מו"צ בבית הוראה יד הרמ"ה
מח"ס אהל יעקב
ברכת אשר יצר אחרי עניית ברכו
ירח האתנים תשפ"אלכבוד ידידי הגאון רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א, מח"ס גם אני אודך ודומ"ץ בבית הוראה אור החכמה רחובות.
בדבר השאלה כשאחד מגיע להתפלל מעריב ומרגיש שהוא צריך לפנות ממש לפני תחילת ברכו - האם מותר לו לומר עם הציבור ברכו? ועוד, אם הוא יצא לעשות צרכיו וחזר האם מותר לו לברך ברכת אשר יצר אח"כ, או שהוא צריך להמתין עד אחרי שמונה עשרה.
והנה התשובה מתחלקת לכמה פרטים: א. מהו הגדר של מי שצריך לנקביו. מה מותר לומר והאם יש חילוק בין עשיית צרכיו לגדולים או לקטנים. ב. מהו הגדר של הפסק אחרי אמירת ברכו, ועוד כמה פרטים.
♦
היה צריך לנקביו והתפלל אם תפילתו תפילה
הנה, נפסק בשו"ע (סימן צ"ב סעיף א') על פי הגמ' במסכת ברכות דף כג:, שאם היה צריך לנקביו אל יתפלל (מ"ב סק"א), דכתיב (עמוס, ד, יב) "היכון לקראת אלוקיך ישראל" וכתיב (קהלת ד, יז) "שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלוקים". ואמרו חז"ל שאמר הקב"ה שמור נקביך בשעה שאתה עומד בתפילה לפני, וממשיך השו"ע שם, שאם התפלל, תפילתו תועבה, וצריך לחזור ולהתפלל. והני מילי כשאינו יכול לעמוד לשיעור הילוך פרסה. אבל אם יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה יצא בדיעבד, אבל לכתחילה לא יתפלל עד שיבדוק עצמו תחילה יפה. רמ"א: וכל הנצרך לנקביו אסור אפילו בדברי תורה, כל זמן שגופו משוקץ מן הנקבים.ומצאנו שנחלקו ראשונים ואחרונים מה הטעם לכך שמי שמתפלל כשנצרך לנקביו תפילתו נחשבת כתועבה, וכן מצאנו שנחלקו האחרונים האם תפילתו נחשבת כתועבה דוקא אם הוא היה נצרך לגדולים או אפילו לקטנים, ויש לעיין האם המח' תלויות זו בזו, כמ"ש בסמוך בס"ד.
במגן אברהם (ס"ק א') כתב שכל הדין הנ"ל היינו דוקא לגדולים, אבל לקטנים בדיעבד אין צריך לחזור ולהתפלל, וכן פסק החיי אדם (כלל ג' דין ה'). אולם האליהו רבה ודרך החיים נקטו שאפילו לקטנים צריכים לחזור ולהתפלל. ובמ"ב (ס"ק ב') הביא את המח' הנ"ל, ובשו"ע הרב (סעיף א') הכריע כדעת המגן אברהם שאין צריך לחזור אחרי קטנים.
והנה, בשו"ת אור לציון חלק ב' (פרק ז' הערה ט"ו) כתב דלכאורה המח' הנ"ל תלויה במח' ראשונים בטעם הדבר מדוע תפילתו נחשבת כתועבה. הרמב"ם הל' תפילה (פרק ד' הלכה י') כתב שהטעם הוא משום דמי שהוצרך לנקביו אסור להתפלל משום שהדבר מטרידו. ולפי דבריו אין נפק"מ אם נצרך לגדולים או קטנים. אבל לדעת הגהות מיימוני הטעם משום שכיון שצריך לנקביו גופו משוקץ, ונחשב כאילו מתפלל כנגד דבר מטונף, שכתב שם בשם רבינו שמחה, שאסור להוציא אפילו שאר דברי תורה מפיו כל זמן שגופו משוקץ מחמת שיהוי נקביו. והרמ"א הביא את דברי רבינו שמחה. ולדבריהם יש לומר דדוקא בגדולים, שהאיסור לקרות דברי תורה ותפילה כנגדן הוא מן התורה, כמובא במסכת ברכות דף כה, לכן תפילתו תועבה, אבל בקטנים, שאסורים מדרבנן, אין לומר שתפילתו תועבה.
