מח"ס מי אהרן וברכת רחל
בגדר דין ריצוי בעבירות שבין אדם לחברו
מתני' יומא פ"ה: "עבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו. דרש ר"א בן עזריה מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו עבירות שב"א למקום יוה"כ מכפר עבירות שב"א לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו".ומבואר דגבי עבירות שב"א לחבירו יש דין נוסף חוץ ממעשה התשובה, והוא ענין הריצוי. ובגדר דין ריצוי זה היה נראה לומר דגבי עבירות שב"א למקום כיון שנעשה מעשה העבירה שוב ל"ש לעוקרו, אלא דבזה נתחדש חידוש התשובה דמהני זה שעתה עושה תשובה, אע"פ דע"י זה לא נעקר מעשהו הראשון, אבל עבירות שב"א לחבירו, דיסוד החטא הוא הקפדת חבירו, א"כ כשמרצהו ושוב אינו מקפיד נעקרה סיבת החטא, דמעשה לחבירו שאין בזה פגיעה והקפדה מצד חבירו אין זה מעשה חטא (בחלק הבין אדם לחבירו עכ"פ).
וביתר ביאור, עפ"י דברי הגרי"ס (יעוי' בס' אור ישראל עמ' נ"ח) דכתב אהא דאמרינן בכמה מקומות בש"ס ענין אין לו עליו אלא תרעומת, כמו בב"מ בריש פ' השוכר את האומנין, גבי הטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומת, (וכן בדף ע"ח. ובדף נ"ב.). ולכאורה תמוה, מה צריך להזכיר כלל מענין תרעומות, הו"ל לומר רק כי אין לו עליו תביעת ממון, כי תרעומות בוודאי יהיה לו מעצמו.
ותי' וז"ל: "אולם ביאור הדבר הוא כי ענין תרעומות הוא קפידא וטינא בלב, והנה עבירות שבין אדם לחבירו אם יחטא איש לאיש אפילו לא הקניטו אלא בדברים צריך לרצותו ולפייסו, וכמבואר בגמ' יומא פ"ז. וכ"ז שלא פייסו הנה עפ"י דין רשאי להיות לו עליו תרעומות וקפידא, רק אם חבירו פייסו, לא יהא המוחל אכזרי מלמחול, וכן אם יחטא איש לחבירו בדברים שבממון ע"י גרמא אף כי גרמא בנזיקין פטור ואין לו עליו תביעת ממון, מ"מ רשאי להיות לו עליו תרעומות, אולם שיהיה לאדם על חבירו תרעומות וקפידא על חנם הוא עון גדול מאוד. ועכ"פ כמו שתביעת ממון הוא דין אם עפ"י משפטי התורה חייב לשלם, כמו"כ תביעת תרעומות ג"כ הוא דין אם רשאי להיות לו עליו תרעומות עפ"י דין, והוא שאמרו חז"ל אין לו אלא תרעומות היינו כי אין לו עליו תביעת ממון אבל רשאי להיות לו עליו תרעומות.
והנה כמו בתביעת ממון אם יהיה לו לאדם חוב ממון אצל חבירו וימחול לו החוב הנה מהילה א"צ קנין, ואם יתחרט אח"כ ויתבע ממנו את חובו הרי הוא גזל גמור מאחר שכבר מחל לו אין את החוב, כמו"כ אם יהיה לו על חבירו תביעה מאיזה חטא שחטא חבירו כנגדו אשר עפ"י דין רשאי להיות לו עליו תרעומות וקפידא, אכן אם חבירו פייסו ומחל לו, הנה אם בכ"ז יהיה לו על חבירו קפידא וטינא בלב הוא עוון פלילי שהוא תובע מחבירו מה שכבר מחל לו." עכת"ד.
