בירך בטעות על אתרוגו של חברו, האם יחזור לברך שהחיינו
נשאלתי מאדם שביום הראשון של סוכות נטל בטעות את אתרוגו של חברו ובירך עליו ברכת המצוות ושהחיינו, דודאי לא יצא יד"ח, ומכיון שרק למחרת שם ליבו לזאת, נפשו בשאלתו האם צריך לחזור ולברך שהחיינו ביום ב'?♦
ובהשקפה ראשונה היה נראה דפשוט שיחזור ויברך, דכיון שלא יצא ידי חובתו הא קי"ל דברכת שהחיינו שייכא כל שבעה כשיזדמן לידו, וכמו שפסק במשנ"ב בסימן תרס"ב סק"ג.
אלא דשוב התבוננתי דאולי שאני הכא, דס"ס בירך כבר שהחיינו על המינים שבידו, וכדאשכחן בסוכה דף מו. העושה לולב לעצמו אומר ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, נטלו לצאת בו אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב. אלמא דלא בעי שיברך דוקא בשעה שמקיים את המצוה. מיהו אכתי היה מקום להסתפק דאולי בעי דוקא בשעה ש"עושה" לולב, דהיינו בשעת האגד, אבל לברך סתם בעלמא לא אשכחן.
ושו"ר בדברי הרא"ש שם בפ"ד ס"ב, שכתב: "ולענין זמן על הלולב ביום טוב שני, כתב רבי שלמה ב"ר שמשון ז"ל, נשאלתי אם אומר זמן על הלולב ביום טוב שני, ותמהני על מה שכתב בעל הלכות גדולות דזמן דכסא פוטר דלולב, והלא לענין לולב מיפסקי לילות מימים. ור"י פסק דאין אומר זמן ביום טוב שני, וכן נהגו גדולי גרמייש"א, וטעמא שלהם, דממ"נ יצא בזמן שאמר ביום ראשון, דאפילו אם תמצי לומר דחול הוה, הא אמרינן העושה לולב לעצמו מברך שהחיינו ושוב אין מברך בשעת נטילה, וא"כ הכא נמי יצא בזמן שבירך אתמול אפילו אם היה חול, ולא דמי לזמן של קידוש שאומר בשני הלילות, דאותו זמן הוא בשביל היום ולא בשביל הסוכה ולולב מידי דהוה אשאר יום טוב, ועוד משום דבעינן נטילת לולב שבעת ימים ואם נברך זמן מספק ביום טוב שני וביום שמיני ספק שביעי לא מברכין נמצא שאין לולב ניטל אלא ששה ימים, וזה הטעם אינו נ"ל דבין אמר זמן ביום טוב שני ובין לא אמר זמן יום ראשון ספק הוא, ומיהו איכא למימר אנן דבקיאינן בקביעא דירחא ואינו ספק לנו אלא מנהג בעלמא הוא מה שאנו עושין שני ימים, אבל אם נברך זמן ביום שני אז אנו מראין בשעת נטילת לולב שהן ספק, וכן פסק רש"י בתשובה שאין לומר זמן ביום שני. וה"ר שמואל מאייבר"א כתב בשם ר"י דעכשיו שנהגו לברך זמן בשעת נטילה א"כ צריך לברך גם ביום שני, דשמא יום ראשון חול הוא ולא יצא, דזמן לא נתקן לאומרו אלא בשעת נטילה או בשעת עשייה אפילו בחול (המועד), ואם לא אמרו בשעת עשייה ואמרו בחול לאחר עשייה לא יצא וצריך לאומרו בשעת נטילה, מיהו י"ל דשאני הכא דנטלו לשם מצוה לברך עליו ועדיף טפי מנטלו בחול אחר עשייה, וכן נוהגין באשכנז שאין מברכין זמן על הלולב ביום שני", עכ"ל [וכמסקנת הרא"ש כ"פ בשו"ע סימן תרס"ב].
