי אינו סובר כירושלמי אלא אזיל כפשט המשנה, והירושלמי אינו מחוור, ומכל מקום כתב שחצר לעולם טפלה לבית והיא מצטרפת.
בהמשך כתב הרמב"ן דרך נוספת, שאולי הירושלמי מדבר באופן שאינו יוצר חיוב של עשרה, אך חזינן שעכ"פ הרמב"ן מסכים שפשט הירושלמי באומרו "לשני בתים נצרכא" הוא גם לענין צירוף לעשרה, ולפי זה יועיל גם לתפילה, וכפי שכתבתי לעיל שכ"ה פשטא דמילתא, אלא שבכל אופן הוא סובר להלכה שראיה אינה מועילה גם לזימון כשהדיורים חלוקים^[22].
ומה שכתב על החילוק בין תפילה לזימון שאין בתפילה קביעות חבורה, נלענ"ד פירושו כפי שכתבתי בפרק א, דיש מקום לומר שאין ללמוד ממה שראיה מצרפת לזימון, כיון שהתם הראיה נצרכת לקביעות החבורה, שהוא שייך לדיני אכילה, ומתוך זה הועילה לצירוף לעשרה, אבל אין ללמוד מזה שראיה תועיל בדין שלא קשור לדיני אכילה. אבל סברה זו הוא מעלה בדרך אפשר, ויותר נראה לו שאין חילוק בזה.
הרשב"ץ (מובא בשו"ת הרשב"ש סימן לז, וכ"כ הרשב"ש עצמו בסי' תעג) הלך בדרך שונה. הוא הביא מורה הוראה שאמר שאם בעזרת בית הכנסת יש קצת בני אדם ואלו שבבית הכנסת רואים אותם מצטרפים, וכתב שמורה זה סמך על דין זימון וטעה בשתים. האחד, שהמשנה לא דברה אלא בשתי חבורות ובכל חבורה יש כדי לברך בזמון או בשם. ואם היה אפשר שבכל מקום שיש חמשה בבית זה וחמשה בבית זה הוי מצטרפין לעשרה לברך בשם, יותר היה לתנא ללמדנו דין זה ולשנות לנו חמשה שאכלו בבית אחד וחמשה בבית אחר בזמן שמקצתן וכו', והיינו למדין מק"ו. "והשנית היא, שאפילו בברכת המזון אינו מפסיק בזמן שמקצתן רואים אלו את אלו אלא בשנכנסו בתחלה ע"מ כן, ואף לדברי האומרים שא"צ שיכנסו ע"מ כן כשהם בבית אחד אלא כשהם בב' בתים, הרי העזרה ובה"כ כשני בתים הם, שהרי יש כותל מפסיק ביניהם והוא שפתח בה"כ בו". הרשב"ץ הכיר את דינו של הרא"ש בענין הש"ץ העומד בפתח, וכתב שכך נוהגים "שהאומר קדיש בתרא עומד בתוך הפתח שאז הוא מצטרפן מפני שהוא עומד באמצע ואז מצטרפין שבחוץ עם שבפנים ליו"ד", אבל אין ללמוד מזה לנידון דידן "שמקצתן בחוץ ומקצתן בפנים ואין ש"צ עומד בפתח לא כתב שמצטרפין. ואל יטעה אדם שהרב ז"ל למדה מזו דההוא דב' חבורות דאמרינן עלה אמר תנא ואם יש שמש ביניהם שמש מצרפן, לפי שאינה דומה לה, שהרי צירוף העומד בפתח אינו דומה לצירוף השמש לברכת המזון, לפי שצירוף השמש סגי בראיתו שיראה אלו ואלו בין עומד בפתח הבית בין עומד בתוך הבית כל שרואה את אלו ואת אלו או מקצתן סגי, ובש"צ לא הכשיר הרב ז"ל אלא בעומד בפתח, שהוא כמחבר את שבחוץ עם אותם שבפנים והוא מוציא את כולן, אבל שיעמוד אחד שאינו ש"צ אפילו בפתח הבית או שיהיה שליח צבור שלא יהיה בפתח הבית אף על פי שרואה לאותן שבחוץ לא הכשיר הרב ז"ל".
הוכחה לדבריו שבתפלה אינו מועיל הביא מדינא דשתי חצרות "והראיה על זה מה שאמרו בפרק כל גגות, ט' בקטנה וא' בגדולה אין מצטרפין. והרי החצרות האלו הגדולה והקטנה כולן מעורבות כאחת הן ואין ביניהם הפרש ולא מחיצות, אלא כל מה שבקטנה נראה אל היושב בגדולה לפי שנפרצה במילואה. ואם כשתשעה בגדולה או ה' בגדולה וה' בקטנה אינן מצטרפין. ואם כשהם בחצרות כזו שנפרצה הקטנה במילואה עד שהם כאחת אין מצטרפין, כ"ש בעזרת בה"כ".
והנה לכאורה יש להשיב על דבריו. הטעות הראשונה שכתב משום שיש חילוק בין חבורה שיוצרת חיוב של י' לצירוף ג' לג' אינו פשט המשנה, דמשמע שכל סוגי החבורות מצטרפות על ידי ראיה, ולא נראה כוותיה מכל הראשונים שכמותם פסק השו"ע, וגם הרמב"ן המובא לעיל אומר שלפי הפשט אין חילוק כזה. ועל הטעות השנית שכתב הרשב"ץ על כך שבתפילה לא מהני כשאין דעתם לכך. ראשית, י"ל שעכ"פ יועיל כשדעתם לכך, ועוד שבפשטות אין בזה נפק"מ דנראה מכל הראשונים שכל ענין דעתם הוא ליצירת קביעות חבורה הנצרכת בדיני זימון בלבד. גם מה שכתב על דברי הרא"ש קשה, כי לא מסתבר שהרא"ש חידש דין שש"צ העומד במקום אמצעי מסברה דיליה, כמו שסובר הרשב"ש, וגם אם היה מפרש כך את הירושלמי גבי מזמן היה צריך לאומרו כשהביא את הירושלמי כי אין זה פשט. ועיקר הקושיה של הרשב"ץ על אותו מורה הוראה היא שלא משמע כן מהגמרא בעירובין, ולפי מה שכתבתי לעיל מהראבי"ה הענין מיושב.
והנה, הרי"ף והרמב"ם לא הביאו את הירושלמי בהלכות זימון (הרי"ף גם לא הביא את דיני החצר בענין תפלה), ולכן כתב בשו"ת איש מצליח סי' יג שהם סברי שהבבלי חולק על הירושלמי כפי שאומר הרמב"ן, ולדעתו הם פוסקים גם בהל' זימון שאין צירוף משני בתים. אבל נראה שהשו"ע לא הבין כך, שהרי הוא פסק את דין הצירוף על ידי ראיה בזימון כדבר מוסכם, ואכן אין כל הכרח לומר שלדעתם יש מחלוקת בין התלמודים, כי י"ל שהם מבינים ש"בית אחד" לא בא למעט, אלא הכוונה היא לבירה אחת, ומשום שבדרך כלל שתי חבורות שלא רואות זו את זו נמצאות בשני בתים (חדרים) שבתוך בירה אחת נקט בבית אחד, כשהכוונה היא לבירה, ואפשר שגם זה נקט רק משום שהוא אורחא דמילתא. ומה שלא הזכירו שיהיה דעתם לאכול יחד, אפשר שזה משום שלדעתם הדבר נוגע לכל צירוף של אנשים נפרדים לאכילה, וכדין "ניזל וניכול בדוכתא פלן" (מובא ברמב"ם ברכות א, יב). וכן נראה מרבינו יהונתן מלוניל בפירושו על הרי"ף דף לז ע"א, שסבר שהרי"ף מסכים לכך שיש צירוף משני חדרים על ידי ראיה שכתב: "שתי חבורות שהיו אוכלות וכו', אחד בחדר ואחד בבית החיצון, ומקצת מאלו חיצונים רואין קצת מן הפנימים. הרי אלו מצטרפים לזימון, לומר נברך אלהינו". מבואר שהוא מפרש שהמשנה אינה מדברת בבית אחד ממש אלא בבית פנימי ובית חיצון, ונראה שהוא הבין שזו גם כוונת הרי"ף וממילא גם יש לפרש כך גם ברמב"ם. ואף אם היה נראה יותר בפשטות שלדעתם לא יועיל צירוף משני בתים ממש, מכל מקום כיון שהם לא אמרו להדיא מה דינו, והרא"ש כתב בשם ר"ח שמה שכתוב במשנה בית אחד הוא רק אורחא דמילתא, ואם הרי"ף חולק על ר"ח בדרך כלל הוא אומר זאת במפורש, לכן נקט השו"ע כדמשמע מהרא"ש ור"ח^[23]. וברור שלדעת השו"ע הוא גם משני בתים ממש כיון שהוא הביא את דברי רבינו יונה שרק רשות הרבים עשויה להפסיק. וכן כל האחרונים הסכימו שבזימון מועיל צירוף גם משני בתים ממש.
לעיל הבאתי את דברי האו"ז בהל' סעודה (סי' רד). אך בהל' ק"ש כתב האור זרוע (סי' ה) בתחילה שנראה בעיניו דאם תשעה בביהכנ"ס ואחד חוץ לביהכנ"ס ורואין זה את זה, אי נמי חציים בפנים וחציים בחוץ דמצטרפין, דהלכה כריב"ל. מיהו ה"מ שיש להם דיורין זה על זה, אבל אין להם דיורין זע"ז אפי' ריב"ל מודה דאינם מצטרפין, כדאמרינן בעירובין. ומסיים האו"ז שראיתי בתשובות הגאונים דהא דקאמר ריב"ל אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת היינו דוקא ששליח צבור ותשעה עמו בביהכנ"ס, אבל להשלים שכשאינם בבית אחד לא יועיל כי אינם נראים כעשרה, כדתנן פ' ג' שאכלו שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו מצטרפין משמע אבל בשני בתים אף על גב דרואין זה את זה אין מצטרפין וה"ה לענין תפלה דמאי שנא. מיהו אפי' לדברי הגאונים אם יושב בחלונו' או בעובי ראש חומה בגגה או באגף הרי זה מצטרף. ומסיים "מיהו ההיא דכל גגות [לא] אתי' לפי דבריה' בגמ'".
נראה שהחילוק בין דבריהם לדבריו הוא בכך שלדעתו העומדים בעזרה מצטרפים, דהם נחשבים כאותם דיורים, ואילו לדעת הגאונים שהביא משמע שאינם מצטרפים אלא בעומד ממש באותו בית, דאינם מפרשים שריב"ל חידש לנו בזה קולא, והוכיחו מלשון המשנה בזימון שאינם מצטרפים כשאינם באותו בית, וכיון שאין מקור להקל מעבר למחיצה לא ברור לו לדעתם למה בעירובין מועיל צירוף מחצר לחצר.
ונראה שאין להסיק מזה מה דעתו לדינא, כי נראה שכאן הוא אינו רואה מהלכות זימון קושיה לדבריו שכן הוא מסכים עם הגאונים שלעולם ראיה אינה מצרפת לזימון אלא באותו בית, ולא תועיל בשני בתים חלוקים, רק שלדעתו יש להקל כשהמצטרפים מעבר למחיצה אם לא מדובר בדיורים חלוקים. וזה מנוגד לדברי רבו שהביא בסי' רד שבזימון מצטרפים משני בתים, ואורחא דמילתא נקטה המשנה, ואין כוונתה למעט שני בתים כשדעתם לאכול יחד, ומשמע שמועיל גם אם הדיורים חלוקים. וכיון שהוא כותב בסי' ה שאין סברה לחלק בין תפלה לזימון, נראה ללמוד זה מזה. וא"כ אין דבריו כאן הכרעת ההלכה, כיון שהם כנגד דברי רבו שהביא בהמשך.
והמאירי בפסחים הביא את דברי רש"י ותוספות והרמב"ן, וגם מדבריו אי אפשר להסיק מה ההלכה, כיון שדברי הרמב"ן שהביא הם בניגוד למה שכתב המאירי בברכות כדברי הירושלמי, ולמעשה המארי לא כתב הכרעת הלכה.
רבינו ירוחם בתולדות אדם וחוה (נתיב ג חלק ו דף כז טור ד) כתב שבפסח "כתיב לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה, ואמרינן בפסח שני מן האגף ולפנים כלפנים פי' אגף עובי הפתח מן האגף ולחוץ כלחוץ. והאגף עצמו שהוא עובי הפתח כלחוץ, החלונות ועובי הכותלים כלפנים. הגגין והעליות אינן בכלל הבית. ונ"ל כי כן הדין בבית הכנסת. חצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה... ונ"ל כי אין להביא ראיה מכאן לאותן העומדין בעזרה ורוב ה"י עומדין בבית הכנסת שיצטרפו, שזה מיירי שנפרצה במלואה הקטנה, אבל בב"ה יש מחיצות ביניה' והפתח כמו כן הוא כמו מחיצה".
רבינו ירוחם לא מזכיר כלל בדבריו אפשרות של צירוף על ידי ראיה, למרות ששכיח בעומד במקומות שהזכיר שיכול לראות. ככל הנראה לא עלה על דעתו של רבינו ירוחם שראיה מצרפת על פי הלכות זימון. אלא שמכל מקום לא הביא סברה לא לומר כך, ומסתבר שאם היה יודע מה שפסק בזה רבו הרא"ש לגבי ש"צ, דמשמע להדיא שלמד לתפילה מזימון שראיה מצרפת, היה נוקט כוותיה.
♦

