ישיבות צרור המור והדר להדר, חיפה
גילוי השם המפורש ביום הכיפורים [המשך]
עיון בענין יום הכיפורים והלוחות השניים,ומתוכו עיון בענין נדב ואביהוא, קרח ועדתו, עלי ובניו, ועזרא הסופר
מבוא
בחלקו הראשון של המאמר, שהתפרסם בירחון הקודם של האוצר, עסקנו בהבדל שבין גילוי השכינה שהיה במתן תורה, מדרגת לוחות הראשונים, לבין השכינה שבקה"ק, מדרגת הלוחות השניים (סעיפים א-ב). הסברנו את המיוחד שהיה ביוה"כ (סעיף ג), ואת ענין גילוי השם המפורש שהיה אז (סעיף ד). הסברנו לאור זאת במה חטאו נדב ואביהוא (סעיף ה), קרח ועדתו (סעיף ו), ובני עלי (סעיף ז).בחלק זה של המאמר נעמוד על סדר החגים בשנה לפי כל הנ"ל (סעיף ח), ונעמוד על עוד שני עניינים הקשורים לכך: מעמד הקהל (סעיף ט), ומעמד קבלת התורה בימי עזרא (סעיף י). נסיים בנספח (סעיף יא), שבו נביא מקור לאמירת שם המפורש ביוה"כ.
הרחבות למהלך הדברים הובאו בהערות שבתחתית העמוד (הממוספרות בספרות). בהערות הסופיות (שמובאות בסוף המאמר, וממוספרות באותיות) הובאו בעיקר מקורות או דיונים צדדים. מומלץ לקרוא אותם רק בקריאה השניה של המאמר.
תקציר עיקרי הדברים שהובאו בסעיפים הקודמים:
במעמד הגדול של מתן תורה זכו ישראל לגילוי שכינה שלא היה כדוגמתו, עד שגופם נתעלה ונתקדש, ומשום כך כולם היו ראויים לנבואה, והשראת השכינה היתה 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי'. זו מדרגת לוחות ראשונים, שבהן אף חומר הלוחות נוצר בידי הקב"ה ונתקדש.
אחר שחטאו ישראל בעגל, דהיינו חטא הגשמת ה' (עבודה זרה), נפלו ישראל ממעלתם. בעקבות תחנוניו של משרע"ה הקב"ה סלח לישראל, ולפיכך הם קיבלו שוב לוחות, אולם מדרגת הלוחות השניים נמוכה יותר: גוף הלוח נעשה בידי אדם, ולפיכך אין הוא קדוש כמו הכתב, והדבר מלמד על כך שגופם של ישראל אינו קדוש. כל ישראל לא זכו שוב לנבואה, והשכינה אינה שורה 'בכל המקום', אלא במשכן שנבנה בעקבות חטא העגל. הנבואה והלוחות מוסתרים בקה"ק, מקום אליו לא נכנסים. נראה שמשום כך ספר התורה שכתב משרע"ה הוסתר אף הוא בקה"ק.
הרי לנו שתי מדרגות של גילוי שכינה: מדרגת מתן תורה ולוחות ראשונים, שבה השכינה גלויה בכל מקום וזמן, וכל אדם ראוי לנבואה. לעומת זאת, במדרגת לוחות שניים השכינה נסתרת, והיא מתגלה רק במשכן, ורק לאנשי הקודש.
הסתרת השכינה אחר חטא העגל אינה מוחלטת, ויש יום אחד בשנה בה היא מתנוצצת אל מחוץ לקה"ק: ביוה"כ הכה"ג נכנס לקה"ק, כשליח של עמ"י. ישראל מתכנסים למקדש וצופים בעבודתו, ובעזרתו אף הם מתעלים, עד שגופם מתקדש והם אינם זקוקים למאכל ומשתה, ויצה"ר אינו שולט בהם, והם לבושים לבן כמלאכי השרת. לכן זוכים ישראל בכל יו"כ לראות את ספר התורה המונח בקה"ק, כאשר הכה"ג קורא מתוך ספר תורה זה. אין זו ממש מדרגת לוחות ראשונים, אלא רק התנוצצות שלה, ולכן ביוה"כ לא אוכלים [כפי שעושים בחג מתן תורה] אלא צמים.
בזה מתבאר מדוע הכה"ג מזכיר ביוה"כ את השם המפורש: במתן תורה התגלה שם המפורש, דהיינו שה' התגלה בעולם באופן שהתברר שאין עוד מלבדו. בחטא העגל ייחסו ישראל כוח למי שהוא חוץ לה', ולכן נתכסה אז שם המפורש, וחזר ההעלם לעולם, ולכן השם המפורש הוסתר בקה"ק (ב"ב יד, ע"ב). רק הכהנים, משרתי המקדש המופרשים מהעוה"ז, הם שרשאים לומר את השם המפורש כשהם נושאים כפיהם במקדש. אולם, ביוה"כ מתנוצצת הארת קה"ק, כאמור לעיל, ולכן אז ראוי להתגלות שם המפורש המוסתר.
ביארנו שנדב ואביהוא נשרפו, משום שגילוי השכינה הגדול במתן תורה היה "מתוך האש", ואחר חטא העגל נסתתרה אש זו בתוך קה"ק, ולכן הנכנס לקה"ק ללא רשות נשרף מאש זו, והמביט בשכינה עיניו כהות כמי שמסתכל באש.
ביארנו שחטא קרח ועדתו, שנכנסו לקה"ק ללא רשות, נבע מרצונם להישאר במדרגת מתן תורה גם אחרי חטא העגל. הסברנו לפי כל הנ"ל את חטא בני עלי, שהוציאו את הארון מקה"ק, וביארנו שחטאם זה תוקן לחלוטין רק כאשר דוד המלך החזיר את הארון לירושלים.
עד כאן תקציר עיקרי סעיפים א-ז. במאמר המלא שם נתבארו עוד דברים, וכאן הבאנו בקיצור רק את הנצרך עבור חלק זה של המאמר.
♦
ח. סדר החגים בשנה
לעיל עמדנו על שני שלבים בגילוי השכינה: השלב הראשון היה במתן תורה, אז נתגלו הלוחות הראשונים והגוף התעלה והתקדש. כל עמ"י זכו אז לגילוי שכינה מתוך האש, גילוי שם המפורש. השלב השני התרחש לאחר חטא העגל, ובו הוסתרו הלוחות בתוך קה"ק. ישראל הוזהרו אז שלא להיכנס לקה"ק, שהרי הזר הקרב ימות וישרף מהאש הגדולה הנמצאת בקה"ק, אש השכינה. שם המפורש נסתר מעתה, ואין להזכירו ככתבו. מעתה יש מדרגות ביכולת להיכנס אל הקודש: רק הכה"ג יכול להזכיר את השם המפורש ולהיכנס לקה"ק, ובתנאי שיכנס לאחר הכנה ראויה, לאחר עשרת ימי תשובה. נראה לענ"ד שסדר החגים במהלך השנה מבוסס על שני השלבים הללו, כפי שנבאר כעת.מצאנו ששני ראשים יש לשנה. בפסוקי התורה נזכר בבירור שהחודש הראשון הוא חודש ניסן, אך במשנה נזכר שבא' תשרי מתחילה שנה חדשה למלכי אומות העולם, והוא יום הדין לכל באי העולם. שני ראשי השנה הללו ניכרים גם מצד מזג האויר ועונות השנה: מניסן ועד לסוף הקיץ שולטת החמה, ומתשרי ועד סוף החורף השמש נסתרת. כבר למדנו לעיל שבמעמד מתן תורה שלטה האש, דהיינו גילוי השכינה הנורא, ולעומת זה אחר חטא העגל, ביו"כ, הוסתרו הלוחות השכינה והאש בקה"ק. לפיכך נראה שחודשי הקיץ, ימי השמש והאש, מתאימים למדרגת מתן תורה ולוחות ראשונים, וחודשי החורף, בהם נסתרת אש השמש, מתאימים למדרגת יו"כ ולוחות שניים[2].