נמצא שנחלקו הפוסקים אם עבר והתפלל כשהיה נצרך לנקביו האם צריך לחזור ולהתפלל אפילו אם היה צריך לקטנים לכתחילה, אא"כ היה יכול לעמוד שם שיעור פרסה. וכן כל דברי תורה אסור לומר בשעה שצריך לנקביו, ובדיעבד יש מקילים אחרי קטנים והמיקל כדעתם יש להם על מי לסמוך.
ולענין לכתחילה, כגון בנידון דידן, יש לעיין אם אמירת ברכו כלולה בתוך האיסור לומר תפילות כשצריך לנקביו, או דוקא ק"ש ותפילה ולימוד התורה בעל פה וכדומה.
♦
האם ברכו הוי תפילה לעניין האיסור להתפלל כשצריך לנקביו
המשנה ברורה (ס"ק ו') על דברי הרמ"א בשם רבינו שמחה שנקט שאפילו לדברי תורה יש להחמיר בזה, הוסיף דכ"ש קר"ש ושאר ברכות, ולענין בדיעבד הביא מקילין שלא צריכים לחזור. וראה עוד בביאור הלכה שם. ובדעת תורה כאן הביא מספר חסידים שבכלל זה היינו כל התפילות ובקשות, והתפילות שלפני פסוקי דזמרה ואחרי שמונה עשרה וכדומה, שיש בהם אזכרת אחד משבעה שמות הקדוש שאינם נמחקים. הא חזינן שלומר ברכו את השם המבורך לכאורה כלול בזה. אולם לענות אמן כבר הכריע מרנן הגרי"ש אלישיב והגר"מ הלבארשטאם זצ"ל (הובא בספר הכון) שמותר לענות אמן בכל ענין, ואף אמן יהא שמיה רבה. הרי לנו כדבר ברור שאמירת ברכו כולל בו שם השם, ולכן אם אינו יכול לעמוד שיעור פרסה וצריך לנקביו אפילו לקטנים, אין להקל בזה ולומר עם הציבור ברכו אלא ימתין עד סוף מעריב לשמוע ברכו עוד הפעם.אמנם עדיין יש לעורר שהפסק להלכה למעשה משתנה בין בני אשכנז לבני ספרד לכאורה. והנה, בשו"ת אור לציון שם העיר שבאמת יש עוד נפקא מינה למח' בין הרמב"ם והגהות מיימוני, לגבי לימוד התורה כשנצרך לנקביו, שלהרמב"ם הטעם הוא משום טירדה, א"כ לענין לימוד התורה אין איסור, שהרי אין איסור ללמוד תורה כשהוא טרוד, ויכול לדחות עצמו מעט כשנצרך לנקביו, משא"כ לדעת ההגהות מיימוני, שהטעם הוא משום שגופו משוקץ, א"כ יש לאסור גם לענין לימוד תורה.
ולכן מה שכתב הרמ"א שכל הנצרך לנקביו אסור אפילו בדברי תורה כל זמן שגופו משוקץ מן הנקבים, היינו דוקא לפי הטעם שהביא מהגהות מיימוני. וכן צריכים לנהוג בני אשכנז. אבל בני ספרד, שנוהגים תמיד כדעת הרמב"ם, וכמ"ש מרן בשו"ת אבקת רוכל (סימן ל"ב וסימן ק"מ) שקהילות ספרד נוהגות על פי הרמב"ם וקיבלוהו עליהם לרבן, יכולים להקל, וכמ"ש בחקרי לב חו"מ (סימן ד') שבמקום שאין ראיה מדברי מרן נקטינן כדעת הרמב"ם.
וראה עוד בספר סדר המחנות (פרק כ"ד הערה ט') שהביא הנ"ל וכתב דלכתחילה גם בני ספרד יש לנהוג להחמיר כדברי הרמ"א ומ"ב, אולם יש לצרף הדברים הללו לסניף עי' שם. ולפי הנ"ל כ"ש שיש מקום להקל לבני ספרד לכתוב דברי תורה כשצריך לנקביו. ולבני אשכנז ראה בזה בשו"ת להורות נתן חלק ז' (סימן ע"ז). וכן לגבי סופר סת"ם אם מותר לכתוב שם השם, ראה בספר פסקי תשובות (סימן צ"ב סעיף ה').