והרי לן דמה שכתבנו לחלק זו סברת ה"ר שמואל מאייבר"א בשם ר"י "דזמן לא נתקן לאומרו אלא בשעת נטילה או בשעת עשייה אפילו בחול", והרא"ש הסכים עימו בעיקר הסברא דא"א לברך סתם שהחיינו בשעה שאינו עוסק במצוה, וא"כ פשיטא דבנד"ד, דלפי האמת לא קיים מצוה, א"כ לא שייך לברך שהחיינו.
אלא דמ"מ היה מקום להסתפק לפ"מ דמסיק הרא"ש "דשאני הכא דנטלו לשם מצוה לברך עליו ועדיף טפי מנטלו בחול אחר עשייה", והנה אם יום ראשון הוא חול הרי לא עשה כלום, אלא דמ"מ כיון דכונתו ליטלו לשם מצוה שפיר עלתה לו ברכת שהחיינו. וא"כ ה"נ בנד"ד, כיון דכונתו הייתה לצאת יד"ח ולקיים מצוה שפיר עלתה לו ברכת שהחיינו. או דילמא די"ל דשאני התם, דמצד החפצא היה ראוי למצוה, ועוד דמצד הספיקא דיומא היה מצווה ועומד לאפוקי נפשי מספיקא, ולכך שפיר מהני מה שנטלו לשם מצוה, משא"כ בנד"ד, דחסר בחפצא של המצוה, לא שייך לברך ע"ז. ועוד, דאינו אלא טועה, ואם היה מתבונן במעשיו לא היה נוטל את אתרוגו של חבירו, וא"כ נמצא שלא היה מוטל עליו לעשות כן, וממילא לא מהני מידי מה שדעתו הייתה לקיים מצוה, כיון שבפועל לא היה מצווה ליטלו.
ונראה להביא ראיה לחילוק הנ"ל, ממש"כ בב"י בסימן תרנ"א בשם האורחות חיים (הל' לולב אות כב), וז"ל: "מעשה בה"ר משולם שנטל לולב ביום טוב ראשון ובירך על נטילת לולב ושהחיינו, ואחר כך הסתכל בו ולא מצא בו ערבה, והניחה בלולב, וחזר ונטלו ונטל גם כן האתרוג ובירך על נטילת ערבה ושהחיינו משום ערבה, ונהי שאין צריך ליטול אלא הערבה בלבד אלא מצוה מן המובחר בעי למיעבד ליטול ארבע מינים בבת אחת, וכן מצינו מכתיבת ידי הראב"ד ז"ל" עכ"ל. וכתב בדרישה דה"ה אם נטל את האתרוג הפוך ובירך ואח"כ שם ליבו שלא יצא יד"ח דצריך לחזור ולברך, וביאר בא"ר דיברך על נטילת לולב "ושהחיינו", וכ"כ בחיי"א (כלל קמ"ח ס"ד). וקשה מדברי הרא"ש הנ"ל, דכתב דבנטלו לשם מצוה לברך עליו יצא יד"ח שהחיינו, אף שלפי האמת לא יצא יד"ח המצוה. אע"כ דצריך לחלק, דהתם לגבי ספיקא דיומא מוטל עליו ליטלו, וממילא חשיב שנטלו לקיים מצות בוראו, משא"כ בנטלו הפוך אינו אלא טועה, ורצונו לקיים מצוה לא מהני מידי. וא"כ ה"נ בנד"ד כיון שאינו אלא טועה יכול לחזור ולברך.
וראיתי בספר הליכות שלמה (להגרשז"א זצ"ל בפי"א הערה כ"ב) דכתב דדברי האחרונים הנ"ל צ"ב. ולכאורה כונתו כיון דס"ס נטלו לשם מצוה שפיר יצא יד"ח שהחיינו. ובהערות שם ציינו דבספר חיים וברכה (אות מ"ב) ג"כ פיקפק בזה וכתב דהמהרש"ם הסכים עימו דלא יברך. וא"כ לפי דבריהם ה"נ דבנידון דידן דלא יברך, כיון שס"ס נטלו לשם מצוה, ומפלוגתא לא נפקינן ונימא סב"ל.
