בעניין מאמרו של הרב דוד אריה הילדסהיים בירחון האוצר מ"ד - מנהגי ארץ ישראל בארצות אירופה
הרב הילדסהיים הראנו נפלאות מתורתו בבקיאות רבה במנהגי ארץ ישראל וארצות אירופה וגאוני בבל, כיד ה' הטובה עליו. ובסוף דבריו כתב שהרב אהרן גבאי עתיד לכתוב תגובה בענין זה,. ואע"פ שמסתבר שדבריו יהיו טובים משלי, לעוצם בקיאותו במנהגי ישראל לדורותיהם במקורותיהם, והבחנתו הישרה להעמיד דברים על דיוקם – מ"מ אמרתי אענה אף אני חלקי בענין זה בס"ד.ראשית, יש להבהיר [וגם הרב הילדסהיים מסכים לזה] שראשוני אשכנז, כהרקח וראבי"ה וסיעתם, לא ידעו ממנהגי א"י הקדומים ושבתקופתם, ותמיד חיפשו טעמים על פי המדרשים והירושלמי ושאר ספרי חז"ל וכדומה למנהגם, וכל הנידון הוא על המנהגים בשרשם על סמך מה נוסדו. אלא שזה גופא קצת אומר דרשני, איך לא קיבלו מחכמיהם את זה שהם נוהגים בהרבה דברים כמנהג ארץ ישראל.
שנית, אם אכן נניח כמו שאומר הרב הילדסהיים – צריך ליישב את כל המקומות שבני אשכנז בפרט, ובני אירופה בכלל, לא נהגו במנהג ארץ ישראל אף בדברים שאין בהם סתירה גלויה לחכמי בבל. ולמשל, אם אכן הסיבה שחותמים בהפטרה משמח ציון בבניה ולא בונה ירושלים זה משום שהם נגררו אחר מנהג ארץ ישראל – מדוע בחתימת הברכה הפורס סוכת שלום ביום חול לא נגררו אחר מנהג ארץ ישראל [ועי' לקמן בענין זה]. וכמו כן, מדוע חותמים מלך אוהב צדקה ומשפט ולא אוהב המשפט כגירסת ארץ ישראל וגם בבבלי יש הרבה שגורסים כן. וכמו כן, קריאת וברכת ההלל בר"ח – בא"י לא קראו הלל כלל, ובבבל קראו בר"ח, ובכל העולם נתקבל המנהג לקוראו, ורוב העולם, כולל באשכנז, גם מברכים על ההלל, ולמה בזה לא נמשכו אחר מנהג ארץ ישראל, לפחות שלא לברך עליו וכדעת הרמב"ם וסיעתו? אפשר לעבור עוד על כל החילוקים בין בני ארץ ישראל לבבל ולראות הרבה דברים שנהגו כבני בבל, וכן בנוסח התפלה והמנהגים, לא עת האסף. וא"א לומר שנהגו בזה כך ובזה כך ללא סיבה.
וע"כ שבעיקרון עושים כמנהג בבל, אלא שיש מקומות שיש בהם סיבה למה אין צורך לעשות כמנהג בבל, אבל לא לראות כל מנהג שיש לו איזה זיקה לארץ ישראל בתור עוד ראיה שנהגו כמנהג ארץ ישראל נגד בבל. וק"ו וכ"ש שאין ללמוד מזה לדברים אחרים שלא מוצאים להם מקור וטעם עפ"י ההלכה - לומר שכנראה מקורם במנהגי ארץ ישראל, כפי שמרבה הרב הילדסהיים להוכיח במאמריו.
ובאמת שהמקורות שהביא הרב הילדסהיים – לא מוכרח לראות בהם זיקה מובהקת למנהגי ארץ ישראל ואפשר להסבירם באופן אחר:
עניני המסורת, הניקוד ושמות האותיות – אחד הם. ומזה אין ראיה, דהא אין זה 'מנהג' שנהגו כדעת חכמי ארץ ישראל, אלא זו 'הכרעה', שעמדו חכמי הדורות וראו שבן אשר וסיעתו דקדקו יותר משאר החכמים ולכן קיבלו דבריהם. וראיה לזה, דהא הגרע"א בגליון הש"ס הנודע בשבת דף נ"ה ע"ב הביא מקומות רבים שבהם המסורת שלנו היא לא כחז"ל, ובהם כמה וכמה מקומות שזה נגד מדרשי ארץ ישראל כהירושלמי ומדרש רבות. הרי שאין אנו תופסים את המסורת שלנו משום שהיא 'ארצישראלית', אלא משום שהיא נכונה יותר אף מדברי חז"ל בין אם הם ישראלים או בבלים.
ויש לציין עוד את דברי המחזור ויטרי בריש מסכת אבות שכתב: "ולפיכך אין ניקוד טברני דומה לניקוד שלנו. ולא שניהם דומים לניקוד ארץ ישראל" ע"כ, הרי שיש ניקוד טברני ויש ניקוד ארץ ישראל, וא"כ אין זה שבחרנו בניקוד ארץ ישראל אלא בניקוד של אותם שמסרו נפשם על הדבר, שבמקרה זה הם מבני ארץ ישראל.
ולהבדיל, כמו שאנו יודעים כיום שכדי לברר נוסח אמיתי בספרי הרמב"ם – בודקים בספרי תימן, וכדי לברר נוסח אמיתי יותר בדברי חז"ל – כתבו הראשונים עצמם ש'ספרי ספרד' הם מדויקים יותר, כך גם כשרוצים לדעת מי דייק יותר לברר את נוסחאות המקרא המדויקות – בודקים בספרי ובכתבי חכמי טבריא, שמסרו נפשם על ענין זה.
ענייני הפיוטים. הפיוטים הגיעו מחכמי ארץ ישראל לכל העולם כולו, גם לגאונים בבבל וגם לספרד. אלא שנחלקו החכמים מחלוקת 'הלכתית' האם מותר לומר פיוטים באמצע ק"ש וברכותיה ובאמצע החזרה או לא. בתלמוד הבבלי לא מפורש ענין זה, אלא דנו בענין מקום שאמרו להאריך או לקצר האם זה בכלל או לא [וזה הרי משנה, וע"כ שחכמי ארץ ישראל נקטו שאין זה נגד המשנה], וכפי שמפורש כל זה בטור בסי' ס"ח בשם הרמ"ה ובב"י שם בשם הראשונים. ואדרבה, נראה מדברי הרמ"ה שגם במקומו בספרד נהגו לומר קרוב"ץ דהא כתב שהוא שותק ולא אומר עם הצבור, אלא שהוא ועוד חכמי ספרד ביטלו את אמירת הקרוב"ץ. וחכמי אשכנז נקטו שאין בזה בעיה הלכתית משום שאינו מפורש לאיסורא בבבלי. וכמו כן, חכמי ספרד, שהיו בקיאים בדקדוק, לא אהבו את סגנון פייטני ארץ ישראל משום שאינם עפ"י הדקדוק וכפי שהאריך האבן עזרא בקהלת פרק ה' כנודע, ולכן גם במקומות שאומרים פיוטים – אומרים פיוטים אחרים ולא של חכמי ארץ ישראל. וא"כ גם מזה אין ראיה שיש מסורת או קשר ישיר בין ארץ ישראל לאירופה, אלא המחלוקת היא כפי שכתבתי האם לקבל את דברי חכמי ארץ ישראל במקום שאין הבבלי חולק להדיא או לא, וגם איזה פיוטים לומר.