ומתבאר בדבריו דבמקניט את חבירו וכדו' יש לו עליו תביעה של תרעומת, וגדר המחילה זה סילוק חוב זה שחייב לו, ואילו בדבר שאין לו עליו זכות תרעומות אין כאן תביעה של חבירו, וא"כ אחר מחילתו אין כלל חטא מצד השני. ומתבאר בזה דין הריצוי, דענין הריצוי הוא לסלק את תביעת חבירו, דכיון שמתרצה לו הוי כמחל על חובו, דתו ליכא תביעה כלל.
ולפי"ז יסוד הדין הוא התרצות השני, דע"י מחילתו אין לו זכות תביעה ותרעומת.
♦
א. ב.
אולם יש להוכיח מכמה דוכתי שיסוד דין הריצוי אין ענינו התרצות השני וממילא נעקר חוב ותביעת חבירו. דהנה אמרינן בגמ' פ"ז. אמר רב חסדא וצריך לפייסו בשלש שורות של שלשה בנ"א, שנא' ישור על אנשים ויאמר וגו'. ומבואר דילפינן מקרא צורת וסדר הריצוי דצריך להיות בפני ג' שורות של ג' בנ"א. ולכאורה אם יסוד הריצוי ענינו הוא התרצות השני, א"כ מה נפק"מ באיזה דרך נתרצה השני, הא כיון שנתרצה תו ליכא סיבה לחטא. ומזה דמצאנו תנאים בגוף מעשה הריצוי מבואר דיש דין בעצם מעשה הריצוי, ואין זה רק היכי תימצי לתוצאה של התרצות השני.וכן מבואר בהמשך דברי הגמ' - אמר ר"י בר חנינא כל המבקש מטו מחבירו אל יבקש ממנו יותר מג"פ שנא' אנא שא נא ועתה שא נא. ופסק השו"ע תר"ו ס"א שאם אינו מתפייס בג"פ אינו זקוק לו. ובפשטות אם ביקש ג"פ ולא מחל אפ"ה נמחל לו, דאל"כ למה לא יבקש אפי' אלף פעמים. ולכאורה אם כל יסוד הדין הוא התרצות השני מה בכך שהוא ביקש ג' פעמים, והלא כיון דלא נתרצה לא נעקרה סיבת החטא? ואולי אפ"ל דאחר שביקש ג"פ והיה צריך השני למחול, וכמש"כ ברמ"א דלא יהיה אכזרי למחול, ואפ"ה הוא עדיין מקפיד, אפשר דקפידא כה"ג אין זו סיבה לחטא, כיון שאין לו זכות להקפיד באופן זה. ויעוי' בלשון הרמב"ם פ"ב מהל' תשובה ה"ט לא רצה למחול מניחו והולך לו, וזה שלא מחל הוא החוטא [ועוד יתבאר בהמשך].
אולם בפר"ח מבואר להדיא דאין זה מצד התרצות השני, דכתב הפר"ח לחלוק עמש"כ המג"א והגר"א דאם חפץ לפייסו לפנים משורת הדין שפיר דמי, וכתב הפר"ח ודבר ברור הוא דכיון שיותר מג' פעמים אינו זקוק עוד לפייסו, שיוה"כ מכפר, והיינו דתנן עבירות שב"א לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו, דאלמא כל שמרצה אע"פ שהוא לא נתרצה יוה"כ מכפר, דאל"כ עד שנתרצה חבירו מבעי ליה. עכ"ל. ומבואר בדבריו דדייק ממתני' דאין יסוד הדין התרצות חבירו אלא מעשה ריצוי דידיה.
עוד יש לדון מהמשך דברי הגמ', דאם מת מביא עשרה בנ"א ומעמידן על קברו ואומר חטאתי לה' אלוקי ישראל ולפלוני שחבלתי בו, והכא וודאי ל"ש ענין התרצות להוריד סיבת החטא. והדברים מבוארים יותר מהא דאמרינן התם דר"ז כי הוה ליה מילתא בהדי איניש הוה חליף ותני לקמיה וממציא ליה כי היכי דניתי וניפוק ליה מדעתיה. וכן מבואר התם במעשה דרב עם ההוא טבחא, שרב המציא את עצמו לפניו. ופירש"י ממציא נפשיה לפני מי שחטא לו אולי יבקש ממנו מחילה. וצ"ב דמה היה צריך להמציא עצמו קמיה, דכיון דיסוד הריצוי זה היכ"ת להתרצות השני, א"כ הכא שמתרצה מה ענין יש בהמצאה זו.
