בדין יום כיפור מכפר לשבין, גדר התשובה הנצרכת וגדר הוידוי. ובדין עזיבת החטא הנצרך לתשובה
הקדמה
יש הנחה ידועה, מכיון שקיי"ל שיו"כ אינו מכפר אלא עם התשובה, ומכיון שברמב"ם הלכות תשובה מבואר שתשובה היא עזיבת החטא עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם. א"כ מי שאינו במצב הזה, אין לו כפרת יוה"כ. וע"ז נשברו הלבבות, כי מי יכול להעיד על עצמו שהוא במצב זה, בפרט בעבירות שבנ"א מתמודדים איתם יום יום. והרבה קולמוסים נשתברו איך מ"מ תהיה מקצת כפרה, יש אומרים ע"י שיחזור בו מהחלק הקל של האיסור וע"ז יעיד עליו. ויש אומרים שמהני מה שברגע זה הוא מוכן ורוצה לעזוב הכל אפילו ששוב יכשל. ועוד תירוצים קשים. וא"כ לכאורה למעשה מאוד רחוק שישיגו את כפרת יוה"כ.ולכאורה דבר זה פלא, שהרי המעיין בדברי הרמ"א בהלכות יום כיפור, יראה הגדרה שונה לגמרי בשאלה מהי התשובה שנצרכת ליום כיפור. וזה לשונו בסוף סימן תר"ז "יום הכיפורים אינו מכפר אלא על השבים המאמינים בכפרתו אבל המבעט בו ומחשב בלבו מה מועיל לי יום כיפור זה אינו מכפר לו". הרי שהגדיר שהשבים הם המאמינים בכפרתו, ולא מי שאינו מאמין בכפרת יום כיפור[2]. וזה רחוק ביותר מהגדרה שבים כמי שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לחטא לעולם. ודברי הרמ"א אינם חידוש שלו, אלא מקורו מהרמב"ם מפורש, ומקור הרמב"ם מגמ' ערוכה בכריתות דף ז' וכפי שיתבאר.
וכעין זה יש בעיה ידועה[3], שהרמב"ם בהלכות תשובה מגדיר וידוי כאמירה בפה של דברי התשובה שגמר בלבו. ולכן הוא מכליל בוידוי לא רק את עצם זה שהאדם חטא, אלא את זה שמתחרט ואינו חוזר לעולם לעשות מה שעשה. ולפי הגדרת הרמב"ם שוידוי הוא ביטוי התשובה בפה, מסתבר שאמירת חרטה ועזיבת החטא הוא עיקר הוידוי, ועצם אמירת חטאתי כעין הקדמה לכך. ואילו בוידוי של יום כיפור איננו מזכירים כלל עזיבת החטא, והחלטה לא לשוב לזה לעולם. ובודוי של "על חטא" עיקר הנושא אינו הכרת החטא, אלא בקשת הכפרה. וכפי שמסיימים בסוף שמה שאנחנו יודעים אמרנו ומה שלא יודעים אתה יודע, ואיזה וידוי יש בזה? אלא ענינו בקשת כפרה, ואנחנו מבקשים כפרה גם על עבירות שנשכחו מאתנו. ויש שרצו לטעון שצריך להוסיף בנוסח ולומר גם ביום כיפור חרטה וקבלה לעתיד. אך כבר העירו שתמוה מאוד לומר כן, שהרי יש בידינו נוסחאות תפילה של כאלף שנה של הגאונים והראשונים וכולם אמרו כנוסח שלנו. ואיך אפ"ל שאף א' לא יצא יד"ח בוידוי. וכן הרי מקור נוסח הוידוי שלנו מפורש בגמרא ביומא פ"ז והביאו ברמב"ם פ"ב דתשובה הל"ח להלכה, שעיקר וידוי הוא אבל אנחנו חטאנו. ואין בזה אמירה על עזיבת החטא. וכן כל שאר האופנים שמוזכרים בגמ' שם לא מוזכרת בהם כלל עזיבת החטא[4].
ולכאורה הפתרון לב' תמיהות גדולות אלו הוא, שתשובת יום כיפור אינה מהלכות תשובה, אלא מהלכות כפרת הקרבן, שמשם נלמד דין זה כמבואר במשנה וגמ' וכפי שיתבאר בהמשך. דהיינו לא נאמר דין שיום כיפור מכפר רק למי שחוזר בתשובה כפי הכללים של הלכות תשובה. אלא נאמר דין שכל המכפרים אינם מכפרים אלא בתשובה. והוא איכות בהקרבת הקרבן. ויסוד ענינו הוא הרצון להתכפר, ולא תיקון מעשיו. ויתכן שגם ביסודו הוא חרטה, אך תוכן החרטה הוא הרצון להתכפר, דהיינו חוסר שביעות הרצון ממצבו כעת, ורצון לצאת ממנה. ולכן אין מקום לחפש בתשובת יום כיפור גדרי תשובה של הרמב"ם בהלכות תשובה, אלא צריך לחפש גדרי תשובה של קרבנות.
והנה בקרבנות קיי"ל שצריכים תשובה, ואם הקריב בלא תשובה לא מתכפר. וצ"ע טובא וכדרך הנ"ל - א"כ איך אדם מביא קרבן, וכי בטוח בתיקון דרכו ושלא יחזור לחטא? וכי יש בי"ד של כהנים שחוקרים את מביאי הקרבן על תוכנית התשובה שלהם, ושוללים הקרבה אם התוכנית לא נשמעת ישימה? ודן בשאלה זו מהר"ם שיק על ספר המצות מצוה שס"ה, שמביא את דברי הרמב"ם שודוי כולל עזיבת החטא וקבלה לעתיד, וכותב שבחינוך לא נראה כן. "ובספר יד קטנה ריש הלכות תשובה האריך מאוד שגם וידוי בפה שאפילו אינו מוסכם בלבו באמת ואינו מקבל לעשות רק טוב, מועיל הוידוי שמראה שרצונו לעשות רצון בוראו ורע עליו שאינו עושה אלא שיצר הרע מעכב עיי"ש שהוא כעין אונס. בודאי תשובה גמורה הוא כמ"ש הרמב"ם מ"מ גם ווידוי פה הוא דבר גדול ומכפר במקצת, וכן נראה לי להביא ראיה מהא דכל המביא קרבן צריך להתוודות והכהנים מקריבים ואוכלים ומברכים על אכילתו איך יכולין לסמוך על זה אולי לא שב בתשובה שלמה, ונהי בקרבן שמביא על השוגג מסתמא על חזקתו אבל שהתוודה מנ"ל ששב באמת ועכ"ח אפילו בכה"ג לא מקירי זבח רשעים תועבה כיון שניחם על רעתו ונראה דלכך כתוב במצות ווידוי בשבועת הפקדון שהוא אחד מד' דברים שמביאין גם על המזיד להורות שגם בזה מועיל וידוי ויכפר עליו הכהן באיל האשם ונראה דלכך צריך האדם לפרט החטא דהאדם יחשוב עצמו אולי אין בלבו נאמן לה' לשוב אילו באמת, ולכך יפרט בפיו שיהי' לכה"פ ווידוי בפה". לכאורה ס"ל כרבינו יונה שנביא לקמן שגם בחטאת בלא וידוי של תשובה נחשב זבח רשעים תועבה וע"ז בנויה קושיתו. ואפשר ללמוד מדבריו ב' דברים: א. הוכיח ראיה מכך שע"כ בקרבן מועיל גם בלא לדעת עזיבת דרכו. ב. שאינו תשובה גמורה ומ"מ לקרבן מהני[5]. והנה הוא השווה וידוי של תשובה לוידוי על הקרבן, ומקרבן הוכיח לתשובה, ועיקר דברינו לומר שהם חלוקים. אך באמת למרות שהדברים מוכחים, מ"מ יש ראיות שאינם גדרים נפרדים לגמרי, אלא כמ"ש מהר"ם שיק שזו תשובה גמורה וזה אינה גמורה. ולדרכינו להלכות תשובה צריך תשובה גמורה אך ליום כיפור מהני תשובה שאינה גמורה. וצ"ע וכפי שיתבאר.