לענין אמירת א-ל מלך נאמן. מזה יש ראיה שלא נגררו אחר בני ארץ ישראל, דהא בסידורי ארץ ישראל ליתא למילים אלו לפני ק"ש אלא אומרים 'אמן'. ומה שהביא הרב הילדסהיים שהרמב"ן כתב בשם הרמ"ה שהוא מנהג ארץ ישראל – הנה בדבר זה יש שיבוש בנוסח שלנו ברמב"ן, דלפנינו איתא שהרמ"ה העיד שלא אומרים כן בספרד 'אלא' בארץ ישראל. אולם בארח"ח דין קדושה מיושב אות ד', וכן במגן אבות למאירי ענין א' כשהעתיקו את דברי הרמב"ן כתבו 'ולא' בארץ ישראל. וכך ראיתי שתקנו בנוסח המופיע בפרוייקט השו"ת. ונוסח זה הוא האמיתי מכמה אנפי. חדא, שהרי כן הוא האמת, שבא"י לא אמרו א-ל מלך נאמן. ועוד, שהרי מסיים שם ונתבטל השיבוש הזה, ואם בארץ ישראל נהגו לומר כן – למה קורא לו שיבוש. ועוד, שבא לומר שאין נוהגים כן בספרד אלא בא"י, וא"כ מאי אולמיה ספרד על ארץ ישראל? ועוד שהרמב"ן בהמשך צידד כן שאמנם בתנחומא כתוב שיש רמ"ח תיבות אולם 'ואיפשר שהיו עונין אמן ממש אלא שהמדרש מונה אותיות של אמן רמז לתשלום האיברים דכיון שהוא נוטריקון לשלש תיבות עשו אותו כשלש תיבות ברמז המנין הזה'. ולפי הידוע לנו שזו האמת – נראה שצדקו דבריו שזהו רק רמז בעלמא, ולא שאמרו כן. ואם העדות של הרמ"ה היא שהיו אומרים בא"י א-ל מלך נאמן – איך הרמב"ן מתווכח עם עדות זו? וע"כ שהגירסא האמיתית היא 'ולא' בארץ ישראל, וא"כ אדרבה זוהי ראיה שחכמי אשכנז לא קיבלו את המסורת שלהם ישירות מא"י וגם לא ידעו ממסורת זו כלל.
אמירת כל נדרי – ג"כ נראה שלא הגיעה ישירות מארץ ישראל, דהא בא"י נאמרה בלשון הקודש ולא בארמית, ואם הגיע ישירות מא"י – למה שישנו לשפת ארמית, שלא היתה השפה השגורה בארצות אירופה יותר מלשון הקודש? ועוד, שהרי עיקר התרת הנדרים בארץ ישראל היתה נהוגה בר"ה, וכפי שסיכם הרב יחיאל גולדבהר בקובץ בית אהרן וישראל (תשרי-חשון תשס"ב [חוברת צ"ז] עמ' צ"ו) עי"ש. אולם באשכנז אין זכר להתרה בר"ה, וע"כ הוא משום שגאוני בבל הביאוה רק בערב כיפור, ומשם לקחוה חכמי אשכנז.
לגבי נוסח המשניות – לא ברור כלל שהיה קיים ששה סדרי משנה בנוסח בבלי. הנוסח הבבלי הוא רק הנוסח שמופיע בגמ', אבל המשניות כשלעצמן לא היו בנוסח בבלי, והרי את התלמוד הבבלי ודאי קיבלו ועל זה אין חולק, ואיך לא יקבלו את המשניות שעליו מבוסס התלמוד הבבלי. וע"כ שלא היה קיים ששה סדרים אלו, מה גם שיש סדר זרעים וטהרות שאין עליהם תלמוד בבלי, ולכן נשאר הנוסח הישראלי. ולכן אין זו ראיה.
לגבי 'עושה השלום' בבבל. הנה, מדברי הריצ"ג בשם רה"ג נראה שההוספה המיוחדת שהוסיפו בעשי"ת זו המלה 'המלך', אבל עושה השלום אמרו כל השנה, דהא הריצ"ג הביא את הגמ' שאומרים המלך הקדוש והמלך המשפט וכתב שאמר מר רב האיי דעמא מוסיף 'המלך' עושה השלום. ונראה מדבריו שזה המשך להוספה של 'המלך' הקדוש והמשפט, אולם בכל השנה יתכן שהיו אומרים רק עושה השלום.
ומה שכתב הרב הילדסהיים בדעת רע"ג שאולי באירופה תקנו כן לפי נוסחתם – הנה בריצ"ג בהלכות יוה"כ כתב פעמיים בשם רע"ג אחר שמסיים עושה השלום נופלים על פניהם, ולאחר עושה השלום תוקעים וכו' עי"ש, וא"כ אין זו פליטת קולמוס, ואין זו תיקון סופרי אירופה, אלא נראה שזה הנוסח המקורי ברע"ג כל השנה ולא רק בעשי"ת, וזה מתאים למנהג אשכנז הקדום שהיו אומרים בכל השנה עושה השלום, וא"כ שוב אין ראיה שזה הגיע אליהם ממנהג ארץ ישראל.
לגבי ברכת לשמור חוקיו. אין בזה התחלת ראיה, שכבר הביאו הרמב"ן בנדה נ"א ושא"ר שם בשם רה"ג שכתב בהא דבני מערבא לא נהגינן הכי במתיבתא מיהו אי בעי איניש למעבד כבני מערבא שפיר דמי ע"כ. וא"כ אין בזה מחלוקת שמותר לברך כן, ואפילו בבבל ס"ל כן.
לגבי עמידה בק"ש. הרב גבאי והרב הילדסהיים האריכו בזה, אולם במחכ"ת אין צריך להגיע לכל האריכות הנ"ל, משום שהדבר פשוט וברור שהמנהג הנ"ל הוא לא שריד של מנהג קדום כל שהוא אלא מנהג מחודש בסוף דורות הראשונים, ומטעם אחר ולא מטעם מנהג ארץ ישראל כלל; ראשית – בספרי דבי רש"י הובאו דברי רע"ג כצורתם, וכן הגמ"י שהוא תלמיד מהר"ם הביאם, ואף הביא את דברי ראבי"ה בזה שמיושב עדיף על מעומד. ומבואר שהם לא הכירו מנהג לעמוד בק"ש וגם לא ראו בזה שום עדיפות, ולא היה קיים בימיהם.