והמבואר מכל זה, דדין ריצוי חבירו אינו רק היכ"ת להתרצות השני דבזה עוקר סיבת החטא, אלא דיש ענין ודין בעצם מעשה הריצוי, דזהו חלק ממעשה התשובה, דכמו בעבירות של בין אדם למקום יש צורה ואופן של מעשה התשובה, כמו חרטה וידוי וכו', נתחדש שבעבירות שבין אדם לחבירו יש עוד פרט במעשה התשובה, והוא מעשה ריצוי חבירו. ולכן באמת יש דינים והלכות בצורת מעשה הריצוי, שלש שורות של שלשה בנ"א, ולכך שייך גם במת ענין מעשה ריצוי, דזהו צורת מעשה התשובה בעבירות שב"א לחבירו.
וזה הביאור במה דר"ז הוה ממציא עצמו כי הוה ליה מילתא בהדי איניש, דזה דר"ז מחל לו ונתרצה לא סגי, דלכפרתו צריך לרצות את ר"ז, ולכך הוי ממציא עצמו שיבקש ממנו מחילה וירצהו ויתכפר לו. וזהו ענין אל יבקש ממנו יותר מג"פ, דכיון דאין ענין הריצוי התרצות השני, אלא דעצם מעשה הריצוי הוא מחלקי התשובה, בזה יש תנאי, דמצד מעשה התשובה אין מחויב יותר מג"פ, ואפשר דבזה נמחל לו, דמצדו תשובתו שלמה אף בלא נתרצה השני. וזה מש"כ הפר"ח לדייק ממתני' דלא אמרינן עד שיתרצה חבירו אלא עד שירצה את חבירו, וכמו שנתבאר דיסוד הדין הוא עצם מעשה הריצוי.
וברמב"ם (פ"ב מהל' תשובה ה"ט) כתב, אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים צריך לפייסו ולפגע בו עד שימחול לו, לא רצה חבירו למחול לו מביא לו שורה שלשה בנ"א מריעיו, ופוגעין בו ומבקשים ממנו, לא נתרצה להן מביא לו שניה ושלישית, לא רצה מניחו והולך לו וזה שלא מחל הוא החוטא.
ומבואר דס"ל להרמב"ם דדינא דר"ח שצריך שלש שורות זה דווקא בלא מחל לו. ולהנ"ל מתבאר היטב, דבאופן שמחל לו א"כ הפקיע את סיבת החטא וא"צ לתשובה כלל מצד חלק הבין אדם לחבירו עכ"פ, ודווקא אם לא מחל לו, שם הריצוי הוא מדין מעשה תשובה, ובזה יש דין של ג"פ שזהו חיובו מצד מעשה התשובה.
♦
והנה, דין ריצוי בב"א לחבירו מבואר בתרי דוכתי, במתני' דיומא דעבירות שב"א לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו, ויליף ר"א בן עזריה מקרא דמכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, ומתני' ב"ק צ"ב גבי חובל בחבירו, דתנן אע"פ שהוא נותן לו אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו, שנא' ועתה השב אשת וגו', ומנין שאם לא מחל לו שהוא אכזרי שנא' ויתפלל אברהם וגו'. וצ"ב מה הם ב' דיני ריצוי אלה דילפינן מב' קראי, מלפני ה' תטהרו ומקרא דויתפלל אברהם.
גם יש לעי' בשינוי הלשון בין ב' דינים אלו: א. דבמתני' יומא אמרינן עד שירצה את חבירו, ובמתני' התם עד שיבקש ממנו. ב. הכא הוזכר ענין יוה"כ והתם לא הוזכר כלל ענין יוה"כ לכפרה. ג. התם הוזכר במתני' ענין ולא יהיה המוחל אכזרי והכא לא הוזכר ענין זה.
