בעניין שותפות זבולון ויששכר
על שני אלה היסודות, הפירוש והביאור, נבנו כלל עבודת הקודש של דרישת התוה"ק. ובזה הננו בטוחים שאנו עמלים ומקבלים שכר [גם – תוספת לביאור מהרב יעקב פילבר] אם לא כיונה דעתנו לפעמים אל כונת המאמר מצד פרטיותו. אבל כ"ז שאנו הולכים בדרך ישרה והמאמר ההוא פעל על רעיונותינו לעורר אותנו להשכיל ולהרחיב דברי שכל, הננו אם לא מפרשים אותו עכ"פ מבארים אותו, והנונו שואבים בששון מים עמוקים ממעיני הישועה, וכתרגומו דהאי קרא [ישעיה יב, ג] 'ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה', ותקבלון אולפן חדתן מבחירי צדיקיא.[הקדמת הגראי"ה קוק זיע"א לעין איה]
בנושא שותפות זבולון ויששכר עסקו גדולי הדורות, החל ברב האי גאון, דרך הטור ושו"ע, פוסקים ותשובות באחרונים, עד גדולי פוסקי הדור הקודם - הגאונים הרב אליעזר יהודה וולדינברג (ציץ אליעזר, חלק טו, סימן לה), הרב משה פינשטיין (אגר"מ יור"ד ח"ד סימן לז) והרב יצחק יעקב וויס זצ"ל (מנחת יצחק ח"ו סימן ק; ח"ז סימן פז). נראה שעדיין יש לברר מקורות ויסוד דין זה[2].
♦
פרק א' - המקורות במדרשים לשותפות יששכר וזבולון
א. בראשית רבה ובויקרא רבה
עניין יששכר וזבולון מוזכר במדרש בראשית רבה (וילנא) (פרשת ויחי פרשה צט[3]) וז"ל: "זבולן לחוף ימים ישכון, הרי זבולן קדם ליששכר שכן מייחסן יששכר זבולן, ולמה כן אלא שהיה זבולן עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה, וזבולן בא ומאכילו לפיכך קדמו, עליו אמר הכתוב (משלי ג) עץ חיים היא למחזיקים בה, יששכר כונס וזבולון מביא באניות ומוכר ומביא לו כל צרכו, וכן משה אומר (דברים לג) שמח זבולון בצאתך, למה שיששכר באהליך שלך הן שאת מסייעו לישב בהן".וכן בויקרא רבה (וילנא) פרשת קדושים פרשה כה ושם: "ר' הונא ור' ירמיה אמרו בשם ר' חייא בר אבא עתיד הקדוש ב"ה לעשות צל וחופות לבעלי המצות אצל בני תורה בגן עדן ואית ליה ג' קריין חדא כי בצל החכמה בצל הכסף, ב' (ישעיה נו) אשרי אנוש יעשה זאת והדין עץ חיים היא למחזיקים בה שמעון אחי עזריה אמר משמו והלא שמעון היה גדול מעזריה אלא ע"י שהיה עזריה עוסק בפרקמטיא ונותן בפיו של שמעון לפיכך נקרא הלכה על שמו, ודכוותה (דברים לג) ולזבולן אמר שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך ולא יששכר גדול היה מזבולן אלא ע"י שהיה זבולן מפרש מיישוב ועוסק בפרקמטיא ובא ונותן לתוך פיו של יששכר נותן לו שכר בעמלו לפיכך נקרא הפסוק על שמו שנא' שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך".
אמנם במדרש לא מבואר שעשו שותפות, ואפילו לא שהיה תנאי ביניהם בדבר. רק שזבולון היה 'מאכילו' 'ונותן בפיו'. על כן 'עליו אמר הכתוב עץ חיים למחזיקים בה', ולכן הקדימו יעקב בברכתו [וכן משה][4]. פשטות הדברים ששכרו של זבולון הוא כיון שהוא הגורם לכך שיששכר יכול יהיה ללמוד תורה.
♦
ב. התנחומא ובמדבר רבה
אמנם יש מדרשים בהם מוזכר עניין שותפות. בתנחומא (ורשא) (פרשת ויחי סימן יא): "זבולן לחוף ימים קדם זבולן ליששכר ולמה שזבולן עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה עשו שותפות ביניהם שיהא פרקמטיא של זבולן ליששכר שכן משה ברכן, שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך, שמח זבולן בצאתך לפרקמטיא משום דיששכר באהליך עוסק בתורה, למה, עץ חיים היא למחזיקים בה לפיכך הקדים זבולן ליששכר שאלמלא זבולן לא עסק יששכר בתורה".במדרש זה אמנם מוזכר 'שותפות', אלא שהשותפות היא רק בכך 'שיהא פרקמטיא של זבולן ליששכר', ולא שזבולון גם שותף בתורתו של יששכר. גם לא נראה כאן שהכוונה ב'שותפות' היא שחצי הכנסותיו של זבולון ליששכר, רק 'שיהא פרקמטיא של זבולן ליששכר'. כיוון שלא נראה הגיוני שכל הכנסותיו ממסחר של זבולון הלכו ליששכר, נראית הכוונה שיש התחייבות של זבולון לפרנס את יששכר, שיכול יהיה ללמוד תורה בבטחה ובלא דאגות. ובעיקר שבהמשך המדרש מביא את הפסוק של תומכי תורה 'עץ חיים היא למחזיקים בה'[5], ממנו עולה ששכרו של זבולון הוא עקב כך שהוא תומך ביששכר ומאפשר לו ללמוד תורה 'שאלמלא זבולן לא עסק יששכר בתורה'. כמו כן משמע ממדרש זה שהייתה הסכמה מראש ביניהם שזבולון יפרנס את יששכר.
אמנם בבמדבר רבה [וילנא] (פרשת נשא פרשה יג סימן יז): "למה זכה זבולון להקריב שלישי (א) לפי שחיבב את התורה והרחיב ידיו לפזר ממונו ליששכר כדי שלא יצטרך שבט יששכר לפרנסה ולא יתבטל מלעסוק בתורה לפיכך זכה זבולון להיות שותף לתורה והיה חבירו של יששכר ולכך הקריב אחריו ואחר יהודה לקיים מה שנאמר (משלי יח) מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו. "קרבנו קערת כסף אחת" בא נשיא זבולון והקריב קרבנו על השותפות שהיה לו עם יששכר אחיו, לפי שהיו זבולון ויששכר שותפים יששכר היה עוסק בתורה וזבולון היה עוסק בפרקמטיא והיה טורח זבולון ונותן לתוך פיו של יששכר... ולכך תלה חשבון הגדול בזבולן לפי שגדול מעשה יותר מן העושה שלולי זבולן לא היה יששכר יכול לעסוק בתורה שהוא היה מאכילו ונותן לתוך פיו, (ב) ד"א קערה כנגד לחם שהיה מאכילו, מזרק כנגד היין שהיה משקהו, ולמה היה של כסף שגם כסף היה נותן לו לעשות כל צרכו... (ג) "שניהם מלאים סלת וגו'" זבולון ויששכר שניהם היו נוטלין שכר תורה ביחד ושניהם היו מתפרנסין ביחד... וזבחי צדק היו הקרבנות שכשם שהיה לזבולון חלק בשכר תורתו כך היה ליששכר חלק בממונו של זבולון... מה היה חמשה מכל מין ומין נגד ה' תיבות שהם בפסוק שבירך משה שותפותם שנאמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך, (ד) "זה קרבן אליאב וגו'" כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב אליאב על שותפות התורה התחיל משבח קרבנו זה קרבן אליאב לקיים מה שנאמר (משלי ג) עץ חיים היא למחזיקים בה זה שבט יששכר ותומכיה מאושר זה שבט זבולון".
מהקטע הראשון במדרש [סימנתי (א)] עולה שהיתה בין זבולון ליששכר הסכמהמראש – 'שותפות שהיה לו עם יששכר אחיו', שהוא יפרנסו ויששכר לא יצטרך לדאוג לפרנסה, ויקדיש את כל זמנו ללמוד תורה. על כן היה זבולון 'שותף לתורה' של יששכר. יתירה מזו 'גדול מעשה יותר מן העושה', ועל כן 'תלה חשבון הגדול בזבולן'. אמנם לא מופיע במדרש שזבולון שותף בשכרו של יששכר. כמו כן מבואר במדרש שזבולון פרנס את יששכר 'נותן לתוך פיו של יששכר'. אבל לא נאמר שהוא נתן לי חלק מסוים מתוך הכנסותיו.
בקטע ב מפורש שזבולון נתן ליששכר רק את צרכיו, אוכל ושתיה [יין], ואף 'גם כסף היה נותן לו לעשות כל צרכו'. מפורש שזבולון לא היה נותן ליששכר חלק נתון מתוך הכנסותיו. רק היה נותן לו את כל צרכיו, בלי קשר להכנסותיו של זבולון.
אמנם מקטע ג 'שניהם היו נוטלין שכר תורה ביחד ושניהם היו מתפרנסין ביחד... שכשם שהיה לזבולון חלק בשכר תורתו, כך היה ליששכר חלק בממונו של זבולון' נראה שה'שותפות' הייתה לכך שכל צד יקבל חלק נתון, כנראה חצי, בהכנסותיו-שכרו של השני. גם במדרש נוסף (בראשית רבה [תיאודור-אלבק] פרשת ויחי פרשה צז) מצינו לשון הדומה לנאמר בקטע ג: "[זבולן לחוף ימים ישכן] בסחורתו, ויששכר בתורתו, זה עם זה שותפין בעולם הזה ובעולם הבא".
אך בקטע ד נראה שוב ששכרו של יששכר הוא 'המחזיקים בה', ושל זבולון הוא שכר 'תומכיה'.
♦
ג. הזוהר הקדוש
בזוה"ק פרשת ויחי עה"פ 'זבולון לחוף ימים ישכן' (דף רמא, ב – רמב, א. הנוסח בעברית ע"פ 'זהר תורה' לאבי זקני, הרב יהודה יודל רוזנברג זצ"ל): "א"ר יהודה זבולן ויששכר תנאי עשו, אחד ישב ועמל בתורה, ואחד יצא ועשה מסחר ותמך ליששכר, שכתוב 'ותומכיה מאושר'... שאל רבי בון ואמר, בני יעקב כל י"ב שבטים נסדרו למטה כדמיון שלמעלה, למה הקדים בברכות זבולן ליששכר תמיד, והרי יששכר עמל בתורה, והתורה קודמת בכל מקום, ולמה הקדים לזבולן בהברכות, אביו הקדימו ומשה הקדימו. אלא זבולן זכה על שהוציא לחם מפיו ונתן לפיו של יששכר, לפיכך הקדים לו בהברכות. מכאן למדנו מי שתומך לבעלי התורה נוטל ברכות מלמעלה ומלמטה. ולא עוד אלא שזוכה לשני שלחנות, מה שאין זוכה אדם אחר. זוכה לעושר שיתברך בעולם הזה, וזוכה להיות לו חלק בעולם הבא...".בזוה"ק מופיע מפורש שהיה תנאי ביניהם. אך נראה שהתנאי אינו אלא לגבי התפקידים. התנו שזבולון יתמוך ביששכר, ושיששכר יקדיש את כל זמנו לתורה. אבל אין התנאי לגבי השכר. אדרבה, נראה ששכרו של זבולון הוא שכר של תומכי תורה. אלא שתומכי תורה זוכים לשכר של שני שולחנות, בעוה"ז ובעוה"ב. אפשר שניתן לדחוק פירוש זה גם בלשונו של המדרשים בבמדבר רבה ובראשית רבה (אלבק).
♦
ד. סיכום
העולה מהמקובץ שפשטות רוב המדרשים (א) שזבולון סיכם עם יששכר שהוא יפרנסו ויששכר יקדיש את כל זמנו ללימוד תורה. כיוון שתמיכתו של זבולון אפשרה ליששכר להקדיש את כל זמנו לתורה, הרי זבולון הוא 'המעשה' לתורה, שגדול מן 'העושה', והוא כ'שותף' לתורתו של יששכר, ושכרו גדול עקב היותו ‘תומך תורה'. אולם יש לשונות במדרשים מהם נראה (ב) שזבולון ויששכר הם 'שותפים' ממש. ולסברה זו 'נוטלין שכר בתורה ביחד ושניהם היו מתפרנסין ביחד' 'זה עם זה שותפין בעולם הזה ובעולם הבא'. לשיטה זו יש מקום לומר שהחלוקה היא חצי חצי, גם בהכנסות של זבולון וגם בשכר של יששכר.♦
פרק ב' - הסוגיא במסכת סוטה
א. דברי הגמרא, רש"י והמאירי
מצינו בגמרא בסוטה (כא, א): "מאי ‘[אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה] בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ' (שה"ש ח, ז) אמר עולא: לא כשמעון אחי עזריה, ולא כר' יוחנן דבי נשיאה, אלא כהלל ושבנא; דכי אתא רב דימי אמר: הלל ושבנא אחי הוו, הלל עסק בתורה, שבנא עבד עיסקא, לסוף א"ל: תא נערוב וליפלוג, יצתה בת קול ואמרה: אם יתן איש את כל הון ביתו וגו ".פשט דברי הגמרא הוא שאי אפשר 'לקנות' בכסף זכות של לימוד תורה. אבל מי שתומך בת"ח כדי שיכול יהיה ללמוד בלי שיצטרך לדאוג לפרנסתו, הרי יש לו זכות שהוא אפשר את לימוד התורה. זה כשיטה א שהבאנו למעלה וכשיטת רוב המדרשים.
