מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
בדין אתרוג של תרומה
מתני' סוכה (לד, ב): "אתרוג של תרומה טמאה – פסול. של תרומה טהורה – לא יטול, ואם נטל כשר". ובגמ' (לה, ב): "של תרומה טמאה פסולה, דלית בה היתר אכילה, ושל תרומה טהורה לא יטול, פליגי בה ר' אמי ור' אסי: חד אמר מפני שמכשירה, וחד אמר מפני שמפסידה וכו'. ואם נטל כשירה – למ"ד מפני שאין בה היתר אכילה, הרי יש בה היתר אכילה; למ"ד לפי שאין בה דין ממון, הרי יש בה דין ממון". ע"כ.ובתוס' שם (לה, א ד"ה לפי), הקשו לענין אתרוג של תרומה טמאה, דתיפ"ל דמצותה בשריפה, ולמה לן טעמא דהיתר אכילה. נימא דמחמת דמצוותה בשריפה כתותי מיכתת שעוריה, וכן הקשה בריטב"א שם.
ובתוס' רי"ד שם מיישב וז"ל: "לא קשיא, שכן נהנין משריפתה", ע"כ. וצ"ב כוונתו, דאף דנהנין בשריפה אבל כיון דדינה בשריפה נימא דמיכתת שעוריה. ואכן ברמב"ן במלחמות בסוכה שם (טו, א מדפי הרי"ף) כתב וז"ל: "דבתרומה טמאה שהיא מהנשרפין, כדתנן בפ' בתרא דתמורה, ואמרי' נמי בפ' במה מדליקין, כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת, וכיון ששריפתה מצוה ולשריפה קיימא ואיסורא היא בכל הנאות שבעולם חוץ מן הנהנה בה בשעת שריפה, כתותי מיכתת שעוריה וכו'" עכ"ל.
♦
מצות שריפת תרומה טמאה
ונראה, ובהקדם מחלוקת הראשונים בשבת (כה, א), בהא דאי' שם: "אמר רב: כשם שמצוה לשרוף הקדשים שנטמאו, כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת, ואמרה תורה: בשעת ביעורה תיהני ממנה. היכן אמרה תורה, מדר"נ וכו', ואמר רחמנא שלך תהא להסיקה", עי"ש. וברש"י ד"ה מצוה כתב: "דדמיא לקודש, ועוד משום תקלה", ומשמע דמצות שריפת תרומה טמאה הוא מדרבנן. ובתוס' ותורא"ש שם (ד"ה כך), כתבו דמצות שריפת תרומה טמאה היא מהתורה, דאיקרי קדש.ובתוס' שם (כד, ב ד"ה לפי), הביאו מהריב"א דשרי רק הנאת שריפה, ולא שאר הנאות. וכ"ה בתוס' ותורא"ש פסחים מו, א (ד"ה לא), בשם ריב"א, דתרומה טמאה אסורה בשאר הנאות, והבערה היא למצות שריפה, אלא שהתורה לא הקפידה אם יהנה בשריפה. וכן בתור"פ ותוס' הרשב"א פסחים כא, ב (ד"ה בהדי), בהא דסד"א שם דבשריפת חמץ יהנה בשריפתה, הוסיפו דליהוי כשריפת תרומה עי"ש בשם הריב"א, ואזיל לשיטתו, ומשמע דהוי דין דיכול ליהנות בשעת השריפה.
ויש לחקור בדינא דשריפת תרומה טמאה והנאתו בשריפה, אם הפשט הוא דמצותה בשריפה ואגב שריפתה יכול ליהנות בשריפתה, או דכל שריפתה היא כדי שיהנה בשריפתה. ולכאורה לתוס' הנ"ל מבואר דאיכא דין שריפה בתרומה כשריפת קדשים, רק דשרי ליהנות בשריפה. אך בלשון הרמב"ם בהל' תרומות פ"ב הי"ד שכתב: "התרומה לכהן בין טמאה בין טהורה וכו', הטהורה נאכלת לכהנים, והטמאה יהנו בשריפתה", משמע חידוש, דבדין שריפת התרומה נאמר לקיים בה משמרת תרומה וליהנות בשריפתה, דהיינו דתרומה טהורה דינה באכילת הכהנים, ותרומה טמאה דינה הוא שיהנו בה כהנים ע"י שריפה. והיינו, דהשריפה היא ההנאה המרובה השייכת בתרומה טמאה, ונמצא שהשריפה היא ההיכי תימצי ליהנות בתרומה טמאה, ואם יהנה שאר הנאות מבטל מצותה שהיא שיהנה בשריפתה. וכן מבואר ברמב"ם להלן שם פי"א ה"א: ומדליק את הטמא וכו'.
