הרב בניה דוד מינצר
כולל ארץ חמדה, ירושלים

צנוע ומעלי

אחרי מיטתו של הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל

מרגיש אני רחוק מאוד מלהיות ראוי ולמנות שבחן של חכמים, מה גם שאינני מתיימר להחזיק ביכולת למצות את מידותיו של הרב זצ"ל, ולו אף אם אצמצם שיחי רק לשטח התורה והרבצתה. הן מבחינת קוצר המשיג: אודה ואתוודה, רבים וטובים ממני בחכמה, ובמניין השנים ששימשו ואולפו בינה מהרב זצ"ל, ולהם יאה ואף נאה לגשת למשימה זו. אך לדידי עיקר הקושי נובע מחמת עומק המושג וחמקמקותו – גאונתו ופוריותו התורנית של הרב זצ"ל, ועל כולנה ענוותנותו הייחודית, מקשה עד למאוד אף לגדולים בחכמה ולמקורבים ביותר לשרטט נאמנה את דמות דיוקנו.
למיטב הבנתי, ענווה וצניעות זו, לא התגלמה בלבד בהתהלכותו עם אנשים, בהצטיינות בדרך ארץ, בהתנהלות מעוררת השראה של הסתפקות במועט, פשטות ונקיות, אלא גם במילי דשמיא. דומה שאף מלוא אישיותו התורנית של הרב הסתתרה בשרעפי מחשבתו התמידיים ובפומיה דלא פסיק מגרסא.
כמדומני שרק אפס קצהו של תורתו בצבצה בשעת נתינת השיעור, או במשא ומתן בפילפולא דאורייתא. ואף שהרב נהג בנו בטובת עין מרובה וחלק את לחמו, לחמה של תורה לדל, קשה היה שלא להבחין שבשעה שסיים הרב לבאר את התורה הזו, נסוג לאחוריו והשתקע כהרף עין בעולמו התורני הפנימי והייחודי. עולם עשיר רפוד בהיקף, עומק ומעוף, שאף שמסך עב הפריד בנו לבין החוץ – ללא כל גינונים ופעולות המורות על חשיבות, ללא כל השתקפות של תחושות והרהורי לב, חצץ המסך במידה רבה אף בין התורה שהרביץ בעל פה לתלמידים, לתורה דיליה הפנימית הרחבה מיני ים. בעל לב מבין ואוזן קשבת, זכה לחוש בעוצמה שהוקרנה מבין בדי הארון, ורק מהשהות עם הרב זצ"ל זכה באוויר פסגות של ממש[2].
♦

מתקשקשין ובאין

חרף הנאמר לעיל, אנסה לתלות יתדותי בדברי קודשם של חכמינו ז"ל, ובמעט התבוננות והיכרות שזכיתי לה במרוצת השנים האחרונות. אנסה לנסות לתאר כננס, את מרחבי התורה שאותו ענק הציע בפנינו. אף שברי לי שאאלץ להסתפק בתיאור חלקי ולא ממצה, שאין בו מהיומרנות לכלול ולצייר את מלא שיעור קומתו, אקווה שהדברים יסייעו בהמחשת המראות הגדולים אשר זכינו להתוודע אליהם בשהותנו בצילו.
איסי בן יהודה היה מונה שבחן של גדולי התנאים (גיטין סז ע"א):
דתניא, איסי בן יהודה היה מונה שבחן של חכמים: ר"מ - חכם וסופר, ר' יהודה - חכם לכשירצה, ר' טרפון - גל של אגוזין, ר' ישמעאל - חנות מיוזנת, ר"ע - אוצר בלום, ר' יוחנן בן נורי - קופת הרוכלים, רבי אלעזר בן עזריה - קופה של בשמים, משנת ר' אליעזר בן יעקב - קב ונקי, ר' יוסי - נמוקו עמו, רבי שמעון - טוחן הרבה ומוציא קימעא. תנא: משכח קימעא, ומה שמוציא אינו מוציא אלא סובין. וכן אמר ר"ש לתלמידיו: בניי, שנו מדותי, שמדותי תרומות מתרומות מידותיו של ר"ע.