וכן צ"ב שינויי הלשונות בדברי הרמב"ם, דגבי חובל כתב פ"ה מחובל ומזיק ה"ט עד שיבקש ממנו וימחול לו, משא"כ בהל' תשובה לא כתב וימחול. וכן בהל' חובל לא הזכיר את דין ג' שורות, משא"כ בהל' תשובה כתב את דין ג' שורות.
♦
ג. ד.
והנראה בזה, דדין הריצוי דמתני' ב"ק ודין ריצוי דמתני' יומא הם ב' דינים נפרדים, וכמו דחזינן שנלמדים הם מב' קראי. ובאמת בריצוי חבירו יש ב' דינים, האחד להוריד ולהסיר קפידת חבירו, וכמו שביארנו לעיל עפ"י דברי הגרי"ס לבטל את זכות תביעתו של חבירו, והשני דין מעשה תשובה על גוף מעשה החטא שחטא לחבירו, ואף אם מחל לו חבירו וכבר אין לו זכות תביעה אולם עדיין מחויב הוא במעשה תשובה מצד עצם מעשה החטא.ונראה דמתני' דבב"ק איירי בדין הריצוי שהוא להסיר קפידת חבירו וזכות תביעתו, ומתני' דיומא איירי מדין מעשה התשובה על עצם מעשה העבירה. דבב"ק איירי בדין תשלומין דגזילה וחבלה וכו', ובזה אמרינן דיש עוד ענין חוב חוץ מדמי החבלה, והוא ענין זכות הקפידא והתרעומת שביארנו לעיל, ולזה צריך לבקשת מחילה, משא"כ ביומא, דכל הנידון הוא עניני התשובה, שם נידון הריצוי הוא מצד מעשה התשובה.
ובזה יתיישבו כל שינויי לשונות הגמ' והרמב"ם הנ"ל, דמתני' יומא, דזהו מדין מעשה תשובה, כתוב ירצה, והיינו מעשה ריצוי, וכמו שדקדק הפר"ח, דלא תנן עד שיתרצה חבירו, כיון דמתני' איירי מדין מעשה תשובה ובזה אין ענינו התרצות השני אלא מעשה ריצוי דידיה. משא"כ מתני' דבב"ק, דאיירי בדין הסרת קפידת חבירו וביטול זכות תביעתו, לכך נקט התנא לשון יבקש ממנו, והיינו דלא סגי במעשה ריצוי אלא צריך לבקש את מחילת השני.
ולכך דווקא בדין ריצוי דיומא הוזכר ענין יוה"כ ולא במתני' דבב"ק, דמתני' ב"ק איירי מדין תביעת חבירו, שכמו שיש לו זכות תביעת דמי חבלה כך יש לו זכות תרעומת, ובזה חיוב התשלומין שלו, דכמו שמשלם את דמי החבלה הוא גם מחויב להסיר את תביעתו ע"י מחילת השני, ואין כאן ענין כפרה, ואין זה שייך לדין יוה"כ. משא"כ מתני' דיומא, דאיירי מדיני התשובה דיש פרט במעשה התשובה והוא מעשה ריצוי, לכך הוזכר שם ענין יוה"כ, דגם זה חלק מענין כפרת התשובה, דהריצוי הוא תנאי לכפרת יוה"כ דאין יוה"כ מכפר בלי חלק התשובה של מעשה ריצוי.
♦
וביותר אפ"ל, דהנה הברכי יוסף (או"ח סי' תר"ו) כתב בשם הפר"ח דדין ריצוי מעכב גם בחלק הב"א למקום, והיינו דכל זמן שלא ריצהו גם חלק הב"א למקום לא נמחל, יעוי"ש. וא"כ זה מה דאמרינן במתני' אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו, דהיינו דאין יוה"כ מכפר על חלק הב"א למקום עד שירצה. ונראה דזה דווקא במקום שהריצוי הוא מדין מעשה התשובה, דבזה שייך לומר דמעכבין זה את זה, דתשובה על חלק הב"א לחבירו מעכבת את חלק הב"א למקום, דכ"ז שחסר בתשובה בחלק הב"א לחבירו גם מעכב בחלק הב"א למקום, כיון שאין כאן תשובה שלימה. משא"כ אם ההתרצות אין לה שייכות למעשה התשובה, אין סברא שזה יעכב את חלק התשובה של ב"א למקום.