ו. בירור דעת מרן בב"י, ובפסק השו"ע

בענין צירוף עשרה לזימון על ידי ראיה פסק השו"ע בסי קצה, א שכל חבורות מצטרפות בראיה, ומשמע גם לי', ולא חשש כלל לסברת הרשב"ץ הראשונה, וכבר כתבתי שממה שהביא את רבינו יונה שרשות הרבים מפסקת משמע דמהני גם מבית לבית ממש, וכפי שהבינו האחרונים. מרן גם לא הביא כלל את פירושו הייחודי של הרמב"ן לגמרא בעירובין ופסחים, וגם חזינן בסי' נה כשהטור הביא את דינו של הרא"ש בש"צ פירש מרן שלמד מזימון לתפילה, ומוכח שנראה לו שפו שיש ללמוד מכאן לכאן כל עוד שאין הוכחה לסתור. לכן נראה שמכל הסברות שהעלו הרמב"ן והרשב"ץ הדבר העיקרי שיכול להפריע למרן ללמוד מזימון לתפילה הוא שיש ראיה לחלק בזה מהגמרא בעירובין, שהרי הגמרא לא מפליגה בין רואה לשאינו רואה, למרות שבדרך כלל בשתי חצרות סמוכות כאלו יש ראיה. את הענין הזה, שקושיה כזו אמורה להפריע למרן, אפשר לראות מדבריו באו"ח סי' עט, וכס"מ הל' תפילה פ"ח ה"ז, כשדן על הדין הנזכר באותה גמרא בעירובין צב שצואה בחצר קטנה מותר לקרוא בגדולה, וז"ל הכס"מ: "יש לדקדק אם צואה בקטנה היאך מותר לקרות קריאת שמע בגדולה, דע"כ כשאינה מכוסה עסקינן וכשהוא לפניו, או כשאינו מרוחק ממנה ארבע אמות אם הוא לאחריו, דאם לא כן מאי איריא שהוא בגדולה וצואה בקטנה, תיפוק ליה דאפילו צואה עמו בבית, ואם כן בשלמא כשהיא לאחריו בתוך ארבע אמותיו ניחא, אלא כשהיא לפניו היכי שרי ולא מפליג הגמרא בין אם היא לפניו או לאחריו, ומכאן משמע כדברי הרא"ש". וכ"כ בב"י שמטעם זה "נראה לי כדברי הרא"ש ז"ל עיקר".
כוונת מרן היא שלדעת הרא"ש אם צואה נמצאת ברשות אחרת מותר לקרות בבית, אפילו אם האדם רואה אותה ואפילו אם היא בתוך ארבע אמות, דרשות אחרת היא, ואילו הרשב"א פליג ואוסר, כיון שהאדם רואה אותה. ואומר מרן שממה שנאמר בעירובין צב שאם צואה בקטנה מותר לקרוא קריאת שמע בגדולה כיון שהיא מופסקת ממנה מוכח כהרא"ש, שהרי לא מפליג הגמרא בין אם היא לפניו או לאחריו, ואם מדובר גם כשהיא לפניו, לפי הרשב"א, היה צריך לומר שהוי הפסק רק כשאינו רואה אותה.
מדברים אלו נראה שהב"י סובר שהגמרא בעירובין צריכה לפרש את האופן שבו היא מעמידה את הדבר אם יש חילוק בדבר שהוא דבר מצוי, ולכן כשהיא אמרה שחצר גדולה נפרדת מהקטנה כוונתה בהכרח בכל גוונא שמצוי, כלומר גם כשהיא לפניו ורואה, שהרי לא מפליג הגמרא בין לפניו לאחריו.
אבל בפשטות י"ל שהגמרא לא נחתה לפרטי הדינים אלא לפרטי הנפק"מ בזה שהחצר מופלגת, כמו שהבין הראבי"ה. ולפי הרשב"א באמת לא מדובר כשצואה לפניו וראה אותה, אלא כשהיא לאחריו בתוך ד' אמות, ולזה דוקא מהני רשות אחרת, ובאמת בשו"ע עט, ב התעלם מהקושיה שהביאה אותו לכתוב בב"י שהעיקר כהרא"ש, וכתב "דכיון שהיא ברשות אחרת קרינן ביה שפיר: והיה מחניך קדוש להרא"ש, אבל להרשב"א דוקא כשאינו רואה אותה".
סגנון זה מורה שהעיקר כהרשב"א. וכך כתב הנחלת צבי "הביא דברי הרשב"א באחרונה, ונראה דתופס עיקר דברי הרשב"א". והסכימו להבנה זו, הא"ר, הפמ"ג, ביאור הלכה וכפה"ח.
לפי זה תובן דרכו בב"י ובשו"ע בסי' נה. ברור שהב"י ראה את דברי רב האי, הרא"ש והטור בדין הש"צ והרשב"א בתשובה. אך מכל מקום בכותבו את הב"י לא הזכיר כלל שמדבריהם משמע שראיה מצרפת, ואדרבה, בענין העזרה נקט בסתמא כרבינו ירוחם, דמשמע מדבריו שאין מתחשבים בראיה, וכתב שהוא פשוט. וכן לאחר הבאת דברי רבינו ירוחם הנ"ל בענין בית הכנסת דגגין ועליות אינם בכלל בית, והחלונות ועובי הכתלים כלפנים כתב: "ומשמע לי דהאי דחלונות ועובי הכתלים כלפנים כשראשו ורובו בחלון או על עובי הכותל הנראה מתוך הבית. ומצאתי שכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב בשם גאון דמכניס ראשו בחלון מצטרף עמהם למנין עשרה ולא חילק בכך. וכן כתב באורחות חיים וזה לשונו כתב רבינו האיי מי שעומד אחורי בית הכנסת וביניהם חלון אפילו גבוה כמה קומות אפילו אינו רחב ארבע ומראה להם פניו משם, מצטרף עמהם לעשרה עכ"ל".
בדברי מהר"י אבוהב בפירושו לטור מבואר, דאחרי הבאת דברי רבינו ירוחם כתב "מכאן נלמד" שאם מכניס ראשו לחלון מצטרף, ומבואר שהצירוף הוא מחמת שחלון כבפנים, ולא מחמת ראיה בלבד, ובודאי שהב"י שמביא את דבריו ידע שמהר"י אבוהב קאי על דברי רבינו ירוחם שחלון נחשב כבפנים, ורק בכה"ג סבר שמועיל צירוף כיון שמכניס את ראשו, דהוא סובר שראיה לכשעצמה לא סגי. וכוונת הב"י באומרו ולא חילק בכך שמהרי"א לא חילק כפי שאני הייתי סבור שצריך להכניס גם גופו כדי שיחשב שהוא עומד בחלון, הב"י מוסיף ואומר שהוא יודע מיהו הגאון שעליו אמר מהרי"א "וכ"כ גאון", שזהו רב האי. ואעפ"י שפשט דברי רב האי שראיה לכשעצמה מצרפת, הב"י לא כותב לפקפק על ההבנה של מהר"י אבוהב, משום שבגלל הגמרא בעירובין הוא נוטה לסברה שראיה אינה מצרפת, כפי שעולה מדבריו בסי' עט, לכן לא רצה לומר שמשפט דברי רב האי משמע שלא כגמרא זו. וכן על דברי הרא"ש בצירוף הש"צ כתב רק שמקורו מהלכות זימון, אך לא כתב ללמוד מכאן שראיה מצרפת, דכיון שיש קושיה מהמגרא שמוכיחה שבתפלה אין ראיה מועילה כמו בזימון, י"ל שש"צ העומד בפתח הוא דין מיוחד, וכפי שכתבתי בפרק א ששיטת הב"י היא שכשיש הוכחה לסתור אין אנו מדמים תפלה לזימון.
וכן בהמשך, כשהב"י דן על צירוף אלו שעומדים על הבימה הביא את דברי מהרי"א אבוהב להקל שכותלי הבימה בטלים לבית הכנסת, וכתב שכעין זה כתב בתשובת הרשב"א, והסמ"ק פירש שכותלי הבימה אינם חוצצים כי הם נמוכים. הב"י מתעלם מתשובתו השניה של הרשב"א, שהעומדים בבימה מצטרפים מפני שרואים את העומדים בבית הכנסת, למרות שיש בה נפק"מ להקל גם במקום שלא שייכות הסברות האחרות, משום שכאמור לעיל קשה לו על סברה זו מהגמרא בעירובין.
אבל כשרואים את השו"ע התמונה שונה, שכן בסעי' יד הביא רק את לשון רב האי, שממנה משמע שראיה מועילה, ואם היה מפרשו על הכנסת הראש היה לו להביא תחילה את לשון הרמב"ם ורבינו ירוחם "חלונות כבפנים", כדי שיובן דקאי על המכניס ראשו, ומכיון שמכאן משמע שראיה מהני ממילא נפרש את דברי הרא"ש בדיני הש"צ שהביא בסעי' טו כפשוטם. ומה בסעי' יח לא הוסיף על דברי רבינו ירוחם בענן העזרה שי"א שראיה מצרפת, הוא משום שלא רצה להוסיף דבר שלא כתוב בב"י, וכן לא הביא את דברי הרשב"א בתשובה לענין הבימה כיון שהם לא הובאו בב"י. אין דרכו של השו"ע כשהוא משנה מדבריו בב"י לכתוב דינים מחודשים אלא רק לרמוז לנו מה דעתו עתה כפי שעשה בסי' עט, וכן כאן, נראה שהוא רמז לנו מה דעתו על ידי סתימת ההלכה בסעיף יד כדברי רב האי, ומשמע שראיה מצרפת אפילו מבחוץ, כמו בנידון של רב האי והרא"ש, ואפילו משני בתים ממש, כפי שעולה מההשוואה לדיני זימון, ששם סתם דמהני אף משני בתים ממש.
♦

ז. צירוף על ידי ש"צ שאינו עומד על הפתח

ביארנו שבענין צירוף כשמקצתן רואים אלו את אלו שינה השו"ע את דעתו, אך לא כ"כ ברור שהוא שינה את דעתו גם בענין ש"ץ העומד על הפתח, דאמנם לעיל כתבתי שנראה שהשינוי בדין מקצתן רואים גורם לשינוי גם בהבנה של דין זה, אך אין הוכחה לזה, ולמעשה אכן נחלקו בזה האחרונים.
על פסק השו"ע סעי' יד כדברי רב האי כתב המג"א סימן נה ס"ק יב: "וביניהם חלון. בגמרא משמע דחלונות ועובי החומה דין גגין ועליות יש להם ואינן בכלל בית אא"כ הם שוים לקרקע העזר' ומדסתמו הפוסקים דבריה' משמע דס"ל דבב"ה כיון שמראה פניו משם בכל ענין מצטרף וכמ"ש סי' קצ"ה ס"ב". ובס"ק יד ציין לדברי הרשב"א בענין התיבה".
המג"א מציין לדין המזמן ולא לדין צירוף ראיה של החבורות בקצה, א, והיינו שכיון שהדין בסעי' א יכול להתפרש כנובע מצירופם לאכילה, המקור שממנו יש ללמוד טפי הוא דוקא סעי' ב.
כך עולה מדברי הגר"ז (נה, טז), שכתב דסגי בכך ש"מראה פניו מהחלון" וציין במראה המקומות: "כ"מ במ"א ס"ק יב דמדמי לה לסי' קצ"ה ס"ב, מכלל דלא בעינן שיכניס פניו לביהכנ"ס (וכן משמע בהדיא בסט"ו, עי' מג"א ס"ק יד וסי' קצה ס"ק ג, כמ"ש מהרי"א בב"י)".
כוונתו היא שהמג"א הוכיח מדין המזמן שהטעם לדינו של רב האי אינו מפני שדין החלונות הם כבית, שהרי שם בקצ"ה, ב אין המזמן עומד בחלון. וברור שכמו כן אין טעם הדין שם מחמת זה שהמזמן עומד בפתח המחבר, שהרי דינו של רב האי אינו באופן של אדם העומד במקום המחבר. ולכן מסיים הגר"ז: שכן משמע מהדין של ש"צ בסי' נה שהוא מפני הראיה (ולא הביא מיד את הדין הזה של סי' נה כי המקור לזה נלמד מדיני זימון המבוארים בקצה, ב, ולשם צייין המג"א), והמג"א הראה שנוקט כן בכל רואים זה את זה דמהני בס"ק יד שהביא את הרשב"א בתשובה, והוא מפני שפירש בקצה, ג שדין המזמן נובע מראיה בלבד ולא מחמת דבר אחר, ולכן הוא יכול היה ללמוד מזה לכל היכא שמקצתן רואים זה את זה, ומסיים הגר"ז "כמו שכתב מהר"י אבוהב", דהיינו שהוא מפרש גם במהר"י אבוהב שכוונתו להראות את פניו על ידי הכנסת פניו לחלון, ולא מצד היותו בחלון קאמר (אך לעיל הראינו שאין זו כוונת מהרי"א)^[24].
ובסי' יז כתב על דין הש"צ: "מפני שהוא רואה אלו ואלו והרי זה כאילו מקצת העומדים בחוץ נראים למקצת העומדים בפנים שהם מצטרפין". ומבואר כנ"ל שהוא מדין ראיה בלבד^[25].
גם בביאור הגר"א אורח חיים סימן נה סעיף יד כתב: "מי כו'. שם פ"ו א' אמרינן תנן החלונות כו' בשלמא כו' ואף להרמב"ם דל"ג לה שפסק שם ובפ"ו מהל' בית הבחירה דהן כלפנים ולא כ' דשוין לקרקע מ"מ בעי שיהא בתוך החלון ראשו ורובו, אלא די"ל דמדמי לבהמ"ז לקמן סי' קצ"ה סעיף א' ב', וכן מצאתי ברשב"א סי' צ"ו".
הוא כותב בתחילה שמסברה היה נראה כפי שהבין הב"י, דצריך ראשו ורובו בחלון, אך י"ל שדינו של רב האי מתבאר על פי השו"ע בהלכות זימון סעי' א, ב, והם דברי הרשב"א שלמד מההלכה שמובאת בשני הסעיפים הנ"ל את דינו, וצייין לשני הסעיפים כי גם דינא דסע' ב מבוסס על דין ראיה בלבד.
ועל סעיף יט בענין התיבה, אחרי שהביא את הטעמים להקל, כתב "אבל יש לדחות כל הראיות". כוונתו בפשיטות שכיון שיש לדחות עדיף לבנות את התיבה באופן שבודאי יצטרף, אבל לא חלק על עיקר הדין שאם כבר בנו כך יוכלו להתפלל שם, לכל הפחות לשיטת הרשב"א שהסכים לה בסעי' יד. וכן נראה שהבין הביאור הלכה.
אך לפר"ח ורע"א יש בזה שיטה שונה. הם אמנם סוברים כמג"א שראיה מצרפת כל היכא שמקצתן רואים, אבל בש"צ העומד על הפתח לדעתם לא מדובר כשרואים אותו, והטעם שהוא מצרף הוא שעמידתו בפתח כשהוא קרוב ודעת הציבור עליו. לכן הם לא כתבו שהמקור ללמוד שראיה מצרפת הוא גוף דינו של רבי ברכיה, המובא בשו"ע קצה, ב, אלא שיש ממנו רק סיוע לכך שלמדים תפילה מזימון, ושיש יכולת ליצור חיוב של עשרה בין בזימון ובין בתפילה גם כשאינם בבית אחד. עיין בדבריהם כאן וברע"א בסי' קצה, ודוק כי קיצרתי.
והמשנה ברורה בסי' נה ס"ק נד קאי על הדין שש"צ מצרף והביא את דברי רע"א בלשון זו: "הוא מצרפן - דכיון שהוא ש"ץ כל אחד נותן דעתו עליו והוא מחברן יחד, וכ"ש אם תשעה מבפנים והוא תוך הפתח דהוא מצטרף להם, וההיא דסעיף י"ז שאני דכיון שהוא בחצר הגדולה הרי הוא מופלג מהצבור. ובאדם אחר שאינו ש"ץ אפילו הוא לבדו על מפתן הבית אינו מצטרף עמהם כדלעיל בסי"ג, וכ"ז דוקא בשאינן רואין אלו לאלו, אבל אם מקצתן רואין אלו את אלו בכל גווני מצטרפי להדדי. ועיין לקמן בסעיף י"ח ס"ק נ"ז".
מבואר כאן שש"צ מופלג מהציבור אינו מהני לצירוף, והוא כרע"א, אלא שהכוונה היא "בשאינן רואים אלו את אלו", כלומר שהציבור גם אינו רואה את הש"צ שעל המפתן, ולכן באדם אחר אינו מועיל. אך יש לשאול הרי המ"ב בסי' קצה כתב את דברי המג"א שדין המזמן מבוסס על ראיה, והב"י כתב שדין הש"ץ נלמד משם, ואם כן לשיטתו גם דין הש"צ נכון לפרשו ברואים את הש"צ, וממילא אין הבנה לשאלה על דין זה מדין ש"ץ בחצר גדולה, דברור ששם אינו מצרף כי מדובר כשאין רואים. ועל כן נראה שכוונת המ"ב להביא את דברי רע"א בלי לדקדק בכך שאם מדובר ברואים אין מקום לשאלה, כיוון שמכל מקום לדעתו גם דינו של רע"א נכון לדינא, דסובר שיש לתפוס לקולא משני הצדדים^[26]. כלומר שש"צ בפתח שאינו מופלג מועיל גם כשאין רואים אותו, כשיטת רע"א. וכן ראיה מועילה בש"צ ובמזמן, אפילו אם הוא מופלג, כדעת המג"א.
ענין זה הוא אחד הנושאים שעליהם התעורר פולמוס בענין מניני המרפסות. במאמר של הר"ש פעלדער ('בענין הלכות צירוף מנין' הערה יח) כתב שלפי הכרעת המשנה ברורה לא מהני ראית ש"צ כשהוא מופלג, על פי דבריו בס"ק נד, בעוד שאחרים כתבו בשם הרב זילברשטיין שיש לקיים את המנינים דוקא על ידי ראיית הש"צ, שבאופן זה יותר פשוט שראיה מצרפת. ולמעשה, נראה שאמנם לכתחילה יש לחוש לסברה שהש"צ מצרף רק כשהוא נמצא במקום מחבר שאינו מופלג, כשם שלכתחילה אינו סומכים על צירוף בראיה, אך כשיש צורך יש לומר שהוא מצרף גם בהיותו במרפסת נפרדת, כי לפי מה שהראיתי מפשט הירושלמי, רבינו יונה, וסתימת הרא"ש והרשב"א וכן הכרעת המ"ב דין ש"צ מועיל גם כשיש ראיה בלבד, ומה שש"צ בגדולה אינו מועיל הוא רק מפני שאין רואים אותו. וכן יותר מסתבר לדמות דין זה לדיני עדות וקידוש השם, ששם הצירוף אינו משום שדעתם עליו במקום מחבר שאינו מופלג, וכבר הראיתי שככל הנראה רס"ג סומך על דיני עדות. לכן נראה שלמעשה אפשר לקיים מנין כזה בין על ידי זה שכולם רואים את הש"צ ובין על ידי זה שמקצתם רואים זה את זה, אבל ברור שעכ"פ יותר נראים כמנין אחד כשהש"צ עומד במרכז החצר וכולם דעתם עליו, ויש בזה עדיפות גם משום שבכך נצא מחששות על אופן הצירוף של מקצתן רואים זה את זה המבואירם לקמן בפרק י.
♦

