פתח תקווה
מהו 'חוטמו' של האתרוג ובדין אתרוג ירוק
א. מהו 'חוטמו' של האתרוג
במשנה במסכת סוכה (ל"ד ע"ב) איתא: "עלתה חזזית על רובו פסול על מיעוטו כשר". ושם (ל"ה ע"ב): "אמר רבא ועל חוטמו אפילו במשהו נמי פסול". ונחלקו הראשונים מהו 'חוטמו' של האתרוג.♦
דעת רש"י והרא"ש וסיעתם
רש"י שם פירש וז"ל: "ובחוטמו - בעובי גבהו, שמשפע משם ויורד לצד ראשו. אפילו כל שהוא פסול - שנראה שם לעינים יותר משאר מקומות שבו, שבאותו עובי אדם נותן עיניו" ע"כ. וכן העתיקו תלמיד הרמב"ן (שם) ושה"ל (סי' ש"ס), את פירוש רש"י.ראבי"ה (סי' תרע"ד) כתב: "חוטמו הוא מעובי גבהו שמשפע משם ויורד לצד ראשו, ושם נראה לעינים יותר" ע"כ. וכ"כ הרוקח (סי' ר"כ) "מקום שיפועו" עי"ש. וכ"כ תוס' ר"פ (שם), וז"ל: "ופי' כאן חוטמו - מקום שמשפע ויורד לצד ראשו" ע"כ. וכ"כ האהל מועד (שער סוכה ולולב דרך ה נתיב ו), וז"ל: "וחוטמו נקרא מעובי גובהו שמשפיע משם ויורד לצד ראשו משום שנראה שם לעינים יותר משאר מקומות ששם אדם נותן עיניו" ע"כ. וכ"ד המאירי בספרו מגן אבות (ענין כ"א), לאחר שהביא את דברי הרי"ף והקשה עליו, כתב: "ופטמתו וחוטמו אינו דבר אחד [כדכתב הרי"ף], אלא שהפטמת בכלל החוטם, והחוטם אינו בכלל הפיטמה, שהחוטם הוא מן המקום שמשם מתחיל להשתפע ולהתאלכסן לצד הראש עד נקודת החדוד, ופטמתו הוא נקודת החדוד עם מה שסביבותיו מעט לבד כעין שפוי כובע לצד המקום הגבוה שבו" ע"כ[2].
וכ"ד הרא"ש (פ"ג מסוכה ס"כ), שהביא את פירוש רש"י הנ"ל, וכתב: "משמע מתוך פרש"י שאין כל השיפוע עד הפיטמא נקרא חוטם אלא עובי גובהו שממנו משפע ויורד. אבל מדהזכיר הרב אלפסי ז"ל ור"ח ז"ל, החוטם אצל הפיטמא משמע שהשיפוע קרוי חוטם, וכן עמא דבר שמעובי גובהו עד הפיטמא פוסלין חזזית כל דהו וה"ה יבשות וכל הפסולים משום הדר" ע"כ.
♦
בדעת רבינו חננאל
ומה שהזכיר הרא"ש את דעת ר"ח, הנה (בדף ל"ה ע"ב) כתב ר"ח: "ניטלה פיטמתו - חוטמו של אתרוג ושושנתו, דגרסינן בירושלמי פיקא" ע"כ. וזה כדעת רב נטרונאי והראשונים שנביא לקמן שהפיטמא היא החוטם. אולם (בדף ל"ו ע"א) כתב ר"ח: "ניטלה פיטמתה - נראין הדברים שהוא דד של חוטם. כפיטמא של דד כדתניא פיטמא של רמון" ע"כ [והובא בערוך ערך פטם ובעוד ראשונים], ומדכתב שהפיטמא היא 'דד של חוטם' נראה שהחוטם הוא מתחת לפיטמא, ונראה שזה המקור לדברי הרא"ש הנ"ל בדעת ר"ח שהחוטם הוא השיפוע.אולם, בספר יחוסי תנאים ואמוראים לרבו של הרקח (ערך רב יהודה בר שמואל), כתב בזה"ל: "נטלה פטמתו פר"ח נראין הדברים שהוא החוטם כפיטמא של דד" וכו' עי"ש, הרי שכתב וגרס בר"ח (בדף ל"ו הנ"ל) שהפיטמא היא החוטם ממש וכדבריו (בדף ל"ה ע"ב הנ"ל) [אולם אפשר שחסר מלת 'דד' ביחוסי תנו"א וצ"ל שהוא [דד] החוטם]. ובאמת שהמילים דד של 'חוטם' אינם מובנים כ"כ, דהו"ל למימר דד של 'אתרוג', דהא הדד אינו מתייחס רק לשיפוע אלא לכל האתרוג.
