ירושלים
בדין האומר מלך אוהב צדקה ומשפט בעשי"ת
נודעה בשערים מחלוקת הפוסקים במי שטעה ואמר בעשי"ת מלך אוהב צדקה ומשפט במקום המלך המשפט, אם כטועה גמור הוא חשוב ותפלתו על חיכ'ו תשוב, או שימשיך בתפלתו ללא עיכוב, דלכללא דסב"ל הוא קשוב. וכבר בא גדול, רבנו הגרע"י זצוק"ל, בספרו שו"ת יביע אומר ח"ב (סימנים ח, ט, י[2]) והאריך הרחיב בזה כיד ה' הטובה עליו קיבץ וריבץ שיטות הפוסקים, וסוף דבר העלה והכריע דצריך לחזור, כפסק מרן ז"ל (בסי' תקפב, קיח). ואנכי לא באתי ח"ו להכריע בין ההרים הגדולים, רק אבוא בס"ד באיזה הערות והארות בהאי מילתא, להראות פנים יפות לכאן ולכאן ולסדר השיטות בקצרה, בעזר השי"ת, דאכתי גדולים וטובים המה החולקים ואינם בטלים במיעוטם ומצוה ליישב דבריהם. ויש לידע כי למעשה ג' שיטות יש בדבר: א. חוזר לראש (דעת מרן). ב. א"צ לחזור (דעת הרמ"א). ג. יחזור בתורת נדבה (הט"ז)[3].וטרם כל אקדים, כי במאמר זה אבוא בקוצר אומרי'ם לדון בכמה ענינים דמתלי תלו בהאי דינא: דעת רוב הפוסקים, ומכללם ג' עמודי הוראה, בהאי פלוגתא, דעת מרן, בענין סב"ל נגד מרן, וסב"ל בתפילה. וזה החלי בס"ד:
♦
סוגיית הגמ'
בגמ' ברכות (יב.) איתא: "ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל השנה כולה אדם מתפלל האל הקדוש, מלך אוהב צדקה ומשפט, חוץ מעשרה ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים שמתפלל המלך הקדוש והמלך המשפט. ורבי אלעזר אמר אפילו אמר האל הקדוש יצא, שנאמר ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה. אימתי ויגבה ה' צבאות במשפט, אלו עשרה ימים שמראש השנה ועד יום הכפורים, וקאמר האל הקדוש. מאי הוה עלה, אמר רב יוסף, האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט; רבה אמר המלך הקדוש והמלך המשפט. והלכתא כרבה". ע"כ דברי הגמ'.ובטור (או"ח סי' תקפב) הביא שנחלקו הראשונים אם רבה ורב יוסף פליגי גבי דיעבד או רק בלכתחילה (אף גבי האומר האל הקדוש), דדעת הרא"ש (סי' טז) והרי"ף (ברכות ו: מדפיו) דמעכב אף בדיעבד, ולדעת הראבי"ה (סי' מ) בדיעבד אינו חוזר. ובב"י שם כתב על זה: "ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל מסכימים דבדיעבד נמי לא יצא הכי נקטינן". עכ"ד.
