בדבר כשרות המחצלות לסיכוך
אלו הם הענפים המסתעפים שבהם נברר בעזרת ה' את דינו של הסכך: ענף א – גזרתתקרה * ענף ב - דין מחצלת * ענף ג - גזרת חבילה * ענף ד - אויר החוצה את כל הסוכה * ענף ה - החוטים הקושרים את הסכך * ענף ו - חמתה מרובה מצלתה.אך קודם נקדים ונבאר את המציאות מהי:
ידוע מנהג העולם, גם יראים ושלמים בעבודת ה' נוהגים כן, לסכך סוכתם במחצלת שנעשתה במיוחד לשם סיכוך בחג הסוכות, שהשימוש בה נח ושומרים אותה משנה לשנה. המחצלת המדוברת מורכבת מקני סוף טבעיים ממש [שלא עברו עיבוד ושינוי מצורת גדילתם] שחיברו אותם עם חוטים טבעיים[2]. כך הוא הסכך המחצלת המצוי היום [החברה העיקרית היום קוראת שמו "קיינעס המקורי"].
לפני שנות דור היו מכנים סכך זה בשם "סכך לנצח" והוא היה מורכב בצורה אחרת מהמצוי היום, העץ שממנו היה עשוי הסכך היה עשוי מדקטים דקים וצרים ארוכים [רוחבם כ3 ס"מ ועוביים כמ"מ 1] ומחוברים זה לזה היטב בחוטי תפירה[3] כדרך אריגה. פוסקי הדור עמדו על המדוכה, כאן נביא בס"ד ראשי פרקים מהנושאים שדנו בהם הפוסקים להבין במה מדובר.
וזה החלי בעזרת ה' צורי וגואלי:
♦
ענף א - גזרת תקרה
מקור הדין
פסק מרן בשלחן ערוך (סי' תרכט סעי' יח): "וכן אסרו לסכך בנסרים שרחבן ארבעה, אפילו הפכן על צדן שאין בהם ארבעה, ואם אין ברחבן ארבעה, כשרים, אפילו הם משופים שדומים לכלים, ונהגו שלא לסכך בהם כלל". והביא המשנ"ב (סקמ"ה) את טעם הדין, שהם דומין לתקרת הבית וחיישינן שמא ישב תחת תקרת הבית שדר בו כל השנה וההוא ודאי פסול דסוכה אמר רחמנא ולא בית של כל ימות השנה. ומקור הדין הוא מהסמ"ק שהביאו הבית יוסף, ונביא את דבריו להלן.לכאורה, כל שהנסרים רחבם פחות מד' טפחים אינם בכלל הגזרה, ומותר לסכך בהם בשופי. אלא, שמרן המשיך וכתב שאם הם משופים נהגו שלא לסכך בהם כלל[4]. וא"כ, כל שמסכך בנסרים, שהם עצים חתוכים בצורה מוסודרת, וכלשון מרן "משופים דומים לכלים", גם הוא בכלל המנהג שלא לסכך בו, שהרי ממש נסר הוא, ומה לי שדק הוא מאוד.
♦
נסרים פחותים מד' טפחים
בפשטות וכמו שנתבאר, כל שהנסר אינו רחב ד' טפחים לא נכנס לכלל גזרת תקרה ומותר לסכך בו ללא חשש. אלא שכבר הבאתי שמרן סיים דבריו שנהגו לא לסכך בנסרים משופים אפי' אם הם פחות בד' טפחים, וא"כ הדבר נוגע לנידון דידן.בטעם המנהג להימנע מלסכך בנסרים פחותים מד"ט. מצאנו בראשונים ב' סיבות מרכזיות. א. גזרת תקרה, למרות שאין רוחב ד"ט עדיין דומה לתקרת הבית. ב. שמא יעשנו בקביעות שלא יכנסו גשמים לתוכה. ואבארם בס"ד.
♦
א. גזרת תקרה
כתב בכל בו (הל' סוכה סי' עא): "ובמקומות שנהגו להקרות בנסרים דקים אסור לסכך בהן משום גזרת תקרה וכן הדין באלה מחצלאות של קנים אף על פי שהיא גדולה באלו המקומות שנוהגין לקבען בגגין כעין תקרה אין מסככין בהן ומעשה היה בעיר נרבונא בחכם אחד שסיכך בנסרים דקים פחותים משלשה ולעזו עליו ואמרו מימינו לא ראינו וכמעט שלא שמטה בחולו של מועד אלא שלא נזדמן לו סכך כשר אחר וכן באלה עצים הדקים שגודלין ואורגין אותן ונקראים קלד"ש אין מסככין בהן דלתקראות הן עשויות מתחלתן ויש בהן משום גזרת תקרה". הביא דבריו הב"ח.וכך פסק הדרכי משה (אות ט) להלכה שאם סיכך בנסרים אפילו פחות משלשה פסולה דהוי כבית ממש הואיל ובזמן הזה כולן מסככין בתיהן בנסרים שאין בהן שלשה. ע"כ. עולה מדבריו שבכל אופן אסור לסכך סוכתו בנסרים, אפי' שאינם רחבים ארבעה, משום גזרת תקרה.
הביא את דבריו בשו"ת יביע אומר (ח"ד או"ח סי' מט) ולמד בדבריו, כנ"ל, שבכל אופן אסור לסכך סוכתו בנסרים, אפי' שאינם רחבים ארבעה, משום גזרת תקרה. ונתקשה, כי במקור דינו ציין הרמ"א שהוא מהגהות מיימוניות בשם הר"א ממיץ, נאמר: "דמדקתני כמין בית, ולא כבית ממש. למדנו שיכול לסככה בעובי כרצונו, אך שתיראה סוכה, אבל בנסרים אפי' פחות משלשה דהוו להו כקנים בעלמא, אחרי שכל הבתים סכוכין בענין זה, ואינה נראית סוכה, פסולה, דלא הויא כמין בית אלא בית ממש". עכ"ל. וביאר דבריו כגון שמניחן סמוכים מאד זל"ז עד שנראה כבית ממש, הלא"ה לא גזרינן משום גזירת תקרה, ואף על פי שבזמנינו כל הבתים מסוככים בענין זה, כיון דחז"ל לא גזרו ע"ז אין לנו להוסיף על גזירתם מדעתינו, אף על פי שנשתנו המסיבות. והר"א ממיץ דינא קאמר ולא גזירה. ואילו ממשמעות דברי הרמ"א עולה שאין לסכך כלל בנסרים פחות מג' טפחים, כאמור.
ותירץ שמצא מקור נאמן לדעת הרמ"א להלכה בארחות חיים (הל' סוכה טו) שכתב "ובמקום שנהגו לקרות בנסרים דקים אסור לסכך בהן משום גזירת תקרה. ומעשה היה בנרבונא בחכם אחד שסיכך בנסרים דקים פחותים משלשה, ולעזה עליו כל המדינה, ואמרו מימינו לא ראינו כך. (פסחים נא) וכמעט שלא שמטה בחוה"מ, אלא שלא נזדמן לו סכך כשר אחר. וכן אלה העצים הדקים שגודלים ואורגים אותם אין מסככין בהן, דלתקראות הן עשויות מתחלתן, ויש בהן גזירת תקרה". וציין גם לכל בו (הנ"ל) שגם מדבריו עולה שאין לסכך כלל בנסרים אפי' פחותים מארבעה טפחים. והביא ביבי"א גם את לשונו של מהר"ח או"ז. וע"ש שהביא עוד ראיות לדעת הרמ"א [ומש"כ למקור הדין "הגהות מיימוניות משם הרא"מ", צ"ב].
לפי דרכנו למדנו שיש ב' דרגות בגזרת נסרים פחותים מד"ט, או שאין לסכך בהם בצורה שבונים את תקרת הבית שאז הסוכה נפסלת מדינא, או שבכל אופן אסור מחשש שמא יחליף ביניהם לקורות ביתו.
על כל פנים, אם אינו מקורה בחוזק כבית קבע וגם אין דרך בני אדם לקרות בתיהם בנסרים אלו, לא גזרו עליהם כלל ומותר לסכך בהם[5]. וגם כאן בסכך המדובר, שכל נסר בודד הוא אינו רחב ד' טפחים, אין חשש לגזרת תקרה.
♦
ב. שמא ימנעו הגשמים להכנס לתוכה
גם הסמ"ק הביא מנהג זה שלא לסכך בנסרים אפילו פחותים מד"ט אלא שכתב טעם אחר, וז"ל: "נסרים פחותים מארבעה מותר לסכך בהם אך מכל מקום צריך לעשות הסכך בענין עראי שיוכלו הגשמים לרדת בסוכה וכדמפרש בתוספות בפרק קמא וע"כ נהגו העולם לכסות הסוכה בערבה או בגמי או בכיוצא בהן ולא בנסרים כלל ואפילו פחותים מארבעה דליכא משום גזרת תקרה משום דילמא אתי למטעי לסכך בענין קביעות שלא ירדו שם הגשמים". והביאו הבית יוסף וגם המשנ"ב (סקמ"ט) כתבו. ולטעמו, גם בסכך מחצלת שלנו, לכאורה, יש את אותו חשש, שמא יעשנו בקביעות שלא יכנסו גשמים בתוכה [אבל, בהמשך יתברר שאינו כן].א"כ מוטל עלינו לדעת אם גזרתו של הסמ"ק נפסקה להלכה.
בסי' תרלא (ס"ג) פסק מרן: "הייתה מעובה כמין בית אע"פ שאין הכוכבים נראים בתוכה, כשרה". ע"ש. כתב המאמר מרדכי (סק"א) שמהא דמרן השמיט האי דינא דר"ת (אכמ"ל[6]) שאם אין גשמים יורדים תוכה פסולה, ש"מ דכשרה. ע"ש. וכעין דבריו כתב רבינו החיד"א בברכי יוסף (סק"ב) אלא שאינו לכתחילה לבנות כך, וז"ל: "מסתמות דברי מרן משמע דדעתו דעת עליון להכשיר אפילו אין המטר יורד מתוכה, ובדיעבד מיהא כשרה בכל גוונא. וזו סברא מציעתא, דאיכא מאן דמכשר אף לכתחילה לעשותה כאשר חפץ בה מעובה כבית ממש, וכמבואר בספר שבלי הלקט, וכמה גדולים סברי דבדיעבד מיהא כשרה. אבל האחרונים פסלו אף בדיעבד. ומיהו נראה דבדיעבד, כאשר יהיה האופן דא"א ליטול קצת מהסכך מפני סיבה, יש לסמוך על המכשירין".