חלק מהשבחים מצביעים לחכמתם ולעומק דעתם של חכמים (רבי מאיר "חכם וסופר", רבי יהודה: "חכם לכשירצה"), או מאפיינים את בקיאותם הרבה בים התלמוד (ואין ספק שדברי רש"י על רבי ישמעאל "חנות מיוזנת" נראים כמתאימים במלואם לרב זצ"ל: "חנות מיוזנת - יינה מוכן בה תמיד שאין החנוני צריך לומר ללוקחין המתינו ואביא לכם, כך נצרך אדם ללמד מפיו מזומן לו ותלמודו ערוך בפיו").
אך לענייננו, נתמקד בשבחם של רבי עקיבא ("אוצר בלום") ורבי טרפון ("גל של אגוזים"). שמתוכו ניתן לאפיין את דרכם של רבותינו בלימוד תורה והרבצתה.
דרך לימודו של רבי עקיבא, המתוארת כ"אוצר בלום"[3], מתבטאת בשלב הראשון במיון וחילוק. הנכנס לבית המדרש ורואה תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין – שמא יאמר, כיצד אני לומד תורה מעתה? יאמר לו רבי עקיבא – עשה לבך חדרים חדרים, והחל לנתח ולחלק: הפרד היטב בין הלכה לאגדה, חלק בין אורח חיים ליורה דעה, בין 'סימן' ל'סיבה', בין כללים ויסודות לפרטים ופרטי פרטים. לאחר שסיים רבי עקיבא לחלק ולהגדיר את החומר התורני – הגולמי העצום וזיקקו שבעתיים, עשה את אותם הפרטים, הכללים והיסודות "מטבעות מטבעות".
בשלב זה החומר הממויין מצורף בסדר מופתי מתגבש והופך ליצירה תורנית בעלת סדר ומשטר מושגי פנימי. אף שלב זה אינו בגדר מלאכה בלבד אלא חכמה רבה יש בו, מלאכת השיבוץ ועיצוב התורה שבעל פה "חדרים חדרים", כמעשה אדריכל אומן, אינה מסתכמת בהרצאה וקיבוץ מחודש של התורה שבעל פה. אלא יוצרת צורה, המביעה לכידות וסדר הגיוני פנימי, אף מלאכת חידוש כבירה, החושפת למעיין את הזיקות, הקשרים והסברות – שעד כה היו נסתרים מהעין.
לא בכדי אם כן, הישגיו הלימודים של רבי עקיבא נהפכים לאבני יסוד בתורה שבעל פה – מגוון קבצי היסוד של תורה שבע"פ; המדרש הספרי והסיפרא. כך גם פעל רבנו הקדוש בחיבור המשנה, וכך גם: ובמידה מודגשת של מודעות היסטורית וספרותית נכתב ועוצב ה'משנה תורה' לרמב"ם.
כאמור, בתחילה מנותבת העוצמה השכלית הכבירה, המתאפיינת בניתוח אנליטי מדוקדק המחלקת את התבואה מינים מינים, משוקעת לאחר מכן בעיצוב תיבות גדולות, בסידור והרכבת מערך תורני בעל היגיון ומשטר פנימי: "לתת חיטין מכאן שעורין מכאן עדשים מכאן", הצגת עקרונות מבוררים, ושיבוצם הפרטי במסגרתם. מבליל של שיטות, דעות וגישות מוצעת בפני התלמיד יצירה בעלת מקצב פנימי, בהירות מושגית וכל זאת מתוך דייקנות אנליטית.
קל להבחין, שבעוד ובשלב העיון והניתוח אכן מתאפיינים במידה רבה פיתוח דינאמי הסתפקויות, התפלשות והשתעשעות במימי התלמוד האדירים, אולם התסיסה במידה רבה דועכת ומסתיימת בשלב הבניין והסידור, ונחתמת בגאונות אדריכלית של ממש, המנסה לעשות את הנראה במבט ראשון כבלתי אפשרי, להשקיט את ים התלמוד מסערו, ולנתבו למקור מים מלאכותי, בעל זרימה איטית, קבועה ומדודה כ"מי השילוח ההולכים לאט"[4].
ברם, קודם לכן מונה איסי את שבחו של רבי טרפון, המתואר כ"גל של אגוזים", ופירש רש"י:
גל של אגוזים - מפרש באבות דר' נתן (פ' יח) מה גל של אגוזים אדם נוטל אחת מהן והם נקבצות ונופלות זו על זו כולן, כך ר' טרפון בא תלמיד ושאלו דבר היה מביא לו ראיה מקרא מדרש משנה הלכה ואגדה הכל יחד.