ח. דרך הרבים ופח אשפה אינם מפסיקים לתפילה

כאמור לעיל, רבינו יונה בברכות כתב בסיפא של דבריו בענין זימון שאם רשות הרבים מפסקת אינם מצטרפים, ודעתו הובאה בשו"ע קצה, א בתור י"א. הר"י חאגיז בשו"ת הלק"ט (ח"ב סי' קמח, הובא בבאר היטב סי' קצה) הקשה שהלא דין צירוף על ידי ראיה לא נאמר רק בזימון אלא גם בענין עדות, ושם מדובר על שנים הרואים מחלון זה ושנים מחלון אחר, ומסתמא נראה שהוא גם כאשר הם עומדים משני צידי רשות הרבים, כיון ששכיח שמעשה נראה בצורה כזו, ואם כן חזינן שאין רשות הרבים מפסקת^[27].
ונראה שיש ליישב קושי זה לאחר שנברר מה היסוד לחלוק של רבינו יונה., הט"ז בסי' קצה כתב שדינו של רבינו יונה נלמד מהמשנה בפאה (ב, א) שדרך ושביל מפסיקים שדה לחייב מתן פאה לכל שדה בפני עצמו. אך לפי זה קשה, ששם גם דרך של יחיד מפסיק, כפי שהעיר הט"ז בעצמו, ומדוע אמר רבי יונה רשות הרבים. והאחרונים, וביניהם המשנה ברורה, כתבו בעקבות זה שאכן גם דרך היחיד, ושביל היחיד מפסיק אם הוא קבוע^[28], אך הקושי מלשונו של רבינו יונה נשאר בעינו^[29]. גם עצם הענין לדמות לפאה לא ברור כלל, ששם הענין הוא כיצד חל שם של שדה אחר, ואילו כאן מדובר בחיבור בין אנשים שיש ביניהם ממילא הפסק של בתים, ומה הנפקא מינה לענין כזה שיש בינהם דברים שמפסיקים שם של שדה^[30]. מלבד זה לפי דרך זו אין ארוכה לקושית הלק"ט, דאם פאה מלמדת על כל מיני צרוף שבעולם למה שלא נאמר כך גם בעדות.
ויש שרצו לישב באופן אחר. דהנה מצינו שהרי"ץ גיאת (הלכות קידוש עמוד יד) כתב בשם הרב שר שלום לגבי קידוש במקום סעודה "שהיושב בחצר רואה את מקומו נעשה כמקום אחד ואינו דומה כמפנה לפנה", ויליף לה מדין חבורות הזימון. משמע שהוא הבין שענין של חיבור הזימון על ידי ראיה הוא להעשות כמקום אחד, ואם כן יש לומר מסברה שרשות הרבים תפסיק כיון שאי אפשר לשני מקומות להעשות אחד כאשר יש ביניהם רשות שונה לגמרי, וי"ל שזו סברת רבינו יונה. אך לענ"ד אין לקשר בין הדברים כלל. הרב שר שלום אמר את דבריו רק לענין בית וחצר, ומדבריו משמע שכל היכא שיעמוד בחוץ לא תועיל ראיה, כי אינו סומך כלל על הירושלמי ששני בתים מצטרפים (וכן ראינו לעיל בתשובת הרשב"א, שהביא את דיני הקידוש לפני שהביא את הירושלמי), אבל רבינו יונה כותב את כל דבריו על סמך הירושלמי, ומשמע להדיא מדבריו ששני בתים נפרדים מצטרפים, כי רק על רשות הרבים אמר שהיא מפסיקה.
אמנם, יש להעיר בזה על דברי רבי יעקב מליסא בדרך החיים בהל' קידוש במקום סעודה, שכתב לסמוך בשעת הדחק על הרב שר שלום אפילו מבית לבית, והביא על זה את חילוקי הט"ז שעכ"פ שביל מפסיק (המשנה ברורה רעג, ז הביא דבריו. וכפה"ח רעג, יג כתב כך מסברה דיליה. ועצם העיקרון שגם משני בתים מהני מוזכר בעוד אחרונים). אך לענ"ד נראה שאין לסמוך כלל על ראיה מבית לבית לקידוש או לענין שינוי מקום בברכה, דכל מה שכתב הרב שר שלום הוא על מבית לחצר, והוא צירוף מקומות, ובזה הסכים עימו הרשב"א, משום שבבית אחד החילוק בין המקומות אינו גמור, וזה יש ללמוד מדיני זימון שמבוארים במשנה, גם אם לא נוקטים כירושלמי, וכן הבאתי לעיל דברים מפורשים שכתב מהר"ם חלאווה, דנראה שנעלמו מעיני האחרונים. ועכ"פ לפי האמור אין לקשר בין דברי רבינו יונה שמדבר על צירוף מבית לבית ממש לדברי הרב שר שלום, שאינו מדבר בזה. אצל רבינו יונה ברור שהצירוף הוא של אנשים ולא של מקומות.
לכן נראה לענ"ד שסברת רבינו יונה היא משום שלזימון צריך צירוף של קביעות האכילה ביחד, ולא רק של הברכה, ולזה קאמר שכאשר יש רשות הרבים באמצע לא מסתבר שהם כחבורה שקבעה לאכול יחד, שכן אכילה ביחד משמעותה קשר של יכולת תנועה נוחה בין הסועדים, ואין רגילות לעשות סעודה משותפת כשרשות הרבים ביניהם, ודמיא למה שכתב רבינו יונה על הרי"ף מסכת ברכות דף לא ע"א בענין קביעות סעודה בתחילה ש"אוכלין מפוזרין אינם מצטרפין". וכעין זה דעת הריטב"א שלא מועיל זימון כשאין אפשרות לעבור ממקום למקום, והוא דוקא בדיני זימון. וכ"כ בעמודי ירושלים לירושלמי ברכות ז, ג כתירוץ לקושית הלק"ט, דאינו דומה לעדות "דמה דבעינן נכנסו מתחילה אדעתה דהכי הוא משום קביעות, ולכן אם רשות הרבים באמצע לא הוי קביעות". אמנם, נראה שגם בזימון דין זה אינו מוסכם^[31], כי הרא"ש לא מחלק בכך, ובכל מסכת ברכות הוא מזכיר תדיר את רבינו יונה וכאן הוא התעלם מדבריו. וגם רוב הראשונים שדנו בענין זה לא הזכירו שרשות הרבים מפסקת, וכן כתב היעב"ץ שדין זה הוא בספק גם בהלכות זימון. ואיך שלא יהיה, גם אם נחשוש שבזימון היא מפסקת, לא מצינו כמעט אחרונים שאמרו כך לגבי תפלה, והסברה לחלק בזה מובנת באותה סברה כפי שכתב העמודי ירושלים (וכ"כ במאיר עוז ח"ח על סי' קצה) שבתפילה אין ענין שצריכים לקבוע יחד אלא רק להצטרף צירוף רוחני של תפילה ביחד, והוא כמו בהלכות עדות וקידוש השם^[32].
ובתשובה מפורסמת של הר"מ שטרנבוך (צירוף ממרפסות ח' ניסן תש"פ) אזיל בשיטת האחרונים שמדמים דין זה לפאה גם בתפילה, אך כתב שי"ל דהשביל והדרך מפסיקים רק בפני אלו שנמצאים בגובה הקרקע שלו, ולכן לגבי המרפסות הגבוהות ממנו יש להקל. ולענ"ד יש להשיב על זה, שאם שביל מפסיק צירוף אנשים משמע שהמניעה מהצירוף היא משום שצריך שמצטרפים יכולים להיות ממש ביחד רק אם אין ביניהם דרך שבה עוברים אנשים ממקום למקום שהיא מקום שונה לחלוטין, וא"כ מה מהני שמעל י' אין משמעות לשביל. אלא שכל החש להפסקת שביל הוא בגלל הדמיון לפאה שאינו מובן, ולכן נלענ"ד שמצד זה יש להקל בכל גוונא.
והנה, לפעמים יש פח אשפה ביניהם, או שיש מקומות שגוי עובר שם ובשו"ע בסוף סי' נה, כ מובא שלענית ענית דברים שבקדושה י"א שטינוף מפסיק וי"א שגם גוי מפסיק, ולכאורה כל שכן שימנעו מלצרף. והאחרונים דנו האם זו הלכה או רק דעת יחיד, ולא הוסכם הדבר. אך במעשה רב של הגר"א סי' מז כתב "טינוף אינו מפסיק כששומע מבית לבית כיון שאינו רואה", ואפשר להבין ממה שאמר "מבית לבית" שכל היכא שיש הפסק רשות לית לן בה לענין עניה, ועל זה סמכו הראשל"צ הגרע"י בתשובת יחוה דעת ח"ב סי' סח, והראשל"צ הרב יצחק יוסף במאמר "האם אפשר להצטרף למנין דרך מרפסות" ופסקו שיש לענות דרך טלפון ולא חששו להפסק טינוף. אך ראה מאמר מרדכי כרמי נה, כ, שלדעתו אמנם מסברה היה נראה להקל אם היה המברך גבוה ממקום הטינוף, אך למעשה נראה לו שיענה בהרהור. אלא שנראה שהכא יש סברה נוספת אחרת להקל, והיא שבדרך כלל הטינוף מכוסה במקומו^[33], ועוד שהטינוף או הגוי אינם בין המנין לאחרים מבחוץ אלא הוא בתוך המנין עצמו, ויש לדמות זאת לגוי שנכנס לבית הכנסת, דכתב הבא"ח (ויחי אות ז) שלא נחשב הפסק כיון שהוא בטל בין המתפללים. ונראה טעמו על פי הרמ"א בסי' עט, א "ש"ץ המתפלל וצואה בביה"כ וכו' צריך לשתוק... שאי אפשר שלא יהא אחד מן הקהל בתוך ארבע אמות של הצואה" עכ"ל. וכתב המג"א על זה דמשמע דאם שום אדם אינו יושב בתוך ד' אמות של הצואה מותר להתפלל, אע"פ שהצואה מפסקת ביניהם, והקשה ממה שפסק השו"ע בסי' נה, כ, והרמ"א לא חלק שם, אך לפי החילוק של הבא"ח אין כאן סתירה.
♦

ט. הכרעת המשנה ברורה להקל אף שלא בשעת הדחק

בעל המשנה ברורה בסי' נה סעי' יג ס"ק מח כתב בשם האחרונים שכל היכא שרואים זה את זה מועיל לצרף, וסיים "ויש מחמירים", ובשער הציון על 'מחמירים' כתב "עיין שערי תשובה". ובביאור הלכה בסעי' זה על דין האגף כלחוץ כתב: "ואם רואין אלו את אלו יוכלו להצטרף אפילו עומדים לגמרי לחוץ דומיא דמה שהקיל המחבר לקמן בסעיף י"ד [פר"ח וכן משמע מפמ"ג], ולכתחלה יותר טוב להחמיר בזה שיכנסו לפנים, דקולא זו דמהני רואין אלו את אלו לענין צירוף כמו לענין בהמ"ז לקמן בסימן קצ"ה נובע מתשובת הרשב"א בסימן צ"ו, והוא לא כתב שם זה רק בדרך אפשר".
גם בסעי' יד בס"ק נב הביא המ"ב את סברת הפוסקים שראיה מצרפת, וכתב "יותר טוב אם בנקל לו לירד לבית הכנסת ירד", וציין בשעה"צ (ס"ק נב): "שערי תשובה", ואח"כ כתב המ"ב נימוק למה טוב להחמיר: "דיש מהאחרונים שחולקין על עקר הדין וסוברין דעניננו אינו דומה כלל לזימון". וכתב שם בשעה"צ (ס"ק נג): "עיין בתשובת משכנות יעקב, וכן הגר"א בסעיף קטן ל"א כתב דיש לדחות כל הראיות, ובאמת הרשב"א גופא לא כתב דדומה לזימון רק בדרך אפשר. ועיין בחיי אדם ובביאור הלכה".
ברור מדבריו בס"ק נג שלמרות שהביא את המשכנות יעקב והחיי אדם שמפקפקים לגמרי בדין זה הוא אינו סובר כמותם, אלא רק מציין לחוש להם לכתחילה משום שהרשב"א כתב כן בדרך אפשר, ופשוט לו שבזימון מהני. כל הבעיה שלו היא שלא כ"כ ברור שיש ללמוד מזימון. גם לדברי הגר"א שציין הוא מתייחס בביאור הלכה לסעי' יט, ומבואר להדיא מדבריו שם שהוא רק ענין של לכתחילה טוב להחמיר, וכפי שמוכח מסעי' יד, שבו הגר"א מציין שיש מקור לדברי רב האי שראיה מצרפת בדיני זימון קצה, א, ב, ומשמע שלמעשה הגר"א מיקל, ורק חושש לכתחילה להחמיר, והמ"ב הולך בדרכו כמו בהרבה מהכרעותיו.
וראיתי שכמה אחרונים הקשו איך סומך המשנה ברורה להקל, ואיך פשוט לו להקל בזמון, והרי בסי' קצה כתב שהעיקר כרשב"ש שגם בזימון אינה מצרפת לי', ויש שהוסיפו שכתב כך שם בשם הגר"א. אך האמת שבסי' קצה לא כתב המ"ב כלל הכרעה כרשב"ש, הוא הזכיר בביאור הלכה את דבריו בלשון "והרשב"ש מפליג עוד יותר", שמשמעותה שעכ"פ אין דבריו בהפלגה זו להלכה. מה שכתב שם בשם הגר"א הוא מה שכתוב באמרי נועם על ברכות דף נ, והוא אינו עוסק כלל בענין צירוף חמישה לחמישה, אלא בזה שבזימון יש להצטרף רק כשיש חבורה כלשהיא שאכלה על שולחן אחד, והוא פרט בדיני זימון שאינו נוגע לנידון דידן^[34].
אך מה שקשה הוא שבסעי' יח על הדין שהעומדים בעזרה אינם מצטרפין, כתב המ"ב בס"ק נז: "כתב הפמ"ג דההיא דסעיף י"ז (בדין חצר שנפרצה) וי"ח (בדין העזרה) וי"ט (בדין התיבה של בית הכנסת) מיירי בשאינן רואין זה את זה דברואין זה את זה אפילו בשני בתים ממש מצטרפין דומיא דזימון לקמן בסי' קצ"ה, ויש מחמירין אפילו ברואין, ובמקום הדחק אפשר שיש להקל":
ולכאורה צ"ע טובא שכאן כתב רק במקום הדחק אפשר שיש להקל, בעוד שלפי כל מה שכתב לעיל משמע שנוהגים להצטרף בראיה והחשש לחולקים הוא אך ורק בגדר טוב לעשות כן לכתחילה אם קל לו להחמיר. וגם צריך להבין איך כתב גם בשעת הדחק רק שאפשר שיש להקל, דמשמע לכאורה שאינו ברור לו אפילו בשעת הדחק, כאשר לפני כן כשהזכיר את המחמירים ציין 'שערי תשובה', והם דברי המחזיק ברכה, שהוא מהמחמירים, והוא כתב שבשעת הדחק יש להקל בלא לומר "אפשר".
וראיתי שהרב אריאל בוקוולד ('בענין מניני מרפסות') פירש שכאן כתב המ"ב רק אפשר שיש להקל בשעת הדחק מפני שדבריו מוסבים על "שני בתים ממש", ובשני בתים ממש יש סברה להחמיר, כי הרשב"א בתשובה כתב להקל אך ורק בבירה אחת. אך לענ"ד אי אפשר לפרש כך, כי אם הקולא היא רק בבירה אחת יש להחמיר גם בעומדים מחוץ לבירה, ולפני כן כתב המשנה ברורה להקל ורק טוב להחמיר אף לעומדים בחוץ ממש. ועוד, שאם המשנה ברורה היה סובר שיש דיוק כזה מהרשב"א, היה צריך להזכיר בביאור הלכה ד"ה ולחוץ שבו הוא מביא את הרשב"א, ובאמת אינו דיוק מוכרח כלל ברשב"א, כפי שביארתי לעיל, דאדרבה מגוף התשובה וההשוואה למה שכתב בחידושיו מוכח שלדעתו גם בשתי בירות יש צירוף. ובכל אופן השו"ע בהל' זימון לא חשש כלל לסברה זו, שהרי הוא אמר שלכל היותר רשות הרבים מפסיקה, ותו לא, ואם המ"ב מטיל בזה ספק היה לו לכותבו שם, ולא לכתוב שהשאלה היא רק אם אנו מדמים לזימון או לא^[35]. ועוד, שבתחילת ס"ק זה מזכיר את כל הסעיפים שבשו"ע ואינו עוסק בשני בתים ממש, ומשמע שסוף דבריו קאי על כל מה שכתב לפני כן, וכל סגנון דבריו משמע שבזימון פשיטא שכך הדין, ורק יש מחמירים בזה בנידון דידן בתפילה.
לכן נלענ"ד שהסיום של המשנה ברורה שבשעת הדחק אפשר שיש להקל אינו הכרעתו לדינא, אלא הוא המשך של מה שאמר "ויש מחמירים", והוא לקוח מהשע"ת ס"ק טו. השע"ת הביא את דברי השכה"ג שאין להצטרף מעליות, וכתב שהמחזיק ברכה מסכים לכנה"ג להחמיר, וציין (אח"כ באותו ס"ק בהוספת כוכבית) על דין העזרה הרשב"א כתב רק בדרך אפשר, ושהרשב"ש חולק ולא מסתבר להעמיד את כל הסעיפים בשו"ע בשאין רואים, ומכל מקום דעתו היא שאם העומדים שם בעליות אינו בנקל להם לרדת למטה ומשתדלים להראות פניהם "יש לסמוך להקל", ואח"כ הביא מה שכתב על אנשים שנמצאים בהסגר וממש אנוסים לא להיות ביחד, וכתב שבזה "ק"ו שיש להקל". ומתבאר מזה שמה שכתב בתחילה להחמיר אינו מוחלט, והוא ענין הנתון לשיקול דעת, והיינו שנוקט שאפשר להקל בשיקול הדעת לפי עוצמת שעת הדחק, או כנימוק דחזי לאיצטרופי כפי שכתב בענין התיבה של בית הכנסת. וזו כוונת המשנה ברורה במילה "אפשר". לא שלדעתם גם בשעת הדחק של הסגר רק אולי יש להקל, אלא שכוונת הרשב"א שבשעת הדחק אפשר להקל לפי מידת הצורך להקל. למעשה, המשנה ברורה לא פסק כמו המחזיק ברכה אלא רק הביא את שתי הדעות, מחד גיסא הפמ"ג שמיקל בשופי, ומאידך גיסא המחזיק ברכה שמחמיר, אך גם הוא אומר שבשעת הדחק אפשר להקל לפי מידת הצורך. ונראה ברור שעכ"פ מעיקר הדין דעתו כפמ"ג, שהרי בביאור הלכה אליו הוא מציין בשעה"צ על ס"ק זה כתב לגבי העומדים בחוץ רק שטוב להחמיר, ומשמע שזו עיקר הכרעתו, ולא מה שכתב כאן שהוא רק ציטוט של המחמירים.
והנה לחיד"א פשוט שהקושי של הנמצאים בבידוד להצטרף הוא גורם לקולא, אך החק"ל סי' כט חלק על עיקרון זה וכתב שאדרבה זה שאיכא איסור מחמת הסכנה להתקרב ולהיות ביחד, הוא שיקול להחמיר ולומר שאין הם ראויים להצטרף, שכן הם בגדר "כל שאין ראוי לבילה – בילה מעכבת". אך נראה שאין זה שייך בנידון דידן, שאין זה בגדר איסור המונע מלהתקרב, שגם רשויות החוק התירו לבא לבית השכנים ורק אומרים שהבאים ישמרו על ריחוק, ועיקר ההוראה לציבור היתה לא להתקהל שלא יתכנסו ביחד. וזה אף עדיף מהאופן שבו הצטרפו לפי החיד"א, שהיה ביניהם שומר שלא יתקרבו זה לזה כלל. ובכל אופן סברת החיד"א ברורה שלא מדובר כאן על בילה, כי לא צריך בילה, הראיה לבדה היא המצרפת, רק שלדעתו חכמים החמירו לכתחילה כשיכול, ובשעת הדחק לא העמידו דבריהם.
ורבים מאלו שכתבו שמחמת הספק בכל צירוף על ידי ראיה לא יברכו ברכות שמברכים רק בציבור מחמת ספק ברכות להקל, אמרו כך בגלל שהבינו שהכרעת המשנה ברורה היא כחיד"א, וכאן הוכחנו שאין זו הכרעתו וגם נראה שאפילו החיד"א והשע"ת, המחמירים בזה, סמכו בשעת הדחק לעשות מנין גמור. ויסוד הדברים מבואר במשנה ברורה בביה"ל (נה, ח ד"ה הוא כשוטה), דהוכיח מדברי הרמ"א בסעי' ד שתפילה קילא מזימון "כדי שלא ישארו ישראל בלי ברכו וקדושה". וביאור הדבר שלא מדובר כאן באופן דומה לשאלה האם אדם יחידי יענה לציבור שאותו הוא שומע כשיש הפסק טינוף, שבזה החמיר המ"ב בסעיף כ שלא יענה ברכו, שיש צד להחשיבו כברכה, אלא מדובר שכלל לא יהיה בעיר זו תפילה של אף אחד. ובזה נוקט הרמ"א ובעקבותיו החיד"א והמשנה ברורה להקל בתפילה יותר מזימון כולל גם ברכות, והוא כפי שידוע המעשה בברכות (מז ע"ב), בר"א ששחרר עבדו וצירפו למניין משום "מצוה דרבים".
ובמאמר של הרב צבי רייזמן ברץ כצבי הביא מעשה בשנת תשכ"ג שהגרח"ק וחכמים נוספים התפללו במנין שנעשה בין חלק מהם שהיו באניה לחלק אחר שהיה ברציף כשהחזן רואה את העומדים ברציף דרך חלון, ושם מדובר במקרה של תפילה ערבית אחת בלבד. הרי שאפילו לצורך תפילה אחת הקלו.
ובשו"ת איש מצליח סוף סי' יג העיר על מה שלא מצינו בדיני צירוף בפוסקים כשעומד במקום האגף שדנים מצד ספק ברכות להקל. וכתב דלא מבעיא לדעת הרדב"ז (ח"א סי' רכט וח"ב סי' תרמט ותרסה) דכשהמחלוקת אינה בברכה עצמה אלא בגוף המצוה, מחמת שיש להקל במצוה גם הברכה נגררת אחריה, והוא הדין לנידון דידן, כיון ששורת הדין שמצטרפים, חייבים גם בברכות, אלא אפילו לחולקים על הרדב"ז (כמבואר בשו"ת איש מצליח ח"ב סי' מד, מה) הכא יודו דכיון שלענין קדיש וקדושה יוכלו להצטרף, דליכא לא תשא, ממילא גם בברכות החזרה חייבים, דלא ליהוו תרתי דסתרי.
ואף שיש מקום לדון בדבריו דאולי דבר זה כן חשיב כמחלוקת בברכה עצמה, כי המשמעות הפשוטה של השאלה אם הוא מצטרף היא על ענין הברכות, מכל מקום לפי דברי הרמ"א בסי' ד מבואר דלא חיישינן בזה לספק ברכות אפליו בדבר שרבים מהראשונים אמרו להדיא דלא מהני, כל שכן בנידון דידן, שמי שחולק בזה לא נפסק להלכה כוותיה בהלכות זימון.
♦