ובמרומי שדה (שבת כה) כתב דהיכא דשורף תרומה טמאה ואינו נהנה, מבטל עשה. וז"ל המרומי שדה: "ולי נראה דכשם דאסור לכלות תרומה טהורה בלי כל הנאה, כך אסור לכלות טמאה וכו'", עי"ש. וכ"כ בתפארת ירושלים במשניות שלהי תמורה, וכ"נ בראש יוסף (שבת כו) ובאתוון דאורייתא (כלל כה). והפנ"י בקדושין לד כתב דאף דאין שורפין קדשים פסולין בלילה, מ"מ שריפת תרומה עיקר מצוותה בלילה, דאז דרך הנאתן לאורה וכו' (ועי' בית הלוי ח"א סימן יט בזה), והיינו, דמדיני תרומה טהורה וטמאה הוא הא שיהנו בה הכהנים מה ששייך בה, תרומה טהורה באכילתה, ותרומה טמאה בהנאה המותרת, והיינו דשורפה כדי ליהנות בשריפתה, ול"ה מצוה בפ"ע של שריפה, אלא כהיכי תימצי ליהנות, ולכן שורפה באופן שדוקא יהנה ממנה. וניחא יותר לשי' הריטב"א בגיטין סא, א (ד"ה אבל), דגם בתרומה טמאה איכא דין משמרת ואסור לטמאה.
וברמב"ם (נגעים סוף פי"א) כתב דבגד המנוגע אסור בהנאה מדטעון שריפה, והקשה בתוי"ט שם דהא גם תרומה טמאה בעי שריפה ומותרת בהנאה. אכן נראה דלהר"מ לשיטתו א"ש היטב, כיון דדין שריפה בתרומה טמאה הוא שיהנו בשריפתה. וניחא גם הא דהר"מ (בפי"ט מפסוה"מ ה"י) מנה כל הנשרפים דאי' במתני' שלהי תמורה והשמיט דין שריפת תרומה טמאה, והעיר בזה במנ"ח (מצוה קמו), דאכן דין שריפתה שונה מכל המוזכרים במשנה שהיא מצוה בפ"ע לשורפם, אבל תרומה טמאה שריפתה היא בכדי ליהנות בשעת שריפה.
ונראה דזו כוונת התוס' רי"ד בסוכה הנ"ל, שכתב דלא אמרינן בשריפת תרומה כתותי מיכתת כיון דשרי ליהנות בשריפה. והיינו דמצות שריפת תרומה טמאה הוי כהיכי תימצי דיהנו בשריפתה ולהכי ל"ש לומר על זה כתותי מיכתת שעוריה, כיון דל"ה מצות שריפה בחפצא לאבדה, כמו בשריפת ע"ז וכיוצא. דהיכא דמצות השריפה היא לאיבוד הדבר אז בטל חשיבותה ושיעורה ואמרי' מיכתת שעוריה, כגון של אשירה ועיה"נ.
ובדברינו יש ליישב מה שמקשה במלא הרועים (פסחים לב), דבאוכל כזית תרומה טמאה אמאי חייב בתשלומי תרומה, הא כיון דבעי שריפה נימא מיכתת שעוריה, ובפרט למ"ד בפסחים שם דבאוכל תרומה משלם תשלומי תרומה לפי מדה, דהא כיון דכתותי מיכתת שעוריה הרי ל"ה מדה [ויש שדנו בזה (אוריין תליתאי) דלענין שעור כזית דאכילה ל"א מיכתת שעוריה, דבמציאות האדם אוכל כזית בצירוף כל המיכתת, אמנם רבינו מנוח בהל' שביתת עשור פ"ב ה"ב הקשה על הר"מ שם דהאוכל פגול ונותר בקדשים ביוהכ"פ דחייב שתים וכו', דהא כיון דפיגול ונותר בעי שריפה נימא כתותי מיכתת שעוריה וליכא שעור אכילה לחייבו, ותי' דמ"מ מיתבא דעתיה, ומבואר ברבינו מנוח דגם לענין שיעור אכילה שייך לומר דמיכתת שעוריה ואין בו שיעור]. ולדברינו ניחא בפשיטות, דבשריפת תרומה טמאה לא אמרינן מיכתת שעוריה וכמש"נ.
