הרב יוסף פרץ
רב ומ"ץ בפנמה, מח"ס פריו יתן

תשובות לקושיות בעניין יום טוב שני של גלויות [מאמר תגובה]

ראיתי בירחון האוצר תשרי תשפ"א (גליון מה עמ' שמב) את דבריו הנחמדים של ש"ב, הרב הגאון רפאל סוויד נר"ו, שהרבה בקושיות על דיני יום טוב שני. ואמרתי לפלפל בדבריו, וכן אחי הרה"ג, כמוהר"ר יואל נר"ו, עבר על דבריו ודברי, והוסיף עליהם בסוגריים.
עיקר הנחתו היא שבזמן שהיו מקדשים על פי הראיה לא היה ישוב יהודי חוץ מארץ ישראל ובבל, ואת"ל שהיה במקומות רחוקים יותר, הרי לא היו מגיעים שליחים במשך תקופות ארוכות, וא"כ מה הועילו בעשיית יומיים.
והנה, הנחתו זו שלא היו יהודים חוץ מארץ ישראל ובבל, צריכה עיון טובא, וכמו שכבר הביא כמה מקורות שהיו יהודים ברומי ובאספמיה. ויש להוסיף מקרא מפורש בספר עובדיה (פסוק כ), "וגלת החל־הזה לבני ישראל אשר־כנענים עד־צרפת וגלת ירושלם אשר בספרד ירשו את ערי הנגב". ועיין במפרשים שם, שאפשר שמדבר על חורבן בית ראשון או בית שני, ראה ראב"ע שם. הרי שלפחות מתחילת חורבן בית שני היו יהודים בצרפת וספרד וגרמניה. ועיין ערוך השלם שהביא כמה מדרשים שמוכח שהוא שאספמיא הוא ספרד שבסוף מערב. [יש לציין שיש עוד אספמיא או אפמיא, שהיא בסוריא, עיין יעב"ץ בבא בתרא (עד, ב) שאספמיא היא לא ספרד. ועיין בר"ש חלה (פרק ד משנה יא) שאספמיא זה סוריא. ועיין בספרי היעב"ץ שם משנה לחם ולחם שמים, וצ"ע שסותר את עצמו. יואל].
וכן ידוע מסורת אנשי ורמזיא שנמצאים שם מגלות בית ראשון. וכן בני תימן, כמו שכתב בהקדמת מלאכת שלמה. וכן עיין בס' מלכי תרשיש בתחילתו, שהאריך שהיו יהודים בתונס מתקופות קדומות, ובזמן הגמרא היה רב אחא דמן קרתיגני, שהיא עיר קרתגו בתונס. וראה גם בדבש לפי להחיד"א שבזמן גזירת אחשורוש היו יהודים בספרד שלא היו מכלל הגזירה, ע"ש. [עיין נר המערב (עמוד ט) שגם במרוקו יש אומרים שהיה ישוב מזמן בית ראשון. יואל].
ועל עיקר קושייתו, כבר האריכו בזה, שודאי ידעו את הלוח, אלא שהיו לפעמים חריגות מחמת סיבות. אמנם יש גבול לחריגות אלו, שאי אפשר להתרחק מהלבנה יותר מדאי, ובסוף יצטרכו לחזור לגבולות המציאות, ולכן בני המדינות הרחוקות היו עושים יומיים, ובדרך כלל היו בכלל הנכון.
ויותר מזה כבר האריכו הקדמונים, שגם בית הדין היו מתחשבים בלוח, אע"פ שהיו תלויים בעדים, וכדמוכח בר"ה סוף פרק שני דף כה ע"א. וכן אמרו שם דף יט ע"ב מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר. הרי שהיו כללים קבועים, ובדרך כלל היו עושים כל טצדקי כדי לעמוד בכללים, ורק פעמים בודדות היו משנים, ולכן מה שעשו יומיים היה מספיק לצאת מהספק. ואע"פ שאפשר שמעיקר הדין היו יכולים לסמוך על הרוב וסגי ביום אחד, אלא שכיון שהוא רוב שעתיד להתברר לא רצו לסמוך עליו. ועיין ספר יום טוב שני כהלכתו של הרב פריד במילואים סי' א. [וראה במשנה בראש השנה (פ"א מ"ג), שיוצאים השלוחים לאלול מפני ראש השנה, שסומכים על רוב שנים, עיין שם בר"ע מברטנורא. ובכל זאת היו עושים ב' ימים. עיין שם בתוספות יום טוב ובמלאכת שלמה. ואחר כך היו יוצאים על תשרי כדי שיתקנו את סוכות. יואל].