בחורף נסתר אור השכינה, ולכן אין בו חגים מהתורה. העלמת האור האלוקי נותנת מקום לאנושות לחדש בתורה, ולהבליט את כוחותיה, ע"י חידושי התושב"ע[3]. לכן המועדים שנחגגים בחורף, חנוכה ופורים, תוקנו ע"י חכמים, ולכן ראש השנה שבתחילת החורף, בתשרי, נזכר רק בדברי חכמים ולא בתורה.
האירועים הקשורים ללוחות הראשונים התרחשו בקיץ, שהרי תהליך יציאת מצרים מתחיל בניסן וממשיך במעמד מתן תורה שהיה בסיון. לעומת זאת, האירועים הקשורים ללוחות השניים התרחשו בחורף, שהרי מתן לוחות שניים היה בחודש תשרי, ביוה"כ, ובניית המשכן התחילה למחרת יוה"כ והסתיימה בחנוכה (חגה של תושבע"פ, השייכת ללוחות השניים[4]).
המתבונן בעניינו של חודש ניסן יראה כי הוא אכן מתאים למדרגת הלוחות הראשונים: שמו של החודש, 'ניסן', הוא מלשון 'נס', דהיינו הופעת שכינה בגלוי בעוה"ז. הנס מבטל את ההעלם שקיים בעוה"ז, ומנפץ את הפער שבין העוה"ז לעוה"ב. בניסן יצאו ישראל ממצרים למרות שהם היו שקועים במ"ט שערי טומאה. הרי שהיה כאן גילוי שכינה שלא לפי הסדר הרגיל, וללא הדרגה, גילוי שכינה שמעבר לכל מדרגה - "אני ולא מלאך".
לעומת זאת, חודש תשרי מתאים למדרגת הלוחות השניים: התגלות השכינה בתשרי היא לפי עמלו הרוחני של האדם, לפי מדרגתו: ככל שהוא ישוב בתשובה כך יזכה יותר לקרבת ה'. עיקרו אינו הנס, פעולת השי"ת, אלא עיקרו מצוי בפעולת האדם, המתאמץ ומתקן את מעשיו.
בתשרי מתחילים ימי הגשם, שירידתו תלויה בהתנהגותם של ישראל "אם שמע תשמעו אל מצוותי... ונתתי מטר ארצכם בעתו" (דברים יא, ד). בניסן מתחילים ימי הקיץ, בהם יורד הטל לבדו. ירידת הטל היא קבועה, ואין היא תלויה במעשי האדם (תענית ג, ע"א).
חז"ל נחלקו מתי יגאלו ישראל לעתיד לבוא: ר' אליעזר סבר שבחודש תשרי, ור' יהושע סבר שבחודש ניסן (ראש השנה יא, ע"א). נראה שכל אחד עומד לשיטתו: ר' אליעזר הרי סבר שגאולה תלויה בתשובה (סנהדרין צז, ע"ב), ולכן מתאימה הגאולה לחודש תשרי, חודש התשובה. לעומתו סבר ר' יהושע שגם אם ישראל לא יעשו תשובה הם יגאלו (סנהדרין צז, ע"ב), ולכן הגאולה מתאימה לחודש ניסן [בספרנו 'שני הדובים ורשב"י', נספח א', ביארנו שר' אליעזר הוא מבית שמאי ור' יהושע מבית הלל, ושם בפרק יא הבאנו מקורות לכך שב"ש הם במידת הדין וב"ה הם במידת הרחמים].
לאור הבנה זו של חודשי השנה נוכל להסביר את חטא נדב ואביהוא: ראינו לעיל שחטאם היה בכך שהם רצו להתנהג אחר חטא העגל כמו במדרגת מתן תורה ולוחות הראשונים. לכן הם נכנסו לקה"ק, מקום האש, ללא הכנה. לכשנתבונן בתאריך בו אירע חטאם נראה שהדברים מתאימים: המשכן שייך למדרגת לוחות שניים, ולכן בנייתו החלה בחודש תשרי, הסתיימה בחנוכה, וחנוכתו היתה בשבעת ימי המילואים, בסוף חודש אדר. כל הזמנים הללו הם במהלך החורף. אולם, כשהגיע היום השמיני למילואים, א' בניסן, נתעוררה הארת ניסן, דהיינו הארת מתן תורה, ולכן נדב ואביהו נכנסו אל קה"ק בלי הכנה[5]1.
עוד יש להוסיף: כשם שהארת אש השכינה במתן תורה יש בה סכנה של ע"ז, כמבואר לעיל, והיא הביאה לחטא העגל, כך אש השמש בימי הקיץ יש בה סכנה כשהחום מתגבר מדי. ואכן, חטא העגל, שהוא ע"ז, אירע בשיא החום, בי"ז בתמוז. בחודשי תמוז-אב, בחודשים החמים, אז חטאו ישראל בזמן המקדש ונפרצו חומות ירושלים. הבית נחרב בחודש אב, ע"י אש (ב"ק ס ע"ב), משום שישראל עשו ממנו ע"ז ואמרו "היכל ה' המה" (כמבואר לעיל בסעיף ז')[6].
כשם שהחום הקיצוני הוא קשה ומסוכן, כך גם הקור הקיצוני: בחורף השמש נסתרת, כמדרגת הלוחות השניים בהם ההארה השמיימית נסתרת. העלמת האור האלוקי נותנת מקום לאנושות לחדש בתורה, ולהבליט את כוחותיה, ע"י חידושי התושב"ע. אולם, כאשר מגיע הקור למצב קיצוני, בחודש טבת, אז יש בכך סכנה. כשם שהדין הקשה שולט בחודשי תמוז-אב כך הוא שולט גם בחודש טבת (זוהר שמות יב ע"א, והארכנו בזה בספרנו 'שני הדובים ורשב"י' נספח ב'). בחודש טבת מנסה החכמה האנושית להעלים כליל את האלוקות, ולהשתלט עליה. תרגום התורה ליוונית, שאירע בטבת, מבטא את הרצון להפוך את האלוקי לשכל אנושי. בחודש זה החורף מקצין והאור האלוהי נעלם כליל, ובימים ח' - י' בטבת היו שלשה ימי חושך בעולם כאשר תורגמה התורה ליונית (בה"ג; טוש"ע או"ח תקפ). באותם הימים נולד אותו האיש, שחידש מדעתו דת, וחטא בהגשמה (ספר העיבור, ועוד, הובא ב'שני הדובים ורשב"י' שם). בעשרה בטבת החל חורבן ירושלים.
כאן סיימנו את תורף המאמר, ומכאן ואילך, בשלשת הפרקים הקרובים, נעמוד על עוד שני אירועים בהם התגלתה ההארה הנסתרת בקה"ק.