ואינה ה' לידי ספר חיים וברכה לראות טעמיו ונימוקיו, וראיתי שם שהאריך בזה. וקוטב דבריו הוא, חדא שהביא מדברי שו"ת תשב"ץ (ח"ב סי' ר"ד), שכתב: "אבל כיון דקיימא לן (עירובין מ' ע"ב) זמן אמרו אפילו בשוק, אין קפידא בדבר ואפשר לברך זמן אחר קריאת המגלה אם לא בירך לפני קריאתה. וכל שכן שבנטילת לולב יש טעם אחר לברך זמן אחר נטילה שהרי עדין יש נענועין שהם שירי מצוה (סוכה ל"ח ע"א), ובלא זה הטעם אפשר הוא שהרואה נר חנוכה אחר ראייתו הוא מברך זמן והוא הדין בשאר מצות דאפשר בהכי", עכ"ל. הרי לן דס"ל לתשב"ץ דמעיקר דינא נוהג דין ברכת שהחיינו ברואה אף בשאר מצוות, וא"כ בהיה האתרוג הפוך לא גרע מרואה דשפיר יצא יד"ח. ועוד טען שם דכיון דקי"ל דאין מברך שהחיינו ביום שני, אלמא דיצא יד"ח ביום הראשון אע"פ שהוא חול, אע"כ מוכח דבמה שהיה מונח לפניו סגי, וא"כ לא גרע בזה שהוא מהופך.
והנה, טענתו הראשונה מדברי התשב"ץ אינה עולה בקנה אחד עם דברי הרא"ש הנ"ל, דהרי הסכים הרא"ש עם טענת ר' שמואל בשם הר"י (וכ"פ הכל בו בסי' ע"א) דאין לברך אלא או בשעת עשיה או בשעת קיום המצוה, אלא דס"ל דהנטילה ביום ראשון חשיבא שעת קיום המצוה (ולכאורה יסוד הסברא הוא דתקנו שהחיינו בשעת השמחה, וה"נ שמכון לקיים את המצוה איכא שימחת מצוה), אבל על עצם הראיה בודאי דא"א לברך "דזמן לא נתקן לאומרו אלא בשעת נטילה או בשעת עשייה אפילו בחול". ודברי הרא"ש הובאו בשתיקה בב"י בסימן תרס"ב, א"כ הכי נקטינן, ואין בו בכדי טענה על האחרונים הנ"ל. וטענתו השניה מגוף הדין דאין מברכין ביו"ט שני, לכאורה הדבר תלוי בביאור דברי הרא"ש "בשעה שמקיים המצוה" (וכדכתיבנא לעיל), דבנטלו הפוך אמנם נתכון לקיים מצוה אבל בטעות יסודו ולא היה מוטל עליו לעשות כן, משא"כ ביום ראשון, הרי מצד הדין מוטל עליו לנוטלו ולכך שפיר נפיק ידי ברכת שהחיינו.
ומ"מ אין סברא זו מוכרחת, וכנראה דלחיים וברכה (ומהרש"ם) הוה פשיט"ל דעצם זה שמתכון לקיים את המצוה ומונח לפניו שפיר יצא יד"ח שהחיינו לדעת הרא"ש.
ויותר נראה דאין דברי הרא"ש הנ"ל (במה שהסכים עם ר' שמואל בשם ר"י דאין לברך אלא או בשעת קיום המצוה או בשעת עשיה) מוסכמים (מלבד הנ"ל מהתשב"ץ). דבשבלי הלקט (סדר חג הסוכות סימן שסו) נראה דס"ל דמברך שהחיינו אף לא בזמן עשיה, וז"ל: "ת"ר העושה לולב לעצמו מברך שהחיינו, פי' שאוגדו ומתקנו לעצמו אז מברך, אבל אם מתקנו לאחרים אינו מברך, ובערב יום טוב עסקינן, נטלו לצאת בו אומר בא"י אמ"ה אקב"ו על נטילת לולב, פי' ביום טוב עסקינן, ואף על פי שבירך ביום ראשון חוזר ומברך ביום שני. פי' וה"ה לכל שבעה ואם לא בירך שהחיינו בשעת עשייה מברך בשעת נטילה ואין מברכין זמן אלא בנטילת יום ראשון בלבד וכך השיב בתשובותיו רבינו שלמה ב"ר שמשון ז"ל בשם רבינו יעקב ב"ר יקר ז"ל, שאין אומרים זמן בנטילתו של לולב אלא ביום ראשון בלבד, לפי שלא מצינו עיקר ושורש לברכה זו אלא בחול בשעת עשייה וכיון שבירך פעם אחת זמן אינו צריך לחזור ולברך זמן פעם אחרת", עכ"ל. הרי לן דסתם הדברים דבכל זמן מצי מברך שהחיינו.