♦
המסתפק אם יכול להמתין שיעור פרסה לפני שיעשה צרכיו
יש לעיין בכל המקרים הנ"ל וכדומה להם, אם אחד מסתפק אם יכול להמתין שיעור פרסה לפני שצריך לעשות, האם מותר לו לומר ברכו ושאר תפילות או שיש להחמיר מספק. והנה, מצאנו שנחלקו הפוסקים האם האיסור כאן של בל תשקצו הוא מן התורה או מדרבנן, ולהלכה קיי"ל שהוא מדרבנן, ולכן יש לומר ספיקא דרבנן לקולא, וכן נקטינן לדינא. ראה בספר סדר המחנות (פרק כ"ד סעיף ז') שפסק דאם מסופק אם יכול להעמיד עצמו שיעור הילוך פרסה יש להקל שדינו כיכול להעמיד עצמו. ועוד הוסיף שאינו עובר משום בל תשקצו אלא באופן שאם לא יעמיד עצמו יצאו נקביו מאליהם, וראה עוד בשו"ת שבט הקהתי חלק ה' (סימן כ"ח).♦
הפסק לברכת אשר יצר אחרי שהציבור התחיל ברכו
והנה, בנידון דידן שמאוד מצוי בשעה שמתחילים מעריב שמרגיש שצריך לנקביו ולא יכול להמתין שיעור פרסה, יש לעיין מה יעשה אותו אחד שהלך לבית הכסא וחזר אחרי אמירת ברכו, האם מותר לו לברך ברכת אשר יצר אח"כ או שהוא צריך להמתין עד אחרי שמונה עשרה.ויש לדון מה הדין של אחרי ברכו, האם הוא דומה לאמצע קר"ש, שאסור להפסיק, או כבין הפרקים, שיש מקום להפסיק. ובאמת הדבר נפסק בהדיא בשו"ע (סימן רל"ו ובמ"ב ס"ק א') שאחר ברכו כאמצע הפרק דמי, ואין לחלק בין שחרית לערבית. ולפי זה צריך להזהר מאוד שלא לספר אחר ברכו דערבית אפילו קודם שהתחיל לברך את הברכה הראשונה, אם דעתו להתפלל אז מעריב עם הציבור, ובעו"ה הרבה אנשים נכשלין בזה.
וראיתי בספר אשרי האיש חלק א' (פרק מ"ב סעיף ז') ששאלו את מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל אם אחד כבר אמר ברכו במעריב והיה בדעתו לברך אח"כ אשר יצר, האם יפסיק ויברך עכשיו. והשיב שאסור להפסיק, ד"אשר יצר" יכול להגיד אחרי התפילה.
באמת, המשנה ברורה (סימן ס"ו ס"ק כ"ג) הביא מהדרך החיים שאפילו אם יטיל מים אין לברך אשר יצר בין הפרקים אלא אחרי התפילה. ולפי זה היה נראה דכ"ש בנידון דידן, שכתב המ"ב שדינו כאמצע הפרק, שאסור להפסיק. וראיתי אח"כ בשו"ת באר משה חלק ג' (סימן כ') שפעם אחד הגיע אליו באמצע התפילה אחרי אמירת ברכו לפני ברכת יוצר אור ושאל אם מותר לברך אשר יצר, ורמז לו שאסור להפסיק לברך ברכת אשר יצר וצריך לברך רק אחרי התפילה.
ויש לעיין למעשה אם אחד חושב שישכח אם יכול להקל, אבל נראה למעשה שאין להקל, כיון שיכול תמיד לומר ברכת אשר יצר כל עוד שהוא לא מרגיש שצריך לעשות עוד הפעם. וראה עוד בשו"ת באר משה שם (סימן י"ח) מה שכתב קצת חריפות על מה שצריכים לעורר על חטאת הקהל בלא יודעים מחמת חסרון ידיעה לא להפסיק אחר אמירת ברכו בתפילת מעריב, עי' שם.