♦
ט. מעמד הקהל
ראינו לעיל שבמתן תורה השכינה התגלתה לכולם, ואז זכו ישראל לקבל את התורה, והיה זה בבחינת גילוי 'שם המפורש'. אחר חטא העגל השכינה נסתרה בקה"ק, ושם הוסתרו הלוחות וספר התורה ושם המפורש. אולם ביוה"כ, יום מתן הלוחות השניים, יש התנוצצות של מעמד מתן תורה, ולכן אז אומר הכה"ג את השם המפורש, וישראל מתאספים למקדש לחזות בכה"ג. הבאנו את דברי רש"י (ב"ב יד, ע"ב) שכתב שביוה"כ מוציא הכה"ג את ספר התורה מקה"ק וקורא בו לפני העם, ומזה למדנו שהשם המפורש והשכינה, שנסתרים בדרך כלל בקה"ק, יוצאים ביוה"כ אל ישראל.מדברי רש"י עולה שיש הזדמנות נוספת בה ספר התורה יוצא מקה"ק: "ספר שכתב משה, ובו קורין בעזרה פרשת המלך בהקהל, וכהן גדול ביום הכיפורים" (וכך כתבו עוד ראשונים). מסתבר שביום בו מתרחש מעמד הקהל נכנס הכה"ג לקה"ק, כדי להוציא משם את ספר התורה2. ראינו לעיל שביו"כ מתאספים ישראל ומביטים בכה"ג, וגם בזה יש דמיון בין 'הקהל' ובין יוה"כ. הרי לנו שכמו שביוה"כ מתנוצץ מעמד מתן תורה, כך גם במעמד 'הקהל'.
ובאמת נראה שמעמד 'הקהל' יש בו מעין מעמד מתן תורה: "וַיִּתֵּן ה' אֵלַי אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל" (דברים ט, י), "עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל" (דברים י, ד), "כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת" (דברים יח, טז).
במתן תורה נאספו יחד כל ישראל, "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י שמות יט, ב), ואף מזלם של הגרים היה שם (שבת קמו, ע"א). כך גם במעמד הקהל מתאספים כל העם יחד, ושומעים את התורה נקראת מפי המלך: "בבוא כל ישראל לראות את פני יי... תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל... האנשים והנשים והטף וגרך..." (דברים לא, יא). כשם שבמתן תורה "אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום" והתברר שאין עוד מלבדו כלל (לעיל סעיף ד), כך גם מעמד הקהל נזכר כהמשך לפתיחת פרשת ניצבים, שם כורתים כל ישראל ברית לעבוד את ה' ולהתרחק מעבודה זרה: "אתם ניצבים ... כל איש ישראל, טפכם נשיכם וגרך... לעברך בברית יי ובאלתו...", ושם מאריך משה רבנו להזהיר את ישראל מפני עבודה זרה[7].
הקשר שבין מעמד הקהל לבין מתן תורה עולה גם מתוך דברי הרמב"ם (הל' חגיגה ג, א, ושם ו): "מצות עשה להקהיל כל ישראל אנשים ונשים וטף בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל, ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת... הקריאה והברכות בלשון הקודש... אע"פ שיש שם לועזות וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה[8] כיום שניתנה בו בסיני, אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה, ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האל"[9].
אחדות ישראל התגלתה במתן תורה, כמו גם במעמד הקהל. אחדות זו היא היפך הפירוד של הע"ז, ולפיכך אז נתגלתה הארת שם המפורש [שבמדרגתו אין שייכות כלל לעוד כוחות בעולם חוץ להשי"ת][10].
נעיר, בדרך אגב, שייתכן שכמה פרשיות בתנ"ך רומזות למעמדי 'הקהל' שנערכו במהלך השנים, ובהם קראו בספר התורה שבקה"ק. בהערה הסופית כאן הרחבנו בזה, והצענו שכך היה במעמד בו יהושע כרת ברית עם ישראל בהר עיבל, במעמד בו יואש הוכתר למלך, ובמעמד בו יאשיהו קרא בספר התורה מול כל ישראל3.
♦
י. מעמד קבלת התורה בימי עזרא הסופר
בנחמיה פרק ח' מובא שביום א' בתשרי נאספו "כל העם כאיש אחד" אל המקדש. עזרא הביא את "ספר תורת משה... לפני הקהל, מאיש ועד אשה וכל מבין לשמוע", וקראו בתורה ותרגמו אותה לשפה שהעם יבינו, ופירשו אותה, והעם בכו כששמעו זאת (כי הם לא קיימו את התורה כראוי[11]), ועזרא ונחמיה והלווים השתיקו אותם: "אל תבכו... אכלו משמנים ושתו ממתקים... אל תעצבו, כי חדוות ה' היא מעזכם". בתוך מעמד זה נזכר שעזרא בירך "את ה' האלהים הגדול ויענו כל העם אמן אמן במועל ידיהם ויקדו וישתחוו", ובגמ' (יומא סט, ע"ב) מובא שרב יוסף בשם רב דרש "האלוהים הגדול - שגידלו בשם המפורש". הרי שבאותו מעמד נזכר השם המפורש בצורה מיוחדת.הגמ' שם מביאה את דעת רב גידל שסבר שעזרא לא הזכיר כאן את השם המפורש, אך הוא נזכר כהוראת שעה במעמד ההמשך, שנזכר בנחמיה פרק ט'. במעמד זה "נאספו בני ישראל" בכ"ד תשרי, חזרו בתשובה ונבדלו מבני הנכר, קראו בספר תורת ה', והתוודו והשתחוו לה'. הלווים זעקו אז "בקול גדול אל ה' אלוהיהם", ולפי רב גידל הכוונה היא שהם הזכירו את השם המפורש וזעקו לה' שיבטל את יצר הע"ז, וה' נענה לבקשתם. מיד אח"כ מובא שהלויים אמרו "קומו ברכו את ה' אלוהיכם מן העולם עד העולם" (נחמיה ט, ד-ה, וראה בתענית טז ע"א וברש"י ברכות נד ע"א שמפסוק זה למדו שחותמים במקדש 'מן העולם ועד העולם' ולא בלשון 'אמן', וכעי"ז ברשב"א ריטב"א ומאירי ברכות סג ע"א). הלויים נשאו תפילה ארוכה מאוד בה תיארו את חטאי ישראל לאורך הדורות ואת העונשים שהגיעו בגללם, וכרתו אמנה לשמור את התורה והמצוות והחתימו עליה את העם, ופירטו את כל התחומים בהם הם ישובו בתשובה. זהו מעמד תשובה ציבורי אדיר.
ייתכן ששם המפורש נזכר במעמדות הללו, משום שהיה אז כעין מעמד 'הקהל': במעמד גדול האומה, עזרא הסופר, קראו בתורה מול כל העם, כדי לחזק אותם בשמירת התורה[12]. על מעמד הקהל נאמר: "תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל, באזניהם. הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך, למען ישמעו ולמען ילמדו... ישמעו ולמדו..." (דברים לא, יא), וכך גם עזרא קרא בתורה "לפני הקהל, מאיש ועד אשה וכל מבין לשמוע... נגד האנשים והנשים והמבינים4, ואזני כל העם אל ספר התורה" [ייתכן שגם הקריאה בספר התורה ביוה"כ נועדה כדי להשיב את העם בתשובה ולחזקם בשמירת התורה].
לענ"ד ניתן להביא לכך ראיה מהתוספתא, המביאה שבהקהל קוראים את התורה מעל בימת עץ שעשו לצורך המעמד, והדבר נלמד מכך שעזרא קרא את התורה מעל מגדל עץ שעשו עבור המעמד (תוספתא סוטה ז, יג[13]).
בפרק הקודם ראינו שהקהל הוא מעין מתן תורה, ונראה לומר שכך גם המעמד בימי עזרא: "ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל, אלמלא שקדמו משה" (סנהדרין כא ע"א). בדומה למתן תורה ע"י משה, כך עזרא מכנס כאן את העם וכורת ברית בינם לבין ה' ותורתו. עזרא מתרגם את התורה ומפרשה, אך אין זה חידוש שלו, אלא ייסוד מחודש של מעמד הר סיני שנשכח (כמובא כאן בהערה[14])[15].