ובזה מיושב מה שהקשה באות א[2].
וכן מיושב מה שהקשה באות ב, על ספירת העומר, שלא שייך ספירה מספק. ולפי הנזכר מיושב, שכיון שיש "רוב" שעושים כהוגן, אין כאן ספק, ורק ביו"ט החמירו, כדי שלא יתברר שעשו מלאכה ביו"ט ואכלו חמץ בפסח, אבל בכה"ג, שאין אפשרות אחרת, חזרו לכללי הספיקות הרגילים, ואין צורך לחשוש בכה"ג.
ובלאו הכי יש ליישב, שאה"נ כשהיה ספק לא ספרו בברכה, ורק אנן, דבקיאינן בקביעותא דירחא, מנינן, כיון שאין ספק, ואע"פ שיש חשש שיחזור הדבר לקלקולו, אין זה מספיק כדי לבטל את המצוה. [בעל המאור (פסחים כח, א) דן למה לא עושים יומיים ספירת העומר. יואל].
ומה שהקשה באות ג' על יום חג השבועות, שכבר הוכרע הספק, זה נכון במקומות שהיו השלוחים מגיעים, אבל במקומות שמאוד מרוחקים ולא היו מגיעים שליחים רק אחרי שנה או יותר, א"כ היה עדיין ספק גם בשבועות, וא"כ מעיקר הדין היו צריכים לעשות יומיים, וזה דלא כחת"ס.
ומה שהקשה על החת"ס, שכיון שעבדינן לא פלוג א"א להחמיר בביצה, יש לומר דלא עבדינן לא פלוג לקולא. וכידוע דיוני האחרונים בזה. ואפילו נימא שעבדינן, עכ"פ אי אפשר להקשות אמאי לא עשו לא פלוג לקולא.
ומה שהקשה שדיו לבא מן הדין, הכא שאני שהוא דון מינה ואוקי באתרא, דהיינו שעיקרו מחמת לא פלוג, אבל סוף סוף הוא תקנת חכמים ושאני משאר ימים טובים, ולכן מעמידים אותו על כללי תקנת חכמים דהוי יומא אריכתא.
ומה שהקשה מיום הכפורים, כיון שהוא סוג אחר אינו מפריע, שענין לא פלוג מטרתו היא כדי שהציבור לא יזלזל ביום טוב שני, אבל יום הכפורים בצורתו החיצונית הוא ענין אחר, ולא יבואו לזלזל מחמתו.
אות ד, שהקשה אמאי לא מחמרינן במלאכה ביוה"כ ביום השני, שהרי אין פקוח נפש. ובנז' אתי שפיר, שבאמת מעיקר הדין אין חיוב להחמיר, ולכן לא רצו לתקן באופן חלקי, כיון שזה יכול לגרום זלזול ביום טוב ראשון דיוה"כ, שכיון שיראו שמחמירים במלאכה ולא באכילה יחשבו שאכילה לא חמירא, ולהכי לא חילקו.
אות ה, כבר מיושב בנז'. ומה שהעיר על אשקלון, עיין מנחת שלמה להגרשז"א מה שכתב בענין אילת. ומה שהביא שיש מחמירים בבני ברק, כן מחמיר גם הגר"ח קנייבסקי נר"ו, והטעם כיון שלא יודעים אם הגיעו שליחים לאותו מקום, שאפשר שהלכו בדרך אחרת ולא היה נודע באותו איזור, כך שמעתי מהגר"ש רוזנברג נר"ו.