אכן, יש לציין שאין הדבר מוסכם בדעת מרן להכשיר, ודעת הפרי מגדים (א"א סי' תרלא סק"ב) והשלחן גבוה (סי' תרלא מחודש א בסוף סק"ג) שאם לא יורדים גשמים לתוכה נפסלת בכך, והשו"ג כתב שמה שהשמיט מרן את דברי ר"ת משום שכתב דכשאין הכוכבים נראים מתוכה אינה כשרה אלא בדיעבד, ש"מ דבעבה יותר מזה דהיינו עד שאין מטר יורד בה אפי' בדיעבד פסולה, ואין מפרשים לחכם. ע"ש. הביאו ביביע אומר (ח"ד או"ח סי' מט) והקשה ע"ד ש"לדבריו ק"ק לפוסקים דמכשרי בדיעבד [כשאין מטר יורד בה], ממתני' דנקיט שאין הכוכבים נראין מתוכה כשרה, ולא נקיט רבותא שאין המטר יורד בתוכה שכשרה בדיעבד. וצ"ל דנקיט הכי לאשמועינן דאפילו המטר יורד לתוכה כל שאין הכוכבים נראין מתוכה אינה כשרה אלא בדיעבד. ולפ"ז אין כל דיוק לפסול מד' מרן". ע"ש.
אם כן יש לשאול, שהרי מרן פסק את מנהגו של הסמ"ק לא לסכך בנסרים כלל אף בפחותים מד"ט, ובבית יוסף הביא רק את דברי הסמ"ק, ומשמע שמטעמו כתב כן, והלא דעת האחרונים היא שס"ל להקל בסוכה שאין גשמים יורדים בתוכה. ואולי ע"פ דברי החיד"א הנ"ל נבין, למרות שמעיקר הדין ס"ל שהסוכה כשרה, הלא ההכשר אינו אלא בדיעבד אבל לכתחילה יש להקפיד לא לעבות סככה כל כך, ומכאן השתרש המנהג לא לסכך בנסרים כל עיקר.
וכך העלה ביביע אומר (שם) שאין לחשוש: "ומעתה ודאי שאין לגזור שלא לסכך בנסרים שאין בהם ארבעה פן יבא לסכך בהם באופן שאין המטר יכול לרדת לתוכה, שכל דבדיעבד מותר אין לגזור משום לכתחילה... והסמ"ק נמי לאו דינא קאמר הכי. ואינו אלא כנותן טעם למנהג העולם בזמנו שנהגו שלא לסכך אף בנסרים שאין בהם ד'. אבל במקום שלא נהגו משרא שרי. וכ"כ בס' בית השואבה (דף לט ע"א אות קה) שאף להסמ"ק אם סיכך בנסרים שאין בהם ד' הסוכה כשרה אפילו מדרבנן, אלא שנהגו לכתחילה שלא לסכך משום חומרא בעלמא מטעם חששא זו" ע"ש.
עוד יש לחלק בין הסכך שלנו לחששו של הסמ"ק, שכל דבריו אמורים רק כשמניח קנים נפרדים שיש מקום לחשוש שיוסיף עוד ועוד, אבל כשהסכך כבר עשוי כמחצלת מוכנה, יתכן ואין כל חשש שיוסיף שהרי בפעולה אחת כבר סיים ובנה סוכה כשרה כדין. ודוק.
♦
הסכך שלנו
וברור הוא שהכל נצרך לדין רק אם נסכים שהסכך המדובר דומה לנסרים שגזרו בהם חז"ל, אבל לאחר מחשבה יותר נראה שהסכך מחצלת המצוי היום אינו דומה לנסרים, כדי לגזור בו שמא יעשנו בקביעות שלא ירדו גשמים לתוכה, ואינו בכלל הגזרה[7], ואבאר דברי.הנה כך כתב מסברא בשו"ת אז נדברו (חי"ב סע' לה) כשדיבר על כשרות ה"פלפונים" לסיכוך "שאין ע"ז שם קרש ולא שייך בזה הטעמים של המנהג, שאין הפלפון ראוי לא לעכב הגשמים ולא לתקרה והוי כמקלות ממש”. ע"ש.
וביותר, כתב בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סי' שי) שאם הסכך בנוי בצורה שאם ירד גשם בזעף יכנס לסוכה, יש להכשיר את הסכך ונחשב לסכך עראי. והביא שם בשם הקנה בושם (ח"ב סי' כז) שאם לא נכנסים גשמים המצויים לתוך הסוכה, ראוי לפסול. וחלק על דבריהם ש"נראה שגם סוכה מסוככת בענפים הרבה ראוי לפעמים לחשוש שגשמים רגילים לא ייכנסו וזה פוסל, והעיקר נראה שאפילו לא מצוי כ"כ שגשמים ייכנסו כיון שגשמים היורדים בזעף ייכנסו, לא דמי לבית דכל שבבית צריך לתקן דוקא". ע"ש. וכל המחלוקת היא רק לנידון שלהם, אבל בנידון דידן הדבר פשוט שכל גשם מצוי שיורד, חודר אל לתוך הסוכה מבעד לסכך, וגם אם לא נכנס מיד, נכנס אחרי כמה דקות שהגשם יורד. והדבר פשוט.
וגם הגר"נ קרליץ זצ"ל התייחס לזה וכה כתב (מובא בספר הסוכה ח"ב עמ' תמא): "והרוצה למנוע כניסת גשמים לא ישתמש בזה, א"כ לא שייך בזה הגזרה כלל. ומה שעושים לפעמים תקרה מעץ לנוי, אינו סיבה שתהא גזרת תקרה בנסרים הנ"ל, דמעצים פשוטים אלו אין עושים תקרה כלל. ומה שעושים תקרה מעץ תחת רעפים ויש מעל זה עוד תקרה, בלא"ה לא חשיב שעושים תקרה. אמנם אם הנסרים משופים היטב בצורה שיש לחוש שעושים בזה תקרה, יש להחמיר בזה".
עוד ראיתי בזה למעלה בקודש, שיסד הביכורי יעקב (סי' תרלא סק"ו) בדעת רבינו תם, שגם אם הסכך מעכב את הגשם, כל שהסכך צובר את הגשם ובסופו של דבר יכנס הגשם לתוך הסוכה, אינו נחשב לסכך עבה שפסול, ורק אם לא יכנס הגשם לעולם מבעד לסכך יש לפסול. ע"ש. וסכך שלנו כידוע לכל יושבי הסוכות, שפעמים הוא צובר מימיו בתוכו ולאחר זמן מועט יזל מים ממטמוניו.
מכל האמור נבין שלא שייכת כאן גזרת נסרים גם לדעת הסמ"ק, שכל חששו היה "משום דילמא אתי לסכך בהם בקביעות בענין שאין הגשמים יכולין לירד בה", וכאן, אינו יכול לסדר את הקנים בשום צורה שלא ירדו לתוך הסוכה גשמים. ואם תבוא לחשוש שיוסיף עוד קנים עד שלא יכנסו גשמים, אין לדבר סוף וגם בענפי ערבה אם יכבשם היטב ויסדרם בערמה גדולה לא יכנסו גשמים לתוכה.
ושוב מצאתי בשו"ת ציץ אליעזר (חט"ו סי' כח) שהביא בשם השואל כדברינו "דאפילו לדעת ר"ת דעלי' הוא דסמיך הב"ח בסי' תרל"ה להחמיר בשאין המטר יכול לירד, בכגון נידוננו יודה דמותר, כי החוש מעיד דבנסרים הדקים הנקראים בלאפון דהגשמים יורדים לתוך הסוכה בפרט בזמן שהגשמים מרובים, אם לא שיעשה כמות מופרז דלא שכיח, וא"כ אפי' לדעת ר"ת כשר, וא"כ גם בזה ל"ש חומרת הב"ח, ואולי הלטי"ש שהוא מדבר בהם אינם יורדים הגשמים אפי' כשלא ירבה בהם כ"כ רק יניחם אחד ליד השני", וכתב על דבריו שדברי טעם הם[8].
איברא שראיתי פירכא לדברים והיא בדברי הט"ז (סי' תרכט סקכ"א), שכתב בדבר המנהג לא לסכך בקש: "ונראה שלא נהגו לכסות בזה ג"כ מטעם הסמ"ק שבכיסוי הקש בקל יכסה כיסוי עב מאד". חזי' בדבריו שהחשש גם שמא יוסיף עוד מהקש עד שיהיה עב מאוד. ויתכן לחלק שקש מצוי הוא שיהיה הרבה מאוד לכל אחד בביתו והחשש גדול יותר. ויל"ע.
ולאחר כתבי כל זאת, שמתי אל ליבי שכבר הרגיש בהערה על השלחן ערוך - הפרישה (סקי"ג). שגם על דעת הטור יש להקשות כן, שמצד אחד פסק כאביו הרא"ש שגם אם אין גשמים יכולים לירד לתוכה כשרה, ומצד שני הביא כאן את מנהג העולם בשם הסמ"ק, וכתב: "ואפשר דאפילו לדעת הרא"ש ורבינו שפסקו בסימן תרל"א שאינה פסולה, מכל מקום עדיף טפי שלא יהא מכוסה כל כך, גם דלא התיר הרא"ש אלא בסיכך בסכך דלא מיחלף כולי האי בתקרה מה שאין כן בסיכך בנסרים ובקביעות שדומה טפי לתקרה". חזי' בדבריו שלא פסק כן לאיסור מוחלט אלא רק שעדיף טפי. וכבר הארכתי שגם לולא דבריו אין נידון הסכך מחצלת שלנו עניין לגזרת נסרים בשום צד.
♦
עד כמה יהיה רחב הנסר
כל האמור הוא בסכך המצוי, שנעשה בהכוונת חכמים לזכות בו את ישראל, שיצרו את נסריו דקים מאוד שלא יהיה חשש שדומה לתקרת הבית. דרך אגב, יש לדון מה יהיה הדין אם ברצונו של אדם לסכך את סוכתו בנסרים דקים שאינם רחבים ד' טפחים, הלא המה המכונים "פלפונים", עד כמה יכול הוא לעשותם רחבים וישאר הסכך בהכשרו.בפשטות, כל עוד לא הגיע הנסר לרוחב ד"ט והוא אינו משופה ודומה לכלים, מותר לסכך בו, שהרי אין דרך להשתמש בנסרים כלל לצורך תקרת בית שנגזור שלא ישב תחת קורת ביתו ויאמר מה לי הכא מה לי בסוכה, וכנ"ל. וגם עליו להקפיד שלא יהיה זה באופן שיכול להגיע לסיכוך קבוע שלא ירדו לתוכו גשמים, שגם אם עדיין אינו כן, גזר הסמ"ק לא לעשות סוכה כזו. וכל שהנסרים דקים וצרים יכול לסכך בהם בשופי [וכבר הבאתי בשם הרב זילבר שאין עניין הפלפונים נוגעים כלל לגזרת תקרה בשום צד].