מעתה שמא נוכל לחדש ולומר שהספר בו קרא עזרא לפני העם, במעמד שדמה להקהל, הוא ספר התורה שכתב משה רבנו5 שבו רגילים לקרוא במעמדות הקהל: "ויאמרו לעזרא הסופר ("סופר מהיר בתורת משה אשר נתן הוי"ה לישראל" - עזרא ז, ו) להביא (מקה"ק) את ספר תורת משה אשר צוה ה' את ישראל, ויביא עזרא הכהן (=כהן גדול6, הראוי להיכנס לקה"ק) את התורה לפני הקהל" (נחמיה ח, א). ס"ת זה הוסתר בקה"ק, המקום בו הוסתר גם השם המפורש, ושניהם נתגלו במעמד שבימי עזרא. ספר התורה שהוסתר בקה"ק נקרא בגמ' 'ספר עזרה', וי"א ש'ספר עזרה' הוא 'ספר עזרא', ולפי דברינו הדברים מתאימים (בהערה הסופית הארכנו לדון האם ספר זה היה קיים בזמן בית שני, והאם 'ספר עזרה' הונח בקה"ק, והאם הוא 'ספר עזרא', ועוד7).
מדוע עזרא ערך מעמד הדומה למתן תורה, מעמד בו ראוי להזכיר את השם המפורש? ייתכן שהדבר קשור לאירועי התקופה: בימי עזרא פסקה הנבואה והחלה תקופת החכמה - תקופת תושב"ע, אנשי כנסת הגדולה. לעיל ראינו שתורה שבכתב שייכת למדרגת מתן תורה, ותושבע"פ שייכת למדרגת הלוחות השניים. התושב"כ ניתנה בנבואה, ולעומתה התושב"ע יסודה בחכמתם של חכמי ישראל. לפיכך, עם תחילת תקופת התושב"ע חשוב היה להדגיש שדברי החכמים הם המשך לדברי הנביאים, להדגיש שהתושב"ע יונקת את כוחה מהתושב"כ. לכן, במעמד בו עמדו אנשי כנסת הגדולה ללמד את העם, מעמד בו התורה תורגמה, אז הודגש שזהו המשך למעמד מתן תורה.
לסיכום: בתחילת מאמר זה ראינו שבמתן תורה היה גילוי שכינה גדול, ושביוה"כ מתנוצצת הארה זו. בשני הפרקים האחרונים עמדנו על שני עניינים שדומים גם הם למתן תורה או ליוה"כ: מעמד הקהל, בו קוראים בספר התורה שבקה"ק, ומעמד קבלת התורה בימי עזרא, בו נזכר השם המפורש.
בהערה כאן נביא ענין נוסף הדומה להם - חנוכת המשכן והמקדש [ונציע שהמעמדבימי עזרא הוא אולי כעין חנוכת המקדש]8. לאור מהלכינו כאן נוכל אולי לבאר אתחטאו של חזקיהו המלך, שהראה לשליחי מלך בבל את הארון והלוחות וספר התורה9,ואכ"מ.
יש עוד לעיין הרבה בדבר, ואין כל ענין דומה לחלוטין לחבירו: בהקהל מוציאים את הס"ת מקה"ק, אך לא אומרים את השם המפורש, והמעמד לא נעשה ביו"כ אלא בסוכות[16]. גם המעמד בימי עזרא לא נערך ביוה"כ, אלא בראש השנה ובכ"ד תשרי, ושם בפרקים ניכר שיוה"כ נעדר באופן בולט [וכאן בהערה הרחבנו בזה10]. מ"מ די בזה לעת עתה, ותן לחכם ויחכם עוד.
♦
יא. נספח – מקור לאמירת שם המפורש ביוה"כ
לעיל אות ד' הבאנו את קושיית מו"ח מה המקור לדברי הרמב"ם שביוה"כ נאמר שם המפורש. נציע כאן מקור אפשרי לזה.הברייתא המובאת בגמ' יומא לז ע"א, דנה בענין וידויו של כה"ג ביוה"כ ושואלת: "ומנין שבשם?", דהיינו מה המקור שהכה"ג אומר בוידוי "אנא השם". ומתרצת הברייתא: "נאמר כאן כפרה ('וכפר בעדו ובעד ביתו') ונאמר בעגלה ערופה כפרה (רש"י ורי"ד: 'כפר לעמך ישראל אשר פדית הוי"ה'), מה להלן בשם אף כאן בשם"[17]. שמא י"ל שלפי הרמב"ם הכוונה כאן היא לשם המפורש (ובזה מובן יותר מדוע הגמ' צריכה להביא לימוד לכך). שו"ר שנראה שכך פירש ר' אליקים שם: "ומנין שבשם – שא' אנא ה', כדהוו אמרי בימי שמעון הצדיק", ונראה לי שכוונתו לגמ' יומא (לט, ע"ב) המביאה שעד ימי שמעון הצדיק אמרו במקדש את שם המפורש. ושו"ר שכך גם עולה מדברי הרא"ש (יומא פרק ח, סי' יט) שהוכיח ש"כיון דילפינן בגזירה שוה מעגלה ערופה הזכרת השם" מכך מוכח שהשם שנזכר בוידוי של כה"ג הוא שם הוי"ה, ולא כדעת רב האי, שסבר שהוא שם מ"ב (גם מר' בחיי שמות לב, לא, משמע קצת שהכוונה כאן לשם המפורש). ולענ"ד יש ראיה לזה ממכילתא דרשב"י משפטים כא, יז (מהד' אפשטיין): "ומקלל אביו ואמו... יכול אפילו קללם בכנוי יהא חייב? נאמר 'ומקלל אביו ואמו' ונאמר 'איש איש כי יקלל אלקיו' מה להלן בשם אף כאן בשם" (ובתו"כ קדושים י, ו, הביאו בלשון אחרת שצריך שיקלל "בשם... בשם המפורש"[18]). אלא שלפי דברינו צ"ע מנין למדה הברייתא שבעגלה ערופה אומרים את השם המפורש (שהרי רק נאמר שם 'כפר לעמך ישראל אשר פדית הוי"ה' ותו לא). לענ"ד יש ליישב זאת ע"פ לשון מיוחדת המופיעה בפרשת עגלה ערופה (דברים כא, ה): "ונגשו הכהנים בני לוי, כי בם בחר הוי"ה אלוקיך לשרתו ולברך בשם הוי"ה... וענו ואמרו... כפר לעמך ישראל אשר פדית הוי"ה...". הרי שנזכר כאן בפסוק באופן מיוחד שהכהנים מברכים בשם המפורש (ולפי הרמב"ם הרי המקרה היחיד בו נזכר שם המפורש, חוץ מביוה"כ, הוא בברכת כהנים שבמקדש, דהיינו במקום בו הכהנים משרתים את ה'). אלא שלפי כל זה קשה מדוע הרמב"ם לא הדגיש בהל' רוצח ט, ג, שבעגלה ערופה אומרים הכהנים את השם המפורש?! נראה לתרץ שאכן בעגלה ערופה לא מזכירים את השם המפורש, אלא שמ"מ ענין הזכרת השם בברכת כהנים שבמקדש הוזכר באופן בולט בפרשת עגלה ערופה, ומזה למדו בברייתא שכאשר יש ענין של כפרה גדולה הרי זה קשור לכוח של שם המפורש, ולכן דווקא הכהנים הם שמכפרים בעגלה ערופה. מזה למדה הברייתא שביוה"כ, שעניינו כפרה, יש להזכיר בוידוי המכפר את השם המפורש. [עוד תירוץ ראה בהערה כאן[19]].
♦
הערות סופיות
1. לפי מהלכנו נוכל לבאר מדוע גלגלה ההשגחה העליונה שאירועים חשובים בתולדות עם ישראל יתרחשו דווקא בחודש ניסן (ובחצי השנה שניסן בראשה) או דווקא בחודש תשרי (ובחצי השנה שתשרי בראשה). פירוט לכך מובא במהדורה השלימה של המאמר, וכאן קיצרנו.2. כך מובא ברש"ר הירש דברים לא, י, ועוד, אולם יש שהסבירו אחרת, כגון בראבי"ה סי' תתקצא, אות יז.