מה שהקשה באות ו' אמאי לא צודק החכם צבי, שכל אחד יעשה לפי המקום שנמצא בו. הטעם הוא כיון שכבר נכנס ענין זה בדיני המנהגים, וקי"ל דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם, עיין יו"ד סי' רי"ד. [עיין באגרות משה (חלק ג סימן עג) שאיך שזה משום מנהג זה יותר חמור מאשר אם זה היה משום ספק. יואל].
ומה שהקשה באות ז על חנוכה ופורים, שהכי קבעינהו, דבריו לא מובנים, שחנוכה הרי קבעוהו בא"י, והתם קבעוהו יום אחד, ובני חו"ל צריכים לעשות לפי כלליהם, ומה הקשר בין מה שקבעו בא"י למה שצריכים לנהוג בחו"ל. וכן על פורים כבר תירץ בהערה, שבאותו זמן היו קובעים את החדשים בפרס, והם היו עושים יום אחד, ואדרבא בני ארץ ישראל הם שהיו צריכים לעשות יומיים באותו זמן. וא"כ אין קושיא לומר שכך קבעו יום אחד, שהם קבעו לפי מקומם, ומי שיש לו ספק הרי נכנס לדיני הספיקות. [ידוע שכמה אחרונים אומרים שכך מתורצת קושית הבית יוסף בחנוכה למה שמונה ימים, ותירצו שזה משום יום טוב שני. עיין גם במרדכי (ריש מס' מגילה, רמז תשעה) שהקשה למה פורים לא יומיים, ותירץ שיש חשש של ולא יעבור. ועיין שם עוד. ועיין בקונטרס יום טוב שני (עמוד 28) שהאריך בזה והביא להרבה ספרים בזה. יואל].
♦

תגובת הרב רפאל סויד

לכב' ש"ב, הגאון רבי יוסף פרץ שליט"א, ואתו עמו אחיו, ש"ב הגאון רבי יואל שליט"א.
ישר כח על התגובה הארוכה והמושקעת, לתרץ את הקושיות שהעליתי במאמר על יו"ט שני של גלויות.
וכעת אענה את חלקי בס"ד:
הנה, לאורך כל המאמר נחלקנו בנקודה יסודית ועיקרית אחת, שאני כתבתי שבחו"ל בתחילה היה ספק דאורייתא אמיתי כמשפט כל הספיקות [ואף לולא תקנת יו"ט שני היו מחויבים לנהוג לחומרא ביום השני, אלא שעשו זאת בתורת ודאי אף לקולא, וכגון שלא יניחו תפילין וכדו'], ואילו במאמר התגובה נכתב שלא היה זה ספר אמיתי, והיו בקיאין בקביעא דירחא.
וכמדו' שבכל מאמר התגובה לא הביאו מקור לכך שתמיד היו בקיאין בקביעא דירחא. ורק לגבי אלול, והיינו על הספק של תשרי, מצינו שמימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר. ועל כן עדיין לא הבנתי את הנקודה בדבריכם על הדבר הזה, דמנ"ל שבכל החודשים לא היה ספק אמיתי. ואדרבה, מהא דהגמ' טרחה להדגיש זאת לגבי אלול, מוכח שבכל החודשים זה לא היה כן. וכן מוכח מהא דאיתא במתני' בערכין פ"ב מ"ב שאין פוחתין מארבעה חודשים מעוברים בשנה, ולא יותר משמונה, וא"כ הספק הוא על ארבעה או חמישה ימים.
וכעת אענה על שאר הדברים שנכתבו במאמר התגובה:
א. בענין ספירת העומר, כתבו המגיבים, שאכן לא ספרו בזמנם בברכה, אולם בזה"ז, שבקיאים, כן מברכים. אולם ע"ז כתבתי שמכיוון שספירת העומר כיום לדעת רוב הראשונים היא מדרבנן זכר למקדש, וא"כ אם בזמן המקדש לא בירכו, גם כיום אין טעם לברך
ב. בענין ה"לא פלוג" לקולא, לכאור' אי"ז שייך לנ"ד, כיוון דאי"ז לא פלוג לקולא, אלא שאין בפועל לא פלוג, כיון שאדרבה אם עושים ככל החגים, יש סיבה שיעשו הכל כמו כל החגים, ודו"ק.