וע"ע במאמרו של הרב אליהו סולובייציק ב'מוריה' טבת תשנ"ז (רמ"ג-רמ"ד), שעמד על כך שבפירוש ר"ח לסוכה יש קטעים חיצוניים שהשתלבו בגוף הפירוש, ומנה את הפירוש של הפיטמא הנ"ל בתור אחד מהם, והפירוש הראשון לדף ל"ה ע"ב נכתב במקומו ונראה שהוא הפירוש העיקרי, והפירוש השני נכתב שלא במקומו בתוספת 'נראין הדברים' עי"ש.
ועכ"פ, מאחר ובדף ל"ה ע"ב פירש ר"ח כפירוש הגאונים [והרי"ף דלקמן], ובדף ל"ו יש גירסא ופירוש כזה [של רבו של הרקח] שמתאימה לדבריו בדף ל"ה, ואם לא נגרוס כן תהיה כעין סתירה בין הפירושים הנ"ל, ועוד שלא מצאנו לקדמונים, כהריצ"ג והמנהיג והרמב"ן ועוד, שכתבו שיש מחלוקת בין ר"ח לגאונים והרי"ף מהו החוטם, ונראה מדבריהם שפשוט להם שהוא הדד, אף שהיה להם את פירוש ר"ח. ולכן נראה שיש עדיפות לנקוט שדעת ר"ח היא שהחוטם הוא הדד והפיטמא, ועכ"פ אין לומר שדעת ר"ח שהחוטם הוא מהמקום שמתחיל להשתפע.
♦
דעת הגאונים ורוב הראשונים
אולם דעת הגאונים ורוב הראשונים, ומכללם הרי"ף והרמב"ם, שהחוטם הוא הפיטמא המוזכרת במשנה, אבל האתרוג כולו – בין עובי גבהו ובין מקום שיפועו – דין אחד לו, והוא בכלל 'על מיעוטו כשר' וכפי שנבאר.ז"ל רב נטרונאי גאון המובא באוה"ג (עמ' 47): "וששאלתם חוטם של אתרוג באיזה מקום הוא. חוטמו זהו חודו שהוא ראשו של אתרוג[3] היכא דעלתה בו חזזית ואפילו כל שהוא הוה ליה כמנומר ופסול" ע"כ. וז"ל ריצ"ג (עמ' ק"ה): "ואמר רב האי פטמה של אתרוג עם החוטם היא וכלפי לוקט וכפטמא של דד" ע"כ. ונראה שכך היא כונתו, וכפי שמתבאר מדברי הריצ"ג והמנהיג דלהלן שהביאו גם רה"ג הנ"ל, וגם הם ס"ל שהחוטם הוא הפיטמא. וז"ל הרי"ף: "פירוש פטמתו - דד של אתרוג והוא חוטמו כדתנן פיטמה של רימון והיא שושנתו" וכו' עי"ש. וכ"כ ההשלמה וז"ל: "הא דתנן ניטלה פיטמתו כשר פירש הרי"ף הוא דד של אתרוג והוא חוטמו" וכו'. והעתיקוהו המאורות והמכתם. וכ"כ הסמ"ג (מצוה מ"ד): "פירש רב אלפס וכן ר' משה ור"י בר יקר פטמא דד של אתרוג והוא חוטמו" וכו' עי"ש. וכ"כ הסמ"ק (מצוה קצ"ג) עי"ש [ובהמשך