ר"מ ישיבת נתיבות חכמה ירושלים
עניין הסוכה וצילה, וקריאת מגילת קהלת בסוכות
הנה, כפי המובא בקדמונים קריאת מגילת קהלת בסוכות נתקנה מפני שחוששים שמגודל השמחה של חג האסיף ושפע היבולים וקניני האדם, עלול האדם לבוא לידי חטא, ועל כן תקנו לקרוא בקהלת, שמהביל עניני עולם הזה.וכאן יש לשאול, הרי לכאורה ענין חג הסוכות הוא זמן שמחה, וכמטבע התפילה 'זמן שמחתנו', ולמה אם כן יש ענין למעט את שמחתו בההבלת עולם הזה.
ונראה להציע, שיש בענין השמחה מה לרחק ומה לקרב, וספר קהלת, שהוא הספר השמח ביותר מבין כתבי הקודש, המופלג בקיצוניות של שמחה עד שחז"ל רצו לגונזו שחששו שהותרה הרצועה מרוב השמחה, כמבואר בויקרא רבה (כח, א), וקהלת הוא שמבאר את ענין הסוכה וצילה. ונבאר הדברים.
הסוכה נעשית ב'פסולת גורן ויקב' (סוכה יב, א), וביאר רבינו הגר"א בספר יונה על הפסוק (ד, ה) "ויעש לו סוכה וישב שם תחתיה בצל" - "כמו שכתוב באספך מגרנך בפסולת גורן ויקב, ואמרו שיהיה צילתה מרובה מחמתה, והענין כי כל מעשה עולם הזה ועשרו וטובו הכל הוא מן השמש, והוא שאמרו במזלא תליא מילתא כפי אשר השמש עומדת במזלות והוא ידוע להחוזים בכוכבים ולכך כתבה התורה באספך וכו' שלא תמשך אחר העולם הזה, תעשה סוכה בפסולת גורן ויקב שכל סעודה הוא על הלחם ויין כידוע, ואמרו שלא תהנה אלא בפסולת ותפרוש מעולם הזה ומעושרו רק תשב בצל שלא תחת השמש ויהא תורתך קבע ומלאכתך עראי וזהו צילתה מרובה מחמתה, וזהו וישב בצל ולא עסק כלום".
ויש להבין ולברר את אמרות רבינו הגר"א.
ראשית, יש לברר את ענין הסוכה, שעיקרה הוא לעשות זכר למה ש"בסוכות הושבתי את בני ישראל", ענני כבוד, ולמה אם כן הוא נעשה בפסולת גורן ויקב, הלא לכאורה אם היינו רוצים להראות כביכול סמל להגנתו של הקב"ה, ולמחסהו, "טוב לחסות בה' ", "בצל כנפיך יחסיון", אם כן היה ראוי לעשות סוכה שמראה הגנה גדולה ביותר, לסמל את "היה לי לצור מעון לבית מצודות להושיעני", ולעשות סוכה ממוגנת כמקלט אטום וכדומה, ולא רק סוכה שהיא לצל מחורב, הגנה רק מ'חמה'. ויש להבין כל ענין ה'צל' בסוכה, כשמוזכר ה'צל' בכתבי הקודש הוא בעיקר צל מחמה, ומהי אותה 'חמה' שאנו זקוקים לצל ממנה, ולא מהלבנה, ומהגשמים. והנה בזוהר הקדוש[3] מבואר מהפסוק 'בצל שד-י יתלונן' שהסוכה מגינה לא רק על גופו של אדם אלא גם על נשמתו. ומהי שמש זו שצריכה הנשמה הגנה ממנה.
וביאר רבינו הגר"א בשה"ש[4] מה שנאמר "אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש", שהחמה השוזפת את השולמית, היא מערכת הטבע, סדרו של עולם לפי הנהגת המזלות מתאימה עם מערכת השמש, ועם ישראל אינו שייך למערכת זו, ולכן כשהוא הולך עם מערכת הטבע, הוא נעשה שחור משיזוף השמש. עם ישראל בא מאברהם ושרה שלפי הטבע והמזלות לא היו שייכים ללידה, ורק בכח הברית "את בריתי אקים את יצחק", זכה ללידת עם ישראל, מעל לדרך הטבע ומחוץ לאיצטגנינות, עם ישראל צריכים הגנה מסדרי הטבע, וזהו ענין ההגנה של 'צל' סוכה מ'חמה'. ונבאר.