3. בשלשה אירועים היה אולי מעין מעמד הקהל: בהמלכת יואש, כשיאשיהו כורת ברית בין ישראל לה', וכשיהושע כורת ברית בין ישראל לה'. נפרט כעת את הדברים:
א. המלכת יואש: במלכים ב, יא, יב, מובא שכשהמליכו את יואש נתנו עליו "את הנזר ואת העדות", והנזר הוא הכתר ולגבי "העדות" ביאר רש"י שהכוונה ל"ספר התורה, כמו שכתוב "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו". לענ"ד הלשון "העדות" מזכירה את "ארון העדות", ולכן אולי אפשר לומר שאין כוונת רש"י לס"ת שכותב המלך (כפי שנראה שביארו רי"א, רלב"ג, מלבי"ם ומצודות) אלא כוונתו לס"ת של משרע"ה שנמצא בקה"ק בתוך או ליד "ארון העדות", ועליו נאמר בדברים לא, כו, "ושמתם אותו מצד ארון ברית יי אלוהיכם והיה שם בך לעד", הרי כאן לשון עדות (ונעיר שיואש עצמו הוחבא עד אז בעליה שבקה"ק, כמובא ברש"י מלכים ב, יא, ב). כאשר יואש הומלך כרתו באותו מעמד "ברית בין ה' ובין המלך ובין העם, להיות לעם ליי" (יא, יז), והרסו את בית הע"ז, ויש בזה דמיון לברית שכורתים ב'הקהל' (שדומה לברית הנזכרת בתחילת פרשת ניצבים, מעט לפני הזכרת מעמד הקהל: "אתם ניצבים ... כל איש ישראל, טפכם נשיכם וגרך... לעברך בברית יי ובאלתו...", ושם מאריך הכתוב להזהיר את ישראל מפני עבודת אלילים) . שו"ר שהצעתי מתאימה למה שכתב הרב איתמר שמש (בקונטרסו 'רכב אש') שכאשר הומלך יואש היה אז מעמד הקהל, כי היה סוף השנה השביעית לשמיטה, ולדעתו זהו מה שנאמר שם "ובשנה השביעית" (מלכים ב, יא, ד), והביא שבתוספתא סוטה ז, ח, הביאו שבהקהל המלך עומד על בימה של עץ, והביאו שם ראיה לזה ממה שנאמר אצל יואש "המלך עומד על עמודו במבוא" (דברי הימים ב, כג, יג, וכעי"ז במקבילה במלכים ב, יא, יד "על העמוד", וכתב הרב שמש שאין מהתוספתא ראיה מוכרחת). עוד נאמר שם בפסוקים הללו ש"השרים והחצוצרות על המלך", והוא כעין מה שמצאנו שבמעמד הקהל קראו לעם ע"י חצוצרות (תוספתא, רמב"ם חגיגה ג, ד).
ב. המעמד בימי יאשיהו: הרב שמש מציע לפי"ז שגם בהזדמנות נוספת היה מעמד הקהל, והוא אצל יאשיהו המלך, שאחרי ששיפץ את המקדש ומצא את ספר התורה אז הוא אסף את "כל איש יהודה... וכל העם למקטון ועד גדול, ויקרא באזניהם את כל דברי ספר הברית... ויעמוד המלך על העמוד..." (מלכים ב, כג, ב, ובדברי הימים ב, לד, לא, הלשון היא "על עמדו", וכאן ואצל יואש הם שני המקרים היחידים בתנ"ך בהם נזכר שאיזה אדם עומד על העמוד), דהיינו שהוא עמד על בימת העץ (וברלב"ג שם: "ויעמוד המלך על העמוד – ידמה שבנו שם עמוד והיה בו המלך בעת קראו את התורה כמו שנזכר בפרשת הקהל"). ובסדר הדורות הביא שאז היה תחילת יובל, וא"כ היה אז מוצאי שמיטה שאז עושים הקהל, ואכן בספר יראים סי' רסו כתב שמהמעמד אצל יאשיהו למדנו שבמעמד הקהל דווקא המלך הוא זה שצריך לקרוא בספר התורה. לענ"ד לפי התיאור בפסוקים שם נראה שהס"ת שמצא יאשיהו היה ספר מיוחד מאוד, ולכן מסתבר לענ"ד שהוא הס"ת שבקה"ק (ושו"ר שכמה חכמים כתבו שהוא הס"ת שבקה"ק – רד"ק רי"א ומלבי"ם על מלכים ב, כב, ח, ור' בחיי דברים י, א, וספר העיקרים מאמר ג פרק כב, והשווה ספורנו דברים לא, כו, שכתב שהוא הס"ת שבו קוראים במעמד הקהל, עי"ש בדעתו המחודשת, וראה במשבצות זהב מלכים ב, כב, ח, שכתב שבמיוחס לרש"י דברי הימים ב, לד, יד, פירש כנראה אחרת, שמדובר בס"ת של אחד המלכים הקודמים, וסבר כנראה כשיטת הראשונים שנקטו שהמלך כתב לעצמו רק את משנה תורה), ואם כן מובן שבאותו ספר התורה קראו מיד לאחר מכן, שהרי בס"ת זה קוראים בהקהל. [נעיר שיש לבחון האם הביטוי 'עומד על עמדו' וכדו' מלמד גם הוא על קשר לענין הקהל. לשון זו נזכרת פעמים בודדות: בדניאל ח, יז-יח, ושם י, יא, ובנחמיה ח, ז (שם אכן זה כעין הקהל, אך מדובר בפסוק על העם ולא על המלך), וכן ט, ג (שם זה מתאים למעמד הקהל), וכן יג, יא (בחלוקת המשמרות, ושם בתחילת הפרק נזכר "ספר משה"), ובדברי הימים ב', ל, טז (בחלוקת המשמרות "כתורת משה"), וכן לה, י (בחלוקת המשמרות "ככתוב בספר משה"). חלק מפסוקים אלו ודאי אינם קשורים למעמד הקהל]. בהערה שבסעיף הבא נעיר שבמעמד אצל יאשיהו נזכר ביטוי מיוחד "ספר תורת יי ביד משה", שאולי מרמז על הס"ת שמוסתר בקה"ק.
ג. במעמד אצל יהושע: בסעיף הבא נציע ש"ספר תורת משה" בו קרא עזרא הוא הס"ת שבקה"ק, ושם בהערה נביא ש"ספר תורת משה" נזכר גם במעמד הנזכר ביהושע ח, לא-לה, שהוא מעמד דומה למעמד 'הקהל', שהרי שם עמדו כל ישראל מול הר גריזים והר עיבל, ויהושע (המלך) "קרא את כל דברי התורה והברכה והקללה... נגד כל קהל ישראל והנשים והטף והגר ההולך בקרבם", בדומה לנזכר בתחילת פרשת ניצבים "לעברך בברית ה' ובאלתו".
4. במעמד הקהל מתאספים: אנשים, נשים, טף, וגרים. לעומת זאת אצל עזרא נזכרים: אנשים, נשים, וכל מבין לשמוע. נראה לפיכך ש"כל מבין לשמוע" הם ה"טף" מעל גיל חינוך שמסוגלים להבין משהו (וכרמב"ן דברים לא, יב, שסבר שהטף המובאים להקהל הם אלו שמעל גיל חינוך, וכ"כ בכור שור וגור אריה שם, ויש שחלקו עליהם בזה). לפי"ז רק הגרים לא נזכרו אצל עזרא, וניתן להסביר את השמטתם באופן הבא: בימי עזרא היו נישואי תערובת עם נכריות, ומסתבר שחלקן עברו גיור בעייתי. לכן לא היה רצון להביאם למעמד, ואף הן עצמן אולי לא היו מעוניינות להגיע. עזרא מדבר על לב העם להיפרד מהגויות, ולכן הוא מעדיף שהגרים לא יהיו נוכחים במקום.