הביאו את הדעה שפטמא הוא העוקץ, אולם עכ"פ חזינן מיניה שהחוטם הוא דד האתרוג, וע"ז לא נחלקו]. וכ"ד הריצ"ג (עמ' ק"ה) וז"ל: "ובחוטמו שהוא חודו וראשו של אתרוג אפילו עלתה בו חזזית כל שהוא פסול" ע"כ. וכ"כ המנהיג (ריש הלכות אתרוג עמ' שפ"ח): "וחוטמו שהוא חודו של אתרוג אף בכל שהוא פסול דאין זה הדר" ע"כ. ולהלן בעמ' שצ"א כתב ש'חוטמו' של האתרוג למעלה ו'עוקצו' למטה עי"ש, ומבואר שהחוטם הוא הפיטמא והוא כנגד העוקץ. וכ"ד הרמב"ם (פ"ח ה"ז), וז"ל: "ניטל דדו והוא הראש הקטן ששושנתו בו פסול וכו'. ואם עלתה חזזית על 'דדו' אפילו כל שהוא פסול" ע"כ. וכ"כ בפה"מ: "פטמתו הוא הדד היוצא בשיפולי האתרוג וכו'. והתנאי השני שלא תהיה החזזית ב'פטמתו' [כ"ה גם במקור הערבי – בלשון הקודש] כי כשיהיה שינוי ב'פטמתו' ה"ז פסול" ע"כ. ומבואר שחוטמו היינו דדו והוא פטמתו[4].
וכ"ד הראב"ן וז"ל: "ועל חוטמו הוא חודו שבראשו אפילו כל שהוא פסול" עי"ש. וכ"ד הריב"ן המובא באו"ז (סי' ש"ט), וז"ל: "בחוטמו בעובי גבהו וכו' [כרש"י]. ל"א פירש ריב"ן חוטמו ראש האתרוג אפילו משהו פסול דנראה כנגד העין" ע"כ. וכ"ד העיטור שכתב שניטלה פיטמתו דפסול "היינו שניטל עוקצו עם בוכנו וכו', וניטלה פיטמתו דכשר היינו שושנתא העומד למעלה 'מחוטמו'. ואיכא למימר דר' יצחק ניטל פיטמתו היינו השושנתא פסול ונמצא בקצת אתרוגים וכו'. ואית דמפרשי פיטמתו 'חוטמו' של אתרוג ואע"פ שבשאר האתרוג כשר עד כאיסר בחוטמו חסר כל שהוא פסול" ע"כ. וכ"ד הריטב"א [והוא ה'אחרים' שהביא הר"ן] וז"ל: "חוטמו הוא אותו מקום גבוה שתחת הנץ כעין נזר" ע"כ. וכ"ד הריבב"ן וז"ל: "ועיקר ההידור בפיטמתו שהוא חוטמו" עי"ש. וכ"ה בצרור החיים (דרך ו' סי' ה') כלשון הרי"ף: "אתרוג שניטל הפיטמא והוא הדד הקטן ונקרא חוטמו ונקרא שושנתא" וכו' עי"ש. וכ"כ בספר מצוות זמניות (שער ה'), וז"ל: "והתנאי השני שלא תהא החזזית בפטמתו והוא הצד הבולט בתחתית האתרוג וכו' וכמו כן שום דבר מן השנוי בפטמתו פסול וזהו ששנינו וכו' ובחוטמתו אפילו במשהו פסול" עי"ש.
