ישיבת תורת החיים
נטלה פטמתו של האתרוג
מבואר במשנה שאתרוג שניטלה פטמתו פסול אך אם ניטל עוקצו כשר
איתא במשנה (סוכה לד ע"ב) שאם ניטלה פטמתו של האתרוג - פסול, אך אם ניטלעוקצו - כשר.וראשית דבר, יש להקדים ולבאר כיצד נוצר האתרוג בעץ. מענפי עץ האתרוג יוצאים גבעולים שעל גביהם מתפתחים פרחים, אותם גבעולים מכונים עוקצים. מבנה כל פרח בנוי באופן הבא: בחיבור עם העוקץ יש שני עלים, המכונים בימינו עלי גביע, ובתוכם יש חלק עיגולי, המכונה שחלה. לשחלה מחובר עלה צר וזקוף שבראשו יש כעין כיפה, עלה זה מכונה בימינו "עמוד העלי", וזאת משום שהוא מזכיר במראהו את העלי, שבזמן אבותינו היו כותשים באמצעותו את החיטים שבמכתש. הכיפה שבראש עמוד העלי מכונה צלקת או שושנה, ויש שמכנים את כל עמוד העלי עם הצלקת שעליו בשם שושנה. את עמוד העלי חופים עלים פנימיים יותר ועלים חיצוניים. העלים החיצוניים מכונים "עלי כותרת", והם העלים היפים שבפרחים, ובתוכם יש עלים פנימיים יותר המכונים אבקנים. באבקנים יש חומר שכאשר הוא נופל על הצלקת שבראש עמוד העלי, וזורם דרך עמוד העלי עד השחלה, נוצרת הפרייה, וכך מתחיל להתפתח האתרוג. ככל שהשחלה מתפתחת לאתרוג, עלי הגביע שבסוף העוקץ מתקשים ויוצרים חיפוי על קצה העץ המחובר לאתרוג, ומתחת לחיבור זה יש כעין גומה קטנה שמחופה ע"י עלי הגביע. כמו כן, במהלך התפתחות האתרוג נושרים עלי הכותרת והאבקנים. במקביל חל שינוי גם בעמוד העלי, ושינוי זה משתנה בין זני האתרוגים השונים, שכן יש אתרוגים בהם גם עמוד העלי נושר כחלק מהתפתחות האתרוג, אך יש אתרוגים בהם עמוד העלי מתקשה כעץ עם השושנה שעליו. שינוי זה עצמו מתחלק בין סוגי האתרוגים, יש שהוא נהיה כעץ יבש ועיגולי הדבוק לחוטמו של האתרוג ונפרך בקלות[2], ויש שהוא עצמו עשוי כפרי האתרוג ונמשך כענף לח, ורק צלקתו נוקשה.
♦
בגמ' מובא שאתרוג שניטלה בוכנתו פסול ורש"י פירש שזהו ביאור לנטלה פטמתו שבמשנה
ובגמרא (שם לה ע"ב) איתא בזה"ל: "ניטלה פיטמתו תני רבי יצחק בן אלעזר ניטלה בוכנתו". ופירש רש"י על המשנה (ד"ה ניטלה וניטל): "נטלה פטמתו - ראש אתרוג, מפי רבינו יעקב, ודוגמתו: הפטמה של רמון (עוקצין פ"ב מ"ג)[3]. ניטל עוקצו - זנבו, כמו בעוקצי תאנים (סנהדרין מ, א)". ומבואר בדברי רש"י שהחלק הנמצא בראשו של האתרוג הוא הנקרא פיטם, והגבעול מהענף האחורי המחובר עם העץ והאתרוג, הוא הנקרא עוקץ.♦
רש"י הביא את מחלוקת מהר"י בן יקר ורי"צ הלוי בפירוש הפיטם והעוקץ והכריע כמהר"י בן יקר
אולם בפירושו על דברי ר' יצחק בגמ', כתב רש"י שיש מחלוקת בדבר, וז"ל (ד"ה תני' ר' יצחק): "במתניתיה הוה תני להאי נטלה פטמתו - בוכנתו, לפי שהוא חד ועשוי כמין בוכנא, זה לשון מורי הזקן רבינו יעקב, אבל רבינו יצחק הלוי היה מפרש: פטמתו ועוקצו שניהם בזנב, עוקצו - שניטל העץ מה שחוץ לגומא שבאתרוג - כשר, פטמתו שנתלש העוקץ מתוך האתרוג וחסרו - לפיכך פסול, והיינו דתני ר' יצחק בר אלעזר נטלה בוכנתו - מה שנכנס בתוך האתרוג כבוכנא הנכנס ומכה באסיתא, ולשון רבינו יעקב נראה לי, שלא מצינו בכל מקום פטמא עוקץ". ומבואר בדברי רש"י שלדעת מהר"י בן יקר החלק הקדמי שבאתרוג נקרא פיטם, ונקרא "בוכנא", משום שהוא נראה בצורתו כעלי שאיתו כותשים חיטים בתוך המכתש הנקרא אסיתא בהיותו צר, ודומה לעלי[4]. ואילו לדעת רי"צ הלוי, הפיטם הינו סוף העוקץ במקום חיבורו עם האתרוג, ונראה שהוא סובר כך משום שהצורה של העוקץ יותר דומה לכיוון שבו משתמשים בעלי שבמכתש, שראשו עם כיפה, וכותשים איתו כלפי מטה. וכן מאחר שיש גומא תחתיו, והגומא נראית כאותו המכתש שדכים בתוכו עם העלי. מה שאין כן בחלק הקדמי של האתרוג, שהחלק של השושנה הינו כלפי מעלה, ואמנם הוא דומה עקרונית בצורתו לעלי, אבל הוא הפוך בכיוונו, ואין מתחתיו גם מכתש, דהגומא נמצאת רק בצד של העוקץ. ומשום כך הדימוי לבוכנא מתאים יותר אם נדמה אותו לזנב האתרוג מאשר אם נפרשו כראשו של האתרוג. ובתוס' (שם ד"ה נטלה) כתבו שהערוך פירש בשם רבינו גרשום מאור הגולה כפירוש רי"צ הלוי. ומ"מ סיים רש"י שדעתו נוטה כדעת מהר"י בן יקר משום שלא מצינו בכל מקום פטמא עוקץ. והוא מעדיף דימוי פחות מדוייק לבוכנא, מאשר פירוש שונה למיקום של הפיטמא.♦