אמנם ברש"י ז"ל פירש: "שמעון אחי עזריה - תנא הוא במשנה קמייתא דזבחים ולמד תורה על ידי אחיו שהיה עוסק בפרקמטיא כדי שיחלוק בזכות למודו של שמעון לכך הוא נקרא על שם עזריה אחיו וכן ר' יוחנן למד ע"י הנשיא שהי' מפרנסו. הלל עסק בתורה - מתוך עוני רב כדמפרש במס' יומא (דף לה:)".
כך גם ברש"י בתחילת מסכת זבחים[6]: "שמעון אחי עזריה - על שם שעזריה עסק בפרקמטיא וסיפק צורכי שמעון אחיו בשעה שהיה עוסק בתורה והתנו ביניהן שיהא חלק לעזריה בשכר תלמודו של שמעון כדאמרי' בסוטה (דף כא) אם יתן איש את כל הון ביתו וגו' לא כשמעון אחי עזריה לפיכך נקרא על שמו שלמד על ידו".
כעין זה בבית הבחירה למאירי: "וכל שלא למד תורה ומשתדל להיות אחרים לומדים על ידו חולק בשכר ולא עוד אלא שהתורה נקראת על שמו כמו שאמרו בשמעון אחי עזריה שמתוך שהיה אחיו מתפרנס ממנו בשעה שהיה לומד הוזכר אחיו בהלכותיו ונעשה הוא טפל לו וכן יוחנן דבי נשיאה על שם שהיה מתפרנס מן הנשיא. ומי שאין לו מי שיסייעוהו אעפ"כ יטרח וילמד מתוך הדחק ומקומו מושכר לו ועל זו אמרו הלל מחייב את העניים. וכל שהוטל עליו לסמכו[7] ולעזרו ולא עשה אפילו היה חולק לו בנכסיו אחר כן אינו חולק בשכר דרך הערה אמרו הלל ושבנא אחי הלל עוסק באורייתא שבנא עבד עיסקא לסוף אמר ליה תא ניערוב וניפלוג יצתה בת קול ואמרה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו".
בדברי רש"י מפורש 'שיחלוק בזכות למודו'. וכן במאירי 'חולק בשכר'. פשט הדברים שהם חולקים בשכר לימודו של יששכר חצי חצי, ובכל אופן שיש למפרנס 'חלק' משכרו של הלומד [ובפשטות ה'חלק' הזה יורד משכרו של הלומד]. זה כשיטה ב שבמדרש שהבאנו למעלה. אמנם נראה מדבריהם שה'זבולון' מפרנס את ה'יששכר' ומאפשר לו ללמוד ללא צורך לעסוק בפרנסתו. אך אין שום רמז שהוא נותן לו חלק קצוב מתוך הכנסותיו. אדרבה, משמע שהוא '[ו]סיפק צורכי שמעון אחיו' [ובמאירי 'ומתוך שהיה אחיו מתפרנס ממנו'].
♦
ב. המהר"ל מפראג והגרי"ש אלישיב
כך גם מתבארים הדברים בחידושי אגדות למהר"ל (סוטה שם): "תא נערוב ונפלוג וכו'. ולא יקשה וכי דבר זה בידי אדם לחלוק. שכן אמר, שלא יבטל מלמודו ויהיה מתפרנס על ידי אחיו ולא יעשה מלאכה, ומעתה ילמוד יותר, וכיון שהוא סבה לתלמודו ראוי שיחלק עמו, שהרי התורה נעשה על ידי שניהם. כי שבוש הוא דברי הפלסופים שהכל תולה כאשר יקנה מדריגת המושכלת, כי הכל תולה בדביקתו של אדם בבוראו ע"י התורה, ולפיכך הגורם לתורה הוא כמו התורה עצמה, והילל לא רצה שיהיה אחר גורם לתורתו".בדומה לכך בהערות הגרי"ש אלישיב: לא כשמעון אחי עזריה ולא כר' יוחנן דבי נשיאה אלא כהלל ושבנא וכו' הלל ושבנא אחי הוו, הלל עסק בתורה ושבנא עביד עיסקא לסוף א"ל תא וכו'. נראה פשוט מסברא דכללא דשותפות דיששכר וזבולון הוא רק במסייעו במדה שבלא סיועו לא היה לומד אלא היה יוצא לעסק, אבל אם היה לומד גם בלא סיועו ורק עכשיו הוא לומד ויש לו יותר הרחבה בדמים אין זה שותפות דיששכר וזבולון אלא יש לזה דין של תמכין דאורייתא גרידא.
לכאורה נראה מדבריהם ששותפות זבולון ויששכר שונה מתומכי תורה רגילים. זאת משום שע"י תמיכתו של זבולון אין יששכר צריך לעסוק בפרנסה. הרי זבולון מאפשר ליששכר ללמוד [יותר] תורה. 'וכיון שהוא סבה לתלמודו ראוי שיחלק עמו, שהרי התורה נעשה על ידי שניהם'. [מלשון 'נעשית על ידי שניהם' נראה שהחלוקה היא חצי חצי]. כל זאת בניגוד לשיטה א במדרשים, הרואה בזבולון 'תומכיה מאושר'[8].
♦
ג. התשב"ץ
אולם בתשב"ץ (ח"א סי' קמד) כתב: "עוד יש צד שלישי בענין זה [=בענין הצורך לפרנס את חכמי התורה – הערת הרב יואל קטן במהדורת מכון אומן-מכון ירושלים תשנ"ח. כך גם שאר ההערות בציטוט דברי התשב"ץ] אבל אינו דבר של חובה כראשונים, אבל יש בהם מצוה גדולה, המקיימה מובטח לו שיטול שכר הרבה, ונאמן הוא בעל מלאכתו שישלם לו שכר פעולתו. והוא מ"ש בפ' בתרא דכתובות (קיא, ב) אר"א עמי הארץ אינן חיין שנאמר (ישעיהו כו, יד) 'מתים בל יחיו רפאים בל יקומו'... חזא דהוה קא חלשה דעתי' כיון דחזייה דקא מצטער א"ל ר' מצאתי להם רפוא' ממקום אחר (דברים ד, ד) 'ואתם הדבקים בה' א-לקיכם' וכי אפשר לו לאדם להדבק בשכינה והלא כבר נאמר (שם ד, כד) 'כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא'. אלא כל המשיא בתו לת"ח והעושה פרקמטיא לת"ח והמהנה ת"ח מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאלו נדבק בשכינה. כיוצא בדבר אתה אומר וכו' הרי שלא מצא ר"א רפואה לע"ה שיחיו בתחית המתים, אלא בשלשה דברים שזכר, והם שישיא בתו לת"ח או יעשה פרקמטיא לת"ח או שיהנה מנכסיו לת"ח. וכבר הוא מפורש בתלמוד בכמה מקומות שכר שלשה אלה... ולענין פרקמטיא אמרו בפרק מקום שנהגו (פסחים נג, ב) ותודוס איש רומי אדם גדול בתורה הוה, ולא מבעלי אגרופין הוה, ומטיל מלאי לכיס של ת"ח הוה. עוד אמרו שם כל המטיל מלאי לכיס של ת"ח זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר (קהלת ז, יב) 'כי בצל החכמה בצל הכסף' ועוד אמרו שם בסוטה פרק היה נוטל (כא, א) 'אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו' (שיר השירים ח, ז), מאי בוז יבוזו לו, אמר עולא לא כשמעון אחי עזריה ולא כר' יוחנן ונשיאה אלא כהלל ושבנא, דכי אתא רב דימי אמר הלל ושבנא אחי, הוו הלל עסק בתורה ושבנא עבד עסקא, לסוף א"ל תא נערוב וניפלוג, יצתה ב"ק ואמרה 'אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו'. פירוש שמעון ועזריה היו אחים, אמר עזריה לשמעון אחיו עסוק אתה בתורה ואני בפרקמטיא ואני אפרנס אותך כדי שאחלוק עמך זכות תורתך, וכן עשה, על כן היו קורין אותו שמעון אחי עזריה, וכן הוא מוזכר במשנה קמייתא דזבחים (ב, א) ופרק ח' דמסכת טהרות (משנה ז), שהוא היה מגדולי התנאים. וכן ר' יוחנן שהיה עוסק בתורה ע"י הנשיא שהיה מפרנסו. ואמרינן שלא נאמר על זה[9] 'אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה וגו', שהרי שכר יש לאלו בלימודם של אלו כיון שע"י פרקמטיא שלהם זכו לתורה. אבל על מי נאמר, על הלל ושבנא שהיו אחים, והלל עסק בתורה מתוך עוני, כדמפרש ביומא (לה, ב) דאמרי' התם הלל מחייב את העניים וגו', ושבנא עסק בפרקמטיא, ואמר להלל אחיו שעסק בתורה בוא ונחלוק זכותך וממוני, וע"ז יצאתה בת קול ואמרה 'אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו'. וענין זה נרמז בתורה שנאמר (דברים לג, יח) 'שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך', ואמרו בב"ר (פרשה צט, ט) והלא יששכר גדול מזבולון שכן הוא מיחסן יששכר זבולון ובנימן (שמות א, ג), ולמה הקדימו, אלא שהיה יששכר עוסק בתורה וזבולון עוסק בפרקמטיא ובא ומאכילו, לפיכך הקדימו הכתוב שנאמר (משלי ג, יח) 'עץ חיים היא למחזיקים בה וגו'. ואמרו שם (ב"ר מהדורת אלבק פרשה צז, על פסוק יג) 'זבולון לחוף ימים ישכון' בסחורתו ויששכר בתורתו, כולם זה עם זה הם שותפין בעה"ז ובעה"ב... וכל זה הוא בכלל עושה פרקמטיא לתלמידי חכמים".התשב"ץ משתמש בדבריו באותם ביטויים שראינו במדרש בראשית רבה (אלבק), בבמדבר רבה ובמאירי [וברש"י] שציטטתי למעלה – 'אחלוק עמך' 'שותפין בה"ז ובעה"ב' וכדומה. אך מבוררים דבריו שכוונתו היא לכך ששכרו של זבולון הוא שכר תומכי תורה, 'וכל זה הובא בכלל עושה פרקמטיא לתלמידי חכמים'.
וכעי"ז כתב גם במגן אבות (בפירוש למשנה אבות פ"א משנה יד): “הוא היה אומר הפירוש: אם אין אני זוכה לעצמי, מי הוא שיזכה בשבילי. שכל אדם צריך שיזכה לעצמו ולא יסמוך על זכות אחרים... וכן אמרו בסוטה (כא א) פרק היה נוטל, על שבנא והלל אחוי, ששבנא עסק בפרקמטיה והלל עסק בתורה, ואמר לו בא ונחלוק, יצאה בת קול ואמרה, 'אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו' (ע"פ שיר השירים ח ז). אלא שאם מתחילה אמר לו עסוק בתורה ואני אעסוק בפרקמטיא כדי לזון אותך, כמו שעשה עזריה לשמעון אחיו, והנשיא לר' יוחנן, אין יותר גדול מזה, ויש לו שכר עם העוסק בתורה. כמו שדרשו בספרי ובבראשית רבה (תיאודור - אלבק, כי"ו פרשה ק – יג. =במדרש שם – "...אלא שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא, ויששכר עוסק בתורה, וזבולון בא ומאכילו, לפיכך קדמו עליו עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג יח). יששכר כונס וזבולון מביא באניות ומוכר ומביא לו כל צרכו, וכן משה אומ' שמח זבולון בצאתך (דברים לג יח), למה, שיששכר באוהליך שלך הן, שאת מסייעו לישב בהן"), בענין (דברים לג יח) שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך. וזהו המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים, שזוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר 'כי בצל החכמה בצל הכסף' (קהלת ז יב). כמו שנזכר בפרק מקום שנהגו (פסחים נג ב). ודברי הלל [=במשנה אבות שם] קיימים הם, שהאדם צריך שיזכה לעצמו".