אלא, שבחזון עובדיה (עמ' ל ואילך) האריך בזה והעלה שבזמן הזה נתפשט המנהג בירושלים עיה"ק לסכך בנסרים דקים (פלפונים) שאין ברוחבן אפי' שיעור טפח, מפני שאין עושים מהם תקרה, ולא שייכא בהו גזרת תקרה, ופוק חזי מאי עמא דבר. ועי' במקורות הדין שהביא בשם הגרש"ז אויירבך שמקפידים שלא יהיה ברוחבם טפח. ע"ש. והנראה שבשנים עברו כן היה מנהגם לבנות תקרה מנסרים רחבים טפח והשתרש המנהג להקפיד לא לסכך בנסר שיותר מטפח[9]. ע"ש. וגם בשו"ת אור לציון (שם) כתב שהמנהג לסכך בפלפונים. וכן בספר "הלכות חגים" (עמ' 381) הביאו בשם הגר"מ אליהו זצ"ל שיש שנהגו שלא לסכך ויש שנהגו וכך נוהגים, אלא שלא יהיו מארון או מארגז שפורק. ע"כ.
♦
דעת החזון איש
הנה, בדבר דעתו של מורנו החזון איש זצ"ל בדבר הסיכוך בפלפונים, כתב בספר הסוכה (חלק ב עמ' תמ) שהגר"ח קנייבסקי שליט"א אמר שדעתו לא הייתה נוחה מסכך פלפונים, ואת סוכתו סיכך בענפי עץ. לעומתו, בספר "הלכתא בבי דינא" (תשרי תשס"ו) כתב הגר"נ קרליץ זצ"ל שפלפונים כשרים "שאין דרך לעשות מהם תקרה וגם אין ששייך כל כך לסכך בהם באופן שלא יכנסו גשמים, וכן הורה מרן החזון איש זצ"ל ומה שיש אמרים שהחזו"א לא התיר, י"ל שלעצמו לא רצה מרן זצ"ל לסכך אלא בענפים, ולא בדבר שיכול להתעורר על זה איזה שאלה ויבאו ללמוד מזה דברים אחרים, אבל מדינא ודאי הם כשרים לסיכוך". ע"כ.♦
הגזרה בנסר שמורכב מכמה חלקים - דעת הגרי"ש אלישיב
נהדר לסכך, הג"ר יוסף שלום אלישיב זצ"ל נשאל בזה (הובאו דבריו בשו"ת אז נדברו ח"ב סי' סו), וכה השיב: "והנה גופא דעובדא הכי הוה, הביאו לפני מחצלת עשוי מעצי דיקט דקים ארוגים בחוטים, ואמרתי להשואל שיש לדון עפימ"ש הרשב"א הו"ד בב"י סי' תרכט דכיון דהנסרים תקועים במסמרים הרי כל הנסרים כנסר אחד רחב, ויש בהם משום גזרת תקרה. והנה דיקט מין עץ הוא המתקלף לחתיכות דקים, ולא מצינו בנסרים חילוק בין עץ עבה למין עץ דק, גם בנסר ד' אם יש בו נקבים נראה שלא יצא מכלל נסר ומכיון שהם דבוקים ע"י אריגה הרי נעשה משום זה כנסר רחב ד' ויש לדון משום פסול נסר ד' גם במקום שאין מנהג אנשי המקום לשכיבה[10]".אלא שכבר דנו גדולי הדור האחרים בדבריו ובכל זאת החליטו להקל. ראשית, כתב בחזון עובדיה (עמ' כד) שהמעיין בתשובת הרשב"א יווכח שלא כתב הרשב"א כן אלא רק לתת טעם לאותו חכם שאסר, שאולי טעמו הוא מפני שמכיון שהם תקועים במסמרים ואין ביניהם ג"ט כנסר אחד רחב ארבעה דמו, שיש בו משום גזרת תקרה, ויש שנחלקו עליו. וכיוון שנחלקו ע"ז, ומכיון שנהגו אצלכם היתר, הנח להם, שאע"פ שאינם נביאים בני נביאים הם. ע"כ. הרי שלא החליט לאסור, ואדרבה כתב להתיר במקום שנהגו היתר. וכ"כ האבני נזר (חאו"ח סי' תעג) שהרשב"א לא החליט כטעם זה לאסור. ע"ש.
ועוד הקשה, מה יענה להלכה פסוקה בש"ס ופוסקים, שמחצלת גדולה העשויה לסיכוך מסככים בה, ולמה לא גזרו עליה, מפני שנעשית כנסר אחד הרחב ארבעה שיש בו גזרת תקרה, אלא ודאי שאין שום דמיון בין מחצלת לנסרים הראויים לתקרה. אמנם, על זה אפשר לחלק ולומר דשאני "נסר", שהוא חתוך ומסודר כקרש העומד לבנייה לבין שאר צמחים או עצים שסדרו אותם למחצלת, שלא שייך בהם כלל גזרת תקרה ויש לדון בהם דין מחצלת, וכמו שרמז לכך הגרי"ש במכתבו "והנה דיקט הוא מין עץ המתקלף לחתיכות דקים, ולא מצינו בנסרים חילקו בין עץ עבה לעץ דק"[11].
ועוד הוסיפו לחלוק בסברא, שהסכך הזה מתקפל כמו מחצלת ולא דומה לנסר שגזרו עליו חז"ל. כך כתב בחזון עובדיה (שם), וציין שכ"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' עד) שכיון שהוא דבר רך אינו בכלל גזרת תקרה, ושכן כתב בשלמי מועד (עמ' צט)[12].
על סברא זו ראיתי מעירים[13] מלשון הר"ן (ז: ד"ה כיון) שבא לתרץ סוגיין עם סוגיא בפרק הבית והעליה שמתבאר שם שהיו מקרים את בתיהם בקנים, וז"ל: "שהנוהגין בקנים מחברין וקושרין אותן עד שעושין מהן לוח מחובר יותר מד'". ע"ש. משמע שאם חיבר קנים אחד לשני מחשבים את רוחב הקנים כאחד ודנים עליהם דין נסר. ואני אומר אם מהא לא איריא, שהלא הר"ן הדגיש בלשונו "מחברין ... לוח מחובר", נראה מהדרגשת לשונו שאותם קנים נעשים ממש כתקרה על כל המשתמע ולא היה מחברם באופן שהיו יכולים להתקפל. ודוק.
♦
הסכך של ימינו
אולם נראה, שכל דברי הרב זצ"ל אמורים רק על הסכך מחצלת הישן, שהיה נראה כנסרים ממש דקים מסודרים סמוכים זה לזה, שייך לדון בהם שנראים כנסר ולגזור, אבל הסכך החדש (הידוע בשם "קיינעס המקורי") הקנים שממנו הוא עשוי חוברו ללא שינוי כלל מהמצב הראשוני שלהם ולא שייך להכניסם תחת השם "נסר", וגם הגרי"ש לא יחשוש לאסור.ועוד יש להוסיף שהרה"ג משה מרדכי אייכנשטיין שליט"א כתב לי שראה שהרב בעצמו היה מסכך סוכתו בעצי במבוק לא מחוברים. הרי לנו שלא חשש לגזרת תקרה בקנים שאינם מעובדים [אכן עדיין אין ראיה לאופן שהנסרים מחוברים שע"ז העיר במכתבו הנ"ל].
לאחר כתבי כל זאת, הראוני שאין צורך לסמוך על שמועות וכיו"ב וזכינו שכתב על כך במפורש, וז"ל בקובץ תשובות (ח"א סי' סב בסופו): "וזה פשוט שהמחצלאות המשווקים בשוק שכולה נעשה בחטיבה אחת לא חל עלי' שם חבילה כלל ודינם כמחצלאות השנוי' במשנה. הן אמת שבס' אהל משה להגאון ר' אלעזר משה זצ"ל בסי' י"ז משמע שלדעתו יש במחצלאות משום חבילה, וכל דבריו באו בקיצור ולא מובנים כלל מ"ש מהירושלמי סופ"ק דסוכה דהורו להתיר ראשי מעדנים כעין שאמרו בגמ' דידן בחבילה כוונת הירושלמי מה שהורה להתיר הוא בכדי להפקיע מדין כלי שלא יקבל טומאה כמו"ש הק"ע והפנ"מ ע"ש .ובבנין שלמה סי' מ"ה ר"ל דהא דאסור לסכך בחבילין היינו דהיו אגודה בתחילה שלא לשם סוכה ואח"כ מסכך בהם אבל אם רוצה לאוגדם לשם סוכה שע"י האגודה נוח לו לסכך לית לן בה דכאן ל"ש גזירת אוצר ע"ש".
אלא, שהרמ"מ אייכנשטיין כתב אלי שכל מה שכתוב בספרים אינו נוגע למה שסבר לעניין ההידור ויודע הוא שדעתו הייתה שהסכך המצוי היום אינו מהודר. וקצ"ב שמדבריו בתשובה הנ"ל נראה שאין כל חשש להשתמש בסכך זה, וכך היו דבריו להגרמ"מ קארפ (כנ"ל).
למען אל יחסר המזג, אציין שראיתי טוענים שאין לחלק כלל בגזרות חז"ל ותמיד אסור לסכך בנסרים והדומה להם, וז"ל בתו"ד: "מ"מ לא חילקו חז"ל בגזרותיהם בין עץ לעץ והא דנקטו נסרים משום דרוב תקרות עשויות מעצים חתוכים לארכן ולרחבן, אבל אה"נ שגם בעץ שאינו חתוך רק מלמטה אסור לסכך בו אפי' את"ל שאין עליו שם נסר, וגם אפשר דכל שחתוך אפי' מלמטה מקרי נסר" עכ"ד. ואני שואל מי גילה רז זה - שמה שנקטו נסרים הוא לאו דווקא, דווקא ודווקא הוא, שכל סיבת הגזרה היא משום שלא יאמר אדם מה לי קורות הסוכה מה לי קורות ביתי של כל השנה, וכל עוד אינם קורות מה מקום לגזרה.
וביותר, גם אם נסכים ונאמר שבנסרים רחבים ד"ט אין מקום להקל ואף אם אינם נסרים ממש יש לאסור לסכך בהם, אם הם פחותים מד"ט שכל סיבת איסורם הוא מגזרות רבותינו הראשונים בגלל מה שנהגו בזמנם, די לנו במה שגזרו בדיוק, הבו דלא להוסיף עליה, ורק אם הם ממש אותם נסרים נאסור ולא יותר. ובפרט שמרן הדגיש בלשונו "משופים הדומים לכלים". ותו לא מידי.
ושוב מצאתי בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ה סי' מ) שהשיב לנכדו ששאלו על כך, שאם אין דרך להשתמש באותם נסרים לבניין כלל שדקים הם, אין לאסור. וכן אם אינם משופים, שאין ראויים לתקרה ורצפה הנראית, יש להכשיר. ע"ש שכלל בגזרה גם נסרים שעושים מהם רצפה ולא רק תקרה. לדבריו נמצא שגם במקומותינו יש להחמיר באותם נסרים שרבים מעמי הארץ מרצפים את בתיהם בריצוף עץ. ע"ש. וסברא זו מחודשת וציין שם למ"ש בחידושיו (דברות משה) דף י ע"א שהסביר סברתו.