5. הצענו כאן ש"ספר תורת משה" בו קרא עזרא הוא הס"ת שמונח בקה"ק [והשווה נחמיה ח, ח, וכן ח, יד (ושם הוא מתייחס בפשטות לפסוק בויקרא כג, מב), וכן ח, יח, וכן ט, ג]. אעיר שביטוי זה, "ספר תורת משה" נזכר גם ביהושע ח, לא-לה, ואכן שם יש מעמד הדומה למעמד הקהל, שהרי שם עמדו כל ישראל מול הר גריזים והר עיבל, ויהושע (המלך) "קרא את כל דברי התורה והברכה והקללה... נגד כל קהל ישראל והנשים והטף והגר ההולך בקרבם" (כמו במעמד הקהל, וכמו שנזכר בתחילת פרשת ניצבים "לעברך בברית ה' ובאלתו"), ויהושע בנה שם מזבח כמו שכתוב "בספר תורת משה", וכתב על האבנים "את משנה תורת משה" [מעניין לציין שמודגש בפסוקים שהאירוע בהר עיבל נערך מיד אחרי השמדת העי, כמו שנאמר "אז יבנה יהושע מזבח", ובהשמדת העי מצאנו ביטוי ייחודי: "מאיש ועד אשה... כל אנשי העי". ביטוי זה "מאיש ועד אשה", נזכר רק פעמים בודדות בתנ"ך, ובין היתר בנחמיה ח, ב, במעמד בו עזרא קרא בספר תורת משה, מעמד שדמה להקהל. הביטוי גם נזכר כאשר דהמע"ה מעלה את הארון לירושלים, בדברי הימים א', טז, ג, וכבר עמדנו על כך כאן במק"א במאמרנו זה]. אמנם, ייתכן להציע שהביטוי הנ"ל, "ספר תורת משה", אינו מכוון לס"ת שנמצא בקה"ק, אלא הוא מכוון רק ל'משנה תורה', דהיינו ספר דברים [שהרי ביטוי זה נזכר בתנ"ך, כאמור, ביהושע ח, לא, ושם בפס' לב נזכר "משנה תורת משה". בנוסף, הביטוי "ספר תורת משה" נזכר גם במלכים ב, יד, ו, ושם נראה שהכוונה היא למובא בדברים כד, טז. לפי"ז גם "ספר תורת משה" הנזכר ביהושע כג, ו, כוונתו לספר דברים. לפי כיוון זה נראה להסביר שעזרא קרא לפני העם ב"ספר תורת משה", דהיינו ספר דברים, כיון שבו יש אזהרות לעם שלא יתבוללו בעמי כנען, ועזרא רצה להתריע בפני העם על התבוללותם]. ביטוי דומה, "ספר תורת יי ביד משה", נזכר בדברי הימים ב, לד, יד. מובא שם שיאשיהו מטהר את המקדש ומשפצו, וחלקיהו הכהן מוצא את "ספר תורת יי ביד משה". כבר הבאנו שלפי התיאור בפסוקים שם, מסתבר לענ"ד שהס"ת שנמצא היה מיוחד, דהיינו הס"ת שבקה"ק (ולעיל הבאנו שכ"כ הרד"ק והרי"א למלכים ב, כב, ח, ועוד חכמים, עיין לעיל), והבאנו לעיל שייתכן שאז יאשיהו עשה מעמד 'הקהל' ולכן מתאים להניח שמדובר בס"ת שהיה בקה"ק (ומעניין שמיד אח"כ יאשיהו גנז את הארון וצנצנת המן ושאר הדברים שהיו מונחים עד אז בקה"ק, כנזכר בדברי הימים ב, לה, ג, ובהוריות יב, ע"א).
ננסה לעמוד כעת על ביטויים דומים ל"ספר תורת משה", ולבחון האם ייתכן שגם הם רומזים לס"ת שבקה"ק:
א. הביטוי "ספר משה" נזכר בנחמיה יג, א [ושם הוא מכוון לנאמר בדברים כג, ו], וכן דברי הימים ב', כה, ד [=המקבילה של "ספר תורת משה" הנזכר במל"ב יד, ו. הפסוק מתייחס למובא בדברים כד, טז], וכן לה, יב [מדבר על חנוכת המשמרות, וכנראה כוונתו לנזכר בדברים יח, ח "לבד ממכריו על האבות" שמזה למדו את חלוקת המשמרות בסוכה נה, ע"ב, ובסהמ"צ לרמב"ם מ"ע נו, ודלא כרמב"ן שכתב שהיא הלכה למשה מסיני].
ב. ביטוי אחר הוא "תורת משה", והוא נזכר במל"א ב, ג, וכן מל"ב כג, כה, ומלאכי ג, כב, ודניאל ט, יא-יג [אם נאמר שהכוונה בדניאל שם היא דווקא לספר דברים, הרי אז יצא שהקללות בדברים הן על חורבן בית ראשון, והוא כשיטת רבי אברהם בן חייא הנשיא בספרו הגיון הנפש דף לט ע"ב, ודלא כשיטת הרמב"ן ויקרא כו, טז, שסבר שהקללות בכי תבוא הן על בית שני], ועזרא ג, ב, [לכאורה מוכח שם שהכוונה איננה לספר דברים], וכן ז, ו, וכן דברי הימים ב', כג, יח [מדבר גם על חלוקת המשמרות, ומדובר שם במעמד המלכת יואש עליו נדון בהמשך שאולי זה היה כעין 'הקהל'], וכן ל, טז [גם זה מדבר על חלוקת המשמרות].
ג. נעיר בדרך אגב על הביטוי 'ביד משה': ביטוי זה נזכר בשמות לה, כט, ובויקרא ח, לו, ושם י, יא, ושם כו, מו, ובבמדבר ד, לז, ועוד כמה פעמים בספר במדבר, אך הוא לא נזכר בספר דברים בכלל, אולי כי זה ביטוי שפחות שייך למשנה תורה שהוא דברי משה מפי עצמו ו'ביד משה' רומז למעלת הלוחות שניתנו בידיו, ורמז לזה מצאנו בפסוק הסיום של חומש במדבר "אלה המצוות... אשר צוה ה' ביד משה". אמנם ניתן לדחות ולומר שמכיון שבספר דברים משרע"ה מדבר בגוף ראשון, בלשון נוכח, לכן פשוט לא שייך לומר 'ביד משה', שהרי משה עצמו הוא המדבר. לעיל הבאנו ראיה ש'ביד משה' שייך גם לגבי דברים, שהרי הס"ת שמצא יאשיהו נפתח בספר דברים (והבאנו שלפי המיוחס לרש"י הס"ת שנמצא כלל רק את ספר דברים), וזאת למרות שהלשון שם היא "ספר תורת יי ביד משה".
6. כך דעת הרי"ד בפירושו לירמיה נב, כד, וכך סברו עוד ראשונים ואחרונים. לעומתם יש שסברו שעזרא לא שימש ככה"ג (הארכנו בדעות בענין זה בספרנו 'אשי ישראל לספר עזרא', פרק נא).
7. ראה מה שהקשו על רש"י בתוס' ב"ב יד ע"א ד"ה שלא, וראה תוספות ישנים ב"ב שם, שסברו שהס"ת שקראו ממנו בעזרה אינו הס"ת שבקה"ק, אך מדברי שיטמ"ק בשם הראב"ד והרא"ש סי' נ"ב, בפירושם שם לענין העמודים שבתוך הארון, משמע שהם סברו כרש"י.