♦
דברי מרן והרמ"א
עוד כתב הב"י להלן גבי הטועה בברכת השיבה, וז"ל: "כתבו תלמידי ה"ר יונה (ברכות ז. ד"ה ומיהו) נראין הדברים שאם אמר מלך אוהב צדקה ומשפט אין צריך לחזור הואיל ומזכיר [לשון] מלכות, אבל אם אינו מזכיר לשון מלכות צריך לחזור מה שאין כן בשאר ימות השנה מפי הרב מורי נר"ו עכ"ל. וארחות חיים (הל' תפלה אות קד) כתב בשם הראב"ד אפילו אמר מלך אוהב צדקה ומשפט או מלך המשפט חוזר עכ"ל. וכן נראה מדברי הפוסקים שסתמו דבריהם". עכ"ד הב"י. נמצא דהוא מורה דאף האומר מלך אוהב צו"מ, שזכר מלך, אעפ"כ חוזר. וכן מבואר בשולחנו הטהור, דבסי' קיח פסק דבברכת השיבה חותם מלך אוהב צדקה ומשפט; ומר"ה ועד יום הכפורים חותם המלך המשפט, ובסי’ תקפב (ס"א) פסק דבעשרת ימי תשובה אם טעה בהמלך המשפט ולא נזכר עד שעקר רגליו חוזר לראש. הרי מבואר דאף באומר מלך אוצ"מ צריך לחזור.אמנם בדרכי משה (אות ג) ציין שאכן כדברי מרן כתב הרמב"ם בפרק י' מהלכות תפלה (הי"ג), אך לעיל סימן קי"ח כתוב בטור בהדיא כדברי תלמידי רבינו יונה, וסיים: "לכן נראה לי דאין צריך לחזור אם אמר מלך אוהב צדקה ומשפט ויש לסמוך אדבריהם בדיעבד, וכן משמע המסקנא בהגהות מנהגים (שם עמ' צב אות קז) וכעין זה כתב הרשב"א בתשובה (ח"א סימן לה)". ע"כ. וכ"כ בהגהתו לעיל סי' קיח (סעיף א) דא"צ לחזור אם הזכיר מלך.
והנה, בשיורי כנסת הגדולה (הגב"י אות ב) כתב להשיב על ד' מרן בב"י, ותורף דבריו דמצינו לכמה ראשונים (רבינו יחיאל וסמ"ג והרא"ש והטור) שכתבו כתלמידי ר"י הנזכר דאינו חוזר, ומי הם הפוסקים שסתמו דבריהם לחלוק, דהלא "הרי"ף והרמב"ם לא גילו דעתם". והן אמת דדבריו לפו"ר תמוהים טובא, וכמו שציין בזה בשו"ת יבי"א (סי' ח אות ח, ט) מדברי הפוס', מ"מ יש לבוא לברר את הדברים בקיצור, וראשית יש לידע בדעת עמודי ההוראה.
♦
דעת הרי"ף
הנה, ברי"ף הביא לשון הגמ', אלא שגרס בסופה ור"א אמר אפילו אמר האל הקדוש והאל המשפט יצא. וסיים ע"ז: "ואסיקנא והלכתא המלך הקדוש והמלך המשפט, ומדאסיקנא הכי ש"מ דליתא לר"א דאמר האל הקדוש והאל המשפט יצא, אלא לא יצא. וכיון שלא יצא צריך לחזור. וכן הלכתא". עכ"ל. והן אמת שהיה מקום לדייק מזה דבאומר מלך אינו חוזר, מ"מ בפשטות נראה טפי בשיטתו, כדנקט ביבי"א (שם אות א), דבכל גוונא חוזר אפילו אמר מלך אוהב צדו"מ. ולאו דוקא באומר האל המשפט, דקאמר ר"א דיצא, פוסק הרי"ף שלא יצא, אלא דר"א רבותא קאמר, דאע"ג דלא קאמר מלכות כלל יצא, אבל להלכה אין לחלק בזה, כמו שמשמע מריש דבריו גבי הנוסח דכל השנה, וכמו שהביא שם בהדיא משם כמה ראשונים שנקטו כך בדעתו (אלא שמדברי הב"י נראה אחרת וכמו שאכתוב להלן).♦
דעת הרא"ש
