רב ומו"צ שכונת נאות יצחק לוד
מח"ס שו"ת "ימין משה" ועוד
שהחיינו על רימון בליל ראש השנה אחרי ששתה את מימיו
בס"ד. מוצאי ראש השנה התשע"ט (בתוספת מרובה חשון התש"פ).לכבוד וכו', שלום וישע רב, אודות שאלתו בדין ברכת שהחיינו על רימונים חדשים, אם אפשר לסוחטם ולברך על המיץ היוצא מהם שהחיינו. עוד שאל אם שתה אדם מהמיץ, האם הוא איבד את ברכת שהחיינו, ואם כן עדיף לשמרם עוד כמה ימים ולברך על אכילתם בליל ראש השנה. או שאין השתייה מגרעת ועדיין יכול יהיה לברך בשעת האכילה. ושאלה זו נכונה כלפי כל מיצי הפירות, האם גורמים להפסד ברכת שהחיינו אם שתה אותם קודם שאכל את הפרי. וזה החלי בס"ד.
♦
א. ברכת שהחיינו כשלא בירך בראשונה
בשו"ת הרדב"ז חלק א' (סימן שיט) כתב בענין ברכת שהחיינו כשלא בירך בפעם הראשונה, ואעתיק לשונו כי נצטרך לזה בדברינו בס"ד. וז"ל: "שאלת ממני אודיעך דעתי במי שאכל פרי חדש ושכח ולא בירך שהחיינו, אם חוזר ומברך כל עוד שעדיין לא נתעכל כדין ברכת הנהנין. תשובה, מסתברא לי דזה נקרא 'מעוות לא יוכל לתקון', דבשלמא ברכת הנהנין נתקנה על ההנאה לבד, לפיכך כל זמן שלא נתעכל המאכל עדיין נהנה בו ויכול לברך עליו, אבל ברכת שהחיינו לא נתקנה אלא על הראיה במה שלבו שמח, ואחר שאכלו אינו רואה את כל מאומה בידו לברך עליו. תדע שהרי הברכה חלה עליו משעת הראיה, כדאמרינן הרואה פרי חדש מברך וכו', אלא שמקצת הפוסקים אמרו שמסדר שתי הברכות בשעת אכילה מידי דהוה אזמן של סוכה. ומ"מ הכל מודים שעיקר הברכה על הראיה והראייה כבר עברה, ואפילו יחזור ויאכל מאותו הפרי אינו חוזר ומברך שהחיינו, שהרי כבר עבר זמן ברכתו. וכן לדעת האומרים דמברך עליו בשעת ראייתו אם ראה אותו ולא בירך אף על פי שחזר לראות אותו אינו מברך, שהרי אין זה פרי חדש אצלו לפי שכבר ראהו. וכ"ש ברכה זו אינה מן החיוב כאשר כתבו המפרשים, שאין לנו ליכנס בספק ברכה לבטלה משום ברכה של רשות, וכ"ש שאין אני רואה ספק אלא ודאי ברכה לבטלה הוא, שאחר שאכלו אין לו בו תורת ראייה וזה ברור". עכ"ל.וזה לשון מהר"י חאגיז בשו"ת הלכות קטנות חלק א' (סימן רל) וז"ל: "שאלה, מי שאכל הפרי ולא בירך עליו שהחיינו, אם יברך באכילה שניה. תשובה, אין לך בו אלא חידושו שלא נהגו לברך אלא בשעת אכילה, וכיון דאדחי אדחי". ע"כ. ועיין במגן אברהם (סימן רכה ס"ק ט).
הנה כי כן, מבואר שכאשר נהנה אדם מאכילת הפרי ושכח לברך שהחיינו, שוב לא יברך. ומעתה, אם נאמר שמברכים שהחיינו על שתיית מי פירות כמו שמברכים על אכילת הפרי עצמו, אם כן בנידון השאלה, אם לא בירך על השתייה הפסיד את ברכת שהחיינו. אפס כי אם אין ברכת שהחיינו על מי פירות, אזי יש לצדד דהשתייה לא תפסידהו ברכה שעל האכילה.