♦
תמיהת האחרונים בדברי הרא"ש
והנה, הרא"ש הנ"ל כתב דמדהזכיר הרב אלפסי ז"ל ור"ח ז"ל החוטם אצל הפיטמא משמע שהשיפוע קרוי חוטם. והביאו הב"י (סי' תרמ"ח סי"ב) עי"ש. ובדעת הר"ח כבר כתבנו לעיל. והאחרונים לא ראו את דברי הר"ח, אולם תמהו על הרא"ש שמדברי הרי"ף לא נראה כדבריו.הכפות תמרים (סוכה ל"ה ע"ב) כתב: "ודברי הרא"ש ומרן הב"י הללו תמוהים הרבה בעיני דהא הרי"ף קרא לחוטם דד ושושנה וכו', וא"כ אין ללמוד מדברי הרי"ף דמיקרי חוטמו אלא הדד שהוא העץ שמונחת בו השושנה לא השיפוע של אתרוג, וא"כ מנ"ל לומר דשיפוע של אתרוג יקרא חוטמו לפסול בו חזזית כל שהוא לדעת הרי"ף וצ"ע. ושמא יש לומר דס"ל להרא"ש דכשם שהדד של אתרוג נקרא חוטם בשביל שהוא מחודד כמו כן השיפוע של אתרוג שהוא מחודד נקרא חוטם. ולגבי ניטל הפיטמא כשניטל הדד שהוא העץ שהשושנה בו פסול אף על גב דלא ניטל שיפועו של אתרוג, דאילו ניטל גם שיפועו הוי ליה חסר וזה הוא פיסול אחר. אבל לענין חזזית אם עלתה חזזית בשיפועו פסול דהשיפוע גם כן נקרא חוטם מפני שהוא מחודד כדד של אתרוג ודוק" ע"כ. אולם יישובו הנ"ל אינו נראה, דהא אין שום הכרח וסיבה לומר כן, דהא הפיטמא הוא הדד הוא החוטם, ומנ"ל להמציא שגם השיפוע בכלל.
וכ"כ ר' עזרא מלכי [גיסו של הפרי חדש] בספרו מלכי בקדש (על הרמב"ם פ"ח ה"ז) על דברי הרא"ש הנ"ל, וז"ל: וסוף דבריו אלו מגומגמים בעיני דדלמא סבר הרי"ף כהר"ם במז"ל דחוטם אינו קרוי אלא דד. ואם לא היה דברי הרמב"ם היינו יכולים לומר דהבין הרא"ש בדברי הרי"ף וכו' [והאריך בזה, וסיים] אבל כיון דחזינא לרבינו דקרי לדד דוקא חוטם וכן ס"ל להרי"ץ בן גיאת - מנ"ל דס"ל להרי"ף דכל מקום המשופע קרוי חוטם, דלמא הדברים כפשטן הכא דאין קרוי חוטם אלא הדד וכדברי רבינו והרי"ץ בן גיאת מייתי ליה הרב המגיד עכ"ד.
וכן מתבאר מדברי המאירי במגן אבות הנ"ל, שבתחלה הביא את דברי הרי"ף שכתב שפטמתו היינו הדד של אתרוג והוא חוטמו, והאריך בזה הרבה ובסוף סיים 'ופטמתו וחוטמו אינו דבר אחד' וכו' [כפי שהעתקנו לעיל] עי"ש, הרי שמבין להדיא בדעת הרי"ף שהוא דבר אחד, אלא שהוא חולק ע"ז וס"ל כדעת ראבי"ה והרא"ש וסיעתו, אבל הרי"ף לא ס"ל כן וכפי שכתבו האחרונים הנ"ל.
♦
פסק השו"ע
והב"י הביא את המחלוקת הנ"ל בין הריצ"ג והרמב"ם לבין הרא"ש והר"ח והרי"ף [כפי שכתב הרא"ש], ופסק בשו"ע (בסעי' ט') כדעת הרא"ש שממקום השיפוע נקרא חוטם האתרוג ופוסל במשהו.ובאמת, לפי מה שכתב הרא"ש שהר"ח והרי"ף סוברים כמותו – שפיר פסק כן הב"י כשיטתו לפסוק כשני עמודי ההוראה, הרי"ף והרא"ש, כנגד הרמב"ם. אולם להאמור – דעת ר"ח אינה ברורה, ודעת הרי"ף היא כדעת הגאונים והרמב"ם וכרוב הראשונים, שהחוטם הוא הפיטמא והדד ולא גוף האתרוג, וא"כ אדרבה העיקר הוא כדעת הגאונים, הרי"ף הרמב"ם ורוב הראשונים, שהאתרוג כולו דין אחד לו, ופוסל רק בשנים ושלשה מקומות ולא במשהו, ורק בפיטם פוסל במשהו.
ומה שכתב הרא"ש 'וכן עמא דבר' שממקום השיפוע פוסלים במשהו – כנראה שזהו באשכנז בעקבות דברי הראבי"ה והרקח שנקטו כן [וגם שם אינו מנהג קדום, דהא הראב"ן – סבו של ראבי"ה - ס"ל כדעת הרי"ף וסיעתו וכנ"ל], אבל בשאר הארצות לא שמענו מנהג כזה, ואדרבה מדברי הראשונים נראה שפשוט להם לא כך, אלא שרק הדד שהוא הפיטם נקרא החוטם וכנ"ל.