לא אכחד כי ידועה השמועה בשם הגר"מ אליהו זצ"ל לפסול את הסכך העשוי כמחצלת וכלשונו: "סכך לנצח - פסול לנצח". ובתחילה חשבתי שגם דבריו אמורים רק על הסכך מחצלת הישן שהעצים ממנו עושים אותו דומים לנסרים ושייך לגזור בהם. אבל שמעתי מפי מגיד אמת[14] ששמע מפיו שגם על הסכך מחצלת החדש [העשוי מקנים לא מעובדים וכנ"ל] הדברים אמורים וגם עליהם יש גזרת תקרה ואסור לסכך בהם. וביאר דבריו, שבהודו משתמשים בדיוק בכאלה מחצלאות לתקרת ביתם, ויש לגזור בהם. ועי' להלן (בסמוך) בדבר המחצלת שיש שפסלוה מכיון שבמקום בו מייצרים אותה הדרך להשתמש בה לשכיבה, וא"כ מקבלת טומאה היא [ועכ"פ מראית העין], ובמה שדנתי בסברא זו.
♦
ענף ב - דין מחצלת
מקור הדין
פסק השלחן ערוך (שם סעי' ו), מחצלת שעשו אותה לשם סיכוך כשרה לסיכוך ולא משנה מה גודלה, ואפי' אם היא קטנה שמתאימה לשכיבת אדם. מוסיף הרמ"א (ע"פ המשנ"ב) שאם יש מנהג ברור בעיר שעושים מחצלות כאלו לשם שכיבה, אין להכשיר אפי' אם דעתו בפירוש לשם סיכוך. ע"ש. ומקור הדין הוא משנה בסוכה (יט: ואילך) ועי' בית יוסף. אם כך, כהיום הזה שאין דרך כלל בארץ ישראל [ובשאר מקומות בעולם בהם נמצאים יהודים] לעשות מחצלות לשם שכיבה, ואותן מחצלות נעשות לשם סיכוך לכאורה אין מקום לאוסרן מדין מחצלת.♦
טענת האוסרים ודחייתה
אלא, שראיתי מערערים שבמקום בו מייצרים את הסכך, אנשי המקום נוהגים לישון על מחצלות כאלו, וא"כ כיוון שנעשה הוא במקום שדרך אנשי המקום לשכיבה, לכאורה יש לאסור את המחצלות האלו שהן מקבלות טומאה שעומדים לשכיבה. טענה זו מתבססת על דברי הגמ' (כ.): "לא נחלקו רבי דוסא וחכמים במחצלות של אושא שהן טמאות ושל טבריה שהן טהורות, על מה נחלקו על שאר המקומות, מר סבר כיון דליכא דיתיב עלייהו כדטבריא דמיין, ומר סבר כיון דמקרי ויתבי עלייהו כדאושא דמיין". הרי לך שבאושא המחצלות טמאות בכל אופן שמנהג המקום לשכב עליהם, ומשמע שלא מתחשבים באדם שבא מבחוץ ועושה מחצלת למטרה אחרת.ויש לדחות ולומר, כיוון שמנהגו של כל העולם בזמן הזה שמיצרים במדינה אחת לצורך מדינה אחרת במיוחד, וכמו הסכך המדובר שמייצרים אותו בהזמנה מיוחדת לצורך סיכוך, אין צורך להתחשב במנהג המקום בו נוצר הסכך, שכל הסברא ללכת אחר מנהג המקום הוא, שהמקום, על פי תכלית המוצר, מחיל עליו את שמו, א"כ באופן שתכליתו מיועדת מראש למקום אחר ורק מסיבות עסקיות וכיו"ב מייצרים אותן שם, אין טעם להתחשב במנהג המקום.
ואע"פ שהמערערים טוענים שכהיום הזה, שהנגישות ממקום למקום בעולם היא גדולה, ממילא יש לדון לפי מנהגם של כל יושבי תבל. ואינו נראה לי, שכל מקום וחששותיו, שהרי למרות שהעולם נעשה קרוב יותר, אם נראה אדם נושא עמו מחצלת לא יעלה על דעתנו כלל שהוא נושאה לשם שכיבה. והדברים פשוטים.
בר מן דין, הנה הרמ"א הביא דין זה, שאם מנהג המקום לייחד את אותן מחצלות לשכיבה, גם אם הוא יעשה לשם סיכוך אין לסכך בהם. ובטעם הדבר כתב בשער הציון (סק"ל) שמי יודע שעשאה לסיכוך. ע"ש. בנידון שלנו, שמעבירים את הכל למקום אחר ורק שם משתמשים בה, אין מקום לחשש זה, שכאן כולם יודעים ומבינים לשם מה נעשית. ובדעת מרן, כתב המאמר מרדכי (סוף סק"ה) "שהכל תלוי בעשייה". ע"ש. וא"כ ברור שהסכך של היום מבחינה זו כשר, שהמפעל המייצרו הוא עבור הסכך וודאי ולא לשום מטרה אחרת. ומה שאמרה הגמ' שבאושא כל המחצלות טמאות, דווקא אם עשאן ומוכרן באותו מקום, שאז הולכים אחר הרגלי אנשי המקום. ועי' עוד בשו"ת אז נדברו (ח"ב סי' סו) שהאריך בזה והעלה שבזמן הזה אין חשד כלל שיאמרו לעשאן לשכיבה. ע"ש.
לעומת זאת ראיתי מי שאסר בכל תוקף מחשש זה, והוא בשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סי' כט), שלאחר שביאר דין מחלצת כתב בזה"ל: "וא"כ יוצא לנו גם לגבי דידן, שבהיות וזכינו בע"ה לקיבוץ גלויות מכל העדות, ויודעים אנו שרובא דרובא מעדות המזרח משתמשים במחצלאות לשכיבה, ולא עוד, אלא דגם בינינו עדות האשכנזים ג"כ הרבה והרבה משתמשים בזה לשכיבה, וביודעי קאמינא, באופן שיוצא שרוב גדול מנהגם להשתמש בהם לשכיבה, ולכן לא יועיל הסיכוך בהם אפילו אם יעשום מלכתחילה לשם סיכוך וגזרינן כנ"ל דאתו כו"ע לסכוכי בהו, ובעשאום לשכיבה הרי פסול מה"ת". וע"ש עוד. ואמת אומר שלא זכיתי להבין דבריו, שלפי הידוע לי, כהיום הזה אין מי שמשתמש במחצלאות כמו אלו העומדים לסיכוך כלל, ואולי יש מעטים שמשתמשים בסוגים שונים של מחצלאות העשויים מקנים, אלא שתדמיתם שונה לחלוטין מהעומדים לסיכוך, הקשירה שלהם שונה, וצורת העיבוד של הקנים אחרת, שכל רואה יודע שאין ראי זו כראי זו, ובוודאי א"א לומר שיש ציבור גדול שמשתמש בהם. ואולי דבריו אמורים רק לתקופתו, לפני עשרות שנים[15].
♦
שימושים אחרים במחצלת
יש מעירים שגם בזמן הזה השימוש במחצלת הוא לא רק לסיכוך, אלא יש שמוספים אותה לכסות גדרות לצניעות ולמניעת היזק ראיה או למניעת שמש וכיו"ב. וא"כ שוב הדרינן להא שהוא כלי ומקבל טומאה ושייך לאסור לסכך בו.ואין זו טענה, ראשית, שעדיין רוב המחצלות המיוצרת הן לצורך סיכוך, והסברא נותנת שהולכים אחר הרוב. ועוד, שהמחצלות העשוייות לגידור אינן דומות בתבניתן לאלו העומדות לסיכוך, שאלו שמגדרים בהן קושרים אותן עם חוטי ברזל, וגם סוג העץ חזק יותר ועמיד, שעבר עיבוד המתאים אותו לכך[16].
ובר מן דין, כבר עמד על כך בשו"ת אור לציון (ח"ד עמ' קנה) וכתב שאפשר לסכך בהן עצמן, שאף אם נחשבים לכלי, הרי הן פשוטי כלי עץ שאינם מקבלים טומאה, כמבואר בדברי הרמב"ם (פ"ד מכלים ה"א): "כלי עץ שאין עליו צורת כלי אף על פי שמשתמשין בו אינו מקבל טומאה".
מצאתי חיזוק לזה בתשובת הרשב"א (ח"א סי' נח) שענה לשואל בזה"ל: "ומחצלאות של קנים שלנו ששאלת אם מכסין בהן? מסתברא דסתמן לסכוך או למחיצה הן עשויות ומסככין בהן". הרי לך להדיא שאם עשויה למחיצה אינה מקבלת טומאה ומסככין בה.
אכן, אם רגילים להשתמש במחצלאות לצורך כריכת סחורה, כתב הערוך השלחן (סעי' יג) שנחשבות מחמת זה לבית קיבול ומקבלות טומאה. הביא דבריו בשו"ת ציץ אליעזר (הנ"ל). ע"ש. ונראה לי שבזמן הזה אין דרך כלל להשתמש במחצלת לכרוך בו סחורה.
♦
ענף ג - גזרת חבילה
מקור הדין
גזרה נוספת גזרו חז"ל בדבר סכך הסוכה, והיא "גזרת חבילה". והכי איתא במשנה (יב.): "חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אין מסככין בהן, וכולן שהתירן כשרות". וכך נפסק בשלחן ערוך (סי' תרכט סט"ו ואילך), וע"ש שלא בכל אופן אסרו לסכך בחבילה, רק אם יש בחבילה כ"ה קנים ומעלה, שאז דרך להניחה לייבוש, אסור לסכך בה. וכן, אם הם באים מגזע אחד, אע"פ שקשר אותם מהצד השני, מותר לסכך בה ואינה נחשבת לחבילה. ועוד שכל האיסור הוא רק בחבילה נקשרה לייבוש שהקשר נשאר זמן מה אבל "חבילה שאין קושרים אותה אלא למכרם במנין ומיד כשיקננה הקונה יתירנה, אינה חבילה".לפום ריהטא, הסכך העשוי כמחצלת יש לגזור עליו גזרה זו, שהרי יש בו יותר מכ"ה קנים, ואין ביניהם שום חיבור מלבד הקשירה, וגם הקשירה שנעשתה בו לקיום היא עשויה.