♦
ד. הוכחה מדברי התשב"ץ שכולם מודים שאין 'מכירה' של חלק בעוה"ב
העולה מדבריו שהשימוש בלשונות 'שותפין' 'חולק' 'ויש לו שכר עם העוסק בתורה' וכדומה, אין כוונתם שזבולון נוטל חלק משכרו של יששכר, או ששכרם חצי חצי. אלא הוא מצד 'המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים', שכר תומכי תורה. ושכרו הוא שכר מעשיו הוא 'שהאדם צריך שיזכה לעצמו' ו'המקיימה מובטח לו שיטול שכר הרבה'. על כן נראה שאף הלשונות במדרשים, במאירי והמפרשים שהזכרנו למעלה, יש לפרש כמש"כ התשב"ץ, שמי שמאפשר לחברו לעסוק בתורה, שכרו שכר תומכי תורה שהוא כמו שכר לומדי תורה, ואין הבדל בין התנה מראש או לא התנה מראש. [אמנם אפשר לומר שבהתנה מראש, כיוון שע"י תמיכתו מתאפשר לעוסק בתורה להקדיש את כל זמנו לתורה, ובכך מוסיף בלימוד תורתו, שכרו גדול יותר, 'שהרי שכר יש לאלו בלימודם של אלו כיון שע"י פרקמטיא שלהם זכו לתורה'. משא"כ בלא התנה, שהעוסק בתורה לא 'הוסיף' תורה בגלל התמיכה. וכן משמע מדברי הגרי"ש אלישיב זצ"ל למעלה סעיף ב, וראה הערה ד]. לפי"ז נראה שבניגוד למה שאמרנו בפרק א סעיף ה ובתחילת פרק זה [סעיפים א, ב], אין שתי שיטות בהבנת שותפות זבולון ויששכר. כולם מודים ששכרו של זבולון הוא בכך שהוא איפשר ליששכר לעסוק בתורה, ובכך הוא 'זוכה לעצמו' 'מובטח לו שיטול שכר הרבה, ונאמן הוא בעל מלאכתו שישלם לו שכר פעולתו'. מעשיו הם סוג של 'עושה פרקמטיא לתלמידי חכמים'. 'שהרי שכר יש לאלו בלימודם של אלו כיון שע"י פרקמטיא שלהם זכו לתורה' 'ויש לו שכר עם העוסק בתורה', ו'כולם זה עם זה הם שותפין בעה"ז ובעה"ב', 'ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף', כמו 'שנאמר 'עץ חיים היא למחזיקים בה וגו'. אמנם כאשר 'לסוף א"ל: תא נערוב וליפלוג' המעשה נראה כמו 'מכירת' עוה"ב, לכן 'בוז יבוזו לו'.הבנה זו בשותפות זבולון ויששכר תואמת את השכל הישר, מונעת 'הגשמה' ו'החפצה' של עניינים רוחניים כמו עוה"ב ושכר תורה וכדומה, וכפי שנראה בהמשך תואמת את גישתם של גדולי הפוסקים והאחרונים.
♦
פרק ג' - שיטת הרמב"ם
הנשר הגדול הרמב"ם ז"ל השמיט דין זה מידו החזקה. וצ"ע מדוע, אמנם הוא פסק (פ"ג מהל' ת"ת הל' י-יא) שאסור לת"ח להתפרנס מהצדקה[10]. אולם הוא כתב בפירוש המשנה (פ"ד מאבות מ"ז. ציטטתי ע"פ תרגום קאפח): "ואמנם הדבר שהתירתו התורה לתלמידי חכמים הוא, שיתנו מעות לאדם להתעסק בהם ברצונו [בנדפס הוסיף כאן משלו 'והיה השכר כולו להם' – הערת הרב קאפח] אם ירצה, והעושה זה יש לו שכר על כך[11], וזהו מטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים [פסחים נג, ב – הערת הרב קאפח]".זאת ועוד,[12] הרמב"ם עצמו התפרנס ע"י אחיו דוד, כפי שהוא כותב בעצמו לר' יפת הדיין[13]: “...והרעה הגדולה שבאה עלי באחרונה, שהיא רעה מכל רעה שעברה עלי מיום היותי ועד היום הזה, והיא פטירת הצדיק זצ"ל ובידו ממון רב לי ולו ולאחרים, והניח בת קטנה ואלמנתו אצלי. ונשארתי אחריו כמו שנה מיום שהגיעה השמועה הרעה, נופל על המטה בשחין רע ובדלקת ובתמהון לבב וכמעט קט הייתי אובד. ואח"כ עד היום הזה כמו שמונה שנים אני מתאבל ולא התנחמתי. ובמה אתנחם והוא היה על ברכי גדל והוא היה האח והוא התלמיד והוא היה נושא ונותן בשוק ומרויח ואני יושב לבטח…”.
א"כ צ"ע מדוע השמיט רבינו הלכה זו, שהיא [לפי שיטתו כמבואר בהערה י] מפורשת בגמ' בסוטה, ולא הביאה במשנה תורה, למרות שהתחייב (סוף הקדמת הרמב"ם למשנה תורה): "אלא יהיה חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה...".
♦
פרק ד' - הטור, רבינו ירוחם ושיטת המחבר והרמ"א
א. הטור ורבינו ירוחם
בטור (יור"ד רמו) כתב: "ומי שא"א לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני טרדות הזמן יספיק לאחרים הלומדים ותחשב לו כאילו הוא לומד בעצמו כמו שדרשו חכמים בפסוק שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך"[14].בספר תולדות אדם וחוה[15] לרבינו ירוחם (נתיב ב סוף חלק ה) כתב: "העוסק בתורה קודם שיעסוק יכול להתנות שיעסוק חבירו בסחורה ויטול חלק מלמודו כמו יששכר וזבולון אבל אחר שעסק כבר ונותן לו חלק בשביל ממון אינו כלו' כדכתיב אם יתן איש את כל הון ביתו וגומר וזה ענין הלל ושבנא כדאיתא בסוטה ומסתברא שהעוסק אבד שכבר בטל חלקו [=כלומר העוסק בתורה איבד את שכרו בכך שהיה מוכן למכור לאחר – יב"מ] כך כתבו המפרשים"[16].
♦
ב. הפסיקה בשולחן ערוך
הב"י [בסוף הסימן ובבדק הבית בסוף סעיף א] והרמ"א בדרכי משה הארוך [ובדרישה אות א] הביאו את דברי רבינו ירוחם. בשו"ע (שם ס"א) פסק: "ומי שא"א לו ללמוד, מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו, יספיק לאחרים הלומדים. הגה: ותחשב לו כאילו לומד בעצמו (טור). ויכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו השכר, אבל אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתנו לו. (תא"ו נתיב ב' מש"ס דסוטה)".המחבר השמיט את הסיפא של דברי הטור 'ותחשב לו כאילו הוא לומד בעצמו'. לכאורה אפשר להסיק מכך שהמחבר ס"ל שיש לו שכר של תומכי תורה, אבל לא שכר של לומדי תורה. אמנם הרמ"א הביא את הסיפא של דברי הטור. הלבוש, גדול תלמידיו של הרמ"א, ביאר את דברי רבו: "דהא גבי הלומד בעצמו כתיב (דברים ל, כ) כי היא חייך וגו', וגבי המספיק לאחרים כתיב (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, וכן הרבה פסוקים". [כנראה כוונתו לג' פסוקים המוזכרים במדרש ויק"ר פרשת קדושים (צוטט בפרק א סעיף א)]. כלומר, שס"ל לרמ"א ששכר תומכי תורה שווה לשכר לומדי תורה.
הרמ"א הביא בהמשך את דברי רבינו ירוחם [וכן הלבוש]. אמנם אין ברמ"א שום זכר ש'זבולון' חייב לתת ליששכר חצי מהכנסותיו, רק ציטט את דברי רבינו ירוחם 'והוא ימציא לו פרנסה'.
אך לגבי שכרו של זבולון כתב רבינו ירוחם 'ויטול חלק מלמודו'. אמנם הרמ"א שינה את הלשון וכתב 'ויחלוק עמו השכר', וכן כתב בלבוש. לכאורה משמע שזבולון מקבל חצי שכרו של הלומד תורה. וכן נראה מדברי הלבוש שביאר שמי שמספק לאחרים הלומדים שכרו מצד 'תומכי תורה', אולם לגבי מי 'שהתנה עם חברו שיעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה' כתב 'ויחלוק עמו בשכר' התורה, נראה שס"ל שמי שמתנה מראש ומאפשר לחברו שיעסוק בתורה, אינו רק 'תומכי תורה', אלא ממש שותף בלימוד התורה. זאת, כפי שביארנו למעלה (פרק א סעיף ד) שמכיוון שהוא 'הגורם' לכך ומאפשר את לימוד התורה, הוא 'שותף' ממש בלימוד, שהוא איפשרו וגרם לו, בניגוד למה שהסקנו בפרק ב סעיף ד (וראה למעלה הערה ד).
♦
ג. הסבר דברי הבית יוסף
אלא שלפי ביאור זה המחבר ס"ל ששכר תומכי תורה פחות משכר לומדי תורה. והרמ"א חולק עליו [וכולל בהגהתו] בשתי הלכות נפרדות – א. ס"ל שמי שתומך בלומדי תורה שכרו שווה לשכר לומדי תורה. ב. אפשר להתנות עם חברו שיפרנס אותו ויקבל חלק משכר לימוד התורה שלו [ולא רק שכר כתומכי תורה]. אמנם מלשון הטור "ותחשב לו כאילו הוא לומד בעצמו כמו שדרשו חכמים בפסוק שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך" מוכח שמדובר בהלכה אחת, והמקור לדין 'ותחשב לו כאילו הוא לומר בעצמו', הוא מההלכה של זבולון ויששכר. גם הדרכי משה הארוך הביא את דברי רבינו ירוחם בהקשר לדברי הטור 'ואם אי אפשר לו לעסוק כו'.זאת ועוד, הב"י הביא את דברי רבינו ירוחם בסוף סימן רמ"ו [סעיף כו[17]] על דברי הטור: "אמרו חכמים כל המבטל תורה מעושר סופו לבטלה מעוני וכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר". בבדק הבית חזר והביאו בסעיף א. ותמה ב'חדושי הגהות' "ולא הבנתי למה כתבה כאן שנית להגה"ה". בע"כ צ"ל שבבדק הבית ס"ל שדינו של רבינו ירוחם קשור ומבאר את דברי הטור "ומי שאי אפשר לו ללמוד... יספיק לאחרים הלומדים", ועל כן בבדק הבית חזר והביאו גם בסעיף א. יתירה מזו, מרן נמי ס"ל להלכה את דברי הרבינו ירוחם, כדמוכח מדבריו בתשובה באבקת רוכל (סימן ב) שתדון אי"ה בהמשך הדברים.
העולה מכך הוא שההלכה של תומכי תורה שבמחבר וברמ"א ודברי רבינו ירוחם הם הלכה אחת[18]. כלומר הסכם זבולון ויששכר הוא דוגמא לכך שמי שא"א לו ללמוד יתמוך בלומדי תורה ותחשב לו כאילו למד בעצמו. אלא שלפי"ז צריך לבאר מה מוסיף לנו רבינו ירוחם, ומה הוסיף הרמ"א [והב"י בסוף הסימן ובבדק הבית] בהביאו את דבריו.
♦
ד. תשובת מרן באבקת רוכל
מרן בשו"ת אבקת רוכל (סימן ב), לאחר שדחה דברי הרמב"ם שאסור לעוסק בתורה להתפרנס מן הצדקה, ביאר באילו תנאים מותר לקחת מן הצדקה. בתחילה כתב: "...נראה מדבריו דקילא ליה לוקח בתורת צדקה מלוקח בתנאי שיעסוק בתורה. ולי אי איכא לפלוגי בינייהו, איפכא איכא לפלוגי. הלוקח בתנאי שיעסוק בתורה אפשר אף על פי שיש לו יותר מכדי פרנסתו מותר לו ליטול והכי משמע לכאורה מדברי רש"י בפ' היה נוטל אהא דאמרינן מאי בוז יבוזו לו לא כשמעון אחי עזריה ולא כרבי יוחנן דבי נשיאה אלא כהלל ושבנא כו' שמעון אחי עזריה למד תורה ע"י אחיו שהיה עוסק פרקמטיא /בפרקמטיא/ כדי לחלוק בזכות תלמודו של שמעון וכן ר' יוחנן למד תורה ע"י הנשיא שהיה מפרנסו עכ"ל. ומדנקט גבי רבי יוחנן שהיה הנשיא מפרנסו וגבי שמעון לא כתב שהיה עזריה מפרנסו משמע שעזריה היה חולק כל מה שהיה מרויח עם שמעון ואפילו שהיה יותר מכדי פרנסתו ...שאם מרויחי' כדי פרנסת' במעותיהם נראה שאסור להם לקבל מהנותן כדי לזכות בשכר עסק תורתם דדמייא למאי דאמרינן פ"ב דייני גזרות לא רצו מוסיפין להם לא רצו אטו ברשיעי עסקינן אלא לא ספקו. ואף על פי שכתבתי דמההיא דהלל ושבנא משמע דאי קודם שעסק זה בתורה התנו לחלק זה במה שירויח זה וזה בעסק התורה של זה שרי ואף על פי שהיה בריוח יותר מכדי פרנסתו איכא למימר דהיינו דוקא כשהתנו לחלוק זה בריוח זה וזה בעסק תורתו של זה אבל היכא שלא התנו כן אלא שזה נותן לו הכי לזכות בשכר עסק תורתו נראה שאם הוא מרויח כדי פרנסתו אסור לו לקבל דגריעא מקורדו' [=כך במקור] לחפור בהן. ובעיני גדול עונו מנשוא שנראה שהוא בוזה שכר עסק התורה שהוא מוכרו בלא צורך פרנסתו".אמנם לבסוף חזר בו וסיכם: "ומטעם זה נראה לי שאפי' במתנים מעיקרא לא הותר אלא למי שאינו מרויח כדי פרנסתו[19] ואם לא יתנה עם זה יצטרך לחזור אחר פרנסתו ויתבטל מדברי תורה לגמרי ולכן הותר לו לתת חצי חלק שכר עסק תורתו לחבירו כדי שיתן לו חצי מה שהוא מרויח והרי זה דומה לעוסק בתורה חצי היום ועוסק במלאכה חצי היום אבל אם הוא מרויח כדי פרנסתו אסור להתנות ואם התנה הרי הוא בכלל בוזה דבר ה' כדאמרן".