ברם, הדברים צריכים עיון רב. מחד, רבי טרפון מוצג כבעל בקיאות מופלגת ושליטה החולשת על כל חדרי התורה, השופעת במהירות ועוצמה אל שומעי לקחו. מאידך, משנתו של רבי טרפון מוצגת כמעין תשליל למעלת שיטתו של רבי עקיבא, לימודו נראה כחסר ניתוח ומיון: כלל ופרט, הלכה ואגדה, מדרש ופסוק משמשים בערבוביה ונמשלים ליחידות זהות ("גל של אגוזים"). בנוסף, הרצאתו אינה מתאפיינת בסדר פנימי קצוב ובמשטר פנימי, אלא במעברים כמעט אסוציאטיביים בין סוגיות וחדרי תורה. דא עקא, אין ספק מההקשר בסוגיה שהדברים אכן נאמרו לשבחו של רבי טרפון. על כורחנו יש להעמיק ולהסביר, מהי הגדולה בדרכו התורנית של רבי טרפון, הנחזית בהשקפה ראשונה כלוקה בכל החסרונות שעליהם בא לתת מענה תלמידו, רבי עקיבא?
נפנה להתבונן יותר במשלו של איסי – ומתוך כך ננסה לפענח את שברו.
כאמור לעיל בקצרה, גל האגוזים בשלב הראשון מהווה תפזורת בעלת חלקים שאינם מאופיינים ומוגדרים, הנמנעים מקיום יחסי גומלין והשפעה. אך מרגע שזז אחד האגוזים, משעה שמתחילה התרחשות לימודית – בין אם מדובר בקושיא של תלמיד, צ"ע של רבי עקיבא איגר, או לימוד סוגיה תלמודית נוספת. מתחילים האגוזים ליפול זה על זה. כך פועלת שאלת התלמיד, בעל הידע המצומצם והאופק המוגבל, המקשה בסוגיה נקודתית למדי, נוגע בנפשו ובנביעתו התורנית הכבירה של רבי טרפון. משעה שהוצעה השאלה וניטל האגוז, מתחילים שאר האגוזים ליפול בשפע ועוצמה רבה, ובנופלם מקיימים יחסי גומלין ביניהם הנשמעים אף מרחוק (בלשון אדר"נ: "מתקשקשין ובאין זה על זה"). אותו ידע תורני אדיר של רבי טרפון, מעורר את נפשו לקשור בין סוגיות מקבילות במבט ראשון, ושאינן קשורות אף במבט שני, בין דברי הלכה לדברי אגדה, מוקשים ומתורצים, בניין נבנה ונסתר במוחו הכביר כאחד, שעה שלא פסיק פומיה מגרסא.
נדגיש, אין כוונתנו לאותם המעלים פילא בקופא דמחטא, ח"ו. המקרבים רחוק לקרוב מכוח חריפות שכלם ונוטים מהסברא הישרה. אומנם, לפעמים מפלפול חריף ומהשוואת סוגיה לחברתה מבחינים בעקימות שמוטל עלינו ליישרה או בסתירה של ממש, אשר מוטל עלינו לאתר כתוב שלישי שיכריע ביניהם, המעורר את כוח החידוש לאמיתתה של תורה. הפלפול והעיסוק בבקיאות מרובה בסוגיה ספציפית יכול להדגיש את פניה הרבות של הסוגיה, להשפיע על הבנת הפרטים במלואם, ולעיתים נדירות אף לפתוח צוהר להבנה חדשה ומעמיקה בשורשי הסוגיה. במידה רבה, הדגשה של סיווג וניתוח חמור של הגמרא 'על אתר', תוך קפדנות אינטלקטואלית חמורה, אף בצורה מעמיקה ודייקנית ביותר, מחמיצה לעיתים רבות תובנות מהסוג הנ"ל.
ערימת האגוזים המסודרת, לאחר שהזדעזעה והתקשקשה כהוגן, מצטברת בצורה חדשה וייחודית. דרך הניתוח והסיווג, המדגיש ונעזר בתיחום גבולין, ומבדיל באופן מובהק בין כללים לפרטים, מציג מטבעו מספר מצומצם של כיוונים ואפשרויות. בעוד שגל האגוזים יכול להצטבר ולהצטרף במגוון אפשרויות כמעט אין סופי, ולפתוח שערי העמקה רבים.