♦
משא ומתן אם נאסר הסכך שלנו
אלא, שהיד הנטויה לדחות, שכל האיסור הוא רק בחבילות שנקשרו לייבוש ממש, אלא שכעת הניחן על הסכך כדי לייבשן, אבל אם קשרן למטרה אחרת, לא נכללו בכלל הגזרה המדוברת. ועוד, יש שרצו לומר, שכל הגזרה היא על חבילה ממש, אבל סכך שצורת הקשירה של הקנים בצורה אחרת שפרוסים דרך שטיח הם לא בכלל גזרת חבילה.הנה, הגמ' (יג:) מביאה מקרה השייך לגזרת חבילה שנחלקו האמוראים בדינו, והכי איתא התם: "אמר רבי אבא: הני צריפי דאורבני, כיון שהותרה ראשי מעדנים שלהן כשרין. והא אגידי מתתאי, אמר רב פפא דשרי להו. רב הונא בריה דרב יהושע אמר אפילו תימא דלא שרי להו, כל אגד שאינו עשוי לטלטלו לא שמיה אגד" ע"כ הגמ'. פירש רש"י: "צריפי - כמין כוך עגול ככובע, ונחבאים בתוכו ציידי עופות. דאורבני - עשוי מענפי ערבות, וגודלין אותו, מתחתיו פיו רחב, ולמעלה קושרין ראשי הנצרים בחבל קשר אחד, כעין כלי מצודות שצדין דגים קטנים, שעושין בגומא שקורין יונק"ש, אבל אין בצריף שלשה וארבעה בתי אריגה כמו שיש למצודה. ראשי מעדנים - קשר העליון, מעדנים כמו התקשר מעדנות כימה (איוב לח). מתתאי - לצד פיו הוא קלוע. דשרי להו - מתיר ראשי החוט שהוא קלוע בו, ואינו צריך להפקיע הקליעה. שאינו עשוי לטלטלו - כגון זה, שמשהתיר קשר העליון אם אתה מטלטלו - הוא ניתק מאליו, שאין לו אלא פיו קלוע כמין גדיל לאחוז את הנצרים. מוכח, אפי' שאותה אגידה אינה דומה לחבילה ולא נעשית לשם חבילה אינה כשרה לסיכוך עד שיעשה בה מעשה שישנה אותה ממצבה הקודם ויכשירנה". ע"כ לשון רש"י.
מוכח שאפי' שהחבילה לא נעשית בצורת חבילה העומדת לייבוש וגם לא בצורת חבילה זו, גזרו בה משום חבילה, ואין לסכך בה עד שיעשו בה שינוי שיגרום לחבילה להתבטל ממטרתה הקודם ולעמוד לשימוש חדש של סיכוך. וא"כ, בכל קשירת עצים בכל אופן יש לחשוש משום גזרת חבילה ואסור לסכך בה.
♦
דעות הראשונים בסוגיא
כך עולה על פי פירושו של רש"י בסוגיא, שביאר את דעתו של רב הונא בריה לרב יהושע שכל שאם יטלטל את המחצלת לאחר שהתיר את הקשר, הוא ניתק מאליו, לא שמיה קשר ומותר לסיכוך.אבל הרא"ה פירש את דברי רב הונא אחרת: "פי' דהא לא עביד לטלטלו בראשי הענפים. ומיהא ומשמעתין דלעיל דאמרינן דלמניינא בעלמא הוא דאגידן, שמעינן דכל אגד שאינו עשוי לטלטלו באגד זה, אף על פי שאפשר לטלטלו לא שמיה אגד, ולא מתסרא סוכה אמטוליתיה וכן הלכה וכן נראה נכון. הלכך סיכך בקנים סדורים שקשורין זה בזה כשרה, כיון דלא לטלטולי עביד ליה, אף על פי שראויין לטלטלן כולן כאחד כשרה". וכן הביא הריטב"א בשם רבו [הלא הוא הרא"ה], וכך כתב גם הרי"ד בפסקיו. ע"ש. כוונתם, שאין הכוונה שא"א לטלטלו כלל, אלא שהקשירה לא נעשתה להקל על הטלטול אלא די בזה שהוא לא נעשה כחבילי עצים שמטרת הקשירה לטלטול, גם בזה הכשיר ר"ה, ולמרות שבפועל אפשר לטלטל את כל הקנים כולם כאחד. הרי לנו שהתיר להדיא מחצלת העשויה לסיכוך, ולא גוזרים בה גזרת חבילה. וכפירושו משמע גם מלשון הרמב"ם (פ"ה סוף הי"א) "וכן כל אגד שאינו עשוי לטלטלו אינו אגד". משמע שגם אם אפשר בפועל לטלטל אלא שאינו עשוי לכך אינו נחשב לאגד.
וכך היא דעת הריא"ז (בפסקיו אות ג, מובא בשלטי גיבורים דף ז.) ובתוך דבריו ביאר יותר, וז"ל: "כל אגד שאינו עשוי לטלטלו באיגודו אינו אגד, שכן דרך החבילין שאוגדין אותן כדי לטלטל כל האגד ולא יהא צריך לטלטלן אחד אחד. לפיכך הצריפין שאוגדין הקלחין שלהן ואוגדין אותן להתקיים מלאכתן אין בהן משום אגד, והרי הן דומין למחצלאות העשויות לסיכוך, שאע"פ שהן ארוגין ואגודין אין בהן משום אגד ומסככין בהן" ע"ש. וכן הוא בסכך שלנו, שהקשר המחבר את הקנים נעשה כדי לקיים מלאכתו שיעמוד בטוב על הסוכה.
נמצא לדעת הרא"ה ודעימיה, מותר לכתחילה לסכך בסכך שלנו, שהקשירה הנעשית בו אינה לצורך הטלטול אלא רק כדי שיעמוד היטב על הסוכה ולא יפול בכל תנודה ורוח קלה. וכך פסק הב"ח לעיקר.
ובאמת, יש כאן הערה גדולה על דעת רש"י, היאך יפרנס את סוגית מחצלת, שכל שעשאה לסיכוך כשרה, והרי לדעתו כל קשירה המתקיימת יש לגזור משום "חבילה", ואפי' אם מדובר בצריפי דאורבני שאין המטרה לטלטלו כלל. ויתכן לומר בדעתו, שהמחצלת המדוברת אינה מחצלת שקניה חוברו זה לזה בחוט, אלא דרך אריגה או קליעה, שאינם דומים לחבילה במציאות האמיתית שלהם ולא רק בכוונת עושיהם. ועליהם דנים רק מדין מחצלת לשם מה עשאה וכו', אבל כשקניה חוברו בחוט גזרו עליה מכל וכל.
ושמתי אל ליבי שרש"י עצמו ביאר לנו על אלו מחצלות דנה הגמ' להכשר או לפסול, וז"ל (כ. ד"ה גמי): "הלכך, סתם קטנה יש בהן לשכיבה, לא שנא גדולה מעשה שרשרות שהיא עבה ואינה חלקה, לא שנא ארוגה שהיא חלקה, והיינו דקתני גדולה מסככין בה קטנה אין מסככין בה, ואין חילוק בין גדולה לארוגה". ועוד כתב רש"י (ד"ה גדולה): "מעשה עבות וקליעה, מסככין בה אפילו קטנה, דאינה לשכיבה לפי שהיא עבה ואינה חלקה, ועץ שלהן קשה" וע"ש בכל דבריו. ולשיטתו א"ש, שכל הנושא במחצלת אינו במחצלות קשורות בחוט אלא בארוגות או קלועות בתוך עצמן ללא תוספת חוט.
נמצא, שדעת רש"י לאסור בסכך שלנו מטעם גזרת חבילה. אלא בספר חזון עובדיה (עמ' כד) הביא בשם שו"ת בנין שלמה (סי' מה), שכתב שלא גזרו גזרת חבילה, אלא כשהיו אגודים מתחילה שלא לשם סכך, ואח"כ סיכך בהם, בזה הוא שגזרו חז"ל, משא"כ כשאוגד אותם לשם סוכה ליכא למגזר שמא יניח חבילה לייבש ואח"כ ימלך לסכך בהם, כיון שבשעה שאגדם התכוון לאגדם לשם סוכה (אלא שסיים בצ"ע). ועוד הביא (שם) בשם הבית מאיר אודות מה שנהגו בעירו שמסככים בענפי ערבות גדולים, וגודלים אותם כחטיבה אחת, ויש שרוב תיקונם להניחם תוך העגלות, אולם עינינו הרואות שאלו אין להם בית קיבול, אלא פשוטים, והנעשים לעגלות יש להם תוך ושוליים ואחוריים, ואלו אינם אלא צד אחד פשוט, ואף אילו היו נעשים להציגם מן הצד בעגלות, אינם אלא למחיצה שלא יפול מהם דבר. הלכך אינן מקבלים טומאה שהרי אינם אלא פשוטי כלי עץ. ומכל שכן שנתקנו בפירוש אצל האומן לסכך בהם, ופשוט שכשרים לסכך בהם בלי שום פקפוק. ע"ש. על פי היסוד שהעמידו שאם נעשתה המחצלת לשם סיכוך לא גוזרים בה גזרת חבילה, יש לומר שגם רש"י יודה שכשרה בכה"ג שנעשתה להדיא לשם סכך, אע"פ שהוא פוסל אם נעשתה באותה צורה לשאר מטרות[17].
♦
חבילה העשויה למכור
הלכה נוספת שיש ללמוד ממנה לדין הסכך, היא דין חבילה העשויה למכור, שפסק מרן להלכה (סט"ז) שאע"פ שחבילה היא מותר לסכך בה, שכל מטרת הקשר אינה אלא למניין. אלא נחלקו הראשונים בהבנת הלכה זו, דעת רש"י היא שאינו נחשב קשר לפי שאין דרך להצניעם באוגדם. ולדעתו, כל שנשאר באוגדו אינו נכלל בחבילה העשויה למכור. אבל דעת הר"ן כתב שסיבת ההיתר של חבילות העומדות להימכר "דלא עביד לה על דעת חבילה". ע"ש. עולה מדבריו שכל שלא עשה לשם "חבילה" מותר לסכך בו. אלא שיש לעיין מהי "חבילה" שהתכוון הר"ן, יתכן וכל שכוונתו היא שיהיו קשורים יחדיו, יש להחשיב כחבילה ויל"ע.♦
דעת מרן הבית יוסף
כעת נבוא לדון מהי דעתו של מרן הבית יוסף שקבלנו הוראותיו וככל אשר יאמר נעשה. ראשית, יש לדעת אם הלכה כרב פפא שצריך להתיר את כל הקשרים לגמרי, או שהלכה כרב הונא בריה דר"י שנחלקו הראשונים בדעתו היאך צריך לנהוג בחבילה המדוברת. שנית, אם הלכה כרב הונא היאך למד בדעתו, האם כרש"י (הפשטות בדעתו) שרק אם החבילה אינה מטלטלת מחמת התרת הקשר כשרה, או כשאר הראשונים שדי לנו בהא שאין דרך לטלטלה כך.הנה, הלכה זו דצריפי דאורבני לא פסקה מרן בשלחן ערוך, אלא שבבית יוסף דן גבה, ע"ש בכל דבריו. והעולה מדבריו - ראשית, שהלכה כרב הונא בריה דר"י, והיאך פירש דעתו - הנה מרן הביא את לשון הר"ן על האי צריפי דאורבני, וז"ל בביאור דעת ר"ה "רב הונא אמר כל אגד שאינו עשוי לטלטל לא שמיה אגד. רב הונא מהדר לפרוקי מאי דפרכינן והא אגידי מתתאי דלעולם לא שרי להו מתתאי דכיון שהתיר הקשר שבראשן הגס שרי משום דקשרן מצד האחר אינו כל כך חזק שיתקיים אם יטלטלו החבילה וכל כי האי גוונא לא שמיה אגד". לכאורה הוא כרש"י וא"כ בעינן התרה כמעט גמורה.