י. האופן בו אנשי המניין מצטרפים בראיה

בצירוף ממרפסות שכיח שדיירי בנין אחד רואים את דייני הבנינים האחרים ולא רואים את הדיירים שמעליהם. וראיתי שהר"י הופמן (קונטרס צירוף ראייה) כתב שאם לא כולם רואים זה את זה, האופן של צירוף על ידי מקצתן הוא רק "אם ישנם שלש בתים שבכל אחד יש אבא ושלושת בניו, ומהחלון רואים רק אחד, כיון שמכל קבוצה יש אחד שרואה אחד מהקבוצות האחרות מהני". כלומר שלדעתו כדי שיועיל מקצתן רואים צריך שכל אלו שאינם רואים בפועל יהיו באותו בית עם זה שרואה. אבל בכמה תשובות כתבו שאף אם בכל מרפסת יש רק אחד שרואה ארבעה שכל אחד מהם במרפסת אחרת, כל מי שרואה את חביריו והם רואים אותו מצטרף לקבוצה אחת, ודי בכך שיראה אחד מהם אחד מקבוצה שניה, ורק לא יועיל שיראה ראובן מקבוצה א' את שמעון שמקבוצה ב', ובאותה קבוצה ב' לוי רואה אחד מקבוצה ג' בלי שמישהו מקבוצה ג' רואה מישהו מקבוצה א' שכן אופן כזה הוא כמו אדם העומד על המפתן שאינו מצרף כשאינו ש"צ לפי הבנת הגר"ז והמ"ב בדעת הרא"ש.
לענ"ד אכן נראה דמהני גם באופן השני לפי המבואר בסידור רס"ג (עמ' קו) "וכל זמן שאנשים רואים זה את זה מצטרפים לברכה ותפילה, ואם יש עמהם איש שלא ראה אותו אף אחד מהם, אינו נמנה עמהם". ומדלא התנה שהתשעה נמצאים בחדר אחד משמע דכל היכא שאנשים רואים זה את זה, ויש אדם אחר שרואה אחד מהם הראיה מצרפת. ואם כן מהני הראיה ליצירת קבוצה גם כשהם ברשויות נפרדות.
ואמנם אם היינו מפרשים את הדין בסי' קצה, ב שמי שעומד במפתן כשאינו הש"צ לא מהני רק משום שהוא נמצא במקום בפני עצמו, שבגלל זה הוא כחבורה בפני עצמה, היינו מסיקים דהגדרת חבורה בפני עצמה תליא רק בכך שהם עומדים בחדר בפני עצמו, אבל לענ"ד מסתבר שהגדרת העומד במפתן כחבורה בפני עצמה נובעת מזה שהוא ניכר כנפרד מהם, כיון שהם במקום אחד והוא באחר למרות שיכל לעמוד איתם, ולכן במרפסות שלא עשו פעולה להפרד, ואינם רוצים להפרד, אלא שאינם יכולים לעמוד ביחד, ג' האנשים שרואים זה את זה אינם ג' חבורות הרואות אלא כחבורה אחת ממש, שדי בראית אחד מהם כדי להצטרף לז' אחרים הרואים באותו אופן. ולמעשה נראה שסברת התוספות לצרף אפילו בראית שרשרת חזי לאיצטרופי להקל בזה.
ואדרבה, לענ"ד דוקא באופן שמצייר הר"י הופמן שעומדים בבית ומהחלון רואים רק אחד, בזה יש יותר סברה שלא יועיל כיון שרק אחד עומד בחלון, והם לא באים אל החלון, ושולחים לשם רק אחד שיסתכל, והוא כמי שנפרד מהם ונמצא במפתן, וכפי שבאכילה יש של חבורה נפרדת אפילו כשהיא באותו בית, כך גם בזה יתכן שלא יחשב אותה חברה, ולכן בזה יועיל רק ש"צ. וכן נראה מהשוואה שבין דינים אלו לדיני עדות לגבי ראית המתרה שהוא כמו המזמן וש"צ, ששם מדובר שכולם עומדים בחלון וקשורים בראית המעשה, הוא הדין בנידון דידן נראה שכולם צריכים להיות קשורים לראית המנין, ולכן באופן שרק אחד מהם נפרד ועומד בחלון יש יותר להסתפק אם יועיל.
והנה בגוף דין העדים כתב בחידושי הריטב"א מכות דף ו ע"ב לגבי הדין שהראיה עושה את העדים לכת אחת: "פירוש ואינן נעשין זוממין עד שיזומו כולן וכן אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה כדקתני רישא, וא"ת והיאך היו מקצתן זוממין (כלומר, כיון שלמדנו 'עד שיזומו כולם' מבואר שיש אפשרות שיזימו את חלקם. ע.א) והלא אם יבואו עדים ויאמרו לאותן שבחלון האחד עמנו הייתם במקום פלוני יכחישום העדים שבחלון האחר, ובעדות מוכחשת אין אלו נעשין זוממין, וי"ל... א"נ שרואין אלו את אלו קודם מעשה והרגישו בהם בשעת מעשה (אך לא יכולים להכחיש את הזוממים ולומר שאינו נכון שבשעת המעשה עצמו לא היו שם. ע.א) או שרואין דרך ראיה כללית ולא שהכירום ממש שיוכלו להכחיש את המזימים".
והערוך לנר (לאחר שהקשה על התירוץ הראשון שלא הבאתי, וזה מביא להזדקק לתירוץ השני) כתב: "מדברי הריטב"א שהבאתי מוכח דפשיטא לי' דבעינן אחד רואה בכל כת (כלומר ראיה הדדית), דאל"כ מה מקשה הא איכא הכחשה נגד המזימים, הרי משכחת שפיר שאיירי שהניזמים אמרו שראו לאחד מכת הכשרה, ובכת הכשרה לא אמרו שראו להניזמים, וא"כ ליכא הכחשה נגד המזימים, דהניזמים בלא"ה הוזמו, אלא על כרחך דפשיטא להריטב"א דבעינן ראיה מזה לזה ומזה לזה. ולפ"ז גם מה דאמרינן בברכות (נ א) בב' חבורות בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזמון, ג"כ בעינן דוקא שבשתי חבורות יש שרואין זו את זו, ויש נפקותא גם לדידן".
לעיל הבאנו מדברי הרס"ג דמוכח שבעינן ראיה הדדית, ומשמע שהוא יליף זאת מכאן כדברי הערוך לנר. אבל הרש"ש כתב שלפי גרסתינו בגמרא לגבי המתרה, שסגי שהם רואים אותו או הוא רואה אותם, הוא הדין בענין העדים. ובהערות הגרי"ש אלישיב לברכות נ ע"א כתב כדברי הרש"ש לענין הזימון "וסגי אף כשאלו רואים השניים והשניים אינם רואים את הראשונים".
אך לענ"ד העיקר כדברי הריטב"א שכן גם לפי גירסתינו לגבי המתרה, כבר כתב בכוס ישועות שי"ל שדין זה, שסגי בשאחד יראה בלא הדדיות, נאמר רק לגבי המתרה. אבל באדם אחר שפיר י"ל כדעת הריטב"א דלא סגי בראיה חד צדדית. אכן לשיטת הרמב"ם נצריך ראיה הדדית גם בש"ץ.
עוד מתבאר מהריטב"א שצריך ראיה ממש ולא סגי במה שיכול להטות ראשו, אלא שלא צריך לדקדק שהראיה תמשיך בכל שעת הצירוף. אמנם בא"א בוטשאטש (מהדו"ב קצה, א) כתב מדעתיה שגם אם רק יכול להטות את ראשו ולראות מהני, וכן סומא יחשב כרואה. ובהערות ר' מאיר אריק על הא"א כתב שמסתימת הפוסקים משמע שלא כדבריו אלא צריך שיראו ממש, אבל מהביאור של דין המזמן שמצרף של שו"ע הרב הנ"ל נראה כא"א, שיחשבו כרואים מפני שהמזמן יכול להטות ראשו לכאן ולכאן, והוא חשיב כשייך לכאן ולכאן, ולא אכפת לן בזה שכאשר רואה את השניים גבו מופנה לראשונים, אבל עכ"פ צריך שכל אחד יהיה במצב שבו הוא רואה את השני מאותו מקום כשיסובב את ראשו, ולא מועיל מה שיראהו רק על ידי הטית הגוף. אבל לענ"ד קשה לסמוך על יכולת לראות בלי ראיה ממש, כי מלבד הריטב"א הנ"ל, גם מרב האי שאמר להראות פניו מהחלון משמע דבעינן ראיה ממש ולא רק יכולת להטות ראשו עד שיראה. ונראה יש להתאים מה שכתב הגר"ז דסגי במה שהוא הופך פניו לכאן ולכאן, למה שכתב הריטב"א, דלא צריך שהראיה תהיה כל זמן ההצטרפות, וי"ל שזו גם כוונת הגר"ז דכיון שיכול להפוך פניו לכאן ולכאן ועושה כך בפועל שפיר הוי ראיה, ומסתמא בכל צירופי המנינים כך היא המציאות, שאם הם במקום שיכולים לראות זה את זה הרי שבתחילת ההצטרפות אכן הם רואים זה את זה בראיה הדדית. ונראה שכל האומרים שראיה מצרפת לתפילה סברי כהריטב"א, שכן בדרך כלל אין אדם מסתכל על חבירו כל זמן התפילה, ובשמו"ע גם עוצם את עיניו, ועל כרחך שלא בעינן ראיה מתמדת בכל זמן הצירוף^[36]. וזה מה שעולה למעשה מדברי רב האי גאון שהעומד בחלון מצטרף, והרי בזמן התפילה כולם מתפללים לכיוון ירושלים, אלא שהכוונה היא שהוא רואה את המתפללים ולפחות אחד מהם הסתכל עליו בתחילת התפילה, ואז כל התפילה הם יכולים להתפלל לאותו כיוון, ובתנאי שהמסתכל מהחלון לא יזוז ממנו, כי אם הוא יזוז זה מראה שהוא רוצה להפרד, אבל העומד במרפסת יכול לזוז קצת בתוך המרפסת כל עוד הוא נמצא במקום שייעודו לראות, דתזוזה כזו אינה מראה פירוד.
ויש לדון לגבי ראיה דרך זכוכית, דכפה"ח סי' קצה ס"ק א הביא את דברי פתח הדביר ושדי חמד (אסיפת דינים ז, ו ושם כ"כ בשם הרב יוסף פלאג'י, והוא בשו"ת לב טוב ח"ה סי' טו) שנוטים לומר שמצטרף, אך כתב שיש מקום לחלק בין דיני ראיה בעלמא, דאמנם יחשב ראיה גם דרך זכוכית לראיה דידן הגורמת צירוף, ולכן הכריע שלא יזמנו בשם. ונראה דהסברה שלא תועיל מחיצה של זכוכית היא שבאותה ראיה שאמורה לחבר רואים שיש גם מחיצה העומדת כנגד הראיה, אך גם אם נאמר דבעינן ראיה ללא הפסק זכוכית פשוט דמשקפים אינם גורעים, וגם נראה שאין בעיה במה שיותר שכיח ראיה דרך סורגים, דשפיר מהני, אלא שצריך שיראו את רוב פניו או רוב גופו, ומה שכתב כפה"ח אות עו בשם הבית עובד "שיראה בהם פניו כולו" הוא לאו דוקא, אלא כוונתו לאפוקי מהסברה שמהני חור אחד שהוא מלא מקדח, כפי שהביא שם. וכ"פ בנידון דידן במאמר שנכתב על ידי "מוקד העירוב בארץ הקדש" בניסן תש"פ.
♦

