מכתב הערות בעניינים שונים

הערות שוליים

1. ↑ מכתב רבינו להגר"מ סאוויצקי זצ"ל - אב"ד בוסטון, הרואה אור לראשונה במסגרת ירחון האוצר, נמסר ע"י ידידי עוז הרב יוסף סאוויצקי שליט"א. ובאדיבות בני משפחת סאוויצקי שליט"א. הדברים רואים אור לע"נ אמו"ר הרב יצחק נתן ב"ר שמואל זאב לוי ז"ל - עורך ספר הזכרון עדות ליוסף [להורדה]. במסגרת העריכה, הושמטו דברים אישיים שרשמם רבינו לידידו ורעו הגר"מ סאוויצקי זצ"ל. אכן הותרנו כמה דברים המלמדים אורחות חיים, ראה בשולי המכתב, שמתחנן רבינו בענוותנותו כי רבה, כי לא יעטרוהו בתואר 'הגאון'. כמו כן, צורף כת"י רבינו במכתבו זה - בשולי המאמר.עוד במסגרת העריכה השלמתי ציונים, פתחתי ר"ת וודאיים, ותוקנו שינויי לשון קלים למען ירוץ הקורא. היות ורבינו כתב חידו"ת אלו כמכתב תשובה להגרמ"ס, ולפני לא עמד מכתבו הראשון של הגר"מ זצ"ל, השתדלתי לרדת לענ"ד לכוונת רבינו בהערות שוליים, כמו כן, הוספתי בהערות משא ומתן בדברים הנוגעים בנידון, ואם טעיתי אשמח שיעמידוני בקרן אורה. כמו כן, שילבתי בהערות הארות נכבדות הנוגעות למכתב רבינו זה, ששמעתי מהגאון רבי איתמר גרבוז שליט"א. כן תודתי נתונה להגאון רבי יעקב דוד אילן שליט"א, שעבר על חלק מהדברים. ויה"ר שיהיו הדברים להגדיל תורה ולהאדירה, ולעונג תופשי התורה אשר בכל אתר ואתר. דוד לוי.
2. ↑ . ראה דרישה (אה"ע לח, ג) ובהערה הבאה.
3. ↑ . בגמ' בגיטין (פד, א) נחלקו אביי ורבא בדין המגרש את האשה על מנת שתאכל בשר חזיר. ולהלכה נפסק שמגורשת כרבא, משום דאפשר שתאכל בשר חזיר באיסור (שו"ע אה"ע קמג, יב). ודן רבינו, לפי מה דאיתא בגמ' (כתובות עד, א), דבעינן תנאי שאיתא בשליחות, דומיא דתנאי של בני גד ובני ראובן (ועיי"ש בתוס' ד"ה תנאי). ואם כן היות ותנאי זה שמגרשה על מנת שתאכלי חזיר, אינו יכול להתקיים ע"י שליח, שאסור אף הוא בחזיר [ואף אם תהיה ניחותא למגרש,
4. ↑ שתקיים את התנאי ע"י אחר], אם כן בעינן שיתבטל התנאי. [וראה בדרישה (אה"ע לח, ג) בשם הב"י (שם), שכתב בדעת הטור (אה"ע קמג), דהדין של איתא בשליחות, נוהג רק בגיטין ולא בקידושין היות שלגביהם יש ילפותא בגמ' בכתובות (שם) דאין צריך איתא בשליחות. וראה עוד בדבריו (חו"מ רמא, יא) שנוקט דדין זה שאיתא בשליחות איתא בתנאי, נוהג לחומרא רק לגבי גיטין וקידושין].בעיקר הוכחת רבינו זו, מהא דמועיל תנאי של אכילת חזיר, מוכח שלא מעכב את התנאי דין איתא בשליחות, כבר עמד בראיה זו בספר קרית מלך רב (פ"ו מאישות ה"א, לרבי יהודה נבון, בנו של המחנה אפרים). וכתב ליישב, דכפי שלגבי קידושין לא בעינן איתא בשליחות, משום דאיתקוש הוויות אהדדי (כתובות עד, א), הוא הדין גירושין וקידושין הוקשו אהדדי, ומשום כך אף בגט לא בעינן איתא בשליחות, ומהני להתנות באכילת שליח. אמנם בדעת הטור (אה"ע ריש סי' קמא) לא ניתן ליישב זאת, משום שנקט שיש תנאי המעכב בגירושין של איתא בשליחות.בעיקר קושיית רבינו שמעתי ליישב מהגאון רבי איתמר גרבוז שליט"א, כי הא דבעינן איתא בשליחות הוא דין על עיקר העשייה, ולא על התנאי, ומשכך היות שעיקר הגירושין איתא בשליחות, אף אם התנאי של אכילת חזיר אינו בשליחות, אין זה מעכב. אמנם ראיתי בס"ד בכתבי הגר"ח (כתובות עד, א) שהוכיח מהסוגיא בגיטין, כי התנאי של אכילת חזיר, נחשב כחלק מהמעשה גירושין, ואי"ז רק תנאי צדדי, עיי"ש. [ובביאור גדר הענין של איתא בשליחות איתא בתנאי, ראה בכתבי הגר"ח (כתובות שם, ובקובץ הערות (עו, ז) ואילך].