אלא שבספר בית השואבה (סעי' פט) דקדק בהא שמרן העתיק את לשונו של הר"ן ולא את לשונו של רש"י כדרכו, וביאר שבאמת הר"ן חלק על רש"י בדין. הנה, רש"י פירש שצריפי דאורבני הוא כוך של הציידין, ואילו הר"ן כתב שהוא "חבילות שעושים מערבה וראשיהם הגסים לצד אחד וראשיהם הדקים לצד אחר ודרכן לקשרן בשני ראשיהם", והיינו החבילות המדוברות ממש. הסיק מכך בית השואבה שדעת הר"ן שאם לא מדובר בחבילות שדרך לייבשן לא גזרינן כלל גזרת חבילה, וא"צ להתירן, ומותר לסכך בהן כמות שהן. ע"ש. לדבריו נלמד, שהסכך שלנו, לדעת מרן אין לגזור עליו גזרת חבילה, שהרי אין דרך להניחו לייבוש, ודלא כדעת רש"י. וע"ש באורך.
חיזוק לדבריו אפשר להביא, שהנה הרמ"א הביא את דברי הבית יוסף להלכה כך: "וכל חבילה שאינה קשורה משני ראשיה שיכולין לטלטלה כך, אינה חבילה, ומותר לסכך בה". וכתב העטרת צבי (סק"ט) לבאר סברתו: "ומותר לסכך בה אפילו לא התיר אגדן, הואיל דמדינא מותר לסכך בחבילה אם מניחו לשם סוכה רק שאסרו משום גזרה, ובכי האי גוונא דלא עביד לה על דעת חבילה לא שייך למגזר". מבואר שגם בחבילה עצמה הסברא להתיר היא דלא עביד לה על דעת חבילה, א"כ בכל אופן שיש סיבה אחרת לומר דלא עביד לה על דעת חבילה, דעת הרמ"א להתיר לסכך בה גם אם לא התיר.
ומצאתי שכדברי הבית השואבה כבר כתב הב"ח וז"ל: "ולענין הלכה כן ודאי עיקר כפירוש זה שהרי אף הר"ן ז"ל נטה מפירוש רש"י בצריפי דאורבני ופירש שמדבר בחבילה ממש והיינו טעמא דלפי פירוש רש"י קשה מה איסור יש באותן כוכין מאחר שאינן דומין לחבילה כל עיקר והרי הן כמחצלאות וכו' וכן נראה מדברי הרמב"ם והרי"ף והרא"ש שכתבו בסתם ולא פירשו כלום דמשמע דסבירא להו דאין צריך התרה כלל כי אם בחבילה ממש".
על פי דרכם של הב"ח והבית השואבה אמרתי לומר פה דבר חדש. הנה רש"י למד את הסוגיא דאיירי בכוך של ציידים, שלכאו' הוא כלי ממש המקבל טומאה, ויתכן לומר שדווקא בו למד רש"י שנחלקו האמוראים היאך לפעול כדי להפקיע ממנו שם כלי ולהכשירו לסכך, אבל מה הדין יהיה בחבילה שאינה מקבלת טומאה וכל פסולה לסכך נובע מגזרת חבילה, יתכן שהוא יודה שרק על חבילה העומדת לייבוש [והדומה לה] גזרו חז"ל ולא על צורות אחרות של חבילה, שבהם לא גוזרים ואפשר לסכך בהם כמות שהן [אכן, הב"ח התקשה לצד השני לגמרי בדעת רש"י, שמה מקום יש לחשוש בצריפי דאורבני מאחר ואינן דומים לחבילה, ועוד יש להבין בדעת הב"ח שדימה צריפי דאורבני למחצלאות, וא"כ אין חשש לסכך בהם, וצ"ב, דאדרבה, יש לדמותו למחצלת שאינה עשויה לסיכוך, שפסולה].
נמצאנו למדים, שאין לפסול את הסכך שלנו משום צד, לא מבעיא לדעת הרא"ה ודעימיה שכל שלא נעשה לטלטול ממש אין לפסול משום גזרת חבילה, וכמו שכתבו להדיא שאין לפסול מחצלת. אלא אפי' לדעת רש"י יתכן שכשר, ע"פ מש"כ האחרונים שאם עשו את החבילה לשם סכך להדיא אין לגזור, יש לומר שרש"י יודה לסברא זו [או כמ"ש, שרש"י לא איירי כלל בחבילה שאינה דומה לחבילה העומדת לייבוש]. ואת"ל שלא, מרן הבית יוסף הביא דווקא את מהלכו של הר"ן בסוגיא, שלא עסקנו כלל בחבילות שאינן דומות לחבילה העשויה לייבוש וא"כ אין מקום שממנו יש להבין איסור בהם, וכל מה שלא נכלל בגזרה אין לנו לכללו מעצמנו [לדעת החולקים על רש"י].
עוד יש להוסיף כאן גבי הסכך שלנו, שגם אם נחמיר ונחשיב שצורתו היא כצורת החבילה המדוברת שעליה גזרו גזרת חבילה, המציאות נראית שאם תגביה את הסכך מקצה אחד יתלשו אותם קנים שתאחז בידך ולא יעלה בידך אלא מעט קנים, ורק אם תחזיקנו באמצעו בערך תוכל להרימו כולו, ואין דרך בני אדם לנשאו על סמך החוטים המחברים אותו, וא"כ אין להחשיבו כחבילה כלל אלא אוסף קנים שהחוטים המחברים אותם מונעים מהם רק להתפזר ולא להתחבר ממש. אכן לא מצאתי מי שכתב כן, ויש לעיין אם אכן כך הם המציאות והדין בסכך שלנו [אבל, כאמור אין צורך להגיע לזה].
עוד זאת מצאתי, במכתב שכתב הגרי"ש אלישיב זצ"ל לת"ח אחד ששאלו בזה[18], לאחר אריכות דברים סיים בזה"ל: "וזה פשוט, שהמחצלאות המשווקים בשוק שכולה נעשית בחטיבה אחת לא יחול עליה שם חבילה כלל ודינם כמחצלאות השנויים במשנה". ושם דיבר דיבר על הסכך המצוי בזמן הזה, שכאמור בו אין את החשש שהעלה הגרי"ש לדונו בגזרת תקרה במקום אחר. וא"ש.
♦
ענף ד - אויר החוצה את כל הסוכה
בסכך המחצלת הישן, יש בעייה שעמדו עליה הפוסקים, שיתכן שיהיה אויר רצוף חוצה את כל חלל הסוכה ויתכן שהסוכה תפסל מחמת כן, או שיהיה אסור לשבת תחת אויר זה גם אם הוא צר מאוד. אכן בסכך החדש המצוי אין כלל חשש זה, שהרי הקנים אינם מעובדים ואינם הולכים ביושר כלל, ואין חשש כלל למצב שיש אויר רצוף מתחילה ועד סוף. ואם ראית ומצאת אויר, שים נא נסר אחד לפחות על גבי הסכך ונכשרה הסוכה לרווחא דמילתא.מכיון שאין הבעייה הזו שייכת בזמן הזה, וכנ"ל, אין צורך להאריך בזה, רק אציין שדן בזה בשו"ת יביע אומר חלק ד (או"ח סי' מט בסופו) שנראה שהחמיר בזה[19], שנראה שכך היא דעת מרן הבית יוסף (ריש סי' תרלב) שהביא רק את שיטת הרא"ש שאם יש אויר חוצה את כל הסוכה, אפי' מעט מאוד אין ישנים תחת האויר כלל, וכן נראית דעת הרמ"א (עי' היטב בדרכי משה ובהגה) [והביא שם שיטות שיש שהכשירו עד טפח. ע"ש]. וכן כתב בחזון עובדיה (עמ' ל סוף הלכה טו) שיש לתת על רוחב הנסרים לרוחבם נסרים או ענפי אילן. ע"ש. וע"ע בזה בשו"ת אור לציון (ח"ד עמ' קעג).
גם החזון איש (סי' קמד סק"ד) דן בזה, ואח"כ סיכם הדעות והכריע הלכה: "נמצא לפי זה לדינא, אם אויר פחות מג' טפחים עובר ע"פ כל הסוכה ויושב ברוב ראשו או רוב גופו תחת האויר לכו"ע פסול [דברנו ע"פ הכרת השו"ע כפרש"י דבאויר אין ישנים תחתיו]. אין האויר ע"פ כולה [צ"ע אי סגי ברובה או ז"ט] ומקצת ראשו או גופו תחת אויר אפי' אמצע גופו תחת האויר לכו"ע כשר, היה האויר ע"פ כולה ואמצע גופו תחת האויר וקצותיו תחת הסכך ורובו בצירוף הוא תחת הסכך לדעת הרא"ש והרי"ו פסול ולדעת הר"ן והריטב"א כשר, אין האויר ע"פ כולה ורוב ראשו תחת האויר לדעת הר"ן פסול ולדעת הרא"ש כשר, וקי"ל בתרויהו להחמיר". ע"כ.
אמנם יש המקלין בזה, בשו"ת שלמת חיים (להגרי"ח זוננפלד, סי' שמא ואילך) שפשוט לו להקל בזה. ובפסקים והנהגות (מהגריח"ז) הביאו דעתו להקל. וכן בשו"ת ציץ אליעזר (חט"ו סי' כח) העלה להקל. ע"ש. וע"ע בחזו"ע (שם).
♦
ענף ה - החוטים הקושרים את הסכך
כעת יש לדון אודות החוטים הקושרים ומחברים את הקנים אחד לשני, שבלעדיהם כל רוח שתבוא תניד אותם ממקומם, וממילא לכאורה נחשבים הם למעמידי הסכך ממש. וא"כ דינם כדין "מעמיד" הידוע בדיני הסוכה. אם כי אין כאן המקום לדון בדין מעמיד כולו, שמסתעף הוא וארוך מאוד שנחלקו בו ראשונים ואחרונים, ורק אציין שדעת הפסוקים שמעיקר הדין מותר להעמיד את הסכך בדבר המקבל טומאה אפי' מה"ת (עי' סוף סי' תרל ובמשנה ברורה שם).פשוט הוא שאם קשרם בסיבים וכיו"ב שכשרים בעצמם לסיכוך[20], אצ"ל שכשר לכתחילה, וגם אם הקנים יכולים לעמוד בפני עצמם ברוח מצויה, ג"כ ברור שאין לחשוש להם מדין מעמיד, כל הנידון הוא אם קשרם בחוט המקבל טומאה ומעמיד את הקנים לבל ינועו ברוח המצויה, ויש לברר את המציאות היאך היא.