ובזה ניחא גם קושיית שער המלך בהל' גרושין על הגמ' פסחים יד, בנידון אם שורפין תרומה טמאה אם טהורה דמטמאה, דהא בעי כביצה לטמאות וכיון דמיכתת שעוריה ל"ה כביצה. ולדברינו בשריפת תרומה טמאה ל"א מיכתת שעוריה.
ובחזו"א (דמאי סימן טו סק"א) דן בתרומה טמאה בסרחה ונפסל מאכילת אדם אם יש בה בשריפה איסור לזר ליהנות בשעת הדלקתו, והוכיח מפסחים (לד, א): בשילקא ומאיסתא וכו', ודחה, דזה לא מיקרי נפסל מאכילת אדם, והסיק דבתרומה טהורה ונפסלה מאכילת אדם עדיין אסורה לזרים להסקה. ולדברינו י"ל דההסקה היא מדין משמרת, ליהנות הכהנים בשריפה. וה"נ בהך תרומה דאינה ראויה לאכילת אדם, אף דאין דינה בשריפה, מ"מ עומדת היא להנאת כהנים.
והנה בתור"פ ורבינו דוד ור"ן (פסחים לד, א) מבואר דהנאת כילוי אסורה לישראל משום שלוקח ממון כהן, ונוטה לומר דהוי גזילת כהן, וכ"נ בריטב"א ע"ז טו ושם סו, ב. ולכאורה צ"ע, דהרי גם ברשות הכהן אסור לישראל בכילוי, והכא אינו מפקיע ממון הכהן.
אכן הביאור בזה הוא דיסוד חיוב תשלומי תרומה הוא להשלים מה שלקח מהתרומה את דינה וקדושתה, ואת מה שהיא עומדת לאכילת כהן, והוא מה שמפקיע הזר מהחפצא את דיני התרומה שהיא עומדת להנאת הכהן, ולכן אפי' אם הזר יהנה הנאת כילוי ברשות כהן, הדבר אסור לישראל, כיון דמצד החפצא הוי של הכהנים. וזה יסוד חיוב תשלומי תרומה בזר האוכל תרומה, וכדיבואר בארוכה להלן. ודבר זה מבואר גם בראב"ד בהשגות ריש הל' נדרים ומובא ברשב"א בנדרים יא, שכתבו דלהכי תרומה ל"ה דבר הנדור, דאיסורו לזר הוא משום דהוי נכסי כהן, ושלא יהיה אחר זוכה באכילתה, ע"כ. והרי גם בתרומת עצמו איכא איסור לזר לאוכלה, וע"כ דאיסורו משום נכסי כהן היינו מחמת דהחפצא ניתן לאכילת כהנים, וזהו גדר חיוב תשלומי תרומה, דהוא להשלים מה שנפסד מהחפצא את דיני התרומה שאכל [ועי' בזכרון שמואל (סוף סימן א) שביאר בקושיית תו"י יבמות עג דל"ל לרבות איסור חצי שיעור באכילת תרומה, ור"ל דכיון דהאיסור אינו איסור גברא אלא מצד ביטול המצוה בחפצא, דעומד הדבר לאכילה, סד"א דלא שייך כאן איסור ח"ש, עיש"ה ומתאים לדברינו].
♦
תשלומי תרומה בזר שנהנה מתרומה טמאה
ובפסחים (לב, א) נחלקו ר"ע וריב"נ בתרומה טמאה אם יש בה דין תשלומי תרומה, כיון דאין היא עומדת לאכילה אלא להסקה, וצ"ע, דאטו ריב"נ לא ידע דתרומה טמאה בעי הסקה ויש לו הנאה בהסקה, הלא משניות מפורשות הן לכ"ע דנהנה בשריפת התרומה, וגם במתני' שם (בפסחים לא, ב) מפורש דבזר שאכל במזיד משלם גם בתרומה טמאה, וע"כ דמותרת היא בהנאת הסקה, וא"כ גם בשוגג אמאי לא ישלם. ולכאורה יש לדון דל"ש חיוב תשלומי תרומה בטמאה כיון דאסורה בשאר הנאות ול"ח ממון, אך באמת נראה איפכא, דכיון דדינו ליהנות בשרפה, שייך דין תשל"ת. וזהו המו"מ דתרומה טמאה מה הנאה יש לו בה, היינו דמה הפסיד ומה החסיר בדין התרומה, וע"ז אמרו דראויה להסקה, אכן שפיר יש לדון דרק אם התרומה הטמאה עומדת להנאת הסקה מדיני התרומה, בזה שייך לחייבו מדין תשלומי תרומה, אבל כיון דאין הנאת היסק מדיני התרומה, דהא שרי גם לישראל, ל"ש חיוב תשל"ת.ובתוס' פסחים לד, א (ד"ה מחמין) כתבו דאסורה לישראל הנאת כילוי, אך מדליקין בשמן שריפה ברשות כהן, דנר לאחד נר למאה. והר"ן ורבינו דוד הוסיפו דהכילוי הוי לוקח ממון כהן, אבל אם הכילוי הוא לצורך הכהן, שרי לישראל ליהנות ממנו. ובקו"ש (אות קנח) ביאר דאף דהנאת כילוי אסורה לישראל, וא"כ איך מותר לו ליהנות, ואטו אם ידליק נכרי שמן של ערלה יהא מותר לישראל משום דנר לאחד נר למאה. וביאר דהכא האיסור הוא שלא יהא הכילוי בשביל ישראל, והיכא דהכילוי הוא בשביל כהן אין איסור לישראל ליהנות.