הנה, בענין הצל מבואר בזוהר הקדוש[5] שמ'צל' הסוכה נעשה 'צלם', ולפי פשוטן של דברים נראה לבאר כך, המושג של צל נעשה על ידי גוף שחוסם את קרני השמש, קרני השמש נעצרים, ומשתקף צילו של האדם במקומם של קרני השמש, וזהו ענין הצל והצלם, "בצלם אלוקים עשה את האדם" ענינו שיש כביכול השתקפות והשוואה למידותיו של הקב"ה בשיעור קומה של האדם, וכמו שנתבאר בארוכה בתחילת ספר נפש החיים, והשתקפות זו של ה'צל' היא ענין ה'צלם', וכמו שמובא ממדרש[6] עה"פ ה' צילך, כצל הזה, מה הצל הזה אתה שוחק לו והוא שוחק לך וכו', והמובן, שעל ידי הצל משתקף כראוי הצלם.
אם האדם לא מתמודד עם ה'שמש' אין זו צורת החיים, "אך בצלם יתהלך איש", האדם נמצא כדברי קהלת "תחת השמש", בתוך מערכת העולם, וכדי שלא ינזק מהשמש, הוא זקוק להגנה לחיות נכון במהלך של 'תחת השמש', האדם זקוק ל'מסנן קרינה', שמאפשר לו לחיות 'תחת השמש' מבלי להנזק. וזה התפיסה המסוימת שמסייעת לכך ש"השמש לא יככה", ומצילה שתהיה השתקפות נכונה של ה'שמש', 'צל' המסייע ל'צלם' להיות כראוי.
וזה ענינו של חג הסוכות ומצוותיו, שמלמד איך לחיות את העולם באופן נכון, את הצומח, וחוש הריח, וחוש הראיה כראוי, איך להחזיר את עניני העולם לסדר נכון של 'כל פועל ה' למענהו'. אחרי הטהרה שנטהרים ביום הכפורים, מסדר חיים שחיינו בשנה שעברה באופן לא נכון, אנו מחזירים את הבריאה אל הסדר הנכון, שהכל שייך לכבוד שמים, 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו', ולראות ולהבין איך שאנו חוסים בצילו של הקב"ה. וגם האושפיזין 'שבעה כרותי ברית'[7] המסייעים לנו ומלמדים אותנו איך לחיות את העולם לפי הסדר האלוקי (ויש לבאר איך מידתו של כל אחד מהם מבארת ומלמדת, ואכמ"ל). וזה ענינו של ספר קהלת המלמד ומדריך אותנו כיצד לחיות את החיים באופן הנכון, ואז חופף על האדם צילו של הקב"ה, ומשתקף כראוי צלם אלוקים באדם.