5. ↑ . ראה בחידושי הגר"ש שקופ (נדרים סי' א') וז"ל: "ועפ"ז נ"ל לענין הפרת הבעל בהקדשות שהקדישה האשה, בין בקדושת דמים בין בקדושת הגוף שלא יכול הבעל להפר, אף אם יהי' זה נוגע לבעל שעי"ז יתמעט רווח ביתו, מ"מ לא שייך בזה דין הפרה, כיון דקי"ל בעל מיגז גייז מכאן ולהבא, ובקונם אם חל עכשיו לגמרי בלא שיור לא שייך שיתבטל מכאן ולהבא כיון דפסקה פסקה, כמו שכתבו הר"ן והריטב"א בפ' המגרש בשם הרא"ה... ולענין להתיר האיסור מעילה מכאן ולהבא זה ודאי לא שייך, דהאיסור מעילה הוא ממילא, כיון שהדבר קנוי ומיוחד לגבוה יש בו איסור מעילה, דרק בנדרים ובשבועות דהאיסור שלאח"כ הוא רק ע"פ דבורה ונדרה - יכול הבעל להפר ולהתיר מכאן ולהבא, אבל בהקדש וקרבן אם לא יתבטל עיקר הקנין ממילא איכא איסור מעילה. ול"ד להתרת חכם כיון שעוקר הנדר מעיקרא ובטל גם הקנין לגמרי כמובן. וגם לשיטת הר"מ ז"ל דס"ל בהפרת בעל [בפי"ג מה' נדרים] דמתחלה לא חל נדרה רק עד שעת הפרתו, ג"כ לא שייך זה רק בנדרי איסור, ולא בהקדשות כיון שנעשה בלא שיור, כנ"ל. ומכש"כ בקדשי הגוף דלא פקעה בכדי איך אפשר שיופקע אח"כ".
6. ↑ . נדרים (כט, ב): "קדושת דמים פקעה בכדי, קדושת הגוף לא פקעה בכדי".
7. ↑ . כוונת רבינו מתבארת על פי מה שכתב בדבר אברהם (ב, ה אות ג'), דנזיר המגלח אחר הבאת קרבנותיו, דאף שפקעה נזירותו, מכל מקום שערו קדוש ואסור בהנאה. וביאר את הדברים על פי הספרי (פ' נשא) דילפינן מקרא דיש קדושה לשיער: "קדוש יהיה - זו קדושת שער... כשהוא אומר קדוש הוא לה', הרי קדושת הגוף", ועיי"ש.