ומה שהביא הרב הילדסהיים מספר מנהג טוב – מפורש בדבריו שהוא מחמת שראה 'ירושלמי' כזה, ולא מחמת מנהג קדום, וז"ל: "ומנהג טוב לקרוא פסוק שמע ישראל וברוך שם בעמידה וכו' וכן מצאתי כתוב בירושלמי לקרוא שמע בעמידה מפני שהוא עדות” עי"ש. הרי שזהו מנהג מחודש עפ"י מה שמצא בירושלמי. ומה דאיתא בתשובת מהרי"ח שהביא מהרי"ל החדשות – הנה זה הלשון שם: "העומדים בביהכ"נ כשאומרים ברכו או יהא שמיה רבה (ומדמין) [ומזמור[2]] לתודה וברוך שאמר וק"ש נראה בעיני למחות בידם דמיחזי כיוהרא" ע"כ. הרי שהעומדים עמדו בכל דברי שבח ולא רק בק"ש, ואין זה ממנהג ארץ ישראל אלא סברא שלהם לעמוד בכל דבר שבח.
וא"כ ברור שלא היה קיים מנהג באשכנז או בשאר ארצות לעמוד בק"ש משום מנהג א"י, אלא מנהג מאוחר של יחידים מסברא בעלמא וכנ"ל.
♦
מנהגים שמקורם במדרשי ארץ ישראל
חלק מהראיות שהביא הרב הילדסהיים הם דברים שיש להם מקורות במדרשים ולכן נהגו כמותם, אבל לא משום מנהג א"י בעלמא, וראיה שהראשונים בעצמם כתבו שהמקור שלהם הוא מהמדרשים ולא ממנהג ארץ ישראל. והמדרשים אין תוקפם משום שהם חוברו בארץ ישראל, אלא משום שהם דברי חז"ל, יהא מקומם אשר יהא:לענין אחיזת הציציות בק"ש. זה ודאי שגאוני בבל אין להם עדיפות על פני מדרשי ארץ ישראל. ולמה שחכמי אירופה יעדיפו דברי גאונים בודדים, ש'אסרו' לאחוז הציציות, על פני מדרש ארץ ישראל, שמעיד שכך המנהג. הרי אין לנו ראיה שחכמי בבל כולל חכמי הגמ' 'אסרו' לאחוז הציציות, אלא כמה גאונים בודדים ס"ל לאסור, אבל אין זה מחייב כנגד מדרש קדום. ולכן אין זו ראיה שהם גרירי בתר מנהגי ארץ ישראל אלא שהם גרירי בתר המדרשים במקום שאין כנגדם אלא סברת מקצת חכמי בבל בלבד.
לגבי ההפטרות. גם זה אינו משום שנהגו 'במנהג ארץ ישראל' אלא שנהגו לפי 'חז"ל'. כיון שמפורש בפסיקתא שאלו הן ההפטרות, והדברים הועלו על ספר – ידעו מהן כולם, ומכיון שאין שום איסור להפטיר הפטרות מעין אלו גם לפי הבבלי – בחרו בהפטרות אלו. ואף בדברים שהם ממש נגד הבבלי, כמו הפטרת חזון בשבת ר"ח אב וכמו קריאת ויחל בתעניות, הנהיגו כדעת 'ספרים החיצוניים' [כלשון הראשונים] שהם מדרשי אר"י, וכפי שמפורש בתוס' בסוף מגילה וברשב"א שם ובשאר ראשונים שהסיבה שאנו נוהגים שלא כגמ' זה עפ"י הפסיקתא, וכן בויחל בתעניות עפ"י המסכת סופרים עי"ש. וראבי"ה אף הביא ראיה לזה שאביי אמר על דברי הברייתא 'והאידנא' קורים וכו', הרי שגם אביי העיד בזמנו על שינוי מדברי הברייתא, וכתב ראבי"ה שגם אנו יכולים לעשות כדברי המדרשים הנ"ל עי"ש.
הפסקה בקללות שבמשנה תורה. שוב זהו דין המופיע בירושלמי, ולבבלי אין 'חובה' להפסיק אלא 'רשות' ולכן נהגו 'כירושלמי', אבל לא נהגו 'כמנהג ארץ ישראל'.
לגבי הוספת ועל זקני, וכסא דוד. גם בזה הסברא הפשוטה היא שהוסיפו את זה עפ"י הירושלמי והתוספתא. והדבר תמוה לומר שהוסיפו מפני המנהג הקדום שהיו כוללים הכל בברכה אחת, דהא זהו הבדל שמים וארץ משום שגם החתימה שונה, ומה שייך להגיד ששינו את החתימה והוסיפו ברכה כדעת הבבלי, אבל אזכור אחד, שלא שייך כלל לנוסח הבבלי משום שנאמר בברכה שלאחריה - השאירו[3], ועוד השאירו אותו סמוך לחתימה ומסתבכים עם מעין חתימה סמוך לחתימה [אם אכן ידעו את כל המהלך הנ"ל]. אע"כ שלא היתה להם ידיעה ממנהג ארץ ישראל והוסיפו עפ"י התוספתא והירושלמי, וכפי שאכן חכמי הספרדים בדורות האחרונים הוסיפו ועל זקניהם על פי התוספתא, ללא ידיעה בין הנוסחאות השונות.
לגבי ברכת אשר בחר בתורה הזאת בשבועות. ראשית, לא נמצא לאף אחד שיזכיר ברכה זאת מלבד המחזור ויטרי הנ"ל. וגם שם אינו בכת"י העיקרי של המחז"ו אלא בכתי"ל, שכידוע אינו המקור של המחז"ו. אולם פשוט הדבר שאין זה מחמת 'מנהג' ארץ ישראל, שלא ידעו בעל הכת"י הנ"ל, אלא שלקחו מהמדרש רבה, וס"ל כפי שכתבתי שכיון שאין ראיה ברורה שהבבלי אוסר לברך ברכה זו – מותר לברכה. וגם בזה שא"ר לא הזכירו זאת.
לגבי ישיבה בבית ביום השמיני של סוכות בחו"ל. גם בזה אין התחלת ראיה שעשו 'כמנהג א"י'. שורש הדבר נמצא בדברי רש"י בספר הפרדס עמ' ר"מ, שנחלקו בזה רש"י ור' יעקב עם רבינו אליעזר ור"ש הלוי, שהראשונים ס"ל כבבלי לאכול בסוכה והאחרונים אכלו בבית בלילה 'וסמך שלהם מתלמוד ירושלמי וכו' וכן משמע בפסיקתא' וכו' עי"ש. וראבי"ה בסי' תרצ"ה-תרצ"ו האריך לדחות את הפירוש בירושלמי וסיים והגאון שאוכל בביתו בליל שמיני אין לו שום סמך מהירושלמי עי"ש. הרי שכל הויכוח הוא האם יש ראיה מהירושלמי או לא. ואף אחד לא סמך על מנהג קדום של ארץ ישראל, אלא ככל מחלוקת בין הראשונים בפשט בסוגיית הירושלמי. ואע"פ שבבבלי לפנינו פסקו להדיא והלכתא מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן – כבר כתב בספר דברי מנחם ח"ד סי' ל' שכנראה ס"ל שאינו מדברי התלמוד אלא מדברי הגאונים, כפי שמצינו בכמה מקומות. עי"ש שהאריך בזה.