יש להדגיש, טשטוש הגבולין – בין מקרא למדרש, בין משנה לגמרא. ועל כולנה בין הלכה לאגדה, רצוף סכנות רבות. מהן אינטלקטואליות: דוגמת השילוב בין למדנות שטחית ובנאלית לדרשנות בעלת עומק ומעוף של 'סעודה שלישית', מהן לחמורות שבהשקפה, עד כדי קיצוץ בנטיעות ועשיית התורה פלסתר ומשלים. אף שדרך זו אינה פתוחה לרבים, כלפי תלמידי חכמים הקרואים "יחידים", אשר ליבם ברשותם, ותורתם בניינם וקניינם האישי, שילוב התחומים ורוחב היריעה מאפשר צירופים חדשים וכר פורה לחידושים לאמיתתה של תורה ולהמשך תסיסה והתחדשות – תוך קשקוש וזרימה תמידית. כל חידוש מקשקש ומתנגש בתובנות שקדמו לו, כל ראיה מוצלבת אל הדעה שכנגדה, וממילא נביעת תורתו של החכם מתעצמת ועולה על גדותיה.
רבים כבר עמדו על כך שגדולת האיש, ר' חיים, איש בריסק, והייחודיות של משנתו התורנית, קשורה כשלהבת בגחלת בכוחה המתודי ובהצלחתה הכבירה מבחינה פדגוגית ("אשר בלעדיה כמעט ולא ניתן לרבץ תורה בדורינו"). כוחה של שיטתו אינה מסתכמת בפיצוח והגדרה עמוקה ומשכנעת של מספר רב של סוגיות ובעיות, אלא בעיקר בהיותה שיטתית, ברורה ועוברת לסוחר, ואינה גנוזה דווקא בחותמה הייחודית של אישיות גאונית[5]. גדולתה כמתודה ברורה ומובחנת מההצלחה הרבה בה ניתן לסגלה בה באופן אישי, ולמוסרה ולהנחילה לדורות הבאים. בנוסף, סגנונו של ר' חיים אינו דורש בקיאות נרחבת מדי בכדי להתחיל לצלול לתהומות ים התלמוד, ולהרגיש בשלב מוקדם למדי מידה מסוימת של פוריות ויצירה בלימוד. נקודה זו במיוחד, כפי שכבר הסביר הרב דסלר זצ"ל, מהווה מחסדי ההשגחה לדורנו. בהקשר זה ראויים לציון דברי הרב משה ליכטנשטיין שליט"א שהדגיש שבהיות אדם תלמידו של ר' חיים, נוטל הוא את הכלים ודרכי ההתבוננות בסוגיות ושימוש תדיר בכלים אלו. וזאת למול היות אדם, לשם משל, מתלמידי הגאון רבי עקיבא איגר, תואר אשר משמעו, בעיקר שליטה בכלל הערותיו ותורותיו של הגרעק"א, אך לא בהכרח ביכולת לסלול מסילות בדרכו[6].
כר' חיים, אף גדלותו התורנית של רבי עקיבא קשורה ביכולתו הפנומנלית להרביץ תורה בישראל, ולא בכדי עיקר תורה שבעל פה יצאה מבית מדרשו. כרבנו הקדוש וכרמב"ם, מציג רבי עקיבא לתלמידיו סולת מנופה ונקייה, העקרונות תואמים לפרטים ולפרטי הפרטים, לתלמיד מוגש שולחן ערוך – ואידך זיל גמור. ואולי בדומה לר' חיים, מלמד רבי עקיבא את תלמידיו כיצד למצות מידותיו, כיצד עושים הלב חדרים חדרים, ולהתחיל לנתב דרכם, עקב בצד אגודל, במימי ים התלמוד הגועשים, ולהחל למיין: משנה לכאן, דין ב'גברא' ודין ב'חפצא', 'אורח חיים' מזה ו'חושן משפט' מזה.
ברם, אף רבי טרפון הוא פדגוג מעולה, ותלמידיו נמצאים נשכרים מהימצאות בקרבתו. אומנם, החידוש הנקודתי שמשיג התלמיד, השואל ומתפלפל עם רבי טרפון בדבר הלכה, אינו נותן לתלמיד תקווה לרדת לסוף דעתו התורנית ולאמץ את מערכי חשיבתו של רבו. חידושיו של רבי טרפון מבוססים על ידע נרחב ומקיף בכל שטחי התורה ובשכל חריף שהמקוריות והאותנטיות חותמם.