♦
ב. מי פירות נחשבים זיעה בעלמא
ותחלה נדון אם מברכים שהחיינו על שתיית מי פירות. הנה בברכות (דף לח.): "אמר מר בר רב אשי האי דובשא דתמרי מברכין עילויה שהכל נהיה בדברו, מאי טעמא, זיעה בעלמא היא. ופירש רש"י: זיעה בעלמא הוא, ואינו פרי לברך עליו בורא פרי העץ". ע"כ.וכתבו התוספות (ד"ה האי): "וכן משקין מכל מיני פירות, בר מתירוש ויצהר, כדאמרינן גבי ערלה, ולאפוקי מהלכות גדולות שפירש דמיירי שנתן לתוכן מים". ע"כ. וכן היא דעת רבנו יונה (דף לח.) והרא"ש (פ"ו סימן יב). וכן פסק הרמב"ם (פרק ח מהלכות ברכות ה"ד). וז"ל השלחן ערוך (סימן רב סעיף ח): "דבש הזב מהתמרים, מברך עליו שהכל. וכן על משקין היוצאין מכל מיני פירות, חוץ מזיתים וענבים, מברך שהכל". ע"כא.
♦[2]
ג. שהחיינו על פירות מרוסקים
ומעתה, כיון שירדה ברכתם להיות ברכת שהכל, לפי שהם זיעא בעלמא, אין לברך עליהם שהחיינו, וכמו שכתב הגאון רבי אברהם חיים איינהארין בספר ברכת הבית (מונקאטש תרע"א. שער כד אות כט, דף סו ע"א), וז"ל: "על פירות המרוסקים לגמרי או על המשקה היוצא מהם חוץ מתירוש, אין מברכין שהחיינו, אך אם לא נתרסקו לגמרי וניכר עדיין מקצת פרי מברכין. כן נ"ל". ע"כ. ובשערי בינה שם (אות כה) כתב הטעם: "במרוסק לגמרי אין מברכין דיצא מתורת פרי, ולא תקנו רק בפרי, וגם אין ניכר בין חדש לישן. וה"ה במשקה היוצא מהם דלאו בכלל פרי הוא, חוץ מהיוצא מהזתים וענבים". ע"כ. ומילתא דמסתברא הוא שכיון שאין בו תורת פרי, אין עליו ברכת שהחיינו. [אמנם בעיקר דינו, פרי מרוסק שלדעת הש"ע (סימן רב ס"ז) מברכים עליו העץ, אזי גם יברך שהחיינו, וכמו שהעיר בספר הלכה ברורה (סימן רכה בירור הלכה אות מו). אבל עיקר סברתו נכונה לענין משקה הפירות].וכן משמע גם במסכת פסחים (דף כד:) על מה ששנינו (תרומות פי"א מ"ג): "אין סופגין את הארבעים משום ערלה, אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים בלבד". ואמר אביי דהטעם משום דזיעה בעלמא הוא. ופירש רש"י (ד"ה שפיר): "דלאו פרי אכל". וכיון שאינו פרי אין לברך עליו שהחיינו. וזה מוסכם בפוסקים שאין מברכים שהחיינו על מי פירות [וכעת (חשון תש"פ) נדפס שו"ת יחוה דעת חלק שביעי, מכתב ידו של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל, ושם בסימן לד נדפסה תשובה משנת תש"ז, שכתב מו"ר שאין לברך שהחיינו על מי פירות, מטעם שאין מברכים עליהם אלא שהכל, דזיעה בעלמא הוא. ע"ש. וכן פסק בחזון עובדיה ברכות (עמוד קכו)]. וכן העלה הג"ר אשר חנניה זצ"ל בשו"ת שערי יושר ח"א (סימן לב את ג). וכן העלה בשו"ת שבט הקהתי (ח"ד סימן עג). וכן העלה ידידי, הרה"ג אושרי אזולאי שליט"א בספר אשרי האיש (סימן כ עמוד קסו), ושכן כתב בשו"ת שרגא המאיר חלק ו' (סימן כה אות ז).