♦
ראיות שבאשכנז לא ידעו ממנהגי ארץ ישראל כשאין להם מקור בירושלמי
ואדרבה נראה שיש כמה ראיות שחכמי אשכנז לא נהגו כנוסח ארץ ישראל במקום שאין לו סייעתא ישירה מהירושלמי.מעניין אהבת עולם ואהבה רבה. לפי הידוע לנו בארץ ישראל אמרו אהבת עולם גם בשחרית[4], ורק בסורא נהגו לומר אהבה רבה בשחרית, וחכמי אשכנז קיבלו פשרה זו ולא ביררו לעצמם מנהג פומבדיתא, שהוא כמנהג ארץ ישראל, כפי שמתבקש לפי דעת הרב הילדסהיים. ואדרבה ראבי"ה בסי' ל"ד הביא ראיה מספר הבא מישיבת ירושלים שאומרים אהבה רבה עי"ש, אולם להאמור אדרבה בא"י נהגו דוקא לומר אהבת עולם.
מעניין צור ישראל וגואלו שכתב הרב הילדסהיים שבאשכנז נהגו כן עפ"י נוסח ארץ ישראל שחותמים בברכה צור ישראל וגואלו – אדרבה מכאן ראיה שלא ידעו מנוסח זה, אלא הוסיפו כן רק עפ"י הירושלמי, וחשבו שכונת הירושלמי היא בתוך הברכה ולא לחתום, וכפי שאבאר בס"ד.
בירושלמי ברכות פ"א ה"ו איתא: "תני הקורא את שמע בבוקר צריך להזכיר יציאת מצרים באמת ויציב. ר' אומר צריך להזכיר בה מלכות. אחרים אומרים צריך להזכיר בה קריעת ים סוף ומכת בכורים. ר' יהושע בן לוי אומר צריך להזכיר את כולן וצריך לומר צור ישראל וגואלו" ע"כ. ולפי הידוע לנו בא"י חתמו בין בבוקר ובין בערב צור ישראל וגואלו. וא"כ מה שסיים 'וצריך לומר צור ישראל וגואלו' זהו דין בפני עצמו דהיינו וצריך 'לחתום' צור ישראל וגואלו. וכפי שכתב בספר עלי תמר שם. אולם באשכנז נהגו לומר רק בבוקר צור ישראל קומה וכו' ולא בלילה, ונראה שהם הבינו שדוקא בבוקר צריך לומר כן, וחשבו שזו עוד הוספה באמצע הברכה, כמו קריעת ים סוף ומכת בכורים וכו', ולכן הוסיפו כן, אבל לא שהוסיפו כן עפ"י החתימה של ארץ ישראל, דא"כ גם בערבית היו צריכים לומר כן. ועכ"פ אין שום הכרח או סיבה או ראיה שעשו כן עפ"י ידיעת הנוסח של ארץ ישראל אלא יותר נראה שעשו כן עפ"י התלמוד ירושלמי עצמו וכנ"ל.
מעניין חתימת שומר עמו ישראל לעד בחול. כידוע היו 3 מנהגים בחתימת ברכת השכיבנו. העם בבבל וכן בספרד נהגו לחתום בין בחול ובין בשבת שומר עמו ישראל לעד. בבית רבינו שבבבל חילקו בין חול לשבת כמנהגנו היום. ובא"י היו חותמים בין בחול ובין בשבת פורס סוכת שלום, וכפי שהאריכו הרא"ה (בברכות ד' ע"ב), המאירי (במגן אבות ענין א') ועוד עפ"י הירושלמי והמדרשים, וכ"ה בקטעי הגניזה של סידורי א"י. ובאשכנז קיבלו כאן את מנהג רבינו שבבבל ולא את מנהג ארץ ישראל [אם ידעו ממנו]. וגם לאחר מכן הראבי"ה וסיעתו הביאו לזה סמך מה'ירושלמי' האשכנזי, שגרסו בו א"ר לוי הדא דתימא בחול אבל בשבת פורס סוכת שלום וכו', וכפי שהביאו ראבי"ה סי' ל"ג ועוד. וגם במדרש תהלים פרק ו' גרסו כן, אולם ברוב כתבי היד במדרש שם ליתא להנ"ל, אלא כבשאר המקומות במדרשים ובירושלים בסתמא לחתום פורס סוכת שלום, וכ"ג המאירי שם במדרש. הרי שאכן מנהגם הוא כדעת בית רבינו שבבבל והירושלמי האשכנזי. אבל לפי האמת בא"י לא חתמו כן, והם לא ידעו מזה, וכנ"ל.
מעניין עמידה בקדיש. ידוע שבא"י עמדו בעניית איש"ר כמבואר במסכת סופרים פכ"א ה"ו 'בשעה שהעם עומדים ועונים איש"ר בכונה ובעמידה'. אולם באשכנז לא היו עומדים בקדיש, כמבואר בתשובת מהר"ם למהרי"ח המובא בתשובות ופסקים למהר"ם ח"א עמ' נ"ו שאף העומד חשיב יוהרא, ומבואר שאף אחד לא נהג כן, וכן מהרי"ל לא נהג לעמוד. וכן הרקח בסידורו העתיק את דברי רע"ג שעומד הש"צ ואומר יתגדל וכו', ומבואר שהציבור לא עומדים. ורק בדורות מאוחרים יותר מצאו 'ירושלמי' [שזה אמנם מתאים למנהג א"י הנ"ל] שצריך לעמוד בקדושה וכך התחילו לנהוג. וזה מסייע למה שכתבתי שכאשר מצאו 'ירושלמי' לא נמנעו מלשנות את המנהג הקדום, אולם כשלא היה ירושלמי – לא נהגו במנהגי ארץ ישראל.
ובסוף המאמר כתב הרב הילדסהיים שהרקח בסידורו כתב שאבו אהרן קיבל את הסודות איש מפי איש עד אנשי כנסת הגדולה, וכי יש כאן עדות הרקח שאנשי כנסת הגדולה התפללו בנוסח אשכנז? ויתכן שכוונתו היא שקיבלו רק את פנימיות הסודות ולא ממש את הנוסח עי"ש.