מבוארים דברי מרן שמי שיש לו כדי פרנסתו אסור לו לקבל צדקה בעד לימוד תורה בכל מקרה, ואם קיבל 'גדול עונו מנשוא' ו'הרי הוא בכלל בוזה דבר ה' כדאמרן'. אבל במי שאין לו כדי פרנסתו יש הבדל בין התנה מלכתחילה כעסק זבולון ויששכר, ללא התנה. שאם התנה מכתחילה שזבולון ייתן לו חלק מהכנסותיו ויקבל חלק משכר תורתו, מותר לקבל אפילו יותר מכדי פרנסתו. אבל אם לא התנה מכתחילה, והעשיר ש'א"א לו ללמוד" נותן לו צדקה – אסור לקבל אלא כדי פרנסתו בלבד.
כך גם הסיק מדברי מרן הרב ברכי יוסף (יור"ד סימן רמו אות יג על סעיף כא. הברכי יוסף הביא את תשובת מרן מכ"י, כיוון שבזמן הדפסת הברכי יוסף על יור"ד בשנת תקל"ח טרם נדפס שו"ת אבקת רוכל, שהודפס רק בשנת תקנ"א. ואמנם בשיורי ברכה אות ח על דין כא כתב: "ותשובת מרן שהבאתי בבר"י אות יג הרי היא בס' אבקת רוכל סי' ב'”): "מדברי תשובת מרן הלזו מבואר דסבר דאף המתנים מעיקרא - צריך שזה החכם אינו מרויח כדי פרנסתו. וכאשר יהיה האופן שמותר להתנות, אז כיון שהוא תנאי מעיקרא שרי לקבל חצי הריוח של חבירו אף דהוא יותר מכדי פרנסתו. כאשר הרואה בעיניו יראה".
מבואר גם בתשובה זו שמרן ס"ל את דברי רבינו ירוחם ולא חלק עליהם, למרות שלא הביאם בשולחנו הטהור[20]. לפי"ז מסתבר שלגבי העשיר, בין התנה בין לא התנה יש לו שכר [כלשון הטור] 'כאילו הוא לומד בעצמו'. רק שבהתנה, אם מתנה שייתן לת"ח חצי מהכנסותיו, [אם אין לעוסק בתורה כדי פרנסתו, רשאי העוסק בתורה לקבל אפי' יותר מכדי פרנסתו, ו]שכרו של העוסק בסחורה עד חצי שכר התורה [ואף מרן מודה בזה].
♦
ה. המסקנות שלמדו הפוסקים מדברי רבינו ירוחם
ע"פ תשובה זו נראה לבאר שהחידוש שלמדו הפוסקים מרבינו ירוחם הוא כפול:א. שמותר לעוסק בתורה[21] להתנות מתחילה שאחר יעסוק בסחורה ויפרנסו, ויטול חלק מלמודו. ושדבר הזה אינו 'נראה שהוא בוזה שכר עסק התורה שהוא מוכרו' ואינו 'בכלל בוזה דבר ה'. אולם 'אחר שעסק... אינו כלום'. אחר שעסק זה בתורה ורוצה למכור חלק משכרו, הרי הוא 'בוזה שכר עסק התורה שהוא מוכרו', ועל כן '[ו]מסתברא שהעוסק אבד שכבר בטל חלקו'.
ב. המחבר למד מדברי הגמ' בסוטה[22] ורבינו ירוחם שאם מתנה 'קודם שיעסוק' בתורה', יכולים להתנות 'שעזריה היה חולק כל מה שהיה מרויח עם שמעון, ואפילו שהיה יותר מכדי פרנסתו', 'כשהתנו לחלוק זה בריוח זה וזה בעסק תורתו של זה'. כלומר לעוסק בתורה מותר לקבל יותר מכדי פרנסתו, נראה שעד חצי ממה שהעוסק בסחורה מרויח. ואז העוסק בסחורה מקבל שכר כמו חצי שכר תורתו של העוסק בתורה. [כנראה שיותר מזה אסור לעוסק בתורה לקבל או לתת].
לפי דברים אלו מבואר היטב מדוע חזר מרן בבדק הבית והביא את דברי רבינו ירוחם גם בסעיף א. זאת משום שמה שהביא דברי רבינו ירוחם בסוף הסימן רק מורה על חידוש הראשון של רבינו ירוחם, ש[לא חייב הת"ח לעסוק בתורה מעוני, אלא] מותר לעוסק בתורה להתנות מתחילה שהעוסק בסחורה יפרנסהו. אמנם בבדק הבית על סעיף א', שהתומך בתורה שכרו כאילו למד בעצמו, הוסיף את החידוש השני שלמד מדברי רבינו ירוחם, והוא שאז רשאי הת"ח לקבל אפי' יותר מכדי פרנסתו.
ונראה שאף הרמ"א הביא את דברי ירוחם [בהג"ה לשו"ע, וכך גם מה שהביאו בדרכי משה הארוך] ללמד על שני דינים אלו.
♦
ו. מדוע דין זה בהל' ת"ת ולא בהל' צדקה, והסבר לשון הרמ"א
על פי דברים אלה ברור מדוע הביאו הטור והמחבר דין זה בהל' ת"ת ולא בהל' צדקה. שהרי חידושים אלו הם חידושים דווקא בהל' ת"ת [ראה גם למעלה הערה יז], ואינם קשורים להל' צדקה.לפי"ז נוכל לתרץ גם את תמיהת החיד"א בשו"ת חיים שאל (חלק ב סימן לח): "ומ"ש בהגהה. ויכול להתנות וכו'. יש להרגיש דהוה ליה למור"ם להשמיענו דאפי' נותן חלק אחד במה שלומד והעשיר יתן לו חלק פרנסה שרי כמו שכתב רבינו ירוחם שם סוף נתיב ב'. ואין צריך שיתן לו חצי הריוח והוא יזכה בחצי הלמוד ודוק הטב".
אמנם לאמור מעלה דברי הרמ"א ברורים. הדין 'דאפי' נותן חלק אחד במה שלומד, והעשיר יתן לו חלק פרנסה שרי', כבר כתוב בדברי המחבר ובתוספת מלשון הטור שהביא הרמ"א. שהרי כתב שמי שתומך בתורה ''ותחשב לו כאילו למד בעצמו'. אלא שהרמ"א הוסיף שיכול אף להתנות מראש על כך, ואפילו יכול להתנות שהעוסק בסחורה ייתן לו עד חצי הכנסותיו והוא ייתן לו עד חצי שכר תורתו, ואין זה כעושה את התורה קרדום לחפור בו, ולא נראה 'שהוא בוזה שכר עסק התורה שהוא מוכרו', ולא הוי 'גדול עונו מנשוא' ולא מיקרי 'בוזה דבר ה'.
♦
פרק ה' - ביאור דברי הש"ך
א. כוונת הש"ך בס"ק ג לתקן טעות דפוס במהדורת קראקא
בש"ך כתב (ס"ק ג): "אבל [אם כבר עסק בתורה] כו'. אין יכול למכור חלקו כו' כצ"ל". בפרי חדש תמה: "[א] אינו יכול למכור לו חלק. כתב הש"ך דצ"ל חלקו יע"ש, ואינו מדוקדק דאף חלק כל דהו אינו יכול למכור [ליקוטים]".לכאורה נראה שהש"ך ס"ל שצריך לחלוק חצי חצי גם בריווח של זבולון וגם בתורה של יששכר. ועל כן כתב שבסיפא של הרמ"א, 'אם כבר עסק בתורה', יש לגרוס 'אין יכול למכור חלקו', דהיינו החלק הקבוע שנותן למי שמפרנסו, שהוא חצי השכר של לימוד התורה. אך הפרי חדש ס"ל שלאו דווקא חצי חצי, אלא שיכול להתנות שייתן לו עד חצי מהכנסותיו, ויקבל עד חצי בשכר תורתו[23].
אמנם האמת היא כפי שכתבו ב'הגהות והערות' (אות ז) בשו"ע יור"ד הוצאת מכון ירושלים, תשס"ו: "כוונתו לתקן את גירסת מהדורת קראקא שס"ז דהשמיט את המילה 'אינו יכול'. אמנם הפרי חדש בלקוטים הבין דכוונת הש"ך להגיה תיבת 'חלקו', אך בט"ז אי אפשר לפרש כן [=בט"ז שם סק"א: "אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור כו', כצ"ל"), וכפי הנראה לא היה לפני הפרי חדש המהדורה הנ"ל".
♦
ב. כוונת הש"ך בס"ק ב
עוד כתב בש"ך (ס"ק ב): "ויחלוק עמו בשכר. כלומר שכר תורה ושכר מה שירויח זה יהיה בין שניהם ביחד". במבט ראשון נראה כאילו כוונתו לומר שחייבים לחלק חצי חצי. אמנם פירוש זה קשה, זו מניין לו? הרי אין לכך ראיה מדברי הגמ' בסוטה והמדרשים, כמו שביארנו למעלה. בדברי רבינו ירוחם מפורש 'ויטול חלק בלימוד', ולאו דווקא חצי. בעיקר שמלשון הרמ"א 'וימציא לו פרנסה' נראה שאינו מחייב שהעוסק בסחורה ייתן חצי מהכנסותיו. זאת ועוד, דרכו של הש"ך לבאר מקור דבריו, ואם לדעתו נחלקו בכך הקדמונים הוא מבאר את השיטות ומדוע הכריע כשיטה זו ולא אחרת. על כן נראה [בעיקר לאחר שהראנו שגם בסק"ג אין כוונת הש"ך לשיטה זו], שכוונת הש"ך לבאר שמותר לעוסק בתורה להתנות עם העוסק בסחורה עד כדי שיקבל חצי הכנסותיו וייתן לו חצי משכר עסק התורה, אבל לא יותר. [זאת אפילו אם חצי זה הוא יותר מכדי פרנסתו. אין לדעת אם הש"ך ס"ל כמו מרן באבקת רוכל [אבקת רוכל הודפס אחרי פטירת הש"ך, והוא כמובן לא ראה תשובה זו] שתנאי זה מותר רק באין לו בכדי פרנסתו].עוד נראה שהש"ך מבאר שאין העוסק בתורה יכול לתת לעוסק בסחורה יותר מהחלק שהעוסק בסחורה נותן לו. אם התנאי הוא שהעוסק בסחורה ייתן לעוסק בתורה רבע מהכנסותיו, הוא יקבל רבע משכר העוסק בתורה. וכן הלאה עד חצי. אולם אם לא נקבע בתנאי חלק קבוע מהכנסותיו של העוסק בסחורה שייתן לעוסק בתורה, רק שהוא מפרנסו, אין העוסק בתורה יכול להקנות לו חלק קבוע בשכר התורה. ויש לעוסק בסחורה רק 'חלק' לא מוגדר בשכרו של העוסק בתורה. כך גם לאידך גיסא, אם העוסק בסחורה נותן לו חלק מסוים מהכנסותיו, רבע או חצי, לא יכול העוסק בתורה לתת לו פחות מחלק דומה בשכרו. זאת משום שבעצם דבר ברור הוא ששכר לימוד התורה גדול מכל ממון שבעולם, שהרי (משנה אבות ד, יז): "[ו]יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה", ונראה 'כבוזה שכר עסק התורה'. גם אין אדם יכול למכור חלקו בעוה"ב [כפי שיתבאר מדברי הפוסקים בהמשך]. רק שרבותינו התירו[24] כמו יששכר וזבולון שמתנה מראש. זאת משום, כפי שבואר למעלה, שבלי תמיכתו של העוסק בסחורה לא יכול יהיה העוסק בתורה להקדיש את כל זמנו בתורה, כיוון שהוא יצטרך לדאוג לפרנסתו. על כן העוסק בסחורה הוא המאפשר את לימוד התורה, ועל כן הוא 'שותף' בלימוד התורה. אך כיוון שאין שום דרך להעריך את ערך שכר לימוד תורה, קבעו שהעוסק בסחורה יקבל חלק בשכר הלומד תורה, כפי החלק שהוא [מתנה מראש שהוא] נותן מהכנסותיו ללומד התורה – לא פחות ולא יותר. על כן אין זה נראה כ'מוכר' את חלקו בעוה"ב, אלא כ'שותף' בלימוד התורה[25]. כאמור, אם אין הוא קובע חלק מסוים מהכנסותיו שייתן לעוסק בתורה, אלא מפרנסו כפי צרכיו [במקרה כזה אפשר אף שיהיה אף יותר מחצי הכנסותיו, לדוגמא כאשר העוסק בתורה יש לו ילדים רבים, והעוסק בסחורה משפחתו קטנה ואינו זקוק לחצי הכנסותיו לפרנסתו] - אינו מקבל חלק מסוים בשכרו של העוסק בתורה. רק '[ו]תחשב לו כאילו לומד בעצמו'. 'דהא גבי הלומד בעצמו כתיב כי היא חייך וגו', וגבי המספיק לאחרים כתיב עץ חיים היא למחזיקים בה, וכן הרבה פסוקים' [לשון הלבוש, צוטט למעלה סעיף ד2]. ערך שכרו, כמו ערך שכרו של הלומד תורה בעצמו, תלוי במשתנים שונים "ואין שוקלין אלא בדעתו של א-ל דעות" (רמב"ם, הל' תשובה, פ"ג ה"ג)[26].