יא. מעלת תפילה בציבור כשמתפלל מאחורי מחיצה ויש עשרה בלעדיו

כתב בחיי אדם חלק א כלל ל סעיף א (והובא במשנה ברורה נה, מח): "אם עומד אפילו אחורי בית הכנסת כיון שמכניס ראשו ורובו לפנים, מצטרף. ולכן כשיש בית ולפנים הימנו חדר, אם אינו פרוץ במילואו, המתפלל שם הוי כאלו מתפלל ביחידי. ובתשובת רדב"ז ח"ב סי' תר"נ מצאתי שכתב שזה דוקא לענין צירוף, אבל שיהיה כמתפלל עם הצבור אם אין לחדר פתח אחר רק דווקא דרך הבית הגדול, חשוב כמתפלל עם הצבור".
אבל המעיין בתשובת הרדב"ז הנ"ל וכן בתשובה נוספת שכתב בח"ו (שני אלפים קלט), יראה שלא חילק בין מצטרף לי' לבין העומד בחדר פנימי שיחשב כבבית כנסת, ובכלל אין אצלו מעלה של "מתפלל בציבור" שחלוקה מדין המתפלל איתם ושומע ממקום אחר, אלא הוא סובר שיש ג' מעלות בענין המתפלל עם הציבור:
א. מעלה של מתפלל בציבור בבית כנסת.
ב. מתפלל באופן שמקיים את החובה לשמוע דברים שבקדושה ולענות עם הציבור.
ג. מתפלל בשעה שהציבור מתפללים אפילו אינו עמהם כלל.
לענין צירוף למנין עשרה אומר הרדב"ז שהעומדים בחדרים הפנימיים שאין דרך לצאת מהן אלא דרך החיצוניים שפיר מצטרפים כי הם ממש אותו בית (ולא צריכם להראות פניהם), וממילא ברור שהם נחשבים גם כעומדים בבית הכנסת עם הציבור, אך לענין החלונות כתב "אם יש חלונות, מכניס ראשו בחלון ומצטרף עמהם", וזה הפירוש לדעתו לפסק של רב האי שצריך שיראה פניו גם אם הוא עומד בחלון (לא ברור מדבריו אם הכנסת הראש לחלון היא תנאי נוסף להצטרפות, או ביאור למציאות כיצד יראה את פניו ויראוהו, ולפי זה סגי בראית פנים בלבד להצטרפות, ויותר נראה כצד השני בגלל שהוא יותר מתאים ללשון רב האי). אך לענין שיחשב כעומד בתוך בית כנסת דעתו שעל זה כתב רבינו ירוחם שהעומד בחלון הוא כעומד בבית כנסת, והכונה היא גם בלי שיראה פנים, ולגבי האגף חלק על רבינו ירוחם וחילק בזה שאם האסקופה בין עובי הכתלים הרי היא כבית כנסת. ואם האסקופה חוץ מן הכתלים אינו בכלל בית כנסת^[37]. ולפי זה מובנים היטב דבריו בח"ו (שני אלפים קלט), ששם מדבר לגבי הלומד קבוע בבית סמוך לבית כנסת שיש מעלה שיתפלל במקום לימודו, ומורה לו הרדב"ז שכיון שהוא מתפלל בשעה שהציבור מתפלל וגם עונה עמם, עדיף שישאר בבית מדרשו ולא יפסיד את מעלת המתפלל במקום קביעות לימודו בשביל מעלת מתפלל עם הציבור בבית כנסת. על הענין של "תפילה בציבור" לכשעצמו הוא כלל לא דן, כי פשוט לו שכל מי שעונה עם הציבור נחשב כמתפלל בציבור.
ולגבי מה שכתב שחסר לו עכ"פ מעלת מתפלל בבית הכנסת, המלכי בקודש (ח"ב דף קיא. הובא במחב"ר דין, ד, ה) כתב שלמתפלל בבית סמוך לבית כנסת יש גם את מעלת מתפלל בבית כנסת אם הוא מקום קבוע לקדושה, שכיון שהשכינה אתיא לגו עשרה תו אין כאן הפסק מחיצה, ורק אם הוא מתפלל בביתו הרגיל ושומע ומתפלל עמם חסרה לו המעלה של מתפלל בבית כנסת, ובזה נמי אם הוא מקום שגריס ביה יכול לעשות כן לכתחילה, דמכל מקום הו"ל כמתפלל בתוכם.
והגרש"ז אוירבעך (הליכות שלמה ה, יב) פסק שאין להתפלל לכתחילה באופן שאינו עומד בבית הכנסת עצמו, אף שרואים את פניו מהעזרה, כיון שיש ספק אם חשיב כתפילת ציבור, אבל ציין בהערה שהוא מחמת ספק, כיון שהתוספות בראש השנה לא אמרו שמועיל היכא שיש עשרה במקום אחד אלא לענות ולא אמרו שכ"ה לענין תפילה בציבור, אבל המאירי בפסחים כתב "ויוצא בזה ידי חובה תפלה צבור". ולענ"ד אין צריך להחמיר בזה, שכן גם לפי התוספות נראה שאין חילוק בזה, ואפשר שלא כתבו לענין תפילה בציבור כי סברי כהרדב"ז שהיינו הך. וכך מוכח מהר"ן בחידושיו לראש השנה, שכתב "והרי הוא כעומד בתוך העשרה בפנים", וכן כתב להדיא הרב כוכבי בספר הבתים (שערי תפלה, ט, יח): "ויוצא ידי תפילה בציבור" וכן פסק בערוה"ש סעי' כג דכל היכא שעונה לדבר שבקדושה, הוי כמתפללים בציבור. וכ"כ בלקט קמח החדש ס"ק עו, ובאורחות רבינו ח"ג עמ' רח בשם החזו"א והגרח"ק, וישכיל עבדי (ח"ח או"ח יז, ד) וילקוט יוסף ח"א עמ' רפב, והרב מרדכי אליהו (מאמר מרדכי יא, ל), והרב מלמד (פניני הלכה הל' תפילה ב הערה 12). ונראה שכך הסברה בזה היא מה שביאר הרשב"א שאין מחיצה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, היינו אביהם שבשמים השורה עם העשרה, וגם כתב באורחות חיים (חלק א דין קדיש), בשם הרשב"א. "פי' עזרות החצרות, ולמה נקראו עזרות שיהיו ישראל נעזרים בהתפללם שם". ולפי דבריו מובן שהעזרה לישראל היא בכך שהעומד שם נחשב ממש כמתפלל בציבור, ולכן אינו צריך לטרוח ולרדת, אף כשהיא מופסקת מבית הכנסת.
♦

יב. צירופים בעזרה ובחצר בית כנסת כשיש מחיצות וצורת הפתח וחדרי מדרגות

הזכרנו לעיל את הדיון בב"י עם מחיצות התיבה של בית כנסת מפסיקות, שהביא את דברי הסמ"ק בסי' רפב דלמד מדין חמשה ששרויין בטרקלין שאם המחיצות שבינחהן אינן מגיעות לתקרה עירוב אחד לכולן, דמכאן יש לסמוך לענין מחיצות העומדות סביב סביב לבימה דכיון שאינן מגיעות לתקרת הגג מותרות. הרשב"ש בתשובה תעג, לאחר שכתב שבעזרה אין מצטרפים, הביא את דברי הסמ"ק להקל בתיבה במחיצות שאינן מגיעות לתקרה, ומשמע שרצונו לומר שבכה"ג גם בעזרה שעליה דיבר לפני כן, אם המחיצות לא יגיעו לתקרה שפיר דמי, ומסתבר במכל שכן שכך הדין במחיצות שאינן אלא צורת הפתח.
כך נראה גם מהשו"ע סעי' יט, שלא הסתפק בעצם ההלכה להתיר את המחיצות סביב התיבה, אלא הביא גם הטעמים שכתב בב"י ובהם סברת הסמ"ק שהסיבה להקל בזה היא שאין המחיצות מגיעות עד התקרה. לכאורה היה אפשר לומר שכתב כן כדי לומר שיש חומרה לשיטת הסמ"ק שאם מגיע מחיצות לתקרה לא יועיל, והביאו לומר שיש לחוש לזה כשאפשר, אך כיון שנראה מהב"י דפשיטא ליה סברת מהרי"א והרשב"א להקל בגלל שהוא אותו תשמיש, וגם לא שכיח מחיצות כאלו עד התקרה, מסתבר יותר שכוונתו ללמדנו קולא, שכל היכא שהמחיצות לא מגיעות לתקרה יש להקל, כלומר שכ"ה גם במחיצות העזרה כשהם לא מגיעות לתקרה. וכ"כ במשנה הלכות (יא, סד) דיש לסמוך באופן כזה על הסמ"ק. ונלע"ד שזה מה שעולה במכל שכן גם מדברי המ"ב בס"ק מט, שהביא את מחלוקת הפר"ח והפמ"ג האם כשעשה מחיצה לשמש מיטתו הוי הפסק, וסיים בדברי הפמ"ג שמיקל. ובפשטות הקולא בזה היא כיון שאין המחיצה מגיעה לתקרה. אך יש מקום לדחות שכוונתו להקל דוקא במחיצת ארעי, וזה מצטרף למחלוקת שהביא שם אם מחיצות סוכה הוי הפסק. ובכפה"ח (ס"ק סח, סט) כתב להחמיר הן במחיצות סוכה והן במחיצה שנעשית לשמש מיטתו.
הגר"מ אליהו במאמר מרדכי (יא, ל) כתב שרק אם העומד בעזרה אינו בגובה בית כנסת אינו מצטרף ליצור מנין של עשרה, ואח"כ כתב (יא, לא) על וילון "שאם הוא וילון ארעי מצטרפים לעשרה, ואם הוא וילון קבוע לשם מחיצה אינם מצטרפים", נראה שהוא מחלק בזה בין מחיצות שאינן בגובה פניו של האדם, כמחיצות העזרה שזה המצוי בעזרת נשים, ובזה מצטרף אף במחיצה קבועה, לבין הוילון שמכסה גם את פניו, ובזה יש להקל רק כשהוא ארעי ואין להקל כשהוא קבוע. ונראה שיסוד החילוק בזה הוא סברת הרשב"א שמחיצות שלא עושות תשמיש בפני עצמו אינן מחיצות, ומסתבר שכל עוד שהמחיצות אינן לסילוק אפשרות הראיה בצורה קבועה אין להן חשיבות מחיצה.
אך בהליכות שלמה כתב הגרש"ז אוריבעך (ה, יב) שמחיצות עזרת נשים שהן בקומה אחת עם בית הכנסת הוי הפסק, וכ"כ בשם הגרח"ק (דולה ומשקה שציגל סי' נה) שאף מחיצה ניידת הוי הפסק. ועל פי דבריהם כתבו במאמר שפורסם על ידי "מוקד העירוב בארץ הקודש" שאין להצטרף למנין על ידי זה שכולם בחדר מדרגות משותף, היות שהבדלי המחיצה של קומות המדרגות הוי הפסק, והצירוף יכול להיות רק על ידי זה שרואים זה את זה, ובשעת הדחק יסמכו על הסוברים שראית שרשרת מועילה, וסיימו בצ"ע. ולפי האמור נלענ"ד שבשעת הדחק גם לפי הגרח"ק יש להקל, כיון שמהסמ"ק והרשב"ש והשו"ע והמ"ב משמע להקל, והמחיצות כאן במתכוון אינן בגובה פניו של האדם, ואעפ"י שבסופו של דבר בגלל עלית הדירה אינם רואים, לא נעשתה כאן מחיצה כדי לסלק את הראיה, ולכן מסתבר שרק לכתחילה אמרו להחמיר בזה^[38]. ומכל מקום לענ"ד מסתבר שצירוף על ידי ראיה ממרפסות עדיף.
כיום (מנחם אב תש"פ), צמצמו את אפשרות התפילה בתוך בית כנסת ומתעוררות שאלות על הפסקות של מחיצות ברחובות והחצרות בצורות הפתח וגגות של פי תקרה יורד וסותם, וכן מעקה ומדרגות בשולי שבילים וכבישים. אחת מהשאלות נדונה בילקוט יוסף ח"א עמ' רפד, שם כתב שאם מתפללים על כביש יש לחוש שגדר שרגילים לקבוע בשפת הכביש אם היא גבוהה עשרה הוי הפסק, דגרע ממחיצות התיבה של בית הכנסת, כיון שאין שם גג. אך לענ"ד בכה"ג שייך הטעם הראשון של השו"ע שבתיבה אין המחיצות הפסק כיון שהמחיצה "אינה עומדת לתשמיש בפני עצמה", וזה היסוד לדון בכל הדברים האלו, לכן גדרות ומחיצות שונות בתוך רשות הרבים וחצירות של אותו אדם או בנין אינן עושות תשמיש בפני עצמו. וגם הפסק בין חצר פרטית למדרכה של כביש, כל היכא שנראה שאין המחיצות נעשות ליצור הפרדה גמורה יש להקל על יסוד שני טעמי השו"ע בדין התיבה.
אכן, כשמתפללים ליד בית הכנסת או בכניסה לבנין, שכיח שחלק מהאנשים נכנסים לבנין או לחצר מקורה שבבנין, ובכהאי גוונא יש לחוש דהגגון יוצר חלוקה והוי הפסק. גם נראה שלכתחילה אין להתפלל באופן שיש כביש ודרך הרבים שמפסיקה ביניהם. וכל מה שאמרנו לעיל להקל על ידי ראיה נאמר רק כשאין ברירה. וכן ראיתי שהביאו מדברי הרב משה פיינשטיין שנהג להזהיר את העושים חופה על במה שיהיו עשרה גברים על הבמה, שלכתחילה אין סומכים על צירוף של ראיה, וגם דבר זה מצוי בצירופים של ימינו.
♦