אך החוויה הרוחנית בהתוודעות והצצה להר הגעש התלמודי המקשה מכאן, ומתרץ מכאן. מהכוח הסוחף של מימי ים התלמוד השוצפים וקוצפים, גל האגוזים המקשקש במהירות בשצף של מקורות. ואי אלו 'מציאות' ו'המצאות' מסוגיות אלו ואחרות, מתשובות אחרונים, מהערה צדדית של ר' עקיבא איגר, די בהימצאות במחיצתו של הגאון בשעה זו, בכדי להסב לתלמיד קורת רוח מרובה. התוודעות לדרך פלפולו ולשליטתו התורנית של הרב, מהווה מעמד אדיר של כבוד התורה, המחזקת ומשלימה את שאיפותיו ורצונו של התלמיד לדבוק בתורה ובתלמידי חכמים.
ברם, מעבר לרמה הרוחנית חווייתית, נמצא התלמיד נשכר מבחינה לימודית מהפלפול התורני בכל חדרי התורה. הידע הרב והשופע מהרב לתלמיד, היקף הסוגיות צדדיות ועיקריות, פרשנים ומשיבים, מקראות ומדרשות, מקנים לתלמיד שרוצה להשלים ידיעותיו בסוגיה בעלת שטח מצומצם, ידע רב ואפיקים נרחבים במרחבי התורה כולה, וכדאיתא באבות דרבי נתן: "מביא לו מקרא ומשנה מדרש הלכות והגדות. כיון שיצא מלפניו היה יוצא מלא ברכה וטוב". 'ברכה וטוב' הוא ידע נרחב בסוגיות נוספות, שלולי הרב ספק אם היה משיגם. ויותר מכך 'ברכה וטוב' הוא האופק התורני שמתגלה לתלמיד שעה שהוא יושב על כתפו של רבי טרפון כננס על גבי ענק, ומבחין בגדולתה ויפעתה של תורתנו הקדושה.
אמור מעתה, מעלה גדולה לניתוח ולסדרנות של רבי עקיבא, ומעלות רבות אף הן לגודש, לזרימה ולקשקוש בתורתו של רבי טרפון – אלו ואלו דברי אלוקים חיים, ומעלות אמיתיות בקניין התורה.
♦

רבי זלמן נחמיה

כפי שפתחתי, אינני מתיימר למצות מידותיו של הרב זצ"ל, אלא לשתף מעט בהתנסותי, בהבנתי ובקליטתי קרני הוד מדמותו הגדולה.
אכן, חזיתי ברב זצ"ל ממידותיו של רבי עקיבא. ידוע לכל שהרב ניחן בחוש אנליטי חד, חילוקיו הלמדניים התבססו ברובם על מסורת עמוקה של רבותינו ה'קצות' וה'נתיבות', וכן של גדולי ראשי הישיבות מעתיקי השמועה (אך גם על הגאון החסידי בעל ה'אבני נזר') והציגו ניתוחים בהירים ומשכנעים למדי. כמו כן, מידה רבה של לכידות וסדר שררה במשנתו – דבר שהתגלה, בעיקר, ביכולתו הפנומנלית להעביר שיעור בכל אחת מפינות התורה שבעל פה 'על אתר', ללא שום הכנה מראש.
ברם, דומני שכתלמיד, דווקא דמות דיוקנו התורנית של רבי טרפון – גל אדיר של אגוזים, חידושים, פלפולים, ניצב במלוא הדרו למול עיניי. כרבי טרפון, אף הרב התבלט בידע הרחב שלו, בקיא היה הרב בכל מכמני התורה ובעל בית בכל חדריה. הרב לא שקט על שמריו אלא ניצל את הידע הרב לצורך פלפול תמידי בתורה, ששפע בנביעה אדירה.
בשמיעת שיעורים מפי הרב, ובעיקר בשיח תורני עמו, מצאנו הרבה יותר מעיון מדוקדק בסוגיה 'על אתר' וחתירה לניתוח מוּשָׂגִי ברור נוסח ישיבות ליטא. חותמו של הרב לא התבלט בחידוש יסודות למדניים (אף שגם חידושים מעין אלו היו באוצרו) רוב השיעורים ששמעתי מפיו עסקו ביסודות ועקרונות מוכרים למדי בעולם הישיבות.
