מח"ס חלקו של ידיד
בעניין הנ"ל
לכבוד דודי, הרה"ג רבי אוריאל הכהן שליט"אבדבר השאלה באחד שנטל לולב ואתרוג ביום הראשון בטעות את של חבירו במקום את שלו, אם ביום השני שחזור ונוטל את שלו צריך לברך שהחיינו או לא.
♦
א. אם לכם הוי פסול בחפצא
הנה בעיקר הפסול דאתרוג הגזול דל"ח "לכם", חקרתי באורך במ"א אם הוא פסול בחפצא כמו פסול חסר וכד' או דהוי רק דין שיהיה לכם. והוכחתי מדברי המ"ב, דמחד כתב להדי' בשער הציון (סי' תרס"ח) להכשיר אתרוג שאינו לכם לקטן, ומתקיים בזה מצוות חינוך, ומאידך בביאור הלכה (סי' תרנ"ז) כתב שכל הד' מינים של קטן צריכים להיות בכשרות כמו גדול, וע"כ שלכם אינו פסול בחפצא, ולכן שייך לקיים בזה מצוות חינוך, ולפי"ז נראה לכאו' דכיון שאינו אתרוג פסול, א"כ א"צ לברך שהחיינו עוד פעם, דסו"ס בירך על חפצא דמצוה.ונראה ראי' ממ"ש רבינו מנוח בס' המנוחה (פ"ד מסוכה ולולב הי"ט), דאף לדעת הרמב"ם דנשים אינם מברכות על מ"ע שהזמן גרמא (דאינן יכולות לומר וצוונו), מ"מ שהחיינו כן יכולות לברך, דעכ"פ עבדי מצווה כאינו מצווה ועושה, ע"ש. והנה, אם אינן יכולות לומר וצוונו, איך שייך לומר שיש כאן מצוה (כאינו מצוה ועושה) שעליה יוכלו הנשים לברך שהחיינו. ובמ"א הארכתי לבאר דבמ"ע שהז"ג אמנם אין כאן גברא המצווה, אבל יש כאן חפצא דמצוה, וזהו הביאור בדעת רבינו מנוח הנ"ל, דכל שיש כאן חפצא דמצוה, אפילו שהעושה אינו מצווה, וגם אינו מקיים מצוה, מ"מ יכול לברך שהחיינו.
♦
ב. אם צריך לברך שהחיינו על אתרוג פסול
ומצאתי דברים מפורשים בזה בשו"ת שער אפרים (סי' ל"ה) שנסתפק בכל הפסולים גבי אתרוג דנוטלים ולא מברכים, אם עכ"פ צריך לברך שהחיינו מדין גמר הפרי, דהיינו משום שמעיקר הדין מברכים על הראיה אלא שנהגו לברך על האכילה. ולכן כשאין כשר יכול לברך שהחיינו על פסול, ויש להוכיח מתשו' מהרש"ל (סי' ח') במעשה בק"ק אוסטריא שלא היה להם הדס וצווה לברך ביום השני שהחיינו על ד' מינים, ומוכח שאין לברך על אתרוג פסול שהחיינו, והטעם שלא יבאו לחשוב שהוא כשר וכו', וסיים וצ"ע לדינא.והשדי חמד (מער' ברכות סי' ב' אות ב') הביא מהכתב סופר דפשיט"ל שמברכים על ראיית אתרוג, ותמה עליו דבשער אפרים פסק שלא מברכים על ראיית אתרוג, ואמנם כן דעת כמה אחרונים (שו"ת הלכות קטנות ח"א סי' רל"ג, חסד לאלפים סי' רכ"ה, יפה ללב ביושר לבב סי' רכ"ה, שו"ת הרי בשמים מהדו"ח סי' י"ב) דכיון שאתרוג דר כל השנה באילן, אין לברך על ראייתו שהחיינו, מ"מ אין הכרע בזה, דיעוי' בספר פרי אדמה (ח"א דכ"ו ע"א) שכ' שמנהג ירושלים כן לברך שהחיינו על אתרוג ודלא כההלכות קטנות הנ"ל, כיעוי"ש. ועי' מה שציין בזה בשו"ת יבי"א (ח"ד א"ח סי' נ' בסופו).