הרמב"ן נקט כרי"צ הלוי והביא ראייה לדבריו אך לכאורה הראשונים החולקים עליו ידחו ראייה זו
גם הרמב"ן (בהשגותיו על הלכות לולב לראב"ד) פסק כשיטת רי"צ הלוי שהפטמא היא העץ, והביא ראייה לדבר מכך שלא מצאנו במשנה ובגמ' אמירות על הכשר הלולב או האתרוג, אלא רק על מה שפוסל בהם, ומתוך זה מדוייק בגמ' שדווקא בדבר מסויים פסול אבל בדבר אחר כשר. וגם במשנה רואים שכל ההכשרים מגיעים כדיוק למיעוטא למה שנפסל, ולכן כשכתוב שניטל עוקצו כשר, זה בהכרח בא כדיוק למה שנאמר שניטלה פטמתו פסול, ומשום כך, על כרחינו שאף אם ניטל כל עמוד העלי שבאתרוג האתרוג כשר, כי זה בא לאפוקי מנטילת הפטמא, שהיא צד העץ המחובר לאתרוג[5]. אך לכאורה הראשונים החולקים על הבנה זו, ישיבו על ראיית הרמב"ן, שהמיעוט הוא לחלקים באתרוג שאינם מגופו ממש, ולא חייבים לומר שהפיטם והעוקץ במקום אחד ממש.♦
הריטב"א והר"ן הסכימו להסבר הרמב"ן אך לדינא חששו גם לשיטת מהר"י בן יקר
והריטב"א (לה ע"ב) הסכים לדברי הרמב"ן, אך כתב לדינא על פי רבו הרא"ה שאף על פי כן כיון שלא נתברר הדבר בתלמוד יפה יש לנו לחוש גם לחולקים על הרמב"ן, ולמעשה אם ניטלה השושנה לבדה בלא עמוד העלי, או חלק מהעוקץ או שניהם, ושתי הבוכנות קיימות כשר, אבל אם ניטל אחד מהם לגמרי פסול. וכן נקט למעשה גם הר"ן (על הרי"ף יז ע"ב עי"ש).♦
האור זרוע והרא"ש נחלקו בשיטת רי"צ הלוי האם יפסול אתרוג שניטל עמוד העלי שלו
והנה, כשנחזור ונעיין בדברי רש"י נראה שהוא לא ביאר מה דעת רי"צ הלוי בניטל עמוד העלי של האתרוג, האם בזה לשיטתו מילתא דפשיטא שהוא נחשב לחלק מהאתרוג שבוודאי שנטילתו או נטילת חלקו פוסלת את האתרוג מדין חסר, ובא להשמיענו שאף אם ניטלו עלי הגביע הנכנסים בתוך האתרוג כבוכנא באסיתא נפסל האתרוג, או שמא הוא מחשיב את החלק הקדמי כעץ, ואם בנטילתו לא נחסר חלק מגוף האתרוג עצמו הוא יכשיר, וכמו שהבין בפשטות הרמב"ן, ולפי אפשרות זו נמצא שהוא מיקל - שרק בנטילת כל העוקץ נפסל האתרוג. וגם לא מפורש מהי דעת מהר"י בן יקר בנטילת כל העוקץ, מאחר שברור גם לשיטתו שיש בזה מעט חיסור מקליפת האתרוג. ובאור זרוע (ח"ב סי' שט) כתב שוודאי רי"צ הלוי מחמיר בנטילת עמוד העלי, וז"ל: "מיהו בניטלה ראש האתרוג עם הפרח גם רבי' יצחק הלוי מודה דפסול דהא חסר הוא אלא שהוא מחמיר ופוסל גם כשניטל כל העץ שבגומא אף על פי שלא נחסר מגוף האתרוג כלום". אבל הרא"ש (פ"ג סט"ז) נוקט שרי"צ הלוי מתיר בזה לגמרי, שכתב וז"ל: "ועתה לפי' קמא אין פסול בעוקץ כלל אפילו נתלש העוקץ ונשאר מקומו כמו גומא לפי שלא נחסר מגוף האתרוג כלום מידי דהוה אנקלף דלא מיקרי חסר דאין הקליפה מכלל האתרוג ולפרושא בתרא אין פסול בפטמתו שבראש האתרוג לפי שאינו מכלל האתרוג"ה.♦
בתוס' הקשו מסימני בוגרת על ראיית רש"י לשיטת מהר"י בן יקר
ובתוס' (לה ע"ב נטלה) הביאו את מה שרש"י נקט בפירוש הפיטם כמהר"י בן יקר, משום שלא מצינו בכל מקום פטמא עוקץ. ואחר כן כתבו שר"ת הביא ראייה למקום בו מצאנו פטמה ועוקץ במקום אחד, וז"ל: "ור"ת מפרש שמצינו עוקץ ופיטמא במקום אחד בסוף פ' יוצא דופן (נדה דף מז.) גבי סימני בוגרת דתנן בן עזאי אומר משתשחיר פטמתו רבי יוסי אומר כדי שיהא נותן ידו על העוקץ והוא שוקע ושוהה לחזור דעוקץ הוא חודו של דד שהתינוק מכניס לתוך פיו ופיטמא הוא הבשר שתחת העוקץ שמשחיר סביב".[6]♦
ישוב ראיית רש"י גם בנדון של סימני בוגרת
אולם, נראה דיש ליישב לשיטת רש"י את המקור מסימני בוגרת. שכשרש"י כתב "לא מצינו בכל מקום פטמא עוקץ", יש אפשרות להבין כתוס', שמעולם לא מצאנו שהעוקץ והפטמא נמצאים במקום אחד ובאותו צד, ולפי אפשרות זו אכן קשה על רש"י מסימני בוגרת. אך יש אפשרות לפרש בדבריו שלא מצאנו מעולם שהפטמה תהיה בחלק האחורי, כעוקץ, ולפ"ז אין בעיה בכך שהעוקץ יכול להיות גם בחלק הקדמי, וכסימני בוגרת, אבל לא מצאנו שהפיטם יהיה בחלק האחורי, וגם בסימני בוגרת הבשר שתחת העוקץ נמצא בחלק הקדמי. ולכאורה כך גם יותר מרווח להבין ברש"י, משום שלכאורה קשה לומר שמעצם זה שלא מצאנו לשון של עוקץ ופטמה באותו מקום כבר הסיק רש"י שלא יתכן שהם יהיו באותו צד, דיתכן שבשום מקום לא נזקקנו להתייחס למציאות כזו. אבל לפי האפשרות השנייה שבכל מקום שמצאנו את שורש המילה פטם, תמיד היה דבר בחלק הקדמי, מובן יותר מדוע הוא מתקשה להניח כאן שהפטמה תהיה בצד האחורי כעוקץ. ושו"ר שכעין זה הקשה המאירי (סוכה לד ע"ב) על הבנת רי"צ הלוי, וכתב בזה"ל: "כמה קשה לפרש שיהא העוקץ קרוי בלשון פיטמת ומעולם לא מצינו לשון פטמת אלא בראש הפרי", ויש להניח שלזה התכוון רש"י בדחייתו להבנת רי"צ הלוי.