ראש כולל נר יוסף
מח"ס מנחת רפאל
בני ברק
שמועות רבותינו: מרן הגר"ד לנדו שליט"א, ראש ישיבת סלבודקה [המשך][2]
בחוה"מ סוכות תשע"ז עליתי לסוכתו של הגר"ד לנדו שליט"א וישב שם הגר"ש ספראי שליט"א (מראשי ישיבת בית שמעיה), וסיפר על יהודי מבית ליטאי שחמיו היה חסיד חב"ד ששם לא נוהגים לישן בסוכה, והציע הרב ספראי לאותו אדם שישן בסוכה תחת מיטה שהיא עשרה טפחים לפי שיעור הגר"ח נאה, ולא לפי שיעור חזו"א, ואז יצא יד"ח ממה נפשך. אולם הגר"ד לנדו אמר שלמעשה חוששים לחומרא לשיעור של הגר"ח נאה [ולפ"ז יל"ד בגר שנתגייר וטבל במקווה בשיעור של הגר"ח נאה שאינה מחויב לקיים את השיעורים של החזו"א, או שנאמר שהוא מחויב לחשוש לחומרא].♦
א. ב.
שמעתי מאאמו"ר שליט"א שהגיע אל הגר"ד לנדו שליט"א והפריע לו בלימודו לצורך דבר מצוה, והתנצל על כך. ואמר לו הגר"ד אין צורך להתנצל, כיוון דהויא מצוה שאי אפשר לעשותה בידי אחרים, ואמר שהעולם טועה בכך שאם רואים מיהו לומד לא מפריעים לו לצורך מצוה, ואילו מישהו שעוסק במצוה, מבקשים ממנו שיעשה מצוה אחרת. והרי לימוד תורה נדחה מפני מצוה שאי אפשר לעשותה בידי אחרים, ואילו אם עוסק במצוה אחרת, הו"ל עוסק במצוה ופטור מן המצוה, וכתב הריטב"א (סוכה כה, א) שאסור לו לעזוב את המצוה שלו ולעסוק במצוה אחרת, אף אם המצוה השנייה חשובה יותר.♦
עוד שמעתי מאאמו"ר שליט"א שבלומדו חברותא יחד עם הגר"ד לנדו שליט"א, איחר ללימוד המשותף, ומיד התנצל על האיחור, ואמר לו הגר"ד שלא יתנצל, ואם יתנצל תצא מכך הלכה שאינה נכונה, וביאר דבריו, שקי"ל [ב"מ צז, ב] שהרב משועבד לתלמיד ולא להיפך, ונפק"מ לדין בעליו עמו.
♦
ג. ד.
בשמחת בר המצוה שלי (בשנת תש"ע) זכיתי והגיע הגר"ד לנדו שליט"א, ושאלתי מה יהיה הדין באדם שיש לו רק מצה מליאה בתולעים, האם נאמר דיבוא עשה דמצה וידחה ל"ת של תולעים. והנה במצת טבל אינו יוצא יד"ח מצה, כדאמרי' בפסחים (לח, ב) וילי' לה מקרא, אולם בתולעים הלאו אינו במצה בעצם, וכמובן היינו דווקא לדעת תוס' ביבמות (ד, ב) דעשה דוחה אף כמה לאוים, אולם לדעת הרשב"א (שם) אינו דוחה כמה לאוים, וכמו"כ היינו דווקא לדעת הפסקי תוס' (זבחים אות צ"ז) דהיכא דל"ש בעידנא, ליכא דין בעידנא, דאם לא כן יש לחוש שיאכל תולעת קודם שיאכל כזית מצה. ואמר הגר"ד שלא יאכל מצה זו, משום שבכל מאכלות אסורות איכא גם עשה כללי, ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. והדברים צ"ב שהרי יש אף מצות עשה כללית של "ובחרת בחיים" לדעת היראים בכל ספק דאורייתא, אטו נאמר שממילא אין עשה דוחה ספק דאורייתא, וצ"ע [ובאלול תשס"ט שאלתי את הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, ואמר שבאופן עקרוני, אין הכי נמי, והיינו כמובן באופן שאינו עובר ב"בל תשקצו"].♦
הנה ידועים דברי החזו"א (יו"ד סי' ב' סקכ"ח) שלחילונים בזה"ז יש דין תינוקות שנשבו, והגר"ד לנדו שליט"א אמר בשם החזו"א שדברי החזו"א אמורים אף במי שלמד בתלמוד תורה, אלא שלא נהיה בן י"ג בעודו שומר תורה ומצוות, שיש לו דין תינוק שנשבה.