וצריך לסייג ה' דברים:
א. בין במשנה ובין ברמב"ם כתבו את הדין וידוי של תשובה ווידוי של יום כיפור ביחד, וכן את הדין תשובה של יום כיפור ביחד עם דין תשובה הרגילה, ולא סייגו שזה דין אחר.
ב. ברמב"ן וריטב"א בשבועות, וכך פירשו בדעת התוס', למדו ששבין כפשוטו, אלא שכתבו גם דין רוצה בכפרה כחידוש נוסף שנלמד מסברא, ולא הביאו כלל את הגמ' בכריתות. כך שזה צ"ע גדול. אך עדיין קשה לקבל כן בדעת הרמב"ם והרמ"א, שהביאו רק דין זה ולא הדין השני כלל.
ג. בפשטות יש סתירה בין הסוגיא בכריתות לסוגיא בשבועות האם צריך תשובה מהלכות תשובה. ויתכן שבשאלה כאיזה סוגיא לפסוק נחלקו בזה הרמב"ם והרמ"א מול הרמב"ן והריטב"א. והרמב"ם להדיא לא ס"ל להלכה את הסוגיא בשבועות, שהרי הוא פסק ששעיר מכפר על עשה גם בלא תשובה. וגם בסוגיא שם מוזכרת רק חרטה ולא עזיבה.
ד. בירושלמי ובמדרש מוזכרות בוידוי של יום כיפור עזיבת וקבלה לעתיד, אך כמ"ש בבבלי והמנהג למעשה אלף שנה לא היה כך.
ה. מלבד הדין שיום כיפור אינו מכפר אלא עם התשובה, דהיינו תשובה כתנאי בכפרת יום כיפור, יש דין נוסף שיום כיפור הוא קץ סליחה ומחילה, דהיינו אדם שחטא צריך לתקן דרכו ולהתרצות לפני ה', וכפי שהאריך רבינו יונה. אלא שאין לזה זמן מוגדר, ות"ח באותו יום כבר חוזר. ומ"מ יש הגבלת זמן עד יום כיפור, ומי שאינו שב אז יענש עונש גדול, כמבואר בדרשת הרמב"ן ובאלשיך ועוד. אלא שהם הדגישו שזה כלפי מי שאינו מתקן כלל שום דבר, ולא מי שמתקן במקצת. ולכאורה ה"ה במתאמץ לתקן ולשנות דרכו אלא שלא הצליח. שהעונש הוא על הזלזול באפשרות לתקן ולא על עצם אי התשובה.
♦
חלק א' - יום כיפור מכפר עם התשובה, אם הוא תשובה רגילה. וכן הוידוי אם הוא וידוי של תשובה רגילה אין דין אחר
פרק א' - הדין שיום כיפור מכפר עם התשובה
דברי הרמ"א ששבין הוא מאמין בכפרה
כתב הרמ"א בסימן תר"ז "יום הכיפורים אינו מכפר אלא על השבים המאמינים בכפרתו אבל המבעט בו ומחשב בלבו מה מועיל לי יום כיפור זה אינו מכפר לו". הרי שכאשר הוא הגדיר הלכה זו שיום כיפור מכפר עם התשובה, הוא הגדיר מהו התשובה שמאמינים בכפרה, ולא מי שמבעט ואומר מה מועיל לי יום כיפור. וצ"ע טובא, הרי תשובה בכל מקום מתפרשת כעזיבת החטא וחרטה, ואלו דברים שמאוד קשים ליישים למעשה. בפרט דבר שכבר נכשל בו, בלא שיעשה שינוי משמעותי מסתמא יחזור לסורו, וא"כ למה נקט הרמ"א דוגמא רחוקה מאוד, שאם מבעט בכפרה, ולא כתב דוגמא שכיחה ששייכת לכל אחד ואחד. ועיין בביאור הגר"א על הרמ"א "אינו מכפר כו'. כריתות ז' א' וכרבי יוחנן אביי ורבא. ושם, אלא שבין דאמר יכפר כו'". דהיינו שמקור הרמ"א מגמ' מפורשת בכריתות וכפי שיתבאר בהמשך.♦
מקור הדברים ברמב"ם
ומקור דברי הרמ"א מפורש ברמב"ם, שזה לשונו בפ"ג דשגגות הל"י: "אין יום הכפורים ולא החטאת ולא האשם מכפרין אלא על השבין המאמינים בכפרתן אבל במבעט בהן אינם מכפרים לו. כיצד היה מבעט והביא חטאתו או אשמו והוא אומר או מחשב בלבו שאין אלו מכפרים לו. אע"פ שקרבו כמצותן לא נתכפר לו וכשיחזור בתשובה מבעיטתו צריך להביא חטאתו ואשמו. וכן המבעט ביום הכפורים אין יום כיפורים מכפר לו לפיכך אם נתחייב באשם תלוי ועבר עליו יום הכיפורים והוא מבעט בו הרי זה לא נתכפרו לו וכשיחזור בתשובה אחר יום הכיפורים חייב להביא כל אשם תלוי שהיה חייב בו". הרי פירש דברי להדיא שאין שבין, היינו שלא מאמינים בכפרה ומבעטים בה. והשבים הוא שמאמינים בכפרה. ולא שבין שעזבו את החטא לעולם ומתחרטים עליה.♦
מקור הרמב"ם מסוגיא ערוכה בכריתות דף ז'