ועוד יש ליישב, על פי מה שאמר לי ידידי ורעי, הבחור החביב והיקר חננאל כהן צמח הי"ו. שמלשון רש"י בפירוש רי"צ הלוי - "פטמתו שנתלש העוקץ מתוך האתרוג וחסרו", משמע שרי"צ הלוי הבין ממש כפי מה שהובא לעיל מפירוש הרמב"ן, שהפטמא עצמה נקראת גם עוקץ, והיא נקודת החיבור בין הענף לאתרוג לעצמו, בלא קשר לעלי הגביע. ועדיין דומה הדבר לבוכנא על אף שבראשו אין צורה מורחבת מעוגלת, אבל מצד עצם זה שיש צורה של מקל הנכנס בתוך גומא, דומה הדבר לבוכנא באסיתא. ולפ"ז מובן שרש"י אומר שלא יתכן לפרש שאותו המקום ממש ייקרא גם עוקץ וגם פטמא, וזה שונה מסימני בוגרת, בהן הפיטומת והעוקץ קרובים זה לזה אך הפיטומת עצמה אינה חלק מהעוקץ.
♦
שיטת תוס' בפירוש הפיטם והעוקץ וראייתם מסימני בוגרת
ובהמשך התוס' (שם) הציעו לאור קושיית ר"ת על רש"י שמצאנו שסימני הבוגרת נמצאים באותו צד ובצד הקדמי, וניתן לפרש לפ"ז את היחס בין העוקץ לפיטם בפירוש שלישי, והוא שגם העוקץ וגם הפיטם נמצאים בחלק הקדמי של האתרוג. וז"ל: "וקצת היה נראה מדמזכיר כאן גבי אתרוג פטמתו ועוקצו וחוטמו וכן נמי התם גבי דדי אשה[7] משמע ששלשה במקום אחד לצד ראשו של אתרוג דעוקץ פעמים שיוצא מחודו שבראשו כמין עוקץ בולט וקשה כעץ ולכך קרי ליה עוקץ ונטלה פטמתו דהיינו בוכנתו היינו שנתלש אותו עוקץ ממקום חיבורו ונשאר כמין גומא בראש האתרוג". ומבואר בדבריהם שבאתרוגים בהם אכן עמוד העלי נשאר, יש את החלק המחובר לאתרוג, שאם הוא ניטל נוצרת כעין גומא קטנה, ויש את החלק של השושנתא, שהוא הנקרא עוקץ, ואם הוא ניטל האתרוג כשר. ולפי הבנה זו אכן אם ניטל חלק הענף האחורי שבאתרוג, האתרוג כשר[8].♦
קושיות הרמב"ן על שיטת התוס'
אבל הרמב"ן (בהשגותיו על הלכות לולב לראב"ד) דחה את פירוש התוס' שהעוקץ נמצא בחלקו הקדמי של האתרוג, וז"ל: "ואין לספק עלינו הפירוש הזה ולומר שנפרש הפטמת בחוטמו של אתרוג שהיא שושנתו, ויהא העוקץ שם בסוף הפיטמה כענין בדדי האשה שאמרנו, לפי שאין באתרוגין בראשן דבר מתעגל שיקרא פיטמת ועוקץ יוצא ממנה, אבל יש במקצתן כעין עוקץ יוצא מחוטמן ובסוף העוקץ מתעגל כעין פיטמה קטנה".דחייתו הראשונה של הרמב"ן על פירוש התוס' היא מכך שאין להשוות בין סימני בוגרת, בהם מתוך הפיטומת יוצא עוקץ, לבין אתרוג, שבו אם נרצה לפרש את שניהם בצד הקדמי נצטרך לומר שמתוך העוקץ יוצא פיטומת. והקשה עוד הרמב"ן בזה"ל: " ועוד שאינו נקרא עוקץ אלא היוצא בסוף, וראשו של דד בצד גופה של אשה לפיכך נקרא היוצא עוקץ, אבל היוצא מחוטמו של אתרוג אין פיטמת ועוקץ יוצא ממנה כדי שאם ינטל העוקץ תשאר הפיטמת ששנינו, ונקרא כן לפי שהוא עוקץ לפיטמת, שראש הפיטמת הוא מחובר באתרוג, ועוקצה הוא היוצא, וכן עוקץ הדד, אבל עכשו ששנינו נטל עוקצו של אתרוג דבר ברור הוא שאין היוצא בראשו נקרא עוקץ לאתרוג אלא היוצא בסופו הוא עוקץ לו, וכן שנינו (סנהדרין מ' א') בכל הפירות מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים...". דחייתו השנייה של הרמב"ן היא שהעוקץ נמצא לעולם בזנב הדבר ולא בראשו, והפיטומת תמיד נמצאת בחלק הקדמי, ולכן גם בסימני בוגרת ראשו של דד הוא דווקא במקום חיבורו עם גוף האשה, ועוקץ הוא בסופו, ונקרא עוקץ ביחס לפיטומת, שהוא סוף הפיטומת, שהפיטומת קרובה יותר לצד הראש. מה שאין כן באתרוג, שהעוקץ מתייחס אליו ולא לפיטומת, ובהכרח שהוא מתייחס לסופו של אתרוג ולא לסופה של הפטומת. הן אמת שמלשון התוס' "וקצת היה נראה", משמע שאף הם לא נקטו זאת בבירור, אלא רק הציעו זאת כאפשרות.