ובדעת הרא"ש יש לדון. מחד, הלא כתב הרא"ש בפסקיו (ברכות פ"א סי' טז) בהדיא דבכל ימות השנה אומר מלך אוצ"מ, וממילא כשפסק דחוזר בטעה בעשי"ת היינו אף בכה"ג, ומאידך בטור סי' קיח הביא את דברי אחיו רבנו יחיאל שאמר שאביו הרא"ש הסכים עמו בטענתו על המנהג לחזור בטעה. איברא, דנראה פשוט דיש לתפוס כדבריו בפסקים, שמכריע כן בבירור, משא"כ בטור שלא נזכר אלא שהסכים לטענת רבי יחיאל שהדבר צ"ע, אך לא שינה מחמת כן הדין, דהא רבנו יחיאל עצמו לא אבה לפסוק אחרת, ככתוב שם (וכמש"כ ביבי"א שם אות י). מה גם דבסי' קיט פסק הטור דחוזר, ומסתברא דכאביו הרא"ש ס"ל, וכמ"ש באחרונים כאן.והנה, ראיתי ביבי"א (שם אות יא) שהעיר ע"ד הלחם חמודות (דברי חמודות אות צא) שכתב דדעת הרא"ש דאינו חוזר, וכרבינו יחיאל, דאינו כן, אלא צריך לחזור כמ"ש בשמו בנו הטור ומרן הב"י (סי' תקפב). ע"כ. ובעניותי נפלאתי, אמאי נזקק להוכיח מהטור והב"י ולא יליף מדברי עצמו, שפסק בפסקיו בהדיא דכל השנה אומר מלך אוצ"מ ובכ"ז קאמר דהטועה בעשי"ת, שלא אמר המלך המשפט חוזר[4]. ושו"מ כן במשחא דרבותא (סי' תקפב). וכ"ה בשער המפקד (דף קב ע"א). וביותר צ"ע, במ"ש להוכיח כן מהטור והב"י סי' תקפב, ובעניי לא אשכחנא כהאי סימנא כלל שהזכירו שם דעת הרא"ש בזה. וכנראה מה שהביאו לזה (בדעת הב"י) כי חיבר וצירף דברי הב"י בתרי דוכתי, וכמו שאכתוב להלן.
♦
בדעת הרמב"ם
בכל הדפוסים שלפנינו (עד דפוס פרנקל) ובכל האחרונים שדנו בנדון זה העתיקו משמו שכותב (בפ"י הי"ג מהל' תפלה) דאם טעה ואמר מלך אוהב צדקה ומשפט חוזר. אלא שכנגד זה ציינו האחרונים תשובת הרמב"ם (ירושלים תרצ"ד, סי' ל) שמבואר דדי כשמזכיר מלך בעשי"ת ואף לכתחילה. והאריכו האחרונים (ברכ"י קיח סק"ב, מאמ"ר, וביב"א אות ט) ליישב הדברים. ואמנם יש שהעירו בזה, דכפי הכתוב בכת"י [למעט כת"י אשכנזים] הנוסח הוא אוהב צדקה ומשפט בלא תיבת מלך, והכי מתבאר מתשו' הרמב"ם (סי' ל). והביאו סייעתא לזה מתשו' נכדו ר"י הנגיד (סי' ו). והנה הדבר אינו מוכרע כלל, כי סו"ס בפ"ב הי"ח כל הכת"י ג"כ גורסים מלך אוצ"מ (בכל השנה) וממילא בפשטות כשכתוב טעה בעשי"ת יש ללמוד שאמר כבכל השנה (כי חילוק זה בין אמר מלך ללא אמר, כמעט לא מצאנו זכרו בד' הראשונים לבד מתלמידי רי"ו ולמה נאמר כן בד' הרמב"ם בלא שידגיש זאת), וגם ר"י הנגיד לא כתב במפורש לשנות הנוסחא בפרק י אלא השאירה על מכונה דבכל ימוה"ש אומר מלך, ואדרבה הוסיף דבכל המקומות צ"ל כן וממילא יש ללמוד דבטעה בעשי"ת חוזר אף שאמר מלך, ואכן ביבי"א (סי' ח אות ט) נר' שהביא סייעתא מד' ר"י הנגיד כדבריו. ומעתה מנין לנו להחליט ולסמוך על כתבי יד מסויימים יותר מאחרים. והן אמנם שבמהד' פרנקל (ילקוט שנו"ס) רצו להשוות השיטה לד' ר"י מיגאש דממילא נפק"ל שאינו חוזר באמר מלך אבל אין הכרח לזה, ואינהו גופייהו בריש דבריהם כתבו בדעתו שהושמטה כאן תיבת מלך ודוק. ומצד תשו' הרמב"ם כבר השיב ע"ז בברכ"י והגם כי דחוק הוא מ"מ אין לנו הכרע לאידך גיסא.