♦
ד. אם שתיית המיץ פוטרת משהחיינו
ואחרי הודע אותנו כי אין לברך שהחיינו על מי פירות, מעתה נצא לדון אם שתיית מי הפירות תפטרהו מברכת שהחיינו על מה שיאכל אחר כך.הנה, הגאון רבי פנחס רפאל די שיגורא, הפרד"ס, בספרו העצום "אות היא לעולם" ח"א (אזמיר תרט"ז, מערכת ב אות לה, דף ט"ל ע"ד והנמשך), נשאל בכיוצא בזה, והאריך בזה בכמה וכמה דפים, ואביא מקצת דבריו השיכים לנידון דידן.
ותחילה עלה על דעתו ללמוד מדברי הרדב"ז בתשובה הנזכרת שכתב שאחר שכבר ראה את הפרי ולא בירך עליו שוב לא יברך, וגם מטעם דברכה זו רשות. אלא שהאריך לדון בטעמים אלו, ואחר כך כתב (דף מ ע"ג ד"ה והרב) שאין ראיה מדברי הרדב"ז, וכתב: "ומסתיין אם אכל ולא בירך דיש בידו שתים דראה את הפרי ואכלו שנהנה בראיה ובאכילה, אה"נ דאין מברך עוד על אותו פרי, אבל למי שלא נהנה מן הפרי עצמו רק מן המים אשר זבו ממנו - שפיר יכולין אנו לומר שיאכל הפרי ויברך". ע"כ. ושוב רצה לדמות זאת למ"ש תרומת הדשן (סימן לג) על אודות מי שאכל ענבים חדשים ובירך עליהם שהחיינו, כשישתה אח"כ תירוש אם צריך לברך שנית. ושוב האריך בזה בכמה וכמה פלפולים ומשא ומתן בדברי הפוסקים שעסקו בדברי תרומת הדשן, ואחר כך כתב (דף מב ע"ג ד"ה ומעתה) דשתה תחילה מי הפרי, הדבר שנוי במחלוקת, דלסברת תרומת הדשן יברך כשבא לאכול מהפרי עצמו, ולסברת החולקים אינו מברך, ודומה לדברי הרדב"ז והלק"ט (הובאו לעיל אות א) דסבירא להו שאם אכל מהפרי ושכח ולא בירך לא יברך עוד. ושוב כתב (דף מב ע"ד ד"ה ואולם): "ואולם יש צד לומר דהך דנ"ד לכ"ע צריך לברך זמן באכילת הפרי, והיינו דכל כי האי דס"ל למוהר"י מולן ודעימיה לברך היינו דוקא כשכבר בירך על אחד מהם, מש"ה קאמר דלא יחזור ויברך עוד הפעם, אך כשלא בירך כלל כנ"ד ס"ל דיברך, דמי זה הוא שיכול לומר דהגם שלא אכל גוף הפרי כי אם המים שיצאו ממנו ולא בירך שהחיינו שיהא כמו היכא שאכל מהפרי עצמו ולא בירך דשוב לא יברך". עכ"ל.
וכתב עוד (שם ד"ה ועוד) דאין לדמות נ"ד ליין ושמן, שגדלה מעלתם וחשיבותם, והיה ראוי לברך עליהם העץ, לכן היה מקום להסתפק בהם על ברכת שהחיינו, מה שאין כן במים היוצאים מפירות אחרים שברכתם שהכל לפי שהם זיעה בעלמא. ולכן העלה (דף מג ע"ג ד"ה ומעתה) שאם שתה מי הפרי ועדיין לא אכל מהפרי עצמו, יש לו לברך שהחיינו כשיבוא לאכול את הפרי, דשתיית מי הפרי לא חשיב כמו שאכל מהפרי עצמו, וכמו שלא נחשב פרי לענין הברכה הוא הדין לענין ברכת שהחיינו. והוכיח כן משו"ת הרדב"ז (ח"ד סימן מג) בענין שהחיינו על הבוסר.