אלא שהקשה בקו"ש דא"כ בכל שריפת תרומה טמאה הרי הכילוי הוא בשביל מצות שריפה, וא"כ יהא מותר לישראל בשעת ביעורו, ע"כ. ולפי המבואר ניחא, דרק היכא שההנאה בכילוי היא לצורך כהן הותר גם לישראל, אבל אם הכילוי הוא לצורך מצות שריפה, הרי בעינן שיהנו הכהנים בשריפתה, ודוקא בכה"ג שרי גם לישראל, וכמש"נ.
ודוקא במזיד, דחיובו רק מתורת גזלן, שפיר חייב בטמאה מדין גזילה דעלמא, אבל בשוגג, דחיובו הוא מדין תשל"ת דכפרה, ומדין ונתן לכהן את הקודש, היינו מה שלוקח את השתמשות התרומה, וי"ל דריב"נ ס"ל דתרומה טמאה הוי מצות שריפה עליה ואגב שריפתה נהנה, אבל אינו דעומד להנאת הסקה, שהרי שאר הנאות אסורין, ושפיר י"ל דכיון דהנאת שריפה אינו מדין תרומה, שוב גם אינו מחשיבו להפסד דיני התרומה.
ואפי' אם נימא דתרומה טמאה עומדת לכך שיהנו הכהנים בשריפתה, מ"מ לא חשיב דבר זה לממון לחייבו בתשלומי תרומה, שהרי אין הוא עומד במיוחד להך הנאה, אלא דאם הוא בא לשורפה יהנה בשריפתה שלא ילך לאיבוד. ועוד, דהסקה הוי שלא כדרך הנאה, דאין דרך להסיק פירות. ושפיר י"ל דס"ל לריב"נ דהנאת היסק לא מחשיבו לחיוב בתשלומי תרומה. ור"ע ס"ל דתרומה טמאה אפשר דכל מצות שריפה בתרומה טמאה שריפתה הוא כדי שיהנה ממנה, ושפיר מיחשיב דתרומה טמאה עומדת להנאת היסק ולהכי שייך בזה חיוב תשל"ת. ומדוייק היטב בלשון רש"י שם ד"ה וכי מה, שכתב על תרומת חמץ דמה הפסידו וכו' ומה ישלם הואיל ואין לו דמים, והיינו דכיון דאסור בהנאה ל"ח דעומדת להנאה.
ולפ"ד י"ל בהא דמבואר ברמב"ם (תרומות פי"א ה"ב) דבאכל יין תפוחים של תרומה דליכא דין תשל"ת, והראב"ד השיגו דיתחייב מדין גזל, והכס"מ כתב דמיירי קודם שהגיע לכהן, וצ"ע דהא גם קודם שהגיע לכהן הוי ממון כהנים. ובמרכבת המשנה שם כתב דאה"נ מדין גזילה ישלם אבל לא חשיבי דין תשלומי תרומה לכל הלכותיהן. ובמראה הפנים בירוש' בתרומות שם (צויין בס' המפתח שם) כתב דבר"מ משמע דפטור לגמרי. ונ"ל דס"ל להר"מ דחיוב תש"ת הוא להשלים למה שעומד הדבר, וכיון דמיץ תפוחים הוי זיעא ל"ח שעומד לכך ול"ש חיוב תשלומי תרומה, אבל אה"נ מדין גזילה ישלם מה שגזל, וכדברי מרכבת המשנה שם. אכן פשטות לשון הרמב"ם מורה כדברי מרה"פ דאינו חייב לשלם כלל.