♦
הנראה לדינא
וע"כ נראה שאע"פ שודאי יש להדר שהאתרוג יהיה ללא פסול במקום השיפוע לחוש לדעת ראבי"ה וסיעתו – מ"מ מעיקר הדין אפשר לסמוך על דעת הגאונים ורוב הראשונים הנ"ל, ואתרוג שיש בו פסול ממקום שיפועו ואילך – דינו כשאר האתרוג, ויוצאים בו יד"ח, ואפשר גם לברך עליו, דהא ראבי"ה וסיעתו לא הביאו את דברי הגאונים והרי"ף והרמב"ם, ואפשר שלא היו חולקים עליהם[5].ויש להוסיף שלפי האמור לעיל נחלקו רש"י וסיעתו עם הרא"ש וסיעתו, האם החוטם הוא 'בעובי' גבהו או 'מעובי' גבהו. והבה"ל (סי' תרמ"ח ס"ט ד"ה ממקום) העלה שדעת השו"ע היא שלא כדעת רש"י, אלא הוא פוסל רק 'מעובי' גבהו ולא 'בעובי' גבהו עי"ש. כמו כן, לדעת רש"י וסיעתו אין פסול במקום השיפוע אלא רק בעובי הגובה, וכפי שכתב הרא"ש הנ"ל. וא"כ כשהפסול הוא במקום השיפוע – מלבד הגאונים והרי"ף והרמב"ם שמכשירים – ניתן לצרף גם את רש"י ותלמיד הרמב"ן ושה"ל שמכשירים [ואפשר לקרוא לזה גם ספק ספיקא], וכשהפסול הוא בעובי הגובה – ניתן לצרף לדעת הגאונים וסיעתם את ראבי"ה וסיעתו שמכשירים, ולכן בכל גוני שאין הפסול בפיטמא – דעת רוב המוחלט של הגאונים והראשונים להכשיר. ויש להוסיף עוד את סברתו הידועה של הרדב"ז שבמחלוקת במצוה לא אמרינן סב"ל. וכבר כתב בשו"ת יבי"א (ח"ט חיו"ד סוסי' כ"ו) שכשיש ס"ס והמחלוקת במצוה - נקטינן שיכול לברך עי"ש. ובצירוף הטעמים הנ"ל, נראה שבמקום הצורך ניתן לברך על אתרוג זה, ובפרט מיום שני והלאה (כמו השנה תשפ"א), שבלא"ה דעת רוב הראשונים והשו"ע בסי' תרמ"ט שגם פסולי הדר כשרים מיום שני והלאה, שבודאי ניתן לברך על אתרוג כזה.
♦
ב. ירוק ככרתי שעתיד להצהיב האם כשר גם כשהוא עדיין ירוק
במשנה (סוכה דף ל"ד ע"ב) איתא: "אתרוג הירוק ככרתי ר' מאיר מכשיר ור' יהודה פוסל". ופסקו הפוסקים הלכה כר' יהודה. והגמ' (דף ל"א ע"ב) סברה בתחלה שטעמו של ר' יהודה שפוסל הוא משום שירוק ככרתי אינו הדר, ודחתה הגמ' שר' יהודה לא מצריך הדר, והטעם לפסול הוא משום שלא נגמר הפרי עי"ש. וכ"כ ר"ח שם: "ואסיקנא האי דפסיל ר' יהודה אתרוג הירוק ככרתי והקטן שהוא כאגוז, לאו משום דבעי הדר אלא משום דלא גמר פירא" ע"כ.וכתבו התוס' בדף ל"א ע"ב (סוף ד"ה הירוק) וז"ל: "ואותם אתרוגים הבאים לפנינו ירוקים ככרתי כשרים אפילו לר' יהודה כשחוזרים למראה שאר אתרוגים אפילו בתלוש לאחר ששהו בכלי זמן מרובה דודאי גמר פריים" ע"כ. וכעי"ז הוא ברא"ש (סי' כ"א) ובטור (סי' תרמ"ח סכ"א). ודנו האחרונים האם כוונתם להכשיר גם לפני שהם חוזרים למראה שאר אתרוגים, משום שעתידים לחזור למראה כשר, או שרק אם חזרו למראה כשר כשרים, והחידוש הוא שאפילו שחזרו בתלוש ולא במחובר מהני, עי' בט"ז ובבית מאיר ועוד אחרונים שם.