וא"כ א"ש הא דהוזכר דאין יוה"כ מכפר דווקא במתני' דיומא ולא במתני' דבב"ק, דדוקא הכא מעכב את הכפרה, משא"כ בב"ק דאין הריצוי חלק ממעשה התשובה ואין שייכות בין הב"א לחבירו לב"א למקום. ובזה א"ש הא דמתני' בב"ק הוזכר עניין ולא יהיה המוחל אכזרי ובמתני' יומא לא הוזכר ענין זה. ולהאמור א"ש, דדוקא התם דאיירי מדין התרצות והתפייסות השני, בזה אמרינן דלא יהיה אכזרי למחול, משא"כ במתני' דיומא דלא איירי כלל בדין התרצות השני אלא בדין מעשה הריצוי דידיה, א"כ אין שייך כאן ענין זה כלל.
♦
ה. ו.
והדברים מדוקדקים ג"כ בדברי הרמב"ם, דבהל' חובל כתב ואסור לנחבל להיות אכזרי וכו', וכלל זה בחד הלכתא עם דין הריצוי, משא"כ בהל' תשובה כתב קודם את דין הריצוי ובהלכה נפרדת כתב אסור לאדם להיות אכזרי וכו' עיי"ש. ולהנ"ל הוא מבואר היטב, דדוקא גבי חובל דבעינן להתרצות השני, א"כ דין לא יהיה אכזרי שייך לגוף דין הריצוי, משא"כ בהל' תשובה, דכל מה דבעינן הוא מעשה ריצוי, ואין אנו צריכים להתרצות השני, א"כ דין לא יהיה אכזרי אינו ענין לעצם הדין ריצוי אלא דין בפ"ע.ובזה יתיישבו גם שינויי הלשונות בדברי הרמב"ם, דגבי חובל כתב' עד שיבקש ממנו וימחל לו משא"כ בהל' תשובה לא כתב וימחול לו. ולהנ"ל הוא מבואר היטב, דהכא ביומא אין הנדון כלל מחילת השני אלא מעשה ריצוי דידיה, לכך לא כתב וימחול לו, ודווקא התם בחובל, דאיירי בהתרצות השני, כתב וימחול לו. ובזה א"ש הא דבהל' חובל לא הזכיר כלל את דין ג' שורות משא"כ בהל' תשובה, דבהל' חובל אין ענין כלל בג' שורות, דהתם מעשה הריצוי הוא רק היכ"ת לתוצאה של ריצוי השני, ובזה אין נפק"מ איך מרצהו, דכל שנתרצה ש"ד, ואם לא נתרצה לא יועיל ג' שורות, אם לא שנאמר דאחר ג"פ אין לו זכות להקפיד, וכמש"כ לעיל. משא"כ הכא ביומא, דיסוד דין הריצוי הוא מעשה ריצוי דידיה, דכך היא צורת מעשה התשובה, בזה יש דין ג' פעמים, דמצד מעשה התשובה אין מחויב יותר מכך.
והנה, דין ריצוי במת שמביא י' על קברו [דמבואר דהוא ג"כ מדין ריצוי] הובא ברמב"ם בהל' תשובה אולם בהל' חובל לא הזכיר הרמב"ם דין זה. וצ"ב אמאי לא כתב הרמב"ם דבחבל ומת צריך להביא י' על קברו. ולהנ"ל א"ש, דבמת ל"ש ענין ריצוי להסיר קפידת חבירו אלא רק ריצוי מדין מעשה תשובה, ולכך הביא הרמב"ם את דין מת רק בהל' תשובה, דהתם מיירי מדין מעשה תשובה, משא"כ בהל' חובל, דאיירי מדין הסרת קפידת חבירו, ל"ש ענין ריצוי במת.