אלא דשוב בינותי והדרנא בי, דבדעת הרמב"ם אכן נראה טפי דא"צ לחזור וכדבריו בתשובה [אלא דאכתי אינו מוחלט ומוכרע אצלי לגמרי משלשה סיבות: א. עצם ההסתמכות על כת"י אלו קצת מוטלת בספק מאחר שעדיין ישנם כתבי יד שכן גורסים מלך, ומעתה אי גמרינן חיפוש מחיפוש בכת"י נוספים יתכן שנמצא כי רבים אשר אתם, ובפרט שבכל הדפוסים דאז גרסו כן ולא מסתבר שכולם שגו וטעו אחר כת"י אחד ויחיד ודוק. ב. עדיין בספר החתום גרס בכל ימוה"ש אוהב גרידא ואכתי א"כ קיימינן בספיקא בדעתו בכל זה. ג. כיון דפשטות הרי"ף דחוזר וברא"ש מפורש כן יש לנו להשוות דעת הרמב"ם לדעתם כנודע. ועכ"פ כיון דבתשו' הרמב"ם נמי מפורש דאין חוזר נראה עדיף טפי לומר כך, כנ"ל כעת].
♦
הבנת הב"י בדעת ג' עמודי ההוראה
ועתה אבוא העי'ר בדעת מרן הב"י בזה היאך ס"ל, דהנה יש לנו לברר כוונתו במ"ש שהפוסקים סתמו דבריהם דחוזר, דמאן נינהו הני פוסקים (וכהערת הכנה"ג), דהא הרמב"ם והרא"ש לפי האמור פסקו בהדיא דחוזר, ואין זה "סתמות דבריהם"[5]. ומוכח מזה עכ"פ שמרן לא הבין כך בפשיטות בדעת הרי"ף הרא"ש והרמב"ם, מאיזה טעם שיהיה, ואולי מחמת הני עיקולי ופשורי בדעתם (וכבר הרגיש בענין זה גבי דעת הרמב"ם ביבי"א אות יא).והשתא דאתינן להכי, יאמר נא ישרא'ל דבמחכ"ת יש להעיר בלשון היבי"א שכתב (אות יא) בהאי לישנא: "ועכ"פ דברי מרן הב"י שכתב ‘שכן דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וכ"נ דעת הפוסקים’ הם ברורים ואמתיים"[6], והוא פלא נשגב, כי זה הלשון אבקשהו ולא נמצא, כי לא כתוב כן בב"י כלל גבי האומר מלך, ורק הוא ארכביה אתרי רכשי משני מקומות שבב"י, ריש דבריו גבי האומר האל הקדוש וסו"ד גבי האומר מלך, אך לא בנדוננו ממש. ואדרבה כבר נתבאר שמרן הב"י לא הבין כן בדעת הני רבוותא סרכין תלתא, וצע"ר.
ושו"ר שכפי הנראה נמשך בזה אחר דברי כמה אחרונים שנקטו בלשון זה, דוגמת הרב נתיבי עם (סי' קיח עמ' עב) שהזכירו שם אשר כתב בהאי לישנא: "שמרן כ' בהדיא דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש כולהו ס"ל דבדיעבד נמי לא יצא". ע"כ. וזה הלשון גופיה אינו מחוור, כי עירב ב' ענינים ותרי מילי נינהו, כאשר אמרנו, והבן. ושו"ר לו בסי' תקפב (עמ' רנג) שמקורו לזה הוא מהפתה"ד סי' קיח (אות א), ושם אכן הרגיש בחילוק זה אלא שנקט שלפי גירסתנו היא מח' אחת ולא שתים, וממילא הני שלשת הרועים ס"ל גם במלך אוצ"מ דחוזר ע"ש. ומ"מ אכתי מה שציטט כן ביבי"א מדברי הב"י, אחר המחילה מהדר"ג אינו מחוור.