♦
הוכחת התוס' מהירושלמי שהפיטם נמצא בראש האתרוג וביאור השמטתם לחלק מדברי הירושלמי
וכתבו עוד התוס' להוכיח מהירושלמי (פ"ג ה"ו) שמקום הפיטם הוא בראש האתרוג, וז"ל: "ובירושלמי אמר נטלה פטמתו תמן אמרי שושנתו משמע שהוא לצד ראשו כעין פרח שושן". והנה, בלשון הירושלמי מובאת עוד דעה שלא הובאה בדברי התוס', דהכי איתא התם: "ניטלה פיטמתו תמן אמרין שושנתו רבי יצחק בר חקולא אמר פיקא". וצריך להבין מדוע השמיטו התוס' את דעת ר' יצחק בר חקולא. ויתכן לומר שתוס' הבינו שבירושלמי רצו לפרש מהי פטמתו, ושתי השיטות לא פליגי אהדדי, אלא רק השתמשו בלשונות שונים, ולכן הבינו בפשטות ששושנתו ופיקא הם היינו הך, ובחרו בפירוש של השושנתא כי הוא נראה יותר ברור. ועוד יש לומר שיתכן שחשבו שר' יצחק חלק על חלק אחר בתוך הפיטם עצמו, אבל כו"ע מודו שהוא בראשו של אתרוג. וזו הראייה העיקרית שרצו התוס' להביא בדבריהם, ולכן לא נצרכו להביא גם את פירושו של ר' יצחק.♦
הרמב"ן פירש באופן אחר את הירושלמי
אבל עיין ברמב"ן (שם) שהבין שלמ"ד שושנתו, הכוונה אכן לעמוד העלי. ור' יצחק שאמר פיקא, כוונתו לעץ המחובר לאתרוג, וזו שיטת ר' יצחק בבבלי שנקט שהיא "בוכנתו". והסביר הרמב"ן שכל דבר שמתעגל ובולט ויוצא כבוכנא קרוי פיקא. ומה שאמר ר' יצחק "בוכנתו" בא לאפוקי מחלק העץ היוצא מגומת האתרוג שנטילתו עדיין אינה פוסלת, ורק החלק המחובר באתרוג עצמו פוסל. ולא קשה כיצד שניהם במקום אחד, שכך מצאנו בסימני בוגרת.♦
המאירי חילק בין סוגי פיטמים שונים וביאר לפי זה את הירושלמי
ובמאירי (לד ע"ב) פירש באופן אחר את הירושלמי. וכתב שיש שלושה סוגי אתרוגים. סוג אחד של אתרוג הוא אתרוג שאין בראשו כלום, כי כבר בתהליך גידולו נשר עמוד העלי. סוג שני של אתרוגים, הם אתרוגים בהם אין סיום של גבעול ובראשו שושנה, אלא בסיום של כעין עץ יבש ועגול הצמוד לראש האתרוג, ועליו נאמר בירושלמי "שושנתו". וסוג שלישי הוא אתרוג שבו יוצא גבעול ממין וחומר האתרוג, שבסופו יש שושנה יפה, והוא אכן דומה לעלי, והיא שיטת ר' יצחק בבבלי. ולדעת ר' יצחק בירושלמי, אין בנטילת הסוג השני פיסול של ניטלה פטמתו, משום שאם אכן הוא יינטל מהאתרוג יהיה הדבר ניכר, ועוד שבדרך כלל נטילת אותו גבעול אינה מחסרת מהאתרוג עצמו. ולכן מפרש ר' יצחק שפטמתו, הוא האתרוג מהסוג שלישי, ולדעת המאירי ר' יצחק בא לפרש את המשנה ולא להוסיף עליה. ולכן למסקנה נקט המאירי כרש"י, שהפטמא היא החלק הקדמי והעוקץ הוא החלק האחורי, אך לשיטתו גם הפיסול בנטלה פטמתו הוא דווקא באתרוגים מהסוג השלישי כי באתרוגים מהסוג השני אין בעיה, לא מצד הדר ולא מצד חסר, ומאחר ודרכם שניטלים בקלות אין בעיה בנטילתם.♦
שיטת ר"ח ורב האי גאון בפירוש פיטם ועוקץ
וסיימו התוס' (שם) שהערוך פירש בשם ר"ח, שניטלה פטמתו מתייחס לדד של החוטם, ומה שאמר ר' יצחק בנטלה בוכנתו הוא הוספה על דין המשנה ומתייחס לחלק העץ המחובר באתרוג, הנראה כבוכנא באסיתא, שאם הוא ניטל האתרוג פסול. וצריך להבין מדוע נזקק ר"ח לפרש באופן זה. והנה, בפירושו על המשנה (ד"ה ניטלה פטמתו) כתב ר"ח בזה"ל: "חוטמו של אתרוג ושושנתו דגרסינן בירושלמי פיקא". ומפרושו נראה ברור שהוא מבין שלא נחלקו בירושלמי על פירוש פטמתו, דשושנתו ופיקא הם היינו הך. ומדבריו נראה שהפטמה כוללת את חוטמו של האתרוג עם עמוד העלי, שהיא שושנתו, דאם לא כן, לא ברור מהי שושנתו של האתרוג אליבא דר"ח. ועוד, שאם נאמר שכל דיבורו נסוב רק על חידודו של החוטם, קשה, דהלא מאחר שכל חוטמו של האתרוג נאסר, נמצא שבכלל מאתיים מנה, וברור שחידודו של אתרוג כלול ג"כ בכלל הפיסול של ניטלה פטמתו, ועל כרחינו לכאורה שהרבותא מתייחסת לעמוד העלי עצמו[9].וז"ל ר"ח בפירוש דברי ר' יצחק בגמ': "ניטלה פיטמתה - נראין הדברים שהוא דד של חוטם כפיטמא של דד כדתניא פיטמא של רמון. אבל הא דתני ר' יצחק ניטלה בוכנתו והוא קצה העץ הנתון באתרוג כעין בוכנא... ובאתרוג העץ שהוא תלוי בו באילן הוא כמין בוכנא ובעיקר האתרוג חקוק כמו אסיתא והעץ נתון בה. וקי"ל שאם נעקרה בוכנא מן האיסתא חישינן שמא ניטל מגופו של אתרוג עמה וחסר האתרוג ופסול, אבל אם הבוכנא באתרוג קיימת בתוך האסיתא ונחתך העץ למעלה הימנה כשר שהרי העיקר קיים, וזהו ניטל עוקצו כשר".