♦
ה. אם ישתה לכתחילה בלא שהחיינו
והנה, דברי הרב אות היא לעולם נאמרו אודות מי שכבר עבר ושתה טרם שאכל מן הפרי, ותחילה צידד לומר דאפילו לכתחילה יכול אדם לשתות מי הפרי בלי ברכת שהחיינו, ולברך אחר כך בעת האכילה, ונתן לזה טעם. ושוב כתב (דף מג ע"ד ד"ה אך) ש"מהיות טוב ועל צד החסידות נראה ודאי שיזהר האדם שלא לשתות מי הפרי בטרם אכילת הפרי עצמו". אלא שלמעשה כתב: "וכד דייקינן שפיר, נראה דלאו על צד החסידות דוקא, כי אם לפום קושטא דמלתא ולפום דינא, צריך ליזהר שלא לשתות מי פירות בטרם אכילת הפרי עצמו, ועל דרך שכתב מוהרי"ל לענין תירוש וענבים דהיה מונע מלאכול ענבים עד שהיה שותה תירוש חדש, הביא דבריו המג"א ז"ל בסימן רכ"ה ס"ק י"א ע"ש, אבל במקרה שנזדמן לידו דשתה מי הפרי אין ספק דיאכל אחר כך הפרי עצמו ויברך עליו זמן בלי שום פקפוק בדבר גם ברוך יהיה". ע"כ. ומסקנת דבריו הובאה בספר זכרנו לחיים ח"א (שאלוניקי תרכ"ז. מערכת ש אות א, דף יד ע"א).♦
ו. חילוק בין יין ושמן לשאר מי פירות
גם הלום ראיתי בספר גנזי ברכה לרב אחאי גאון, הרב פנחס רז שליט"א (סימן טז), שהאריך בסוגיית דובשא דתמרי הנז' ובדין מי פירות ובשיטות הראשונים בזה, לא הניח פינה וזוית, ושם (אות ז) הביא דברי הרב אות היא לעולם, וביאר דדבריו הם רק במי שאר פירות דחשיבי זיעה בעלמא מאיזה טעם שיהיה, אך מי ששתה יין ולא בירך שהחיינו, בזה לא יכול יהיה לחזור ולברך כיון דנכנס למחלוקת הראשונים. דלפי טעם הר"מ ועוד [שהביא שם לעיל מיניה] שיין לא חשיב זיעה בעלמא אלא מגוף הפרי כיון שדרכן היה לסוחטו ולא חשיב זיעה, א"כ חשוב כאילו שאכל מהפרי עצמו ולא יברך שהחיינו, וכמ"ש הרדב"ז. ולטעם הריטב"א והתוספות דזה מגזירת הכתוב שהוא נידון כפרי, ולעולם זיעה בעלמא הוא, א"כ מצי לברך, דגם זה לא חשיב כאוכל מהפרי עצמו. ומ"מ מפני ספק ברכות לא יחזור לברך שהחיינו. וכן פסק השלחן ערוך (סימן רכה סעיף ה) ע"ש. ובמסקנת דבריו העלה הרב גנזי ברכה כדעת הרב אות היא לעולם, וז"ל: "השותה מי פירות של פרי חדש עד שלא בירך על הפרי ברכת שהחיינו, כשחוזר ואוכל את הפרי יברך שהחיינו, מלבד ביין ושמן שאין רשאי לחזור ולברך שהחיינו על הפרי דכיון שלא בירך מתחילה הפסיד את הברכה". ע"כ. וכן עיקר.♦
ז. שהחיינו במי פירות תלוי במחלוקת