שו"מ עוד להרב ברכת יוסף ידיד (ח"ב דף ע:) שכתב: "ומה גם עדות הטור ומרן הב"י שהם הבינו שכן דעת הרי"ף הר"מ והרא"ש, ובודאי מי לנו בקי בדברי הרי"ף והר"מ כהטור ומרן ז"ל". ע"כ. והוא לפלא, וכאמור[7]. ומזה יש לתמוה גם על הרב דבר משה (ח"ג, דף יד ע"ד) שכתב בשם הכנה"ג שתמה על הבית יוסף במ"ש ולענין הלכה כיון שהרי"ף ורמב"ם והרא"ש מסכימים דאם אמר מלך אוהב צו"מ אף בדיעבד לא יצא היכי נקטינן וכו', עכ"ד, והיא תמיה עצומה ולית נגר דיפרקינה, דתיבות אלו הוסיף מש'ה מדעתו ולא נכתב כלל בב"י ולא בכנה"ג, דשם מיירי רק גבי האל הקדוש ופשוט.
ואחר שבאנו לזה, יש להעיר נמי במ"ש ביביע אומר (אות יג) ליישב את קושיית הכנה"ג על פסק מרן דלא חש לסב"ל, דכתבו האחרונים דהוא משום דהוא נקיט כג' עמודי הוראה (וכ"ה גם במהדו"ח גליונות סי' ט אות ב הערה 4), והוא צ"ב כאמור, דמרן גופיה לא נקט כך בדעת הרי"ף הרא"ש והרמב"ם. ואכן, כל האחרונים שציין שם דיברו גבי קו' הכנה"ג האמתית, היינו גבי האל הקדוש ולא גבי אוהב צו"מ[8].
♦
דעת מרן
בדעת מרן השו"ע הדבר ברור ופשוט דדעתו שחוזר, כמבואר לעיל, ומ"ש הכנה"ג לדחוק בזה כבר דחאוהו האחרונים, מה גם שהוא גופיה מסכים שאין זה פשט דברי מרן.אלא שבאחרונים נמצאו שיטות שונות בזה: רוב הפוסקים אכן נקטו כדעת מרן דחוזר, וכבר אסף איש טהור דבריהם בשו"ת יבי"א (שם, אות יד[9]), אלא כנגד זה נצבו הכנה"ג הנ"ל ואתו עמו כמה אחרונים דפליגי, וזכרם ג"כ ביבי"א שם, אלא שעליהם יש להוסיף את דעת הגו"ר בס' גן המלך (סי' קנ), המנחת אהרן פארדו (כלל טז סוף אות כח), השולחן גבוה (תקפב סק"ג), הבא"ח (פר' נצבים אות יט), והכה"ח (קיח סק"א) והמים חיים משאש (סי' שז) שכתבו דחוזר, ולא נזכרו ביבי"א בסיכום הנ"ל (אלא שהזכיר את רובם בדוכתי אחריני בתשובה זו, וגם יש מהם מן האחרונים ממש).
♦
בדין סב"ל נגד מרן
מעתה יש לנו לברר בדין סב"ל נגד מרן, דהיא טענת הרב בא"ח (נצבים יט), דע"כ כתב שאינו חוזר וציין לספרו מקבציאל. וביבי"א האריך בסברא זו, ועיקר טענתו דא"כ אמאי בהאל הקדוש חוזר ולא אמרינן סב"ל נגד מרן (דהאיכא דעת הראבי"ה ועוד דאינו חוזר בדיעבד), ומה יתן ומה יוסיף הכא סברת תר"י.ובסו"ד (אות יד) נראה שתפס לפרש דעת הרב בא"ח דיש חילוק בברכות בין ספק אחד נגד מרן דפסקינן כוותיה (והיינו בהאל הקדוש) לבין ס"ס נגד מרן (באומר מלך אוצ"מ) דאמרינן סב"ל. אלא שטען ע"ז שם דאף דין סב"ל נגד מרן אינו מוסכם כ"כ, והרוצה לעשות כמרן הרשות בידו, והכא הכי עדיף טפי שיצא יד"ח תפלה לכו"ע.
