ביטול ברוב לענין בישול ושאר מלאכת שבת - חלק ב'

✍️ הרב אריה אידנסון | 📰 גיליון מד [אלול התש''פ]

ביטול ברוב מלאכת שבת בישול טומאת משא הלכה

הרב אריה אידנסון

ביטול ברוב לענין בישול ושאר מלאכת שבת

יש להסתפק אם יש ביטול להתיר מלאכת שבת. כגון דבר שיש בו איסור בישול שהתערב ברוב דבר שאין בו איסור בישול, אם מותר להניחו ע"ג האש. וכבר הארכנו בזה בחלק הראשון. ויש עוד ב' טענות לאיסור שעדיין צריך לברר: א. כיון שהאדם נותן את כל החפץ ע"ג האש בב"א הויא כמו טומאת משא, שאין לה ביטול. ב. כיון שאינו איסור מחמת החפץ אלא רק דין על אדם שלא לעשות, לא שייך בזה דין ביטול. וזה משום שכדי שיהיה ביטול צריך שחפץ א' יהיה אסור וחפץ א' יהיה מותר, ואז הוה כמין באינו מינו, כמבואר בר"ן. משא"כ באיסור גברא, חשיב כהיתר בהיתר, שאין לה ביטול. ושתי טענות אלו טען האבני נזר, כפי שיתבאר, ולמתבאר לפנינו באריכות לכאורה להלכה אין מקום כלל לחשוש לסברות אלו, ובודאי לא בביטול של לח בלח.
♦

הטענה שהויא כטומאת משא

יש שדנו שאי אפשר להתיר לתת על האש דבר שרובו הוא דבר שאין בו איסור בישול, ומיעוטו יש בו איסור בישול. כגון שהרוב כבר התבשל והמיעוט לא. ואין כאן משום ביטול ברוב, מכיון שהאדם נותנו על האש בבת אחת, והרי ע"כ נתן הוא על האש דבר שאסור לבשל בשבת. ולא מועיל ע"ז ביטול ברוב, שהויא כמו טומאת משא, שקיי"ל אע"פ שטומאה בטלה ברוב, כ"ז לטומאת מגע, אבל משא מטמא, כיון שע"כ נושא הוא את הכל בב"א. כך כתב באבני נזר (אורח חיים סימן קכ"ט): "הנה יש בזה עוד טעם דלא שייך בזה היתר משום ביטול, דדומה לטומאת משא דאין מותר משום ביטול שהרי נושא את כולו. והכא נמי מחמם את כולם ואין להקל בזה".
וכמובן שלא יתכן כלל לומר שכל שיש במעשה שלו ודאי איסור אין ביטול ברוב, שזה נסתר ממקומות רבים. המקרה הפשוט שמבואר שיש ביטול בב"א, הוא ביטול של לח בלח, שהאיסור וההיתר בלולים ביחד וע"כ אוכל הוא איסור ביחד עם ההיתר. וגם באיסור שהתבשל עם היתר, הרי טעם האיסור מתפשט בהכל, וכל שאין דין טעם כעיקר, כגון במין במינו או כאשר אינו נו"ט, מותר לאכול את התערובת כולה, אע"פ שבודאי אוכל הוא איסור^[3].
ויש לדון לתרץ ע"פ התוס' בסוגיא שם (בכורות כ"ג ע"א ד"ה נבילה), שאכילה לא דומה למשא, שקמא קמא נכנס לבית הבליעה. וכן כתבו שגם אם האדם נוגע בבת אחת בכל החתיכות ל"ה משא. ובפשטות מבואר שמשא רק כאשר זה מעשה א' ביחס לכל החפץ, ומשא"כ הרבה מעשים ביחס לפרטי החפץ, שאע"פ שהם נעשים בב"א ל"ה משא. וה"נ אכילה, אפילו של לח בלח, נחשב שיש בזה הרבה מעשי אכילה בחפץ, משא"כ בישול, זה מעשה א' של נתינה ע"ג האש, וכמו משא.
אך גם תירוץ זה שאם יש מעשה א' ביחס לכל החפץ לא שייך ביטול, ג"כ נסתר מכמה מקומות. מהגמ' בביצה (ל"ח ע"א) קמח של א' ומים או מלח של אחר לענין דין תחומים כרגלי הבעלים, רצו לומר שיהיה ביטול על המים ויהיה מותר להוציא כרגלי בעל הקמח. והרי ההוצאה מתייחסת לכל החפץ ביחד. וכן בגד שאבד בו חוט של כלאים או שער נזיר וערלה, בכולם מבואר בראשונים שיש ביטול אלמלא סברות מסויימות, ולא אמרינן שאסור משום שהוא עושה מעשה לבישה על כל הבגד בב"א. וכבר תקף בשו"ת חתם סופר (חלק ב [יורה דעה] סימן פ"ג) מי שכתב בפשיטות, ע"פ הדין של טומאת משא, שכל בב"א אין ביטול ברוב: "האחרון הכביד כו' והא שמעתתא מרפסין איגרא", והביא הרבה מקורות שיש ביטול ברוב בכה"ג, כפי שנבאר לקמן. ובשערי יושר (שער ג' פ"ז) כתב שאין ההגדרה של משא שזה מעשה א' ביחס לכל החפץ, אלא זה שם באדם שהוא נושא את החפץ, ורק בזה אין ביטול, אבל מעשה א' ביחס לכל החפץ עדיין נחשב כהרבה מעשי מגע שעושה האדם בב"א. ולפי"ז דנו שגם בשבת, כיון שהנושא הוא אם האדם מבשל, לא שייך ביטול, וצ"ע בדימוי זה^[4].
ובאמת זו סוגיא גדולה ורחבה, ויתבארו כמה נקודות:
א. הראשונים דנו בהרבה מהשאלות הנ"ל, ולא נראה בדבריהם כלל החילוקים הנ"ל, אלא חילוקים אחרים. וצריך לברר את שיטות הראשונים, ולהבין לפי דבריהם מה היא ההגדרה של מלאכת שבת לענין דין זה.
ב. וכמו"כ יתבאר שהסכמת הראשונים שהדין שדבר שהתבטל מטמא במשא הוא דין דרבנן^[5], ומזה נובעים החילוקים במקרים הנ"ל, ולא סברא מעיקר הדין כלל. ויש ראיות גדולות, שתקנו דין זה רק בטומאה וכלל לא באיסורין.
ג. יתבאר שדין טומאת משא הוא מחלוקת אמוראים, ויש ספק גדול איך לפרש את מסקנת הגמ' בבכורות. וכן יש ספק גדול איך נפסק להלכה בדין זה, ונחלקו בזה הראשונים.
ד. בדעת הרמב"ם יש סתירות, שמצד אחד הוא פסק שטומאה שבטלה ברוב אינה מטמא במשא, ומצד שני הוא פסק שטומאה כמאן דאיתא. והישוב המקובל באחרונים הוא שהרמב"ם חילק בין לח בלח ליבש ביבש, וא"כ במקרים של לח בלח לא יהיה שייך דין משא לרמב"ם.
ה. יתבאר שנחלקו הרא"ש והרשב"א בביטול של יבש ביבש אם מותר לאכול בב"א, ושצ"ע על הרשב"א שאסר לאכול בב"א, מהקושיות הנ"ל על דין טומאת משא, שה"נ לרשב"א שיש איסור לאכול בב"א, יאסרו במקרים הנ"ל, ויתבאר טעם הרשב"א שאסר ואיך יתיישבו הקושיות הנ"ל.
♦

פרק ראשון - טומאת משא

מקור הדין שטומאה שהתבטלה ברוב אע"פ שאינה מטמאה במגע מטמאה במשא, הוא בבכורות דף כ"ב והלאה. יש מימרא של ריש לקיש בשם רבי יהודה נשיאה, שיש דין חוזר וניעור לענין טומאה וטהרה, דהיינו שכאשר דבר טמא התבטל ברוב, ושוב התווסף עוד ממינו של הטמא בתוך התערובת ועכשיו הוא הרוב, הטומאה חוזרת וניעורה. והגמ' שואלת "איתיביה אפר כשר שנתערב באפר מקלה הולכין אחר הרוב לטמא, ואי רובא אפר מקלה הוא לא מטמא, ואי אמרת טומאה כמאן דאיתיה דמי, נהי דבמגע לא מטמא לטמא במשא. הא איתמר עלה אמר ר' יוסי ברבי חנינא טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא". דהיינו, הגמ' שואלת שאם יש דין חוזר וניעור הרי הטומאה כמאן דאיתא דמי, וא"כ שיטמא במשא, והגמ' עונה ה"נ שמטמא במשא.
וביאור החילוק בין מגע למשא, עיין תוס' דף כג ע"א (ד"ה נבילה): "וא"ת מאי שנא דלענין טומאת משא לא מהני ביטול ברוב משום דסוף סוף הרי נושא כזית נבילה ולענין איסור מהני דאפילו איסורין מבטלין זה את זה כו' וה"נ אם נימוחה הנבילה והשחוטה אע"ג דבמשא טמא יהיה פטור אפי' היה אוכל בכדי אכילת פרס אף על גב דמה נפשך הרי אכל כזית נבילה בכדי אכילת פרס כו' וי"ל דלענין אכילה כל משהו ומשהו כשנכנס בבית הבליעה קמא קמא בטל ברוב היתר ודמי למגע כשנגע וחזר ונגע דטהור ואף על גב דמסתבר דטומאת משא גופיה ליתא אלא מדרבנן דהא נתבטל ברוב מ"מ נהי דגזור רבנן לענין משא לא גזור לענין איסור דלא דמי מטעמא דפרישית". וכשיטת התוס', שזה דרבנן, כ"כ השיטה בשם הרא"ש "לשון הרא"ש ז"ל ומיהו מסתבר דטומאת משא ליתא אלא מדרבנן דהא נתבטל ברוב ולענין משא גזרו ולענין איסור לא גזרו ולא דמי מטעם דפרישת". וכן מבואר בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן תש"ל), שהיא תשובה של מהר"ם מרוטנברג, ומצטט שם את הר"ש משאנץ^[6], שכתב שזה מדרבנן, וכך הסכמת מהר"ם מרוטנברג. הרי שדעת התוס', הרא"ש, מהר"ם מרוטנברג ור"ש משאנץ, שמה שטומאה שהתבטלה ברוב מטמאה במשא הוא מדרבנן, ולא נמצא בראשונים מי שחלק ע"ז להדיא, וכתב שזה דאורייתא^[7]. למרות שהרבה דנו לפרש דעות מסוימות בראשונים דלא כן, לכאורה אין ראיה לכך, וההסברים שנאמרו לא מתאימים לדין דאורייתא.
♦

למה ביטול של לח בלח לא יהיה כטומאת משא

וצ"ב לשיטות שאע"פ שהתבטל ברוב מטמא במשא. אם ההגדרה היא כפשוטו, אז כל שבע"כ לוקח הוא את האיסור בב"א עם ההיתר, ואי אפשר לומר קמא קמא יורד לבית הבליעה, מדרבנן אין דין ביטול ברוב ולכן אסור. אולם, א"כ הוא, איך ייתכן כלל ביטול של לח בלח שמעורב לגמרי, שקיי"ל שיש בילה, או באופן שבישל את התערובת ביחד, שהטעם ע"כ התפשט בכל הקדירה, א"כ הרי הוא אוכל בב"א את טעם האיסור עם ההיתר, ואי אפשר להפריד ולומר שקמא קמא אוכל. ובמה זה שונה מהדין משא שאסור. ואי אפשר לומר שהישוב הוא שבלח בלח חלוק מיבש ביבש, שרק ביבש ביבש שכל הפרטים קיימים בפנ"ע, ורק מעורבים שייך לומר שהאיסור כמאן דאיתא, משא"כ בלח שהכל בלול לדבר א' אין כלל מציאות של פרטים בפנ"ע, ול"א איסור כמאן דאיתא, ואה"נ בלח בלח לא מטמא במשא, וכסברת המל"מ שיתבאר לקמן, שהרי הסוגיא בבכורות בודאי לא סברה כן, כפי שיתבאר. וזה רק ישוב להלכה לשיטות מסוימות, כפי שיתבאר, ואיך תתיישב הסוגיא בעצמה.
ובשו"ת הרשב"א מודפסת תשובה של מהר"ם מרוטנברג, כפי שציינו לעיל^[8], ובה יש התייחסות לזה: "אמנם צריך לדקדק מההיא דבכורות כו' (ומביא את הגמ' הנ"ל) אלמא משום דאמרי' מצא מין את מינו וניעור אמרינן כמאן דאיכא ולא בטלה לגמרי. דבמגע לא מטמא משום דאין נוגע וחוזר ונוגע. אבל במשא שהוא נושא כולו כאחד מטמא מידי דהוה אמלא תרווד רקב דאמרי' בפרק העור והרוטב (דף קכז ע"ב) דמטמא במשא ואינו מטמא באהל משום דאין נוגע אחר נוגע. אם כן גבי איסור שנתבטל נמי נימא כיון דע"י ביטול שניתוסף עליו חוזר וניעור אלמא כמאן דאיתיה דמי. ונהי דמותר באכילה משום בטל ברוב נאמר שיאכלם בזה אחר זה ולא בבת אחת משום דממה נפשך קאכיל חתיכה דאיסורא. וכן אם נפלו לקדרה. ומתוך דברי רבי' שמשון שכתב בבכורות יתבאר דין זה. וזה לשונו כו' ע"כ לשון רבי' שמשון ז"ל. ומדבריו נלמוד שאין איסורו אלא מדרבנן ולא גזור לענין איסור. הילכך מותר לאכלם כלם כאחת דכל מה דנכנס לבית הבליעה קמא קמא בטיל ברוב היתר. ומטעם זה גם אינם אוסרות אם בשלם בקדרה יחד^[9]". הרי שמהר"ם מרוטנברג הקשה שאלה זו, שאם יש חוזר וניעור וכמאן דאיתא, יהיה היתר לאכול רק בזה אחר זה ולא בב"א. והוסיף שבנתבשלו ביחד יהיה אסור, שזה כמו בב"א, ותירץ כיון שדין זה הוא רק מדרבנן, ולגבי אכילה לא גזרו כיון שקמא קמא קאכיל, "ומטעם זה גם אינם אוסרות אם בשלם בקדירה יחד". וסו"ד צ"ב, כי אם ההיתר הוא משום קמא קמא קאכיל, זה לא שייך בבישול בב"א, שהטעם כעיקר נכנס בכל החתיכה, ופלא. ולשון מהר"ם, שע"י שמותר בב"א מטעם זה אינם אוסרים בבישול, דהיינו אה"נ טעם ההיתר הוא משום שאכילה נחשבת כזה אחר זה, אבל זה סיבה ששוב יהיה מותר גם אופן של בב"א, ואינו מובן כלל למה א' גורם את השני. כאשר בא' יש היתר ובשני לא.
♦