♦
פרק ו' - ביאור דברי הגר"א
בביאור הגר"א (סק"ז) על דברי המחבר 'ומי שא"א ללמוד... יספיק לאחרים הלומדים' הביא מבראשית רבה וויק"ר [המובאים לעיל פרק א סעיף א]. במדרשים אלו נזכר גם הסכם זבולון ויששכר, וכן שמעון אחי עזריה. על דברי הרמ"א כתב (ס"ק ח): "ויוכל אדם כו' אבל כו'. סוטה כא א".בשו"ת מנחת יצחק (חלק ז סי' פז) כתב: "הנה האמת שבפוסקים נזכר לשון שותפות בשבטי יששכר וזבולון, אבל בדברי חכז"ל בכמ"ק לא נזכר לשון שותפות ביניהם... אמנם המקור לשותפות בזה הוא מדברי הש"ס (סוטה ד, כא ע"א) ...דש"מ מזה דקודם הלימוד יכולין לעשות שותפות[27]... וכן בביאור הגר"א שם שם דבאות ז' על מש"כ בשו"ע ומי שא"י וכו' ציין לדברי המד"ר ביששכר וזבולון הנ"ל. ובאות ח' בדברי הרמ"א הנ"ל ציין רק להש"ס בסוטה שם".
למעלה [בפרק א סעיף ב] הבאנו גם מדרשים בהם מוזכר בפירוש עניין השותפות. מ"מ נראה מבואר שכוונתו של הגר"א בציון הגמ' בסוטה כמקור לדברי הרמ"א היא (א) להביא ראיה שמותר להתנות מקודם, ולא הוי 'כבוזה שכר עסק תורה'. [על כן הד"ה של דבריו 'ויוכל אדם כו'] (ב) שאחר שלמד תורה אינו יכול 'למכור' חלק משכרו בתורה. [על כן המשיך בד"ה 'אבל כו']. והוא כדברינו למעלה, שחידושו של רבינו ירוחם הוא שניתן להתנות מראש.
♦
פרק ז' - תשובת מהר"ם אלאשקר ודעת גדולי הפסוקים
א. הפניות הברכי יוסף וגרעק"א
בברכי יוסף (שם אות ב) כתב על הגה"הת הרמ"א: "ויכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה וכו'. עמ"ש מהר"ם אלאשקר בתשובה סי' ק"א, והרב מעשה חייא בתשו' סי' ט"ז, ומהר"י מ"ט בתשו' על אחד שמכר חלקו בלויתן, הביאה בס' אש דת".בהגהות הגרעק"א לשו"ע (שם אות א, על הציון לדברי הרמ"א) כתב: "תא"ו נתיב ב' מש"ס דסוטה. וכתב שם ומסתברא שהעוסק אבד שכרו שכבר ביטל חלקו כ"כ המפרשים עכ"ל וע' בתשובת מהר"ם אלשאקר (סי' ק"א) בשם רבינו האי גאון וע' בס' אש דת להרב מו"ה חיים אלפאנדרי (פ' וילך)".
♦
ב. תשובת מהר"ם אלאשקר בשם רב האי גאון
להלן תשובת מהר"ם אלאשקר:"עוד שאלת אם יש ממש באותן שמוכרין זכיותיהן זה לזה אם זכה הקונה או הפסיד המוכר ואם פעולה זו יש לה עיקר.
תשובה לא מצאתי מקום לדבר זה כי אם בתשובת שאלה לרבינו האי גאון ז"ל וראיתי להעתיק אותה לך ומשם תבין עקרן של דברים שאלוהו ז"ל מי שהוא נוהג להתענות שני וחמישי ובסוף אותו הזמן אמר קבול שכר התענית הזה יהיה לפלוני מתנה וכן אם יאמר מכרתי תענית זו השנה בכך וכך לפלוני וקנו קנין על זה היש מזה כלו הנאה לאותו שניתן לו כלום וכן מי שנתן לאדם זהב על מנת שיקרא התורה ותהיה זכות הקריאה לו וכו' תשובה כך ראינו כי דברים אלו דברי הבל שאין לסמוך עליהן ואיך יעלה על לב כי שכרו של זה של מעשים טובים שעשה זה לזה והלא הכתוב אומר צדקת הצדיק עליו תהיה וכן אמר ורשעת הרשע עליו תהיה כשם שאין אדם נתפס בעון זולתו כך אין אדם זוכה בזכות זולתו. היחשוב כי מתן שכר של מצות דבר שישאהו אדם בחיקו וילך כדי שיתן זה מתן שכרו לזה. אלו ידעו מה הוא השכר לא היה זה נותנו לזה ולא זה מקבלו מזה וכן הוא מתן שכר כבוד ויקר שנותנים לו לצדיק על מעשיו הטובים וכתות כתות הם שהן מקבילות פני שכינה ומקלסין לפניהם שבח ואומרים לו לצדיק עלה למדרגתך ועמוד במחיצתך אתה הוא שכבשת יצרך ונשאת משא המצות ולא נטית להנאה מצוייה אלא עזבת את תאותך וסבלת עול יוצרך וסגפת עצמך ביראתך עתה בא וקבל שכרך ותהנה מזיו השכינה. כמו שאמרו חכמים מרגלא בפומיה דרב העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ולא רביה ולא משא ולא מתן ולא קנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם והם נהנין מזיו השכינה וכל אחד ואחד מעלתו לפי מעשיו... וזה השוטה שמכר תעניתו אכלה כלבא לשירותיה מה שכר יש לו לפני השם ית' וכבר נטל דמים זה לא ליי' ישב בתענית אלא סגף עצמו ונפשו באותן הדמים והוא קרוב לקבל פורענות מלקבל שכר כי עשה שם שמים פלסתר וכקרדום לאכול בה לחם. אבל ודאי מי שנותן שכר למלמד ללמד מה שהן צריכין ומלמדין יש לו שכר גדול בכך והמלמד עצמו פעמים יש לו שכר פעמים אין לו שכר וכן המסעד מקיימי מצות כדי שיוכלו לקיים יש לו שכר על כך ולהם וביותר מי שעוזר וכן מי שמאכיל עני או חכם לברכו יש לו שכר על כך ויש לו הנאה בכך כברכת אותו עני או אותו חכם עסוקין בתורה ובמצות להפנות לבותם לעסוק בה יש לו שכר והשכר שיש לו על פעלתו הוא. ומי שמשיא עצמו לקנות שכר חבירו בדמים או במתנה לבוז הוא ולעג וכל הון יקר וחמודות אין אדם קונה בו שכר חבירו וכן כתוב אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו ואמרו חכמים מאי בוז יבוזו לו אמר עולא לא כשמעון אחי עזריה ולא כיוחנן דבי נשיאה אלא כהלל ושבנא דכי אתא רב דימי אמר הלל ושבנא אחי הוו מר עבד פרקמטי' ומר עסק בתורה אמר ליה פלוג דאיפלוג יצאת בת קול ואמרה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז ובוזו לו עכ"ל. וכל דבריו דברי קבלה הן ואין להוסיף ולא לגרוע. ושלום כנפש אביך. משה ן' אל אשקר. נר"ו".
♦
ג. שו"ת מעשה חייא לרבי חייא רופא
בשו"ת מעשה חייא לרבי חייא רופא[28] כתב:"מי שנתחייב שבועה לחבירו ולא רצה להשביעו, ונתרצו שניהם שימכור החייב שבועה מזכיותיו לחבירו כדי כל התביעה אם ישנה, כדי להתרחק מעונש השבועה, וכן עשה. עתה יש מי שמפקפק ואומר דאין זה מועיל אלא מזכיות שיעשה מכאן ולהבא ולא לשעבר. ויש מי שאומר אדרבה, שאינו מועיל אלא לשעבר, ולהבא אין אדם מקנה דשב"ל. ויש מי שאומר דאין זה מועיל כלום, לא להבא ולא לשעבר, דאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו, שזכיותיו של אדם אינן ברשותו כדי שימכרם. אמנם הם ברשותו של מקום ב"ה. יורנו מורינו.
תשובה דין עסק ביש אשר לא נשמע כמוהו אשר המוכר הזה הורה היותו מקטני אמנה, שהומעט בעיניו שכרן של מצות, אשר מכר הקיים והבלתי תכלית בדבר הבזוי והאבד. וגם עלה על לבו טינא וסכלות כי פעולת המצות הם כפועלים העושים מלאכה אצל בעל הבית אשר הוא מתחייב שכרם מפני הנאתו. כי אלו היה נותן אל לבו שאם יצדק מה יתן לו או מה מידו יקח, והשכר הוא חסדיו הגדולים, כי מי הקדימני ואשלם, לא היה מעיז פניו בקונו למכור דבר מזכיותיו אשר עשה לפניו. אשר לאיש הזה ראוי לביישו ולהכלימו.
ולענין הדין, ודאי שהזכיות שכבר עשה אין בהם דין חלוקה, וכמו שאמר בפרק ג' דסוטה הלל ושבנה... הרי דלשעבר אין בו דין חלוקה. ועוד אני אומר היינו דוקא דיש דין חלוקה במצות עסק התורה כיששכר וזבולון וכשמעון אחי עזריה. ולא מתורת מכר זכה זבולון ועזריה. כי אלו לא היה זבולון מאכיל ליששכר ועזריה לשמעון, לא היו יכולין לעסוק בתורה תמיד כמו שעסקו, כי היו מוכרחים ליבטל להרויח פרנסתם. נמצא כי מה שהיו מקדימים האחד לחבירו פרנסתו היתה סיבה שלמדו תורה יותר, כי חבירו הסב תוספת לימודו. נמצא כי המעשה ועושה, כי גדול המעשה מהעושה. אמנם במצות שאדם עושה או עשה ויעשה מה שייכות בה לחבירו לזכות בה. ואם מתורת שכר, שכר מצות בהאי עלמא ליכא... אלא ודאי שכרן של מצות אין בדברי וענייני העולם הזה כדי להשוותם ולערוך אפילו הנאה מועטת משכר הנאה המצוה לריבוי הנאת העולם הזה [=נראה שצ"ל 'העולם הבא' – יב"מ].
ומאי דאמרינן דהשוחט חיה או עוף ובא חבירו וכסה, שכתב הרמב"ם בפרק ז מהלכות חובל [הי"ג] דחייב כמו שיראו הדיינים. ויש מי שהורה עשרה זהובים. וכן הורו שכל המונע הבעלים מעשות מצות עשה שהן ראויים לעשותה, וקדם אחר ועשאה, משלם לבעלים יו"ד זהובים, ע"כ. וכן כתב בטור חושן משפט סימן שפ"ב. היינו דוקא מתורת קנס, דצעריה לחבריה, שבטלו מעשות מצות עשה שהוא ראוי לעשות, לא שכר המצוה[29], דהכי כתב המגיד [[שם] בשם הרשב"א "ומ"מ לא מגבינן ליה בבל..." דהיינו מטעם קנס. נמצא שמכר אין כאן ודבריהם למה, אם לא כמו שכתב הרב במהר"ם גלאנטי נר"ו בפסקיו [=איני יודע למה כוונתו – יב"מ]. וישוב אל ה' המוכר אשר כל כך נתמעט שכר המצוה בעיניו וירחמוהו, כי ישוב אליו וישבע או יפדה שבעותו בממונו, לא בנפשו".