אחר הדברים האלה מצאתי לידידי, הרה"ג רבי יהודה משה יוסף שליט"א, בשו"ת הרי יהודה חלק שני (חאו"ח סימן יז) שדן בשאלה הנזכרת, ושם (אות א) ביאר שעצם ברכת שהחיינו על מי פירות תלויה במחלוקת הפוסקים במי פירות שבאו על ידי סחיטה או ע"י בישול, אם בגדר פרי נינהו ואינם בכלל מה שאמרו בגמרא (ברכות לח.) זיעא בעלמא נינהו, דלא אמרו כן אלא במשקה שזב מעצמו מהפרי, אבל מה שבא ע"י סחיטה הרי עצמו של הפרי הוא, או דילמא כל משקה שבא מהפרי בכל צד שיהיה הוא בכלל זיעא בעלמא [והאריך בסוגיא זו שם בסימן ז (ענף ד-ה)]. ואם נאמר שמשקין אלו מכלל פרי הן, יהיה שייך בהן את כל דיני ברכת שהחיינו השייכים בפירות, ואע"ג שנשתנו ממראיהן ונעשו משקין לא אכפת לן, דמעיקר תקנת חז"ל בברכה זו נראה דלא בעו שיאכל את הפרי כצורתו, אלא הברכה באה על הזמן והעונה שנתחדשה ובאה, והפירות החדשים מעידים על כך שהגיע זמן ותקופה חדשה, שיש שינוי בעולם בסוגי הפירות המתחדשים ובאים מעונה לעונה. תדע שעיקר הברכה לא נתקנה אלא על ראיית הפרי וכו'. נמצא אתה למד ששורש סיבת ברכה זו הוא על חידוש התקופה, וכ"כ בתשובות מהרי"ק החדשות (סימן רעא) שעל חידוש הזמן באה הברכה. ולפי"ז די לן במשקין שנמצאים לפניו ושותה מהן, והרי זה שעת אכילת הפרי. אלא שכל זה למאן דסבר שמשקין אלו גדר פרי יש להם, אבל למאן דאמר דזיעא בעלמא נינהו אין לברך עליהם שהחיינו. והרי שהדבר תלוי במחלוקת. עכ"ד.♦
ח. קושיא על שיטת הרב אות היא לעולם
ולפי זה הקשה בשו"ת הרי יהודה הנ"ל (באות ז) על דברי הרב אות היא לעולם שכתב דכיון שברכת מי פירות שהכל, לכך יכול יהיה לברך על הפרי שהחיינו אף אחר ששתה ממי הפירות, אמאי לא זכר שר דמה שאמרו שמי פירות מברך עליו שהכל הוא שנוי במחלוקת ולא אליבא דכו"ע. וכיון שלשיטת חלק מהראשונים מי סחיטת פירות ובישולן ברכתן בפה"ע, הרי דכפרי הוא לדידהו, ואם שתה משקין לא יכול יהיה לברך שהחיינו אח"כ באכילת הפרי. ומזה עמד לתמוה גם על דברי הרב גנזי ברכה נר"ו שחילק בין יין למי פירות דזיעא בעלמא הם, משא"כ יין שי"א שהוא כפרי וסב"ל, וכנ"ל, דהלא גם במי פירות איכא פלוגתא. ע"כ. ואשר על כן העלה שאם שתה מי הפרי שוב לא יכול יהיה לברך שהחיינו על אכילת הפרי, מחמת המחלוקת. רק שצידד (באות ו) לברך מטעם ספק ספקא. ע"ש.ט. יישוב שיטת הרב אות היא לעולם
אמנם אנכי בעניותי לא כן עמדי, ונראין דברי הרב אות היא לעולם, דהן אמת שעיקר דין שהחיינו על מי פירות ניתן לתלותו במחלוקת, אולם הרב אות היא לעולם סובר דכיון שלמעשה אינו חשוב פרי לענין הברכה, יהיה מאיזה טעם שיהיה, כך אינו חשוב פרי לענין ברכת שהחיינו, וכמו שתראה באר היטב בדבריו (דף מג ע"ג ד"ה ומעתה וד"ה הנה), וכתב שאין בזה פקפוק. וגם אחר כך כשהביא את דברי החיד"א לענין גרעיני פירות, עדיין עמד בדעתו על מי פירות, כאשר יראה הרואה בהמשך דבריו (דף מד ע"א ד"ה עוד).♦