ברא"ש ומהר"ם מרוטנברג מבואר שהדין משא דרבנן, ולא גזרו באיסורים

אך ביאור הדבר ע"פ הרא"ש בחולין, שתחילת דבריו בנויים מילה במילה על תשובת מהר"ם הנ"ל וכבר העיר כן בעל המגיני שלמה בשו"ת שמודפס בשו"ת בית אפרים (יורה דעה סימן סה), וזה לשון המגיני שלמה: "הרא"ש ז"ל בס"פ ג"ה הקש' ג"כ אמאי שרי לאוכלם בבת אחת מ"ש ממשא ותירץ מה שתירץ וכל דבריו הם דברי מהר"מ מרוטנבורג ז"ל רבו והם כתובים בתשובת הרשב"א ז"ל". ויש שינויים בין תשובות מהר"ם לרא"ש, וע"י השוואת ב' המקורות יתבאר הדברים היטב. והרבה לא הבינו את דבריו^[10] וחידשו עפי"ז חידושים, והדברים כפשוטם, כפי שיתבאר. הרא"ש במסכת חולין פרק ז סימן לז, אחר שהביא את הגמ' בבכורות הנ"ל באריכות וכתב את אותו לשון של מהר"ם מילה במילה, שצריך להיות מותר רק בזא"ז ולא בב"א, כתב: "ויש לומר משום דלא דמי טומאה לאיסור. דבטומאה יש שני מיני טומאות מגע ומשא ולאותה טומאה שראוי שיטמא כגון משא שהרי הוא נושא את כולו לענין זה לא נתבטל אף על פי שלענין טומאת מגע נתבטל וחוזר עוד וניעור. אבל לענין איסור אם נשאר בו שום צד איסור לא היה מותר באכילה. אלא ודאי אמרה תורה אחרי רבים להטות ונעשה המיעוט כרוב ולא נשאר בו שום איסור ומותר לאוכלם כאחד ולבשלם בקדירה. אלא אחר שריבה עליו מינו ניעור והוה ליה כאלו הוכר ואין כאן עוד ביטול וחזר להיות אסור מכאן ולהבא". הרי שהרא"ש הקשה כהנ"ל, ותירץ שבאכילה יש אכילה בב"א ויש אכילה בזא"ז, וכיון שבזא"ז מותר אי אפשר לאסור בב"א, משא"כ במשא, זה שם אחר מאשר מגע בב"א, ולכן אפשר לאסור את זה ולא את זה. והלומדים נלאו להסביר את הרא"ש, איך ע"י שמתירים בזא"ז ע"כ שצריך להתיר בב"א. מה השייכות בין זה לזה, והרי כאן יש ודאי איסור וכאן אין ודאי איסור. וכן למה צד ההיתר מכריח להתיר גם את האופן האסור, ולא להפך, שע"י זה שיש צד איסור ע"כ נאסר גם בזא"ז. וכן הקשו, שהרי גם במשא יש בזא"ז, אם האדם מחלק את התערובת לכמה חלקים, וא"כ נאמר כיון שבזא"ז אין טומאת משא, ה"נ בב"א אין משא^[11]. וצ"ל שזה נקרא מצב חדש. והכל צ"ב.
אך ברור ופשוט שהרא"ש בנוי על דברי המהר"ם ועל כל הראשונים שטומאת משא בכה"ג טמאה מדרבנן. ובאים להסביר למה רבנן לא גזרו באכילה, וכמ"ש מהר"ם הנ"ל. וסברת הרא"ש, שאם מתירים בזא"ז על כרחך מותר בב"א, היא סברא דרבנן. וכך פירש בספר ראשית ביכורים בבכורות כאן, שהרא"ש מתכוון לומר שיש בזה סברא של חוכא ואיטלולא, שאי אפשר להתיר חפץ באופן זה ולאסור באופן אחר. וכיון שהחפץ מותר מה"ת, ורק יש גזירה דרבנן בב"א, כל שזה חוכא לאסור חפץ שמותר באופן אחר לא גזרו. משא"כ משא, זה שם אחר, ובאופן זה תמיד אסור ואין חוכא, ופשוט. וזה ביאור לשון מהר"ם בדיוק, שכיון שהתירו בזא"ז מטעם זה התירו גם בב"א, משום שלא גזרו. וכל ההמצאות לבאר את הרא"ש, כסברא מעיקר הדין אין להם בסיס כלל.
♦

פרק שני - שיטת הרשב"א שאסור לאוכל בב"א

אלא שצריך לברר לדעת הרשב"א, שאוסר לאכול הכל בב"א, וכך נפסק בשו"ע (יורה דעה סימן ק"ט סעיף א'), וברמ"א כתב: "י"א שאם נודע קודם בישול מותר ובמקום הפסד אפשר לסמוך ע"ז". הרי לכאורה הוא סובר שדין ביטול ברוב קיים רק כאשר אין האדם אוכל איסור בוודאי. ולכאורה חולק הרשב"א על התוס' והרא"ש הנ"ל, וא"כ לכאורה יסברו הרשב"א וסיעתו, שדין משא אינו רק בטומאה אלא גם באכילה, וייאסר כל ביטול שבודאי עושה איסור. אך צריך לבאר את שיטת הרשב"א היטב, שהרי הרשב"א לא חולק על הדין לגבי לח בלח, שיש ביטול אע"פ שהכל מעורב. וכן לא על דין ביטול במקרה של בישול, למרות שהטעם מתפשט בהכל.
ובאחרונים האריכו בדעת הרשב"א, עיין פרמ"ג בפתיחה לתערובת (ח"ב פרק א'), שדין ס' במב"מ לח בלח לרשב"א אי"צ לגזירה אטו מינו, אלא הוא אסור משום שהאדם אוכל בב"א. וכתב הפרמ"ג שיש קושי הבנה ברשב"א, שהתחיל שמב"מ גזירה אטו שאינו מינו, כרא"ש, ושוב כתב שצריך תליה, עיי"ש שהאריך בזה והביא נפק"מ^[12]. ועיין בשו"ת נפש חיה יו"ד סימן י"ח, שהקשה לפרמ"ג איך אליבא דהרשב"א מותר לח בלח בס', הרי אוכל האדם בב"א: "וזה ברור לדעת הרשב"א דסובר דאף בנתבטל ברוב אסור לאכול ביחד דעכ"פ אוכל איסור", והאריך להביא את דין טומאת משא ואת מהר"י קורקוס שחלוק לח בלח ליבש ביבש, ושא"כ גם הרשב"א הנ"ל לא דיבר בלח בלח, שזה ביטול יותר אלים. ודלא כפרמ"ג, שהרשב"א עסק גם בלח בלח^[13]. ועיין גם בחזו"א (יורה דעה סימן ל"ו ס"ק ה'), שהתקשה בדברי הרשב"א שאסור לאכול בב"א, ממשנה בערלה (פ"ג מ"ב) שחוט שצבעו בקליפי ערלה שהתערב בבגד בטל במאתיים. וכן הקשו משאלת התוס' בעבודה זרה דף ס"ה ובנדה דף ס"א ועוד, שבגד שעטנז, כגון בגד צמר שלא ידוע היכן הפשתן, שיתבטל ברוב, והדין מפורש שכל הבגד אסור. הרי שפשוט להם גם באופן שהאדם לובשו בב"א, והאיסור אינו נימוח שנאמר שהוא כלח בלח, אלא זה תערובת של יבש ביבש, ומ"מ מותר בב"א. ודבריהם קשים מאוד ברשב"א, וכפי שכתב הפרמ"ג שהרשב"א כתב להדיא בתו"ד שהוא משום גזירה אטו מינו, ואי אפשר לקבל שבתוך אותו משפט כותב הרשב"א ב' דברים סותרים, וחוזר על סתירה זו כמה פעמים.
♦

ברשב"א מפורש שזה דרבנן, ומשום אטו נו"ט באינו מינו

והמעיין ברשב"א בתו"ד (תורת הבית הארוך בית ד שער א דף יז ע"א), כפי שהעתקנו בהערה כאן^[14], יראה שמפורש תרתי: א. שהדין שלא לאכול בב"א הוא מדרבנן, וגם לדידיה יש דין שהאיסור נהפך להיתר^[15]; ב. שדין זה הוא אטו דין ס' הנצרך במין בשאינו מינו משום שהטעם נרגש. ולא רק בנתבשל יש נושא של טעם כעיקר, אלא גם בנבלל ואוכל ביחד הטעם מורגש בכל. וזה ממש כדברי החוו"ד סימן ק"ט ביאורים ה', דלא כש"ך שם, והדין באינו מינו הוא משום "שכנגדו במינו טעמו נרגש", ולכן רבנן החמירו, אע"פ שמדאורייתא הכל בטל. וא"כ אי אפשר לקבל כלל שלרשב"א יש איסור ביותר מס' כל שזה בב"א, וגם ביבש ביבש, דלא כמ"ש הנפש חיה, וכ"כ החוו"ד כאן. וכן מקום שאין נו"ט כלל, כמו כלאים וערלה, ל"ש כלל נידון הרשב"א. וצריך לדחוק ברשב"א שעיקר דבריו הוא לשלול כאשר אוכל האדם בב"א, שאז ע"כ יש טעם, משא"כ כאשר אין הוא אוכל בב"א, אין טעם איסור בוודאי ומותר משום ביטול, ולא גזרינן אטו מבש"מ. ופרמ"ג כאן (יו"ד סימן ק"ט מש"ז ס"ק א') נראה שהסיק בדעת הרשב"א כמ"ש, שהוא משום גזירה אטו ס', וז"ל: "חד. עט"ז הנה מאחרי רבים האמור בסנהדרין ילפינן לכל האיסורין ג"כ דאזלינן בתר רובא ומ"ש דהחמירו שלא לאכול בבת אחת הוא דעת הרשב"א ומדרבנן הוא ומ"ה מודה הרשב"א דמותר לאכול בבת אחת וכ"מ בארוך ק"ז ב' והוא פשוט ותדע דבלח במינו כ"ע מודי דמן התורה ברובא סגי ומדרבנן בעינן ס' אף שאוכל ושותה האיסור והיתר ביחד דיש בילה".
ולגבי עצם דברי הנפש חיה, יתבאר לקמן שבסוגיא שם מפורש דלא כך, אלא המ"ד שמטמא במשא ג"כ דיבר על לח בלח. וזה נאמר רק כדי ליישב את שיטת הרמב"ם, ובודאי שאי"ז טעם מוסכם ולא יכול להיות הישוב העיקרי לשאלה פשוטה כזאת. וכן הרשב"א בתשובה נשאל מהגמ' בכורות על משא, שא"כ יאסר לאכול בב"א, וכתב שהוא רק לר"י שמב"מ אסור. והדברים סתומים, ומ"מ אינו משום חילוק בין לח ליבש.
♦

שיטת הגר"א ועוד שהוא מדרבנן משום אכוחא וטלולא

ויש סברא נוספת באחרונים בטעם שאסור לאכול בב"א. עיין ביאור הגר"א יורה דעה סימן קט ס"ק ה: "אבל לא כו'. דטעם הביטול דעל כ"א שאוכל אומר זה הוא ההיתר משא"כ בבת אחת ועתוס' דזבחים ע"ד ד"ה פירש^[16], א"נ משום כו', וכמ"ש בפ"א דפסחים (יו"ד א') ובפ"ב דכתובות בשני שבילין בזא"ז ד"ה טהור בב"א כו'". וכן באמרי ברוך (על ש"ך סק"ז): "נ"ב בשיטה מקובצת ביצה ג' איתא בזה"ל צריך שיאכלם א' א' שאם יאכלם שנים כאחד יש לתלות שאוכל הרוב ביחד ודי לב' שבילים ובא לשאול בב"א עכ"ל ויעוין בתוס' כתובות דף כ"ז ע"א ד"ה ואם נשאל ובמל"מ פי"ט מאבות טומאה". והשיטה מקובצת כתב בשם הרדב"ז: "וכן בדין שלא נאמר כל דפריש מרובה פריש אלא להתיר אותו שפירש אבל הנך כולהו באיסורן עומדים. ובמה שאנו אומרים שהאיסור בטל יש בו דינים חלוקים שאם נתערב אחד בשנים שהאיסור בטל צריך שיאכלם אחד אחד שאם יאכלם שנים כאחד יש לתלות שאוכל האיסור כיון שאוכל הרוב ביחד ודמי לשני שבילין ובאין לישאל בבת אחת". ובדבריהם מבואר טעם חדש למה צריך אפשרות לתלות, והוא משום הדין של באו לישאל בב"א^[17], שהוא דין דרבנן משום אחוכא וטלולא, כמבואר בתוס' נדה דף ס' ד"ה .... ולפי מהלך זה מובן מאוד למה אין בלח בלח בעיה של הרשב"א. שהרי יסוד הבעיה בב' שבילים הוא הסתירה, שכאשר בא א' בפנינו אמרנו שאינו השביל הטמא, וכאשר בא השני ג"כ אנו אומרים שאינו השביל הטמא, וזה חוכא. אבל כ"ז הוא כאשר בדברינו יש אמירה שאי"ז השביל הטמא. אבל בביטול ברוב אנו אומרים שהאיסור כאן, אך התורה התירת את התערובת, ואין בזה שום חוכא. ורק ביבש ביבש, שכל חתיכה היא בפנ"ע, נראה כאשר אנו מתירים משום כל דפריש שאמרנו לא זהו האסור, ולכן יש בעיה. משא"כ בלח, שהכל מעורב, אין תחילת בעיה, שלא היתה הכרעה שמתפרשת כתליה, אלא דין שיש ביטול והאיסור נעשה היתר, ואין תחילת בעיה ופשוט.
סוף דבר, מבואר שגם הרשב"א, שאסר בב"א, אין זה משום דין טומאת משא, אלא כמבואר בדבריו שזו גזירה אטו ס' במש"מ. וגם הגר"א והברוך טעם, שלא פירשו כן, פירשו סברא דרבנן משום נשאל בב"א, שהוא אחוכא וטלולא. ומוכרח כן מכל ביטול של לח בלח, ואי אפשר לקבל את תירוץ הנפש חיה, שהוא משום שיטת מהריק"ו שמשא אינו בלח, כי בגמ' מפורש שמטמא במשא גם בלח בלח משום טומאה כמאן דאיתא, וזה רק ישוב על הרמב"ם, כפי שיתבאר. וכן הרשב"א בתשובה לא סבר טעם זה.
♦