♦
ד. תשובת ספר אש דת בשם המהרי"ט
בספר אש דת [להגר"ח אלפנדרי. נולד בשנת שמ"ח, נפטר בשנת ת'] פרשת וילך (עמ' דש מדפי הספר במהדורה חדשה, ירושלים תשמ"ח) הביא תשובה בכ"י מהמהרי"ט[30]: "ונראה לע"ד לומר במה שראיתי בתשו' כ''י להרב מהרר"י מטראני ז"ל וז"ל ועל אותו שקנה מחברו חלקו בלויתן בק' זהובים הקונה אל ישמח והמוכר יתאבל המוכר עשה דברי העה"ב שחוק ומכר חיי עולם בבצע כסף והלא אותה אכילה אינה גשמית אלא תענוג עולם שכר מצותיו וצדקותיו אשר עשה ומשעה שמכר חלקו בעה"ב איבד את שלו... ומ"מ נראה שנותנין לזה [=לקונה – יב"מ] שכר על התעררותו וחביבותו מדברי עה"ב שהוציא דמים מרובים עליה, והכל לכונת וחשקו שאין הקב''ה מקפח שכר שום בריה. ונ"ל שהמוכר ראוי לעונש גדול שביזה דברי העולם הבא. ומצינו דומיא בעשו דכתיב ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה, ואשכחן (ב''ב ט"ז, ב) שמנו בכלל חמשה עבירות שעשה ואחד מהם ששט את הבכורה. והא דלא גנוהו על הבכורה דלמא אנוס היה דכתיב הנה אנכי הולך למות אלא סופו הוכיח על תחלתו. אבל כאן תחלתו וסופו לעג וביזיון וקיקלון על כבודו. ויעתר אל ה' וירחמהו ואל אלקינו כי ירבה לסלוח ושלום עכ"ל. והרב אבא מארי ורבי ז"ל תמה עליו שאין הנדון דומה לראיה... אבל כתב שהדין דין אמת ממ"ש רבינו ירוחם בא"ו נתיב ב' וז"ל העוסק בתורה קודם שיעסוק יכול להתנות שיעסוק חברו בסחורה ויטול הוא מחלק למודו כמו יששכר וזבולון אבל אחר שעסק כבר ונותן לו חלק בשביל ממון זה אינו כלום כדכתיב אם יתן איש את כל הון ביתו כו' וזה ענין הלל ושבנא כדאיתא פרק היה נוטל סוטה כ"א. ומסתברא שהעוסק אבד שכבר בטל חלקו כ"כ המפרשים ע"כ".♦
ה. הגרעק"א שסובר שתשובת מהר"ם אלאשקר בשם רב האי גאון אינו חולק על רבינו ירוחם
בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' ק) כתב: "אמנם ראיתי בתשובת מהר"ם אלשקר (סי' ק"א) שהעתיק תשובת רבינו האי גאון ז"ל, שכנראה שאינו מחלק בין קודם לאחרי המעשה דאין לעשות כן דכתב בזה"ל [העתיק התשובה המצטטת מעלה]... וא"כ בין מתוך דברי השאלה להרבינו האי ז"ל ובין מדברי תשובתו דבריהם ברור מללם [=אולי צ"ל 'מללו' יב"מ], שכל מה שכתב סובב והולך בין אם קונה קודם המעשה או לאחר המעשה, אין לעשות כן מכל הטעמים שכתב שם[31], ובהא דשמעון אחי עזריה ור"י דבי נשיאה נראה דלא ס"ל כפי' רש"י ז"ל ושאר מפרשים דהיה תנאי ביניהם לחלק, אלא היה להם שכר על החזקת התורה לפי פעולתם, ועל כל תנאי בין קודם המעשה ובין לאחר המעשה נאמר אם יתן איש את כל ביתו באהבה בוז יבוזו לו כנ"ל".אמנם הגרעק"א ברור שס"ל שתשובה זו [וכן תשובת המהרי"ט המובאת בספר אש דת] לא פליגי על רבינו ירוחם. שהרי הוא הביא את דבריהם כסייעתא למש"כ רבינו ירוחם בסוף דבריו "ומסתברא שהעוסק אבד שכבר בטל חלקו, כך כתבו המפרשים" [ואפשר שס"ל שרב האי גאון הוא 'המפרשים' שהסתמך עליהם רבינו ירוחם]. אף בדברי הברכ"י לא נראה שהביא הדברים כדעה חולקת על רבינו ירוחם והרמ"א, אלא כתנא דמסייע ומבאר[32].
גם לא הבנתי מניין הסיק המנחת יצחק שלדעת רב האי גאון 'בין אם קונה קודם המעשה או לאחר המעשה, אין לעשות כן מכל הטעמים שכתב שם'. הרי מפורש כתב "אבל ודאי מי שנותן שכר למלמד ללמד מה שהן צריכין ומלמדין יש לו שכר גדול בכך... וכן המסעד מקיימי מצות כדי שיוכלו לקיים יש לו שכר על כך ולהם וביותר מי שעוזר וכן מי שמאכיל עני או חכם לברכו יש לו שכר על כך ויש לו הנאה בכך כברכת אותו עני או אותו חכם עסוקין בתורה ובמצות להפנות לבותם לעסוק בה יש לו שכר והשכר שיש לו על פעלתו הוא". נראה מבואר מדבריו, שמי שנותן לפני מעשה [למלמד או לעני או] לחכם, ומאפשר לו לעשות את המצווה, 'יש לו שכר'. רק שלא 'קנה' את שכרו של המלמד או העוסק בתורה, אלא 'השכר שיש לו על פעלתו הוא', כלומר על זה שאיפשר לחכם 'להפנות לבותם לעסוק בה'. מפורשים דבריו כדברי המדרש בבמד"ר (צוטט למעלה פרק א סעיף ב) ששכר התומך לפני שלמד תורה הוא מפני ש'גדול המעשה יותר מהעושה'; כדברי הזוה"ק (צוטט פרק א סעיף ג): "מי שתומך לבעלי התורה נוטל ברכות מלמעלה ומלמטה...".
נראה מהאמור שהברכי יוסף והגרעק"א הביאו תשובות אלו לבאר את דעת רבינו ירוחם [והרמ"א]. אין העוסק בתורה 'מוכר' עוה"ב – זה לא שלו למכור, וא"א למכור, כמש"כ המהר"ם אלשיך בשם רב האי גאון, ובאש דת בשם המהרי"ט. אלא כלשון רבי חייא רופא ש'נמצא כי מה שהיו מקדימים האחד לחבירו פרנסתו היתה סיבה שלמדו תורה יותר, כי חבירו הסב תוספת לימודו. נמצא כי המעשה ועושה, כי גדול המעשה מהעושה'. 'וכיון שהוא סבה לתלמודו, ראוי שיחלק עמו, שהרי התורה נעשה על ידי שניהם' [לשון המהר"ל בחידושי אגדות המצוטט למעלה פרק ב סעיף ב].
♦
ו. התשובה מאהבה
כדומה גם בדברי רבי אלעזר פלקלס [תלמידו של הנודע ביהודה] בספרו תשובה מאהבה (ח"ג, פראג תקפא, עמ' נ, ב. העתקה שהעתיק מגליון יור"ד שלו. הודפס בילקוט מפרשים ביור"ד הוצ' מכון ירושלים תשס"ו) על דברי רבינו ירוחם שהביא הרמ"א: "ויכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה וכו'. נראה דוקא בעסק התורה כיששכר וזבלון ושמעון אחי עזריה, לא בתורת מכר זכו זבלון ועזריה, כי אילו לא היה זבלון מאכיל ליששכר ועזריה לשמעון לא היו יכולין לעסוק בתורה תמיד, כי היו מוכרחים לעסוק במסחר וקנין כדי פרנסתם, נמצא מה שהיו מקדימין מזונותם היתה הסיבה שלמדו יותר תורה, והוא בכלל גדול המעשה וכו' (ב"ב ט א). וכל זה לענין עסק התורה ולא בעסק המצות. ועיין בשו"ת מעשה חייא סימן טז', ועיין בארוכה בספר ברכי יוסף אות י"ג וי"ד בענין הזה".ציין לתשובת מעשה חייא שזה דין מיוחד בעסק התורה ולא במצוות. וציין לברכי יוסף שהביא (באות יג) את תשובת האבקת רוכל (ובאות יד) את תשובת רב האי גאון במהר"ם אלשקר, ואת תשובת המהרי"ט באש דת כהסבר לדין של רבינו ירוחם ולכוונת הרמ"א.
♦
ז. הערוך השולחן
כן כתב גם בפשיטות בערוך השולחן (יור"ד רמו, ח): "וכתבו רבותינו בעלי הש"ע בסעי' א' דמי שא"א לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו יספיק לאחרים הלומדים ותחשב לו כאלו לומד בעצמו ויכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו השכר אבל אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתן לו עכ"ל והטעם פשוט דשכר עוה"ב אינה במכירה ובנתינה לאחרים והנפש שעשתה היא תשיג שכרה ולא אחר אך כשמתחלה משתתפים בהמצוה ממילא דעשו שניהם המצוה כמו יששכר וזבולון ושמעון אחי עזריה ועל זה נאמר עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר וכל הישועות והנחמות וכל הברכות שהתנבאו הנביאים כולן הן למשיא בתו לת"ח ועושה פרקמטיא לת"ח ומהנה ת"ח מנכסיו (ברכות לד, ב) אבל ת"ח עצמן עין לא ראתה א-לקים זולתיך [שם]".♦
ח. שכרו של 'יששכר' אינו מתמעט ע"י 'זבולון'
א. האור החיים הקדוש
לפי ביאורנו יובנו דברי האור החיים הקדוש (שמות ל, יג): "כל העובר עם שלמטה לומר תיקון למי שאינו בן תורה במה יתן כופר נפשו כי הוא בור ריק אין בו מים, לזה אמר כל העובר וגו' יתן מחצית השקל כיששכר וזבולון ושמעון אחי עזריה (סוטה כ"א א) ורבים כהם אשר יחצון כספם לעמלי תורה. ואומרו בשקל הקדש פירוש בעד שקל הקודש שהוא התורה. או ירצה שבזה ישוה הוא לנותן אמרי ספר כאומרו (קהלת ז') בצל החכמה בצל הכסף. עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (בכורות ה' א. =עיין תוס' בכורות ה' ע"א ד"ה ומנה של קודש כפול היה, אבל שקלים של חול ושל קודש שוין היו, וצ"ע – הערת הרב ראובן מרגליות ב'נר למאור) שקל הקודש כפול היה, ובא להודיע כי מה שיטול מהקודש בעד מחצית כספו לא שיתנכה מחלק הלומד ונמצא כל אחד אין בידו אלא מחצית שכר, לא כן הוא כי שקל הקודש כפול היה ונמצא כל אחד בידו שקל שלם והבן".כיוון ששכרו של זבולון הוא משום 'גדול המעשה יותר מהעושה', 'והשכר שיש לו על פעלתו הוא' [כלשון רב האי גאון בתשובת מהר"ם אלשקר], לא מתמעט משכרו של יששכר העוסק בתורהלא.