יג. הערות בדברי האחרונים

בשו"ת מהרי"ט יו"ד סי' ד דן על חצר שעשו בה מחיצה של פצימין בינה לעזרה של בית כנסת כדי להפסיק, האם יחשב כחלק מהבית כנסת ויאסר לעשות בו עניני חולין, וכתב שלא יחשב לבית כנסת: "ואעפ"י שאמרו המפרשים דלענין צירוף עשרה לתפלה אפילו אם הראה פניו מחלון אחד מצטרף, אף על גב שרשות לעצמו הוא כדתנן אפי' חלון ד' על ד' בתוך עשרה מערבין ב' ואם רצה מערבים א', מ"מ מראה את פניו שאני שדומה כמצטרף להם, אבל היושב בתוך הבית שאם היה רשות א' היה מצטרף בין ער בין ישן, כשיש שם מחיצה המועלת לכלאים ולשבת אינו מצטרף".
נראה שלדעתו הדבר תלוי מה כוונת המצטרף, ולכן אמר שאפילו חלון ד' על ד' בתוך עשרה מערבין שנים אם רצו, שהוא דומה לנידון שלו, שכן יכול להיחשב בעירובין רשות אחת לפי רצונו, ויכול גם לערב שנים ולהפרד. נידון שאלתו הוא היכא שרוצים להפרד מבית הכנסת, ולדעתו לא הוי הנמצא שם כנמצא בבית הכנסת, ורק אם יחליט להראות פניו למנין יצטרף^[39]. ועכ"פ עולה מדבריו שאם הוא מראה פניו מחלון כדי להצטרף כמו במניני המרפסות שפיר מצטרף על ידי ראיה בלבד^[40].
אכן לכאורה נראה שלדעת מהרי"ט דין זה אינו נלמד מזימון, ולא בכל גוונא ראיה מצרפת, כי כתב רק "שדומה כמצטרף", משמע שהוא מצד זה שהוא מראה רצונו להיות טפל להם וממילא הוא נגרר אחריהם, וא"כ הוא מדין מיעוט שנגרר אחרי רוב^[41]. וכן נראה מלשון הלבוש (נה, טו) "ומראה להם פניו משם גריר בתריהו". אך הרא"מ אבידן ('בענין צירוף מנין' עמ' 4) כתב שנראה לו שהוא דקדוק יתר, דמסתמא כל המפרשים כיוונו לדבר אחד שראיה מצרפת, ורק אמרו לשון גרירה כי מדובר ברוב ויחיד. וכן נראה לענ"ד לדינא, שלא מסתבר שרב האי חידש דבר כזה מדעתו אלא מסתמא יסוד דבריו הוא מה שמצינו שראיה מצרפת בזימון ובעדות, לכן גם אם המהרי"ט והלבוש לא הבינו כך, לא נקטינן כוותיהו לדינא.
בעל שיירי כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף סימן נה) דן על צירוף על ידי ראיה באראנאד"ו (מרפסות) של חצר ת"ת, והביא את דברי הרשב"א בסי' צו שראיה מצרפת בענין התיבה שבבית כנסת, וכתב: "ויש לתמוה על רבינו המחבר ז"ל שלא הביא טעם זה דנפיק מיניה דמצטרפין. ואולי סובר הרב ז"ל דאפילו לפי טעם זה צריך הוא לטעם הראשון דאינו תשמיש בפני עצמו, אלא שלפי שלטעם הראשון היה אפשר דאפילו דמחיצות היו גבוהות הרבה ואינן רואין זה את זה מצטרפין, בא הרב לומר שאפשר דהטעם דמהני להיותה ב"ה מפני שרואין זה את זה, הא אין רואין זה את זה אינם מצטרפין". וסיים: "ואיך שיהיה לענין מעשה נ"ל לחוש לטעם מהר"י אבוהב ז"ל, דלאותו טעם יוצא דבנדון שלפנינו אין מצטרפין".
ויש להקשות ממה שהראיתי לעיל, שלפי פרוש הרשב"א משמע דהירושלמי אומר בית אחד כי הוא אורחא דמילתא ואינו ממעט כל אופן של צרוף על ידי ראיה, ובודאי לא מדובר דוקא כשיש להם אותו שימוש כמו בענין התיבה. אך נראה שגם השיירי כנה"ג לא פסיקא ליה הענין שזו כוונת הרשב"א, אדרבה נראה מדבריו שלפי האמת דעתו היא שאין זו דעת הרשב"א אלא שכתב כן רק לתרץ את הקושי בב"י. ומה שפסק לחומרה במקום שאפשר, אינו בגלל פירושו לרשב"א אלא בגלל המהרי"א אבוהב, דמשמע שהוא סבר שראיה לא מועילה כלל, ויתכן שהוא היה מודה בשעת הדחק כשאין אפשרות לרדת, לסמוך על מה שנראה גם לו כפשט הרשב"א, שראיה מצרפת בכל גוונא.
המהר"א אזולאי (בפירושו ללבוש אות ה) כתב שבחלון מועילה ראית פניו כי הוא לא עומד להכנס בו, מה שאין כן בעומד על האגף, שיכול האדם להכנס. וכ"כ המהריק"ש בערך לחם בתירוץ הראשון, ובדרך זה הולך החיד"א במחזיק ברכה, דהוא הבין שהשו"ע פוסק כרב האי, שמחלון אפשר להצטרף אבל מעזרה לא תועיל ראיה, והסברה בזה היא שמי שיכול להצטרף ללא קושי חייב לעשות זאת. דהיינו, שמדינא ראיה מצרפת, אלא שהחמירו חכמים היכא שהוא יכול בנקל להצטרף שלא יסמוך על הראיה^[42]. אבל סתימת הדברים בדברי רב האי לא משמע כך, דאם כוונתו היא שדווקא כשאין האדם יכול לרדת היה לו לומר זאת להדיא, וכן לא נראה כך בשו"ע בגלל סתימת הדברים.
במאמר מרדכי כרמי (נה, יד) כתב דכוונת רב האי דוקא כמכניס ראשו מצד שהחלון הוא כבית הכנסת. וכבר כתבתי שמשמע שרב האי דיבר מצד הראיה, מכך שהוא לא ביאר את הטעם שמועיל מצד שחלונות כבפנים ומכניס ראשו, וגם אין סברה לומר שמכניס ראשו מועיל בלא גופו, אם לא מצד שראיה מצרפת. מכל מקום המאמר מרדכי מציין שלמעשה העולם סומכים על הראיה שמצרפת, וכתב "ויש להם על מה לסמוך", ורק סיים "ומ"מ טוב לצאת מספק". לכן נראה שגם הוא יסכים בשעת הדחק לסמוך לכתחילה ולהתפלל כך.
הדבר משה (ח"א סי' י) נשאל "באדם אחד בארובה ורואה" האם מצטרף, וכתב דכיון שהוא רואה את המתפללים מצטרף, כדברי רב האי, ורבינו ירוחם והמג"א, וביאר שהחילוק של רבינו ירוחם בין גגים ועליות לחלונות הוא משום ש"בחלונות ועובי הכותל דרואה לאנשי ב"ה העומדין שם, אם מכניס ראשו ורובו מצטרף", ובסוף דבריו ציין במוסגר לדברי הרשב"א והפר"ח ובית דוד, ולתשובה שיכתוב בסי' כג. ובתשובה בסי' כג כתב שאין לדמות תפילה לזימון, שאין ש"צ מצרף לתפילה אלא אם הוא בפתח, שמחבר בצירוף לזה שרואים אותו, ואינו דומה לזימון דסגי במה שהוא עומד בפתח גם בלי שיראוהו. ונראה שאין בזה סתירה למה שכתב בתשובה הראשונה כי נראה שארובה דקאמר שם היינו חלון, והוא מנמק את ההיתר ביכול לראות משום שרבינו ירוחם אמר שחלונות מצטרפים כשראשו ורובו שם ואפשר לראות מהם. ומשמע שכוונת הדבר משה לומר שדין חלונות שמצטרפים הוא בשני תנאים, האחד שהוא נמצא בחלון (או בארובה), והשני שהוא חלון הטפל לבית, בדומה למה שכתב בסי' כג על ש"צ העומד בפתח דבעינן שני תנאים. כך הבינו עיקרי הד"ט (או"ח, ג, ב), שכתב שלפי הדבר משה במראה פניו בלבד לא סגי. ומה שציין בסוף דבריו לרשב"א והפר"ח ובית דוד אינו אלא לומר שדעתם להקל יותר מזה, אך להלכה הוא פוסק להקל רק בשני תנאים, כפי שכתב בסי' כג. ומכל מקום לענ"ד העיקר כדבריהם ושלא כדבריו, דכיון שהלימוד לדין הש"צ הוא מזימון, משמע שדיניהם צריכים להיות שוים, וכיון שבזימון הסכים שמקילים בראיה בלבד, יש לקבוע כך גם בתפילה^[43].
וערוה"ש (סי' נה סעי' כ) דן על צירוף על ידי ראיה מהחלון, וכתב על העומדים על המרפסות כמו בהאי עובדא המובאת בשיירי כנה"ג "אולי בשעת הדחק יש לסמוך ולהתיר", אך לגבי המצטרפים ממקום שבו יש מחיצה גמורה כתב שהצירוף מועיל רק כשהיה המצטרף במקום פתוח ולא במקום סגור, ורק לאדם אחד, כי אולי רב האי דיבר דוקא בעומד בחצר או ברחוב. לענ"ד קשה על דבריו, שרב האי דיבר במי שמראה פניו מחלון גבוה כמה קומות, ונראה מלשון זו שמדובר על בנין סמוך, ולא למי שעלה למקום בסולם. וכן הלבוש פירש להדיא שמדובר בעומד בחדרו במבנה סגור. וגם לא מובן טעם לחלק בזה בין אחד למיעוט של כמה אנשים, כי כאמור לא נראה שדין זה נאמר מחמת גרירה שלא מצינו גרירה מבחוץ על ידי ראיה בדין כלשהוא, אלא זה ענין של צירוף, כמו בעדות, ולענין זה אין הבדל בין אחד לשנים. ומרס"ג והראבי"ה והרשב"א מבואר להדיא שדיברו על כמה אנשים שמצטרפים, ולא חילקו בין מקום סגור למקום פתוח, וכן נראה לפי הדמיון לשני בתים שבירושלמי שהחבורות מצטרפות.
ועכ"פ ערוה"ש כתב שכל זה היכא שמדובר במחיצה גמורה, ועולה מדבריו שבמרפסות, כל היכא שהמחיצה אינה מגיעה לתקרה, הוא כמו בעומד בחצר התלמוד תורה של הרב שיירי ודעתו להקל בזה בשעת הדחק^[44].
♦