♦
ספר קהלת
קהלת פותח ומסיים בההבלת עניני עולם הזה, וכמוש"כ הגר"א באגרת לאשתו שיקראו לפניה בספר קהלת שמהביל עניני עולם הזה. והנה צ"ב מה המשמעות לההביל עניני עולם הזה, וכמו שתמה רבינו הרמב"ן על שלמה המלך, שהרי הקב"ה אמר על הבריאה "והנה טוב מאוד" ואיך אומר שלמה על העולם שהוא הבל ורעות רוח, ולא רק זה אלא שאומר "כל אשר נעשה תחת השמים הוא ענין רע נתן אלוקים לבני אדם לענות בו"? והרמב"ן הביא מרס"ג שהבל הוא דבר שאי אפשר לאחוז בו. ונראה ששלמה המלך עצמו עונה על שאלת הרמב"ן, ואדרבה, הוא מראה איך ה'טוב מאוד' בבריאה בשלימות, המעיין יראה שיש בקהלת "ששה דרושים" על ההבל שבעולם הזה, בביקוש ורדיפה אחרי מה שרגילים בני האדם לבקש, הנאות פשוטות או הנאות של סכלות או שילוב של שניהם (שגם זה בשביל לתת משקל גדול יותר להנאה), ומכל ששת סוגי הביקוש והרדיפה אחר העולם יוצא רק הבל. בני אדם יש להם אמביציה להגיע ל'משהו' בעולם, וזה מלמד שלמה המלך, שאין מה לשאוף לקנות ולהשיג בעולם הזה, רק 'מאומה לא ישא בעמלו', כי לנסות להשיג דבר בעולם הוא הבל, ולא ממצה כלום, שאם אדם הגיע לאיזה דבר מיד רוצה יותר, 'וגם בלילה לא שכב ליבו', צורת חיים לא נכונה היא ענין רע לבני אדם לענות בו, ומה יתרון לאדם בכל אשר הוא עמל תחת השמש."והאלוקים עשה שייראו מלפניו" הענין הזה שאי אפשר לתפוס את העולם ולקנות בו קניין הוא ברכה לאדם, שכך יחיה 'לאכול ולשתות ולראות טוב בעמלו' שיכוון את עצמו לאופן שהקב"ה מוביל אותו, הקב"ה נותן לאדם אופנים שונים בצורת החיים, משפחה חברה פרנסה וכדומה, והוא צריך לחיות באופן הזה, לפי הסדר האלוקי שהקב"ה נותן לו ואז הוא מעל הטבע.
נמשיל משל למה הדבר דומה, מי שרוצה לטוס למקום צריך מטוס עם מנוע חזק מאוד, לעומת זה, מי שרוצה רק לפרוח באויר בלי מטרה ויעד מסוים לא צריך מנועים ויכול לפרוח ב'דאון' בלי מנוע, מתנהל לאיטו על מי מנוחות וכספינה השטה לה להיכן שהמים נושאים אותה.
להיות שמחים בלי תלות בשום דבר זה אפשר רק למי שחי בתפיסה נכונה שהעולם הוא של הקב"ה, ואז יכול לחיות נכון את סדרי החיים. 'ביום טובה היה בטוב' מקבל הכל באהבה, בשמחה, מבין שמה שעושה הקב"ה הוא הטוב.
בני האדם שמנסים לעשות 'וכבשוה' לפי הסדר שלהם נכשלים שוב ושוב, ורק מי שחי לפי הסדר הנכון, האלוקי, הוא זה שזוכה לשמחה האמיתית.
יש אנשים שחוששים משמחה, אף זו הבאה על ידי הבטחון, חוששים שאולי יש בזה חסרון ב'לפום צערא אגרא', ואמנם, אדרבה, לחיות בשמחה כזו יש בזה הרבה 'לפום צערא'!
"אין טוב באדם שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו גם זה ראיתי אני כי מיד האלוקים היא" השמחה הנכונה רק אם זה "מאת האלוקים", אי אפשר לחיות כך בלי דביקות בקב"ה.
וזהו ענינו של חג הסוכות, "בסוכות הושבתי את בני ישראל", בצל כנפיו, ה' סביב לעמו, הקיפם בענני כבוד, חיים בסדר שהכל אלוקות, מכירים איך שהכל מה', איך שסיפק להם כל צרכיהם במדבר, כל ענינם וקיומם רק מה', לחיות בהכרה כזו אלו החיים המאושרים, וזה לימוד לכל הדורות, לא נאמר כמו ביציאת מצרים 'למען תזכרו' אלא 'למען ידעו', ידיעה שמחוברת לכל הדורות, הגדרה של ידיעת מהלך החיים בצל שד-י יתלונן, לא לנסות לכוין את מהלך החיים אלא לקבל אותו כפי שהקב"ה מכוין.
וזה הלימוד מספר קהלת, וזה משמח כל כך עד שחששו חז"ל ש"מטים דבריו לצד מינות", "מה יתרון לאדם בכל עמלו יכול אף בעמלה של תורה כן..." מכיון שהיה מקום לחשוש שגם כלפי רוחניות עלול האדם לבוא למצב שמרגיש שמה שיש לו הוא חלקו, וטוב לו בזה, ולא ירצה להשיג עוד יותר ממה שיש לו, אבל אדרבה, הגישה הנכונה היא שצריך לנסות להשיג יותר ויותר, אבל לא בתור קנין שלו, אלא בתור תפקיד שמוטל עליו בתוך עולמו של הקב"ה.