כבר עמד על מדוכה זו, אם יש להחשיבם למעמיד, בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' עד), ובתחילה חשש לכך שהחוטים הם מעמידי הסכך וא"כ אין לסכך בהם. אבל סיים מכתבו בכתבו: "אח"כ נתברר דאין החוטין בגדר מעמיד כלל, ועכ"פ עלינו להקפיד שיהיו מעט מאד חוטין באופן שיהי' ברור שאין בחוטין גדר מעמיד כלל". ע"ש. והסביר בשמו הרב יצחק מרדכי רובין (צהר ז) שהרב זצ"ל ניסה את הדבר כמה שנים בסוכתו למשך כמה שנים והעצים עמדו היטב. והסיק מכך שחתיכות העץ יכולות לעמוד ברוח מצויה גם בלי החוטים והחוטים הם לתוספת בעלמא. אבל ראינו בפוסקים שכן חששו לחוטים האלו שמעמידים הם את הסכך.
♦
מציאות החוטים בזמן הזה
הנה, הסכך מחצלת הישן, העצים שממנו הוכן היו קשורים בחוטי תפירה רגילים, שאינם כשרים לסיכוך וודאי, וכבר העיר בזה הגרי"ש אלישיב במכתבו (שבשו"ת אז נדברו הנ"ל) שיש לברר מה טיבם של אותם חוטים. ויש לעמוד לדון ככל האמור. אבל הסכך מחצלת המצוי יותר בינינו (של חברת "קיינעס המקורי") הסיבים [המיוצרים מצמח ה"גווה"] המחברים את הקנים נעשו בהוראתו ובהדרכתו של הגרי"י פישר זצ"ל בשו"ת אבן ישראל (ח"ח סי' מד), שהתווה לרבני העדה חרדית דרך בה ילכו, וכה כתב: "הביאו לפני מחצלות מדרום אפריקה, אשר הקנים מתחברים זה לזה ע"י חוטים הגדלים כך בטבעם, דישנם סוג עצים שאחרי שמסירים הקליפה העליונה, אז מתגלה כל מה שבפנים, חוטים ארוכים הגדלים כך בטבעם, בלי שום שינויים, ומכיון שאני אסרתי כל הזמן מצלאות שמחוברים אחד לשני ע"י חוטי תפירה, ולכן כשהביאו לפני דבר חדש זה, ובקשו הכשר, אמרתי שיתנו לו הכשר מהבד"ץ, בתנאי שיהיה משגיח מטעם הבד"ץ, על עשיית המחצלאות האלו לשם סכך, ויחוברו ע"י חוטים האלו, ומכיון שהסכימו על ההשגחה ניתן להם הכשר הבד"ץ על זה".אמנם ראיתי מעירים, שיש לדמות חוטים אלו לחוטי פשתן שרק נידק ולא ניפץ, שפסק המשנה ברורה (סקי"א) שאפי' בנשרו לחוד אין להקל כי אם בשעת הדחק. ולא הבנתי דבריהם, והלא הרב זצ"ל ביאר היטב הדק בדבריו שכל הפעולה הנעשת בעץ הזה היא רק להוריד את השכבה העליונה ובפנים נמצא אותו חוט כמות שהוא, משא"כ בפשתן, הנידון הוא, לאחר שעבר עיבוד כל שהוא, שהשרו אותו במים ואח"כ נדק, שהכו עליו במכתשת להכשירו וכו', אבל אם לוקחים אותו כמות שהוא וכך משתמשים בו, אין חשש. ושו"ר שכן חילק מסברא הרב יצחק מרדכי רובין (צהר ז) גבי גמי וסיב הם חבלים טבעיים שגדלים כך סביב האילן אין לפסול, וה"נ לכאורה בצמח הגווה, והוסיף שכן הורה הגרי"ש אלישיב זצ"ל.
♦
חקירה אחת בדבר החוטים
אם בהא עסקינן, יש עמדי חקירה אחת, והיא, נניח שהחוטים נחשבים למעמיד וברצונו לחוש ולא לסמוך סוכתו על דבר שאינו ראוי לסיכוך. אם יניח על הסוכה עצים עבים שיכולים להחזיק את הקנים לבדם ובקיומם לא צריך את החוטים כלל, לכאורה הסוכה נכשרת בכך לכתחילה, אלא שיש מקום לדון אם יש כאן איסור "תעשה ולא מן העשוי", שהרי הסוכה כבר בנויה בשלימות והסכך עומד על מקומו בחוזק, אלא שבפסול הוא קיים, וכעת שמוסיף את העצים הכבדים אין להם שום צורך, ויתכן ונחשב לעשייה מיותרת שכבר נעשה בכל קודם והוי "תעשה ולא מן העשוי".הנה ידועה המחלוקת ביסוד דין מעמיד, אם הוא דין פסול בעצם הסוכה, וכך למד הב"ח בדעת רש"י והרא"ש: "דלאו משום גזרה שמא יאמרו הוא דפסול אלא הואיל ועיקרו של סכך אלו מעמידין אותו הוי כאילו סיכך בדבר המקבל טומאה כדקיימא לן בעלמא שהכל הולך אחר המעמיד", או שהוא מצד גזרה שמא יסכך המעמיד עצמו וכך היא דעת הר"ן (ריש מסכתין), ואכמ"ל.
יתכן לומר, שלדעת רש"י, נאמר כאן תומל"ה, שהמעמיד נחשב כהסכך עצמו והסוכה בנויה לגמרי בפסול, ואם ברצונו להכשירה עליו לסתרה מבניינה, ואילו לדעת הר"ן שהוא רק חשש שמא יסכך בו, כיוון שעשה מעשה הניכר שאינו מעמיד את הסוכה בחוטים הללו, חזרה סוכה לכשרותה.
ומצאתי בפרי מגדים (סי' תרלא א"א סק"ב) שעמד לדון במסכך את סוכתו בסכך עב עד למאוד שלא יכולים הגשמים לירד לתוכה ולאחר שהניחו בבת אחת, שהסכך פסול בכך (וכנ"ל שיש דעות בזה), אם רוצה לדללו כדי שיכולים יהיו הגשמים לחדור בתוכו, אם יש בזה חשש "תעשה ולא מן העשוי", וכתב: "אין צריך לנענע הנשאר אפילו הניחו בבת אחת, כי אין שם סכך פסול ממש עליו". ע"ש. ולדבריו יתכן שגם לדעת רש"י אין לפסול שהרי אין על הסכך שם סכך פסול ממש ורק שיש דבר הגורם לו להיפסל ועל ידי הוספת העצים מכשירו. ויל"ע.
♦
לקשור את הסכך לקרשים
גם נידון זה קשור לקודמו, השאלה היא בדבר ה"מעמיד" את הסכך, האם מותר להעמיד את הסכך בדבר שאינו כשר לסיכוך או אסור.אם רוצה לקשור את הסכך בסיבים שהם גידולי קרקע אבל עברו עיבוד שנתן להם צורת חוט, כגון חוטי פשתן. הנה, פסק השלחן ערוך (ס"ד) בדבר סיכוך בפשתן שאם הוא כמות שהוא מותר לסכך בו, אבל אם עבר עיבוד פסול לסכך בו. לכאורה, גם כאן אותם חוטים שעברו עיבוד אין לסכך בהם, וממילא אין להעמיד בהם את הסכך. אלא שכבר כתב הריטב"א (יא:) שאפילו לדעת הפוסקים שאוסרים להעמיד בדבר הראוי לקבל טומאה, מ"מ כל דבר שאין האיסור לסכך בו אלא מזגרת חכמים, אין איסור להעמיד בו סכך הסוכה, משום שהאיסור של המעמיד בדבר האסור לסכך בו אינו אלא משום גזרה שמא יבוא לסכך בו ממש, וכשהאיסור לסכך בו אינו אלא מדברי סופרים מותר להעמיד בו הסכך, משום שגזרה לגזרה לא גזרינן. ע"ש[21].
משמע מדבריו שלסוברים שמעמיד בדבר המקבל טומאה פוסל את הסוכה מה"ת, נאמר שבדבר הפסול מדרבנן הסוכה נפסלת מדרבנן, שאין הפסול נובע מגזרה אלא הוא פסול בעצם הסכך. ואכמ"ל שלהלכה נוקטים גם המחמירים שלא להעמיד בדבר המקבל טומאה, האיסור הוא משום גזרה, וכדעת הר"ן.
דרך אגב, ראיתי מעוררים שאם יקשור את הסכך בחוזקה לקרשים, יחשב הסכך כקבוע מאוד ויפסול את הסוכה, כמו סכך שקבעו במסמרות על דרך דעתו של רבינו תם (ריש סוכה, הובאה לעיל) שאם קבעה במסמרות פסולה. אבל נראה שאין זו טענה, שכל מה שפסל ר"ת הוא דווקא אם שכשקבעה במסמרות לא יורדים גשמים לתוכה ונהיית הסוכה קבועה כמו בית, אבל אם אינה כמו בית שגשמים יכולים לחדור לתוכה, מה לי שקובעה במסמרות, אין עליה שום שם של בית שתפסל בכך. ופשוט.
♦
ענף ו - חמתה מרובה מצלתה[22]
בטרם ניגש למה שנוגע לסכך המדובר, נקדים ונבאר מהי ההלכה "חמתה מרובה מצלתה פסולה". ידועה הלכה ואינה צריכה לפנים, שכל סוכה שאין רובה צל מהסכך, הסוכה פסולה. הסתפקו האמוראים בגמ' (סוכה כב.) אם צלתה וחמתה שווים, מה דין הסוכה, ע"ש. נחלקו הראשונים בביאור הגמ' (אכמ"ל), ולהלכה פסק מרן (סי' תרלא ס"א) כדעת רש"י: "סוכה שחמתה וצלתה שוים מלמעלה, פסולה, לפי שהחמה מתפשטת בריחוקה ויהיה למטה חמתה מרובה מצלתה, אבל אם חמתה וצלתה שוים מלמטה, כשרה". דהיינו, אם הסכך והאוויר בגג הסוכה שווים, הסוכה פסולה, שאז בידוע שלמטה בקרקעית הסוכה יש יותר חמה מצל שהשמש מתפשטת מבעד לאויר יותר מהמקום ממנו נכנסה, ואם מודד בקרקעית הסוכה ומוצא שם שחמה וצל שווים, הסוכה כשרה שבידוע שהסכך למעלה הרוב [ועי' היטב לשון רש"י ד"ה כאן מלמעלה].הנה ראיתי מעוררים שבסכך מחצלת, עין רואה שהחמה מרובה מהצל[23], וא"כ יש לפסול סוכה זו מדין חמתה מרובה מצלתה. אלא, שהדבר מצריך בירור, שהרי משמעות הסוגיא שכל שיש רוב סכך למעלה בידוע שיש בקרקעית הסוכה צל וחמה שווים.
ונבאר את הדברים, דבר ידוע הוא שכשקרני החמה נכנסים לבית דרך חור, אין אור השמש המאיר על הקיר שכנגד נראה באותו גודל של החור, אלא יותר גדול, וזהו מאמר הגמ' "זוזא מלעילא כאסתרא מלתחת", חור קטן למעלה בגודל זוז נראה גדול למטה כגודל אסתרא. וכל מתבונן מבין שככל שהקיר יעמוד רחוק יותר מהחור השפעת קרני החמה תגדל ומראית החמה על הקיר תגדל בהתאם.