ואף מדברי הכל בו משמע כן, דכתב (סימן עב): "ויש מן הגאונים שאמרו שאומר זמן בי"ט שני על נטילת לולב כדרך שאומר אותו על הכוס, ויש מהן אומרים שלא לאמרו בי"ט שני אחר שלא מצינו עקר לברכה זו אפילו ביום ראשון לא בתלמוד ולא במשנה ולא בתוספת ואין חיוב לברכה זו אלא בשעת עשיה כמו שאמרו ז"ל העושה לולב לעצמו אינו דין שיסמוך על של צבור וכיון שאין ברכה זו בשעת עשיה אלא משום מנהג די לנו לברך בימים ראשונים בלבד, וה"ר יצחק ז"ל כתב ורוב בני אדם שמברכין שהחיינו בשעת נטילה לפי שהאחרים מתקנים להם לולביהם, בי"ט שני אין לברך שהחיינו, והר"ף ז"ל כתב ואף על גב דמברך שהחיינו גם ביום השני בקדוש משום ספק שאני לולב דעיקר שהחיינו דלולב בחול היא בשעת עשיה כדאמרינן העושה לולב לעצמו וכו' הילכך אם ברך יום ראשון בשעת נטילה סגי ליה בברכת שהחיינו שבירך ביום ראשון בשעת נטילה כך השיב ז"ל בתשובה אחת במחזור ויטרי, מיהו ה"ר שמואל דאיבר"א ז"ל אומר בשם ר"י דעכשיו שנהגו לברך שהחיינו דלולב בשעת נטילה אם כן צריך לברך אותה גם ביום טוב שני דשמא יום ראשון חול הוא ולא יצא דאף על גב דהעושה לולב לעצמו מברך שהחיינו אף על פי שהוא חול היינו משום דמברך בשעת עשיה אבל ביום ראשון אם הוא חול ההיא שעתא לאו שעת עשיה היא ולאו שעת נטילה היא והברכה נתקנה או בשעת עשיה או בשעת נטילה והא לא דמיא אלא לנוטל לולב בחול אחר העשיה שאם ברך אז שהחיינו דודאי לא יצא ויום טוב ראשון אם הוא נמי חול להאי דמיא והלכך מברכין שהחיינו אלולב בין בי"ט א' בין בי"ט ב' וכן עיקר עכ"ל הר"ף". וכן משמע סתימת הדברים במחזור ויטרי (סימן שע"ד) ובאור זרוע (ח"ב הלכות סוכה סימן שטז), הרי דסתמו הדברים דפלוגתיהו תליא אם נתקן דוקא בשעת עשיה או בשעת קיום המצוה או שאפשר לברך בכל זמן. ועכ"פ מדי ספיקא לא נפקא וספק ברכות להקל, וא"כ ה"נ בנד"ד.
אלא דיש לשדות נרגא בזה, דבשלמא בנטלו הפוך ס"ס החפצא של המצוה מונחת לפניו ושפיר איכא שמחת מצוה (אמיתית) שיברך עליה, משא"כ בנד"ד דלקח אתרוגו של חברו כיון דבעינן לכם, כלפיו לא חשיב חפצא של מצוה ודמי לרואה אתרוג פסול שודאי אינו מברך עליו, ואף שיש לחלק דבאינו שלו לא חסר בחפצא אלא זה דין בגברא שתיהיה המצוה שייכת לו. דמדברי הראשונים מבואר להדיא דדקדקו את לשון הגמ' העושה לולב "לעצמו" אומר ברוך שהחיינו, ופרש"י לעצמו "ולא לאחרים" (וכ"ה מפורש בשבלי הלקט הנ"ל ובעוד ראשונים), הרי להדיא דלא שייך ברכת שהחיינו על אתרוג שאינו שלו.