♦
ג. ברכת שהחיינו על שמחת המצוה
ודבר מחודש מאוד כתב בספר ילקוט הגרשוני (או"ח סי' תרמ"ו ס"ק ח') שאם אין לו הדסים המשולשים כדת ואע"פ שאינו מברך אשר קידשנו במצוותיו וצוונו על נטילת לולב, מ"מ מברך שהחיינו על ד' מינים, דלא גרע שמחת מצוות חצי שיעור מברכה על פרי חדש.ועפ"ז יש לדון דהיכא שיש חפצא דמצוה, ולא חצי שיעור של מצוה, א"כ בודאי אפשר לברך שהחיינו, ואם חזינן שבפסול לכם קטן יכול לברך גם על נטילת לולב, דל"ח אתרוג פסול, א"כ אי בגדול אם בירך שהחיינו עכ"פ יצא, ואינו יכול לחזור ולברך שהחיינו.
♦
ד. ברכת שהחיינו בלא ברכה על במצוה עצמה
אמנם, בעיקר הדבר אם יכול לברך שהחיינו על מצוה בלא שמברך את הברכה של המצוה, נחלקו בזה המהרש"ל והמהרש"א בסוכה (מ"ו ע"א), דהמהרש"ל כתב שלא תיקנו ברכת שהחיינו אלא עם ברכה אחרת, והמהרש"א שם תמה מרואה את חבירו אחר שלושים יום שמברך רק שהחיינו. והעירו האחרונים דהמהרש"ל אמר כן רק לגבי ברכת המצוות, שלא שייך שהחיינו שלא עם עוד ברכה. ועכ"פ חזינן שנד"ד תלי' במח' המהרש"ל והמהרש"א אם בברכת המצוות שייך שהחיינו בלי שמברך על עיקר המצווה.אמנם, בתשובות הריב"ש (סי' תק"ה) מפורש, דאפשר לברך ברכת שהחיינו על מצוות, זה באופן שמצד המצוה הדין לא לברך, משום דכיון שבא מזמן לזמן לא גרע מפרי חדש שמברך עליו שהחיינו, ומיירי שם על המח' אם לברך שהחיינו בליל שני של ר"ה, וכתב דמ"מ אפשר לברך וליכא בזה חשש ברכה לבטלה משום ספק ברכות להקל, כיון דלא גרע ממה שמברכים על פרי חדש שבא מזמן לזמן שהחיינו, וראייתו מערובין (מ' ע"ב) דעל רשות שפיר מברכינן. אך באמת נחלקו בזה להלכה הב"י, והב"ח (סי' תל"ב) אם בברכת שהחיינו אמרינן ספק ברכות להקל, דהא יכול לברך משום שבא מזמן לזמן דלא גרע ממה שמברך על פרי חדש, עיי"ש.
והאחרונים (אליה רבה ס' כ"ב סק"א, פרי חדש סו"ס ס"ז) הוכיחו דבספק ברכת שהחיינו אין ברכה לבטלה, מברכות (ס' ע"א): "אמר לך ר"י ה"ה דלר"י קנה וחזר וקנה נמי צריך לברך שהחיינו, והא דקא מפליגי ביש לו וקנה, להודיעך כוחו דר"מ דאפילו קנה ויש לו א"צ לברך, וכ"ש קנה וחזר וקנה שא"צ לברך, וליפליגו בקנה וחזר וקנה, דא"צ לברך להודיעך כוחו דר"י, כח דהתירא עדיף", והיינו שעדיף כח דהתירא שלא לברך, ופלא לכאו' שהרי לא לברך זה חומרא של ספק ברכות, ולא קולא, ומה שייך כאן כח דהתירא, והרי כח האומר כן לברך עדיף דהא יש חשש ספק ברכה לבטלה, ואפ"ה מורה לברך, וע"כ דבברכת שהחיינו אין חשש ברכה לבטלה, אך הפרי חדש (שם) נקט שאיסור ברכה שא"צ הוא רק דרבנן, ולכן ס"ל דגם בברכת שהחיינו יש חשש ברכה לבטלה ע"ש.