ויש לדייק לכאורה בדבריו שני דברים. חדא, שפטמתו מתייחסת לעמוד העלי, והראייה היא, שהוא משווה זאת לפטמא של רימון, שהיא בוודאי מתייחסת לעמוד העלי. ונראה שזו גם ההשוואה לפטמא של דד, וכלל בה גם את עוקצו של דד, כי אם כוונתו רק לחלק הסובב את עוקצו של דד, לא ברור איזה חלק דומה לו יש באתרוג. ועוד, שמוכרחים לכאורה לדייק בדבריו כדיוק התוס' שר' יצחק בא להוסיף על דברי המשנה ולא לפרשה, ולכן הוא מבין שבוכנתו מתייחסת לחלק של העץ המחובר לאתרוג, ומסביר זאת כרי"צ הלוי. וזה בניגוד להבנת רש"י, שהבין שזה פירוש למשנה, ונמצא שהוא מבין כרש"י במשנה, אך מבין שהדברים באו להביא דין נוסף בעוקץ.
ונמצא עוד שר"ח סובר כרבינו יצחק הלוי, אך לא מטעמו. כי מפירוש רש"י נראה שגם רבינו יצחק הבין שבוכנתו הוא פירוש לפטמתו. וצריך לומר לכאורה שר"ח נצרך לפרש שר' יצחק הוסיף על דברי המשנה ולא פירשה מפני שלא רצה לאפושי מחלוקת בין הבבלי לירושלמי, או מפני שעצם הדימוי לבוכנא ואסיתא נראה לו הרבה יותר ברור בצד העץ של האתרוג מאשר בצד עמוד העלי[10]. וכפירוש ר"ח פירש גם רב האי גאון (הו"ד ברי"ץ גיאת הל' לולב) והעירני הרב רועי זק שליט"א, שייתכן מאד שרב האי גאון היווה את המקור לפירוש ר"ח.
♦
הרי"ף והרמב"ם פסקו עקרונית כר"ח אך נראה שחלקו כשניטלה רק שושנת הדד
גם בדברי הרי"ף (יז ע"ב) נראה שנקט כר"ח, שכתב, וז"ל: "ניטלה פטמתו תאני רבי יצחק בן אלעזר ניטלה בוכנתו, פירוש פיטמתו - דד של אתרוג והוא חוטמו כדתנן פיטמא של רמון והיא שושנתו". וצריך להבין את דבריו הקדושים, דפתח בחוטם וסיים בשושנה, והלא לכאורה החוטם אינו השושנה, והוא אינו מתייחס לעמוד העלי, וגם הראייה שמביא הרי"ף מפטמא של רימון, מדברת בהכרח על עמוד העלי שהוא אכן דומה לשושנה, והרי"ף עצמו קורא לזה בהדיא שושנה. ונראה לכאורה להסביר, שהרי"ף אכן מבין שפטמתו מתייחסת לנטילת עמוד העלי, אלא שיש קושי להבין מה הקשר בין הלשון של פטמא ובין עמוד העלי, וזה מה שרצה לומר, שהחוטם עצמו אכן דומה לדד, ואז ברור שהשושנה שבראש חוטמו של האתרוג דומה לחידוד היוצא בסוף הדד. ובהמשך דבריו פירש הרי"ף את דברי ר' יצחק בגמ' כשיטת ר"ח שבוכנתו מתייחסת לחלק העץ שבאתרוג עיי"ש.אבל בב"י (סי' תרמ"ח) הבין שהרי"ף נקט כהרמב"ם שניטלה פטמתו אינה מתייחסת לנטילת השושנה, אלא לנטילת הדד עצמו, אלא דנראה שאף הוא מבין שאין הכוונה לנטילת ראש האתרוג עצמו אלא לחילוק בין שושנת עמוד העלי, לעמוד העלי עצמי, דהנה כתב הרמב"ם (פ"ח ה"ז): "ניטל דדו והוא הראש הקטן ששושנתו בו פסול, ניטל העץ שהוא תלוי בו באילן מעיקר האתרוג ונשאר מקומו גומה פסול". ומהרמב"ם נראה שהוא מבין שר' יצחק בא להוסיף על המשנה חומרא בדין ניטל עוקצו, שאם ניטל כל עוקצו פסול. ונראה שהוא מבין שדין המשנה לגבי פטמתו אכן מתייחס לראש הקטן של האתרוג, וללא קשר לשושנה, והשושנה רק באה לתאר את המיקום של הדד, ולא שעצם נטילתה פוסלת את האתרוג.