♦[33]
ב. ההפלאה
כך גם פירש ההפלאה (על כתובות, בהקדמה 'פתחא זעירא' אות מג): "ויש מן המשפיעים במדה גסה שסוברים שקונים מן התלמיד חכם חלק מתורתו כדרך שאר משא ומתן. אמנם חלילה מחשוב כן, וכי ימכור תלמיד חכם אפילו שעה אחת בעולם הבא בכל חיי עולם הזה כמו שאמרו חז"ל, וכל שכן שעה אחת בתורה שהיא חשובה מכל חיי עולם הבא. וכמו שאמרו חז"ל בפסוק אורח חיים פן תפלס שלא תהא נושא ונותן בתורה ובמצוות. וזהו פשטיה דקרא רחוק מפנינים מכרה שאי אפשר לקנות אותה אפילו בעולם הבא שנקרא פנינים. אלא הענין הוא שכל אחד מקבל שכרו משלם וכמו שאמרו המשל מנר שמדליק ממנו ואין מחסר אורו. כן המחזיקים נוטלים שכרם מאת ה' מן השמים ואינם נוגעים ח"ו בחלקן של התלמיד חכם. ועד"ז פרשנו המשנה (אבות פ"ה מ"ט) האומר שלי שלך ושלך שלי עם הארץ שאומר לתלמיד חכם מעות שלי שלך ותורה שלך שלי זהו מדת עם הארץ שאין אתו ידוע עד מה. וכבר אמרנו לזה רמז במשנה דפסחים (דף פט ע"ב) הממנה עמו אחר בחלקו רשאים בני חבורה ליתן לו חלקו הוא אוכל משלו והן אוכלים משלהם רצ"ל מי שאי אפשר לו לעסוק בחלק תורתו שהיא חלקו לעולם הבא וממנה עמו אחרים שהם ילמדו עבורו והוא יפרנסם אין בזה גריעות ח"ו לת"ח לומר עליהם שמוכרים תורתם בשביל פרנסת עולם הזה ויכולים בני חבורה הם העוסקים בתורה (כמ"ש נזרקה מפי חבורה) ליתן לו חלקו כי הוא אוכל בעוה"ב משלו והן אוכלים משלהן ואין בזה פחיתות שכר לתלמיד חכם. וז"ש שמח זבולון בצאתך וגו' שכל אחד ישמח בשלו ואין אחד נוטל חלק חבירו".♦
ג. שו"ת טוב טעם ודעת
כדומה לכך כתב בשו"ת טוב טעם ודעת (ח"א תשובה ריז): "דעוה"ב אינו בר מכירה... רק כשמעון אחי עזרי' דקודם המעשה והלימוד החזיק בידו ועל ידו למד, א"כ זה אינו בתורת מכירה, רק הוי כאלו הוא עצמו עשאו, כיון דתחלת המעשה נעשה על ידו... והנה שאלני אחד הרי כתב הרמ"א דלהבא יכול למכור עוה"ב. הנה לא דק, דהרמ"א לא כתב רק אם זה מפרנסו ועל ידו עוסק בתורה ומצות, אז נמכר על להבא, כיון דעל ידו הוא עוסק נחשב כאלו הוא עסק בעצמו, ואף בלא מכירה נמי יש לזה חלק,..."ע"ש באריכות[34].
♦
ד. המנחת יצחק
למרות שהמנחת יצחק סובר שרב האי גאון חולק על רבינו ירוחם, בכל אופן כתב (ח"ו סימן ק): "והנה ביישוב דברי רש"י והרי"ו וש"פ שלא יוקשו עליהם הקושיות העצומות של רבינו האי ז"ל על תוקף קנין הזה, נראה כדברי הראש דוד שם (ד' ס"ב ע"ד ד"ה ומפרש) בטעמא דמילתא וז"ל: דבשלמא קודם הלימוד אז התורה שלמד החכם הוא מכח העשיר שמספיק לו ונמצא דהעשיר הוא הגורם שהחכם לומד ובלעדו לא היה החכם פנוי ללמוד וכו' וא"כ בדין הוא שיזכה העשיר בחלק התורה, ברם תורת חכם שכבר למד בלא משען ומשענה וסיגף עצמו כי ימות באוהל, איך יזכה העשיר במה שנוח לו עתה והרי התורה כבר הוא בעולם וכבר למדה החכם וכו' עכ"ל, ורצ"ל דל"ה קנין רק מטעם גורם שהחכם ילמוד, משא"כ לאחר הלימוד דצריכין לטעם קנין ול"ש בזה קנין וכמ"ש ר"ה ז"ל כנ"ל".♦
ה. החזו"א באגרות
כן גם נראה מלשון החזו"א באגרות (קובץ אגרות א, אגרת מו, וראה שם גם אגרות מז-מט) שכתב: "הננו חוזרים לפרש שזה שהשתמשנו בלשון "מקנים" אין כונתנו מעין הקנאה של חפצים גשמיים, שאין התורה ומצוות בכלל נכסי שיצאו מרשות לרשות. אלא כוונתנו שמשרשי התורה הקדושה שזה שמחזיק את לומדי התורה, ושעל ידי הונו ורכושו יכולים התלמידים להשאר ולהתקיים בבית מדרשם ולהגות בתורה, יש לו להמחזיק הזה זכות התורה, ונעשה שותף עמהם, והתורה שהם לומדים נקראת על שמו, כמו שבא בדברי חז"ל שמעון אח עזרי' וישכר וזבולון".אף שהדברים שם הם חלקיים ומקוטעים [כנהוג בקובץ אגרות], מ"מ נראה מדבריו ברור שס"ל שמדובר בשכר מי שאפשר את התורה, מצד 'גדול המעשה יותר מהעושה', ולא בסוג של הסכם שותפות ומכירה של חלק בשכר התורה. והם הם דברי הטור "ותחשב לו כאילו הוא לומד בעצמו", שהסיק הלכה זו מזבולון ויששכר, וכמש"כ למעלה.
♦
פרק ט' - שיטת הגאון בעל 'אגרות משה'
באגרות משה (יור"ד ח"ד סימן לז) האריך לבאר 'בענין עסק ישכר וזבולון הלכה למעשה'. עיקר סברתו היא שבתורה יש מצווה מיוחדת להתגדל ולהתחכם בתורה עד שידע את התורה כולה. כיוון שדבר זה מצריך התמסרות מוחלטת ובלעדית לתורה, וגם אז אפשרי רק ליחידי סגולה, לדעת הרמ"א והש"ך יש הלכה מיוחדת בתורה [שאין כמותה בשום מצווה אחרת]. הלכה זו קובעת שיכולים שנים לעשות הסכם ביניהם, שאחד יעסוק בסחורה ומלאכה והשני יעסוק רק בתורה, ויהיו שותפים ביניהם חצי חצי [בדווקא!] גם בהכנסות הכספיות וגם בשכר התורה. על כן צריך תנאי מראש [ולתקופת זמן ממושכת] – כדי שלעוסק בתורה יהיה מנוחת הנפש לעסוק בתורה ולהתגדל בה.דבריו הם סברה נפלאה, וכמדומה שהם הסבר בלעדי לשיטה שהעוסק בסחורה ממש שותף בשכר התורה של העוסק בתורה. אך בדבריו לא הזכיר [וכנראה שלא הכיר] את תשובת מרן באבקת רוכל, וכן רבים מדברי הפוסקים הקדמונים. בדבריו חידש וקבע כללים רבים בעניין זה, כולם מרוחב ליבו וסברתו, ללא שום מקור בקדמונים [עיין בדבריו באורך, בהשוואה למבואר מעלה].
נעיר מספר הערות בדבריו.
♦
א. דחיית שיטתו שת"ח שיש לו בכדי פרנסתו רשאי לעשות הסכם זבולון ויששכר
בסעיפים א, ב, ח שם ובסעיף כ – הלכה למעשה, אות א הסיק שאף ת"ח עשיר רשאי לעשות הסכם זבולון-יששכר. על כן לדבריו, אין זה דין בדיני 'צדקה'[35], אלא דין מיוחד בתלמוד תורה. כאמור למעלה (פרק ד סעיף ד) מפורש בדברי האבקת רוכל "אבל אם הוא מרויח כדי פרנסתו אסור להתנות, ואם התנה הרי הוא בכלל בוזה דבר ה', כדאמרן". יודגש שדברי האבקת רוכל הם לפי השיטה החולקת על דעת הרמב"ם, ומאפשר לת"ח לקבל תמיכה, ומותר לת"ח להתנות עם עוסק בסחורה כתנאי יששכר וזבולון – אבל "אפי' במתנים מעיקרא לא הותר אלא למי שאינו מרויח כדי פרנסתו"[36].♦
ב. דחיית שיטתו שרבינו ירוחם, הרמ"א והש"ך חולקים על רב האי גאון
בסעיף ג ובסעיף כ אות ב כתב [הציטוט מסעיף כ אות ב]: "בכל מצוות התורה כשאחד גרם שחברו יעשה מצווה אין לו חלק בשכר המצווה שהשי"ת נותן למקיים המצווה, אלא כל השכר דאיכא לקיום מצווה ההיא הוא להמקיים, וזה שגרם שחברו יעשה המצווה יש לו שכר על מעשיו ודבריו שגרמו, שהוא שכר מיוחד. ובלימוד התורה הוא - כפי מה שמשמע - איפכא, שיש לו מחצה שכר שהיה נותן השי"ת ללומד התורה לבדו אם היה גם מתפרנס בעצמו. דכיוון שפרנסתו היתה ע"י אחר, כהא דישכר שעסק בתורה ונתפרנס ע"י זבולון, יש לו לזבולון מחצה שכר דהיה ניתן לישכר. ולא מצינו שיש לזבולון עוד שכר מיוחד על מה שגרם לישכר ללמוד. כן משמע אליבא דרש"י והרבנו ירוחם, שכן פסקו הרמ"א והש"ך".דברים אלו נוגדים את דברי חלק מהמדרשים (ראה ויק"ר פרשת קדושים שצוטט בפרק א סעיף א) שמפורש כתבו ששכר זבולון הוא מצד 'תומכיה מאושר'. ונסתרים במפורש בדברי התשב"ץ [הנ"ל פרק ב סעיף ג, ד. גם נוגדים את דברי הרמב"ם, ראה בפרק ג, אך הרמב"ם חולק על דברי רבינו ירוחם, ראה שם], וכן חבר גדול של קדמונים ופוסקים [כמבואר למעלה פרק ז] - רב האי גאון בתשובת מהר"ם אלשקאר, הרב המוסמך רבי חייא רופא במעשה חייא ותשובת המבי"ט שהובאה בספר אש דת, שמוכח מדברי הגרעק"א שלדעתו אין הם חולקים על שיטת רבינו ירוחם [וכ"נ דעת הברכי יוסף]. גם בתשובה מאהבה ובערוה"ש מפורש ששכרו של זבולון הוא מצד זה שהוא מאפשר לימוד תורה, 'והשכר שיש לו על פעולתו הוא' [לשון רב האי גאון בתשובת מהר"ם אלשקאר]. כך גם מבואר (ראה פרק ח סעיף ב, ג) בהפלאה ובטוב טעם ודעת, וכ"כ בחי' הרי"ם (ראה הערה לא) ועוד חבר גדול של אחרונים.
♦
ג. שיטתו שבלא התנו 'אין לזבולון כלום' נוגדת את דברי האבקת רוכל
עוד כתב בסוף סעיף ג "וניחא מה שהוא דווקא בהתנו, דבלא התנו אין לזבולון כלום...". מדברי האבקת רוכל מוכח שה"ה בלא התנו, רק שכשלא התנו אין העוסק בתורה רשאי לקחת יותר מכדי פרנסתו. אבל בהתנו, כאשר אין לעוסק בתורה כדי פרנסתו, רשאי לקחת אפילו יותר מכדי פרנסתו (וראה מש"כ בפרק י סעיף ד, ושם בהערה מג). וכ"ה מפורש בטטו"ד (למעלה פרק ח סעיף ג) שהדין כן אף בלא התנו.♦
ד. דיון בשיטתו שלרמ"א וש"ך צריך שיחלקו דווקא חצי חצי
בסעיף ד, בסעיף יג ובסעיף כ אותיות ג-ה הסיק מדברי הרמ"א והש"ך שתנאי זה "דהוא דווקא שווה בשווה, ולא תלוי כפי שיתרצה... אלא צריך שהתנאי יהא דווקא על שותפת דמחצה למחצה. ומסתבר דגם לא יוכלו להתנות על פחות מחצי השכר שיתן השי"ת ליששכר בעל הלימוד". דברים אלו סותרים את דברי רבינו ירוחם (צוטט למעלה פרק ד סעיף א) שכתב 'חלק', כמו שתמה בחיים שאל (צוטט בפרק ד סעיף ו) למעלה. וכ"נ מלשון הרמ"א: "והוא ימציא לו פרנסה', ולא כתב שזבולון ייתן חצי מהכנסותיו. אף בדברי הש"ך ביארנו למעלה [פרק ה, ובדעת הגר"א פרק ו] שאין נראה שזו כוונתו.♦
ה. הוכחה מהאבקת רוכל שלא כשיטתו שהמחבר חולק על רבינו ירוחם
בסעיפים י-יא ביאר שהמחבר חולק על הרמ"א ורבינו ירוחם. למעלה (פרק ד סעיף ד) הוכחנו מדברי מרן [בב"י ובבדק הבית ו]בתשובת אבקת רוכל שס"ל בפשיטות שמותר לעוסק בתורה להתנות עם העוסק בסחורה, וכדעת רבינו ירוחם[37].♦
ו. דיון בשיטתו שההסכם מחייב
בסעיף יד דן אם ההסכם מחייב. אמנם לפי הגישה שהצגתי למעלה לא מדובר ב'הסכם' מחייב. גם כשהתנו מראש יכול כל צד לחזור בו מתי שירצה[38]. 'העוסק בתורה' יכול לומר שמכאן ולהבא איני מוכן לוותר על חלק משכרי ללימוד תורה, ואם אתה רוצה אל תתמוך בי יותר. העוסק בסחורה רשאי לומר שמכאן ולהבא לא אוכל [או לא רוצה] לתמוך בך יותר[39].♦
ז. דיון בשיטתו ששכרו של זבולון ממעט את חלקו של יששכר
בסעיף טז כתב ששכרו של זבולון ממעט חלקו של יששכר. לעיל [בפרק ח] הראיתי שדעת רוב האחרונים [והמקובלים] שאין חלקו של העוסק בתורה נגרע כלל.ולענ"ד צ"ע לשיטתו, מדוע יששכר הסכים להסכם עם זבולון. לדבריו יששכר היה 'עשיר', ובעל נחלה מניבה ופורייה בארץ ישראל. אף אם כל אנשי השבט רצו ללמוד תורה, הרי יכלו לקחת אריסים שיטפלו ברכושם תמורת חצי, כפי שהיה מקובל. או מנהלים ועובדים משאר שבטי ישראל, שיעבדו אצלם בשכר או באחוז מהרווח. גם סביר שבשבט שלם היו גם אנשים שלא מוכשרים ללמוד, והיה אפשר להטיל עליהם [לפחות המוכשרים ביניהם למלאכה ומסחר] לטפל ברכוש. המנח"י הביא מד"ר (פרשת ויחי): "יששכר כונס וזבולון מביא באניות וכו'. 'יששכר חמור גרם' יששכר מביא בחמור וזבולון באניות.." ע"ש, א"כ גם יששכר עסק חלקית בעבודה, ומדוע לא לקח בתשלום מי שישווק לו את הסחורה?[40] על כן צריך להבין מדוע יששכר הסכים לוותר על חצי חלקו בלימוד תורה לזבולון?