אולם בפסקי תוס' (שם אות ע"ח) איתא בזה"ל: "אתרוגין הנראין ודומין כעשב כשרין כי יחזרו למראיהן" ע"כ, ומבואר שגם כשהם ירוקים הם כשרים משום שעתידים לחזור למראיהן[6]. וכן נראה שהבין מהרי"ל בדעת התוס', דאיתא במנהגי מהרי"ל בהלכות אתרוג (סי' ט"ז) בזה"ל: "מהר"י סג"ל היה פוסל לקנות האתרוגים הירוקים כולם ככרתי, דשמא ישאר באותה צבע ואתרוג הירוק ככרתי פסול. רק אם במקצת התחיל להיות מוריקא ככרכום התירה" ע"כ, הרי דס"ל שאם היתה ודאות שיחזור למראה אתרוג – היה כשר כבר עכשיו, ורק מחמת ספק פסלו, ואם התחיל להצהיב מעט – זה כבר סימן שיחזור כולו, ולכן כשר כבר עכשיו. וכ"ה פשט לשון השו"ע (סעי' כא), וכפי שביארו רוב האחרונים וכפי שפסקו המ"ב (ס"ק סה) והכה"ח שם.
אולם הב"ח שם פסק למעשה שאין האתרוג כשר עד שיחזור כולו למראה כשר מתרי טעמי, וז"ל: "ונראה דדוקא כשחזר כולו למראה אתרוג אבל אם לא חזר כולו דינו כחזזית ליפסל ברובו במקום אחד וכו' והרבה טועים בזה שמברכין על אתרוג ירוק כשנשתנה מקצתו למראה אתרוג וטעמם דהא חזינן שנגמר פריו. ולי נראה דירוק פסול גם כן מפני שאינו הדר כדקס"ד בגמרא מעיקרא דירוק אינו הדר אלא משום דרבי יהודה לא בעי הדר מהדרינן אטעמא אחרינא משום דלא גמר פריו. אבל למאי דקיימא לן דבעינן הדר, ירוק פסול משום דאינו הדר אפילו גמר פריו, והילכך דינו כחזזית ושינוי מראות ויבש דפסול משום דבעינן הדר" ע"כ. ומבואר שבתחלה פירש בדעת התוס' שגמר פריו היינו כשחזר כולו למראה אתרוג, וזה כפירוש הבית מאיר הנ"ל בדעת התוס'. ולאחר מכן כתב עוד סברא, שפסול מטעם הדר, ולא כהתוס'.
ובאמת נראה שב' הטעמים האלו יש בהם ממש, ויש לחוש למעשה לדעת הב"ח וסיעתו.
הטעם הראשון שכל עוד לא חזר כולו למראה אתרוג לא חשיב נגמר פריו – אם כי הוכחנו לעיל מדברי פסקי התוס' ומהרי"ל שאין זו כונת התוס' – מ"מ מסתימת שא"ר שכתבו הירוק ככרתי פסול ולא חילקו – נראה דס"ל שכל עוד הוא ירוק ככרתי – חשיב לא נגמר פריו אע"פ שעתיד לחזור למראה אתרוג. וכן מתבאר מדברי הרי"ד בפסקיו לדף ל"ה, שכתב שירוק ככרתי הוא אתרוג הבוסר שנחלקו בו ר"ע וחכמים, וז"ל: "הירוק ככרתן אע"פ שגדל ונתעבה כל צרכו – עדיין לא נתמתק והוא בוסר ועתיד לעמוד באילן כדי שיגמר הפרי ויתמתק. ואתרוג קטן נתמתק כבר אלא שעדיין עתיד לעמוד באילן כדי שיגדל ויתעבה יותר והיינו דלא גמר פירא שלא נגמר בישולו" עי"ש. הרי שגמר הפרי הוא כשמתמתק, וזהו כשנהיה צהוב ככל הפירות שכשהם ירוקים אם עפוצים וכשהגיעו לצבעם הראוי להם אז הם מתוקים, ולפ"ז פשוט שגם כשאנו יודעים שהוא יצהיב – כעת לא נגמר פריו דהא אינו מתוק ופסול. ואע"פ דאנן לא קי"ל כרי"ד הנ"ל שמשווה בוסר לירוק – מ"מ חזינן מיניה שההגדרה של נגמר פריו תלוי במיתוק הפרי, וכ"נ דעת שא"ר שסתמו בזה, וכנ"ל.