פרק שלישי

שיטת הרשב"א שהגמ' על משא הוא רק במקרה מסוים שאין ביטול אליבא דרבי יהודה שמב"מ לא בטל

השאלה הנ"ל, שאם ביטול לא מועיל לטומאת משא שה"נ יהיה אסור לאכול בב"א, נשאלה גם בשו"ת הרשב"א חלק א (סימן ער"ב): "ואני מתפלא בזה באיש כמוך. גם מה שהבאת מדרב חסדא דאמר בפרק הקומץ רבה (דף ל"ג) נבלה בטלה בשחוטה שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבלה. ושחוטה אינה בטלה בנבלה שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה. ובפרק שלישי דבכורות (דף כ"ג) אמרינן עלה אמר רבי יוסי ב"ר חנינא טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא. ואם גבי טומאת משא לא בטלה כל שכן לענין אכילה ע"כ לשונך. וכל שאתה בזה אתה מוסיף פלא בעיני. שאם כן אפילו דבר תורה לא אזלינן בתר רובא. אלא ההיא אליבא דרבי יהודה איתמר דאית ליה מין במינו לא בטיל וכדאיתא התם בהדיא. ובין רב חסדא ובין רבי חנינא אליבא דרבי יהודה אמרוה. אלא דרב חסדא אזיל בתר מבטל ורבי חנינא אזיל בתר בטל וכדאיתא התם. אבל לרבנן הא אמרו עולין הוא דלא מבטלי אהדדי הא מין במינו בטל. ואליבא דרבי יהודה לענין אכילה מין במינו לא בטל", הרי שהרשב"א נשאל שאלה זו, שאם לענין משא לא בטל למה לענין אכילה יהיה בטל. והרשב"א השיב שא"כ מדאורייתא אין ביטול ברוב, אלא שהסוגיא היא אליבא דר"י, שמין במינו לא בטיל. והדברים סתומים, שאם הרשב"א ר"ל שיש טומאת משא משום שמב"מ לא בטל, אז איך לענין מגע זה כן בטל, וע"כ שנחשב מבשא"מ, וא"כ למה לגבי אכילה לא יהיה ביטול ג"כ. ויש ספק נוסף בדבריו, האם הוא רוצה לחלק בין מב"מ למין בשא"מ גם לדידן, או ר"ל אליבא דר"י דוקא. ויש כמה תשובות של הג"ר יהושע מקוטנא ע"ז^[18].^[19]
ובשו"ת הרשב"א ח"א סימן רפ"ד, יש תשובה נוספת שנכתבה על תגובת השואל לתשובה הנ"ל וביאר את דבריו יותר, ושם מפורש שהוא ר"ל כך^[20] - הגמ' שנבילה ושחוטה הוה ב' מינים משום שאי אפשר לנבלה שתעשה שחוטה הוא רק לענין טומאה, שב' שמות אלו מבדילים אותם לב' מינים. משא"כ לענין אכילה, כיון שהכל טעם א' הוה מין במינו. וא"כ מפורש ברשב"א שמה שמטמא במשא הוא רק סוג ביטול כזה שאסור באכילה, שביחס זה הוה מב"מ, וה"ה שמטמא במשא. וכנראה שאיסור אכילה גורם לטומאת משא, שאל"כ אין טעם לדברי הרשב"א שע"י זה שלענין אכילה הוה מב"מ ה"נ מטמא במשא. והטעם של משא הוא משום שהוה מב"מ. משא"כ במבש"מ, או במב"מ לדידן, אין טעם לאסור משא ולהתיר אכילה. הרי מסקנת הדברים, שהרשב"א קיבל את הנחת השואל, שאם הביטול לא מועיל למשא ה"נ יאסר לאכילה, אלא שבאמת בכ"מ ביטול מועיל למשא, והטעם שם שאינו מועיל הוא מקרה מסוים, שמב"מ אליבא דר"י שנחשב אינו מינו לדין טומאה, ולא לענין אכילה. וה"ה לענין משא מטמא מדין מב"מ לא בטל אליבא דר"י, כמו לענין אכילה. וכך מסיק בתשובת המגיני שלמה שהודפסה בבית אפרים העתקנו דבריו בהערה כאן^[21].
והגר"י מקוטנא שאל על הרשב"א, שקודם לכך בסוגיא דיברו על בהמה שהפילה חררת דם, שהולד בטל בדם וגוונים, הרי זה אינו מינו^[22], ואמרו שיטמא במשא. ושם בסימן ו' כתב שצ"ל שהמקשן סבר שדם נבלות מטמא, דהיינו לכן הוה מב"מ. ור"ל שגם שיטת הרמב"ם כרשב"א, ולכן פסק הוא למסקנה שגם לגבי חררת דם מועיל ביטול לענין משא, ואילו תירוץ מהריק"ו דוחה, עיי"ש. ויתבאר כ"ז בהמשך באריכות^[23].
♦

פרק רביעי - איך נפסק להלכה בדין משא

והנה, אף שהראשונים הנ"ל נקטו שקיי"ל שמטמא במשא, יתבאר שדבר זה במחלוקת שנוי בין בפירוש הגמ' ובין בהכרעת ההלכה, ויתבאר.
לפני כל הסוגיא הנ"ל של טומאה כמאן דאיתא, ועפי"ז הגמ' הוכיחה שיטמא במשא, הגמ' מתחילה באופן אחר: "מתני' רבי אליעזר בן יעקב אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זו תקבר ופטורה מן הבכורה. גמ' תני רבי חייא אינה מטמאה לא במגע ולא במשא. ומאחר דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא אמאי תקבר, כדי לפרסמה שנפטרה מן הבכורה. למימרא דולד מעליא הוא, ואמאי אין מטמא לא במגע ולא במשא, אמר רבי יוחנן משום ביטול ברוב נגעו בה. ואזדא רבי יוחנן לטעמיה דאמר ר' יוחנן רבי אליעזר בן יעקב ורבי שמעון אמרו דבר אחד, רבי אליעזר בן יעקב הא דאמרן, ר' שמעון מאי היא דתנן השליא בבית הבית טמא לא שהשליא ולד אלא שאין שליא בלא ולד". הרי ששיטת רב יוחנן, וכך הוא מפרש את הברייתא של רבי חייא, שע"י ביטול ברוב אינו מטמא לא במגע ולא במשא, וכן לא מטמא באהל. ולכאורה זה דלא כגמ' בהמשך, שמטמא במשא. וא"כ לכאורה דבר זה מחלוקת רב יוחנן וריש לקיש. ואותו סוגיא יש בנידה דף כ"ז, שנחלקו ר"י ור"ל אם מה שהאשה שהפילה אינה מטמא באהל משום הפסד צורת הולד או משום ביטול ברוב עיי"ש ובראשונים וכפי שיתבאר. וא"כ הרי קיי"ל הלכה כר"י לגבי ר"ל, ולמה הראשונים הנ"ל פסקו שטמא במשא.
אך יסוד השאלה הוא איך לפרש את המשך הגמ' שם: "והאמר רב חסדא: נבילה בטילה בשחוטה, שאי אפשר לנבילה שתיעשה שחוטה, נהי דבמגע לא מטמא, לטמא במשא! א"ל: אתון בדרב חסדא מתניתו לה, אנן בדר' חייא מתנינן לה, תני ר' חייא: נבילה ושחוטה - בטילות זו בזו, ואיתמר עלה, אמר ר' יוסי ברבי חנינא: טהור מלטמא במגע, אבל מטמא במשא; והא דתנן, רבי אליעזר בן יעקב אומר: בהמה גסה ששפעה חררת דם - הרי זו תקבר ונפטרה מן הבכורה, ותני רבי חייא: אינה מטמאה לא במגע ולא במשא, אמאי? דנהי במגע לא מטמא, תטמא במשא! אישתיק. דלמא שאני הכא דהויא לה טומאה סרוחה. הניחא לבר פדא, דאמר טומאה חמורה - עד לגר, וטומאה קלה - עד לכלב, הא לא חזיא לגר, אלא לר' יוחנן, אחת זו ואחת זו - עד לכלב, הא חזיא לכלב! קשיא". דהיינו שאחרי שהגמ' אמרה שטומאה כמאן דאיתא זה טעם שיהיה משא, הגמ' מביאה את המימרא של רבי חייא ורב יוחנן שמטמא במשא, ומתקשה בזה, ולבר פדא מיושב, שאינו ראוי לגר ולכן לא מטמא, משא"כ לרב יוחנן, שצריך אינו ראוי לכלב כדי שלא יטמא, אינו מובן, ונשארו בקשיא.
ויש ב' אופנים לפרש את הגמ': א. שהגמ' קיבלה כדבר מוחלט את הדין שטומאה כמאן דאיתא, ולכן כאשר הביאו את המימרא שע"י ביטול אינה מטמא במשא, נדחקו לפרשו באופן שהוא שיתאים לדין טומאה כמאן דאיתא. וזה ע"י שזה נפסל מאכילת אדם, והניחה לבר פדא, אך לר"י מאי איכא למימר, ומסקינן קשיא, דהיינו על ר"י שאמר שאינו מטמא במשא. וא"כ מסקנת הגמ' היא לא לקבל את דברי ר"י, ואם לקבל זה מטעם אחר, שאינו ראוי. וזה טעם להכריע שמטמא במשא. ב. שהגמ' כלל לא שאלה על ר"י, שר"י אינו מחויב כלל לדין טומאה כמאן דאיתא וחוזר וניעור. ור"י פריש דבריו היטב משום ביטול ברוב מהני על טומאת משא. אך הגמ' שואלת על המ"ד טומאה כמאן דאיתא אם הוא יתישב עם המימרא של ר"ח ור"י, ולבר פדא יקבלו את דבריו מטעם אחר, משא"כ לר"י עצמו אי אפשר לישב, וקשיא על המ"ד כמאן דאיתא מהמימרא של ר"י. ולפי"ז אין שום מסקנת או סתירה לדעת ר"י שביטול מהני גם על משא^[24]. ויתבאר בהמשך שגדולי האחרונים נו"נ האם לפרש את הגמ' לפי הפירוש הראשון או לפי הפירוש השני.
וצריך לבאר את שיטת הראשונים ואיך הם פסקו להלכה. ובראשונים שהבאנו, התוס' מהר"ם מרוטנברג ורא"ש, שנראה שהיה פשוט להם שקיי"ל שמטמא במשא, אף שאין בגמ' הכרעה על זה, ע"כ הם פירשו בפירוש א' שבקטע הזה בגמ' שהסיקו בקשיא נדחו דברי ר"י, ומשום שע"כ טומאה כמאן דאיתא. וכן לשון תוס' כאן (ד"ה נבילה בטלה): "ומסיק לענין מגע אבל לענין משא מטמא". לעומת זאת, בראבי"ה בהרבה מקומות פשיטא ליה שקיי"ל שאינו מטמא לא במגע ולא במשא, ומשום ביטול ברוב, והוא בסימן תתק"ו בכמה וכמה מקומות^[25], וכן בפסחים סימן תט"ו^[26]. ולכאורה פירש הראבי"ה שהקשיא אינה על רב יוחנן אלא על המ"ד טומאה כמאן דאיתא. והמרדכי הידוע ששאל על יבמה שירקה דם מה מועיל שע"כ יש שם דם הרי בטל ברוב, מקורו בראבי"ה כאן בסימן תתק"ו, והמל"מ הקשה שיחשב כטומאת משא ולא בטל ותירץ שדרבנן. ולהנ"ל, שהראבי"ה לשיטתו פוסק שגם משא מתבטל, לק"מ.
ועיין בפסקי רבינו יחיאל מפאריש (סימן נ"ז) שנראה שההכרעה להלכה נשארת בספק, וז"ל: "קולפין אחת מהן וזורקין והשאר מותר דחיישינן שמא יאכל אוחד מכולן, ופלוגתא הוא גבי נבילה שנתערבה בשחוטה, דאיכא מאן דאמ' שמטמאה במשא, אבל לשני בני אדם מותרות דחד בתרי בטיל בדבר שאינו מתערב". דהיינו שדעתו היא שבכל איסור שמתבטל צריך להשליך חלק כדי שלא יאכל ודאי איסור, ומשום שטומאה כמאן דאיתא, וכדעה שהובא בשטמ"ק זבחים ע"ז, נעתיק דבריו בהמשך. אך לשונו להדיא שזה רק איכא מאן דאמר כן ולא שמסיק כתוס' דידן. וע"כ שהוא ג"כ פירש כפירוש השני, שלא נדחו דברי ר"י אלא רק יש קשיא למ"ד טומאה כמאן דאיתא, ולכן אין הכרעה בדין זה. ויש עוד ב' ראשונים שלמעשה לא פסקו דין זה: א. הרשב"א, שכל הגמ' היא רק אליבא דר"י שמב"מ לא בטל ולא להלכה. ב. המהר"ם בשיטה זבחים, שהגמ' היא רק לגבי איסור ולא לגבי טומאה, ויתבאר שכך נראה גם דעת התוס' והרא"ש.
♦