והנה, בבית אפרים (או"ח סימן מא ד"ה והנה), הקשה על המקו"ח בפתיחה (לסי' תלא סק"ג), שכ' דגם לריה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה, מ"מ החמץ לאו בר דמים הוא, מאחר דחייב לבערו ואסור ליהנות ממנו מלבד שריפתו וכו' (והבית מאיר כתב עד"ז דמחמת התשביתו ל"ה בעלים), דא"כ אמאי חשבינן ממון לחיוב תשל"ת. ונראה דה"נ אם החיוב בתשל"ת הוא מתורת גזלן דכל התורה, שפיר בתרומת חמץ ל"ה של כהנים, אבל בתשל"ת, דתשלום דמי הגזילה הוא לכפרתו, להשלים מה שחיסר בתרומה, להכי כיון דחיסר לבעלים הנאתו, דשרי, לריה"ג שפיר חייב בתשל"ת.
ומה"ט נראה ליישב הא דאמרי' גבי תרומת תותים, דכתב רש"י (פסחים שם ד"ה תרומת תותים) דלא חזי לזילוף "משום תקלה", והקשה בשערי יושר (שער א פרק י ד"ה אבל), דאיסורו רק מדרבנן אבל מן התורה הוי ממון, ושוב אמאי ליכא חיוב גזילת התרומה. אך לדברינו פשוט, דכיון דאינו עומד לזילוף, שוב ל"ח חסרון בשימוש התרומה לכהנים בזילוף, ולכן אין בזה חיוב תשלומי תרומה, וא"ש היטב.
והנה, במהר"ם חלאווה (פסחים לב) הקשה דלגבי חמץ של הקדש אמרי' (שם לעיל כט) דמועלין בו מחמת גורם לממון וכו', ואמאי הא לגבי תרומה אין בו דין תשלומי תרומה, ותירץ דשאני הקדש דאין בו בל יראה, משא"כ בחמץ של תרומה. ולכאורה נראה לחדש דשאני תרומת חמץ, דמצד החפצא אינו עומד לאכילה דדינו בתשביתו, ומש"ה ל"ש חיוב תשלומי תרומה, דאף דשרי מהתורה אחר הפסח, מ"מ בפסח אינו עומד לאכילה, ולהכי ל"ש חיוב תשלומי תרומה, דהוא מחמת לקיחת התרומה ממה שעומד לכך, וכדפי'.
וי"ל עוד ביסוד דברינו בגדר חיוב תשלומי תרומה, שהוא להשלים מה שאכל והפסיד דיני התרומה, דנ"מ בכגון באכל אתרוג של תרומה בערב סוכות, דנראה דגם למ"ד לפי דמים, סגי מה דישלם ערך אתרוג בשעת התשלום, ואינו צריך לשלם ערכו כבשעת ערב סוכות. ואף דמדין גזלן בעי לשלם ערכו אז, אך יסוד תשלומי תרומה הוא כפרה על מה שלקח התרומה ממה שעומד לכך, והאתרוג של תרומה אינו עומד למצוה של ד' מינים, דהרי אמרי' (סוכה לה): דאתרוג של תרומה טהורה לכתחי' לא יטול מפני שמכשירה לקב"ט וכנ"ל, ונמצא דאינו עומד למצוה. ואף דבדיעבד כשר הוא למצות אתרוג מ"מ אין הוא עומד לכך. ואף דמדין גזילה גרידא יש לחייבו כן, אבל מדין תשל"ת דנתבאר דהתשלום הוא מחמת איבוד החפצא למה שהתרומה עומדת, שפיר הרי האתרוג דתרומה עומד לאכילה, ולהכי דין הכפרה ע"י תשלומיו הוא על-פי ערכו לאכילה.