והרמב"ם ג"כ לא חידש כן מדעתו, אלא הוא מעתיק גמ' מפורשת בכריתות דף ז' ע"א[6], שמביאה ספרי: "כדתניא יכול יהיה יוה"כ מכפר על השבין ועל שאין שבין ודין הוא ומה חטאת ואשם מכפרים ויוה"כ מכפר מה חטאת ואשם אין מכפרין אלא על השבין אף יוה"כ אינו מכפר אלא על השבין וכו' מאי שבין ושאין שבין וכו' אלא שבין דקאמר יכפר עלי חטאתי שאין שבין דקאמר לא תכפר עלי חטאתי ש"מ"[7]. הרי שדברי הרמ"א והרמב"ם מקורם בגמ' מפורשת בכריתות, ומקורו בספרי, וזה מה שציין הגר"א על הרמ"א הנ"ל. וא"כ הרי מבואר שההגדרה של שבין אינו עושים תשובה של הלכות תשובה, אלא שבין היינו רוצים כפרה, מדין קרבנות שצריך רוצה בכפרה כפי להתכפר.♦
בגבורת ארי דייק שהסוגיא לא מדברת על תשובה מחטא
ועיין בגבורת ארי יומא פ"ה עמוד ב, שהאריך לומר שבקרבן שבא על השוגג ל"ש תשובה של הלכות תשובה, ומוכיח כן מהגמ' הנ"ל בכריתות שפירשו מאי שבין ומאין אינם שבין שרוצה בכפרה, ולמה לא פירשו כפשוטו שעשה תשובה ומתחרט על מעשיו. ומפרש כיון שהגמ' לומדת יום כיפור מחטאת ואשם, אפשר ללמוד רק רוצה בכפרה, ולא את דין תשובה הרגילה. וזה כמ"ש, שהגמ' לא מדברת על תשובה כלל מהלכות תשובה[8]. וא"כ לענינינו והרמב"ם והרמ"א, שפסקו גמ' זו ולא כתבו דין נוסף, אין מקור ליותר מזה. אמנם כבר האריכו האחרונים שדבריו הם נגד רש"י ורמב"ם, שיש דין תשובה גם בשוגג, עיין מנחת ברוך חלק ב' סימן י"ט ומחזה אברהם ח"א או"ח ס"ה. אך כמ"ש גם הרמב"ם ורש"י לא מדברים על דיני תשובה מהל' תשובה אלא מדין כפרה. וא"כ יש השגה רק על מש"כ שאי"צ וידוי לעיכובא וכד', ולא על מה שאי"צ חרטה ועזיבת החטא. וכפי שנבאר לקמן גם וידוי של קרבן אינו מדין תשובה אלא מדין בקשת כפרה, וא"כ אין ראיה כלל מזה לדין תשובה.♦
אחרונים שס"ל שמהגמ' הנ"ל מבואר שאי"צ תשובה רגילה ושאלו סתירה בזה
ומצאנו לכמה אחרונים שהעירו כמ"ש, שבגמ' והרמב"ם מבואר שאי"צ תשובה מדין תשובה, אלא שהקשו סתירה בדבריו וכפי שנבאר לקמן. עיין לג"ר מאיר אריק בטל תורה בכריתות שם "שאין שבין דאמר תכפר לי חטאתי. וצ"ע מדוע לא מפרש כפשוטו דבעינין תשובה ממש גם על שוגג וגם ווידוי דברים כמ"ש רש"י שבועות דף י"ג וכ"כ הרמב"ם פ"א מה' תשובה מיהו בפ"ג מה' שגגות משמע מדבריו דאם רוצה שיתכפר לו חטאתו מכפר ומשמע אף בלי תשובה[9]".ועיין בשו"ת ארץ צבי הגהות בשו"ת אבני נזר אה"ע "שם ס"ק כ"ה: והוא רחום יכפר עון וכו'. לע"ד הקלושה י"ל, דבכריתות ז' ע"א דכל שאומר יכפר לי חשיב שבין, ולא משכח"ל אין שבין רק באומר לי עייש"ה דו"ק ותשכח. ברמב"ם פ"ג מהל' שגגות הלכה י' דאין החטאת ולא יוהכ"פ מכפרין אלא על השבין המאמינים בכפרתן, אבל המבעט בהן אינן מכפרין וכו' ע"ש, הנה שאינו מבעט ומאמין חשיב שבין, והוא חידוש גדול. [וק"ק דברמב"ם הל' תשובה (פרק ב' הלכה ב') החמיר מאוד בענין תשובה, שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו וצ"ל דיש בזה מדרגות מדרגות]. ולפי"ז, לפי הנראה, אפי' העבריינים, כל שבאים לביהכנ"ס ביוהכ"פ להתפלל. הם בגדר הנ"ל והם בעלי תשובה. מ"מ צ"ע אם גם לענין עדות מועיל תשובה כזו. ועי' בתשובה שאח"ז ס"ק ו'.
שוב ראיתי. דמה שהקשתי על דברי הר"מ הל' תשובה מגמ' דכריתות ז' זה אינו. דודאי בעי' בתשובה חרטה על העבר וקבלה להבא שלא ישוב לכסלה. דאל"כ הוי כטובל ושרץ בידו, ולענין קבלה אלהבא, בעי שיעיד עליו יודע תעלומות שעכ"פ עתה איננו חוזר לחטא זה אם הי' בא לידו, ולענין על לשעבר מבואר בגמ' כריתות שם, דכל שאומר חשיב מתחרט על העבר ודי בכך. מ"מ בעי' שניהם, מודה ועוזב. וכיון שכן, א"כ העבריינים הבאין לבהכנ"ס ביוהכ"פ, לא חשיב תשובה, דאף שרוצים בכפרה, אבל אפשר מוכנים ועלולים לאותו חטא אם הי' בא לידם, וכה"ג לאו מידי הוא דהוי כטובל ושרץ בידו, דלא מהני כמש"כ ברמב"ם פרק ב' מהל' תשובה ה"ג". וכמ"ש איני מבין איך אפשר להוסיף קומה שלמה ועצומה כאשר אין לזה מקור, ולומר פשיטא. שא"כ למה הרמב"ם לא כתבו, וכן הרמ"א בהלכות יום כיפור[10] לא כתב כלל דבר זה. ולא יתכן[11].