♦
והנה, כתב הרמב"ם בהל' תשובה פ"ב ה"ט: אבל עבירות שב"א לחבירו כגון החובל בחבירו או המקלל חבירו או גוזלו וכיוצא בהן, אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו, אע"פ שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו, אפי' לא הקניט חבירו אלא בדברים צריך לפייסו ולפגע בו עד שימחול לו וכו'.
וצ"ב מה הוא זה שכפל הרמב"ם דבריו, דכבר בתחילה כתב שאין נמחל עד שירצהו ומה הוצרך להוסיף "... אע"פ שהחזיר אינו נמחל עד שיבקש ממנו וכו' ולפגע בו עד שימחול".
ונראה דהרמב"ם כלל כאן את ב' הדינים של ריצוי, גם מתני' דבב"ק וגם מתני' דיומא, וזה שכתב בתחילה אינו נמחל עד שירצה, זהו דין ריצוי דיומא, דזהו דין מעשה ריצוי, ומה שכתב אח"כ שוב, דחייב לרצותו, זהו דין מתני' דבב"ק דיש דין בהתרצות השני, וזה שכ' הרמב"ם דחייב לפגע בו עד שימחול לו, דצריך את תוצאת המחילה של השני.
והדברים מבוארים בכס"מ, שציין מקור לדברי הרמב"ם בתחילת דבריו דצריך לרצותו כ' במשנה ביומא, והיינו דהתם מתבאר דין מעשה ריצוי, ועל המשך דברי הרמב"ם דצריך לבקש ממנו וכו', כתב משנה ב"ק סוף החובל צ"ב. וזה כמו שביארנו דב' המשניות הם ב' דינים נפרדים, ולכך גם הכא חילקם הרמב"ם, דיש דין מעשה ריצוי ויש דין גם בהתרצות.
♦
ז. ח.
ובגמ' אמר ר' יצחק כל המקניט את חבירו אפי' בדברים צריך' לפייסו שנא' בני אם ערבת לרעך וגו'. ומבואר דצריך חידוש מיוחד שגם במקניט בדברים צריך לפייסו וצריך פסוק מיוחד ללמוד דין זה. וצ"ב דמ"ש מכל עבירה שבין אדם לחבירו דאיכא דין פיוס. ויעוי' ברמב"ם פ"ב ה"ט ובשו"ע סי' תר"ו ס"א שכשכתבו את דין ריצוי הוסיפו אפילו לא הקניטו אלא בדברים צריך לפייסו [ויעוי' במ"ב דכ' דזה מצד לאו דהונאת דברים], וצ"ב מה החידוש שיש בלאו דלא תונו דין ריצוי, דמ"ש מכל איסורים שבין אדם לחבירו.ולהאמור אפ"ל, דהנה יש לדון במקניט חבירו אם יש לשני זכות תביעה עליו בזה, דאפשר דרק בחובל וכדו', שמחסר לחבירו ומזיקו בזה יש לו זכות תביעה, משא"כ להקניט חבירו, אף שיש איסור למקניט, אולם אין לשני זכות תביעה ע"ז, וא"כ דין ריצוי מצד ביטול תביעת חבירו ליכא בזה. וא"כ אפ"ל דהיה הו"א דגם דין ריצוי מצד מעשה תשובה ליכא בזה, דכל מה דיש דין מעשה תשובה מדין ב"א לחבירו זה דווקא בדבר שיש לחבירו זכות תביעה בזה, ובזה נתחדש דלא סגי בביטול תביעתו והקפדתו אלא שצריך גם לריצוי מדין מעשה תשובה, אבל בדבר שאין לחבירו זכות תביעה, אפשר דבזה לא נתחדש דין ריצוי כלל. ולכך חידש ר"י ויליף לה מקרא דגם בעבירה שאין לחבירו זכות תביעה יש עדיין חיוב ריצוי מדין מעשה תשובה, ולכך נתחדש דבר זה בסוגיא דיומא, דהתם מיירי בדין ריצוי שהוא מצד מעשה התשובה ולא מדין סילוק תביעת חבירו, דבאמת סוגיא דב"ק איירי רק בחובל וכדו' שיש תביעה לחבירו.