♦
תשלומי תרומה אם הוי תשלומי כפרה
ונוסיף בזה דברים. הנה, בתוס' ותוס' שאנץ פסחים (כט, א, ד"ה מאן) כתבו דתשלומי תרומה הוי כפרה, וכ"כ בתוס' יבמות (צ, א ד"ה אכל) בתי' השני, דלהכי בתרומה לא אמרינן קלבד"מ, דתשלומין דתרומה לכפרה קאתו, דאפי' אם רצה הכהן למחול אינו יכול למחול, ואפי' אכל תרומה משל עצמו מפריש וכו'. וכ"ה בתוס' ותוס' שאנץ כתובות (ל, ב ד"ה זר), ובתורא"ש פסחים (לב, א ד"ה הא מני), ובמושב זקנים עה"ת (שמות כא, כב ד"ה ולא יהיה אסון), וכן בתוס' רי"ד פסחים לא, ב כ' דתשל"ת הוי כפרה.אך ברמב"ן במלחמות (פסחים לה, ב) ס"ל דתשלומי תרומה ל"ה כפרה, והביא כן גם מהראב"ד והרז"ה. וכ"ה בר"ש במשניות (תרומות ריש פ"ו), שכתב דהא דאינו יכול למחול הוא מגזה"כ שחייב לשלם דבר הראוי להיות קדש ואין יכול ליפטר עליו בדמים אין הדבר תלוי בבעלים וכו', וכ"ה בפי' הרא"ש שם. ובריש פ"ז כתב הר"ש דמנלן לומר דהוי תשלומי כפרה עי"ש (ודלא כדבריו בתוס' שאנץ בכתובות ובפסחים הנ"ל), וכתב הישועות מלכו (בקרית ארבע) בהל' תרומות שם, דלשיטתם דל"ה כפרה, בספק א"צ להפריש כלל, ודלא כתוס' בכתובות שם, דתוס' לשיטתם דתשלומי תרומה כפרה נינהו, והסיק דכיון דתרומה בזה"ז דרבנן יש להקל דלא בעי הפרשה.
ויש לדון דלמ"ד דבתשלומי תרומה משלם לפי דמים, חיובו הוא מדין גזילה ונעשה חיוב ממון, וכן משמע מדברי הריב"ש בשו"ת (סוף סימן שצו), אך מדברי הראשונים בסוגיין מבואר דהך פלוגתא הוי בשומת תשל"ת, ול"ש לנידון אם הוי תשלומי כפרה או גזילה. ומה"ט נראה דהמחלוקת אם לפי מדה או לפי דמים לא תליא במחלוקת רבי ואבא שאול בפסחים שם אם שיעורו בפרוטה או בכזית, ונימא דלמ"ד לפי מדה הוי בכזית ולאב"ש, דהוי בפרוטה, הוי לפי דמים, ויבואר להלן. ובחי' הגרי"ז בספרו על הרמב"ם (בחלק המכתבים דף עט) ביאר דאף דאמרי' בגמ' בפסחים שם סברא במחייב בתשלומי תרומה דלא גרע מגזילה, מ"מ חיובו אינו בדיני ממונות, וגם מה דבעי פרוטה לאבא שאול לא שייך לדיני ממונות, אלא חיובו הוא בחלות דין תשלומי תרומה. אך בדברי מהר"ם חלאווה בפסחים שם לא משמע כן, שהרי כתב דגם לרבנן, דשיעורו בכזית, בעי פרוטה, דאין ממון פחות מפרוטה וכו', ומבואר בדבריו דהוי חיוב ממוני.
ובתוס' (בכתובות שם) הוסיפו דהכפרה תלויה בהפרשה, והא דאין הכהן יכול למחול היינו לענין שלא יהיה הזר צריך להפריש, אבל לאחר שהפריש יכול הכהן למחול לו שיהא שלו. וברש"ש בכתובות שם העיר ע"ד תוס' דתליא במח' רבי וראב"ש בתו"כ פ' אמור ובירושלמי בתרומות ריש פ"ו (הובא בר"ש שם) אם בתשל"ת הפרשה מקדשה או נתינה מקדשה. ולרבי כיון דנתינה מקדשה לא סגי ליה בהפרשה בעלמא, ולרבי לא מהניא מחילת הכהן לאחר ההפרשה, כיון דנתינה לכהן מקדשתן. וכבר הקשה כן ברי"ט אלגזי בבכורות בהל' חלה (אות יא ד"ה והנה במ"ש), וכן הקשה במנ"ח במצוה רפ (ס"ק לג וסק"מ), ובמק"ד זרעים (סימן נה אות יא).
אך הרש"ש הסיק דתוס' אתי לכ"ע, דאף למ"ד דאינה מתקדשת עד שתגיע ליד כהן מ"מ היכא דא"צ ליתנה לכהן, כגון דמחל או בספק, מתקדשת מיד בהפרשה. ונתכוין לתי' זה באבי עזרי (הל' תרומות שם). והרגישו בזה גם ברי"ט אלגזי ובמנ"ח שם, אך דחו תי' זה, עי"ש.