והטעם השני של הדר – מצאנוהו גם בראשונים. בספר צרור החיים (דרך ו' סימן ה') כתב: "ירוק ככרתי פסול דאין לו הדר" עי"ש. והמאירי כתב ר' יהודה פוסל והלכה כדבריו "שאין זה הדר" עי"ש, ומקורו מהר"י מלוניל שכתב: "פליגי אי הוי הדר או לא וכו' וי"א בגמ' דפליגי בירוק דכיון דלא גמר פירי אי הוי כשר או לא" עי"ש, הרי שכתב בתחלה בסתמא שחולקים בדין הדר. וכ"כ בקרית ספר להמבי"ט (פ"ח מלולב), וז"ל: "אתרוג שהוא תפוח סרוח כבוש שלוק שחור לבן מנומר ירוק ככרתי שהוא כעשב פסול וכל הני נראה דמיפסלי משום דאינם הדר" ע"כ.
והרבה אחרונים, ומהם הבית מאיר בסי' תרמ"ח, המשכנות יעקב בסי' קנ"ה, בספר חיים וברכה אות כ' ובספר עץ השדה [לר' אליהו פוסק] אות י"ט, הוכיחו כן גם מדברי הריטב"א בדף ל"ה ע"ב והר"ן שם גבי פסול של מנומר, שכתבו[7] שדדוקא שהם גוונים הפוסלים באתרוג כגון לבן וכושי "וירוק ככרתי" אבל מנומר מגונים שכולו מאותו גוון כשר השתא נמי כשר עי"ש. ומבואר מזה שירוק ככרתי פסול מטעם הדר ושוה הוא ללבן וכושי, דאם היה הפסול שלו מטעם שאינו נגמר פריו – אין זה פסול בעצם, והרי האתרוג ברובו צהוב אלא שמנומר בגונים ירוקים ככרתי, ולדעת התוס' וסיעתם הנ"ל כשהתחיל להצהיב זה אומר שנגמר פריו וכ"ש כשרובו צהוב ורק מעט ממנו ירוק, אע"כ שלדעתם הפסול של ירוק ככרתי הוא משום שאינו הדר ולכן פסול בעצם [והחזו"א בסוסי' קמ"ח נדחק בזה לדחות את הראיה עי"ש]. וגם אם נאמר שלדעת הריטב"א והר"ן אין הפסול מטעם הדר אלא מטעם שאינו נגמר פריו – ג"כ מוכח מדבריהם שהוא פסול בעצם, אף שאנו יודעים שעתיד להצהיב דהא רובו צהוב, וכפי שהגדיר זאת הרי"ד הנ"ל שכל עוד הוא לא התמתק – לא נגמר פריו ולכן הוי גוון פסול בעצם.
וע"כ נראה שיש ענין גדול להחמיר לקחת אתרוג שאינו ירוק ככרתי ולא לסמוך על מה שעתיד להצהיב[8].
ונראה שמי שיש לו ב' אתרוגים; האחד ירוק ככרתי ונקי לגמרי, והשני ירוק שאינו ככרתי או צהוב ויש בו חזזית או שינוי מראה במקום השיפוע – עדיף לקחת אתרוג זה, שהוא כשר לדעת הגאונים ורוב הראשונים, משא"כ ירוק ככרתי – לדעת רבים מהראשונים, וזו פשטות הסוגיא, פסול או מטעם שלא נגמר פריו או מטעם הדר.
♦ ♦ ♦