8. ↑ . הנידון הוא האם יש בל תאחר בשאר מצוות, הקרבן העדה (ר"ה א, א) מפרש את דברי הירושלמי (שם) הדן, עבר ולא מל את בנו, האם עובר על בל תאחר, ומשני: "לשלמו, דבר שהוא ניתן לתשלומין". מפרש הקרבן העדה: "שע"י הקדישו הוא חייב להביא, משא"כ מילה לאו תשלומין היא אלא חיובא". הרי שלדבריו כלל הוא בכל המצוות, שכל שאינו בגדר 'הבאה', אלא חובה שהטילה עליו התורה, ואין נוהג בהן איסור בל תאחר. אמנם האחרונים השיגו על דבריו, וראה בעמק יהושע (שם). ובדבר אברהם (ב, ד אות ט') כתב על דברי הקרבן העדה: "אבל פירוש זה נסתר מש"ס ערוך ריש נדרים (ד, א) דאיכא בל תאחר בנזירות דטהרה, ובל תאחר תגלחתו, יעו"ש. אח"ז מצאתי בס' עמק יהושע (סי' יט) שעמד על הק"ע מסוגיא זו דנדרים דאיכא ב"ת נזירות טהרה, ועיי"ש שנדחק ליישב ואין דבריו נכונים לענ"ד, ואישתמיטתי' מב"ת תגלחתו". אמנם שמעתי מהגאון רבי איתמר גרבוז שליט"א, דלכאורה דברי הדבר אברהם צריכים תלמוד, שכן בגמ' [נדרים ג, ב] יש היקש בין נדרים לנזירות שעוברים עליהם בבל תאחר, ואם כן הוי ילפותא מיוחדת בנזירות, ואין מקום להקשות מנזירות טהרה, [וראה עוד להלן הערה ז].
9. ↑ . בעיקר העניין, האם יש בל תאחר בתרומה, בירושלמי (שקלים ג, א) איתא: "א"ר יוסה, כל המשהה טבלו עובר בבל תאחר", ומשמע שיש בל תאחר אף בתרומה, אף שאין בעצם ההפרשה חובת הבאה, וכפי שהקשה רבינו. אמנם י"ל שהקרבן העדה לשיטתו, המפרש את המשהה טבלו, על איסור השהיית מעשר בהמה, ולא על תרומה, ואם כן לשיטתו אין בל תאחר בתרומה, וסרה מאליה קושיית רבינו. ובאמת התוס' (ר"ה ד, א ד"ה ומעשרות) הקשו מדוע לא נמנית תרומה בכלל מעשרות שיש בהם בל תאחר, ומשמע שיש בל תאחר אף בתרומה. אמנם הטורי אבן (ר"ה שם) חולק על התוס' ומוכיח שאין איסור בל תאחר בתרומה. וראה עוד בשו"ת יהודה יעלה (א, רמא) שהקשה על דברי הטורי אבן. ובשרידי אש (נדרים סי' יד) דייק מדברי התוס' (ר"ה ז, א ד"ה הא) דעל דברים שיש בהם חובת הבאה לכהן, אין בזה איסור בל תאחר, ובכלל זה תרומה, עיי"ש. אמנם בדעת רש"י (ר"ה ה, ב ד"ה ה') הוכיח הפני יהושע (שם), דיש בל תאחר אף בהפרשת תרומה וילפינן לה מדרשה, עיי"ש. (וראה מה שכתב בביאור דברי הפנ"י בתורת הארץ ח"א פ"ג), והצפנת פענח (על הרמב"ם עירובין ו, יב) תלה נידון זה, האם יש בל תאחר בטבל, בנידון המפורסם האם טבל הוא איסור עצמי, או שאיסורו מחמת שתרומה מעורבת בו, דאם טבל הוא איסור עצמי אין בו בל תאחר, אמנם אם איסורו מכח התרומה המעורבת, אם כן יש בזה איסור בל תאחר מצד קודש התרומה המעורבת בו.