לכאורה יש סתירה בין דברי רש"י הללו לדבריו ביומא סח ע"ב, שם כתב רש"י שס"ת שממנו קרא הכה"ג ביוה"כ היה בביהכ"נ שבהר הבית מחוץ לעזרה. וראה רש"ש וראשית ביכורים וחשק שלמה לב"ב שם, ולפי דבריהם נראה שלשיטת רש"י בביהמ"ק הראשון אכן השתמש הכה"ג בס"ת שבקה"ק, והוא הנקרא 'ספר עזרה', אך בבית שני הארון נגנז והס"ת לא נגנז, ואז הניחו את הס"ת הזה בביכנ"ס שמחוץ לעזרה והכה"ג היה קורא בו. וכעי"ז ביאר הראבי"ה (סי' תתקצא, אות יז, מהד' דבליצקי ח"ג עמ' שכב, אלא ששם כותב הראבי"ה גם ביאור אחר בדברי רש"י, ולפיו כה"ג ביו"כ ומלך בהקהל אינם קוראים מהס"ת שבקה"ק, אלא מהס"ת שמונח בהר הבית. לפי הרש"ש שיטת רש"י היא שרק בבית שני הכה"ג היה קורא מהספר של משרע"ה, על שיטות נוספות בענין ראה בספר שערי היכל על מסכת יומא מערכה קסט, ובספר מועדי יהודה וישראל עמ' 85 ואילך). לפי"ז נראה לענ"ד שמזמן חורבן בית ראשון לא היה מעמד הקהל, וכעת עזרא עשה מעמד ראשון כזה, ובו היה כעין מתן תורה מחדש, ואז הוא קרא בס"ת של משרע"ה אך אחרי הקריאה לא החזירוהו לקה"ק כפי שנהגו בבית ראשון אלא הפעם השאירוהו מחוץ לעזרה, ובזה יש סמל למעבר שיש כעת מהנבואה והתושב"כ אל החוץ, אל החכמה והתושב"ע.
עוד בענין "ספר עזרה" או "ספר עזרא" ראה במשנה מו"ק יח ע"ב וברש"י ושאר המפרשים שם, וראה בחזו"א ידיים סי' ח אות ב שכתב שספר העזרה הוא ספר עזרא (וראה במקורות שציין הרש"ז הבלין בספרו מסורת התורה שבע"פ, עמ' 280).
אעיר שמה שכתבנו לעיל, שגם בבית שני הס"ת שכתב משרע"ה לא נגנז, אינו מוסכם: ביומא נב ע"ב מובא שהארון נגנז יחד עם הארגז של פלישתים וצנצנת המן ושמן המשחה וכו', והביאו לימוד על כל דבר, ולא נזכר שם בגמ' שנגנז גם הס"ת, ומכאן ראיה שהס"ת לא נגנז. וכך כתב רש"ש ב"ב יד ע"א, וחשק שלמה ב"ב שם, שציין שכך משמע מהמיוחס לרש"י מו"ק יח ע"ב ד"ה אפילו. לעומתם, בראשית ביכורים (דף כה) כתב שהספר נגנז עם הארון (וכ"כ חזו"א, חו"מ ליקוטים סי' כא לדף יד), ולדעתו הס"ת הוא חלק מהארון או מהארגז שנגנזו, שהרי הס"ת היה מונח בתוכם או עליהם. לפי דברי הראשית ביכורים ייתכן להציע שעזרא כתב ס"ת שהוא המשך מדויק של הס"ת של משרע"ה, ואולי זהו מה שנאמר בעזרא ז, ו: "עזרא... והוא סופר מהיר בתורת משה אשר נתן ה' אלהי ישראל" (והשווה דבר"ר ט, ט, ושוח"ט תהילים פרק יד, שם מובא שספר התורה שהניח משרע"ה בארון נועד כדי "שאם יבקש לזייף דבר שיהיו מוצאים אותה שבארון", וראה בהקדמת המאירי לספרו קרית ספר, שכתב שאנשי כנה"ג ביררו את נוסח ספרי התורה "והחזירו התורה ליושנה", ולפי הנ"ל ייתכן שכוונת המאירי היא לעזרא הסופר. ראה גם בפירוש ההושענות לבעל הרקח, הנדפס בתוך ספר אוצר מפרשי ההושענות עמ' 490, שהסביר שעזרא כונה "עזרא הסופר" משום "שהיה סופר כל תיבות שבתורה במסורת", ובתנחומא בשלח מובא שאנשי כנה"ג ספרו את האותיות. והשווה חגיגה טו, ע"ב, שם מובא בהקשר אחר: "איה סופר - שהיו סופרים כל אותיות שבתורה", ולפי הנ"ל ייתכן להציע שספירת האותיות נועדה לשם הדיוק בנוסח ספר התורה). אלא שלפי"ז קצת צ"ע, שהרי במשנה מועד קטן ג, ד, מובא שהיו לעיתים מגיהים את הס"ת שבעזרה, וכן בירושלמי שקלים פ"ד, ה"ב, וכעי"ז במסכת סופרים ו, ד, וספרי וזאת הברכה פסקא שנ"ו: "שלשה ספרים נמצאו בעזרה" והיו מגיהים לפי רובם, ובנווה שלום (טויסיג, עמ' 45) גרס במסכת סופרים "נמצאו בימי עזרא", וראה מיוחס לרש"י דברי הימים א (ח, כט, וכן ז, יג) במש"כ על ההגהות לפי הס"ת הללו. ראה גם בתפארת ישראל (יכין, לתענית ד, ו), שכתב שס"ת שכתב עזרא היה בעזרה. וראה חזון נחום (ח"א, סי' כד, ב), שהבין ששלשת ספרי העזרה הנזכרים במסכת סופרים היו מונחים בעזרה, ולדעתו מאחד מהם קרא הכה"ג ביוה"כ, ולכן הקשה על רש"י שכתב שס"ת שממנו קרא הכה"ג ביוה"כ היה בהר הבית מחוץ לעזרה (וציין החזון נחום לשו"ת בית שלמה, או"ח, סי' לד, ד"ה ובדבר טלטול, שכתב שהס"ת ממנו קרא הכה"ג ביוה"כ היה מן הסתם בעזרה, כמו שכתוב ששלשה ספרים היו בעזרה, אך הביא שרש"י כתב שהס"ת היה בביהכ"נ סמוך מחוץ לעזרה). לעומתם, בפנים מאירות (ח"ב סי' סו) ביאר שלפי רש"י הס"ת שבקה"ק הוא ה'ספר עזרה' שממנו מגיהים ס"ת.