דומה לענ"ד שעיקר חידושו, היה בעיסוק נרחב ביותר של יישומים מחודשים וראיות מסוגיות נוספות, תוך צירופם כיריעה רחבה ומרהיבה של סוגיות הש"ס ודברי הראשונים, אף מאלו שאינם נתפסים מרצף המסכתות הנלמדות או מהפרשנים השגורים בישיבות. חשנו שהרב בגאונותו כרב החובל של כולא תלמודא, מעלה אותך על ספינתו ומשייט עמך במומחיות אומן, בבטחה וברוגע במי התלמוד הסוערים.
מהלכו של שיעור, דרך כלל, שאחר הצגת מספר קושיות ממקומות שונים בש"ס (ולא דווקא 'על אתר') הזכיר הרב 'יסוד' או 'חקירה' והחל לטייל, כיד השם הטובה עליו, בין סוגיות הש"ס והראשונים. במידה וההין אחד התלמידים לשאול, החלו מיד האגוזים מתקשקשים זה בזה: "אכן מהגמרא שם יש ראיה, אך לא לפי שיטת הרשב"א, ולפי המהלך של השב שמעתתא צריך להסביר אחרת את הגמרא במכות... וזה מתקשר ליסוד של האבני נזר". ודו"ק, לא ה'חידוש' וה'יסוד' היה העיקר, וודאי שלא בכך הסתיים השיעור. דגש רב ניתן ע"י הרב על הפלפול, על העיון והחקירה בפרטים וסוגיות נוספות, על הבאת ראיות ואישוש הסברות, ועל האופי הדינמי של תלמוד תורה המתאפיין ביכולת להסביר כך או אחרת ולשקול את סברתו לכאן ולשם.
פעמים רבות ששאלו את הרב בדבר הלכה התשובה עטתה אופי של דיון ושקלא וטריא הלכתי ולא כ'ספר פסקים', הרב לא שידר לנו דחף חמור לקביעת מסמרות להלכה, והדגיש פעמים רבות את היכולת לפלפל ולהפך בסברא.
אכן, קשר הרב בין מומחיות בחלקי תורה שנראים בעיני הציבור כשונים, השלמות המפליאה של הרב בין בשטח פסיקת הלכה בין בשטח הלמדנות והעיון – ובעיקר, בשילוב ובמזיגה ביניהן, נראים כה נדירים בדורות האחרונים מאז נתפרדה החבילה.
אכן, אבני חן נדירות עיטרו את כתר התורה שהונח על ראשו: כפוסק וכרב רבנן, כאחד מגדולי הדיינים וכראש ישיבה המרביץ תורה לעדרים. מזיגה זו התאפשרה, לענ"ד, לא בשל סגנון למדני סולידי ומאופק ביותר מזה, או בשל תעוזה פסיקתית שאינה שוקלת תקדימים ומסתמכת באופן בלעדי על כח הסברא המחודשת מזה. כוחו נבע מגדלות תורנית אותנטית, דוגמת רבי טרפון, השליטה 'בלי מצרים' בכל חדרי התורה אפשרה נביעה פנימית ויצירת קשרים וחיבורים, אשר בהשקפה ראשונה ובהיצמדות לסוגיות מלגו, לעיתים קשה להבין את היתכנותה. החריפות השכלית והידע הנרחב המהווים ביטוי עליון למדרגה של 'תורה דיליה', אכן מאפשרים יצירת שילובים משכנעים ואמיתיים, אף בשעה שלא ניתן להטוות דרך ברורה להשגתם.
דומה שאף עיסוקו החדשני ופורץ הדרך של הרב בטעמי המצוות, המתאפיין ברוחב דעת תורני, מבעית בהיקפו, וממחיש את יכולתו של הרב לחדש בכל מצווה ומצווה מתרי"ג מצוות. עצם הבחירה בעיסוק אינטנסיבי בתחום הנתפס כ'יבש' מבחינה למדנית, ועיבודו תוך עבודה מופתית בקביעת כללים וליבון פרטים, תוך הוכחת דבריו בעשרות רבות של ראיות, והפיכתו לתחום עמוק של חידושים ו'לומדות'. היא הפיכה, כמליצתהגרי"ד סולובייציק, "הצור אגם מים, חלמיש למעינו מים". עבודה תקדימית זו, יכולה לנבוע רק מאישיות בעלת גאונות מקורית, כרבי טרפון, שבכוחה לחרוז בין הלכה לאגדה – ולקרב בין תחומים אשר במבט ראשון נראים כרחוקים וסותרים. כך היא דרכו של הרב בשילוב בין עיסוק של טעמי המצוות – הנטוע בעולם המחשבתי – פילוסופי, וקירובו לגופי סוגיות הש"ס בלמדנות מעמיקה, וכך היתה דרכו של הרב בשילוב הלכה ו'לומדות'.