♦
פרק ב'
רמב"ן וריטב"א בשבועות פירשו את הברייתא כפשוטו, והתקשו בפירוש הגמ' משו"ה
אך יש סתירה גדולה לכל הנ"ל מראשונים מפורשים במסכת שבועות. שפירשו את השבין כפשוטו שעשה תשובה, והאין שבין שלא עשה תשובה. אך מה שצ"ב טובא הוא שהם לא סברו שכלול בזה דין מאמין בכפרה או רוצה בכפרה כלל, ועפי"ז הקשו על הגמ' שם, ורק כתבו בדרך חידוש שי"ל שיש דין נוסף של מאמין בכפרה ולא הביאו את הגמ' בכריתות כלל. ואיני יודע איך לישב ד"ז.בשבועות דף י"ג הגמ' מקשה סתירה בספרי שאיתא יום כיפור מכפר לשבין ואינו מכפר לאינם שבים. והקשו שאיתא בספרי שיוה"כ מכפר גם למי שלא צם ולא עשהו מקרא קודש. והגמ' תרצה או הא רבי הא רבנן, או רבי בכרת דיומא לא קאמר. והקשו תוס' על הסתירה של הגמ', שמא איירי בעשה תשובה, ולעולם קסבר שמכפר רק על השבין. ודברי התוס' סתומים. ונחלקו המפרשים בביאור דבריהם. יש פירשו שר"ל שאכל ביום כיפור ולא קראו מקרא קודש ובחצי היום חזר בתשובה, ולכן מכפר לו[12]. ויש שפירשו שאע"פ שלא שמר על יו"כ מנ"ל שלא עשה תשובה על שאר עבירות שלו. וא"כ ששאר העבירות יתכפרו, אע"פ שיום כיפור עצמו לא יתכפר.
וברמב"ן וריטב"א פירשו להדיא כפירוש הב'. וזה לשון הרמב"ן "קשיא לי דילמא לעולם בשב משאר עבירות אלא שעדיין הוא נכשל בזו וקמ"ל דאשאר עברות מכפר אף על פי שלא כבדו יום הכפורים כדינו, ואיכא למימר דס"ד דאביי דיום הכפורים מכל מקום קאמר אפי' על עבירה זו, ורבא סבירא ליה חוץ מזו, ומהדר לתרוצינהו תרוייהו כרבי כלומר אליבא דחד תנא ונסיב לה כרבי יהודה סתימתאה דסיפרא ולא פליג ר' יהודה עליה דר' כלל, אי נמי סבר אביי למימר דאי יום הכפורים אינו מכפר אלא על השבין זה שאינו מודה בו אינו מכפר עליו, כחטאת ואשם שהאומר אין חטאת מכפר אינו מכפר לו ואף על פי ששב מידיעתו באותה עבירה". ובריטב"א הביא דבריו ביתר ביאור "והנכון בזה מה שכתב רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל דהשתא משמע לן דאם איתא דס"ל להאי תנא דאין יום הכפורים מכפר ואפילו מכבדו אלא עם התשובה, אם כן עשיתו כחטאת, ומעתה דין הוא כי כשאינו מכבדו שלא יכפר אפילו עם התשובה, וכדאמרינן (כריתות ז' א' עיין שם) גבי חטאת האומר אין חטאת ואשם מכפרים אינם מכפרים לו, ואם כן על כרחין ס"ל שהוא מכפר אפילו בלא תשובה ולא דמי לחטאת, וזו היתה סברת המקשה".
♦
תימא שהתעלמו מהגמ' בכריתות
הרי להדיא שס"ל ששבים היינו עושים תשובה, עד שהוקשה להם גם במבעט ביום כיפור, מנ"ל שלא עשה תשובה על שאר העבירות. והרמב"ן כתב בתירוץ אחד כחידוש שכיון שצריך תשובה הרי דומה לחטאת, וא"כ כמו שאשכחנן בחטאת שבעינן רוצה בכפרה ה"נ י"ל ביום כיפור. וזה להפך מכל מש"כ לעיל שהפירוש בשבים היינו רוצה בכפרה, ולא דין תשובה רגילה. אך אי"ז רק דחיה על מש"כ שיש רק דין רוצה בכפרה, וקמ"ל שיש ב' הלכות, כמו שרצו לומר כמה אחרונים. שהרי הרמב"ן והריטב"א לא ידעו כלל מהדין רוצה בכפרה. ומשו"ה תמהו על הגמ' בשבועות, ורק כא' מהתירוצים כתבו מסברא דבר שמפורש להדיא בגמ' בכריתות. ואיני יודע איך אפשר לישב דבר זה[13]. ועיין בתורת חיים שהעיר כעי"ז על התוס'יג.יתכן שהם סברו שיש סתירה בין הסוגיות
ויתכן[14]שס"ל שיש סתירת הסוגיות בין כריתות לשבועות, וכפי שנאריך לקמן וכפי שהקשה השיירי קרבן. שבשבועות מבואר שיש פסול נוסף של זבח רשעים תועבה. ואם ס"ל כרבינו יונה שנביא שזה פוסל גם בחטאת ע"כ שיש דין תשובה ממש, ולכן ס"ל שהסוגיא בשבועות לא הולכת באותו שיטה של הסוגיא בכריתות ולכן לא הביאו אותה לפרש את הסוגיא כאן. וכשם שהרמב"ם דחה את הסוגיא בשבועות מקמיה הסוגיא בכריתות כפי שנבאר בהמשך[15].♦
פרק ג' - הסוגיא ביומא שעצם הבאת קרבן הוכחה על תשובה
איתא ביומא דף פ"ה "חטאת ואשם ודאי מכפרים מיתה ויוה"כ מכפרים עם התשובה. תשובה מכפרת על עבירות קלות על עשה ול"ת ועל החמורות הוא תולה עד שיבוא יוה"כ ויכפר". וברש"י "חטאת ואשם ודאי מכפרים. ומסתמא תשובה איכא שאם לא היה מתחרט לא היה מביא קרבן". וכן העתיקו בר"י מלוניל ריבב"ן ועוד הרבה ראשונים, עיין בקובץ שיטות קמאי שם. וכן במאירי ביומא ובשבועות "ומ"מ כל שלא עשה תשובה ראויה אין מתכפר לו שאין לך מי שאינו תוהא שיתכפר אפי' בקרבן ואפי' ביום הכיפורים"[16].הרי מבואר ברש"י שגם חטאות ואשם בעי תשובה אלא שאי"צ לכתוב כי ודאי עשה תשובה, שאל"כ למה הביא קרבן. וצ"ב איך יש תשובה ברצון להתכפר. לכאורה תשובה צריכה להיות חרטה ותיקון דרכיו. ואע"פ שבחטאת יש לדון של"ש תיקון דרכיו כי עשה בשוגג, מ"מ באשם ודאי, שהוא גם במזיד כגון שפחה חרופה ואשם גזילות, פשיטא ששייך תיקון דרכיו, ואיך יש תשובה במה שהביא קרבן[17].
ובפרט הרי זו אותה משנה של יוה"כ מכפר עם התשובה ורש"י בא לבאר למה ביוה"כ מוזכרת תשובה ובקרבן לא. והוא מיישב שבקרבן מסתמא יש תשובה, ונראה שמדובר על אותו תשובה שיש ביוה"כ. וזה כמו שביארנו מהגמ' בכריתות ששבין רוצים בכפרה, ואין שבין אינם רוצים בכפרה. וא"כ רש"י כתב שכל מי שטרח להביא קרבן הוא בגדר שבין, שהרי הוא רוצה בכפרה. אע"פ שאין שום ראיה על שינוי דרכו ועזיבת החטא. שהרי גם מי שלא עוזב את דרכו רוצה כפרה.