פרק חמישי - שיטת הרמב"ם בענין ביטול לטומאת משא

בדעת הרמב"ם יש מבוכה גדולה, בין בשאלה איך הוא פסק להלכה, ובין בשאלה איך הוא פירש את הגמ' בב' צדדים הנ"ל. שמצד א' נראה שהוא פסק כרב יוחנן שמהני ביטול על טומאת משא. בפ"א דשאר אבות הטומאה הלכה ט"ז כתב הרמב"ם בהדיא שבהמה ששפעה חררת דם אינה מטמא במשא משום ביטול ברוב, וזה כר"י. וא"כ בפשטות הוא פירש שהקשיא אינה על ר"י. אבל מצד שני סתר משנתו, ששם בהלכה י"ז כתב שנבילה שהתערבה בשחוטה אם נשא הכל טמא, הרי שגם כאשר יש ביטול מטמא במשא, וסותר דבריו. ובכס"מ כתב בשם מהריק"ו: "וא"ת מ"ש מחררת דם דבסמוך דמשום ביטול ברוב אינה מטמא לא במגע ולא במשא והכא אין הביטול ברוב מועיל אלא למגע ולא למשא תירץ הריק"ו ז"ל, דחררת דם שאני שבטל ביטול כי נתערבה החררה בדם וגנינים ונמחית בהם והיו הכל כמו הדם והגנינים ואין כאן עוד דבר שיטמא אבל כאן אין לומר כן דאפי נפשיה קאי אלא שאינה ניכרת". דהיינו שהוא חילק שבביטול שבלול ונימוח, דהיינו לח בלח, אינה מטמא במשא, משא"כ בביטול של יבש ביבש, שכ"א קאי לעצמו, מטמא במשא^[27].
וכל הנו"כ^[28] תמהו, שהרי מפורש בגמ' שם בבכורות דלא כן, אלא שלמ"ד שמטמא במשא ה"ה חררת דם ואפר שהתערב מטמא במשא, אע"פ שזה בלול ונימוח. ואיך אפ"ל שהרמב"ם מדעתו חילק בין ביטול של בלול נגד גמ' מפורשת. אך יש ספק בכונת מהריק"ו, אם כונתו לומר שקיי"ל שאין ביטול על טומאת משא, ומשום טומאה כמאן דאיתא, ומ"מ בלח בלח יש ביטול. ואז זה אכן נסתר מהגמ'. או להפך, שקיי"ל כר"י שיש ביטול גם על טומאת משא, אך זה מוגבל רק לדבר בלול ולא ליבש ביבש. ואז להפך, הרמב"ם למד שהגמ' הסיקא בקשיא על ר"י, ומ"מ לא אמרו תיובתא. ולכן אפשר לישב את הדברים, שרק ביבש ביבש טומאה כמאן דאיתא, משא"כ בלח בלח באמת יש ביטול. וא"כ זה ישוב שהרמב"ם חידש לישב את ר"י ממה שהגמ' נשארת עליו בקשיא. וכך כתבו כמה אחרונים, עיין מרכבת המשנה, בתי כהונה, ועוד מפרשי הרמב"ם, וכן בדברי חיים מקואות (פרק א' הלכה א') שכך הסיקו.
אך כמה אחרונים פירשו שהרמב"ם פסק כרבי יוחנן, ומשום שהקשיא לא מתיחסת לר"י אלא למ"ד כמאן דאיתא. עיין בחידושי חתם סופר מסכת נדה דף כז ע"ב: "טעמא משום בטול ברוב נגעו ביה הקשו תוס' נימא טומאה כמאן דאיתא דמיא כו' אלא דמשמע דר' יוחנן לא ס"ל טומאה כמאן דאיתא דמי וכמ"ש תוס' כמאן דהו"מ לשנוי כר"ל משמע דלר"י אה"נ דכמאן דליתא דמי ומיושב קו' תוי"ט על הרמב"ם ע"ש". ועיין בנודע בשערים דרשה לשבת הגדול עמ' קט"ז שפשוט לו שהגמ' שאלה על המ"ד טומאה כמאן דאיתא מהדין משא, ולא על רב יוחנן עיי"ש, והקשיא על שיטה זו עיי"ש^[29]. ועיין במרחשת (ח"א ל"ז א' א'), שהאריך לישב את הסוגיא אליבא דהרמב"ם באופן אחר.
וכן נראה שדעת הצל"ח היא שהמסקנה היא שביטול מהני גם לטומאת משא, שבמסכת ביצה דף לט ע"א כתב שיש ביטול ברוב לגבי הוצאה, אם רוב הדבר אין בו הוצאה ומקצת יש בו, וז"ל: "ואל תתמה על מה שאני אומר לענין הוצאות שבת שיהיה שייך ביטול ברוב, כי לכאורה אף דמעורב ברוב הרי כולו בעין ושייך בו הנחה מה שעקר. אומר אני שאין זה מן התימה וכבר מצינו כיוצא בזה שגם בחכמי התלמוד תמהו בנדה דף כ"ז ע"א דקאמר יתיב רב פפא וכו' וקאמר מ"ט דר"ש, ופירש"י נהי דנימוק מ"מ כל גופו של מת כאן וכו', ואעפ"כ המסקנא שם ע"ב אמר ר"י משום ביטול ברוב נגעו, ומביא שם הא דר"א ב"י דבהמה גסה ששפעה חררת דם דתני ר' חייא שאינו מטמא לא במגע ולא במשא ואמר ר' יוחנן משום ביטול ברוב, ועיין בתיו"ט בנדה פרק ג' משנה ד' בד"ה רש"א שהאריך בזה, ועכ"פ חזינן שאפילו לענין טומאת משא אף שהרי הוא נושא כולה אפ"ה כיון שבטילה ברוב הרי היא כאלו אינה כאן, ה"נ לענין עקירה והנחה של שבת". הרי שהביא שמסקנת הגמ' היא שביטול מהני למשא, וזה משום שאחרי סיום הגמ' קשיא, הגמ' עוד פעם מביאה את המימרא של ר"י משום ביטול ברוב, ושאלה למ"ל ת"ל שנפסל ומתרצת שחזיא אגב אמו. וא"כ סבר שזה המסקנה. ומציין את התוי"ט, והתוי"ט שם שאל סתירה. אך הכרעת הצל"ח דל"כ, וכפסק הרמב"ם. והרבה אחרונים קיבלו את הכרעת מהריק"ו והכס"מ שגם לדעת הרמב"ם בלח בלח יש ביטול והטומאה כמאן דליתא, כ"כ בשו"ת מהר"ם שיק (אורח חיים סימן יא^[30]) בשו"ת באר יצחק (חלק יורה דעה סימן י) וכן הנפש חיה כמו שהבאנו לעיל, וכתבו כן ליישב מקומות שמפורש בהם שיש ביטול גם בב"א כפי שיתבאר כעת.
♦

פרק שישי - קושיות ממקרים של ביטול בבת אחת שלא אסרו משום משא

מלבד המקרה של אכילה בב"א שהבאנו מהראשונים שדנו למה לא יהיה כמו משא, יש עוד מקרים רבים שמצאנו ביטול ברוב כאשר אדם עושה מעשה בכל התערובת בב"א, וע"כ מגיע גם לחלק האסור שבתערובת, והאריכו בזה האחרונים, בשו"ת חת"ם סופר (חלק ב [יורה דעה] סימן פ"ג), וכן בבתי כהונה (הלכות שאר אבות הטומאה פרק א), ומביא כן בשם רבי חיים אלגאזי בס' בני חיי בליקוטיו (דף ק"צ ע"ד^[31]), ובחידושי הרי"ם (ביצה דף ל"ח), ובחזו"א (יורה דעה סימן ל"ו ס"ק ה'). ונביא את הראיות שהביאו:
א. משנה מסכת ערלה פרק ג מ"ב: "הצובע מלא הסיט בקליפי ערלה וארגו בבגד ואין ידוע איזה הוא ר' מאיר אומר ידלק הבגד וחכמים אומרים יעלה באחד ומאתים". וטעמא דר"מ מבואר בירושלמי שסיט הוא שיעור שאין בו ביטול. וא"כ מבואר שלרבנן, וגם לר"מ אלמלא החשיבות שאין בו ביטול, בגד שיש בו חוט של איסור, מותר ללבוש את הבגד אע"פ שהוא לובש את הכל בב"א.
ב. אח"כ שם במשנה ג: "האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד ידלק הבגד ומשער הנזיר ומפטר חמור בשק ידלק השק ובמוקדשין מקדשין כל שהן". ובתמורה דף ל"ד הגמ' מקשה שיתבטל החוט ברוב, ותרצו שמדובר באריגה של ציור שחשוב ואינו בטל^[32]. וזה כהנ"ל, שיש ביטול בחוט בתוך בגד^[33].
ג. וברש"י שם כתב: "ואי קשיא הא דאמרי' במס' נדה (דף סא:) בגד שאבד בו כלאים ה"ז לא ימכרנו לגוי ואמאי אסור למוכרו וליבטל ההוא חוט ברובא כי היכי דאמרי' הכא הא לאו פירכא היא דבכלאים לא אמר ליבטל ברובא דעיקר איסור כלאים לא אסרה תורה אלא על ידי תערובת וכלאים מתרגמינן עירובין ולא שייך בהו ביטול". ושאלה זו של רש"י תוס' דנים בה בכמה מקומות בעבודה זרה דף ס"ה ובנדה דף ס"א וכן ברא"ש.
ויש ב' אופנים לבאר את תירוצם או משום שהיתר בהיתר לא בטיל, או משום שביטול ברוב הוא כאשר יש סתירה והתנגדות בין הדין שיש על חלק אחד של החפץ לדין שיש על שאר החפץ. ואי אפשר לתת לחפץ את ב' ההגדרות משום שהן סותרות. כגון בשר נבילה ובשר שחוטה, צריך לקבוע אם דינו כנבילה או כשחוטה, ולכן נאמר דין ביטול ברוב, שדין המקצת נקבע כדין הרוב. משא"כ בשעטנז, המצב ההלכתי של תערובת צמר ופשתן ברור, שהוא איסור שעטנז, ואין לנו סתירה בדין החפץ שצריך להכריע ע"י ביטול. וא"כ פשוט לכולם שיש ביטול בחוט בתוך בגד אע"פ שלובש את כל הבגד ביחד.
ד. בגמ' בביצה דף ל"ח הקשו בעיסה שקמח של א' והמים או המלח של אחר, לגבי בתחומין שרגלי הכלים כרגלי הבעלים, נימא שהמים והמלח יתבטלו וניזל רק בתר בעל הקמח לענין תחומים עיי"ש היטב בסוגיא ובתוס' שם וש"ר. ומ"מ מבואר בפשיטות שע"י ביטול מותר להוציא את הלחם מחוץ לתחום של רגלי בעל המים אע"פ שמוציא הכל בב"א^[34].
ה. במקואות מפורש בכמה מקומות, שאם יש רוב מים כשרים אע"פ שיש מיעוט מים פסולים, או מיעוט מי פירות. המקוה כשרה לטבול בה אע"פ שהמים הפסולים או מי הפירות נצרכים להשלים שיעור מ"ס של המקוה. וא"כ כאשר האדם טובל במקוה הוא משתמש בב"א גם בפסולים, ול"א שהוה כטומאת משא כיון שזה בב"א. ו' כאשר אדם מוכר איסוה"נ שבטל ברוב צריך למכור חוץ מדמי איסור הנאה שלו, שהרי עכשיו הוא נהנה ע"כ גם מהאיסור שיש בתערובת.
ומכל זה מוכח שגם כאשר אדם עושה מעשה בב"א יש ביטול, אע"פ שלא שייך לומר שקמא קמא יורד לבית הבליעה, כמ"ש התוס' הנ"ל. ואי אפשר כלל לקבל את מש"כ בשערי יושר הנ"ל שזו סברא מיוחדת במשא, שהוא מצב באדם שהוא נושא ולא פעולה כלפי החפץ, שהרי כפי שהוכחנו להדיא, ברא"ש ומהר"ם מרוטנברג ושו"ת הרשב"א, וכן התוס', השוו אכילה למשא, ומשו"ה הוקשה להם ד"ז וישבו ישובים אחרים, כפי שהרחבתי לעיל. ואי אפשר לומר חילוק חדש, שכל גדולי הראשונים לא סברו אותו ולקבלו להלכה.
וע"כ שכמ"ש התוס' שכל דין משא בכה"ג הוא מדרבנן, ומוכרח שמש"כ הרא"ש וסיעתו שע"י זה שמותרת אכילה בזא"ז ה"נ מותרת אכילה בב"א, הוא טעם שלכן רבנן לא גזרו באיסורים כלל, גם במקום שאין היכי תימצי של אכילה בזא"ז. וכן היא לשון מהר"ם בשו"ת הנ"ל "ומדבריו נלמד שאין איסורו אלא מדרבנן ולא גזרו לענין איסור, הילכך מותר לאכול בב"א כו'". וכן הוא בפשטות לשון התוס' הנ"ל בבכורות^[35], וכן בשיטה מקובצת זבחים דף עג ע"ב ד"ה שמא: "מכאן אומר מהר"ם דחתיכה שאינה ראויה להתכבד שנתבטלה בב' חתיכות של היתר שמותר לאוכל כולם לאדם אחד ולבשלם כולם ביחד בקדירה אחת, דכיון שנתבטל האיסור שוב אינו חוזר ואוסר אע"פ שיודע הוא שהאיסור שם כיון שהתירה התורה על ידי ביטול ברוב הוה ממש כהיתר גמור. ויש שהיו אוסרים מההיא דאמרינן נבלה בשחוטה אינה מטמא במגע ומטמא במשא לפי שבודאי נושא נבילה ואע"פ שכבר נתבטלה הנבילה ברוב, וא"כ איסור שנתבטל בהיתר יהיה צורך לסלק מן הכל כנגד האיסור שנפל שאם לא יסלקנה א"כ ממה נפשך יאכל איסור, וכן לא יבשלם כולם בקדירה אחת מהאי טעמא, אבל זה אינו כדפי' דכוין שנתבטל הוה היתר גמור, וההיא דנבילה טומאה שאני".
וכך כתב בבית מאיר (יורה דעה סימן ק"ט), שהביא את דברי הרא"ש הנ"ל שבטומאה יש ב' סוגים משא ומגע, משא"כ באיסור הכל שם אחד, וכתב ע"ז: "ואם שלפ"ר דבריו נראים דחוקים מאוד וממש שלא כדברי תוס' בכורות שם סוף ד"ה נבילה מ"מ נלענ"ד דתירוצו מוכרח ממתני' דערלה פרק ב' משנה ב' הצובע מלא הסיט בקליפי ערלה כו'", כפי שהבאנו לעיל, והמשיך: "א"ו דלענין איסור שפיר אמרינן המיעוט שנתבטל נעשה היתר. וכן מוכח לענ"ד מכל סוגי' דזבחים דף ק"י ודמנחות דף כ"ג דלולא דמב"מ או עולין אין מבטלין הי' ביטול קומץ בהקטרה דפנים דלא ליתכשיר ולהקטרה דחוץ דלא ליחייב ואמאי הא הבטל כמאן דאיתא דמי דמ"ש הקטרה על גבי המזבח מהנושא ובודאי אין לומר דיש חילוק בין לחומרא לענין נושא דטומאה לבין הקטרה דפנים שהוא קולא. ולהכי ממילא נמי פטור בחוץ מדאינו מתקבל בפנים כי כ"ז רחוק מדעת. והעיקר כסברת הרא"ש העמוקה כו'"^[36]. הרי שהוא הוכיח מדין ביטול בבגד את סברת הרא"ש, והבין ברא"ש שהכלל הוא שלא גזרו דין משא באיסורים, אלא בטומאה ולא דנים על כל מקום בפנ"ע אם שייך בזא"ז, וזה כהנ"ל. ומ"מ מעצם דברי הבית מאיר שהרא"ש דלא כתוס', ושסברתו עמוקה ותמוה, נראה שהוא סבר שהרא"ש מעיקר הדין קאמר. אולם, למשנ"ת הרא"ש בנוי על התוס' שזה דרבנן, וסברתו היא טעם שלא לגזור, וכמ"ש במהר"ם מרוטנברג, וכפי שכבר העיר המגיני שלמה שהתוס' והרא"ש אמרו דבר אחד. ועיין בשו"ת גור אריה יהודא (אורח חיים סימן קכט) שכתב על דברי התוס' הנ"ל: "משמע מדבריו דלענין טומאה דוקא החמירו והיינו מדרבנן, אבל לא לענין איסור. ולפ"ז בנידון דידן לענין בל יראה דהוי לענין איסור כל היכא דבטל לגמרי היינו במין במינו ברוב או במין באינו מינו בששים ג"כ לענין בל יראה הוא בטל ואינו עובר, רק באינו מינו וליכא ס' אלא דליכא כזית בכדי אכילת פרס שפיר [י"ל] כסברת המג"א דבאכילה אינו מצטרף אבל בבל יראה עובר. כן נלענ"ד^[37]".
♦