ג. בענין הטענה על החכם צבי,שכתבו המגיבים שזה כבר נכנס לענין מנהג וחומרי מקום וכו', ידעתי שכך כתבו, וע"ז גופא תמהתי, שהרי מסברא צריך להיות שהתקנה הייתה לא על המקום, כי אם כן מדוע נוהגים במקומות שלא היה ישוב, אלא על כל מי שלא ידע, ואי"ז תלוי היכן הוא גר, אלא היכן הוא נמצא.
ד. בענין חנוכה, לא התכוונתי שתיקנו זאת בחו"ל, ואם היה מובן כך מדבריי, הדבר טעון תיקון. ועיקר טענתי היא שמכיוון שזה נתקן לאחר שכבר היה ספיקא דיומא, ובכל זאת לא תיקנו יומיים לבני חו"ל, על כרחך שהתקנה הייתה לכל אחד כפי מניינו
ואסיים בברכת התורה, שיפוצו מעניינותיכם חוצה
רפאל סויד
♦

תגובת הרב יוסף פרץ

כבוד ש"ב הגאון כמוהר"ר רפאל סוויד נר"ו.
שמחתי לקבל תגובתו, והיה לי לשמחת חג. ייש"כ וחילו.
ואכתוב דעתי כדרכה של תורה:
מה שכתב שלא הוכחנו שהיו בקיאין בקביעא דירחא. הנה ציינתי לר"ה כה ע"א, וכוונתי היא למה שכתוב שם כך מקובלני מבית אבי אבא וכו׳. ועיין גם ברמב"ם פ"א מהל׳ קדוש החדש ה"ו ופ"ב ה"ד ופ"ו ה"א. ועיין ר"ה כא ע"א אמר להו רב נחמן להנהו נחותי ימא וכו׳. ומכל זה ברור שהיו יודעים את החשבון. רק שלא יכולים היו לסמוך עליו מחמת גזירת הכתוב שצריך עדים. אבל לא שייך שיתרחקו מהלבנה יותר מיום, ולכן אמר להו רב נחמן לנחותי שיסמכו על ראיית הלבנה. ועיין אריכות בזה בס׳ שקל הקדש להגרח"ק נר"ו הל׳ קדוש החדש פ"ה ה"ג בביאוהה"ל ד"ה עד ימי אביי ורבא.
ועיין ברמב"ם בהלכות קדוש החדש פי"א ה"ד שכתב שהחשבון אפשר שילמדוהו תינוקות בכמה ימים. וודאי שהיה לאנשים ידיעה מינימלית בזה כדי שיוכלו לקיים המועדים.
ועיין שקל הקודש להגרח"ק הל׳ קדוש החדש פ"ה ה"ד בביאוהה"ל ד"ה היו עושין שני ימים שהאריך שספק של חוצה לארץ הוא ספק דרבנן. וכן שם ה"ו ד"ה יעשו שני ימים ע"ש. וציין לרמב"ם ורש"י ותוס׳ שסבירא להו כן. וכן כתב גם כן בפרק ח הלכה ה ד"ה ובשנה. ועיין שם שהיו מביאים בחשבון את טעויות בני חו"ל כדי שלא יאכלו חמץ בפסח. ע"ש.
ומה שהביא מהמשנה בערכין והוציא ממנה שהספק הוא על ארבעה או חמשה ימים. אחר המחילה אינו כן. דהנה הצורה הרגילה הוא שעושים חצי חצי. דהיינו ששה מלאים וששה חסרים. ומסתמא בני חו"ל היו מחשבים כן. וא"כ טעותם יכולה להיות הכי הרבה יומיים. ועיין היטב בסוגיא בערכין בדף ט ע"א, ותראה שרק יום אחד יכלו לטעות. ועיין ברמב"ם פ"ח ה"ה.