♦
דברי השם משמואל על רש"י הנ"ל
ועיין שם משמואל מועדים (סוכות תרע"ט): "סוכות זמן שמחתנו. בפשיטות י"ל שהשמחה היא מחמת מחילת עונות ביוהכ"פ, וכענין שבמדרש (שמו"ר פ' ל"ו) יפה נוף משוש כל הארץ שלא הי' אחד מישראל מיצר כשהי' בהמ"ק קיים, למה שהי' אדם נכנס לשם מלא עוונות והי' מקריב קרבן ומתכפר לו אין שמחה גדולה מזו שהי' יוצא צדיק. ומובן דמה קרבנות שאינם מכפרין אלא על השוגגין כך, מכ"ש יוהכ"פ שמכפר גם על המזידין שאין שמחה גדולה מזו. ואף דאינו מכפר לרבנן אלא לשבין, הלוא גם קרבנות אינן מכפרין אלא עם התשובה, כברש"י (שלהי יומא) חטאת ואשם ודאי מכפרין דפירש"י דמסתמא איכא תשובה שאם לא הי' מתחרט לא הי' מביא קרבן. ואם זה שמביא חטאת בת דנקא מאחר שמורה שרוצה בכפרה זה נחשב לתשובה, עאכו"כ ישראל ביוהכ"פ שמענין את נפשם בצום ובוכין ומתפללין ומתודים שמורה ביותר שרוצים בכפרה, שנחשב לתשובה שיתכפרו ביוהכ"פ, וא"כ שוב כל ישראל הרי נתכפרו ביוהכ"פ, ואין לך שמחה גדולה מזו שיוצאין צדיקים".♦
פרק ד' - רש"י בשבועות פירש מטעם אחר משום הוידוי
ולכאורה רש"י סותר עצמו, שבשבועות דף י"ג מובאת אותו גמ' האם יו"כ מכפר לשבים או אפילו לאינם שבין, ושהדין שמכפר לשבים נלמד מחטאות ואשם. ושם רש"י פירש "חטאות ואשמות אינם מכפרים אלא על השבין. דכתיב והתודו את חטאתם וגו' והתודה אשר חטא עליה". הרי רש"י לא כתב כמו ביומא שעצם הבאת הקרבן מוכיח על התשובה, אלא משום הוידוי, שזה מוכיח על תשובה[18]. ובגבורת ארי יומא פ"ה כתב על דברי רש"י בכריתות "מכל מקום איני יודע למה דחק לפרש דבחטאת ואשם איכא תשובה דאם לא כן לא היה מביא קרבן תיפוק ליה בלאו הכי הא טעונין וידוי כדכתיב גבי חטאת עולה ויורד והתודה והכא נמי כתיב גבי אשם גזילות בפרשת נשא והתודה ורש"י גופיה פי' כן במסכת שבועות בפרק קמא (דף י"ג) אהא דקאמר התם חטאת ואשם אינן מכפרין אלא על השבין דכתיב והתודו את חטאתם והתודה את חטאתו". ועיין בשירי קרבן שבועות פרק א' שהקשה סתירה זו, ופירש שלרש"י בכריתות די ברוצה בכפרה, משא"כ לרש"י בשבועות שנלמד מוידוי צריך תשובה ממש מהלכות תשובה. אך יתבאר שוידוי על קרבן אינו וידוי של תשובה, אלא וידוי של תפילה ובקשת כפרה וכך גם וידוי של יום כיפור. וא"כ אין שום ראיה מהוידוי ליותר מרצון להתכפר, ולא על תשובה מדיני תשובה. ורש"י בשבועות ג"כ להדיא הגדיר תשובה כמי שתוהא על מה שעשה, ולא עזיבת החטא לעתיד וכפי שנבאר לקמן.♦
פרק ה' - הסוגיא בשבועות שצריך תשובה משום זבח רשעים תועבה
והנה לכאורה יש סתירה לכל מש"כ שדין תשובה ביום כיפור אינו מדין תשובה אלא מדין רוצה בכפרה, מסוגיא ערוכה בשבועות דף י"ב ע"א. שמבואר שם ששעיר המשתלח מכפר על קלות וחמרות כו' "ואלו הן הקלות עשה ולא תעשה ואלו הן החומרות כריתות ומיתות בי"ד. האי עשה ה"ד אי דלא עביד תשובה זבח רשעים תועבה. אי דעביד תשובה כל יומא נמי דתניא עבר על מצות עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו, אמר ר' זירא בעומד במרדו ורבי היא וכו'".הרי מבואר שכדי שהשעיר יכפר בעינן תשובה שמועילה לעשה גם בלא השעיר. וע"כ שזו תשובה מהלכות תשובה. וזה קשה בתרתי על המבואר בכריתות - א' שנראה שהתשובה בקרבנות היא תשובה גמורה ולא רק רוצה בכפרה. ב' שכדי שיתכפר ביום כיפור צריך תשובה שמהני בדין תשובה. וכעין זה הקשה בשיירי קרבן והבאנו את דבריו בהערה כאן[19].