פרק שביעי - דין ביטול היתר בהיתר

חמץ שהתבטל לפני פסח

איתא בשו"ע או"ח תמ"ז ס"א על הדין שחמץ בפסח אוסר במשהו, אבל "אם נתערב החמץ קודם הפסח ונתבטל בס', אינו חוזר ונעור בפסח לאסור במשהו, ויש חולקים. הגה: ונוהגין כסברא הראשונה בכל תערובות שהוא לח בלח. (ת"ה סי' קי"ד) ומיהו בדבר יבש שנתערב או שיש לחוש לתערובת, כגון פת שנפל ליין אף על פי שנטלו משם, אסור בפסח דחיישינן שמא נשארו בו פירורין ונותנין טעם בפסח. (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א)". וצריך לבאר את יסוד המחלוקת, ומה טעם החילוק בין לח בלח ליבש ביבש.
♦

חמץ בפסח חזור וניעור משום שלא חל הביטול קודם

ונבאר בקיצור שהמחלוקת כאן אינה המחלוקת ביורה דעה סימן צ"ט סעיף ו' אם אמרינן חוזר וניעור. שהתם זה כאשר מתוסף עוד מהאיסור, וכעת יש באיסור נו"ט, וזה טעם האוסרים, שכיון שניכר טעמו של האיסור נחשב כניכר האיסור, ומה שייך על זה ביטול. וכן מבואר בתוס' ע"ז דף ע"ג (ד"ה כי אתא) וכן ברא"ש ורמב"ן ור"ן וש"ר שם. וכן כתב הש"ך ביו"ד קל"ד (ס"ק יח), ובסימן צ"ט (ס"ק כ"א). אך כאשר אין נו"ט, אלא כעת חסר בשיעור ביטול, כגון תרומה במאתים וערלה וכלאים וכד', וכעת חסר מאתיים. ע"ז אין דין חוזר וניעור לכו"ע, והאריך בזה הגר"א בביאורו (שם צ"ט ס"ק ט"ו). וכן מוכח מדין חתיכה הראויה להתכבד, שאם התערב האיסור כאשר הוא לא היה ראוי להתכבד ובטל, גם כאשר אח"כ הוא נעשה ראוי להתכבד - לא חוזר וניעור. כגון ציפור עם נוצות שהתערבה, ול"ח ראוי להתכבד בגלל הנוצות, וכעת הסירו את הנוצות, ל"א שכעת היא לא בטלה משום שהיא ראויה להתכבד. כך מבואר ביו"ד ק"א ס"ג ועיי"ש בש"ך מהג' ר"פ, וביאור הגר"א שם כתב שהוא כמו שביאר לעיל, שחסרון בשיעור ביטול שאינו משום נו"ט אין חוזר וניעור, ואכמ"ל^[38]. וא"כ חמץ שהתבטל לפני פסח, ועכשיו הגיע זמן האיסור ואיסורו במשהו ל"ש הדין חוזר וניעור שאינו נו"ט, אלא רק חסר בשיעור ביטול. ובזה הרי אדרבה, אמרינן שכיון שכבר התבטל לא חוזר וניעור^[39].
אלא טעם האומרים בחמץ בפסח חוזר וניעור אינו משום הדין חוזר וניעור שביו"ד, אלא טעם הדבר הוא משום שלא חל ביטול כלל לפני פסח, משום שהחמץ עדיין לא נאסר והוה היתר בהיתר, ולא בטל לשיטות אלו, וכפי שיתבאר^[40]. וצריך לבאר הדבר, ומה החילוק בין לח ליבש.
♦

ביטול בהיתר בהיתר, והאם חמץ לפי זמנו נחשב היתר

נושא זה של היתר בהיתר אם בטל או לא, ומה הגדרים של היתר בהיתר, הוא נושא גדול, והאריכו בזה הראשונים והאחרונים, ויש הרבה סתירות וחילוקים בענין זה. יש תשובה לר"ן בסימן נ"ט, שהאריך לגבי ביטול של חמץ לפני הפסח, ושם מדבר ג"כ האם יהיה בעיה של אין מבטלים איסור לכתחילה, שאע"פ שעכשיו אינו אסור, מ"מ אם הביטול חל רק בזמן האיסור ה"ה מבטל איסור לכתחילה. וז"ל: "ושתי ספקות הללו מתבררות מדתנן בפרק בתרא דכלאים [מ"א] צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מהגמלים מותר ואם רוב מהרחלים אסור מחצה על מחצה אסור, וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה, כלומר אסור ומותר לערב עמהן צמר ופשתים, ומהא שמעינן שהיתר בהיתר מתבטל, ושמעינן נמי כיון שנתבטל שוב אינו חוזר ונעור, לפיכך נראה לי להלכה שכיון שאין באותן חטים המבוקעות אחד מששים מותר לטחון הכל קודם ארבעה עשר ולאכול, אבל למעשה לא מלאני לבי להקל בכך, אלא בררו אותן והסירו מהן אותן המבוקעות והשאר מותר". ואף שהר"ן לא רצה להתיר למעשה, מ"מ הכרעה זו, עם הראיות שלו למעשה, כבר מובאות באור זרוע פסקי עבודה זרה סימן רס"ט מר"י הזקן "והיכא שנפל היתר בהיתר כגון חמץ שנתערב קודם הפסח בדבר שאינו חמץ בששים פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דמותר לאוכלו בפסח. והביא ראיה מפרק בתרא דכלאים דתנן צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה עם זה אם רוב גמלים מותר. פי' מותר לערב עמהם פשתן שכבר נתבטל צמר רחלים בצמר גמלים וכמאן דליתיה דמי והוה ליה צמר גמלים ופשתן בלבד אהדדי שמותרין זה בזה. ואם רוב מן רחלים אסור. והא התם דצמר גמלים וצמר רחלים מותרים זה בזה ואפי' הכי מבטלין זה את זה. הכי נמי חמץ ושאינו חמץ תרוייהו קודם הפסח שרו באכילה אפ"ה נתבטל החמץ בדבר שאינו חמץ ומותר לאוכלו בפסח". ובשו"ת הר"ן הוצאת צפונות האריך הרב א"ל פלדמן בהערות שם (מספר 34) לציין עוד ראשונים שהביאו ראיה זו, בסמ"ג (לאוין ע"ח), מרדכי (פסחים תקנ"ה), ראב"ד בתמים דעים (ל"ו), איסור והיתר (כלל כ"ד דין ח').
לעומת זאת, יש ראשונים שחולקים על ראית הר"ן משעטנז לחמץ לפני זמן איסורו, והרבה אחרונים נקטו מסברא כטענה שלהם. בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סימן יז): "ואני בעוני דעתי אומר: מה ראיה יש מצמר רחלים, דשם חל כבר איסור עליו, שאסור להביא פשתן עמו והפשתן הוא בעולם. אבל חמץ קודם זמנו, שאין איסור חמץ חל עליו עדיין כלל, מה ביטול שייך בזה. וכי אם נפל דלף של מים על מקצת קמח שבכד גדול בפסח והחמיץ, ושוב נתייבש ונפרך בתוך הכד יהא מותר שהרי זה הקמח שנתחמץ כבר נתבטל בקמח שבכד קודם שהחמיץ. וכן ראיתי תשובת מורי רבינו מאיר זצ"ל שהשיב שאינו בטל. וכתב משם רבינו אבי"ה דאין מטבילין את הכלים קודם שיטמאו שיטהרו בטבילה זו לכשיטמאו וכן גם כאן". וכן בשו"ת מהרי"ל (סימן קפ"ו), ומהר"ם חלאוה (פסחים ל ע"ב). וכטענה זו כתבו הפר"ח, והגרע"א וחת"ס ובית מאיר ועוד. וצריך לבאר דעת הר"ן, למה לדעתו יש ראיה מכלאים לחמץ, ומה נקודת המחלוקת עם הראשונים הנ"ל בענין זה, ויתבאר בהמשך.
♦

פרק שמיני - שיטת הר"ן בנדרים שסותר דבריו והכרעת הדברים

ובדעת הר"ן יש סתירה, שהר"ן הוא מריה דשמעתתא שהיתר בהיתר לא בטיל. שבנדרים דף נב ע"א, הר"ן מאריך בענין זה, ויסוד דבריו הוא שדעת ר' יהודה שמין במינו לא בטיל, ואנחנו ס"ל שבטיל. והר"ן מבאר שאין אנו חלוקים על היסוד של ר"י שמין במינו לא בטיל. אלא הוא אזיל בתר המין, ואנחנו הולכים בתר היתר ואיסור, שע"י שא' היתר וא' איסור נחשב מין בשאינו מינו. משא"כ היתר בהיתר, גם לדידן נחשב מב"מ ולא בטיל. ובר"ן שם בא לישב את דברי הרי"ף בחולין ל"ב מדפי הרי"ף שפת שאפאו בתנור עם צלי אסור אע"פ שקיי"ל ריחא לאו מילתא, כיון שהוה דבר שיש לו מתירים שיכול לאוכלו עם בשר ולא עם חלב. ותמהו על הרי"ף, שדבר שי"ל מתירין רק במב"מ ולא במבשא"מ, והר"ן תירץ שהנ"מ דבר שאסור עכשיו ומותר לאחר זמן, שאז בעצם יש לו שם איסור ולדידן נחשב שאינו מינו ביחס להיתר. משא"כ דבר שאינו אסור עכשיו כלל, כגון פת שיכול לאכלו עם בשר ולא עם חלב, נחשב לדידן כמב"מ לר"י ולא בטל.
והאריכו בזה האחרונים, כפי שיתבאר, עיין בחמד משה (או"ח סימן תמ"ז סק"ט), ובשו"ת הגרע"א החדשים (סימן ס"ח), ובבית מאיר (יו"ד סימן ק"ב ס"א), ושו"ת חת"ם סופר (או"ח סוף סימן פ"ג וריש סימן פ"ה), ובשו"ת תשובה מאהבה (ח"א סימן ק"ב), ובצמח צדק הקדמון (סימן פ') הובא במג"א או"ח תמ"ז בקצרה עיי"ש היטב. ובצמח צדק החדשים (יורה דעת סימן רפ"ג). וכולם כתבו שראיות הר"ן בתשובה שהיתר בהיתר בטל מוכרחות, ושהדין שכתב הר"ן בנדרים שבשר לבד או חלב לבד אינו בטל ודאי לא נפסק להלכה, כמבואר ביורה דעה סימן צ"ט סעיף ו', ורק לגבי חמץ יש נדון כיון שכעת אין איסור כלל, אבל בחלב או צמר פשיטא שהוא בטל ברוב, ונדון בדבריהם.
ודבר ראשון נביא את דבריו הברורים של הגרע"א בשו"ת החדשים (סימן ס"ח): "אמנם לעיקר נ"ל להקל אף במין במינו והיתר בהיתר, כי מסתימת כל הפוסקים משמע דלא משכחת דבר שלא יהא בטל ד"ת, וגם הר"ן בעצמו בשו"ת סימן נ"ז ונ"ט כתב ואם נתערב חמץ במצה קודם שש שעות דבטל דהיתר בהיתר בטל והביא ראיה ממתניתן דכלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה עיין שם. הרי אף במין במינו היקל כאשר באמת מהראיה זו מוכח דאף במין במינו בטל למה דקיי"ל כרבא צמר גמלים וצמר רחלים הוי מין במינו דכולהו צמר אקרי, ועיין פר"ח או"ח סימן תמ"ד ס"ג שדחה לדברי הר"ן דצמר רחלים מקרי איסור לענין שלא לחברו בפשתן משא"כ חמץ קודם זמנו עיין שם. עכ"פ לדבריו גם בשר מקרי איסור שלא לחברו בחלב הרי דהר"ן בעצמו לא ס"ל לעיקר להלכתא כדבריו בנדרים. וכיון דבמה דס"ל להר"ן נדרים דאף בשר מקרי היתר דלא בטל אף באינו מינו, בזה בוודאי לא קיי"ל כהר"ן, כדמוכח בההיא דסי' צ"ט וכמ"ש. (לדעת הר"ן בשיטת הרי"ף צ"ע דצמר גמלים הנ"ל) ממילא הדרינן לעיקר להראיה דצמר גמלים דמיניה מוכח דאף מין במינו והיתר בהיתר בטל וביותר דמסתימת שאר הפוסקים ודברי הר"ן מפורשים בשו"ת מידי ספיקא לא נפקא". ויש בדבריו טענה גדולה, שהר"ן בנדרים ודאי שלא התקבלו להלכה, והר"ן עצמו בתשובה מונה את הטענות הסותרות את שיטתו בנדרים. ואף אם נמצא חילוקים בין הראיות של הר"ן בתשובה לחמץ בפסח וכד', שאולי כלאים נחשב איסור כיון שכבר מטי זמן איסורא משא"כ חמץ, וכפי שכתבו הרבה אחרונים. מ"מ אין שום מקור לשיטה זו. שהר"ן לא סבר כן ושיטתו נדחתה, ומנ"ל להמציא שיטה חדשה ע"פ חילוקים, כאשר אין מקור לשיטה זו.
♦