ובאמת יש להוסיף, דשורש חילוק זה שביאר הרב יביע אומר בד' הבא"ח, כבר מצינו דוגמתו להכה"ח (תקפב סק"ו) בענין מי שנסתפק בר"ה אם סיים המלך הקדוש או שאמר כהרגל לשונו, וכתב שם דהא איכא כמה פוסקים (הראבי"ה האגור הראב"ד ועוד) דסברי דמעיקר הדין אם אמר האל הקדוש א"צ לחזור, והגם שאין המנהג כן, מ"מ היכא דאיכא עוד ספק י"ל דא"צ לחזור משום ספק ברכות. והוא ממש כדברינו, דאף בסב"ל יש חילוק בין ספק אחד לשנים. וא"כ י"ל דהכה"ח אזיל בזה לשיטתו כאן שפסק דאין חוזר בזכר מלך. אלא שאין זה הכרח כ"כ, משום דהתם הוא ספק במציאות ושפיר מוסיף על ספק הא', משא"כ הכא שהוא ספק מצד שיטה החולקת, ויל"ע.
♦
סב"ל בתפילה
נדון נוסף עולה ונראה בנדוננו (אשר בו האריך ביבי"א בסי' ט, י) בענין ספק ברכות לבטלה בתפלה, אם אף בספק בתפלה אמרי' סב"ל ולא יחזור ויתפלל או לאו, והיינו משום דהסברא אומרת דבתפלה אם נאמר סב"ל נמצא שכל תפלתו היתה לבטלה לצד שצריך לחזור, ולא ארווחנא מידי. ושורש הדברים הוא בירושלמי ברכות (פ"ה ה"ג): "טעה בתפלה ואינו יודע היכן טעה חוזר למקום הברור לו. ופירש הפני משה למקום שיודע בודאי שאמר לאותה הברכה ומשם ואילך יתחיל". ע"כ. ומפורש דל"א סב"ל, אלא אם לא ברור לו על איזה ברכה אם אמרה חוזר עליה מספק. וכ"מ בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ד). אמנם, יש שפי' (תוספות ירושלים דף ה סע"ב משם מפרש אחד) שחוזר למקום שברור לו שלא אמר, דאכן אמרינן סב"ל גם בתפלה, אבל בשאר אחרונים לא נקטו כן. ובגוף הסברא פירש ביבי"א (סי' ט אות ב), משום שאם ימשיך מן המקום הברור לו שלא אמרו עדיין, מכח הספק, עדיין לא ניצל מחשש ברכות לבטלה, שהרי יתכן שעוד לא אמר את הברכות המסופקות, ונמצא שבזה הוא מדלג אותם וכל שדילג איזה ברכה מן התפלה לא יצא יד"ח, וא"כ אין לנו לומר סב"ל דאדרבה זיל לאידך גיסא שנכשל בברכות לבטלה הן במה שיברך מכאן ואילך והן במה שכבר בירך. ולכך כאן אין שייך כללא דסב"ל ובר מן דין דאף תפלתו לא עלתה לו כיון שדילג ממנה ברכה ולכך מחוייב לחזור. עכתו"ד[10]. ומזה למד (בסי' י) לנדוננו דאין ליכנס לידי ספק ברכות לבטלה בקום ועשה ועליו לחזור לברכת השיבה. ע"כ.♦
אם הכא שאני מכל סב"ל בתפילה
אלא שיש להעיר בזה[11], דדברי הירושלמי אינם ברורים לדינא. חדא, דהירושלמי גופיה סותר משנתו במס' תענית (פ"ק), גבי התפלל ואינו יודע מה הזכיר (טל או מטר) חזקה מה שהוא למוד הוא מזכיר, ומשמע דרק מחמת כן חוזר ולא מחמת ספק. ומבואר דבספק אית לן כללא דסב"ל אף בתפילה (אלא דבאחרונים כתבו ליישב זאת). ותו, דיש החולקים עליו לדינא וכמבואר בפשיטות בתוס' ברכות (לד.) וברא"ש שם. וכן מבואר מדברי הרשב"א בתשובה סי' לה (לענין מי שתיקן טעותו תוכ"ד והביאו הד"מ כאן) וכן פסק בחיי אדם (כלל כד אות כא), ובפקודת אלעזר (סי' קיט) ובשו"ת חיים לעולם (סי' א). וכבר כתב הגאון בעל פתח הדביר (סי' צד, ט בהשמטות) דזה הדבר שנוי במחלוקת.כמו כן, יש לציין ולצרף בהא את דעת המג"א (תקצג סק"ב) דברכות התפלה לא מעכבו אהדדי ואם יודע רק ברכה אחת יאמרנה ואין בזה ברכות לבטלה, וכ"ד ס' הבתים (עמ' נח). וכמה אחרונים החרו החזיקו אחריו, כמו שציין ביבי"א בגליונות ומילואים (סי' ט הערה 5).