אמנם לדעה שזבולון 'והשכר שיש לו על פעולתו הוא', ולא נגרע כלל מחלקו של יששכר, אפשר להבין שותפות זו. אך לשיטתו של האגרות משה, ובעיקר לאור דבריו שליששכר היה 'עשיר', וא"כ היו לו אפשרויות אחרות, קשה מאוד להבין מדוע הסכים להסדר כזה.
♦
ח. דיון אם שייך לעשות הסכם כזה עם מי שאינו שומר תורה ומצוות
בסעיף יז שם דן לעניין אם שייך לעשות הסכם כזה עם מי שאינו שומר תורה ומצוות. בשאלה זו גם דנו עוד מפוסקי זמננו. אמנם לשיטתנו שהעוסק בסחורה 'והשכר שיש לו על פעולתו הוא', נ"ל פשוט שאפשר לעשות הסכם כזה גם עם מי שאינו שומר תורה ומצוות. היכן שמענו שיש למנוע מי שאינו שומר תורה ומצוות מלעשות מעשה חסד או מצוות[41]?♦
ט. דיון אם שייך לעשות הסכם שותפות זו על זמן קצר
בסעיף יט ובסעיף כ אות ז כתב: "שלא שייך לעשות שותפות זו על זמן קצר דלא יהיה לומד התורה במנוחה עי"ז, אלא על זמן ארוך שיהא במנוחה לכל הפחות בתוך הזמן שהתנו. וגם שזמן המנוחה ארוך מספיק, שבזמן זה הוא ראוי להתחכם בתורה,.. וכפי שמשמע בכתובות דף ס"ב ע"ב, הוא לא פחות משלש שנים..." ע"ש באורך מה שהסיק למסקנה [וראה גם מש"כ שם בסעיף ו]. זאת, ללא ראיה בגמ' וללא זכר בשום פוסק קדמון או אחרון לתנאי זה. אמנם לפי דברינו לגבי זבולון 'והשכר שיש לו על פעולתו הוא', פשוט שאין שום תנאי בזמן הסכם זה. כל עוד זבולון תומך ביששכר ומאפשר לו ללמוד תורה בנחת, הרי שכרו של זבולון הוא 'על פעולתו הוא'. כמו שכל עוד שיששכר לומד תורה, הוא מקבל שכר על לימודו הוא[42].♦
פרק י' - העולה מהמקובץ
א. [1] הוכחנו (בפרק ד סעיף ד) מדברי מרן בשו"ת אבקת רוכל, וכן מדבריו בב"י ובבדק הבית, שאינו חולק על הרמ"א, ואף הוא מסכים לדברי רבינו ירוחם. [2] הוכחנו (בפרק ז סעיף ה) מכך שהגרעק"א הביא את דברי רב האי גאון בתשובת מהר"ם אלאשקר ואת תשובת מהרי"ט בספר אש דת ככמקור והוכחה לדברי רבינו ירוחם "ומסתברא שהעוסק אבד שכבר בטל חלקו כך כתבו המפרשים" שהוא סובר [וכנראה שכך גם כוונת הברכי יוסף] שאין מחלוקת בין רב האי גאון לבין רבינו ירוחם. [3] הוכחנו (בפרק ב סעיף ד) מדברי התשב"ץ שכולם מודים שאין דבר כזה 'למכור עוה"ב'. שכר תומכי תורה הוא כמו שכר לומדי תורה, ועל כן התומך בלומד תורה ומאפשר לו ע"י תמיכתו ללמוד הרי הוא 'כאילו הוא לומד בעצמו'. אף שלפעמים משתמשים בלשונות 'שותפין' 'חולק' 'ויש לו שכר עם העוסק בתורה' וכדומה, אין כוונתם לומר שהוא נוטל חלק משכרו של יששכר, או ששכרם חצי חצי. אלא הוא מצד 'המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים', שכר תומכי תורה. ושכרו הוא שכר מעשיו הוא 'שהאדם צריך שיזכה לעצמו' ו'המקיימה מובטח לו שיטול שכר הרבה'. [אמנם סביר ששכרו של העוסק בתורה מתמעט מכך שאינו 'לומד מתוך עוני' אלא מתוך הרווחה, ולפום צערא אגרא]. על כן נראה שגם אין מחלוקת בין המדרשים.ב. רשאי 'עוסק בתורה' להתנות מראש עם חבירו שיעסוק בסחורה וימציא לו פרנסה 'ויחלוק עמו בשכר'. ואינו 'נראה שהוא בוזה שכר עסק התורה שהוא מוכרו' ואינו 'בכלל בוזה דבר ה'. אך רשות זו היא רק עד חצי הכנסותיו של העוסק בסחורה [ואז העוסק בתורה 'שותף' עד חצי בשכרו של העוסק בתורה]. אבל יותר מחצי אסור, ש'נראה שהוא בוזה שכר עסק התורה'.
הדברים מוכחים, בין היתר, מכך שבב"י ובבדק הבית הביא את דברי רבינו ירוחם, ואף בשו"ת אבקת רוכל הוכיח מהגמ' בסוטה הלכה זו.
ג. כוונת הדברים היא שכיוון שהעוסק בסחורה מאפשר לעוסק בתורה להקדיש את כולו ללימוד תורה, כיוון שאינו טרוד בפרנסתו, הרי הוא 'גדול מעשה יותר מהעושה'. ו'כיון דעל ידו הוא עוסק נחשב כאלו הוא עסק בעצמו' והוא שותף בתורה שנלמדה ובשכרה, 'והשכר שיש לו על פעלתו הוא'. אמנם [לדעת רוב המפרשים] 'לא שיתנכה מחלק הלומד ונמצא כל אחד אין בידו אלא מחצית שכר, לא כן הוא כי שקל הקודש כפול היה ונמצא כל אחד בידו שקל שלם' ולא מתמעט משכרו של העוסק בתורה.
אמנם גם שכרו של העוסק בתורה מתמעט, שהרי הוא אינו "וכל המקיים את התורה מעוני", 'ולפום צערא אגרא'[43].
ד. גם בלי שהתנו מראש יש שכר דומה לעוסק בסחורה ומפרנס את העוסק בתורה, 'ואף בלא מכירה נמי יש לזה חלק' [לשון הטטו"ד][44]. אלא שבלא תנאי רשאי העוסק בתורה לקחת רק כדי פרנסתו ולא יותר. אבל בתנאי מראש, אם לעוסק בתורה בלי תמיכה זו אין כדי פרנסתו, הוא רשאי להתנות ולקחת אפילו יותר מכדי פרנסתו[45]. אבל אם יש לעוסק בתורה כדי פרנסתו, אסור לו לקבל מהעוסק בסחורה בכלל, אפילו התנו מראש.
ה. כאמור, העוסק בתורה רשאי [כשאין לו כדי פרנסתו] לקחת עד חצי מהכנסותיו של העוסק בסחורה, ואז שכרו של העוסק בסחורה עד חצי משכרו של העוסק בתורה[46]. אך רשאי העוסק בסחורה להסכים לתת לו גם פחות מחצי הכנסותיו, שליש ורבע וכדומה. כמו כן רשאי העוסק בסחורה לתת לעוסק בתורה 'כדי פרנסתו' ו/או צרכיו של העוסק בתורה כמובן שאז שכרו הוא בהתאם. גם העוסק בתורה רשאי להסכים לקבל רק 'כדי פרנסתו', אף שהוא פחות בהרבה מחצי הכנסותיו של העוסק בסחורה. ונראה שכך אף ראוי לעוסק בתורה לעשות. גם אז שכרו של העוסק בסחורה הוא בהתאם, 'ואין שוקלין אלא בדעתו של א-ל דעות'.
ו. כל זה כאשר העוסק בתורה מתנה לפני שלמד. אבל לקבל חלק מהכנסותיו של העוסק בסחורה אחרי שלמד, תמורת "חלק" מהשכר שלמד – על זה נאמר 'אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו'. והעוסק בתורה הוא בכלל 'בוזה דבר ה', שהוא מזלזל בשכר לימוד תורה. זאת משום שכאשר העוסק בסחורה תומך בעוסק בתורה לפני שלמד [ובזמן לימודו], הרי הוא מאפשר לעוסק בתורה להקדיש את כל זמנו ללימוד התורה. על כן לימוד התורה 'נעשה בין שניהם', ושכרו הוא 'עבור מעשיו הוא' שבזכותו למד העוסק בתורה. על כן לא מדובר ב'מכירה' של עוה"ב, אלא בנתינת זכות לעוסק בסחורה לאפשר לימוד התורה. בדרך הָשְאָלה אפשר לקרוא לזה 'להיות שותף' בלימוד התורה. בכך הוא 'תומכי תורה' 'העושה פרקמטיא לת"ח', 'שמשרשי התורה הקדושה שזה שמחזיק את לומדי התורה, ושעל ידי הונו ורכושו יכולים התלמידים להשאר ולהתקיים בבית מדרשם ולהגות בתורה, יש לו להמחזיק הזה זכות התורה' (לשון החזו"א, צוטט לעיל פרק ח סעיף ה). אולם אחרי שלמד אין העוסק בסחורה מאפשר את לימוד התורה. על כן להסכם זה יש משמעות של 'מכירת' עוה"ב. ומי ש'מוכר עוה"ב' [אפילו הוא עושה כן לפני שלמד] הוא 'מן המשפיעים במדה גסה שסוברים שקונים מן התלמיד חכם חלק מתורתו כדרך שאר משא ומתן'. על כן 'העוסק אבד שכבר בטל חלקו' (לשון ההפלאה, צוטט למעלה פרק ח סעיף ב).
ז. האמור הוא בעניין לימוד תורה. אך לא בשאר מצוות. אמנם נראה שפשוט שאם אדם מאפשר בכספו לאחרים לקיים מצוות [למשל – תורם מצות לעניים, או מממן קניית 4 מינים לבית הכנסת וכדומה], שכרו גדול, שהרי הוא מאפשר את קיום המצווה. אבל רק בתורה שכר 'תומכי תורה' שווה לשכר 'לומדי תורה'. בשאר מצוות שכרו ככל 'ומי שמיחדים בתי כנסיות לתפילה... ומי שנותנים נר למאור ויין לקידוש ולהבדלה, ופת לארחים וצדקה לעניים', שמובטח לנו 'שהקדוש ברוך הוא ישלם שכרם'. ועליהם אמר ר"ע (משנה מכות א, ז) "ואם כן ענש הכתוב לנטפל לעוברי עברה כעוברי עברה, על אחת כמה וכמה ישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה"[47].
ח. נראה שמותר לעשות הסכם כזה גם עם מי שאינו שומר תורה ומצוות [ראה פרק ט סעיף ח, ושם בהערה לט]. כמובן שיש קושי בנתינת שכר לאדם על דבר שהוא לא מאמין בו, "ואין שוקלין אלא בדעתו של א-ל דעות" (רמב"ם, הל' תשובה, פ"ג ה"ג).
ט. כיוון שלא מדובר ב'הסכם' ממש, על כן נראה שכל צד יכול לחזור בו מכאן ולהבא. אמנם אם נעשה ההסכם בין הצדדים לזמן קצוב, נראה שהחוזר בו יש בו משום 'מחוסרי אמנה'[48].
♦ ♦ ♦