ובשו"ת חתם סופר (או"ח סי' נ"ה) הביא את דברי הב"ח הנ"ל דס"ל שבברכת שהחיינו לא אמרינן דיש חשש ברכה לבטלה, דמ"מ כיון שבא מזמן לזמן יכולים לברך שהחיינו, וכתב דמפורש להיפך בתשו' הרשב"א (סי' רמ"ה) דלא כהב"ח. ובשו"ת יבי"א (שם אות ד') הביא דמפורש בשו"ת מהרי"ק (שורש מ"ט) לגבי הספק אם האב צריך לברך שהחיינו על פדיון הבן שמת בנו, דמ"מ ספק ברכה לבטלה הוא, ואין לברך. וביבי"א שם כתב שהסכמת האחרונים (פרי מגדים רכ"ה ט', חסד לאלפים שם סק"ח, כנסת הגדולה שם הגבי' אות א', פר חדש, ועוד) שאין לברך שהחיינו בדבר שאינו מצווה, אך דעת הב"ח והכתב סופר (או"ח ס"ג), ועי' שו"ת תורת חסד (או"ח סי' ז' אות ג') שכן לברך. ועכ"פ הוי ספק אם בכלל יש ספק ברכות להקל (שלא לברך) ברכת שהחיינו משום לא תשא.
איברא לפענ"ד יש לומר בנד"ד דודאי אינו חוזר ומברך שהחיינו, משום דעכ"פ היה לו הנאה ושמחה שלמה במצוה, שהרי לא ידע שהיא של אחר, ושפיר בירך שהחיינו כדין. וחיליה דידי ממש"כ החתם סופר (שם): "והנלענ"ד דמה שאמרו חז"ל ברכת שהחיינו רשות, איננו רשות לברך ברכה לבטלה אלא שכלמי שנהנה מדבר צריך לברך עליו, אך שצריך לזה שיעור וגבול ויש דברים שאפילו יאמר אני נהנה מזה בטלה דעתו אצל כל אדם ויש דברים כגון קרא חדתא שתלוי בדעת האדם אם נהנה וכו', מ"מ מי שיודע בעצמו שנהנה אינו רשות אלא חובה וכו' ולפי"ז אם יש ספק אם לברך והוא ידוע בעצמו שנהנה ל"ש לומר בטלה דעתו וכו' דהא קמן דעות שצריך לברך, ואם נהנה צירך לברך בתורת ודאי ולא ספק" וכו' עכ"ל. ולפי"ז נר' דגם בנד"ד כיון שחשב שהאתרוג שלו, והיתה שמחתו מושלמת ודאי למעשה מצד שמחתו בירך כדין, ואינו צריך לחזור ולברך.
והנלענ"ד כתבתי
ידידיה אלמשעלי
♦
תשובה להערה - אם על חפצא דמצוה ללא עשית המצוה אפשר לברך שהחיינו
בעהי"ת.לכבוד ידידי, הרב אברהם שמחה אדלשטיין שליט"א
מבני החבורה כולל מורשה ודעת
אחדשה"ט, הנני בזאת ע"ד הערתו עמ"ש לעיל (ונדפס בחלקו של ידיד עניני סוכה סי' צג) שאם יש חפצא דמצוה גם באתרוג של אחרים שפיר יצא ידי"ח שהחיינו ואינו צריך לחזור ולברך [היכא שנטל בטעות אתרוג של חבירו ביום הראשון]. וכת"ר תמה עלי הא מנא לי שעל חפצא דמצוה ללא עשית המצוה אפשר לברך.
אך העיר לדון לפמ"ש המ"ב סי' תרלט דאם בירך שהחינו על הסוכה כשהיתה סגורה שפיר יצא ידי"ח כיון דעיקר הברכה היא על עשית הסוכה. אך יל"ד דאם אינו בסוכה שלו ודאי אינו יכול לברך וא"כ ה"ה באתרוג שאינו שלו.