חילוק בין הר"ן בנדרים להסוברים שחמץ לא בטל

יש חילוק גדול בין הגדרת הר"ן בנדרים שהיתר בהיתר לא בטל. להגדרת הראשונים שס"ל שחמץ נחשב היתר בהיתר משא"כ חלב לבד או צמר לבד. וזה הטעם שהר"ן בשו"ת הוכיח מזה שצמר לבד בטל, את הדין שחמץ בטל לפני זמנו. ותמהו עליו שבצמר יש איסור כעת, משא"כ בחמץ אין איסור כלל. אך יתבאר שהר"ן הגדיר את הדין היתר בהיתר לא בטל כשיטתו בנדרים, ולשיטה זו יש ראיה מוכרחת מצמר לחמץ, משא"כ לראשונים אחרים היתר בהיתר הגדרה שונה ואין ראיה כלל, ויתבאר.
שלהגדרת הר"ן בנדרים יסוד הדין היתר בהיתר לא בטל הוא מהדין מין במינו לא בטל אליבא דר"י, שאנחנו, שס"ל מין במינו בטל הוא משום ששם איסור קובע שם אחר לחפץ ונעשה אינו מינו. וא"כ צריך שם איסור בחפץ ולא די בזה שמנוע לעשות דבר כעת. וסברא זו כתב באגלי טל לגבי ביטול במלאכת שבת כמו שהארכנו לעיל בחלק הראשון. שאע"פ שיש ביטול להתיר מלאכת שבת, מ"מ אליבא דהר"ן שצריך היתר ואיסור, כדי שיחשב מין ואינו מינו צריך שיחול שם איסור על החפץ, וזה ל"ש במלאכת שבת שאינו דין בחפץ אלא באדם. משא"כ לראשונים האחרים יסוד הדין היתר בהיתר לא בטל משום שביטול ברוב, בא להכריע סתירה בדינו של החפץ למעשה, שחלקים ממנו אסורים וחלקים ממנו מותרים וע"ז נאמר דין רוב. וא"כ כ"ז הוא כאשר יש נפק"מ למעשה כעת, שצריך לנהוג היתר או איסור, אבל אם אין נפק"מ לדינא, כי זה היתר בהיתר, ל"ש ביטול ברוב.
ולפי"ז מובנת היטב המחלוקת אם יש ראיה מצמר לחמץ. וכן אם חלב לבד נחשב היתר בהיתר או לא. שלראשונים שחיפשו נפק"מ למעשה כדי שיהיה ביטול, פשיטא שחלב הוא איסור, שהרי כעת יש איסור לבשלו בחלב, וכן פשוט שחמץ נחשב התירא כי כעת אין שום נפק"מ לדינא בדין חמץ שלו. משא"כ לר"ן, שזה דין מין במינו, פשיטא שאין שם איסור על חלב כעת, ולא שם איסור על צמר כעת. אלא כל שם האיסור נוצר כאשר יש תערובת של בשר בחלב או צמר ופשתן. וא"כ אף שכעת יש איסור, מ"מ אין שום שם איסור על החפץ כלל. ולכן הר"ן הוכיח מצמר שאין דין שם איסור בחפץ, וה"ה חמץ לפני הפסח בטל^[41]. והדברים ברורים.
והנלמד מכל זה למעשה, שגם אם חוששים לשיטות שחמץ לפני הפסח לא מתבטל, ומשום שהיתר בהיתר לא בטל, אין צד לחשוש לר"ן שצריך שם איסור על החפץ, כמו שלא חוששים שחלב לא מתבטל במים, או צמר לא מתבטל. וכך הכרעת כל האחרונים, וע"ז יש ראיה ברורה ממשנה בצמר וכמ"ש הגרע"א. וא"כ צ"ע טענת האבני נזר, שאי אפשר לדון ביטול במלאכת שבת, אע"פ שיש נפק"מ כעת אם מותר לבשל או לא. וזאת, ע"פ הר"ן הנ"ל, שלא די בנפק"מ אלא צריך שם איסור כדי שיחשב מין בשאינו מינו. והרי שיטה זו נדחתה ולא חיישינן לה כלל למעשה. זאת ועוד, שבלח בלח גם בחמץ ההכרעה שמותר, ובשבת מדובר על תערובת של לח בלח.
♦

פרק תשיעי - החילוק בין יבש ביבש ללח בלח

וביאור דברי הרמ"א לחלק בין לח בלח ליבש ביבש, כתב במקור חיים (חידושים, סימן תמ"ז ס"ק ח): "הרמ"א שהכריע דדוקא ביבש חוזר וניעור אבל לא בלח. דהכסף משנה סוף פ"א מהלכות אבות הטומאה [הי"ז] כתב [בשם מהר"י קורקוס], דדוקא ביבש שייך לומר איסורא כמאן דאיתא דמי ולא בלח כיון שנבלל משום הכי ביבש דשייך לומר כמאן דאיתא דמי חוזר וניעור משא"כ בלח. ומאן דס"ל דאפילו בלח חוזר וניעור אף דלא שייך לומר בלח איסורא כמאן דאיתא דמי, יש לומר דס"ל דטעם חמץ במשהו משום שהוא דבר שיש לו מתירין והטעם דדבר שיש לו מתירין הוא משום עד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול תאכלנו בהיתר שלא ע"י ביטול, וכמו שלא רצו לסמוך בדבר שיש לו מתירין על ביטול דהשתא, כן לא רצו לסמוך בדבר שיש לו מתירין על ביטול דמעיקרא כיון דאפשר לאכלו שלא ע"י ביטול כו'". הרי פירש שמקור דברי הרמ"א שבלח בלח ל"א חוזר וניעור הוא משום מהריק"ו, שבלח בלח ל"א טומאה כמאן דאיתא, והדין חוזר וניעור הוא משום טומאה כמאן דאיתא, וא"כ בלח בלח ל"ש חוזר וניעור. וגם המ"ד השני לא חולק ע"ז אלא ס"ל שחמץ בפסח משום דשיל"מ, וזה סברא גם על כמאן דליתא. אלא שצ"ע על דברי המקו"ח, הרי ביו"ד לענין חוזר וניעור מפורש שגם בלח יש חוזר וניעור, ואדרבה חמיר טפי, וצ"ל כמ"ש שהתם יש נו"ט ונהיה ניכר, ובזה אסור לח בלח, משא"כ הכא שאיסורו במשהו, זה רק משום שכמאן דאיתא דמי וע"ז יש חילוק בין לח ליבש. וכעי"ז איתא בפליתי ויערות דבש^[42].
ועיי"ש במקור חיים שמאריך לפרש את תשובות הר"ן הנ"ל ואת ראיתו מצמר לחמץ, באופן שונה ממש"כ, ומפרש שאין כוונתו להוכיח שיש ביטול בהיתר בהיתר, שזה באמת אי אפשר להוכיח מצמר. אלא זה שיש ביטול היתר בהיתר היה פשיטא לר"ן, והר"ן רק דן אם יש אינו חוזר וניעור בהיתר בהיתר או לא, שאם יש חוזר וניעור, כאשר יגיע פסח איסורו במשהו, וכן שעטנז כאשר מעורבים אינם בטלים^[43], והטעם שיהיה חוזר וניעור בהיתר בהיתר, שהרי צריך ידיעה שהתבטל, ובהיתר בהיתר מה שייך ידיעה עיי"ש. ולכאורה לדבריו אם בהיתר בהיתר יש ביטול, ע"כ שאי"צ ידיעה, מסברא כיון של"ש ידיעה, וע"כ לח בלח כמאן דליתא. ועיין במקו"ח חידושים ח' שכתב כן למעשה, אך להדיא משום צירופי שיטות ולא משום הכרח בסברא, וכך נפסק במשנ"ב. ובקובץ הערות פירש משום כלל שלח בלח ביטול אלים ואי"צ ידיעה. והתמיה מפורסמת, שביו"ד אין דין כזה, אלא צריך ידיעה גם בלח בלח, והמקו"ח כתב רק משום צירופי שיטות, ולהנ"ל בביאורים לכאורה המקו"ח כתב סברא זו.
♦

סיכום הדברים

למתבאר אי אפשר לומר שכל שיש ודאי איסור בתערובת שבו עושה האדם את המעשה, יש דין משא שאינו בטל, שיש ראיות רבות מאוד שגם באופן זה יש ביטול. ואי אפשר לומר שהחילוק הוא בין מעשה כלפי החפץ לבין מעשה שהוא מצב באדם, כמ"ש בשערי יושר וכמפורסם בעולם הישיבות, כי כל גדולי הראשונים והאחרונים להדיא לא סברו חילוק זה, והתקשו בשאלות הללו בעצמם, וכתבו תירוצים אחרים לחלוטין. ומפורש בדבריהם שגם במעשה אחד ביחס לכל החפץ בב"א יש סברת משא, אלא שמכיוון שזה דרבנן, רבנן לא תקנו דין משא באיסורים כלל. ואף אם נאמר שמשא במקרה כזה הוא דין דאורייתא, לפי שיטות מסוימות, או שדין משא נתקן גם באיסורים - בלח בלח בודאי שאין דין זה. והגדרת לח בלח היא תערובות גמורה בלולה יחד, ולכן ל"ש בעיה של משא במים מבושלים עם מים לא מבושלים, ולא בקפה שהוא מעורב ממש יחד כדבר א'^[44]. וכמו"כ לדון שצריך שם איסור על החפץ בגלל סברת הר"ן כדי שלא יהיה היתר בהיתר, הרי להלכה הר"ן הזה לא נפסק כלל, ובודאי לא לגבי לח בלח. ובפרט שמדובר כאן בבישול אחרי צליה, שנחלקו בזה הראשונים. והסברא שאמרו, שבזמננו, שאין אוכלים קפה טורקי בעין, יש בישול אחר בישול מדאורייתא בזה, לא נראית כמבואר כאן בהערה^[45]. וכפי שהתבאר בחלק הראשון הדין שמהני ביטול ברוב להתיר בישול, מפורש בשיבולי הלקט, ונפסק בשו"ת הנתיבות, וכן דעת הצל"ח, ורש"ק מסברא הבין כן. ורק האבני נזר חולק, וגם האבנ"ז סובר שביטול מהני להתיר מלאכה שבת, אלא שיש לו ב' חששות א. משא, ב. היתר בהיתר של הר"ן, והראנו לענ"ד, שההכרעה בב' סברות אלו להיתר^[46].
♦ ♦ ♦