אלא שבאמת בר מן כל דין, יש מן האחרונים שכתבו דאף לדברי הירושלמי הנ"ל הכא שאני ואמרינן סב"ל, ומשום דיש לחלק בין ספק דדינא לספק, דדוקא בספק במציאות, שאינו יודע איזו ברכה אמר, בהא אמרי' דיחזור אבל בספיקא דדינא כי האי אזלינן לקולא [תולדות זאב פראנק (דף נג ע"א). וכ"כ הגרב"צ בשו"ת אור לציון ח"א (סי' ז עמ' לב[12]], ובח"ד (עמ' עב). והיינו משום דבפלוגתא דרבוותא יש לו על מי שיסמוך, ודעביד כמר עביד, ול"ח ברכה לבטלה, משא"כ בספק במציאות או בבעיא דלא איפשטא (ועדיין צ"ע מסברא). ושו"מ להרב יבי"א עצמו בגליונות ומילואים (סי' ט הערה 3) שהזכיר חילוק זה לתרץ ההיא דנזכר תוכ"ד דאינו חוזר, ופסקינן סב"ל בתפלה, ע"ש[13].
ובאמת נלע"ד דיש להוכיח ולהביא סמוכין דקשוט דהכא שאני מסתם סב"ל בתפילה, שהרי הבא"ח גופיה (משפטים אות כ) פסק לדברי הירושלמי דברכות הנ"ל במי שנתבלבל בתפלתו, והיאך א"כ כתב כאן דחיישינן לסב"ל. ומזה יש ללמוד דחילוקא איכא וכאמור.
וע"ד זה יש ללמוד כבר מן הראשונים רבנן קמאי, שהרי הרשב"א גם הוא העתיק את דברי הירושלמי בחידושיו לברכות (טז.), ואילו בתשובתו הנז' (ח"א סי' לה) נראה בפשיטות דאמרי סב"ל אף בתפלה ושב ואל תעשה עדיף. אמנם, כבר השיב ע"ז (הגם שלא עמד בעצם הסתירה) רבנו היבי"א (סי' י אות ז), דשאני התם שהיה קשה לרשב"א להכריע נגד ד' הגאונים, שכל דבריהם דברי קבלה. ע"כ. ויל"ע בזה, ובפרט שמן הרמ"א בד"מ מוכח שלא הבין כך בדעת הרשב"א (וביבי"א גופיה בלשון "אין הכרח כל כך" הוציאה, ודוק).