בשו"ת רבבות אפרים חלק ז' (סימן פ"ב) דן בש"ץ שבטעות אמר שיר המעלות וגם חצי קדיש ושכח לומר והוא רחום, והסתפקו הציבור אם מותר להם לומר והוא רחום לפני שמתחילים לומר ברכת מעריב ערבים. והביא ששמע מבמח"ס קנין תורה זצ"ל, שאמירת והוא רחום לא הוי דיבור ומותר לומר אחרי ברכו, וכן נראה להורות. אבל אם התחילו לומר ברכת המעריב ערבים, בודאי אסור להפסיק לומר והוא רחום. ועוד הביא שם דאלו העונים אמן אחרי ברכו נראה דזה טעות, אבל יש סוברים שכן אומרים, עי' שם.
♦
לכוון לענות לברכו ולא בכדי להתחיל עם הציבור
יש לעיין בעצה הידועה ששמעתי פעם בשם גדולי הוראה שבמקרה שאחד רוצה לענות ברכו עם הציבור והוא צריך לצאת לבית הכסא במקום שמותר לו, או שכבר נכנס לבית הכסא ולפני אמירת ברכת אשר יצר שומע מהש"ץ שמתחיל לומר ברכו, יש עצה לכוון לא להתחיל עם הציבור על ידי עניית ברכו. והנה, כך הורה לי למעשה במח"ס שבט הקהתי שליט"א בכה"ג.ואח"כ מצאת שבשו"ת אבני ישפה חלק ג' (סימן כ"ו) נשאל שם בדיוק בנידון דידן, ודן שם במה שכבר כתבנו בתחילת התשובה, והוסיף שגם אם כוון בברכו שרצונו להתחיל ברכות ק"ש, עדיין יוכל להפסיק ולהמתין למנין אחר. והטעם בזה, דכל שלא התחיל בפועל ברכות ק"ש, יתברר למפרע שאין כאן הפסק כיון שלא היה שום המשך. וכן נראה שאם כוון לענייה בעלמא ולא היתה דעתו להתפלל כעת, ושוב נתחרט ורוצה להמשיך בברכות ק"ש, רשאי לעשות כן ותחשב לו מעלה בדומה לסמיכת ברכו לברכות ק"ש. והטעם, דכל שבפועל ענה ברכו ואחריו ברכות ק"ש, לא מגרע הכוונה כ"כ.
ויש להקשות, שהרי מה שיש עצה לכוון לענין בעלמא מצילה אותו שיהיה רשאי לדבר, וא"כ חזינן שהכוונה קובעת, יש לומר שהכוונה מאפשרת לו לעשות שלא יהיה לו עון, כיון שהוא החליט לבטל את הסמיכות לברכות ק"ש, אבל יכול שוב להתחרט על החלטתו ולהתפלל, וגם תהיה לו איזו מעלה, כיון שבפועל היתה כאן עניית ברכו.
והביא שם שמצא בקובץ מבקשי תורה (סיון תשנ"ה כרך ג' קובץ ט"ו) פסק בשם הגרשז"א זצ"ל מי שאומר פסוקי דזמרה והש"ץ כבר הגיע לאמירת קדיש וברכו, יזהר לכוון שאינו רוצה לצאת ידי חובתו באמירת ברכו, מכיון דאמירת ברכו תחילת ברכת יוצר אור היא, וא"כ שוב לא יוכל להמשיך לומר פסוקי דזמרה. הא חזינן שמועיל כוונה לא לצאת כדי שלא יהיה איסור הפסק.
ולכן הסיק שם לדינא, יכוון שעונה ברכו כענייה בעלמא בלי שזו תחילת ברכות ק"ש, ורשאי לומר אשר יצר תיכף. ואע"פ שיפסיד את עיקר מעלת סמיכת ברכו לתחילת ברכות ק"ש, אבל מסתבר שאינו חייב בזה כי מצות אמירת אשר יצר חלה עליו קודם לכן.
ולכן בנידוננו, נראה שיכוון בברכו לענייה בעלמא ולא כתחילת ברכות ק"ש ויאמר אשר יצר. ואח"כ יתחיל ברכות ק"ש. אמנם, אם לא הספיק לומר והוא רחום יענה ברכו ויכוין לצאת ולא יאמר והוא רחום, כי אין להפסיד ברכו של חובה משום והוא רחום, עכ"ד.