הערות שוליים

↑ חלק א' נדפס בירחון האוצר גיליון מ"ג.
↑ . ויתבאר שיבש ביבש לרוב ראשונים מותר לאכול הכל בב"א, וגם הרשב"א שאסר, זה מדרבנן, ומסיבות אחרות, ולא משום השוואה לדין משא.
↑ . וזה שייך למש"כ (במאמר הקודם) ששבת אינו דין בגברא בעלמא, אלא צריך שהאדם יעשה מעשה מלאכה, ואם אין חפצא של מלאכה ל"ש שיחשב שהאדם עשה מלאכה.
↑ . וכן תקף בחת"ם הנ"ל וכתב: "ומה שיש לתמוה עוד על מעלתו שהתוס' כ' בבכורות שזה רק אי' דרבנן בעלמא ומעלתו רוצה לחייב קרבן מעילה כשהוציא כל הכיס".
↑ . שמביא דבריו, והוא ממש לשון התוס'. אע"פ שיש לנו קיצור הר"ש משאנץ, שהוא ספר אחר, וא"כ כנראה שהתוס' שלנו אינם של הר"ש, אך בקיצור כתב שגם התוס' שלנו הן של הר"ש, עיי"ש, מ"מ בקטע זה לשונם שווה
↑ . רק באחרונים יש שכתבו בדעות מסוימות המל"מ ופרמ"ג בדעת הרמב"ם, ומ"מ, זו פרשנות של אחרונים בדעת הרמב"ם, כאשר כל גדולי הראשונים שכתבו על הנושא בפירוש כתבו דלא כן.
↑ . עיין שיטה מקובצת זבחים דף עג ע"ב (ד"ה שמא): "מכאן אומר מהר"ם דחתיכה שאינה ראויה להתכבד שנתבטלה בב' חתיכות של היתר שמותר לאוכל כולם לאדם אחד ולבשלם כולם ביחד בקדירה אחת, דכיון שנתבטל האיסור שוב אינו חוזר ואוסר אע"פ שיודע הוא שהאיסור שם כיון שהתירה התורה על ידי ביטול ברוב הוה ממש כהיתר גמור. ויש שהיו אוסרים מההיא דאמרינן נבלה בשחוטה אינה מטאמ במגע ומטמא במשא לפי שבודאי נושא נבילה ואע"פ שכבר נתבטלה הנבילה ברוב, וא"כ איסור שנתבטל בהיתר יהיה צורך לסלק מן הכל כנגד האיסור שנפל שאם לא יסלקנה א"כ ממה נפשך יאכל איסור, וכן לא יבשלם כולם בקדירה אחת מהאי טעמא, אבל זה אינו כדפי' דכוין שנתבטל הוה היתר גמור, וההיא דנבילה טומאה שאני".
↑ . "ואף על גב דאמרי' איסור מעורר איסור אין היתר מעורר איסור שנתבטל. כדקאמר אביי אם טומאה עוררת טומאה טהרה עוררת טומאה. ואף לרב דימי דאית ליה טהרה עוררת טומאה באיסורין מודה דאין היתר מעורר איסור. חדא משום דהחמירו בטומאה כדפרי' לעיל. ועוד טעם נכון לעורר טהרה על הטומאה אחת שהטומאה מטמאת כל המים הטהורי' לכך אין חילוק בין טמאים לטהורים. הילכך כיון דאין היתר מעורר איסור אפילו בשלם בקדרה אחת אין ההיתר מעורר איסור שנתבטל. זה נראה בעיני. ולא לסמוך על דברי אם הייתי אוסר כל שכן שאני מיקל".
↑ . עיין בית מאיר יו"ד ק"ט כפי שנביא בהמשך, וכן בשערי יושר שער ג'.
↑ . וכבר הקשה כן הרא"ש בשיטה בבכורות שם, ותרץ שאיירי בבלול, שאי אפשר לחלק לכמה חלקים.
↑ . ועיין גליון מהרש"א יורה דעה סימן קט סעיף א: "[ט] [שם] אבל לא יאכל שלשתם. ולפי זה לח בלח שנתערב יפה אין צריך לטעם אטו אינו מינו, אלא משום דאוכל וודאי איסור הוי כאוכלם יחד. ועיין מגן אברהם סימן תצ"ח ס"ק כ"ח, ובפרי מגדים בפתיחה לתערובת חלק ג' פרק ג' ד"ה שוב ראיתי (והוא דבור שבסוף הפרק)".
↑ . ומאריך שם שביבש ביבש גם הרא"ש מודה שהוא משום תליה, אלא שכיון שאם נדון על כ"א יש תליה, שוב מותר לאכול ביחד עיי"ש היטב.
↑ . שמביא את הדין שיבש ביבש בטל חד בתרי וכותב: "ומסתברא דטעמא דמילתא משום דבדברים הנבללין שאי אפשר להפריד כל החתיכות ולאכול כל חתיכה וחתיכה בפני עצמה צריך ששים לפי שבפחות משיעור זה האיסור נטעם ונרגש בכל ואפילו מין במינו שאין טעם האיסור נרגש בו מכל מקום כיון שבכנגדו במין ושאינו מינו נרגש החמירו מדבריהם ואסרוהו. אבל יבש ביבש שהוא יכול לאכול כל החתיכה בפני עצמה אוכל כל חתיכה בפני עצמה וכשאוכל זו אני אומר לא זו היא האסורה וכן בכל אחת ואחת וכשאוכל האחרונה שבכולן אני אומר במה שכבר נאכל היה האיסור וזו של היתר היא ולפיכך אוכל כל אחת בפני עצמה ואינו חושש. דכיון שיש שם כדי שיעור ביטול דאורייתא דמדאורייתא חד בתרי בטיל ואפשר לומר בכל אחת שמא עכשיו אינו אוכל את האיסור היקלו בו אף מדבריהם שלא להצריכו ששים כשאר האיסורין. ודוקא לאכול כל אחת בפני עצמה אבל לבשלן יחד אסור שהרי חזר האיסור להתערב עם ההיתר והרי הוא כשאר האיסורים הנבללין". ובבדק הבית השיג עליו שאין הטעם משום שאומר שזהו ההיתר אלא משום שבטל ברוב והאיסור נעשה להיתר עיי"ש, והרשב"א במשמרת השיב שאה"נ, אבל מדרבנן אסור בס' באינו מינו, אפילו בבלול כיון שהטעם נרגש בהכל, והטעם שיכול לתלות הוא שלכן לא גזרו שצריך ס' עיי"ש.
↑ . שכך משיג הרא"ה בבדק הבית, שאינו משום שאמרינן שזה ההיתר אלא משום שניתר, והרשב"א משיב שבודאי שכך הדין, אלא שצריך לאסור מדרבנן משום הטעם.
↑ . בהוצאה הישנה וכן בשולחן מלכים וצורת הדף ובר אילן יש כאן נקודה, וא"כ נראה שמכאן מתחיל הסבר נוסף חדש. והוא טעות, ש"א"נ משום" זה ציטוט לשון התוס' שהגר"א מציין, ולא תחילת הסבר חדש של הגר"א. ומלבד שכך איתא בתוס', הרי לכתוב א"נ משום כו', מתאים רק אם זה מתייחס למקור אחר, שהרי הכו' מגיע לפני שכתב דבר, ולא ידוע על מקור קדום שכותב ב' הסברים הללו, שנוכל לומר שהגאון מצטט את דבריו, אלא בודאי שהגאון מעתיק את לשון התוס', והכל טעם א' משום שכב' שבילין שנשאל בב"א.
↑ . דהיינו לא משום הדין של הלך בזה והלך בזה ועשה טהרות שהוא ודאי טמא, ואת זה תוס' בבכורות דימו למשא, וגם בזה רצו להתיר משום שעל כ"א יש רוב עיין מהרש"א וכו'. אלא זה כמו דין ב' אנשים ששאלו בב"א, שהוא דין חוכא וטלולא בעלמא.
↑ הודפסו בשו"ת בכורי שלמה יו"ד סימן ב' והלאה, חליפת מכתבים בינו לבין המחבר עיי"ש היטב.
↑ . עיין כלי חמדה פרשת אמור (עמ' צ"ג) שהאריך בזה.
↑ . עיי"ש באריכות דברי השואל, ומה שהרשב"א דחה דבריו, ובתו"ד כתב הרשב"א: "אלא אני כך אמרתי. דלרבי יהודה אפילו נבלה בתוך שחוטה דבטלה לענין מגע לענין אכילה אסורה. דלענין אכילה הוה ליה מין במינו דכלן מין בשר הן. והילכך לר' יהודה דאסר מין במינו בכל שהו אסור מה שאין כן לרבנן. דלרבנן כיון דחתיכה אחת של נבלה נפלה לתוך שתים של שחוטה מותר אפילו באכילה דבטלה לה ברוב. זו היא שאמרתי".
↑ . ובשו"ת בית אפרים יורה דעה סימן ס"ה יש תשובה מהמגיני שלמה: "הרשב"א בתשובותיו בסי' ער"ב שאלוהו דמשמע משמעתין דנבילה ושחוטה דלענין אכילה אסור כמו משא והשיב דהיינו לר' יהודא דאמר מין במינו לא בטיל ואח"כ בסי' רפ"ד פי' דבריו כוונתו דאע"ג דלענין מגע הוי נבילה בשחוטה מין בשאינו מינו לענין אכילה הוי מב"מ דכולן מין בשר הן ולא בטיל לר"י ע"כ משמע אבל אי הוי מין בשא"מ הוי בטל אפי' לענין אכיל' הרי כל הנביאים פה אחד דלענין אכילה מין בשאינו מינו שרי. ואגב ארחי' אפרש דברי הרשב"א מ"ש דלענין אכילה הוי מב"מ דכולן מין בשר הם וקשה מכדי טעמ' דר"ח דנבילה בשחוטה בטלה דאזיל בתר מבטל וא"א לשחוטה שתעשה נבילה א"כ מ"ש לענין אכילה ונ"ל שכוונתו כמ"ש לעיל דבאכילה אזלינן בתר הנאה וטעם שטועם האיסור או טעמו להכי שניהם מין בשר הן אבל לענין טומאה לא תלי בהנאת טעם כלום ואזלינן בתר אם אפשר להיות כחבירו (ובזה נתישב ג"כ קושי' דלח בלח לעיל כיון דטעמ' שוין) שלא כדברי התו' פ' הקומץ דף כ"ב דהשוו טומא' לאיסור דבשניהם אזלינן אם אפשר להיות כחבירו ע"ש".
↑ . שו"ת שמחת כהן חלק יורה דעה א סימן קכד: "ומעתה יש להתיר בנדון דידן לפמ"ש הרב גנת ורדים יו"ד סי' כ"ט דדם ובשר הוי מין במינו לדעת הש"ך בסי' צ"ח דלענין מין במינו אזלינן בתר טעמא ע"ש וכן כתב הרב זרע אמת יו"ד סוף סי' כ' דהא ודאי בנדון דידן יש רוב היתר נגד האיסור הנבלע במקום תחיבת הכף דמדאוריתא בטל ברוב ולא נשאר רק איסור דרבנן ובאיסור דרבנן יש להתיר גם החתיכה וכנז'. וידי"ן הרמנ"ח הנז' הוכיח בדעת הרב אמונת שמואל סי' כ"ח והביא דבריו הפר"ח בסי' צ"ח סק"ט דס"ל כדעת הרב גנת ורדים דדם ובשר הוי מין במינו שכתב שם דקטן או נכרי שהניחו דם בקדרה של בשר וידוע שנתבטל ברוב אבל יש ספק אם יש ששים כיון דדם שבישלו דרבנן הוי כדין נשפך ואי ס"ל דדם ובשר מין בשאינו מינו מאי נפקא מינה אם ידוע שנתבטל ברוב דהא מדאורייתא בעינן ששים. וכן נראה שכן הבין בדעתו הרב מנחת יעקב כלל פ"ה סקמ"ז שתמה עליו דלמה הצריך שידוע שנתבטל ברוב תפוק ליה משום דם שבשלו דרבנן ולא תמה עליו דמה מהני רוב היתר אי הוי מין בשאינו מינו אלא על כרחך שהבין בדעתו דהוי מין במינו עכ"ד הי"ו".
↑ . ועיין תשובות הרב דוד דוב שמודפסות בבכורי שלמה מהדו"ת או"ח י"ב אות ח', שנכתבו כתשובה לגר"י מקוטנא הנ"ל, ור"ל שהרשב"א למעשה מטמא במשא גם לדידן באינו מינו, והוא כותב פירוש מחודש במו"מ של הרשב"א והשואל, עיי"ש
↑ . וסיעתא לפירוש זה, שהגמ' מיד אח"כ דנה למה ר"י אמר משום ביטול ברוב, ולא משום שאינו ראוי, ותרצו שראוי אגב אמו, הרי שנשארו בהבנה שר"י פסק כן לא משום אינו ראוי אלא משום ביטול ברוב. וע"כ כאן הגמ' רק רצתה לישב את הדין אליבא דמ"ד כמאן דאיתא דמי.
↑ . ובאות י' הקשה הראבי"ה שבע"ז דף ע"ג אמר רב דימי בשם ר' יוחנן שיהיה קמא קמא בטל והכא בכורות דכ"ג אמר חוזר וניער ולא מסתבר לומר הא דידיה הא דרביה. ומביא יראים (סכ"ו) שהובא בראבי"ה (תתקצ"א), שרק כאשר הכלי בידו אמרינן קמא קמא, משא"כ ריבוי ביד"ש חוזר וניעור, ומקשה מציר שזה הוספה בעלמא. ורבינו שב"ט חילק בין ידע או לא ידע. והראבי"ה כנראה מפרש שרק בחומרי ביטול שצריך מאתים יש חוזר וניעור, ולא ביאר מ"ט בע"ז אין חומר ביטול ומ"ט בציר יש.
↑ . ושם בפסחים תי"ד ותט"ו מאריך מאוד בשאלה אם איסור הבטל כמאן דאיתא או כמאן דליתא, ונפק"מ כאשר יש חמץ בתערובת שבטל. אם מותר ליהנות מכל התערובת או שצריך למכור לגוי חוץ מדמי חמץ שבו, או להשליך חלק כנגד החמץ. א"ד זה רק חומר בעבודה זרה. ומביא ירושלמי שדן אם מותר לסמוך כרעי מיטה בבגד שצבעו בקליפי ערלה, אם חשיב כאילו בעין או לא.
↑ . עיין בחידושי הריטב"א מסכת נדה דף כז ע"ב: "משום בטול ברוב נגעו בה. כלומר דדמי לידה (וכן) [רבין] על החררה ומבטלה לה, ואיכא למידק דהכא קתני ר' חייא דטומאה בטלה ברוב בין למגע בין למשא ואילו בבכורות פרק הלוקח (כ"ג א') אמר ר' חייא נבלות ושחוטות בטלות זו בזו, ופירשה ר' יוסי ב"ר חנינא התם דלמגע בטלה דיש לומר בשחוטה נגע אבל במשא דליכא למימר (אינה) הכי (דל) אינה בטלה, ולאו קושיא דהתם פרכינן דכותה דהא (מדרבי) [מדריב"ח] אר' חייא ומשני דטומאה סרוחה שאני, אי נמי דכי אומר טומאה בטלה ברוב לח בלח או יבש ביבש בדבר שאינו חשוב, אבל חתיכה הראויה להתכבד לפני האורחין נהי דלמגע בטלה למשא אינה בטלה". ומבואר שעל יבש ביבש פירש חתיכה הראויה להתכבד אבל לח בלח, ל"ש ד"ז, וע"כ לח בלח זה סברא לעצמה, משום כמי שאינו, כמ"ש מהריק"ו, וכבר הביא דברים אלו הראשית ביכורים שם בבכורות.
↑ . מל"מ (פ"א דמשכב הלי"ד), מרכבת המשנה, בתי כהונה ועוד. וכן הקשה ר"י מקוטנא (בכורי שלמה סימן ו') הנ"ל ומשו"ה דחה את מהריק"ו וישב את הרמב"ם כרשב"א שרק במב"מ אליבא דר"י מטמא במשא.