ואף דדעת התשב"ץ הנ"ל, דאיכא ברכת שהחיינו על הראיה בכל המצוות (שתקנו בהם שהחיינו) ולמד דין זה מחנוכה, והתם הברכה היא על עצם ראיית המצוה שמחוייב בה ואף שהיא מצוה של חברו, וא"כ ה"נ דמצי מברך על ראית המצוה אף שהיא של חבירו. די"ל שאני התם דתקנו ברכת הרואה על נר חברו הרי דנר חנוכה חשיב חפצא של מצוה כלפי הרואה, משא"כ באתרוג דבעינן לכם י"ל דכלפי חברו ל"ח חפצא של מצוה ולא מצי מברך שהחיינו[2]. וא"כ עלו בקנה אחד דברי התשב"ץ עם שאר דברי הראשונים דאינו מברך על עשיית לולבו של חברו. וא"כ בנד"ד דנטל אתרוג שאינו שלו לא נפיק ביה מידי בברכת שהחיינו וצריך לחזור ולברך.
[ובעיקר חידושו של התשב"ץ דשייכת ברכת שהחיינו בראיית כל המצוות, עיין היטב תוס' סוכה מו. ד"ה הרואה, ובמהרש"ל מהרש"א ומהר"ם שם, דוק היטב דנפ"מ לזה].
♦
סיכום העניין: דלדעת הפוסקים (ורבים הם וכ"ד הרשב"ש סימן תל"ב, ורבנו מנוח בפ"ז מלולב) דמברכין ביו"ט שני, א"כ פשיטא דה"נ בנד"ד שצריך לברך דודאי לא יצא ביום הראשון כשנטלו[3], ולדעת החולקים וס"ל דשעת עשיה לאו דוקא כתבנו להסתפק משום דשאני התם דס"ס מברך על מינים שיוצא בהם, משא"כ הכא שאינו יכול לצאת בהם, לא שייך ע"ז ברכת שהחיינו. ובדעת הרא"ש דאף בזמן "שרוצה" לקיים המצוה יכול לברך – וא"כ ה"נ הרי רוצה לקיים המצוה, כתבנו לחלק דהתם ס"ס יש חפצא של מצוה וגם מוטל עליו לברך, משא"כ בנ"ד לא מוטל עליו לברך ואין כאן חפצא של מצוה. ובדעתו המחודשת של התשב"ץ שבכל המצוות שייך ברכת שהחיינו על הראיה, חככנו לומר דהיינו דוקא בחפצא של מצוות שהמברך שייך בקיומם.
מיהו עוד יש לדון בזה לפמש"כ בביכורי יעקב בסימן תרס"ב (סק"ב) דצידד דאם הביאו לפניו ד' מינים חדשים צריך לחזור ולברך שהחיינו, ובאורחות חיים הנ"ל מבואר שגם על מין אחד חדש מברך, ועיין בתשובות והנהגות (כרך ב סימן שו) שכתב ע"פ דברי הבכורי יעקב דיש לחשוש היכא שביום הראשון נוטל מאחר ד' מינים מהודרין במתנה ע"מ להחזיר (לצאת חובתו מדאורייתא בהידור) ובשני נוטל את שלו, ראוי לחשוש שחייב בזה בשני בשהחיינו ומבטל כשאינו מברך הברכה. א"כ ה"נ בנד"ד שביום השני מברך על אתרוג חדש שפיר חוזר ומברך [ועיין שו"ת באר משה (ח"ה סימן קכ"ו) שדן בביכורי יעקב הנ"ל].
♦ ♦ ♦