אלא דיש להבין מהו לכאורה אותו "הראש הקטן ששושנתו בו", דיש לכאורה שתי אפשרויות. אפשרות אחת היא להבין שמדובר בחלק האתרוג עצמו שמחודד בסיום ראשו, ללא קשר לעמוד העלי בכללותו, ואפשרות שנייה היא להבין שמדובר על חילוק בעמוד העלי עצמו, שהוא העלה הצר והזקוף שבראשו יש כעין שושנה. ולפי הבנה זו הרמב"ם מבין שהדד הוא חלק העלה הצר והזקוף שבעמוד העלי, והשושנה היא הצלקת שבראשו, ונטילת השושנה אינה בכלל הדד, ומשום כך אין היא פוסלת את האתרוג, אלא אם כן ניטל החלק הצר והזקוף של עמוד העלי. ולכאורה מוכרחים להבין ברמב"ם כאפשרות השנייה, כי אם נפרש שהרמב"ם הבין שהדד הוא חלק מהאתרוג עצמו, יש בכך לכאורה קושי רב, שהלא אותו הראש הקטן שבאתרוג הוא חלק מהאתרוג עצמו, וברור לכאורה שהוא ייפסל מדין חסר, וזה דין שלכאורה שייך לכל חלקי האתרוג, ומה הרבותא בו[11]. וכ"כ בהדיא המגיד משנה (שם) שדברי הרמב"ם מוסבים על חילוק בעמוד העלי עצמו, וז"ל: "דברי רבינו בפסול זה הם כדברי ההלכות וקצת מן הגאונים שפירשו (דף ל"ד:) נטלה פטמתו פסול בדדו של אתרוג והוא חוטמו ובו היא השושנה. ומלשון רבינו נראה שאינו פוסל בנטילת השושנה בלבד אלא בנטילת הדד והוא העץ שהשושנה בו וכן עיקר וכן ראוי להורות...". ובדברי המגיד משנה מבואר שכך הוא גם הבין ברי"ף, וכך גם נראה שהב"י הבין ברי"ף.
והעולה לפי זה שיש חילוק בין שיטת ר"ח לשיטת רי"ף והרמב"ם, דלשיטת ר"ח שבניטל עמוד העלי אפ' אם ניטל רק חלקו, האתרוג פסול, אבל בניטל עוקצו כשר אלא אם כן יצא כולו מהאתרוג, שזהו ניטלה בוכנתו להבנתו. ואילו לשיטת הרמב"ם והרי"ף אם ניטלה שושנת עמוד העלי, האתרוג עדיין בכשרותו שכן אינו חלק מהפיטם[12]. וכדבריהם פסק גם הרא"ש (פ"ג סי' טז עי"ש), וכלל את שיטת ר"ח עם הרי"ף והרמב"ם, ולא ראה לחלק מה הדין כאשר ניטלה השושנה בלבד לשיטת רי"ף והרמב"ם. ובב"י כתב שלשיטת ר"ח (ונראה שכוונתו גם לשיטת רמב"ם ורי"ף), יש לפסול בנטילת חלק מהדד, שהרי כשהרא"ש הביא את שיטתם הוא חילק בין ניטל חלק מהעוקץ ולא חילק בניטל חלק מהדד, ומשמע שבניטל חלק מהדד הם פוסלים.
♦
ראשונים נוספים שפירשו את עמוד העלי כפיטם נקטו מכל מקום שהפסול בו הוא רק כשניטל כולו
הן אמת שמצאנו לעוד כמה מרבותינו הראשונים שדווקא הקילו בנטילת חלק מעמוד העלי ולא כולו, דכן הוא בפירוש ר' יהונתן מלוניל (על המשניות בסוכה) ובאהל מועד (שער סוכה ולוב דרך ה נתיב ו), וברבינו ירוחם (נתיב ח' ח"ג).♦
סיכום שיטות הראשונים בהגדרת הפיטם והעוקץ
בהגדרת הפיטם והעוקץ מצאנו שלוש שיטות בראשונים. שיטה אחת היא שיטת מהר"י בן יקר, רש"י, רב האי גאון, ר"ח, רי"ף, רמב"ם, המאירי, רא"ש ועוד, שהפיטם הוא עמוד העלי שבראש האתרוג, והעוקץ הוא העץ שבזנב האתרוג. שיטה שנייה היא שיטת רבינו גרשום מאור הגולה, רי"צ הלוי, הרמב"ן, הרא"ה, הריטב"א, הר"ן ועוד, שהפיטם עצמו הוא הבוכנה של העוקץ שהיא מקום חיבור העץ עם האתרוג, והעוקץ והפיטם שניהם בזנב האתרוג. ושיטה שלישית היא לדעת אחת מההבנות בתוס', שהעוקץ והפיטם שניהם בעמוד העלי, והחלק המחובר לאתרוג הוא הנקרא פיטם, והחלק של השושנתא הוא הנקרא עוקץ.♦
מחלוקת הראשונים בנטילת כל העוקץ
אלא דאעפ"כ נחלקו הראשונים לדינא, בשאלת נטילת הפיטם והעוקץ. דעל אף שלכו"ע נטילת חלק מהעוקץ ללא עקירתו אינה פוסלת את האתרוג, מ"מ בעקירת כל העוקץ, נחלקו הראשונים - מלבד אותם ראשונים הסוברים שזו נטילת הפיטם ופסול, יש ראשונים שנוקטים שעל אף שזו לא נקראת נטילת הפיטם, אכתי יש לפסול, משום שלהבנתם זהו הדין של ר' יצחק בגמ' שפסל בדין "ניטלה בוכנתו". וכן דעת רב האי גאון, ר"ח, רי"ף, רמב"ם, והרא"ש. אך לעומתם יש שהכשירו אף בעקירת כל העוקץ, וכן נקטו מהר"י בן יקר, רש"י והמאירי.♦
מחלוקת הראשונים בנטילת כל עמוד העלי