↑ . עיין בנין שלמה הל’פסח כ"ג שנו"נ בזה, שבהתחלה ר"ל שלר"י מוכח שכמאן דליתא, ושוב דחה שאליבא דמהריק"ו י"ל שזה הישוב. ועיין שו"ת זכרון יוסף ליקוטים סימן ח שנו"נ אם לר"י כמאן דאיתא, ומ"מ כתב קיי"ל כמאן דאיתא, עיי"ש כמה ישובים לרמב"ם. וכן ראיתי בספר פיקוח נפש דרכי הוראה (עמ' 32) שפשיטא שבזה ר"י חולק אם כמאן דאיתא או לא, ור"י קאמר ברייתא דר"ח, ולא מנפשיה, וא"כ איך אפשר לדחות משום כמאן דאיתא. עיין שו"ת הרב"ז חלק א (אורח חיים, יורה דעה) סימן קיט שמאריך שרב יוחנן לא סובר טומאה כמאן דאיתא, ולא את הדין חוזר וניעור, עיי"ש שהאריך.
↑ . שם כתב שלתוס' משא דרבנן ולא תקנו באיסורים, ולרמב"ם שהמל"מ פירש שדאורייתא בלח בלח סובר שיש ביטול, ולכן אין מקום לדון באיסורים על איסור בב"א משום משא.
↑ . "ורצה ליישבה על נקלה כותב שם שהטעם שמטמא במשא משום שאמרינן כל אחד לחוד קאי, ולכן מטמא משא"כ בכלאים ע"כ שצריך את התערובת וא"כ גם בטל עיי"ש אלא שמקשה משער נזיר שאי"צ תערובת. וההיא דשער נזיר הויא תיובתיה וכנראה ששאלה זו שאלוה להרב ז"ל על פה והשיב שואלו דבר בלא ראות דברי התוס' שהביאו דההיא דשער נזיר ורואה אנכי לכאורה שתלונה זו לא על התוס' היא אלא עלה דההיא דשער נזיר דפרכינן בתמורה וליבטיל ברובא. איברא דלפי גירסתינו דגרסינן התם ליבטיל שק ברוב ל"ק דנהי דאי איתא דבגד לא בטיל משום שלובשו בבת אחת אבל שק שאני דהוי כמגע דנבילה שאפי' נגע בכולו כתב הרמב"ם ז"ל לעיל דטהור ונתן טעם לשבח מוהר"י קורקוס שם עיין שם ולפיכך לא פרכינן [מהא] דצמר בכור ידלק אבגד דהתם לבישה הוא וכמובן, אבל לגירסת התוס' וגם לדברי רש"י שם בתמורה קשיא. ובכן התוס' ז"ל שפיר הקשו מאיסור לאיסור כסבורין אולי יש לחלק בין טומאה לאיסור ובפרט למ"ש בבכורות וכדלעיל דמשא זו דרבנן דמן התורה בטיל ברוב איסור דלגבי איסור לא אחמור וטומאה שאני משום קדשים ובהכי נמי לא קשיא הלכתא אהלכתא נמי אך ההיא דכלאים קשיא להו".
↑ . עיין בנקודות הכסף סימן רצט סעיף א, שהקשה על מש"כ בעט"ז שבשר בחלב בטל רק משום שהוא מעורבב לגמרי וכאילו בטל מן העולם, משא"כ כלאים יש חוט מסוים שהוא צמר: "וקשה לדבריו דאם כן כו'. וגם קשה עליו דמאי פריך בש"ס סוף תמורה [לד, א] וליבטל ברובא, גבי שער נזיר ובכור, ומשני בציפרתא, הוה ליה לשנויי דלהכי לא בטיל כיון שהאיסור יש לו מציאות במקומו".
↑ . עיין ברמב"ם פ"ג דבכורות הלי"ג, בכס"מ ובשאר מפרשי הרמב"ם וצ"ע בכ"ז.
↑ . ובבית כהונה (פ"א דשאר אבות הטומאה) וכן בשו"ת מהר"ם שיק (אורח חיים סימן יא) ישבו, שכיון שדין טומאת משא דרבנן, לא גזרו על איסור תחומין דרבנן. ובמהר"ם שיק הוסיף שאף למי שנקט בדעת הרמב"ם שזה דאורייתא, מ"מ הרי בלח בלח ע"כ הרמב"ם מודה, ולכן לח בלח בדרבנן בודאי מותר עיי"ש.
↑ . ועיין בשו"ת חת"ם סופר (חלק ב [יורה דעה] סימן פ"ג): "ולומר שיש בידי דבר ברור בפי' דברי תוס' בבכורות זה אינו אמת כי נתקשיתי בהם הרבה ולא עלה בידי אלא מדוחק ואמרתי דמעיקרא לא היו צריכים לכל האריכות אלא לומר אי' דרבנן בעלמא הוא ובטומאה החמירו כדמצינו בטומאה הרבה חומרות ופרצה טהרה בישראל והא דלא כ' כן בפשיטות משום דאיכא אי' חמורים דהחמירו בהו כמו בטומאה כמו בחמץ ויי"נ ע"כ כ' לחלק משום שעיקרו לאכילה חמץ ויי"נ ע"כ לא החמירו בו משום דקמא בטיל בבית הבליעה משא"כ טומאה אבל באי' כלאים ותחומים הקלים לא הצריכו לכל זה ומעלתו לא שת לבו לכל זאת".
↑ . "ודברי הרא"ש אלו הי' בהעלמת עין מן המ"ל פ"א מהלכות משכב ומושב שכתב לתרץ קושי' רבינו משולם ע"ש דנהי דלענין ש"ז של זב שפיר משני אבל מ"ש וכן ההוא דיבמה שרקקה דם מיתרצא בהכי זה אינו אלא לשיטת התוס' שמביא אבל להרא"ש ביטול זה הוי דומיא דביטול איסור דמיעוט הרוב נעשה דם. וגם מ"ש תו ובזה הי' ניחא לי וכו' לענין כלאים. נמי ליתא לדברי הרא"ש ע"ש ודוק. ועיין נמי בספרי שפעת חיים סי' שצ"ז סעי' ט'".
↑ . ובפרמ"ג בכמה מקומות נקט שיש על בל ייראה דין טומאת משא משום שהוא בב"א (עיין בפרי מגדים אורח חיים אשל אברהם סימן תמב ס"ק א), וכן ביערות דבש (חלק ב דרוש יט), ובמקור חיים לנתיבות (ביאורים סימן תמז ס"ק ח). וזה נושא ארוך, שיש לדון מצד גדרי ב"י בעצמו, ויש לדון מצד הסברא שכל שמותר באכילה אין איסור ב"י. והרבה מהפוסקים מדברים רק באופן שאין ביטול אך חסר בשיעור כזית כא"פ, וע"ז כתבו שלענין ב"י הוה בב"א, ואכמ"ל.
↑ . ועיין בתשובות מהר"ם מרוטנברג וחבריו סימן שצ"ט, כנראה תשובה של מהר"ח או"ז, שהוכח מהדין חהר"ל הנ"ל שאין דין חוזר וניעור, כאשר התערב יבש ביבש ושוב התבשל ונו"ט.
↑ . ועיין בביאור הגר"א כאן בהל' פסח שכך מסיק, שאין חוזר וניעור משום שאיסורו במשהו, וקודם לכך מבאר את המחלוקת אם היתר בהיתר יש ביטול, האם יש טהרה לפני הטומאה עיי"ש.
↑ . ודבר זה מפורש בראשונים לקמן שס"ל היתר בהיתר לא בטיל. אך יש כמה מקורות שגם האוסרים אסרו רק כאשר התחדשה נתינת טעם בתוך פסח, כגון יבש ביבש שהתבשל בפסח. כך מבואר בדברי ר"פ, שהובאו בשו"ת מהר"ם וחבירו סימן שצ"ט, שאוסר רק במקרה של יבש ביבש, והתבשל בתוך פסח, וטעמו כיון שנו"ט עכשיו בתוך פסח צריך לדון את הביטול עכשיו. ושיטה זו הובאה במשנ"ב ס"ק ל"ג, בשם עולת שבת אליה רבא ונהר שלום ועוד. ולכאורה לשיטה זו אין הטעם משום היתר בהיתר לא בטיל, אלא משום שיש נו"ט חדש שלא היה קודם, משום שהיה יבש ביבש. ולשיטה זו זה חוזר וניעור רגיל שנחלקו הרא"ש והרשב"א.
↑ . ועיין עבודה זרה דף ע"ו ברמב"ן ורשב"א, שהראב"ד כתב שחמץ לפני פסח נחשב התירא בלע, וגם דבר שתשמישו ע"י האור אי"צ ליבון אלא הגעלה, והרמב"ן ורשב"א חלקו, שהתירא בלע רק נאמר על נותר, שלפני שנהיה נותר אין לו שם כלל של איסור, שלא נותר איקרי אלא קרבן איקרי. ולכן השם "נותר" צריך לחול כאשר הוא בלוע ול"מ, משא"כ בחמץ גם לפני הפסח נחשב חמץ, אי"צ לחול שם חדש של איסור על הבלוע, ואין קולא של התירא בלע.
↑ . ויש מהלך נוסף בשו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן פג, שיש מקור נוסף של ביטול של היתר בהיתר מבשר בחלב, והוא רק בלח בלח. וז"ל: "מה שנ"ל בפי' העט"ז שבש"ך רסי' רצ"ט הנ"ל דלק"מ ק' הש"ך עליו וקושייתא מסוף תמורה דפריך ולבטיל ברובא משום שק' נמי אשיטת התוס' והרא"ש דס"ל בפשיטות דבהיתר והיתר לא שייך ביטול וצע"ג את המעביר עציץ נקוב בכרם אם לא הוסיף מאתי' מותר וכן מחיצת הכרם שנפרצה והטעם משום שהיניקה בטלה בפחות ממאתים וכ"כ להדי' רמב"ן ריש ב"ב וק' הא היתר בהיתר לא בטלי ע"כ נלע"ד עפ"י מה שהקשה תי"ט ריש שקלים נילף מבב"ח דאפי' היתר בהיתר בטלי ולפע"ד אה"נ דילפינן אלא שהחילק הוא כך איסור והיתר דאתי' ביטולו מאחרי רבים להטות בטל הוא בין יבש ביבש בין לח בלח כקו' הש"ך על העט"ז משא"כ היתר בהיתר דמסברא לא בטל כלל רק מבב"ח א"כ תינח לח בלח דבר המתפשט אבל יבש ביבש לא והא"ש הכל בשער נזיר שהוא איסור בהיתר פריך הש"ס שפיר לבטיל אעפ"י שהוא יבש ועציץ נקוב אעפ"י שהוא היתר בהיתר נגד זה הוא לח ואתי' מבב"ח משא"כ בגד שאבד בו כלאים שהוא היתר ויבש לא בטיל וא"ש דברי העט"ז עם התוס' והרא"ש בקנה א' ומאפס הפנאי אקצר ואומר שלום".
↑ . ותמהו עליו, כי מבואר ברש"י ותוס' שבעצם שייך ביטול גם כאשר מעורבים והטעם שכאשר מעורב לא בטלים משום שהתערובת הוא שם האיסור, צמר ופשתן ביחד וכפי שהבאנו לעיל, ולכן אין טעם לביטול, מכיוון שאין סתירה בדין התערובת, אלא הכל שם אחד של "לא איסור". וא"כ כ"ז כאשר הצמר צריך לבטל את הפשתן, אך אם יש ביטול מצד אחר, דהיינו שלא הפשתן מבטל את הצמר אלא צמר גמלים מבטל את הצמר, למה לא יהיה בטל גם אחרי שהתערב בפשתן. שגם לאחר שהתערב יש סתירה בדין צמר גמלים וצמר רחלים
↑ . דהיינו לפני הנתינה למים, ויתכן שיש לדון בזה, כיון שאחר הנתינה הוא מתפרד, לא חשיב לח בלח. אך באמת, כפי שהוכחנו, העיקר הוא שגם ביבש ביבש אין דין משא באיסורים כלל, וא"כ זו סברא רק לרווחא דמילתא. ועיין לגבי פשטידא, שמותר לתת שומן קרוש ע"ג כירה משום שאין בישול אחר בישול, אע"פ שאח"כ ימס השומן ויהיה נוזל ובזה יש בישול, וכתבו הפוסקים שאזלינן בתר שעת נתינה, אלא ששם נאמרו עוד סברות שהשומן יבלע בפשטידא, ועוד שמה שיש בישול אחר בישול בלח בפשטות אינו מעיקר הדין, אבל ה"נ כאן הפשטות היא שאין באיסורים דין משא כלל כמ"ש.
↑ . בענין קפה טורקי, יש פוסקים שדנו שאע"פ שקולים את הקפה, הדבר אסור בבישול מדאורייתא, ולא רק משום היראים של בישול אחר אפיה. משום דברי החת"ם סופר על עין הצבע ששאל הרי קודם לכן התבשל התמצית של הצבע. ומתרץ שהתם התמצית אינו סוף דבר, אלא הכנה לצביעה ולכן ל"מ בישולו לומר שאין בישול אחרי בישול. משא"כ בקפה, דרך לאוכלו עם סוכר ולכן ע"י הקליה נחשב נגמר עכ"ד החת"ם. ועפי"ז טענו שמכיוון שבזמננו לא אוכלים אבקת קפה קלוי בעין, גם לחת"ם יהיה בישול מדאורייתא. אבל דבר זה אינו נכון, שגם בזמן החת"ם לא היו אוכלים קפה אלא ע"ד זרות, ומבואר בכמה פוסקים קדומים שגם בזמנם קפה היה נחשב שאינו ראוי לאכילה כלל, וע"כ שהחת"ם מדבר על דרך זרות, ודבר זה קיים גם בזמננו, שיש פולי קפה מצופים שוקולד שנאכלים, וזה דבר נפוץ ונמכר לאלפים. מקור הדברים בשבות יעקב חלק ב' סימן ה', שכתב שאין טעם לחשוש לקטניות בקפה, כיון שחורכים את הפולי קפה לפני זמנם, ואינו ראוי לאכילת כלב, וא"כ גם אם היה חמץ גמור היה מותר, א"כ בקטניות אי"צ לחשוש. הרי פשוט לו שפולי קפה אינם ראויים לאכילת כלב, ואם הייתה רגילות לאכול אותם עם סוכר ל"ח נפסל מאכילת כלב, כמו קקאו ותבלינים שנאכלים בתערובות, ולא לבד, ונחשב ראוי לאכילה. ועיין בספר חק יוסף על הלכות פסח לחתן ר"א ברודא מפרנקפורט, שהביא דבריו והשיג עליו: 'לא ידעתי מה נפסל מאכילת כלב איכא הכא, חדא אף קודם שנחרכו אינם ראוים לאכילת כלב, ועוד הא אינם ראוים לשתות כלל אם לא כשנחרכו". ועיין בקובץ עץ חיים באבוב ניסן תש"פ שהדפיסו דברים מהרב אפרים גומפירך אב"ד בונא שהשיג על החק יוסף במש"כ שמה שאינם ראוים קודם חריכה טעם שיהיה קטניות עיי"ש. וא"כ לומר כאילו הייתה מציאות אז שאוכלים קפה, ועכשיו נשתנה ואין אוכלים אינו נכון, אלא גם בזמן הקדום לא היו אוכלים קפה כלל, והמציאות של החת"ם לאכול קפה עם סוכר הוא דבר לעיתים רחוקות, ובאותה מידה י"ל בזמנינו שאוכלים פולי קפה מצופים בשוקולד, שהוא מציאות נפוצה, אף שלא כ"כ שכיח.
↑ . ועדיין צריך לדון, האם בקפה יש שיעור ביטול, שבתחילת חלק א' של המאמר הבאנו נידון אם באיסור שבת צריך ס', והרב רובין טען שצריך ס' ולכן אין בקפה שיעור ביטול, שהוא 10 או 15 אחוז מהקפה. ויש ע"ז ב' טענות: א' למה שביארנו בח"א הביטול לא מתרחש לפני הבישול כדי להפקיע דין בישול, אלא אחרי הבישול, שלא יהיה מוגדר כדבר שהתבשל. א"כ אפשר לצרף את המים, ושפיר יש שיעור ס', ואין בזה נו"ט, מכיוון שהוא זו"ז גורם, כמ"ש השיבולי הלקט. ב' לפני הנתינה למים הוה יבש ביבש, שהרי אינו נו"ט, ובפשטות דין ס' לא תלוי בשם בילה אלא בנו"ט בפועל, כפי שהאריכו הפוסקים. ודין ס' יחול רק כאשר הדבר יתבשל, ואז תמיד הדרך היא לתת במים ויהיה ס', ול"ש הגזירה אטו בישול, וכעין מש"כ הגרע"א ביו"ד ק"ה ס"ה לענין כדי קליפה עיי"ש.