♦
זבח רשעים רק במזיד ולא בחטאת ואשם
והנה ב' שאלות אילו אינן מדויקות כלל. א' הגמ' פוסלת משום זבח רשעים תועבה, ובפשטות זה שייך רק בעובר במזיד ולא בשוגג. שבשוגג ל"ש לקרותו רשע. עיין גבורת ארי יומא הנ"ל שטען שאי"צ תשובה כלל. אבל גם לרש"י והרמב"ם לכאורה זה צורך בכפרה בעלמא ולא שייך לקרותו רשע עבור שוגג. וזבח רשעים זו או במומר ממש, או בזבחים דף ז' על עשה במזיד. וא"כ הגמ' שייכת רק בשעיר שמכפר על עשה שעבר במזיד. ובכה"ג צריך תשובה שלא יהיה זבח רשעים, משא"כ כל הקרבנות שבאים על השוגג, אי"צ אלא רוצה בכפרה[20].♦
שיטת רבינו יונה שיש זבח רשעים גם בשוגג
אמנם בשערי תשובה מבואר דלא כן, בשער ד אות ב כתב: "ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי החטאת תבא על השגגה בדבר שחייבים על זדונו כרת, ומפני עון הכרת כי רב הוא, לא תשלם כפרת החוטא בו גם השגגה עד שיביא חטאת, ואף על פי שהתודה על חטאו, כי מבלתי הוידוי והתשובה לא יתכפר עונו בקרבן החטאת, שנאמר (משלי כא, כז): "זבח רשעים תועבה". הרי מפורש שיש גם זבח רשעים על שוגג בחטאת. ולע"ע לא מצאתי מקור לזה בגמ', אלא רק על מזיד. וצ"ע איך שוגג נחשב רשע של"ל כפרה. ועיין בתורא"ש בשיטה כריתות דף ז שיום כיפור מכפר על שוגג שלא נודע לו עיי"ש. ופשיטא שלגבורת ארי שאי"צ תשובה כלל בשוגג לא יתכן כן, ואף שרש"י והרמב"ם חולקים עליו, מ"מ לכאורה אין גמרא מפורשת נגד זה[21].♦
זבח רשעים רק בקרבן ולא בעיצומו של יום
הגמ' לא מדברת על יום כיפור כלל אלא על שעיר המשתלח, שהוא קרבן וע"ז יש פסול זבח רשעים תועבה. משא"כ על עיצומו של יום, שאינו קרבן ואינו זבח, ולמה יפסל משום זבח רשעים. והם ב' מכפרים שונים יום כיפור ושעיר משתלח, ואין טעם להקשות מזה על זה. ולכן הגמ' בכריתות למדה רק את דין רוצה בכפרה, ולא את דין תשובה ממש, כעין שכתב בגבורת ארי הנ"ל. וכך מפורש בריטב"א שם על נושא אחר, ששיטת רבי שעיצומו של יום מכפר היא רק בשעיר "רבי היא. פירוש וס"ל דזבח רשעים תועבה אינו אלא בקרבנות של שאר ימות השנה ולא בשל יום הכפורים, ואגב אורחין שמעינן מיהא דהא דאית ליה לרבי שיום הכפורים מכפר על שאינם שבים ואפילו על כריתות ומיתות ב"ד, אינו בעצומו של יום בלבד אלא עם קרבנותיו בזמן שבית המקדש קיים, דמתני' דאוקימנא כוותיה בשעיר המשתלח ושאר קרבנות היא". אך עיין בר"ן שהאריך להקשות שרבי אמר יום כיפור והמשנה קאי על שעיר, ומסיק שהמשנה תרתי קאמר עיי"ש. אך אי"ז סתירה לדברינו, שמ"מ שאלו את השאלה על זבח רשעים על שעיר ולא על יוה"כ[22]. וראיתי שכך איתא בדרשות אגודת אזוב לבעל מראות הצובאות על יוה"כ עמ' י"ט הובא בבאר יצחק לגריא"ס או"ח סימן כ"ו, שעל עיצומו של יום לא שייך זבח רשעים. אך הוא מפרש משום שמכפר על זדון וריא"ס כתב שלא הביא מקור לדבריו. ושמא הוא מתכוין למה שהביא שם בהמשך שבירושלמי מבואר שעשה מתכפר גם בלא תשובה, א"כ אין ביום כיפור דין זבח רשעים. ומדבריו נראה שהוא ראיה, ולמש"כ זה סברא שאינו זבח. וצריך חיפוש.♦
בשעיר אין את ההוכחה של רש"י משהביא
ובעצם הרי בשעיר המשתלח ל"ש הראיה של רש"י שעשה תשובה מזה שהביא קרבן. שהרי הכהן גדול מביא את השעיר. ורק הטענה שמבואר שתשובה שמהני להכשר הקרבן מהני לעשה לבד. ואז בפשטות כיון שעשה צריך תשובה, דהיינו עם עזיבת החטא. ה"נ קרבן צריך עם עזיבת החטא. אבל המעיין בסוגיא שם וברש"י יראה שאינו מדבר על עזיבת החטא כלל אלא רק על חרטה, שזה לשונו "אי דלא עשה תשובה. שאינו תוהה על חטאו". וכבר דייק כן ביד דוד במקום, שרש"י מצריך חרטה ולא עזיבה. ומפרש שרש"י דייק מהגמ' בהמשך "לעולם בעומד במרדו" ולשון זה שייך על אדם שאינו מתחרט כלל ולא על חרטה בלא עזיבה. אך מקשה א"כ למה לא תרצו שבשעיר מהני חרטה ואילו בעשה צריך גם עזיבה, ולא יהיה קשה הממנ"ש. "אפשר דקשה לרש"י קושית התוספות, דאי בתשובה גמורה מיירי, מאי איריא עשה אפילו לא תעשה נמי, ורש"י מחלק דהתם בתשובה גמורה מיירי, ואף על גב דאמר סתם העושה דבר עבירה ונתחרט, מ"מ וודאי מיירי בגומר בדעתו עזיבת החטא דהא בעי ווידוי, ואם אינו גומר החטא הוה ככלב שב על קיאו, וממילא בע"כ דהכא בעשה מיירי בלא עשה תשובה גמורה. ועיין בתוספות דחגיגה דף ה' ע"א ד"ה הא יראוני מוחלין לו, לפי מה שכתבו בסוף דבריהם, ג"כ נראה דיש חילוק בין עשה תשובה גמורה ללא עשה תשובה גמורה, וכאן מיירי בלא עשה תשובה גמורה, ואפ"ה על עשה מכפר. אמנם יש פירושים אחרים שם בדברי התוספות, ועיין מה שכתבתי שם ובספרים שציינתי שם". דהיינו שבעשה אי"צ עזיבה אלא רק חרטה, ולכן קרבן ותשובה שווין. משא"כ לאו צריך גם עזיבה. וזה חידוש גדול שצריך לזה מקור, ולפי"ז לק"מ[23].♦
פרק ו' - שיטת הרמב"ם שדחה הגמ' בשבועות
אבל נראה שלרמב"ם הייתה שיטה אחרת בזה, ותתיישב קושיה גדולה על שיטתו. שברמב"ם פ"א תשובה כתב "שעיר המשתלח מכפר על כל העבירות שבתורה הקלות והחמורות. בין שעבר בזדון בין עבר בשגגה בין הודע לו בין לא הודע לו, הכל מתכפר בשעיר המשתלח. והוא שעשה תשובה, אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר אלא על הקלות. ומה הן הקלות ומה הן החמורות וכו' ושאר מצות לא תעשה ומצוות עשה שאין בהם כרת הן הקלות". הרי שהרמב"ם כתב להפך שהקלות אי"צ תשובה, ונגד הגמ' שם. והכס"מ תמה ע"ז. ובלח"מ כתב שכונת הגמ' אי דלא עשה תשובה, דהיינו נעמיד את המשנה דלא עשה תשובה, א"כ בחמורות איך מתכפר משום זבח רשעים תועבה. אבל קלות אינו זבח רשעים. ועיין אגודת אזוב שמקשה מגמ' זבחים דף ז' שגם על עשה יש זבח רשעים, ור"ל שרק בשעיר אין זבח רשעים, ומזה שצריך פסוק לרבי אך חלק, מבואר שאין פסול זבח רשעים. והלח"מ מפרש את הכרחו של הרמב"ם שלא להרחיב את מחלוקת רבי ורבנן. ובהעמק שאלה יתרו נ"ה א' כתב שפירושו לא ניתן להאמר. אבל מקור דברי הרמב"ם הוא מהירושלמי שם בשבועות. וכ"כ עוד אחרונים, עיין ספר המפתח שם הרבה מו"מ.אבל להנ"ל פשוט שהכרחו של הרמב"ם הוא הגמ' בכריתות, כפי שפסק הוא בעצמו שדי ברוצה כפרה. ואין דין תשובה מהלכות תשובה כדי להתכפר. אלא רק על החמורות, והחמורות בלא"ה אינו מכפר יום כיפור אלא כפרת השעיר, כמבואר שם ביומא וכפי שהרחיב בפיה"מ שם.