וכן לאידך גיסא נחלקו הראשונים לדינא בשאלת נטילת כל עמוד העלי, דלראשונים הסוברים שהוא הפיטם, פשיטא שיש לפסול, אך גם הסוברים שאינו הפיטם נחלקו האם נטילתו פוסלת את האתרוג. ולדעת האו"ז בהבנת רי"צ הלוי, והריטב"א והר"ן יש לפסול בנטילת כל עמוד העלי, אבל לדעת הרא"ש בהבנת רי"צ הלוי ולדעת הרמב"ן אף בנטילת עמוד העלי עומד האתרוג בכשרותו. והמאירי כתב לחלק בין שני סוגי פיטמים, שיש פיטמים כעין עץ יבש ועגול הצמוד לראש האתרוגים שנטילתם היא בדרך הטבעית והם נפרכים בקלות, ולכן אין לפסול את האתרוג בנטילתם, ויש פיטמים שהם גבעולים זקופים ממין וחומר האתרוג, שבסופם יש שושנה יפה, ונטילתם אכן פוסלת את האתרוג.♦
מחלוקת הראשונים כשניטל חלק מעמוד העלי
ואף הסוברים שנטילת כל עמוד העלי פוסלת את האתרוג, נחלקו מה הדין כאשר ניטלה רק השושנה או אפ' חלק מהדד עצמו. דבפשטות נראה שמהר"י בן יקר ורש"י החמירו אף בנטילת השושנה לבדה, וכן נראה שדעת רב האי גאון ור"ח, ובדעת הרי"ף יש צדדים שונים ואכמ"ל. ולדעת הרמב"ם, ר' יהונתן מלוניל, הרא"ה, הריטב"א, הר"ן, האהל מועד ורבינו ירוחם יש להכשיר אתרוג שניטלה רק השושנה שעל הפיטם, ולחלק מאלו הראשונים נראה שאפשר להכשיר אפ' כשניטל חלק מהדד כל שלא ניטל כולו.♦
הכרעת השו"ע בפירוש הפיטם והעוקץ ובנטילת חלק מהם או עקירתם לגמרי
ובשו"ע (או"ח סי' תרמח סע' ז-ח) העתיק את לשון הרמב"ם להלכה. ועל פי הבנתו בדעת הרמב"ם שהובאה לעיל בב"י, נראה לכאורה שהוא סובר שעמוד העלי הוא הנקרא פיטם, ונטילת השושנה שבראשו אינה בכלל הפיטם ואינה פוסלת את האתרוג, ורק נטילת חלק מעמוד העלי פוסלת, וכן הבין בדעתו המג"א (שם סק"ט). וכן לגבי נטילת העוקץ, שאם ניטל כולו פסול, ואם ניטל חלק ממנו כשר.♦
הבנת הט"ז בשו"ע והקושי לכאורה בהבנה זו
והנה, הט"ז (שם ס"ק י"א) כתב להבין בדעת השו"ע, שהשושנתא היא חלק מהדד עצמו, וכיוון שכך, כשם שהשו"ע התיר בנטילת השושנתא כך יש לומר שהוא יתיר בנטילת חלק מהדד עצמו, כל עוד שלא ניטל כולו. אך לכאורה מדברי הב"י יש להוכיח בדעתו להיפך. דהלא הב"י גופיה בביאור דעת הרי"ף והרמב"ם חילק בין השושנתא לבין הדד עצמו, וכתב גם בהדיא: "ולי נראה שלפירוש רבינו חננאל אפילו לא נעקרה כל הבוכנא פסול ותדע מדמפליג הרא"ש בעוקץ בין נשאר ממנו באתרוג בין לא נשאר ובפיטמא לא מפליג משמע דכל שניטלה קצת הפיטמא אף על פי שנשאר הגומא מלאה פסולה". ועל כרחינו לכאורה שאין כוונתו רק לפירוש ר"ח אלא גם לפירוש רי"ף והרמב"ם, וכוונתו לסיעת ר"ח, שהלא ראייתו מדברי הרא"ש מתייחסת גם לר"ח וגם לרי"ף ולרמב"ם, ומעצם דברי הרא"ש הוא כבר הסיק לכל הסיעה הזו. ומשום כך, נראה לכאורה, שהשו"ע עצמו מחמיר בנטילת אפ' חלק מהדד, וכל שהיקל הוא בשושנתא דווקא, משום שאינה בכלל הדד עצמו, וכמו שכתב בהבנתו בדעת הרי"ף והרמב"ם[13]. ושו"ר שכן כתב בהדיא הרב מטה יהודה עייש (שם דין ז), בדעת השו"ע, ודלא כהט"ז, אלא שכתב שיתכן שהשו"ע יקל כל עוד שלא ניטל רוב עמוד העלי, יעוי"ש.♦
לכאורה הרמ"א הסכים עם דעת השו"ע
והרמ"א (שם) הסכים עם דעת השו"ע, אך הביא גם את דעת המחמירים בנטילת השושנה, וכתב שלענין דינא אין לפסול אא"כ ניטל הדד, דהיינו העץ שראש הפיטמא עליו; והראש נקרא: שושנתא, אך טוב להחמיר במקום שאפשר, כשניטלה השושנה. ועוד הוסיף הרמ"א שאתרוג שלא היה לו פיטם מעולם כשר. וכוונתו היא שעמוד העלי נושר בדרך גידולו בשלבים מוקדמים שבהתפתחות הפרח, שאז אין בעיה לא מצד חסר, שכן זהו דרך גידולו, וגם אין בעיה של הדר, שזהו מראהו הרגיל של האתרוג.♦
הבנת הב"ח והמג"א בדעת הרמ"א והקושי לכאורה בהבנה זו