אך כמדומה שלא עיין היטב בדבריי, שהבאתי ראיה ברורה לזה, ממ"ש רבינו מנוח בס' המנוחה (פ"ד מסוכה ולולב הי"ט) דאף לדעת הרמב"ם דנשים אינם מברכות על מ"ע שהזמן גרמא (דאינן יכולות לומר וצוונו), מ"מ שהחיינו הן כן יכולות לברך, דעכ"פ עבדי מצווה כאינו מצווה ועושה, ע"ש. והנה, אם אינן יכולות לומר וצוונו, איך שייך לומר שיש כאן מצוה (כאינו מצוה ועושה) שעליה יוכלו הנשים לברך שהחיינו. ובמ"א הארכתי לבאר דבמ"ע שהז"ג אמנם אין כאן גברא המצווה, אבל יש כאן חפצא דמצוה, וזהו הביאור בדעת רבינו מנוח הנ"ל, דכל שיש כאן חפצא דמצוה, אפילו שהעושה אינו מצווה, וגם אינו מקיים מצוה, מ"מ יכול לברך שהחיינו.
[עוד הבאתי מס' ילקוט הגרשוני (או"ח סי' תרמ"ו ס"ק ח') שאם אין לו הדסים המשולשים כדת ואע"פ שאינו מברך אשר קידשנו במצוותיו וצוונו על נטילת לולב, מ"מ מברך שהחיינו על ד' מינים, דלא גרע שמחת מצוות חצי שיעור מברכה על פרי חדש. ועפ"ז יש לדון דהיכא שיש חפצא דמצוה, ולא חצי שיעור של מצוה, א"כ בודאי אפשר לברך שהחיינו, ואם חזינן שבפסול לכם קטן יכול לברך גם על נטילת לולב, דל"ח אתרוג פסול, א"כ אי בגדול אם בירך שהחיינו עכ"פ יצא, ואינו יכול לחזור ולברך שהחיינו].
וא"ת דשאני נשים, דעכ"פ עבדי מצוה, ז"א, דהא דעת הרמב"ם דאין הן יכולות לומר וצוונו על מ"ע שהזמן גרמא, וע"כ שאין ברכה על מצוה קיומית, וא"כ איך יכולות לברך שהחיינו, וע"כ דלאו משום קיום המצוה מברכות אלא משום השמחה בחפצא דמצוה.
וכן ראיתי בקהלות יעקב (סוכה סי' ב') שהוכיח מההגהות אשר"י דלשיטת הרמב"ם דנשים לא מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא אין גם מצוה קיומית, וא"כ ודאי שאין הברכה אלא על החפצא דמצוה.
ולכאורה בעיקר הדין אם יש לברך על מצוה קיומית אתאן בזה למ"ש המ"ב (סי' תר"מ ס"ק ל"ג) שחתן האוכל בסוכה, אע"פ שיש להחמיר לאכול (וכדאי' בסוכה כ"ה ע"ב א"ר זירא אנא אכלי בסוכה וחדאי בחופה וכו'), מ"מ לא יברך (שהרי פטור מדין עוסק במצוה שפטור מן המצוה). ומבואר מדבריו שאף שיש להחמיר מ"מ אין חפצא דמצוה, דא"כ היה צריך לברך לכל הפחות מדין נשים שמברכות על מ"ע שהזמן גרמא, דה"נ סו"ס יש חפצא דמצוה אף שפטור ממנה, ולמה לא יברך. ושו"ר בשש"כ (ח"ב סי' ס"ח הערה קט"ו) שהקשה כן על המ"ב, למה חתן לא יכול לברך לכל הפחות כדין נשים שמברכות על מ"ע שהזמן גרמא. ורבינו ירוחם, אחר שכתב שיש להחמיר לישב בסוכה (בחתן), כתב די"א שצריך לברך אע"פ שהוא פטור ע"ש. וכנראה טעמו הוא משום דהוי כמ"ע שהזמן גרמא.
עיין מהר"ח אור זרוע (סי' קפ"ח) שנשאל על הבחורים שהולכים ללמוד תורה אצל רבן שפטורים מן המצוות מדין עוסק במצוה אם יכולים לברך, וכתב שיכולים לברך כמו נשים במ"ע שהזמן גרמא. וכ"כ המאירי (ערובין צ"ו) דגם לשיטות שנשים לא מברכות על מ"ע שהזמן גרמא, בעוסק במצוה, ששייך במצוה זו רק פטור מטעם אחר, ודאי יכול לברך, ע"ש.