יד. הערות על מאמרים

מסקנתי במאמר זה עולה בקנה אחד עם הפוסקים שהתירו להתפלל ממרפסות גם היכא שרשות הרבים עוברת ביניהם. כ"פ הגר"י אריאל (אמונת עיתך גליון 128), והרב שמואל אליהו (תשובה באתר סרוגים), והגרי"א דינר (מתיקות ההלכה 22)^[45], הרב ברוך אבערלאנדער והרב לוי יצחק ראסקין (קובץ הערות וביאורים גליון ט), הגרמ"ש אבישיד ('מנייני מרפסות'), הרב ש"א מילר (גליון עומק הפשט 262), הרב מאיר מאזוז (אתר ישיבת כסא רחמים), והגר"א צבי הכהן (הביאו הר"י הופמן בקונטרס צירוף ראייה). ויש עוד רבים שסוברים כך בעיקרון, אך החמירו במקצת מספק, או שמצריכים שלא יהיה כביש ביניהם, או שמחמת ספק ברכות אמרו שלא יאמרו ברכות, או שהצריכו שכולם יראו זה את זה. וגם מבית מדרשו של הגר"ע יוסף פרסמו פסקים בזה להקל [הרב שלום כהן (רדיו קול חי), הרב אופיר מלכא (רדיו קול חי כ"ב ניסן), הרב אהרן בוטבול (רדיו קול ברמה), והרב בן ציון מוצפי (רדיו מורשת)].
אך בפסק המפורסם של הראשל"צ הרב יצחק יוסף כתב שאין לעשות כלל מנינים דרך מרפסות או חדרי מדרגות אלא אך ורק לשמוע דרך טלפון או רדיו מנין שמתפלל ולהצטרף עמם בשעה שהם מתפללים. וציין לדבריו בילקוט יוסף ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תקמג שיכול לענות אמן אם שומע דרך טלפון למרות שיש בתי כסאות באמצע, ובקיצו"ע שלו כתב שזה אף כאשר שומע אחרי כמה שניות. ועוד ציין לדבריו בח"א עמ' רפב שי"א שנחשב לתפילה בציבור ממש.
בתוך נימוקיו לפסק כתב שאין לסמוך על המחזיק ברכה, שכתב להקל בשעת הדחק, כי כפה"ח בס"ק עט כותב בשם המחזיק ברכה שמועיל רק כשיהיה רוב במקום אחד, וכ"כ הפסקי תשובות בשם מקור חיים, וכך היא הסברה, שאיך יגררו אלו את אלו כאשר הם שוים במנינם.
אך לענ"ד החיד"א לא מתנה את הצירוף בכך שיעמדו ששה במקום אחד, שהרי באות י היקל גם בחמישה וחמישה, ומזה גופא מוכח להדיא שהחיד"א אינו עוסק בגרירת הטפל לעיקר, אלא בזה שעל ידי הראיה יש חיבור וצירוף. הנידון שבו דן החיד"א בכל מה שכתב הוא האם לקבל את הסברה שראיה מצרפת מרשויות חלוקות, כמו שמצינו בהלכות זימון, ואם מדמים לשם, אין כל משמעות לכמות האנשים שנמצאים במקום אחד^[46]. מאותו טעם אין לקשר בין נדון דידן לדברי המקור חיים, שכן הוא לא מדבר בצירוף על ידי ראיה, אלא בצירוף על ידי זה שהבימה טפלה לבית כנסת.
ועוד כתב הראשל"צ דאין לסמוך על פשט דברי השו"ע בסעי' יד על מראה פניו מהחלון, די"ל דשאני עזרת נשים, דאיכא סברא שכותל העזרה לא נעשה לחלק אחר מהרשות, אלא זו אותה רשות, רק שנעשית כך לצניעות. והילכך כל חלל ביכ"נ עם העזרה רשות אחת נינהו, ורק בזה מצטרף האחד עם התשעה. "וכך מסביר מרן החיד"א במחב"ר את דברי מרן. וכך כתב המלכי בקודש והחק"ל"^[47].
ולא הבנתי איך אפשר לפרש שרב האי דיבר על העומד בעזרת נשים, שהרי לשונו היא "מי שעומד אחורי בית כנסת וביניהם חלון", והעומד בעזרת נשים לא יקרא "עומד אחורי בית כנסת", ואכן לא מצאתי מי שפירש את דברי רב האי על העומד בעזרת נשים. ראה מה שכתב הגר"ז בסעי' טו, טז, שמחלק בלשונו בין העומד לפני בית כנסת, שבזה נקט בלשון פשיטא שיועיל בו שיראה פניו, לבין האופן של רב האי, שעומד אחורי בית כנסת, שבזה יש חידוש טפי, דלמרות שהוא עומד אחורי בית כנסת מצטרף, וזה הרבותא שבא להשמיענו רב האי. אמנם, במעשה רקח על הרמב"ם (תפלה ח) כתב לדון על עזרת נשים, וכתב שיש מקום לומר שהעזרה טפלה לבית כמו התיבה, כיון שהמחיצות נעשו לצורך בית כנסת, וובצירוף לסברת רב האי שמהני ראיה נהוג להקל בזה. אך ברור גם מדבריו שעכ"פ רב האי היקל גם בלא זה, רק שלא רצה לסמוך על סברתו לכשעצמה, ולכן צירף לזה את הענין שאולי גם מחיצות עזרה טפלות.
והנה, לגופו של סעיף יד בדינו של רב האי אמנם יש פירושים שמצמצמים את ההיתר, אך הדוחק בכולם הוא הן מצד הלשון, והן שלא מסתבר שרב האי חידש דין מעצמו, ולכן נראה שהוא למדו מהלכות קידוש השם וזימון ועדות.
ומה שהביא הראשל"צ שיש הרבה פוסקים שראיה אינה מצרפת, הנה מלבד זה שרובם לא איירי כלל בשעת הדחק, ומחלקם עולה להדיא להקל בשעת הדחק, כפי שהראיתי לעיל, הרי ידועים דברי מהרי"ק סימן צד: "מה שנמצא כתוב בתשובת גאון אחד ולא עלה זכרונו על ספר ידוע אפילו אם ימצא פוסק אחרון שיפסוק בהפך מהגאון הקודם לו איכא למימר דילמא לא שמיע ליה לאותו פוסק האחרון ואי שמע הוה הדר ביה". והביא שרב האי גאון הוכיח כך מהגמרא, וכ"פ הרמ"א חו"מ כה, ב. והגרע"י רגיל להשתמש בכלל זה (ראה יביע אומר ח"ד סי כד ועו"מ רבים), ובנידון דידן הרי מלבד דברי רב האי שראיה מצרפת יש לנו את דברי רס"ג שלא ידעום החולקים (וכנראה גם הראשל"צ), וגם את הראבי"ה לא הכירו. ורוב המפקפקים נסמכים על זה שהרשב"א אמר רק בדרך אפשר, אך אפילו נאמר שזו כוונתו הרי לנו גאונים וראשונים שהדבר פשוט להם, ונסמוך עליהם בשעת הדחק, לכל הפחות באופן שאין נכנסים לחשש ברכות לבטלה.
ובדבר העצה לשמוע דרך טלפון ורדיו, כששומע דרך טלפון ורדיו אין זו שמיעה של גברא, והיא הרבה פעמים מגיעה לאוזן השומע אחרי כמה שניות, ולפעמים אחרי דקה ויותר, וראה מה שכתב מו"ר הרב מרדכי אליהו (מאמר מרדכי הלכות לימות חול יא, לו) שאין לענות על דברים ששומע דרך רדיו או טלפון אם בגלל חשש מצד הפסק הטינוף ואם מטעמים אחרים. הרב אליהו כתב לעיין במשפטי עוזיאל ב, לח ועוד אחרונים, ונראה שכוונתו היא גם מצד הפסק הטינוף בפועל, וגם מצד חשש שגוף המרחק הגדול והשינוי בין הקול הטבעי לקול של המתכת לכשעצמו לא גרע מהפסק טינוף, מה גם שהקול מגיע הרבה פעמים בהפסק של כמה שניות ויותר^[48]. ובכל אופן לענ"ד כששומע דרך טלפון לכו"ע אינו נחשב במעלת תפילה בציבור, ואין לדמות לזה מה שאמרו הפוסקים לגבי מי ששומע ישירות, כמו שבראיה אין מדמים מי שרואה דרך מראה למי שרואה ישירות.
במאמרים שבירחון האוצר עסקו בזה בגליונות מ, מא:
הרב יואל שילה (גליון מ עמ' סז) הביא את דברי הרמב"ן והמאירי בפסחים שבדיורים חלוקים אין צירוף, וצירף אליהם את הרשב"א שכתב שבית אחד היינו בירה, שמזה נראה לו שגם לדעת הרשב"א מועיל צירוף רק באותה בירה, ולכן הסיק שאין לעשות מנינים שבהם מצרפים מבית לבית.
אך לענ"ד אין להתחשב בדברי המאירי, כיון שהוא לא כתב בזה הכרעה, וההכרעה של השו"ע בדין צירוף החזן מלמדת בפשטות שהוא לא קיבל את סברת הרמב"ן, כפי שהוא לא חשש לשיטתו בהלכות זימון. בדברי הרשב"א פירשנו לעיל שמה שאמר "בירה" הוא רק שבתוך אותה בירה יש לצרף גם בלא דברי הירושלמי, ונראה שהוא נשאר בפירושו שמדובר בבירה לפי הירושלמי והכוונה לפי מסקנתו היא שגם בשתי בירות מועיל, וכונת הירושלמי לשתי בתים נצרכה, לשתי בירות, וכן מוכח מתוך פירושו לגמרא שאורחא דמילתא קתני. ועכ"פ ברור שהשו"ע בהלכת זימון שהביא את רבינו יונה סובר שמועיל זימון גם מחוץ לבירה אחת, וממילא אם לומדים מזימון, כמו שנראה מדברי רס"ג, רב האי וראבי"ה והטור והרא"ש, הוא הדין גם בשתי בירות. ואפילו רשות הרבים נראה שאינה מפסיקה, דלגבי תפילה לא מצינו בראשונים ורוב האחרונים מי שיאמר שרשות הרבים מפסקת, ומסברה נראה שרבינו יונה כתב כך רק לגבי זימון, וכפי שמצינו בהלכות עדות ומסתבר גם בהלכות קידוש השם.
הרב בנימין יצחק הלוי (גליון מ עמ' עד) הביא את דברי רב עמרם גאון (וכ"כ בסידור רש"י סי' כד) שהעומד מחוץ לבית כנסת לא מצטרף גם אם "פניו לבית הכנסת", והבין מהלשון "פניו לבית הכנסת" דמיירי שרואים אותו, ואינו מצטרף. אך לענ"ד רב עמרם גאון לא ממעט צירוף על ידי ראיה, דהא הוא לא כתב שמראה פניו אלא "פניו לבית הכנסת", ולשון זו מתאימה ללשון הגמרא בברכות ו ע"א במי שמתפלל מאחורי בית כנסת ופניו לבית כנסת. ואמנם בכל אופן נראה שאין ההיתר של הרס"ג ורב האי מוסכם בגאונים, כפי שעולה מדברי האו"ז בשם הגאונים והרב שר שלום גאון, אך נראה שהגאונים האלו חולקים גם בדיני זימון, והשו"ע וכל האחרונים הסכימו שלא פוסקים כמותם.
גם מה שהסיק הרב הלוי שכיון שהדברים הובאו בסידור רש"י, נראה שגם רש"י סובר שאין צירוף על ידי ראיה אינו נכון, שידוע שהספרים דבית מדרשו של רש"י אינם בדוקא דעת רש"י, וכנראה רק הביאו את דברי רב עמרם גאון. גם כל הראשונים האחרים שמנה שם לא אמרו שראיה אינה מצרפת מבתים חלוקים, אלא הם מפרשים מה שעולה מהסוגיות להדיא, כדרך הראשונים שמפרשים סוגיות שאינם אומרים תמיד את כל החילוקים שאפשר להוסיף להלכה באותה סוגיה^[49], והכי חזינן שהרשב"א הסובר בתשובה ח"א סי' צו שראיה מצרפת, אינו כותב בחידושיו ובתשובה בח"ג סי' רפו אלא את דין הגמרא, מכיון ששם לא עסק בחידוש שגם ראיה מצרפת. אף מהרמב"ם, שכותב את דין החצירות דעירובין, קשה לדייק כיון שדרכו לכתוב בעיקר מה שכתוב בגמרא. גם מדברי הרלב"ג שפירש על בימה דעזרא שהיו עמו עשרה קשה לדייק שראיה אינה מועילה, דבפשטות לא אסיק אדעתיה את ענין הראיה, וגם יתכן שסבר שרק לכתחילה ראיה לא מועילה. היחיד מכל הראשונים שכתב לחלק בין תפלה לזמון בצורה מוטעמת הוא הרמב"ן, אך גם הוא לא החליט כך, ונסמך בעיקר על מה שגם בזימון אינו פוסק כך, ומהשו"ע סעי' טו שפוסק כהרא"ש בש"צ נראה שאינו חושש לסברה שאין לדמות תפלה לזימון. ומסעי' יד שנקט רק את לשון רב האי משמע שלמעשה פסק שראיה מצרפת כמו בהלכות זימון ועדות.
הרב הלוי כותב (בעמ' עה) שפסק השו"ע בסע' טו שהעומדים בחוץ מצטרפים על ידי הש"צ, אינו מוסכם גם בזימון, כי רבינו ירוחם כתב ללמוד מהירושלמי רק שצריך שישמעו כולם. אך המעיין ברבינו ירוחם יראה שבפשטות אין זה פירושו לירושלמי בדינא דרבי ברכיה, שהרי כתבו לפני הבאת הירושלמי, וגם אם ננקוט שזה הוא פירושו לירושלמי, ומתכוון להוציא מפירוש הרא"ש, ודאי היה חוזר בו אילו ידע את פסק הרא"ש בתפילה, שממנו מוכח לא רק מה הבנתו בענין זימון אלא גם שיש ללמוד מזימון לתפילה.
הר"י הלוי מכריע שדברי רב האי נאמרו במכניס ראשו כיון שכך סבר הב"י, אך לענ"ד תחילה יש לנו לעיין מה המשמעות הפשוטה של דברי רב האי, והמשמעות הפשוטה של דבריו היא שדי במה שהאדם מראה פניו, ולא מסתבר שתועיל הכנסת ראש לחלון אם לא מצד הראיה, כיון שבעלמא ראשו בתר גופו אזיל^[50]. אמנם, נראה שהב"י סבר שיש מקום לפרש את דברי רב האי מצד הכנסת הראש לחלון, אך חזינן גם שהב"י בסי' עט הבין בתחילה שלא מסתבר להעמיד את דין חצר גדולה וקטנה דוקא בצואה מלאחריו ואין רואה, ולכן כנראה לא פירש את רב האי כפשוטו, אך בשו"ע סי' עט נראה דהוא נוקט שאין ראיה מדין חצר גדול לענין צואה, ולכן נקט בשו"ע שהעיקר כהרשב"א, וממילא גם לענין ש"צ נראה ששינה את דעתו. מסתבר שלכן בשו"ע העתיק רק את רב האי בלבד כי נוטה הוא לומר שראיה מצרפת.
הרב הלל בן שלמה (גליון מא עמ' קפח) כתב שבענין המראה פניו בחלון אין לפרש דסגי בזה שרואה, משום שלגבי אכילת קדשים הסכמת הפוסקים שאין החלונות כחלק מהבית, והכס"מ כתב שגם הרמב"ם, שכתב שהחלונות הם כבפנים, הוא רק כשהם שוים לקרקע העזרה^[51], וממילא חלון גבוה אינו נחשב כבית כנסת, ולכן יש לפרש שכוונתו להכניס את הראש לגמרי בפנים מעבר לחלון, וכ"פ הרדב"ז. ועוד כתב שדברי הרשב"א בתשובה על התיבה שראיה מצרפת הם כמו דברי הרא"ש על המזמן, וכן דעת השו"ע והמג"א להשוות רק את המזמן, אבל לשאר אנשים אין מועילה ראיה. ועוד שהרשב"א סותר את דבריו לחידושיו ולתשובה בח"ג סי' רפו שמשמע מהם שאין בתפלה תועלת בראיה, וגם היקל בשני בתים רק בזימון, אבל בבית כנסת דעתו שיש להקל רק בבירה אחת. ועוד כתב לחדש בירושלמי פירוש ש"לשני בתים נצרכה", פירושו שעיקר החידוש של המשנה, באומרה "בבית אחד", שמשמע שהיא באה למעט, הוא למעט שדווקא בבית אחד הם מצטרפים ולא בשני בתים, ועל זה קאמר שעכ"פ גם בבית אחד עליהם להתכוון להיות בחבורה אחת בשביל להצטרף לזימון.
ולענ"ד יש להשיב על דבריו. לא מסתבר לפרש ברב האי שהכוונה היא להכניס את ראשו לתוך חלל בית כנסת מעבר לחלון, מאותו טעם שאין לפרשו במכניס ראשו לחלון, שכן אכתי יקשה שהראש צריך ללכת אחרי הגוף, וגם לא משמע כן מהלשון מראה פניו. ובכל אופן, הב"י כאן לא דימה את דין חלונות בית כנסת לחלונות העזרה, אלא הולך אחרי דברי רבינו ירוחם, שמשווה דין זה לדין בית אחד בקרבן פסח, וכבר כתבו רבים מהאחרונים שכך נראה גדר בית מהגמרא בנדרים, ועכ"פ ברור לו שהחלונות הם כבפנים, לכן גם לא העלה על דעתו לפרש שיכניס יותר מחלל החלון, וגם הרדב"ז לא פירש כך, אלא שלדעתו העומד בחלון עדיין קצת נפרד, ולכן צריך שיראה פניו שזה גורם המצרף בכל גוונא.
גם לא מסתבר לקבל את דין הש"צ ולא את דין "מקצתם רואים", דכיון שפשטות דין ש"צ הוא גם במופלג, אם כן הוא גוף הדין שראיה מצרפת וכמו בדיני עדות, כפי שכתבו המג"א, הגר"ז והגר"א.
ובמקום לומר שהרשב"א בחידושיו ובתשובה בח"ג סותר את עצמו בגלל שלא מיעט שראיה מצרפת לתפלה, עדיף לומר בפשטות ששם הוא רק מפרש את דיני הגמרא, ומה שאמר שהרשב"א בתשובה על ענין התיבה נוקט רק לגבי הזימון שמשני בתים מצטרפים, אך לענין צירוף למנין צריך להיות באותו מבנה, וגם מדבר רק על הש"צ, לא יתכן, שהרי הרשב"א בכל תשובתו לא מזכיר סברה לחלק בין תפילה לזימון, ובזימון הדין לא נאמר רק בצירוף על ידי מזמן. וכל הראשונים שהביאו את הירושלמי ש'לשני בתים נצרכה' פירושו שגם בשני בתים יוכלו להצטרף על ידי ראיה, והמשנה אורחא דמילתא נקטה. ונראה דלא העלו על דעתם את הפירוש של הרב הלל כי סברי שהמילים "בבית אחד" שבמשנה לא יכולים להתפרש אך ורק כמיעוט, כיון שבכל אופן משמעותן שגם בבית אחד צריכים לראות זה את זה, וממילא כבר לא שייך לפרש בירושלמי שהמילים "בבית אחד" נצרכות אך ורק למעט שני בתים.
והרב יוסף צובירי (בגליון מ, מא) כתב שדעת מרן, גם בכותבו את הב"י, הייתה שראיה מצרפת לכשעצמה, והסתמך על הבנתו מדברי הדבר משה (סי' י), שמה שאמר רבינו ירוחם שחלונות מצטרפי הוא מפני שהוא יכול לראות מהם גם בלי שיהיה ראשו בחלון, ולדעתו גם הב"י שכתב להכניס ראשו ורובו מתכוון אך רק כעצה טכנית כדי שיראה. ומה שכתב הב"י שמהרי"א אבוהב לא חילק בכך (שמשמע שיש חשיבות וצורך לדון עד כמה הוא נכנס לחלון, ויש חידוש בכך שסגי בראשו), פירושו שהוא לא חילק אם מכניס ראשו לחלק הפנימי של החלון או לחלק החיצוני, דהעיקר הוא שרואה, וכשם שאין משמעות בין חלק חיצוני לפנימי בחלון, כך אין משמעות לשאלה איזה חלק מהגוף נמצא בחלון.
לענ"ד אי אפשר לפרש כך, כיון שבב"י מבואר שדברי רבינו ירוחם מיוסדים על הרמב"ם בהלכות קרבן פסח, ושם אינו נוגע לענין ראיה. ועוד שלפי דבריו לא מובן מדוע חשב הב"י שצריך להכניס את גופו, וגם לא יתכן לפרש "לא חילק בכך" לגבי חלק חיצוני ופנימי של חלון, כי לא הוזכר לפני כן לחלק בזה, ואכן גם הגר"י צובירי הודה בגליון מא שאין לפרש כך, אך הוא לא עמד על כך שזה מבטל את כל פירושו, כי ממילא צריך לפרש שלפי הב"י יש משמעות הלכתית להכנסת הגוף לחלון^[52]. גם הראיתי לעיל שהדבר משה עצמו אינו מפרש כך אלא אומר שצריך שני תנאים כדי שיצטרף, ולא די בראיה בלבד.
עוד כתב הר"י צובירי שהחיד"א במחב"ר אומר שדי בראיה בלבד, שהרי כתב באות ח הראשונה שדין ראיה שמצרפת נפסק בשו"ע בדין של המראה פניו מהחלון, ודברי המחזיק ברכה באות ח השניה שאין ראיה מצרפת כנראה אינו מהחיד"א עצמו. אך לענ"ד דברי החיד"א ברורים ואין שתי האותיות סותרות זו לזו, שהוא אמנם סבר שראיה מחלון מצרפת בלי שיכניס ראשו, אך אמר להקל בזה רק היכא שאינו יכול לרדת, מפני שהמשמעות הפשוטה לדעתו בדין אגף וחצר שראיה אינה מועילה, ולכן נקט כתירוץ הראשון של מהריק"ש. וכבר הודה הר"י צובירי (בעמ' צז) שבמחזיק ברכה שנדפס בחיי החיד"א נמצאות שתי אותיות ח כמו לפנינו, ומה שתמה שם שהחק"ל בסי' כז הזכיר רק את דבריו באות ח הראשונה, אישתמיט מיניה שבסימן כח מזכיר החק"ל את דברי החיד"א באות ח השניה. וכן תמיהתו על כפה"ח, שהביא באות ע' רק את דברי החיד"א באות ח השניה, אינה תמיה, שכן באות עה הביא את דבריו שבאות ח הראשונה.
אכן, גם על מה שכתב החיד"א שלפי הב"י כוונת מהר"י אבוהב שיכניס ראשו לחלון כדי לראות, וראיה בלבד מצרפת, יש להשיב כפי שכתב הרא"א סקלי בגליון מא, שהבנה זו נובעת ממה שלא ראה את דברי מהר"י אבוהב במקורם, דשם מפורש שדבריו אינם מדין ראיה, אלא מדין שהחלונות הם כבפנים. ומכל מקום, לענ"ד מסתבר שכוונת רב האי לצרף על ידי ראיה, על פי לשונו ועל פי הסברה. ולכן למעשה נראה כפי שכתבתי, שהב"י אכן נטה לומר שראיה לא מצרפת, אך בשו"ע חזר בו וסתם כלשון רב האי בלא להזכיר שהחלונות כבפנים כי נטה יותר לסברה להקל.
ולגבי כפה"ח יש להעיר שאף שהוא כתב (באות ע, עה, עז, עח) להחמיר לחוש לדברי החק"ל, כל זה הוא במצב רגיל, אבל כשהביא את הדיון בשעת מגפה בס"ק עט כתב רק "אבל החק"ל כתב וכו'" ולא סיים בזה "ויש להחמיר", כדרכו באותיות הקודמות. וכן הוא בבית עובד, שלפני כן לגבי דינו של הרב שיירי כתב שדעתו להחמיר כחק"ל, ואילו כאן רק הביא דעת החק"ל, ולא כתב מה דעתו בזה. לכן נראה שגם לדעתם בשעת הדחק כזו יש מקום לסמוך על החיד"א, וכפי שפסק הרה"ג שמואל אליהו, שבדרך כלל הולך לפי פסקי כפה"ח, וכבר העיר כך בשו"ת איש מצליח סי' יג.
והרא"א הכהן סקלי (גליון האוצר מא עמ' קצ) הביא את דברי הרמב"ן שאין בתפילה קביעות חבורה, וכתב שיש להתחשב בדבריו שלא לדמות זימון לתפלה, וגם אין ספק מהי דעת מרן כי בהגלות נגלות דברי מהרי"א דקאי על כך שחלונות כבפנים, לשיטת האחרונים הסוברים שמרן מפרש ברב האי שדי בראיה, צריכים לפרש שהב"י אמר "וכ"כ האורחות חיים" לומר שהאורחות חיים פליג על מהרי"א, ופשוט שאי אפשר לפרש כך בלשונו, ועל כרחך שמה שהביא בשו"ע את לשון רב האי בלא פירוש הוא רק משום שכן דרכו להביא את לשון הראשונים גם כשיש עליהם איזו קושיה ודוחק לשון.
ולענ"ד יש להשיב על מה שהביא מהרמב"ן, דהלא הרמב"ן עצמו לא פסיקא ליה חילוק זה, ונטה בהמשך דבריו לומר שאין לחלק בין תפלה לזימון, ועיקר טעמו הוא שבזימון לא מהני ראיה, וזה מנוגד לפסק השו"ע בסי' קצה שכולם הסכימו כוותיה. וגם מהב"י בסעי' טו מוכח שכן מדמים זימון לתפלה. אמנם מה שאמר שאי אפשר כלל לפרש שהב"י אמר "וכ"כ הארחות חיים" כדי לחלוק על המהרי"א הוא נכון, אבל מכל מקום פשטות לשונו בשו"ע משמע דראיה מהני, ודוחק לומר שהוא רק ציטט את לשון רב האי, דעכ"פ היה לו להקדים ולומר "החלונות כבפנים", כלשון הרמב"ם ורבינו ירוחם, ואז הכל היה מבואר שהוא מדין הכנסת הראש. ולעיל הראינו שמרן חזר בו מדרך לימודו את הסוגיה בערובין, ולכן נראה שחזר בו ממה שכתב בב"י כשם שחזר בו בסי' עט. ואף את"ל שמרן לא חזר בו, בהגלות נגלות דברי רס"ג וראבי"ה, י"ל ששפיר היה מסכים שראיה מצרפת, ובפרט שלפי הסברה שכתב בעצמו שחלונות לא יכולים להועיל בלא שיהיה בהם גם גופו, ברור שאם היה יודע את דברי הרס"ג היה יותר מסתבר לו לפרש את דברי רב האי כדברי הרס"ג.
♦