י. טעם שאין לחוש לסב"ל - מכתב
ועל מה שהעיר על דברי הרב גנזי ברכה, מצד שיש מחלוקת גם על ברכת מי פירות, ראיתי לרב אחאי בעל גנזי ברכה נר"ו במכתב לרב בעל הרי יהודה נר"ו, שכתב לבאר את סברתו בזה, ויש בדבריו יישוב גם לדברי הרב אות היא לעולם. וז"ל: "אודות מה שתמה כת"ר שהרי גם בשאר מי פירות נחלקו הפוסקים כמו שהבאתי שם ריש הסימן. אפרש שיחתי בזה, כי כתבתי דברים אלו לפי סברת השו"ע (סימן רב ס"ח) שסתם כדעת רוב הפוסקים שמי פירות חשיבי זיעה בעלמא ולאו בכלל פרי הם, וכבר הבאתי שם שדעת רוב הפוסקים כן היא, שגם בה"ג שחילק בין זב מעצמו לזב ע"י כתישה, כבר ביארו שבזב ע"י כתישה גרע טפי וכל שכן שנחשב לזיעא בעלמא. וז"ל הב"י (סימן רב): ונראה שדייק רבינו [הטור] לכתוב ועל דבש הזב מהם שהכל לומר דאפילו בזב מברך שהכל וכל שכן ביוצא ע"י כתישה. עכ"ל. הנך רואה דמרן ז"ל פשיטא ליה מילתא דבזב ע"י כתישה לא הוי כעיקרו של פרי, והחידוש הוא יותר בזב מאליו. ונמצא איפוא, דמה שפסק בשו"ע לברך על מי פירות שהכל נהיה בדברו, לא מתורת ספק הוא, אלא מתורת ודאי. וראיה פשוטה לזה, שהרי בכלל מי פירות יש מיץ רימונים וכד' שהוא מז' המינים, ואם מתורת ספק הוא, הו"ל למרן להחמיר ולפסוק בו שלא ישתנו רק בתוך הסעודה, כמ"ש בדין מים שנתבשלו בהם פירות (סימן רב סי"א), אלא ודאי שמתורת ודאי הוא דפסק בשו"ע כן, אלמא פשיטא ליה דמי פירות זיעה בעלמא הן. ואמנם סברת הראב"ד המובא ברשב"א (ברכות לח.) היא שבזב ע"י כתישה הוי כעיקר פרי, וכן הביא סברא כזו במאירי, אכן רוב מנין ורוב בנין רבותינו הראשונים לא ס"ל הכי כמו שכתבתי שם, וכבר השיגו הרשב"א והמאירי שם בהשגות גדולות על סברא זו, ועל כן תפסתי למילתא דפשיטתא את סברת מרן הק' שס"ל בבירור דמי פירות סתם זיעה בעלמא הם. וידוע מ"ש הגחיד"א בספר חיים שאל (סימן רטו) שגם בספק ברכות העושה כדעת מרן אין מזניחין אותו. ובר מן דין כבר כתב הגר"י ידיד בברכת יוסף ח"ב (סימן א) שכשרוב הפוסקים סוברים שצריך לברך, וכן היא גם דעת מרן, אין אומרים סב"ל ומורים לברך. וע"ע להגר"מ הלוי בברכת ה' ח"א (עמוד עח) שהביא כמה סמוכות לדבריו. ע"ש. ולפע"ד כלל ברור הוא זה, כי כמעט בכל הלכה וסוגיא תמצא איזה שיטות שעל פיהם ישתנה הדין, ואם באת לומר סב"ל על כל שיטה ושיטה לא מצאת ידיך ורגליך, ויהיה דין כל הברכות שהכל נהיה בדברו, שהרי אומרים סב"ל נגד מרן. אלא על כרחך