♦
ה. ו.
שמעתי מהגר"ד לנדו שליט"א לדון על אדם ששמע ברכת המזון בשבת מאדם אחר, ולאחר זמן מסתפק אם אותו אדם אמר רצה והחליצנו, האם מחויב לחזור ולברך, ואמר הגר"ד שמעיקר הדין יש חזקה שאמר נכון, אך כשאדם מברך לעצמו, בזה גופא שמסתפק, מהווה ריעותא, אולם אם הוא שמע מאדם אחר, והשומע הוא זה שמסתפק האם המברך אמר רצה והחליצנו, ליכא חשש שהמברך לא אמר רצה והחליצנו.♦
שמעתי מאאמו"ר שליט"א בשם הגר"ד לנדו שליט"א לדון בכהן שהתחיל לברך את הברכה על ברכת הכהנים, וחשב שהוא כהן יחיד בבית הכנסת, וממילא חיובו מדרבנן[3], ואחר כך הוא שומע את קולו של כהן נוסף[4], וממילא הוי חיוב דאורייתא, וא"כ הכוונה בברכה הייתה למצווה דרבנן, ולא למצווה דאורייתא, וצ"ע.
♦
ז. ח.
בחוה"מ פסח תשע"ו שאלתי את הגר"ד לנדו שליט"א מדוע לא נוהגים שהגבאי מעלה לתורה את הכהנים הסמוכים ביותר לספר התורה, משום אין מעבירין על המצוות, ואמנם אין הכהן חפצא דמצווה, מכל מקום היא המצווה קרובה אליו. והיינו אי נימא דאיכא אין מעבירין על המצוות אף באותה מצווה [עי' בתוס' במגילה ו, ב ובמנחות סד, ב שנחלקו בזה]. ואמר הגר"ד שליט"א, שיסוד הדין להעלות כהן ראשון הוא משום כבוד הכהן, ואם כן כבר שאומר הגבאי יעמוד פלוני כהן, כבר כיבד את הכהונה, והעלייה לתורה היא רק מימוש של אותו כבוד.ויל"ד בקושיא זו באופן נוסף, דהנה יש לחקור האם דין "וקדשתו" הוא על שבט הכהונה, או על כל כהן וכהן בפני עצמו, ואי נימא שהוא על שבט הכהונה [וכך שמעתי מהגר"מ פינקל שליט"א להוכיח מהא שמכבדים אף כהן בעל מום, למרות שלא שייך בו "כי את לחם אלוקיך הוא מקריב"], אם כן אף כשהגבאי מכבד כהן רחוק מתכבד כל שבט הכהונה, ולא פסח הגבאי בכך על המצוה שלידו, וכל הכהנים הם מצוה אחת. ובנותן טעם להביא דברי הגרי"ז בחי' על זבחים (נד, א) שביאר בדברי התוס' שכתבו מדוע אין חשש של אין מעבירין על המצוות, בכך שהכהן מדלג על הקרן הראשונה, והולך לקרן אחרת להזות עליה את הדם, משום שכל המזבח מתכבד בזריקת הדם, ועל כן לא דנים לכל קרן וקרן בפני עצמה.
♦ ♦ ♦