סיכום

א. בגדר קידוש השם בפרהסיא נראה פשוט שראיה מועילה משני בתים להחשב פרהסיא, וכן הוא בהלכות עדות, אפילו אם יש רשות הרבים שמפסקת ראיה מצרפת את העדים לחבורה אחת לענין הזמה, ומסתבר ללמוד מזה לתפילה.
ב. לפי רבינו יונה ראיה מצרפת לעשרה שתי חבורות של סועדים גם משני בנינים. כך נראה מראשונים נוספים וכן הסכמת השו"ע והאחרונים.
ג. מדברי רס"ג, רב האי, ראבי"ה והרשב"א עולה שראיה מצרפת גם לתפילה באופן שמקצתן רואים אלו את אלו, והיינו שיש קבוצה שבה כולם רואים זה את זה, וניכר שרצונם להצטרף, וקבוצה שניה שגם בה כולם רואים זה את זה, ולפחות אחד מהם רואה אחד מהקבוצה הראשונה. לשיטת תוספות נראה שראיה מצרפת גם באופן שכל העשרה רואים ראית 'שרשרת' בלבד. אך האחרונים לא נקטו כמותם.
ד. הרא"ש והטור והשו"ע פסקו שראיה מועילה כשכולם רואים את החזן. ומשמע מהמג"א, הגר"ז הגר"א והמ"ב שמהני גם כשהוא מרוחק מכולם ואינו עומד בפתח.
ה. מדינא רשות הרבים אינה מפסקת לתפילה כמו שאינה מפסקת בקידוש השם בפרהסיא ובהלכות עדות. רבינו יונה, שאמר שהיא מפסקת, דיבר רק לענין זימון, שבו צריך שיאכלו כאחד.
ו. הכרעת המשנה ברורה היא שיש להקל בצירוף על ידי ראיה אף משני בתים ממש, ואף שלא בשעת הדחק, רק לכתחילה, כשאין סיבה מיוחדת להקל, כתב שטוב להחמיר.
ז. כדי להחשב כראיה צריך ראיה הדדית, ורק בש"צ יתכן שדי בראיה חד צדדית. ובכל אופן די בראית רוב הפנים או רוב הגוף, ודי בכך שכשבאים להצטרף רואה כל אחד את חבירו, גם אם בהמשך התפילה פונים כולם לירושלים, וכדרך שרואים את מי שמסתכל מחלון. מכל מקום, למעשה צירוף על ידי שכולם רואים את הש"צ עדיף שבזה יוצאים בשופי אף כשלא כולם רואים את כולם.
ח. יש שכתבו שעדיף לקיים מנין כזה בלא ברכות שמברכים רק בציבור, דהיינו בלא קריאת התורה וחזרת הש"ץ, אך נראה שמי שמברך יש לו על מה לסמוך, והכי עדיף טפי.
ט. כל זה נאמר רק לשעת הדחק, אבל לכתחילה אין להקל אלא כשהש"צ עומד על הפתח שבין פנים לחוץ. לכן כשאין סיבה מיוחדת להקל יש להקפיד על כך שכל העשרה יהיו בחדר אחד ולא במקום דלת הכניסה, ולא להסתפק בכך שרואים את העומד שם. ומכל מקום, אם המחיצות אינן מגיעות לתקרה והעומד מאחריהם הוא במפלס בית הכנסת מדינא אף מצטרף משם לעשרה.
י. המתפלל במקום סמוך לבית הכנסת, בשעה שיש בבית כנסת עשרה מתפללים והוא שומע אותם נחשב כמתפלל בציבור. אבל לא יעמוד להתפלל בחדר כניסה לבית כנסת שמפריע למי שרוצה להכנס ולצאת. ואם אין חדר מקודש כמו עזרת נשים, יכול לעמוד להתפלל מחוץ לבית כנסת אם שומע משם את התפלה ויחשב כמתפלל עם הציבור, אבל תחסר לו מעלת מתפלל עם הציבור בבית כנסת.
יא. מחיצות ברשות הרבים שהן חלק משימושי רשות הרבים הרגילים אינן חוצצות, אבל כשמתפללים בחצרות צריך לכתחילה להקפיד שלא יהיו חלק מהעשרה או הכהן והקורא בתורה במקום שמוגדר בית, והאחרים מחוצה לו, ושלא תהיה דרך הרבים בין המתפללים.
יב. ספק אם אפשר לענות אמן כששומע את המתפללים בטלפון ורדיו, ועכ"פ נראה שאין לו מעלת מתפלל בציבור, אלא רק מעלת המתפלל בשעה שהציבור מתפללים, וזה יכול לעשות גם בלי לשמוע ולהכנס לספק בענית האמן.
♦ ♦ ♦

התכתבות עם הרב בנימין יצחק הלוי

א. בענין דברי רב עמרם גאון המובאים בסידור רש"י סימן כד: "ומי שעומד חוץ לבית הכנסת כמי שאינו עומד בבית הכנסת, ואפילו פניו כלפי בית הכנסת, ואם יש תשעה בבית הכנסת אינו נמנה עמהן, דתנן גבי עירובין בזמן שתשעה במקום אחד ואחד חוץ אותו מקום אין מצטרפין". הרב עידוא אלבה פירש שהרבותא בדבריו היא אף שפונה אל בית כנסת כפי שצריך לעשות העובר אחרי בית כנסת אינו מצטרף לעשרה.
תגובת הרב"י הלוי: לפי דבריו קשה מה החידוש של רב עמרם שאינו מצטרף הא ודאי שאם איירי בעומד מחוץ לבה"כ שאינו מצטרף. ואמנם לכאורה מצינו כה"ג באורחות חיים חלק א דין קדיש אות ט: "וכן נמי כתב גאון ז"ל מי שביתו קרוב לב"הכ אעפ"י שחלונו פתוח לב"הכ ושומע קול ש"צ אינו מצטרף עמהם ואינו רשאי לענות עמהם קדיש וקדושה אעפ"י שהם עשרה פחות ממנו", אך י"ל שמש"כ שאינו מצטרף כונתו שאינו מצטרף לענות עמהם, והמשך דבריו הם פירוש לתחילת דבריו שכתב אינו מצטרף, וזה כדעת הרמב"ן שהובא באורח"ח שם לפני כן ורצה להשוותם עם דברי הגאון. ואם נאמר שאינו מצטרף כונתו לצירוף למנין יקשה דהיה לו לכתוב שאינו מצטרף לענות, וממילא נבין מק"ו שאינו מצטרף גם למנין. ואם נאמר לא זו אף זו קתני, מ"מ אין להביא מכאן ראיה לפירוש רב עמרם גאון שהרי הוא לא כתב שאינו מצטרף לענות קדיש וא"כ קשה לומר שעיקר חידושו הוא שאינו מצטרף למנין שהוא דבר פשוט שאין צריך לאמרו.
תגובת הרב עידוא אלבה: אינו מצטרף ואינו רשאי לענות הם שני דברים כפי שמבואר גם במקור בדברי הרמב"ן בפסחים, ובכל דיוני הראשונים בסוגיה זו. יש חידוש במה שאמר רב עמרם שאינו מצטרף לאפוקי ממה שעולה מרש"י שלדעת רב יהודה בשם רב כה"ג מצטרף (והמאירי ושלטה"ג בסוטה סוברים שכך ההלכה לפי רש"י). מסברה זו בא רב עמרם לאפוקי, ומבאר יותר שאפילו עם פניו לבית הכנסת לא יועיל כדמשמע מהגמרא בעירובין, ודבריו מקבילים למה שכתבו התוספות על דברי רש"י, והגאון המובא באורחות חיים, אומר כדבריו, אלא שהוא משוה בין צירוף לעניה כדעת הרמב"ן.
♦
ב. בענין מה שהרב עידוא אלבה מדמה דין צירוף לתפלה להלכות עדות.
תגובת הרב"י הלוי: הראיה מעדות נראית בעיני קצת רחוקה מלדמות לנדו"ד כי בהחלט יש מקום לחלק בין עדות שעיקרה ראיה של כת אחת, לצירוף למנין שבעינן שיעמדו במקום אחד. וקשה להקל כאשר עיקר הפסק בנוי על דימוי שאינו כ"כ מוכרח או על סברא ללא ראיות ברורות מהראשונים.
תגובת הרב עידוא אלבה: עיקרי הדברים שכתבתי לא בנויים על דימוי לעדות אלא על דברי הראשונים, אך הראתי שהרס"ג כנראה נסמך על דימוי זה. בענין עדות יש שני דינים, האחד לענין דיני נפשות שבעינן עדות מיוחדת, והשני מתי הם נחשבים כת אחת להזמה. המשנה קובעת שאנו מחשיבים את העדים שרואים ככת אחת לענין הזמה על ידי הראיה. מסברה ומסתימת הגמרא במגילה לא נראה שבתפילה יש דינים אחרים.
♦
ג. בענין המסקנה של המאמר להקל בצירוף על ידי ראיה.
תגובת הרב"י הלוי: אחרי ככלות הכל מכיון שיש כאן מחלוקת ראשונים ויש צדדים לפרש כן גם בשאר הראשונים, אף שהרב הכותב מעלה שאפשר לפרשם גם אחרת מ"מ אין הכרח שלא לומר אחרת בדעתם כגון בדעת רב עמרם גאון, וא"כ יש להתיחס לזה לכל הפחות כמחלוקת שקולה, ובפרט שיש לצרף כאן את דברי רבינו יונה שרה"ר מפסקת, ומש"כ הרב המחבר במאמרו שלענין תפלה יש להקל גם לסברת רבינו יונה, שבזימון בעינן קביעות, משא"כ בתפלה בעינן רק צירוף, כבר השגתי ע"ז. ולא הבנתי מה הנטיה כ"כ להקל, גם להכריע כדברי המתירים וגם לא לחשוש לדברי רבינו יונה, דהוי כעין ס"ס להחמיר. ומה גם שכבר כתבתי במאמרי שגם המתירים לא מצאנו שדיברו בכעין נדו"ד שכל אחד ברשות אחרת לגמרי ומי יאמר שהיו מרחיקים לכת ומתירים גם בנדו"ד. ולכן נראה שלמעשה יש להחמיר, דמי מכריחנו להכנס בספק איסור כדי להתפלל במנין? טענתי זו היא לא רק על הרב הכותב אלא גם על הרב חיד"א והמ"ב, אלא שיש לומר שאם היו רואים את כל דברי הראשונים שהוספנו יתכן שהיו חוזרים בהם.
תגובת הרב עידוא אלבה: לענ"ד לגבי עצם הענין של צירוף מרשויות שונות המחלוקת אינה שקולה כיון שהראשונים שאינם סוברים שראיה מצרפת אומרים כך גם בהלכות זימון, והשו"ע, וכל האחרונים מסכימים שבזימון יש צירוף משתי רשויות שונות. ולגבי רשות הרבים, הההגיון שיש בהסבר דינו של רבינו יונה על רשות הרבים דוקא לענין זימון, וכן הסברה שבקידוש השם אין נפקא מינה בזה, וכן בהלכות עדות אין נפקא מינה בזה, כל זה מביא למסקנה שמצטרפים גם כשרשות הרבים מפסקת.
היחיד מהאחרונים שהזכיר את דברי רבינו יונה בהלכות תפלה הוא הפמ"ג, ונראה שהדבר נובע בגלל עצם הבנתו שמפאה לומדים לכל עניני הפסק, וכבר כתבתי שקשה להבין מה הדמיון, וגם נראה שאין זה דברי רבינו יונה שהזכיר רק רשות הרבים. כשמבינים מה הסיבה לחשוש להפסק רשות הרבים מבינים גם שאין מקום לדין זה בתפילה אלא הוא ענין מיוחד לאכילה שאין דרך לקיים סעודה משותפת כשהסועדים נמצאים משני עברי רשות הרבים, ולכן אין קביעותם יחד קביעות.
סיבת הנטיה להקל מבוארת בביאור הלכה (נה, ח ד"ה הוא) על פי הרמ"א "והטעם כדי שלא ישארו ישראל בלי ברכו וקדושה", וזו גם הסברה שבגללה מיקל החיד"א. הם לא חששו להכנס לספק איסור כדי להתפלל במנין, כל שכן לאחר שהוכחנו שבנידון דידן כך המנהג כפי שעולה מהמשנה ברורה שנהגו להצטרף על ידי ראיה, ורק לכתחילה כשאפשר אמר שטוב להחמיר. הכלל שאומר הרמ"א בנה, ד הוא שבגלל חשיבות מצוה דרבים, בשעת הדחק יש לנטות להקל בתנאי הצירוף כל היכא שאם לא נקל לא יהיה כלל מנין. כבודו אינו אומר דבר כלשהוא שהרמ"א ודעמיה לא ידעו. הם ידעו היטב שנכנסים לחשש איסור, אבל הבינו שזה מה שרצו חז"ל שנעשה במצב כזה. למעשה כבודו אינו מציג ראשון או אחרון שחלק על עצם הכלל, כל השאלה באחרונים היא מה גבולות השימוש בו. בנידון דידן של צירוף על ידי ראיה רוב הראשונים שהביא כבודו כבר היו ידועים למ"ב והחיד"א, וגם אלו שלא היו ידועים אינם אומרים דברים מפורשים, כל מי שכתב במפורש שלא מהני (בעיקר רמב"ן ורשב"ץ) אומר כך גם בזימון, ומוסכם על השו"ע וכל האחרונים שלא פסקינן כוותיה. כנגד זה הרס"ג והראבי"ה אמרו דברים מפורשים שראיה מהני, וכן נהגו להצטרף בראיה מחלון כמבואר במשנה ברורה. ואין בראשונים מי שכותב להחמיר בתפלה בגלל שרשות הרבים מפסיקה. לכן נראה שיש להקל.
♦ ♦ ♦