ובבית יעקב בכתובות שם הקשה על תוס', דלאחר שכתבו דהכפרה תלויה בהפרשה, תיקשי דאמאי ס"ל לתוס' דבתשלומי תרומה אין קלבד"מ דהוי תשלומי כפרה, הרי הכפרה תלויה רק בהפרשה, וא"כ יהא פטור מדין קלבד"מ מהנתינה, דזה הוי תשלום ממון גרידא. ותירץ דחיוב הנתינה הוי מצוה של נתינה, ול"ש בו פטור קלבד"מ, דאינו פוטר אלא מעונש, ולא מה שחייב ממצות עשה דנתינה. וצ"ע, דאם משום מצות הנתינה - יכול יהיה לתת לכל כהן שירצה, ואמאי צריך ליתן דוקא לכהן שהוא בעל התרומה, ועי' בזה באמרי בינה (דיני תרו"מ סימן יג).
ובספרי משא יד (חלק רביעי בפ' אמור) ביארתי בארוכה דחיוב תשלומי תרומה לכ"ע חיובו הוא בהשלמת חסרון דין התרומה, והשלמתו הוא ע"י החזרה לתרומה שאכל, והיא ע"י ההפרשה ונתינה לכהן, דההשבה היא מה שמחיל על הפירות קדושת תרומה וזכות אכילת הכהן, ומתקיים על ידו הקרא ד'ונתן לכהן את הקדש'. וגם לתוס' בכ"ד והראשונים שהובאו לעיל, שכתבו דתשל"ת הוי תשלומי כפרה, מ"מ מודו דהוי גם תשלומי גזילה, כדכתבו להדי' בתוס' (ב"מ מז, א ד"ה קונים), דתשל"ת דבעי פרוטה הוי תשלומין שגזל ההקדש, הילכך ליתנהו פחות משוה פרוטה, כמו גבי מעילה דהוי תשלומין וכו' (ובתורא"ש שם כתב דהוי דומיא דתשלומי מעילה, דתרוייהו קדש מיקרו וכפרה נינהו וכו'). וכ"ה בתוס' ותורא"ש גיטין כ, א (ד"ה דילמא), ובתוס' מנחות ס, א (ד"ה מי), ובתוס' ותוס' שאנץ ותורא"ש פסחים לב, ב (ד"ה ואין) עי"ש. ובאור דבריהם הוא דהתשל"ת באים להשיב את קדושת התרומה לבעליה, וע"י השבת קדושת התרומה וגזילתה מתקיימת הכפרה.
ובמלאכ"ש תרומות פ"ו הביא מפי' הר"ש סירליאו דדרשי' דכתיב "לכהן" בפתח, דהיינו דנותן את תשלומי התרומה לאותו כהן שהתרומה שלו. ולפ"ז בעיקר דין תשלומי תרומה איכא מצוה אחת של הפרשה ונתינה, והוי כלהו כפרה, ע"י השלמת התרומה וממון כהן כמו שהיה במקום מה שאכל. וגם לרבי, דנתינתו מקדשתו, אין זה מחמת הנתינה גרידא, אלא דע"י ההפרשה והנתינה העמיד תרומה כמו שהיה, וראב"ש ס"ל דע"י ההפרשה נתקיים ונתן לכהן, כיון דחל בחפצא דין ממון כהנים, ובזה נתקיים תשלומי תרומה. וזהו מה שכתבו התוס' דעיקר הכפרה בהפרשה, היינו משום דגם בהפרשה כבר נעשה ממון כהנים. וניחא היטב מש"כ הרש"ש דבספק דא"צ נתינה לכ"ע מתקדשת בהפרשה, שהרי בזה ליכא דין ונתן, וכן באוכל מתרומת עצמו אף לרבי יהא קדוש בהפרשה, כיון דליכא בזה דין נתינה.
ובזה מיושב גם מה שהקשה הבית יעקב הנ"ל, דנימא קלבד"מ על הנתינה, דכוונת התוס' היא דכיון דתשל"ת הוי כפרה ל"א קלבד"מ, דכפרתו היא גם ע"י זה דנעשה ממון כהן בהפרשה, דבחלות ההפרשה נעשה ממון כהנים, ותו ל"ש פטור קלבד"מ לפטור מנתינה, דהוי כבר מתנות כהונה. וכעי"ז מבואר בחי' הגרש"ש בכתובות (סוף סימן כט וסימן ל סק"ג), ובהר צבי בהל' תרו"מ (עמוד קנט) [והנה הראש יוסף וההפלאה בפסחים לב. הקשו דבראב"י דיליף שם מקרא לפטור באוכל תרומה חמץ, וממנ"פ דאם טעמו משום דלפי דמים הוא, הוי פטור מסברא דאין לו דמים. אך נראה די"ל דבעי קרא לומר דפטור גם מהחיוב כפרה, דכיון דבעי' ראויים להיות קודש, להכי באוכל תרומת חמץ ליכא אף חיוב הפרשת תשל"ת].