אח"כ ראיתי עוד כעין נידון דידן עם עצת הפוסקים לא לכוון על ידי עניית ברכו, בשו"ת וישמע משה (חלק ד') וז"ל: "איתא במ"ב סימן רלו סק"א: ולפ"ז צריך ליזהר מאד שלא לספר אחר ברכו דערבית אפילו קודם שהתחיל לברך הברכה ראשונה אם דעתו להתפלל אז מעריב עם הצבור ובעו"ה הרבה אנשים נכשלין בזה, ע"כ. ויש להסתפק במי שעמד באמצע ברכת המזון וכבר סיים ברכה רביעית ועוד לא אמר הרחמן, ושמע את הש"ץ אומר ברכו וענה אחריו, האם יתחיל מיד ברכות קריאת שמע כדי שלא להפסיק בין ברכו לברכות ק"ש, ואחרי התפילה ישלים מה שדילג בברכת המזון, או שימשיך ברכת המזון כדרכו ואח"כ יתחיל להתפלל.
תשובה: הגאון הגדול רבי חיים קניבסקי שליט"א אמר שימשיך הרחמן אחרי ברכו ואח"כ יתפלל ערבית. וכן הורה הגאון רבי מנדל שפרן שליט"א. ואמר הטעם שגם דברי תחנונים שאחרי ברכת המזון הם מענין התפילה ואינם נחשבים הפסק בין ברכו לברכת ק"ש, שהכל מענין אחד.
והגאונים רבי נפתלי נוסבוים, רבי יעקב מאיר שטרן, רבי שמאי גרוס שליט"א הורו שיענה ברכו ויכוון שאינו מתחיל בזה תפילת ערבית אלא עונה כדרך כל עניה על דבר שבקדושה, וכשם שחייב לענות כששומע ברכו אחר שהתפלל. ואח"כ יסיים ברכת המזון כדרכו ויתפלל ערבית. [ואמרתי לו שזה דומה למה שהבאנו לעיל בשם הגאון רעק"א (סימן רסג סט"ז) בשומע ברכו של ליל שבת קודם שהתפלל מנחה, שיענה ברכו ויכוון שאינו מקבל שבת בענייתו ואח"כ יתפלל מנחה. וקילס הגר"ש גרוס את דברי].
והוסיף הגר"ש גרוס שדבר זה שכיח מאד במי שהוצרך לנקביו קודם מעריב, ואחר שנטל ידיו קודם שבירך אשר יצר אמר הש"ץ ברכו, דדעת כמה פוסקים שיתפלל מעריב ואח"כ יאמר אשר יצר, ואין ראוי לנהוג כן למעשה שבדרך כלל ישכח לברך אשר יצר אחרי התפילה ויפסיד את הברכה. ולכן ראוי לעשות עצה זו, שיכוון בעניית ברכו שאינו מתחיל עדיין תפילת ערבית, ויברך אשר יצר ואח"כ יתפלל".
♦
דינים העולים למעשה
הנצרך לנקביו בין גדולים ובין לקטנים לכתחילה אסור להתפלל או לומר ברכות ומקומות שיש בהם אזכרת שם השם ואפילו ללמוד תורה.בדיעבד אם עבר והתפלל תפילתו תועבה אם לא היה יכול לעמוד שיעור פרסה, ולענין קר"ש ושאר ברכות ברכת המזון יש מקילים בדיעבד. וכל זה לגדולים, ולקטנים יש מקילים בדיעבד שאינו חוזר ומתפלל, ויש לסמוך על המקילים.
המסופק אם יכול לעמוד שיעור פרסה מותר להתפלל ולברך וללמוד תורה.
אמירת ברכו את השם המבורך דינו כשאר ברכות, שאסור לומר אותן כשצריך לנקביו.
אחרי אמירת ברכו במעריב דינו כבאמצע הפרקים ואסור לומר אפילו אשר יצר, אבל יכול לומר והוא רחום לפני ברכת מעריב ערבים, ויש מתירים לומר אמן גם כן.
בברכת התורה
ידידך יעקב אהרן סקוצילס
♦ ♦ ♦