רבינו הגר"א מבאר את ענין הבטחון[8], שבני אדם חושבים שהם עושים את ההשתדלות והקב"ה ישלים את מה שהם לא הצליחו לעשות, לא זהו הבטחון, "בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען" אפילו לא השענות ועזרה על עצמו.
יש שתי צורות של חיים. יש שמרגישים שהם חיים בעולם והקב"ה משגיח עליהם מלמעלה, אין זו צורת חיים של 'מעון אתה היית לנו' אין זה חיים בצל ה', אלא רק חיים בעולמו של האדם עם יחס לקב"ה, אבל הצורה הנכונה היא שאדם חי כביכול לגמרי אצל הקב"ה, ויש לו תפקידים שמוטלים עליו והוא כמו שליח שנשלח למטרה. בעולם חושבים שמי שהוא פחות בעל בטחון עושה יותר השתדלות, ומי שיותר בעל בטחון עושה פחות השתדלות, שלמה המלך מחנך אותנו שלא זה המבחן, הרי יש שעושים השתדלות ולא הצליחו ומפסיקים עם ההשתדלות, אין זה בא מבטחון אלא מיאוש... אדם שפועל מתוך הכרה שיש לו תפקיד עושה בלי קשר להצלחות שהוא רואה, הגישה הזו הצילה את כלל ישראל "לבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך", מכיון שיש לו תפקיד. כך היה רבי עקיבא, שאחרי שעשרים וארבע אלף תלמידיו נפטרו, שזה נראה לעין ככשלון בהנחלת התורה שלו הוא לא מתייאש והולך שוב אצל רבותינו שבדרום להעמיד מהם תורה, זהו בטחון. לא לעשות השתדלות בתור דבר שלו אלא רק בתור שליח שיש לו תפקיד. לזה קורא רבינו אברהם בן הרמב"ם בספר המספיק 'מעלת ההפקדה' 'בידך אפקיד רוחי', וכשאדם מפקיד הכל ביד ה' זה משפיע על כל החיים, גם על פעולות התורה והמצוות שהוא מקיים.
זהו 'צילא דמהימנותא' אין אנו מתיימרים להיות כובשים ומנהיגים, אלא חיים בצילו של הקב"ה ומשקפים את צלם אלוקים. חיים כאלו הם שמחה גדולה, הם 'יפים בעתם' עם כל עשרים ושמונה מצבי ה'עת' שמציג שלמה המלך, חיים אלו בצל ה' הם מוגנים מהשפעתם של קרני החמה.
ואלו דברי שלמה בסוף הספר "סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" אין זה דבר נוסף על הספר, רק ש'מצוותיו שמור' זהו 'כל האדם', לא כמגמה עצמית רכושנית, אלא מצד 'יראת שמים' 'שיראו מלפניו', שאדם 'מתהלך בצלם' שכל עניניו הם רק שיקוף של הסדר האלוקי, וזה יציאה מדירת קבע – קנין בעולם הזה, אלא ישיבה בדירת עראי, עראיות בעולם, חסיון בצל האלוקי.
ונבוא בהארה נפלאה, מה שאמרו חז"ל[9] ש'כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה', כקדשים, אף שעומדת בעיקרה לשימושי הדיוט, היא צורה של קודש שבתוך החול.
וידוע בשם הגר"א[10] ששתי מצוות יש שאדם נכנס אליהם בכל גופו, אר"י וסוכה, ולא הזכיר גם מקווה, כי המקווה עיקרו הוא בשביל היציאה ממנו, ואינו מקום של חיות לאדם, ואם ישהה שם זמן רב הרי לא תהיה לו חיות, ואדרבה, יהיה אבי אבות הטומאה..., אבל הסוכה היא מקום חיות 'תחת השמש' בתוך סדרי העולם, ועם זאת הוא בצל ה' - "בצלו חמדתי וישבתי",
ויהי רצון שנזכה בזכות 'בשלם סוכו' לשלימות השראת השכינה 'ומעונתו בציון' בבית עולמים. אכי"ר.
♦ ♦ ♦