♦
נראה שגם הרמב"ן והריטב"א ס"ל שהן סוגיות חלוקות
ונראה כמ"ש לעיל שהרמב"ן והריטב"א התעלמו מהסוגיא בכריתות שמאין שבין רוצים בכפרה. ועפי"ז הקשו על הגמ' בשבועות שהקשו סתירה בין הספרי שא' איתא שבעינן שבים וא' איתא שמבעט ביום כיפור מכפר. והקשו למה מבעט נגד תשובה, שמא עשה תשובה על שאר עבירות שבידו ורק ביום כיפור מבעט. ובתירוץ א' חידשו כדבר נוסף שיש דין שלא יבעט כמו חטאת. ולא הביאו שכך פירשו להדיא בגמ' בכריתות את הברייתא, וא"כ הגמ' מובנת היטב ואינו חידוש מסברא עיי"ש. ולהנ"ל הגמ' בשבועות חולקת על הגמ' בכריתות מזה שפסל משום זבח רשעים תועבה. ואם הם סברו כרבינו יונה שיש בעיה זו גם בשוגג, יותר מובן. ולכן לא הביאו את הגמ' בכריתות לפרש את הסוגיא בשבועות, כי אלו סוגיות חלוקות.♦
פרק ז' - בגדר וידוי של יום כיפור
כעת צריך לברר את ענין הוידוי, שהרמב"ם בהלכות תשובה הגדיר תשובה כאמירה בפה של דברים שגמר בלבו, דהיינו חרטה ועזיבת החטא. ואילו בודוי של יום כיפור איננו אומרים כן אלא רק חטאתי. ועיקר הוידוי הוא בקשת כפרה והתקשו בזה כידוע. עיין שיעור של מו"ר הגרמ"ש זצ"ל בשנת תשכ"ז שמביא קושיה זו כקושיה ידועה. וביותר קשה שהרמב"ם בפ"ג הל' ט"ו דמעה"ק כותב "כיצד מתודה אומר חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך וחזרתי בתשובה לפניך וזו כפרתי, היה הקרבן שלמים סומך בכל מקום שירצה מן העזרה במקום שחיטה, ויראה לי שאינו מתודה על השלמים אבל אומר דברי שבח". הרי שבקרבנות מזכיר שחזר בתשובה, למרות שאינו מפרט עזיבת החטא, ואילו ביום כיפור אינו אומר גם לשון זה. וקודם צריך לבאר שיש ב' סוגי וידוי - יש וידוי של תשובה, ויש וידוי של בקשת כפרה ותפילה.♦
וידוי של תשובה לבטא בפיו את מעשה התשובה
ומקור הדברים ברמב"ם הלכות תשובה פ"ב הל"ב שכתב: "ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו', וכן יתנחם על שעבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי, ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגו', וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו". ובפ"א הל"א: "כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי". הרי יסוד הוידוי הוא ביטוי בפה לדברי התשובה שגמר בלבו, ולכן הוא מפרט בפיו את תהליך התשובה שלו. שכולל חרטה ועזיבה.♦
וידוי של יום כיפור בקשת כפרה
ובוידוי של יום כיפור כתב הרמב"ם פ"ב תשובה הל"ח: "הוידוי שנהגו בו כל ישראל אבל אנחנו חטאנו והוא עיקר הוידוי", הרי באותו הפרק שכתב שבתשובה רגילה צירך לפרט את תהליך התשובה, ובפרק א' כתב "עיקרו של וידוי" לומר שלא ישוב לזה החטא, לגבי יום כיפור לא כתב כן אלא אבל חטאנו בלבד. ומקורו מהגמ' כפי שכתבנו בהקדמה ותמהו על הפער בין הדברים.ושמעתי מהג"ר אוריאל איזנטל, שמוכח מזה שוידוי של יום כיפור אינו משום ביטוי דברי התשובה בפיו, אלא דין אחר של בקשת כפרה כאשר האדם מביא את המכפר. ושכך מבואר בפוסקים. עיין בלבוש ריש סימן תר"ז "כיון שיוה"כ הוא יום סליחה וכפרה דכתיב כי ביום הזה יכפר ה' עליכם וגו' צריך כל אדם שיתוודה חטאיו כי כן מצינו בכל קרבנות שבאו על הכפרה דכתיב והתודו את חטאתם אשר עשו וגו' כמו שעשה כהן גדול בי"ה שהתודה בעדו ובעד כל ישראל דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל שפירשו שיתודה חטאו ואח"כ חטאת ישראל". וכך כתב בגר"ז שם "כיון שיום הכיפורים הוא יום המחילה וכפרה כמ"ש כי ביום הוה יכפר וגו' לפיכך צריך כל אדם שיתוודה על חטאו כי כן מצינו בכל קרבנות הבאים לכפר שנאמר והתודו את חטאתם אשר עשו". וכיון שכן, עיקר הוידוי הוא לומר חטאתי ולבקש כפרה, ולא לומר את עניני התשובה. אלא שצ"ע, שברמב"ם פ"ג דמעשה הקרבנות כתב גם בחטאת ואשם אומרים ושבתי בתשובה, וכאן לא הצריך. וא"כ אין התירוץ רק שזה כמו חטאת ואשם, אלא יום כיפור שונה גם מהם.
♦
ביראים מבואר שוידוי ביו"כ ועל הקרבן ענינם תפילה לכפרה
ודבר זה מפורש ביראים, שוידוי של יום כיפור הוא תפילה ותחנון למחילה, ונלמד מגמ' ביומא שוכפר זה כפרת דברים. ואדרבה, קרבנות נלמד מיום כיפור שצריך וידוי של תחנון. וזה לשונו בספר יראים סימן תמא (דפוס ישן - שסג): "למדנו מוכפר שבשעה שיביא קרבן יתוודה ויתחנן שימחול לו יוצרנו דילפינן מכפרת יוהכ"פ דתניא ביומא פ' אמר להם הממונה [ל"ו ב'] וכפר בכפרת דברים הכתוב מדבר אתה אומר בכפרת דברים או אינו אלא וכו' נאמר כאן כפרה ונאמר להלן כפרה מה להלן כפרת דברים אף כאן כפרת דברים ואם נפשך לומר הרי הוא אומר והקריב וכפר ועדיין לא נשחט הפר. פי' כפרת דברים וידוי ותחנונים ותניא מנין שבאנא נאמר כאן כפרה ונאמר להלן בחורב כפרה מה להלן באנא אף כאן באנא ומנין שבשם נאמר כאן כפרה ונאמר בעגלה ערופה כפרה מה להלן בשם אף כאן בשם. ואלו הכפרות הלמדות זאת מזאת אינן גז"ש אלא מה מצינו שיש לומר מאחר שנאמר בכולן כפרה שיהיו שוות וכן בחטאות ואשמות שכתוב בהן וכפר יש לנו לומר שתהא כפרת דברים עמהם דהיינו וידוי ותחנונים".ולדבריו י"ל שביום כיפור זה רק בקשת תחנון ובשאר קרבנות יש גם וידוי של תשובה, שהרי רש"י בשבועות כתב שיש ילפותא של וידוי בקרבן בעצמו, וזה מורה על תשובה, וא"כ י"ל שתרתי איתנהו בקרבן, אבל ביום כיפור יש רק את הוידוי של בקשת כפרה. וזה מה שאנו מבקשים תבוא לפניך תחינתינו לפני הוידוי שקאי על בקשת הכפרה.