10. ↑ . נראה שרבינו בא ליישב את הקושיא על הקרבן העדה, המייסד, שכל מצוות שאין בהם חובת הבאה, אין בהם איסור בל תאחר. וקשה דאם כן, מדוע יש בל תאחר על הפרשת תרומה, והלא על עצם ההפרשה ליכא חובת הבאה לכהן, ורק לאחר הפרשה מתחייב בהבאה. ומיישב רבינו: "שיש בו ענין נתינה לכהן, ולכן גם על ההפרשה עובר בבל תאחר כמו בהפרשת קרבן". הרי שבמקום שיש צד הפרשה יש בזה איסור בל תאחר. ובעיקר קושיית רבינו מבל תאחר בתרומה, שמעתי להקשות מהגאון רבי איתמר גרבוז שליט"א, דלכאורה צ"ב, דאם יש בל תאחר בתרומה, הרי זה נדרש מקרא (ראה רש"י ר"ה ה, ב ד"ה ה', ובפנ"י שם) ואם כן הוי דרשה שיש בזה בל תאחר. וכעי"ז הקשה הגר"א גרבוז שליט"א, על קושיית הדבר אברהם (המובאת לעיל הערה ה) מבל תאחר בתגלחת נזיר, והרי גם שם איכא ילפותא מדרשה בגמ' בנדרים (ג, ב) שיש דין בל תאחר, וצ"ת. ולכאורה צריך לומר, דלא הקשו רבינו והדבר אברהם על עצם הדין כיצד יש בל תאחר בתגלחת ובתרומה, אלא דלפי הגדר שלומד הקרבן העדה בירושלמי ממילה, דכל דבר שהוא חובה ואין בו חיוב הבאה דומיא דקרבנות, אין בזה בל תאחר, וכלל זה קשה מבל תאחר בתגלחת ובהפרשת תרומה, דאין כאן צד הבאת קרבנות (דתגלחת איירי לאחר שהביא קרבנותיו, ותרומה מדובר עוד קודם הפרשה שאין עדיין חיוב נתינה לכהן) ומכל מקום יש בזה בל תאחר, ואף דילפינן לה מקרא, מכל מקום מוכח שאין ההגדרה שבל תאחר נוהג רק בדברים שהם בחובת הבאה, ואפשר שגם בשאר מצוות יש דין בל תאחר אף שהם חובה.אם נרצה להמשיך את דרכו של רבינו, שכל שיש בו צד נתינה והבאה עובר על בל תאחר, אפשר לכאורה להוסיף וליישב אף את קושיית הדבר אברהם (הובא לשונו לעיל הערה ה), המקשה על קרבן העדה, מהא דאיכא בל תאחר בנזירות טהרה, ובל תאחר בתגלחת, אמנם לחידושו של רבינו, שכל שיש צד הבאה ונתינה יש בזה בל תאחר, ואם כן הכא נמי היות ובנזירות טהרה יש הבאת קרבנות, ואף בתגלחת (שכבר הביא קרבנותיו), מכל מקום יש בנזיר צד הבאת קרבנות, משום כך יש על כל דיני הנזיר דין בל תאחר, ואף על התגלחת. [וראה עוד בתוס' (נזיר יא, א ד"ה דהוי) דנזיר יכול לעשות תנאי בנזירותו, ונחשב איתא בשליחות משום שיכול להביא קרבנותיו ע"י שליח, הרי שהבאת הקרבנות נחשבת כחלק מחלקי הנזירות], ולפי"ז אתי שפיר שיש בל תאחר על תגלחת נזיר, ושיהוי נזירות טהרה, משום הקרבנות.
11. ↑ . איתא בגמ' (מכות ו, ב): "אמר רב זוטרא בר טוביא אמר רב, מנין לעדות מיוחדת שהיא פסולה? שנאמר: לא יומת על פי עד אחד וכו'" עיי"ש. וביאר רש"י: "עדות מיוחדת - אחד רואה אותו מחלון זה, ואחד רואה מחלון זה ואינן רואין זה את זה". אם כן לגבי מיתה יש גילוי מקרא, כי עדות מיוחדת פסולה ובעינן שיהיה צירוף בין שני העדים בראייה. ודן הגבורת ארי (שם) בדין עדות מיוחדת במלקות, גלות, סוטה, גיטין וקידושין. ומסקנתו היא דלגבי מלקות וגלות פסולה עדות מיוחדת מגזירה שווה, ויש לדון לגבי סוטה וגיטין, עיי"ש. וראה עוד בשאגת אריה (הוספת סי' א). ובספק זה, בדין עדות מיוחדת במלקות עמד אף המנחת חינוך (מצוה פב), ונותר בצ"ע. וראה במאירי (סוטה ב, א ד"ה אמר המאירי) בשם הירושלמי, דעד אחד בסוטה פסול בין לקינוי ובין לסתירה, וראה עוד בחידושי הגרי"ז (סוטה, שם). ולמדתי מסיום דברי הגרי"ז (שם), כי יסוד הנידון האם עדות מיוחדת כשרה במלקות וסוטה, תלוי ועומד, האם צריך עדות על המעשה (כפי שנצרך בעדות נפשות) ומשום כך עדות מיוחדת פסולה. או שלגבי מכות וסוטה סגי בעדות על התוצאה ומשום כך עדות מיוחדת כשרה, כפי שכשרה בדיני ממונות (מכות, שם).