אלא דהב"ח (שם ד"ה ודקדקו) והמג"א (שם) דייקו מלשון הרמ"א "שניטל הדד" שהוא חולק לקולא על השו"ע, ואינו פוסל מעיקר הדין אפ' אם ניטל חלק מהדד, אלא רק אם ניטל כולו. אולם לכאורה אין הכרח לדייק כך ברמ"א, מכמה סיבות. ראשית, אף השו"ע כתב "ניטל דדו", והלא המג"א עצמו מודה שבב"י הוא דייק שאין הכוונה בנטילת כל דדו אלא אפ' בחלקו, ורק התיר בנטילת השושנתא, שאינה חלק מהדד עצמו לשיטתו. שנית, הלא הרמ"א עצמו מחלק בין השושנתא לדד, ומשמע דדווקא בנטילת השושנתא התיר, ולא בחלק מהדד עצמו. שלישית, אם נפרש כך, לכאורה כבר לא ברור מה ההבדל בין ניטלה פטמתו לניטל עוקצו, אם בשניהם אינם פסולים עד אשר יינטל כל הדד או כל העוקץ, והלא המשנה עצמה חילקה שבניטלה פטמתו פסול ובניטל עוקצו כשר. ובשלמא אם נאמר שאף בנטילת חלק מהדד נפסל ובחלק מהעוקץ אינו נפסל, שפיר, אבל אם בשניהם למעשה יש אותו דין מדוע המשנה נוקטת שבנטלה פטמתו פסול ובניטל עוקצו כשר[14]. רביעית, לכאורה היה לו לרמ"א לפרש דבריו אם חלק בזה על השו"ע. וכן ראיתי שהקשה במטה יהודה הנ"ל על פירוש המג"א, וצ"ע.♦
מחלוקת המג"א והמאמר מרדכי בשיעור הפסול שבנטילת הפיטם
ובאמת שהמג"א עצמו (שם) כתב גדר אחר, וז"ל: "ונ"ל דעכ"פ בעי' שינטל עד האתרוג כיון דהטעם משום חסר כמ"ש סי' תרמ"ט ס"ה בהג"ה א"כ בניטל כל שהוא לא מיקרי חסר דאין זה חסרון הניכר ולכן כתבו כל הפוסקים ל' ניטל...". ומבואר בדבריו שהגדר הוא עד שינטל גם חלק מהאתרוג, שבזה יש בעיה של חסר, אבל עד לאתרוג עצמו כשר, וכן נקט גם האליה רבה (שם). אבל במאמר מרדכי (שם סק"ו) חכך להחמיר כנגד המג"א, וכתב להקל רק כשרוב הפיטם עומד, וכן שהיכן שאפשר טוב לצאת ידי הספק ולקחת אתרוג עם פיטם שלם, וז"ל: ומיהו אף בזה ליבי מגמגם וחוכך אני להחמיר, חדא די"ל דדנין הדד כאילו הוא מגוף האתרוג וכל שנחסר קצת ממנו פסול ודוק היטב, ועוד קשיא לי שהרי הרב מ"א גופיה לקמן סי' תרמ"ט ס"ק י"ז נטה להחמיר ולומר דטעם פיסול הדד הוא משום הידור והלכך י"ל דכל שנחסר עיקר הדד ורובו שניכר לכל פסול ומ"מ אם יש ספק וכיוצא באם נחסר קצת ממנו שהרוב וכמעט כולו עומד לפנינו יש להקל... ומיהו מי שאפשר לו למצוא אתרוג שלם ומהודר לצאת בו ידי כל ספק וספק ספיקא יצא ידי כולם ועליו תבא ברכת טוב".♦
המשנ"ב חילק בין נטילת השושנה בלבד לנטילת חלק מהדד
ובמשנ"ב (ס"ק ל"א) כתב לחלק בין ניטלה השושנה לניטל חלק מהעמוד העלי עצמו, וז"ל: "במקום שאפשר - היינו שאפשר ליקח יותר מובחר מזה, אבל אם הוא המובחר אין להחמיר בשביל השושנתא. ומ"מ נראה דדוקא אם חסר רק השושנתא אבל אם חסר גם מקצת מן העץ אף שיש עוד קצת עץ למעלה מן האתרוג טוב להדר ליקח אחר אם אפשר לו כי יש מחמירין גם בזה".♦
בכף החיים חילק בין סוגי הפיטמים והעמיד את קולת האחרונים לפי חילוק זה
איברא דכתב הרב כף החיים סופר (שם ס"ק מ"ח) לסייג את קולת האחרונים לסוגי הפיטמים העציים בלבד, וז"ל: "וכל זה במקומות שהדד הוא כמין עץ אבל בארץ הצבי שהדד הוא מן האתרוג בעצמו בנחסר כל שהוא פסול לכו"ע משום דהוה ליה חסר". ומבואר בדבריו, שכל דברי האחרונים נסובים על אתרוגים בהם הפיטם הוא עצי, וכשם שכתב המאירי על האתרוגים מהסוג השני, אבל באתרוגים בהם יש פיטמים שהם גבעולים זקופים ממין וחומר האתרוג, שבסופם ישנה שושנה יפה אפ' בנטילת כל שהו יש לפסול משום חסר. ואולם, העירני הרב משה בוטון שליט"א שיש פוסקים גם בדורנו שכתבו להקל באתרוגים שלנו שלא כדעת הכף החיים, ועיין בזה בשו"ת הראשון לציון (ח"א או"ח סי' נה).♦
בימינו שהאתרוגים מצויים לרוב נראה לכאורה שנכון להחמיר לצאת ידי כולם
ונהגו חלק מקהילות ישראל לקחת אתרוגים בהם ניטל הפיטם כבר בעודו בעץ, וכגון באתרוגים התימנים, ויש שנהגו לקחת דווקא עם פיטם. ומ"מ נראה לכאורה דבימינו, שבחסדי שמיים יש אתרוגים המצויים לרוב, לאותם הנוהגים לקחת דווקא אתרוג עם פיטם, יש מקום לומר דנכון ליזהר לצאת ידי חובת כולם, ולקחת דווקא אתרוג עם פיטם גמור ולהחמיר אפ' בנטילת השושנה בלבד, ובפרט שהפסול בניטלה השושנה בלבד או אפ' חלק מהדד הוא פסול שלא כ"כ שכיח, ומהיות טוב אל תיקרי רע.♦ ♦ ♦