וע"כ דס"ל לכל הנך קמאי דאמנם עוסק במצוה פטור מן המצוה אבל עדיין יש חפצא דמצוה במצוה השניה, אך בדעת המ"ב נראה שאין כלל חפצא דמצוה, דעכשיו הוא עוסק במצוה ואינו רשאי לעשות מצוה אחרת.
אמנם צ"ע, דהמ"ב סתר משנתו בדין זה דבסי' תפ"ה (ס"ק ל"ט בשער הציון) כ' המ"ב שאם אכל מצה יצא יד"ח אע"פ שהיה עוסק במצוה, ומבואר מדבריו שאכן יש חפצא דמצוה רק שפטור. ושוב נסתפק שם בשער הציון אם יכול לברך על המצוה, וצ"ע בתרתי, חדא שפסק בהלכות סוכה סתם לא לברך, ב' דאם א"א לברך ע"כ אין חפצא דמצוה כלל, א"כ למה יצא יד"ח.
ועוד יש לעיין בדעת המ"ב ממ"ש בסי' ע' (ס"ק י"ח) שאם היה עסוק בצרכי רבים אם פסק וקרא יצא יד"ח, וע"ש בפרי מגדים שאף אם שמעו אחרים ממנו יצא יד"ח, ולכאורה היה צריך המ"ב להוסיף שאסור לו לברך ברכות ק"ש, ומסתימת המ"ב משמע דקאי על ברכות ק"ש וסתר משנתו בתלת, וצע"ג [ועוד יש לדון ממ"ש בדברי חמודות (פ"ב דברכות טו') דעוסק במצוה שפטור מן המצוה ועסק במצוה האחרת נקרא הדיוט כדין כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט, וצ"ע]. והארכתי בכ"ז בחלקו של ידיד עניני סוכה (סי' קח).
והנה, נחלקו הב"ח והמג"א במש"כ השו"ע (או"ח סי' רצו ס"ח): "נשים חייבות בהבדלה כשם שחייבות בקידוש, ויש מי שחולק. הגה ע"כ לא יבדילו לעצמן רק ישמעו הבדלה מן האנשים". וז"ל המגן אברהם ס"ק יא: "לא יבדילו לעצמן - הב"ח כ' אפי' למ"ד שפטורות מ"מ יכולין להבדיל לעצמן כמו בשופר ולולב והמנהג שאפי' יש שם אנשים שיכולין לשמוע מפיהם מבדילין לעצמן עכ"ל, ואפשר דדעת רמ"א במצוה שיש בה עשיה רשאין לעשות ולברך אבל בדבר שאין בה אלא הברכה כגון כאן אין רשאות, ואפשר דמהאי טעמא לא נהגו לקדש הלבנה ועמ"ש סימן תכ"ו, אבל ברא"ש פ"ק דקידושין משמע דכל ברכה שאין בה וצונו רשאים הנשים לומר ע"ש גבי הגדה ועסי' תקפ"ט ס"ו דאם כבר הבדילו האחרים אסור להבדיל לנשים ופשוט דרשאים לברך לעצמן על הבשמים ועל הכוס דברכת הנהנין הם והעיקר כדברי ב"ח".
הא קמן דלדעת הב"ח גם במ"ע שהז"ג שאין בה אלא ברכה רשאיות הן לברך, וה"ה בברכת שהחיינו לדידן, דליכא מצוה לנשים וכדעת הרמב"ם, דמ"מ עדיין יכולות הן לברך, אבל לפי"ד המג"א ודאי אינן רשאיות לברך, כיון דליכא מעשה מצוה.