ולפי המבואר דביסוד חיוב תשלומי תרומה חיובו הוא בהשלמת חסרון דין התרומה, והשלמתו הוא ע"י שמחזיר פירות אחרים לקדושת תרומה ולאכילת כהנים, והיא ע"י הפרשה ונתינה לכהן, דההשבה היא מה שמחיל על הפירות דין תרומה, ותרוייהו חל על ידו, ומתקיים על ידו הקרא ד'ונתן לכהן את הקדש', דבעי להחזיר המצב לקדמותו דהפירות הם תרומה לכהן. והנה, ברמב"ם (בסה"מ קיח) מנה למצוה אחת דין תשלומי מעילה ודין תשלומי תרומה עי"ש, וגדר הדברים נראה דגם בהקדש דהמעילה מדין גזילה הוי פרשת גזילה מחודשת שנאמרה במעילה בהקדש, והיא מחמת דנהנה ומשתמש לצרכיו בדבר של הקדש. וה"נ בתשלומי תרומה הוי פרשה דגזילה מדין תשלומי תרומה, שמשנה הזר את ייעודה של התרומה העומדת לצרכי הכהנים ולוקחו לצרכיו, אך ל"ה מדין גזילה דכה"ת.
וכן יסד הגרי"ז הנ"ל להוכיח מהא דאוכל תרומת עצמו חייב. וגדרו הוא החיוב להשלים מה שהפסיד לכהנים וצריך להשלים את חלק הכהנים. והגזה"כ היא דהתשלומין נעשים לתרומה. ולהכי ליכא כלל סתירה בין דברי הגרי"ז הנ"ל על תשלומי תרומה, לדברי הגר"ח בספרו על הרמב"ם בהל' מעילה, שכ' על תשלומי מעילה דהוי מדין גזילה, והתוס' בכ"ד הנ"ל כתבו דילפי' תשל"ת ממעילה לחיוב פרוטה, דאכן גדרן שווה, דהוי סוג גזילה על ידי שינוי יעודו להקדש ולתרומה.
ובהא דלאבא שאול השיעור בפרוטה מקרא דונתן, נראה ברור דאין הפי' דרק בנתינה בעי' פרוטה, אלא דכמו דלרבנן שעור כזית הוי שיעור באכילת התרומה, דרק באכילה של כזית יש בו דין וחיוב תשלומי תרומה. ומסתבר דאין זה מדין כזית באכילה, אלא שיעור בחיוב תשלומי תרומה. ולהכי גם בשותה מתרומה כתב הר"מ (בהל' תרומות פ"י) דשעורו בכזית, ולא ברביעית, והכס"מ הביא מקורו מתוספתא, וע"כ דהוי שיעור בחיוב תשל"ת ומחמת ביטול מצוותה, וכדפי'. וכמו"כ שייך לחייבו גם באוכל שלא כדרך אכילתו, כדכתב הצל"ח (ברכות לח.) והביאור הוא, דחיוב תשלומי תרומה הוא מה שמהחפצא הופסדה התרומה לאכילת כהנים, ולכן גם כשאכל שלכד"א יש לחייבו.
וה"נ י"ל דלאבא שאול בעי' שיאכל מהתרומה בשעור ש"פ, דאז איכא חיוב תשלומי תרומה, אבל אין הפי' דהוי רק דין בנתינה. ומה"ט גם באכל פרוטה והוזל, וכעת כשמשלם הוי פחות מפרוטה, נראה דחייב כיון דבאכילתו הוי פרוטה, ובחפצא חילל פרוטה. וכמ"כ בסתימת הסוגיא בפסחים לג. מבואר דלאבא שאול בעי' שעור פרוטה גם לחיוב מיתה דזרות (ובראש יוסף וחזו"א שם דנו בזה), ומוכרח דהוי שיעור בעיקר חיוב אכילת תרומה לזר וכמש"נ.
♦ ♦ ♦