ככללו הפשוט של הרב ברכת יוסף שכאשר יש רוב ראשונים וגם הסכמת מרן, תו לא חיישינן למיעוטא. ועל כן בדין מי פירות שהדבר פשוט למרן שיש להם גדר זיעה בעלמא ואינם מגוף הפרי, ובב"י לא טרח להזכיר סברת הראב"ד (הגם שראה שיטת הרשב"א על ברכות) ולא חש לזה כלל, א"כ אין לומר בזה סב"ל ודאי, וכך נדון אותו לכל דבר כזיעה בעלמא. ולכן אם בירך שהחיינו על מי הפרי יברך שנית על הפרי עצמן. משא"כ גבי יין ושמן שזה תלוי באשלי רברבי כמו שהארכתי שם, ואף בדעת מרן אין לנו הכרע איזה סברא נקט בהם, אם סובר שאינם פרי רק שהתורה החשיבתם, או שהם נחשבים כגופו של פרי ממש. ועל כן בזה לא יברך על הפרי כשבירך על היין". עכ"ל השייך לענינינו. ובזה יש גם די השב עמ"ש בספר הלכה ברורה (סימן רכה בבירור הלכה אות מה) [אחר זמן רב (אלול תש"פ) נדפס ירחון האוצר (גליון מד), וראיתי שם בתשובתו של ידידנו הרה"ג ר' מתתיהו גבאי שליט"א, שהאריך בנ"ד מאד, וכתב (עמוד רח) בשם הגר"נ קרליץ דמי ששתה מיץ טבעי מתפוז חדש לפני שאוכל תפוז באותו שנה יכול לברך שהחיינו כשיאכל את התפוז, דכיון שא"א לברך שהחיינו על המיץ יכול לברך שהחיינו על הפרי, אף שכבר שתה מהמיץ של הפרי. ע"ש].♦
מסקנא
א. נראה שהעיקר להלכה כמו שכתב הגאון הפרד"ס בספר אות היא לעולם, דלכתחילה לא ישתה מי הפירות לפני אכילת הפרי, אלא יקדים לברך שהחיינו על הפרי ורק אחר כך ישתה את מימיו. אמנם אם נזדמן ששתה מי הפרי ועדיין לא אכל ממנו, אזי כאשר יבוא לאכול את הפרי יברך עליו שהחיינו. מלבד ביין ושמן שאין רשאי לחזור ולברך שהחיינו על הפרי.ב. האוכל רימונים חדשים בליל ראש השנה, נכון שלא יהיו על השלחן עד אחר הקידוש, בכדי שלא יפטרו בברכת שהחיינו שבקידוש. אלא יביאם כאשר מתחיל באכילת סימני ליל ראש השנה, ובכך תהיה לו תועלת למנין מאה ברכות שנחסרים ביום טוב בגלל קיצור תפילת שמונה עשרה. ואין לחוש בזה משום ברכה שאינה צריכה, כמבואר בשו"ת יחוה דעת (חלק ו סימן כו). עש"ב. וכן מצאתי מפורש בשו"ת מנחת שלמה להגרש"ז אוירבך (חלק א סימן כ ד"ה והנה) שכתב: "והנה מצד הסברא נלענ"ד דמי שמקדש בליל א' של ראש השנה ומברך שהחינו, דאין נכון כלל להביא את הפירות החדשים שיש לו בתוך ביתו ולהניחם על שלחנו כדי לפוטרם בברכת שהחינו שאומר בשעת קידוש, ולא חשיב בכך כגורם ברכה שאינה צריכה, כיון שהם שני דברים מחולקים ואין זמנו של זה כשל זה" וכו'. ע"ש. נראה שהבין שיש עדיפות שלא לפטרם בברכת שהחיינו שבקידוש. וכן כתוב גם בהליכות שלמה (ראש השנה פ"א סט"ז).
♦ ♦ ♦