אמנם שוב ראיתי בשו"ת יחוה דעת (ח"א סי' סט) שנשאל לדעת מרן השלחן ערוך, דנשים אינן מברכות על מצו"ע שהזמ"ג, האם רשאיות לברך על מצוות אלו ברכת שהחיינו בלבד, לביטוי השמחה על שזכו לקיים המצוה הבאה משנה לשנה, או שאין להן לברך. והשיב: דלכאורה י"ל דעיקר הטעם שלא מברכות משום שאינן יכולות לומר אשר קדשנו במצוותיו "וצונו", דהרי הן פטורות מן המצוה ההיא, מה שאין כן לענין ברכת שהחיינו שהיא ברכת שבח והודאה על שזכו לקיים המצוה הבאה משנה לשנה, ושהרי מקבלות עליה שכר מדין אינו מצווה ועושה, וכמו שכתבו התוספות (בראש השנה ל"ג ע"א ובקידושין ל"א ע"א), וא"כ רשאות לברך שהחיינו. וכיוצא בזה חילק הרא"ש בקידושין (פרק א' סי' מ"ט). וכ"כ בשו"ת בית דוד (חאו"ח סי' שנ"ט, דצ"ג ע"ג) בדעת הרמב"ם, שזה שאמרו (בשבת כ"ג ע"א) ספק של דבריהם א"צ ברכה, הוא דוקא בברכת המצוה, דשמא אינו חייב להפריש, ונמצא כאומר דבר שקר בנוסח הברכה, אבל בספק אם קרא קריאת שמע, חוזר וקורא ומברך ברכות קריאת שמע, מפני שכל נוסח הברכות ההן הוא לשון הודאה למקום, ואינו מוציא דבר שקר מפיו, ואין בזה איסור לא תשא, שלצורך ההודאה מזכיר את ה' ע"כ. וכ"כ בשו"ת הלכות קטנות (סי' רס"ד). ותנא דמסייע ליה, הוא הריב"ש בתשובה (סימן תק"ה), שכתב, שאע"פ שיש מחלוקת אם לברך שהחיינו בקידוש של ליל שני של ראש השנה, יכולים לברך, ואין בזה איסור משום ברכה שאינה צריכה. וכמ"ש בעירובין (מ' ע"ב) שברכת שהחיינו רשות ע"ש. וכ"כ הבית חדש (סי' כ"ט).
וביאר החתם סופר (חאו"ח סי' נ"ה), שהטעם מפני שברכת שהחיינו באה על ההנאה והסיפוק שאדם מרגיש בעצמו, ולכן כל שהוא מברך שהחיינו על הרגשת השמחה שלו, אין בזה חשש ברכה לבטלה. ועל פי זה כתב ליישב מנהג הכלות באיזה מקומות שנהגו לברך שהחיינו בטבילתן הראשונה. (וסיים: דבמקום שלא נהגו לברך שהחיינו אין להן לנהוג כן לכתחילה ע"ש).
אולם החיד"א בשיורי ברכה יו"ד (סי' ר') פסק שיש למחות בכלות הרוצות לברך שהחיינו שזוהי ברכה שאינה צריכה, ובכל תפוצות ישראל לא נהגו לברך שהחיינו בטבילתן הראשונה, ולכן צריך למחות בידן ולבטל מנהג זה ע"כ. והמהרש"ם בס' דעת תורה (או"ח סי' כ"ב) הביא דברי החתם סופר הנ"ל, והשיג עליו שנעלם ממנו מ"ש הרמב"ם בשו"ת פאר הדור (סי' מ"ט), שאין מקום לברך ברכת שהחיינו בכיוצא בזה, ולכן יש למחות בידי הנוהגות כן ע"ש.
וכתב שם שגם ברכת שהחיינו, במקום שיש מחלוקת הפוסקים, העיקר להלכה לומר ספק ברכות להקל. וכמבואר בתשובת הרשב"א (סי' רמ"ה). וכן כתב בשיורי כנסת הגדולה (סי' רכ"ה אות א'). וע' בקובץ על יד (פרק י' מהל' ברכות הלכה א') שכתב, שלפי דעת הגאונים והרמב"ם וסיעתם שאיסור ברכה שאינה צריכה הוא מן התורה, שנאמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, וכן פסק הש"ע א"ח (סי' רטו), אין לחלק בין ברכת המצוה לברכת שהחיינו, שאיך יברך שהחיינו מספק ויעבור על איסור תורה, אבל לשיטת התוספות (ר"ה ל"ג ע"א) וסיעתם שאיסור ברכה שאינה צריכה אינו אלא מדרבנן, יש מקום לומר שלענין ברכת שהחיינו אפשר לברך על הספק ע"ש. ולכן יש להורות לנשים מעדות המזרח, שעליהן ללכת אחר הוראות מרן, שלא לברך אפילו ברכת שהחיינו על שופר או על לולב. עכת"ד היחו"ד.
♦ ♦ ♦