אולם מדברי הרוקח מתבאר שהוא אכן חשב שאנשי כנה"ג התפללו בנוסח אשכנז וז"ל: "כי סוד התפלות קבלנו רב מרב עד נביאים וזקנים וחסידים ואנשי כנה"ג שתקנוה, והמוסיף והמגרע אות אחת או תיבה אחת אוי לו בזה ולבא כי אין להוסיף ואין לגרוע, כי לא יסדו בחנם תיבה אחת ואפילו אות אחת כאשר נבאר וכו'” ע"כ. הרי שהוא סבר וחשב שהנוסח שקיבל הוא מרבותיו עד אבו אהרן הוא הוא הנוסח המדויק שתקנו אנשי כנה"ג, ולכן האריך הרבה בסידורו כנגד אנשי צרפת שמשנים וגורעים תיבות מהסידור, ולכן האריך למנות כל תיבה וכל מילה בכל ברכה. ואם נאמר שהוא ידע שהנוסח המקורי של אנשי ארץ ישראל, ובכללם אנשי כנה"ג, שונה לחלוטין מהנוסח שקיבלו חכמי אשכנז מאבו אהרן – מה כל החרדה על מספר התיבות והמילים.
♦
תשובת הרב דוד אריה הילדסהיים
יישר כח על התגובה המחכימה.הנה על כמה דברים לא השבת כלום:
על אמירת שירת הים בכל יום שלמיטב ידיעתי אין לזה שום מקור בחז"ל, ובתשובת קהל רומא בחזור ויטרי סי' רס"ה כתבו בפירוש שנהגו כן מיום גלות ירושלים. ועל הנוסחאות הארץ ישראליות המובהקות שנאמרו באשכנז בחגים, [וביותר יש ראיה מנוסח הברכה 'הפותח לנו שערי רחמים' שנאמר באשכנז ביו"כ במקום ברכת יוצר אור, שבזה אין מקום לומר שבא ביחד עם הפיוטים, שהרי בכל המועדים יש פיוטים ולא אומרים בהם את הנוסח הזה]. ועל כתיבת דחזו ליכי מדאורייתא בכתובה, שרב האי גאון כתב להדיא שמנהג זה בא מארץ ישראל. ועל מנהג מגנצא וורמייזא לישב שבעה על תינוק פחות מבן ל', שהוא ממש נגד דינא דגמרא.
האם יש כאן הודאה במקצת?
ובטרם אבוא לדון בדבריך יש להקדים הקדמה כללית, שברור שבתקופה קדומה נהגו בכל אירופה וצפו"א כמנהג א"י, שהיא היתה המטרופולין ותל תלפיות לכל העולם, ובני אירופה וצפו"א היו קרובים אליהם גם מבחינה גיאוגרפית וגם מבחינה מדינית, וכמו שכתבתי במאמר, וממילא אם אנו רואים שבזמן הראשונים נהגו באירופה וצפו"א בהרבה דברים כמו בני א"י, ובארצות המזרח כמו בבל, ודאי ההגיון הפשוט אומר שלא מקרה הוא אלא יש קשר גדול בין הדברים.
ועתה אבוא לדון בדבריך:
ודאי יש הרבה מאוד דברים שעשו בני אירופה כבני בבל, וכנראה זהו הרוב הגדול, אך מ"מ עובדה היא שהרבה מאוד מנהגים מתיישבים עם דינא דגמרא רק בדוחק או בדיעבד, והרבה מנהגים ע"פ ה'ספרים החיצונים', שהם הברייתות והמדרשים שנערכו בארץ ישראל, ובודאי שדבר זה אומר דרשני יותר מהכל. ולכן ההנחה הפשוטה וההגיונית ביותר היא שלמרות שברוב העניינים קבלו בני אירופה את מרותה של תורת בבל, מ"מ בחלק מהדברים המשיכו לאחוז במנהגי ארץ ישראל אשר נחלו מאבותיהם.
ומה שכתבת שתמוה איך לא קיבלו הראשונים מאבותיהם שיש דברים שנוהגים כמנהג א"י, אין בזה תימה, כי הראשונים עסקו רק בתורה עצמה כי היא חיינו, ולא התעניינו ברקע ההיסטורי שמאחורי הדברים. גם יש לזכור שמהזמן שקיבלו את תורת בבל עד תחילת זמן הראשונים עברו כמה מאות שנים, והרבה דברים נשתכחו מאז, וגם בגזירות תתנ"ו נהרגו רבים מגדולי אשכנז ואבדו הרבה ספרים וכתבים, וכן בפרעות שהיו בספרד בזמן הרמב"ם, וכך אבדו מאתנו הרבה ידיעות יקרות.
וגם אינו מן הנמנע שבכוונה תחילה רצו הקדמונים להשכיח את העובדה שבעבר נהגו כמנהגי א"י, כדי שלא יקומו כמה מתחכמים ויחליטו 'לחזור למקורות' ולנהוג כדעת הירושלמי.
ובאמת שקשה לנו ממרחק הדורות העצום לעמוד בודאות על טעמם של גאוני אירופה וצפו"א הקדמונים, למה דברים אלו שינו ודברים אלו לא, אך כפי הנראה בענייני הלכה כמעט תמיד קבלו את דעת הבבלי ללא עוררין, ובענייני הלכה שלא מפורשים בבבלי וכן בעניינים שהם מנהג בעלמא בזה היתה להם בחירה בין שני אפשרויות ועשו כפי שיקול דעתם, יש דברים ששינו לגמרי, יש דברים שהשאירו לגמרי, ויש הרבה דברים שבהם עשו 'פשרה' בין שני המנהגים, וקבעו שלפעמים יעשו כך ולפעמים כך[5].
וכפשרה הזאת עשו בני אשכנז בחתימות של הרבה ברכות, שכל השנה אמרו כנוסח בבל, ובברכות הסמוכות לפיוטים אמרו כנוסח א"י.
ומה ששאלת למה לא נמשכו אחר מנהג א"י לא לומר הלל בר"ח לפחות לענין שלא לברך עליו, אינה שאלה כלל, כי כיון שנהגו בזה כמנהג בבל, ממילא יש להם לברך עליו, כי האשכנזים (ורוב הקהילות הקדומות) מברכים על כל המנהגים.
בענין המסורה נכון שהיתה הכרעה גם בין מסורות ארץ ישראליות, כי א"א לקבל את כולן יחד, עכ"פ ודאי לא מקרה הוא שבכל אירופה וצפו"א קיבלו דוקא את המסורת הארץ ישראלית ובכל המזרח הקדום דוקא את המסורת הבבלית, ודאי שהדבר מראה על קשר ישיר, וכן הדבר גם לגבי הניקוד.
ומלבד זה בענין הניקוד לא שייך הכרעה בין השיטות, שהרי אין כאן שום מחלוקת אלא רק סימנים שונים לכל תנועה, וניקוד עליון ותחתון, והוא רק ענין של מסורת. אמנם היו חילוקים גם בצורת הקריאה אם סגול או פתח, אך אם הכריעו כמותם בדבר אחד אין זה מחייב לקבל מהם את הכל.