אם כן יש לשאול כאן, באיזה גובה הסוכה שידברו בה חכמינו שאם יש על גבה רוב סכך התוצאה שבקרקעית הסוכה תהיה שצל וחמה שווים, והלא הדבר תלוי במרחק וכאמור, והיאך אפשר לומר זאת ככלל. וכבר הרגיש בזה הרש"ש ונשאר בספק. ע"ש.
♦
דעת התוס' רי"ד
לפני שנביא מה שביארו בזה המפרשים, נקדים ונעתיק מלשונו של התוס' רי"ד, שלכאורה יש משמעות מדבריו שבאופן שיש רוב חמה בקרקע הסוכה, פסולה, למרות שלמעלה יש רוב סכך, הרי"ד נוקט לעיקר כפירוש רש"י ומתרץ את קושיות ר"ת על דעתו. על מה שהקשה ר"ת דקי"ל בכל מקום פרוץ כעומד מותר וא"כ גם כאן יש להכשיר, מתרץ בזה"ל "הנ"מ כשהי' הסכך מסוכך בסכך כשר ובסכך פסול שאין החמה נכנסת שם אבל כשהי' חציו מסוכך וחציו אויר שהחמה נכנסת שם ומתרבת בסוכה אין לומר שם פרוץ כעומד מותר שהרי חמתה מרובה מצילתה וכ"ז שחמתה מרובה מצילתה אפי' אם היה נכון שלא נכנסה אלא מחור קטן היא פסולה שכיון שחמתה מרובה מצילתה בטל לי' להאי סכך לגמרי כאלו אינו תדע דהא בפחות משלשה אמרי' לבוד וליכא מאן דפליג בהא ואלו הקיף דפנותי' בקנים דחוקים זה מזה בפחות משלשה כלום נוכל להכשירה ע"י לבוד אף על פי שחמתה מרובה מצלתה אלא ודאו כל היכי דחמתה מרובה מצלתה פסולה ובכה"ג לא אמרי' לבוד והה"נ הכא כיון דחמתה מרובה מצלתה פסולה ובכה"ג לא אמרי פרוץ כעומד מותר". ע"ש.ממה שכתב "שלא נכנסה אלא מחור קטן היא פסולה" משמע לכאורה שלא אכפת לן מה גדלו של החור ממנו נכנסה החמה והעיקר היא התוצאה בקרקע הסוכה - אם רובה צל כשר ואם לאו פסול. אלא שלומר כך הוא דבר מוקשה, שהרי הרי"ד נוקט לעיקר כדעת רש"י ודעת רש"י ברורה "שחמה וצל שוין, בידוע שהקנים רחבים מן האויר". והיינו שדבר מוחלט הוא שכשהקנים רחבים מן האויר, הצל והחמה שוים ולא פחות, ואם היה חולק עליו בפרט זה היה לו להדגיש ביחוד. אבל המתבונן היטב יראה שמ"ש הרי"ד "חור קטן" הוא רק דרך משל ולא שכך תתכן המציאות, שנקט בלשונו "אפי' אם היה נכון", להורות שאין נכון שכך הוא, אלא לו יצוייר שאכן יהיה מצב כזה. ועוד, שהרי"ד מסיים דבריו "ובכה"ג לא אמרי פרוץ כעומד מותר", ואם בכל אופן שחמתה מרובה פסול עדיפא מיניה הו"ל למימר - שלא מתחשבים כלל ברוחב הסכך. והבוחר יבחר.
♦
מהלך א - מדובר בסוכה בגובה מצומצם
מצאתי שעמד לדון בעניין זה בשו"ת שבט הלוי (ח"ג סי' עח)[24] והביא את שיטות הראשונים ופלפל בהם, ובתוך דבריו כתב "דנהי דצל לא בעינן למטה אבל סכך ראוי לצל בעינן וע"כ כל שיש בסכך משהו יותר ממחצה על מחצה וא"כ יש צל למעלה וזה גורם דעכ"פ בגובה של עשרה טפחים שהוא שיעור סוכה היה עושה סכך זה שיהי' חמה וצל שוין למטה ונהי דהשתא ע"י גבהות הדפנות סכך זה אינו עושה למטה רק חמתה מרובה מצלתה אף על פי שיש רוב סכך מצומצם למעלה כנ"ל, מ"מ כיון דסכך זה ראוי לעשות צל בשיעור סוכה עכ"פ ראוי לצל נקרא וזה די". ע"ש.♦
מהלך ב - החמה מתפשטת הגודל קבוע
הרמב"ם (פ"ה מסוכה הי"ט) פסק הלכה זו בזה"ל: "סכך שהיו בו חלונות חלונות שהאויר נראה מהן, אם יש בכל האויר ככל מקום המסוכך הרי זו פסולה מפני שחמתה תהיה מרובה על צלתה, וכל שהחמה מרובה על הצל אינו סכך, ואם היה הסכך רב על האויר כשרה". ע"כ.יש לעמוד על מה שכתב בסוף דבריו "ואם היה הסכך רב על האויר כשרה", משמע שבמצב שהסכך רב על האויר הסוכה כשרה בכל אופן ולא מתחשבים כלל מה קורה בקרעית הסוכה, ואפי' חמה מרובה הסוכה כשרה, וזה דבר שצריך להבינו, מדוע.
בספר ראשון לציון (סוכה טו.) לרבינו חיים בן עטר עמד דיוק זה בלשון הרמב"ם, וכתב: "ונראה דבהכרח לומר דמאי דאמרי' דזוזא כו' לאו דוקא והכי מוכח נמי ממשמעותיה דסוגיא דפריך דיוקא דרישא דמתני' לסיפא דלא אסרינן אלא שוים. וא"ת סוף סוף אנן קחזינן כפי האמת דטפי מכל שהוא הוי. ואולי דמה דמתרחב למטה טובא לא מיקרי חמתה אלא אור החמה בקרוב לה נראה שהוא חמה אבל כפי האמת אינה מתרחבת החמה אלא כל דהוא שיעור שאנו אומרים דנכנס ויוצא".
ומצאתי לת"ח בדורינו[25] שזכו לכוון לדבריו הקדושים מסברתם, אמרתי להעתיק לשונם לחדוותא דשמעתא: "הנה יש להבחין בין חמה הנראית על הקרקע בצורה ישירה לבין חמה הנראית כתוצאה מהתפשטות קרני השמש העוברים דרך האויר הצר שבין הקנים, שהנה עינינו מבחינות שעוצמת האור של תוצאה זו פחותה מזו של חמה ישירה, ואכן מכנים בעלי החכמה תופעה זו "חצי-צל" (פנומברא בלע"ז). עפ"ז יש לבאר מה שאמרו ח"ל מחצה על מחצה למעלה פסולה, ולעומת זאת ברוב סכך למעלה כשרה, והביאור ע"פ הנ"ל הוא דאם הייתה מסוככת למעלה במחצה סכך ומחצה אויר הרי שלמטה נראית מחצה חמה ישירה ועוד מקצת אור בהתפשטות הקרנים, ולהכי קרי ליה רוב חמה מלמטה ופסולה. אבל באופן שלמעלה מסוככת ברוב סכך, אף שנראית תופעת ה"חצי-צל" מלמטה ברובה לא חשיב כרוב חמה מלמטה אלא כרוב צל לפי שאיכות החמה מלמטה קלושה ומחמת רוב הסכך שמלמעלה הוי רוב צל איכותי גם מלמטה". עכ"ל.
הנה, בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' קפב) נשאל בזה וענה: "... אבל משמע בגמ' שליכא מציאות כזה דהא תנן ושצלתה מרובה מחמתה כשרה דמשמע הא כי הדדי פסולה ומוקים ר"פ דלמעלה קאי, ותנן שצלתה מרובה מחמתה כשרה סתם דהוא אף במשהו מרובה נמי כשר משום שאז הוא למטה שוין. ובודאי עדותן אמת, ומה שכותב ידידי שנראה בחוש למטה שחמתה מרובה אולי הוא משום סבה אחרת כגון שהקנים היו עגולים שלכן הוא חמתה מרובה והסוכה כשרה דהוא כקנה עולה וקנה יורד בסוכה דף כ"ב ולכן אין לחשוש לדינא אם אך ידוע שלמעלה צלתה מרובה מחמתה דאין להרהר אחר דברי הגמ'". ע"ש. ואם כי נדחק לבאר את דברי הגמ', מסתבר שאילו היה רואה את הדברים הנ"ל היה סומך עליהם את ידו.
מהלך נוסף לבאר דעת הרמב"ם, כתב בשו"ת שבט הלוי (שם) וז"ל: "כיון דס"ל להרמב"ם דבסוכה קיי"ל פרוץ כעומד אסור ובעינן סכך מרובה מעיקר הדין, אלא דאם הי' צלתה מרובה גם במחצה ע"מ היינו מכשירין דהיינו תועלת הסכך, והשתא דהוי חמתה מרובה א"כ לא הוי סכך, ולכן סיים דאם הי' סכך רב על האויר כשרה פי' דאז שוב לא מסתכלים על חמה וצל, דאם יש רוב סכך הרי כל דבר נקרא על שם רובו ושוב לא שייך לומר דלא הוי סכך גם אם למטה תהיה חמה קצת יותר מצל". ע"ש שהאריך בדעת הרמב"ם ושא"ר.
♦
המורם מכל האמור
השימוש בסכך העשוי כמחצלת פשט אצל כל שלומי עם ישראל, וכמעט כולם נוהגים לסכך בו את סוכותיהם, ואין פוצה פה ומצפצף. וכמו שאכן נתבאר שדעת רוב גדולי ישראל להתיר בשופי סכך זה, וכמובא בשמם. אלא שיש שחששו לאסור.וצריך לדעת, שנצרכת השגחה נאותה על עשיית הסכך, הן מצד הקנים בעצמם, שלא מיחזרו אותם מכלים וכיו"ב [דבר זה לא מצוי כ"כ], או שיש בהם בית קיבול שנעשה לשם[26] כך[27] לשימושים שונים והמפעל בחר לעשות מהם מחצלות. הן מצד החוטים בהם הקנים מחוברים, שלכתחילה ראוי שלא להעמיד את הסכך בדבר המקבל טומאה, ויתכן שחוטים אלו מעמידים את הסכך המה. וגם אם לא נצריך השגחה ממש, למפקח עינא מיהא בעיא לבדוק שאין זו מחצלת העשוייה לצורך תשמישים אחרים שצורתם שונה.
נידון דומה שדנו הפוסקים הוא, אם מותר לסכך בפלפונים, הם דקטים צרים וארוכים על פני כל הסוכה. אכן, הפוסקים שהתירו לסכך בהם, לא בהכרח שיתירו את הסכך המדובר שיש בו חששות נוספות, אבל מדבריהם אנו לומדים שאין באותם נסרים גזרת תקרה.
♦ ♦ ♦