ומה שכתב על ספירת העומר שכיון שספירת העומר בזמן הזה זכר למקדש ובזמן המקדש לא בירכו שוב אין טעם לברך. הנה, צריך לבאר ולהסביר שתקנת חז"ל לברך זכר למקדש (למאן דאמר הכי) לא הייתה תקנה מיוחדת לחוץ לארץ. אלא היא תקנה כללית לכל מקום, כולל לארץ ישראל עצמה. ולכן אין שאלה על עצם התקנה. וכעת, בחוץ לארץ אין תקנה מיוחדת לספור, אלא שמסתכלים אם יכולים לקיים את תקנת חכמים ממילא יש להם לקיים ואין קשר למה שעשו שם לפני כן. שאין זה זכר למה שנהגו לפני כן אלא לעצם המצוה דאורייתא שהייתה בזמן הבית. ומסתכלים לפי המציאות העכשווית. ועיין שקל הקדש הל׳ קדוש החדש פ"ג הי"א ביאור ההלכה ד"ה היו עושין שהביא את שיטות הראשונים בזה. (ובלאו הכי לפי רוב הראשונים שכל יום הוא מצוה בפני עצמה הרי אם היה נודע להם תוך ימי הספירה היו יכולים לספור את הימים הנותרים והיו מקיימים המצוה, אלא שבלאו הכי מיושב).
בענין לא פלוג לקולא. מה שכתבתי הוא בענין המושג "לא פלוג". דהיינו שאם מחמת הלא פלוג יוצא שנבוא להקל אין אומרים כן לקולא. ואה"נ, שכאן עצם התקנה התחילה מלא פלוג. אבל אחר שכבר נתקן יש לו את גדריו. ואם תשאל אמאי לא נימא לא פלוג להקל. על זה באו דברי.
ומה שכתב על דברי חכם צבי. הנה, אם הייתה כאן תקנת חכמים רגילה, א"כ דבריך נכונים שתלוי במקום שבו תיקנו ולא תלוי במקום דירת האדם. אלא שכאן התקנה הייתה לשמר את המנהג, כמו ששלחו להם "מנהג אבותיכם בידכם" (עיין רמב"ם פ"ה ה"ה). וכיון שהתקנה היא לשמור את המנהג לכן חלים כאן כל דיני מנהגים, שכך היתה התקנה, שיהיה הדבר בגדרי תורת המנהגות. ואם תשאל למה במנהגים הדין כן. אין זו שאלה על יום טוב שני אלא שאלה כללית. ועיין שערי תשובה סוף סימן תצו.
ומה ששאל על מקום שהתחדש בו היישוב אמאי עושים שני ימים. עיין רמב"ם פ"ה הי"ב שתקנו ללכת אחר רוב חו"ל. ע"ש. ועיין שקל הקדש שם ויתבאר לך הטעם.
ומה שכתב על חנוכה שנתקן אחר שהיו נוהגים שני ימים ולא תיקנו בחו"ל ספיקא ועל כרחך שנתקן כל אחד לפי מניינו. ולכן לא שייך לשאול אמאי לא תיקנו ספיקא דיומא. יש לבאר שעל זה גופא שאלו, אמאי מההתחלה לא תיקנו להחמיר בחו"ל והניחו כל אחד לפי מניינו. שהרי חז"ל לא מתקנים בצורה שהדברים יראו כדברים לא קבועים ומסודרים. ואם מתקנים באופן שכל אחד לפי מניינו, יצא שגם אם אחד טעה בחודשים והדליק בחודש אחר גם כן יצא ידי חובתו. שהרי לפי מניינו הוא הדליק בכ"ה כסלו. וודאי חכמים לא מתקנים באופן לא מסודר. ולכן שאלו המפרשים אמאי לא תקנו להחמיר ספיקא. ותירוצם הוא שמדליקים מתורת ספק ולא מתורת ודאי, וסגי בזה כיון שהוי ספק דרבנן לקולא ואתי שפיר.
בברכת יגדיל תורה ויאדיר
יוסף פרץ
♦ ♦ ♦