12. ↑ . לא ירדתי לכוונת רבינו בדבריו ברמיזתו זו.
13. ↑ . הרמ"א (יו"ד שה, י) כתב, דאין האב יכול לפדות על ידי שליח. והט"ז (סקי"א) הקשה על דבריו, מדוע שלא יוכל האב לפדות ע"י שליח, והלא קיי"ל דשלוחו של אדם כמותו, והביא שהקשה כן בספר צידה לדרך (פרשת בא), ומסקנת הט"ז שיכול האב לעשות שליח לפדיון הבן. וכן דעת הש"ך. בפתחי תשובה (שם, סקט"ז) הביא פלוגתת האחרונים, האם השליח יברך בנוסף שהחיינו, דדעת הצל"ח (פסחים קכא, ב) שכתב כי הפודה ע"י שליח, לא יברך שהחיינו. וכ"כ בשו"ת פני אריה (סי' מד), אמנם הערוך השולחן (שם סקי"א) התיר לברך שהחיינו לאב, וטעמו עימו: "ויש מי שאומר שהפודה ע"י שליח נתבטלה ברכת שהחיינו וכו', ולא נהירא דכיון שהוא שלוחו למה לא יברך גם שהחיינו להוציאו ידי חובתו בברכה זו, כמו המקדש לאחרים ביום טוב אף שהוא כבר קידש מ"מ מקדש בעדם וגם מברך שהחיינו וזהו מעשים בכל יום וה"נ כן הוא", עכ"ל.[ונראה שעל טענת הערוך השולחן מוסבים דברי רבינו, דלא יברך האב שהחיינו, ואף ששלוחו של אדם כמותו, דמכל מקום את המצוה אין מקיים האב, ואף שחלות המצוה מתקיימת ע"י השליח. וכפי שמצינו חלות שליחות שחלה ומכל מקום המשלח אינו מקיים את המצוה, ודוגמא לכך מביא רבינו, מדין אין שליח לדבר עבירה, דלתירוץ הראשון בתוס' בב"מ (י, ב) אף שהחלות חלה, מכל מקום המשלח אינו מתחייב. והכא נמי אף שהשליח פודה את התינוק, מכל מקום האב אינו מקיים מצוה, ומשום כך אין לברך שהחיינו. [אך ראה ברי"ט אלגאזי (בכורות ה, ב מדפוס וילנא אות ז') שוהכיח בדעת הר"ן בפסחים (ז, ב) דהאב מקיים מצוה כאשר פודה את בנו ע"י שליח. עוד ציין הגאון רבי יעקב דוד אילן שליט"א לדברי הרע"א בהגהותיו לשו"ע (שם), כי יכול האב לשלוח שליח להקנות את המעות לכהן, ובזה אין כל חיסרון בפדייה ע"י שליח, ע"כ. אך יש לדון דיתכן שאף הרע"א סבור שעל גוף מעשה הפדיון אינו יכול לשלוח שליח, ורק יכול לעשות שליח מעשה הקנאה בעלמא, ועיין].
14. ↑ . צירפנו הערה זו מסיום המכתב.
15. ↑ . האחרונים חקרו בגדר דין פריעה ופרימה במצורע, האם זהו מדיני המצורע. או מניהוגי האבלות דמצורע. וראה בתשובות והנהגות (ח"ג סי' שעג), שמביא מהזכר יצחק (סי' מג) המחדש כי מה דמצורע אינו משלח קרבנותיו אינו משום הדין טומאה שבו, אלא משום הניהוגי אבלות דמצורע שחייב בפריעה ופרימה. ויתכן לדון על פי זה ביישוב קו' רבינו, ולעורר באתי.