ולגבי שמות האותיות פשוט שלא שייך 'הכרעה' והוא רק ענין של מסורת.
ובענין הפיוטים ברור שפיוטי הקליר ועוד הגיעו לאירופה ישירות מא"י ולא דרך בבל, נכון שגם לבבל הגיעו קצת פיוטים ארץ ישראליים אך ודאי לא היו נפוצים שם, כיון שלא נהגו בפועל לאמרם, וגם כולם נוסדו ע"פ הירושלמי ומדרשי א"י. ועוד, דאם היו נמשכים אחר מסורת בבל היו אמורים לקבל את שיטתם שלא לומר פיוטים, אלא ודאי שהם נמשכו בענין זה אחר דעת חכמי א"י שאמרו פיוטים. ועוד שאם לא היו הם עצמם 'ארץ ישראליים', לא היו מקבלים בסבר פנים יפות פיוטים שכ"כ הרבה דברים בהם הם נגד הבבלי.
ובענין ק-ל מלך נאמן, יש לדעת שסידורי הגניזה ה'ארץ ישראליים' לא באו מא"י אלא מביהכ"נ של קהילת השאמיים שבפוסטאט, שאמנם היתה קרובה מאוד למנהגי א"י, אך בהרבה סידורים יש גם השפעות בבליות, ויתכן בהחלט שיש כמה דברים שנהגו בא"י ולא מופיעים שם.
ומש"כ הארחות חיים והמאירי בשם הרמב"ן שמנהג זה לא נהג בא"י, אם נקבל גירסא זו אפשר שהכוונה למנהג א"י בימי הרמ"ה, שאז כבר חרבו כל קהילות א"י ע"י הצלבנים ימ"ש.
ומה שכתבת שהרמב"ן 'כתב להדיא' שענו אמן ממש וכוונת המדרש לרמז בעלמא 'וזהו האמת', הנה זה לשון הרמב"ן שם: "ולהשלים למנין אברים כפי המדרש הזה היו אומרים אל מלך נאמן במקום אמן, ממה שאמרו מאי אמן אל מלך נאמן, ואיפשר שהיו עונין אמן ממש אלא שהמדרש מונה אותיות של אמן רמז לתשלום האיברים דכיון שהוא נוטריקון לשלש תיבות עשו אותו כשלש תיבות ברמז המנין הזה", הרי שמה שאתה נקטת לאמת ודאית הרמב"ן כתב רק בתור 'אפשרות שניה', ובוודאי שהוא דוחק גדול, והפשטות אינה כן, וכן כתב בשבה"ל סי' ט"ו בשם רב דניאל גאון וספר הפרדס לרש"י וברקח ס"ס ש"כ (והוא מדברי הראב"ן) ובפי' התפילות לר' יהודה בר יקר שכוונת המדרש שהוסיפו ג' תיבות.
ובביאור המהרש"ל לטור כתב: "וז"ל הרוקח מנהג בישיבה אמן אל מלך נאמן שמע ישראל, כי היכא דתירץ רב דניאל גאון רמ"ח תיבות יש בק"ש חסר שלשה הוסיפו עליהם חבירים וראשי ישיבות ק-ל מלך נאמן, כדי שיהא עולה למנין רמ"ח אברים שבאדם", ומלשון זו משמע בבירור שלא חידוש כן ע"פ המדרש אלא היה להם מסורת שכך היה המנהג ב"ישיבה" על פי "חברים וראשי ישיבות".
אמנם למען האמת לא אכחד שלפי דעת כמה חוקרים שהמדרש תנחומא נתחבר באיטליה יש מקום לומר שבאמת מקורו של מנהג זה הוא באיטליה ולא בארץ ישראל, וה"ישיבה" שנהגו בה כן היא אחת מישיבות איטליה (וכן רב דניאל גאון, יש משערים שהוא אחיו של ר' נתן בעל הערוך), ומשם נתפשט המנהג לאשכנז וצרפת ופרובאנס, שבתקופה קדומה כולם הלכו לאורם של בני איטליה, כמו הלשון הידוע שהביא ר"ת בתשובה: "מבארי תצא תורה ודבר ה' מאוטרונטו".
ומה שכתבת שאמירת כל נדרי לא הגיעה ישירות מארץ ישראל, שא"כ למה שינוה לארמית, אמור נא לי א"כ מהיכן היא כן הגיעה, הלא בבבל לא נהגו כך מעולם במדינות רק בכפרים, כמ"ש רב פרקוי בן באבוי. וגם אם לא תאמין לדבריו מ"מ מתקופת רב יהודאי ואילך ודאי לא אמרוה בבבל, ולדעתי הקשר בין אירופה לבבל נוצר רק אחר זמנו של רב יהודאי, ובודאי אין לומר שחכמי אירופה המציאו תקנה זו מעצמם ו'במקרה' הכל יצא ממש כמנהג א"י (רק שזה בלה"ק וזה בארמית), אלא פשוט הדבר שמנהג זה בא מא"י.
ומה שכתבת שעיקר התרת נדרים בא"י היתה בר"ה, נכון הדבר שבא"י נהגו להתיר נדרים גם לפני ר"ה וגם לפני יו"כ[6], אך איני יודע איך לקבוע מה היה 'עיקר' ומה לא, ובפיוט ארץ ישראלי קדמון בשם "קדושתא דצומא רבא דר' אלעזר" כתוב: "ניתן התיר נדרים ושבועות ערב כיפור לכפר והסכמתה ה'"[7], ומלשון זו נראה יותר שעיקר ההתרת נדרים היתה בערב יו"כ.
ומה שכתבת שחכמי אשכנז לקחו את כל נדרי ממה שהזכירו הגאונים את אמירתה ביום כיפור, כמה תשובות בדבר:
א. לא רק באשכנז אמרו כל נדרי אלא בכל אירופה, כולל חלקים מספרד (ומסתבר שבתחילה אמרוה בכל ספרד ואח"כ היו שביטלוה בהשפעת גאוני בבל).
ב. הגאונים הזכירו גם את התרת נדרים בר"ה, בתשובות רב נטרונאי גאון או"ח סי' קפ"ה כתב: "ואין נוהגין לא בישיבה ולא בכל מקום להתיר נדרים, לא בראש השנה ולא ביום הכפורים, אלא שמענו שבשאר ארצות אומרים כל נדרי ואסרי, אבל אנו לא ראינו ולא שמענו מרבותינו", ובאגרת רב פרקוי בן באבוי נגד מנהגי ארץ ישראל כתב שהם "מתירין נדרים ושבועות בערב ראש השנה ובערבי כפורים"[8]. ורב האי בנו של רב נחשון גאון (הובא בכל בו סי' ס"ח ובתשובות הגאונים שערי תשובה סי' קמ"ג) כתב: "ואין אנו מפירין נדרים ולא נוהגין להפר בין בראש השנה בין ביום הכפורים ולא שמענו מרבותינו שהיו נוהגין זה כל עיקר", ובודאי לא נעלמו התשובות הללו מעיני כל בני אירופה.