אלא דשוב בינותי דעיקר הוכחת היבי"א בחדושיו מדברי הירושלמי צ"ב, כי שם העתיק רק את הירושלמי פ"ב דברכות נתפלל ומצא עצמו בשומע תפילה חזקה כיון. ומינה יליף דבאינו יודע היכן טעה חוזר למקום שבוודאי אמר. ובאמת שלכאו' אין מכאן כל הכרע, דדילמא חוזר רק למקום שבודאי לא אמר. ועיקר דברי הירושלמי דל"א סב"ל בתפלה אינו משם אלא מדבריו בפ"ה (הלכה ג) בטעה בתפלה ואינו יודע היכן טעה חוזר למקום הברור לו, וכפי' רוב המפרשים שם, וכמו שכ' לעיל. והנה, אף שביבי"א בריש סי' ט פתח בהוכחה מירושלמי פ"ב (מצא עצמו בשומע תפלה), ורק בהערה ציין לאידך ירושלמי (וכ"ה בשו"ת יחו"ד), מ"מ בספרו חזו"ע (עמ' קצה) נקט איפכא ופתח בירושלמי דפ"ה. ואכן רוב ככל האחרונים שדנו בזה הוכיחו דין זה מהירושלמי דפ"ה, שהוא היותר מפורש ומבואר. ומעתה נראה, שאין להוכיח מדברי הרשב"א שהעתיק רק את הירושלמי דפ"ב דס"ל דאין סב"ל בתפלה, וא"כ הרי יש ללמוד מדבריו בתשובה דאמרי' סב"ל אף בתפלה.
♦
מנהג האשכנזים בדין זה
אסיפא דמילתא אמינא חדא מילתא, באשר ראיתי דבר חידוש לרבנו הגרע"י זצלל"ה בספרו הליכות עולם (ח"ב עמ' רנ) וכה כתב: "ומנהג האשכנזים בחוץ לארץ שמי שטעה ואמר מלך אוהב צדקה ומשפט במקום המלך המשפט אינו חוזר". ע"כ (ונמשך אח"ז גם בילקו"י, מהדו"ח עמ' תעט). ודבריו שגבו ממני, דאטו רק בחו"ל נוהגים כן, הא ודאי גם בארה"ק הכי נהגי אינהו ויוצאים ביד רמ"א ושאר אחרונים רבים דפסקי כוותיה, ופשוט. שו"ר שציין המקור לזה משו"ת באר משה ח"ז (דף שיג ע"ב) שכתב דאפי' האשכנזים תושבי א"י חייבים לנהוג בזה כדעת מרן דהוא מרא דאתרא הכא, ורק בחו"ל ינהגו כהרמ"א. ע"כ. אלא שבאמת אין מזה ראיה, כי רק כתב דצריכים למיעבד הכי ולא שכן נוהגים באמת. ויתירה מזו, בעיקר דבריו קשיא לי טובא, היכן מצינו דוגמתו, והלא במקומות רבים נח' מרן ורמ"א ולא שמענו מעולם מי שיאמר דבא"י ינהגו אף האשכנזים כהשו"ע ומה יום מיומיים, וצ"ע (וממוצא דבר, גם במ"ש בהליכו"ע, דראוי שאף האשכנזים בא"י ינהגו כן להתנות על התפלה לחובה או לנדבה, הוא חידוש, שעליהם לפסוק או עכ"פ לחוש בכאן לדעת מרן, והרבה יש להבין). ובאמת שבשו"ת יבי"א הנז' (אות יד ועוד) מבואר בפשיטות בכמה דוכתי שמנהג האשכנזים שלא לחזור, וכ"ה גם ביחו"ד שם. גם בחזו"ע לא הזכיר כלום ממנהג האשכנזים בדין זה.♦
מסקנה
סוף דבר העולה מכל זה נראה, דאם כבר סיים תפלתו ונזכר שלא אמר המלך המשפט יחזר שנית להתפלל בתנאי, אם לחובה או לנדבה, אך בנזכר באמצע תפלתו נחלקו בו האחרונים: דעת הכנה"ג, הבא"ח ודעמייהו דאינו חוזר, ואילו לרוב הפוסקים צריך לחזור, כדעת מרן. והגם שהדעת נוטה בזה כדעת רוב הפוסקים, מ"מ יש מקום לכל אחת מן השיטות כפי שנתבאר. וכ"ז לבני ספרד, אמנם בני אשכנז נוהגים בזה כדעת הרמ"א שלא לחזור כלל.♦ ♦ ♦