♦
אולם באמת אפ"ל באופן אחר קצת, דבאמת איכא ב' דינים בדין ריצוי, גם הסרת תביעת חבירו, וכמו כל השבת ממון וכדו' לחבירו, וגם דין מעשה תשובה, וכמש"נ לעיל, אלא שאין הבין אדם לחבירו מזקיק את ב' הדינים, דמצד הבין אדם לחבירו סגי בזה שסילק את תביעת חבירו. אלא שבכל בין אדם לחבירו יש גם את חלק הבין אדם למקום, והוא המצריך ריצוי מדין מעשה תשובה, דאף דבכל עבירות בין אדם למקום יש גדרי תשובה, כמו חרטה ווידוי, אולם בחלק הבין אדם למקום ששייך לבין אדם לחבירו, נתחדש דמגדרי מעשה התשובה הוא מעשה ריצוי. וא"כ הסוגיא בב"ק איירי בדין תשובה בחלק הבין אדם לחבירו, והסוגיא ביומא איירי בדין כפרת יוה"כ, דלזה צריך גם את מעשה הריצוי מדין תשובה על חלק הבין אדם למקום.
♦
ט. י.
והנה גבי מת אמרו בגמ' דמביא עשרה על קברו ואומר חטאתי לה' ולפלוני וכו', ונתבאר לעיל דלגבי מת ל"ש ענין הסרת תביעת חבירו אלא כל מה ששייך זהו דין ריצוי מצד מעשה תשובה. ולפי מש"כ לבאר השתא, דדין הריצוי מצד מעשה התשובה הוא מצד חלק הבין אדם למקום, א"כ צ"ל דבמת באמת אין כאן ריצוי מצד בין אדם לחבירו, אלא מצד בין אדם למקום, ומתבאר בזה מה שאומר חטאתי לה', דכיון דענין הריצוי במת הוא מצד חלק הבין אדם למקום, צריך לומר חטאתי לה'.ובזה יתבאר מה שחידש ר' יצחק דאפילו לא הקניטו אלא בדברים צריך לפייסו ויליף לה מקרא, והקשינו דמה חידוש הוא זה דמ"ש מכל עבירה שבין אדם לחבירו דאיכא דין ריצוי, אולם להמתבאר דהכא הסוגיא ביומא איירי בדין ריצוי מצד חלק הבין אדם למקום א"ש.
דהנה הפמ"ג סי' תר"ו ס"ק א' כתב וז"ל והנה עבירות שב"א לחבירו יש בו תרתי ב"א למקום ג"כ לא תגזול וכדומה, ואם הקניט בדברים או עני המהפך בחררה וכדו' צ"ע די"ל דלא הוי רק ב"א לחבירו, ונ"מ לענין לפרסם וכו'.
ומבואר בדבריו דיש צד לומר דבמקניט חבירו אין כלל חלק בין אדם למקום אלא רק בין אדם לחבירו, ושאני משאר עבירות שב"א לחבירו, כגון גזילה וחבלה דיש גם איסור מצד ב"א למקום. וא"כ א"ש הא דחידש ר"י הכא דאפי' בהקניט חבירו יש דין ריצוי והוצרך לפסוק מיוחד ע"ז, כיון דהכא איירי בדין תשובה מצד ב"א למקום, ובזה לולי קרא היה צד לומר דמקניט בדברים אין דין תשובה מצד ב"א למקום, וכמש"כ הפמ"ג, לכך צריכים אנו לחידושא דקרא דגם בכה"ג יש דין ריצוי.
♦ ♦ ♦