ג. מוזר מאוד לומר שכל בני אירופה לקחו את המנהג מתשובות הגאונים, שהרי אותם הגאונים עצמם תקפו אותו בחריפות.
ד. מתשובות הגאונים עצמם מוכח שכבר בזמנם היה רווח מנהג זה בארצות שאליהם שלחו את תשובותיהם (כמו צפו"א וספרד), שאם לא כן לא היו נשאלים על זה כ"כ הרבה פעמים.
ומה שאומרים את התרת הנדרים בארמית ולא בלשון הקודש, אפשר לומר בזה כל מיני השערות: אפשר לומר ששינוי זה נוצר בתקופה קדומה שעדיין דיברו היהודים בארמית גם באירופה (שזו היתה השפה השגורה בפיהם בא"י, ושפה זו באה איתם לארצות אירופה, כמו שהאשכנזים הביאו איתם את שפת האידיש מאשכנז לכל מזרח אירופה, והספרדים הביאו את שפת הלאדינו להרבה ארצות), ולכן תרגמוה לארמית כדי שיבינוה המון העם.
ואפשר לומר גם להיפך, שהתרגום נעשה בזמן שכבר לא דיברו ארמית, משום שלא רצו שהנשים ועמי הארץ יסמכו על זה להקל ראש בנדרים, ולכן שינו לשפה שאינה מובנת להמון העם, ועי' תוס' נדרים כ"ג ע"ב ד"ה סתומי.
ועוד יתכן שגם בא"י גופא הנוסח הקדום היה בארמית, שזו היתה השפה המדוברת שם בזמן חז"ל, ורק בתקופה מאוחרת, שחדלו מלדבר בארמית, אז תרגמוה בא"י ללשון הקודש, אך ברוב ארצות אירופה נשתמר הנוסח הארץ ישראלי הקדום.
הראיה שהבאתי מנוסח המשניות בכל העולם שהיה כנוסח א"י, ראיה זו אינה משלי אלא קיבלתיה מהרב אהרן גבאי שליט"א (וע"פ בקשתו לא ציינתי את שמו רק כתבתי בסוף המאמר שהרבה ידיעות קיבלתי ממנו), ותחילה אתקן טעות שהיתה לי שם, שכתבתי שנוסח המשניות שבגמרא בכל העולם היה כנוסח א"י, והעיר לי הרב גבאי שאינו נכון כי ברוב כתבי היד של הבבלי גם נוסח המשניות הוא בבלי, אלא צריך לומר: שנוסח כתבי היד של המשנה בכל העולם היה כנוסח א"י, ועי' בהערה[9].
ולגבי מה שכתבת השיב לי הרב גבאי כך: "הן אמת שבבבל לא היו רגילים לכתוב המשנה בנפרד אלא היו רגילים להעתיק המשנה בתוך התלמוד בבלי, וסדר זרעים וטהרות היה כנראה מצורף לבבלי, מעין מה שיש בש"ס כתב יד מינכן ודפוס ונציה (שאלו הן ספרי הבבלי היחידים בעולם ששרדו בשלימותם). ומי שהיה מעוניין ללמוד משניות בבל לבדם היה צריך לטרוח להפרידם מן הבבלי, מה שאין כן בא"י. ומ"מ עיקר ההוכחה איננה ממה שלא קיבלו בעולם את נוסח משניות בבל, שזה באמת יש ליישב בטיעון הנ"ל, אלא עיקר ההוכחה היא שבפועל כל העולם קיבל את נוסח המשנה של א"י, עם כל החידושים והנוסחאות הייחודיות שלהם (שלענ"ד חלקם אף נוצרו בא"י בראשית תקופת הגאונים ואכמ"ל). וזה מוכיח על קשר ישיר והשפעה של א"י על כל העולם בראשית תקופת הגאונים, שמשם יצאו ספרי המסורה והמשניות והפיוטים לכל העולם", עכ"ל הרב גבאי נ"י.
בענין עמידה בק"ש, הרי דקדקתי מלשון סדר רע"ג עצמו שבאיטליה עמדו בק"ש, ולגבי אשכנז ג"כ נראה שכיון שבבבל לא נהגו כן ורע"ג תקף מנהג זה בחריפות, ודאי נראה שאלו שנהגו כן ירשו מנהג זה מאבותיהם ממנהג א"י, שאל"כ לא היו מרימים ראש נגד רע"ג, ואדרבה, הראשונים הרבים שהעתיקו את רע"ג נראה שבאו לאפוקי מאלו שנהגו כן.
לגבי ברכת לשמור חוקיו, ודאי אם זו היתה הראיה היחידה היה מקום לומר שנהגו כן בתורת רשות, אך כיון שבבבל לא שמענו שנהגו כן, ובאשכנז וצרפת ואיטליה כן, מסתמא הוא כמו שאר הדברים שעשו כמנהג א"י, ולא נכון לומר 'שאין בזה התחלת ראיה'.
ובענין אחיזת הציצית בק"ש ודאי המנהג הקדום בבבל לא היה כך, שא"כ לא היו הגאונים כותבים נגדו, ואמנם כאן אין לי ראיה מכרעת שהמנהג הגיע ישירות מא"י ולא נוסד ע"פ המדרש, אך הרי יש הרבה דברים במדרשים שלא נוהגים אותם, ולכן הסברא נותנת שמה שכן נהגו אינו מחמת המדרש אלא מחמת המסורת דור אחר דור, ובפרט מה שנהג בכמה ארצות, ומנהג זה היה בחמש ארצות אשכנז צרפת פרובאנס איטליה רומניה (הובא בלקח טוב ס"פ שלח ובעיטור הל' ציצית [הביאו הטור סי' כ"ד] ובספר היראה לרבינו יונה ובסמ"ק).
ולגבי ההפטרות ג' דפורענותא וז' דנחמתא ברור שלא מחמת דברי הפסיקתא הנהיגו כך, שהרי הגמרא הביאה את כל ההפטרות המיוחדות, ואת ההפטרות הללו לא הביאה, וגם השאילתות ורע"ג לא הזכירום, א"כ ברור שבבבל לא נהגו כן, ומהיכא תיתי שיעזבו את מנהגם הקדום שהוא גם בבלי מפני מנהג המבואר באיזה מדרש בודד, אלא ודאי שבאמת מעולם לא שינו את המנהג בגלל הפסיקתא, אלא להיפך, בגלל הפסיקתא הותירו את המנהג הקדום על כנו.
ומה גם שבפסיקתא כלל לא מפורש שצריך לקרוא את ההפטרות הללו, ורק מסדר הפסיקתות מוכח שכך היו קוראים, אך מזה לבד אין ראיה כ"כ גמורה, כי היה אפשר לפרש שנהגו לקרוא את הפרקים הללו אחרי התפילה, ואיך יתכן ששינו את המנהג רק על סמך ראיה זו.