שו"ר שזכיתי לכוון בכמה מהדברים שהבאתי למש"כ בשו"ת קול מבשר (לגר"מ ראטה, ח"ב, סי' כח, אות כג), שכתב שהס"ת שהוציא עזרא היה הס"ת מקה"ק, ודייק כן מהפסוקים, שאל"כ מה הטעם לומר שאמרו לו להביא את הספר ושהוא הביאו, אלא צ"ל שמדובר בס"ת של משה ולכן אמרו לו, שהוא היה כה"ג. וגם כתב שם על הדמיון שבין המעמד של עזרא לבין מעמד הקהל, ושכ"כ בגמ' ביומא וסוטה שמ"לפני שער המים" למדו שבהקהל קורין בהר הבית, וכתב הקול מבשר שזה לא היה מעמד הקהל שהרי זה היה בר"ה ולא בסוכות, ו"אפשר מדמה זה לזה שגם שם היה הקריאה בפני כל הקהל". עוד כתב שם שבבית שני, כשנגנז הארון, לא נגנז עמו הס"ת של משה, שהוא נקרא 'ספר עזרה', וממנו היו מגיהים את הס"ת של המלך (ירושלמי סנהדרין, ורמב"ם הל' ס"ת פרק ז), וממנו היו מגיהים כל ספרי גולה כמובא במיוחס לרש"י מו"ק יח ע"ב [ותמה היכן נעלמו כל הי"ב ס"ת שכתב משה, והעיר שאולי יש לומר שבאחד מהם היה כה"ג קורא ביוה"כ בימי בית שני]. וכתב הקול מבשר שנראה קצת הוכחה שגם בבית שני היה ס"ת בקה"ק ממה שמובא בגיטין נו, ע"ב, שטיטוס הציע ס"ת בקה"ק ובא על זונה, ובמשנה תענית ד, ו, ששרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל, ואפשר שזהו הס"ת שבקה"ק והעמיד במקומו צלם שם. ומה שכתוב במגילה "ג' ספרים מצאו בעזרה' ייתכן שהם מהי"ב ספרים שכתב משה. וכתב שייתכן שהס"ת שבקה"ק הונח בבית שני בביהכ"נ שבעזרה ולכן קראו לו ספר עזרה. ע"כ מדברי הקול מבשר.
8. ביומא (ג, ע"ב) דנו מנין למדו שכה"ג צריך לפרוש שבעה ימים לפני יוה"כ, והביאו שהדבר נלמד לפי ר' יוחנן מימי המילואים (ולפי ריש לקיש ממתן תורה). כעי"ז מובא ברש"י (יומא סח, ע"ב, ד"ה 'בא', וכן בר"י מלוניל שם, ועוד), שקריאת הכה"ג ביוה"כ נלמדת משבעת ימי המילואים. הרי לנו שני מקורות לקשר שבין ימי המילואים-חנוכת המשכן ובין יוה"כ (וכבר ביארנו לעיל שביוה"כ מתנוצצת הארת חנוכת המשכן, אז נכנסו נדב ואביהוא לקה"ק). יש להוסיף שכאשר דהמע"ה מעלה את הארון לירושלים נזכר שדוד "הקהיל את כל ישראל" (דברי הימים א', טו, ג) וחילק אוכל "לכל איש ישראל מאיש ועד אשה" (שם טז, ג). הביטוי "מאיש ועד אשה" נזכר בתנ"ך בהקשר חיובי רק עוד פעם אחת - במעמד בו עזרא קרא בספר תורת משה [נחמיה ח, ב. בהקשר של מחיה מוחלטת מוזכר ביטוי זה שלש פעמים: ביהושע ח, כה, לגבי מחיית העי (ושם בהמשך יש מעמד שהוא כעין הקהל), שמ"א טו, ג, בענין מחיית עמלק, שמ"א כב, יט, בענין מחיית נוב, ואכמ"ל]. לפיכך ייתכן לומר שהמעמד בימי עזרא היה כעין חנוכת המקדש. דבר זה יתכן בעיקר לפי דעת הרב יאיר וייץ שהציע שהמעמד בימי עזרא לא היה אחרי עליית נחמיה, בשנת 20 לדריווש-ארתחשסתא, כסדר הפרקים, אלא הוא היה בימי כורש, ביום בו התחילו להעלות עולות במקדש (עזרא ג, ו) (הרב יאיר וייץ, חוברת אסיף גליון ד' עמ' 364, וראה אסיף גליון ה' שם הקשו על דבריו, וראה בזה בספרנו 'אשי ישראל לספר עזרא'). בפרק הבא נעיר כי כשם שבחנוכת המקדש ע"י שלמה לא צמו ביוה"כ, כך גם בימי עזרא יוה"כ לא מוזכר.
9. רש"י מל"ב כ, יג, ע"פ פרקי דר"א פנ"ב, ובתנא דבי אליהו רבה ח' מובא ש"הראה להם את הארון וגילה להם סוד העליונים".
10. המעיין בפסוקים הנ"ל בנחמיה (פרקים ח-ט) רואה שהמעמד בימי עזרא היה בראש השנה, ואז הם מצאו שצריך להקים סוכות ועשו כך, ומעמד ההמשך היה בכ"ד תשרי. באופן תמוה יוה"כ אינו מוזכר כלל (על השמטת יוה"כ עמד גם בספר חקרי זמנים לרב הילביץ ח"א עמ' יב-יד, וראה גם משך חכמה ויקרא טז, לד, בסופו, ואכמ"ל. אם המעמד בספר עזרא הוא כעין חנוכת ביהמ"ק השני, כפי שהצענו לעיל, הרי שאז ניתן להשוות זאת לכך שבחנוכת ביהמ"ק הראשון לא צמו ביוה"כ, כמובא במועד קטן ט, ע"א). בכל מקרה, היה כאן תהליך שנמשך ברוב ימי חודש תשרי (וראה שיח יצחק לר"י נוניס-ואיס, יומא סט, ע"ב, ד"ה 'א"ל'), ואולי מזה יש ללמוד שמדרגה זו של הזכרת השם המפורש שייכת בכל ימי התשובה [ויש להעיר שביטול יצר הע"ז היה לפי הגמ' (יומא סט, ע"ב) במעמד שאירע בכ"ד תשרי והסתיים בכ"ו תשרי, אך שמא י"ל שענין זה התחיל ביוה"כ, שבו לא שולט יצה"ר (כמובא בגמ' יומא כ, ע"א, ובגליוני הש"ס לר"י ענגיל שם), ולפי"ז מובן מדוע כשנתבטל היצר יצא גור אריות דווקא מקה"ק, שאליו נכנס הכה"ג ביוה"כ. ויש להוסיף שאחרי שעזרא הזכיר "את ה' האלהים הגדול" מובא על העם "ויקדו וישתחוו" (נחמיה ח, ו), ולפי"ז מובן מדוע ביוה"כ השומעים את השם כורעים ומשתחווים (למרות שבברכת כהנים במקדש מזכירים ג"כ את השם, ושם לא נאמר שהעם כורעים)].
אציע כאן רמז שנפל בדעתי בסייעתא דשמיא: בא' תשרי עד י' תשרי מתגלה שם אדנו"ת (כדברי המהרש"א שהבאנו לעיל), וביו"כ נגמרים ימי הדין ונסלח לישראל ברחמים ומתגלה שם הוי"ה, וע"ד רמז נראה לומר שאז הופכת יו"ד שבסוף שם אדנו"ת ליו"ד שפותחת את שם הוי"ה. נראה לענ"ד לדרוש שביו"כ מתגלה רק יו"ד ראשונה, ובסוכות נוסף אליה גילוי ה"א ראשונה של שם הוי"ה, והרי הם ביחד י-ה דהיינו ט"ו, וזהו חג סוכות שהוא בט"ו תשרי. אח"כ מתווסף אליהם אות וא"ו של שם הוי"ה, וביחד הם כ"א, והוא הושענא רבה. אח"כ מתווספת ה"א אחרונה דשם הוי"ה, וביחד הם כ"ו, והוא היום השלישי לבקשת ביטול יצרא דע"ז, שאז נמסר בידם היצר (יומא שם). הרי לן שתהליך גילוי שם הוי"ה מתחיל ביוה"כ ונמשך עד כ"ו תשרי [ראה גם יומא לז, ע"א, שכה"ג צריך לומר לשון "אנא" בוידוי שלו ביוה"כ. לפי הנ"ל אולי אפשר לומר ש'אנא' הוא 'א-נא' דהיינו אל"ף ואז נ"א, שהוא יום הושענא רבה, שהוא יום הנ"א מא' אלול הפותח את ימי התשובה. כלומר שהושענא רבה הוא המשך לתהליך שמתרחש ביוה"כ].
♦ ♦ ♦