ואף שנהג בתלמידים בעין טובה, והקדיש מזמנו וממרצו לאלפם בינה. דרך כלל, שומעי לקחו לא עוצבו בצלמו כדמותו, דרך לימודו ששילבה בין מקוריות ובקיאות פנומנלית, אפשרה לתלמידים ליטול אגוז ולצפות בקשקוש ובפלפול המרהיב, אך לא להתחקות ולהעתיק את דרך לימודו. יש משומעי לקחו האדוקים, שהשיגו הרבה משיעוריו ומחידושיו – וחלקם אף קובצו על ידם והועלו על כתב. יש שהרחיבו את ידיעתם ובקיאותם במסכתות וראשונים נוספים, שלא היו מגיעים אליהם 'על הסדר' ונמצאו יוצאים משיעורי הרב "מלאי ברכה וטוב". אך מבחינתי: וכמדומני, מבחינת רבים משומעי לקחו, עצם ההימצאות במחציתו של גאון התורה, המאפשר ולו במעט להיכנס לד' אמותיו ולחזות בו מפלפל לאמיתתה של תורה, העניקה למסתופפים בצלו הרגשה של כבוד התורה, והיוותה זרז להעמקה, התמדה והרחבה בתלמוד תורה.
כאמור, חותמו של הרב זצ"ל מקוריות ועצמאיות גדולתו, התבטאה אף בהכרעות הלכתיות והנהגות שלא היו מובנות מאליהן, ובפרט לאור בֵּית גידולו וסביבתו. ההרגשה בשעת עמידה בפני הרב היתה שאנו פוגשים דמות שהאותנטיות היא אחת מאבני היסוד שלה. יכולתו של הרב לחשוב מחוץ לקטגוריות הסוציולוגיות הרווחת במחוזותינו, להעריך ולהוקיר אנשי תורה מבתי גידול אחרים, ואף לתת כתף בפיתוחם ועידודם – אינה חזון נפרץ.
אך לא רק בהנהגה, מבחינה תורנית טהורה היתה בו מהייחודיות הגאונית. שיעוריו לא תאמו לחלוטין למתרחש ב'עולם הישיבות' שבו צמח, הן בדגש שניתן בהם לעיסוק רוחבי, בספרות התורנית שהוזכרה בהן, והן בעיסוק נרחב יותר בפרטים. הידע המקיף והלמדני בכל חדרי התורה שהופגן בשיעורים, וששפע טיפין טיפין והתעצם במענה לשאלה הגונה, נרכש ככל הנראה לא רק ע"י זיכרון פנומנלי אלא בעמל רב של שינון וידיעת הפרטים ופרטי הפרטים, ואינה מתגלה באופן אינצקלופדי בלבד.
שיעוריו על כל חדרי תורה שבעל פה, היוו תמצית חידושיו בכל מקצועות התורה, ושליטתו התבססה על חידושיו המרובים, יצירה עצמית ומקורית היתה כאן, בעלת היקף כמעט בלתי נתפס – כל סוגיה, כל דף, כל סעיף בשולחן ערוך – עובַּד בכבשנו הגאוני ולא 'מקופיא'. החידושים הצטברו לבקיאות בעלת עומק מיוחד.
גל האגוזים של רבנו, שכלל את כל התורה כולה, נשמט ונצבר בסגנון מרהיב, מקיף וייחודי. כאמור, אין ספק שדרך זו, שיש בה הדגשת האינדיבידואליות, והנאמנות של תלמיד חכם להבנתו בתורה, ולחותם המקוריות והעצמיות, יש מן הסכנה – ופעמים אף טוב לו לאדם לקיים בעצמו "אשרי אדם מפחד תמיד". אך כמה יצאנו נשכרים, כבני הציונות הדתית, שהפחד – ואף בדברי תורה, לא עמעם את אור תורתו המרהיב, העמוק והשופע של הרב זצ"ל. ומעל הכל זהרה דמותו של תלמיד חכם "יחידי", פשוטו כמשמעו.
♦ ♦ ♦