ומה שכתבו הראשונים שבכמה דברים עושים כספרים החיצונים נגד הגמרא, זה גופא רק משום שכך היה מנהגם הקדמון עוד לפני שקיבלו עליהם את דיני הגמרא הבבלית, שאם לא כן מהיכא תיתי שיעזבו את דין הגמרא שנתקבלה בכל ישראל מפני דין המוזכר באיזה ברייתא או מדרש.
אך הראיה הגדולה ביותר היא מהפטרת ר"ח אב שחל בשבת, שהרי בגמרא מפורש לקרוא חזון ישעיהו בר"ח אב שחל בשבת, ובפסיקתא לא מפורש לא כן, שהרי היה אפשר לפרש שהיא נסדרה על פי הנהוג ברוב השנים. ותמיד נוטים הראשונים להשוות את הירושלמי והמדרשים עם הבבלי ולא לאפושי פלוגתא בינייהו. ואיך כאן החליטו כל בני אירופה וצפו"א שיש כאן מחלוקת, ועפ"ז עקרו את המנהג המפורש בגמרא מפני מנהג שלא מפורש בשום מקום, אלא פשוט וברור שכך היתה המסורת מדור לדור.
ומה שאין מפסיקין בקללות שבמשנה תורה לא מסתבר שבכל אירופה החליטו להחמיר בזה כמו הירושלמי נגד הבבלי, שהרי תמיד קיי"ל כהבבלי בין לקולא בין לחומרא, אלא ודאי דהוא מחמת המנהג הקדום, וגם יש לציין שדין זה לא מפורש כלל בירושלמי אלא רק מוכח מתוך הטעם הנזכר שם.
בענין על זקני וכסא דוד לענ"ד כל דברי נכונים וברורים, ומה ששאלת שע"י השארת וכסא דוד הסתבכו עם מעין החתימה סמוך לחתימה, אינו מובן, שהרי גם אם הוסיפוהו ע"פ התוספתא הסתבכו בזה, ומה היה אכפת להם להוסיף זאת באמצע הברכה ולא בסופה, אלא ודאי שנוסח זה אינו הוספה ע"פ התוספתא, אלא הוא נוסח קדום שהשאירוהו במקומו מחמת דברי התוספתא[10], ולכן לא חששו לזה שאינו ממש לגמרי מעין החתימה (וכדוגמת זה מצאנו בברכה האמצעית של שבת, שבנוסח רע"ג ואשכנז ועוד אומרים לפני החתימה "וישמחו בך ישראל אוהבי שמך", וביארתי במקום אחר שנוסח זה נוסד בהתאם לחתימה הקדומה "מקדש ישראל" או "מקדש ישראל והשבת"), ואני מקוה להאריך בזה עוד במאמר נפרד אי"ה.
ובענין הברכה אשר בחר בתורה הזאת, גם כאן מוזר לומר ששינו מעצמם את נוסח הברכה ע"פ המדרש, אלא ודאי מנהג קדום הוא בידם.
ענין ישיבה בבית בשמיני עצרת לא הזכרתי במאמר זה ולא כאן המקום לדון בזה.
ולגבי אהבה רבה, כפי שאמרתי הגניזה היא ראיה רק על מנהג השאמיים בפוסטאט ולא על ארץ ישראל גופא, ואפשר בהחלט שבארץ ישראל אמרו אהבה רבה, ואם לא בכולה לפחות בחלקה, וכעדות הספר שהביא הראבי"ה[11], וגם ר' אלעזר היה בא"י ואמר אהבה רבה, וכן אמר ריב"ל במדרש תהילים פ"ו "אלו שבע מצוות שבק"ש יוצר ואהבה רבה שמע והיה אם שמוע" (ובפשוטו אי"ז הוספה מאוחרת כמו שרצית לומר[12]).
וגם אם תאמר שבכל א"י אמרו אהבת עולם, מ"מ אין מזה קושיא עלי, כי גם אני מודה שרוב התפילה היא כנוסח בבל, ויש עוד נוסחאות ארץ ישראליות המפורשות בירושלמי ומדרשים ובבבלי לא מפורש נגדן כלום, ומ"מ לא נוהגים אותן ברוב ימות השנה, כמו צור ישראל וגואלו, עושה השלום, פורס סוכת שלום עלינו, שאותך ביראה נעבוד, ורק בכמה דברים בחרו הקדמונים להמשיך בנוסח א"י, וכמה דברים השאירו רק בזמנים מיוחדים, ומכאן תשובה גם על דבריך בענין ברכת שומר עמו ישראל לעד ועמידה בקדיש.
ולגבי הנוסח צור ישראל קומה בעזרת ישראל, נוסח זה מעיד על עצמו שנוסד בהתאם לחתימה הארץ ישראלית "צור ישראל", כי בכולו לא נזכר כלל המילה "גאולה" (בנוסח אשכנז הקדום לא אמרו את הפסוק גואלנו) שזה עיקר החתימה לפי הנוסח דידן.
ומה ששאלת למה בערב לא אומרים כן, כמו כן תוכל לשאול על כל השינויים הרבים שבין אמת ויציב לאמת ואמונה, וברור שלכל דבר יש טעמים נכונים נגלים ונסתרים, ובאופן כללי נראה דנוסח אמת ויציב הוא על הניסים הגדולים של יצי"מ, כמ"ש רש"י ברכות י"ב ע"א, שזה בחינת הנהגה ניסית, בחי' אהבה רבה של הבוקר, להגיד בבוקר חסדך, והנהגה זו תהיה גם לעתיד לבא, ולכן דוקא בבוקר מסיימים בתפילה על הגאולה העתידה.
לגבי נוסח עושה השלום לא הבנתי מה הראיה מהריצ"ג, עכ"פ אני מסכים שענין זה טעון עוד בירור, וכמו שכתבתי במאמר.
מה שכתבת להוכיח מלשון הרקח שחשב שאנשי כנה"ג התפללו בנוסח אשכנז, לא הבנתי מה הראיה, כי כתב רק שקיבלו את ה'סודות' ולא את ה'נוסח', וגם היו כמה דברים שודאי בזמן ביהמ"ק לא אמרו כמו שאנו אומרים, עי' רש"י ברכות י"א ע"ב ד"ה (ועבודה) איך חתמו בברכת עבודה בזמן ביהמ"ק.
לסיום אציין שכל הראיות שהבאתי בזה (וגם מה שכתבתי במאמרים שציינתי בהערות) הם רק מעט מני רבות, ובע"ה אכתוב עוד מאמרים רבים בנושא זה, והנני מקוה לייחד גם מאמר מיוחד על מנהגי א"י שהיו באירופה וצפו"א ואין להם שום מקור זולתי כתבי הגניזה, וה' ינחנו בדרך אמת למען שמו הגדול.
♦ ♦ ♦