וכן הביאו משערי תשובה הוצאה חדשה שיש וידוי של תשובה ויש של תפילה עיי"ש[24]. וההוכחה הפשוטה מכה"ג שמתודה על כל ישראל, ואין השאלה רק מנין הוא יודע שהם חזרו בהם, ולא שואלים הרי התוכן של וידוי מתאים רק לאדם עצמו ולא שאחר יאמר עבורו בלא לדבר עמו[25]. ועיין בחיבור יפה מהישועה לרבינו ניסים גאון שכתב פרטי תשובה, מזכיר את הוידוי רק כוידוי של תפילה לכפרה, ולא להוציא בפיו את התשובה כמ"ש הרמב"ם.
♦
פרק ח'
בירושלמי ומדרש מבואר שוידוי ביום כיפור אומר שלא יחטא עוד
אבל לעומת זה יש מקורות מפורשים להפך, שבוידוי של יום כיפור הזכירו קבלה לעתיד. בירושלמי סוף יומא "מצות הוידוי עיוה"כ עם חשיכה עד שלא נשתקע במאכל ובמשתה אע"פ שנתודה בערבית צריך להתודות בשחרית אע"פ שנתודה בשחרית צריך להתודות במוסף אע"פ שנתודה במוסף צריך להתודות במנחה אע"פ שנתודה במנחה צריך להתודות בנעילה שכל היום כשר לוידוי כיצד הוא מתודה ר' ברכיה בשם ר' בא בר בינה רבוני חטאתי והרע עשיתי ובדעת רעה הייתי עומד ובדרך רחוקה הייתי מהלך וכשם שעשיתי איני עושה יה"ר מלפניך יי' אלתי שתכפר לי על כל פשעי ותמחול לי על כל עונותי ותסלח לי על כל חטאתי".וכן במדרש רבא ויקרא פ"ג הל"ג "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבתו אמר רב ביבי בר אביא כיצד אדם צריך להתודות ערב יוה"כ צריך לומר מודה אני כל רע שעשיתי לפניך בדרך רע הייתי עומד וכל מה שעשיתי עוד לא אעשה כמוהו יהי רצון מלפניך" כו'.
ולכאורה מוכרח שאף שכן דעת הירושלמי, מ"מ לא קיי"ל הכי להלכה לגבי יום כיפור, שהרי אי"ז נוסח הוידוי שלנו, אלא אבל אנחנו חטאנו. ואי"ז שינוי נוסח בעלמא אלא שינוי מהותי בגדר הוידוי. ואם אנחנו לא עושים כירושלמי, ע"כ שלא פוסקים כן אלא כסוגיין בבלי. ובתשובה רגילה, לרמב"ם יאמר כנוסח הירושלמי הנ"ל.
♦
פרק ט'
נראה שיש דין נוסף מלבד תנאי בכפרת יום כיפור, יש חיוב לחזור בתשובה ביום כיפור, ואינו תלוי בכפרה
אבל מה שקשה ע"ז הוא כל סדר הרמב"ם בהלכות תשובה. שבפ"ב הלכה א' וב' הוא כותב את דיני תשובה עם עזיבה עולמית ויעיד עליו, ומתוודה דברים אלו שגמר בלבו. ובהלכה ז' וח' כותב "אע"פ שהתשובה יפה לעולם בעשרה ימים הוא יפה ביותר כו'" ובהל ז' "יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל יחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל לפיכך הכל חייבים לעשות תשובה ולהתודות ביום הכיפורים וכו'" ובהל"ח "הוידוי הנהוג בכל ישראל אבל חטאנו וכו'".הרי שבהלכות תשובה הרגילה כתב את חיוב תשובת יום כיפור, ומלשונו נראה שהוא אותו חיוב, אלא שביום כיפור יש יותר חיוב מאשר בשאר השנה. ובתוך הדברים מביא גם את הדין וידוי של אבל אנחנו חטאנו. ולהנ"ל אינו כלל מדין תשובת כל השנה אלא דין וידוי של תחנון על מכפר, שיתכפר לו.
ונראה מוכרח שיש ב' הלכות, ושמעתי את יסוד הדברים מהג"ר אוריאל איזנטל. יש הלכות - א' של יום כיפור שאינו מכפר אלא עם התשובה, וזה כמ"ש תשובה של קרבנות, שרוצה בכפרה והוידוי הוא וידוי של בקשת כפרה. ולזה אי"צ תיקון מעשיו. ב' יש חיוב על אדם שחטא לשוב ממעשיו, וכפי שהאריך רבינו יונה בתחילת השערי תשובה, וכאשר מגיע יום כיפור מתעצם חיוב זה, לתקן מעשיו ולשוב לה'. וזה לשון הרמב"ם "יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל יחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל לפיכך הכל חייבים לעשות תשובה ולהתודות ביום הכיפורים וכו'". ואי"ז כלל תנאי בכפרת יום כיפור, אלא חיוב עשית תשובה על חטאו. ובלשון אחרת, יש חיוב לחזור בתשובה מיד שחטא, וכאשר מגיע יום כיפור הוא כזמן פרעון של חיוב זה. ופשוט שחיוב זה הוא גם לרבי, ועיין לרבינו יונה שחילק את הפסוק כי ביום הזה יכפר, קאי על כפרת הקב"ה, לפי ה' תטהרו קאי על האדם שיחזור בתשובה. ומסתבר שגם לרבי נדרש הפסוק כן. וא"כ הרמב"ם כאן מבאר את דין חיוב תשובה ולא דין תנאי בכפרה. וברמב"ם בפרק ב' לא הזכיר את ענין כפרת יום כיפור, ובפרק א' הזכיר זאת, אלא שכתב לשון מחודשת "עיצומו של יום כיפור מכפר לשבין". הרי שלקח את לשון רבי שעיצומו של יום מכפר והוסיף תנאי לשבים, ולהנ"ל זה שבים שרוצה בכפרה, ודחוק.
♦
דברי הרמב"ן שיש חיוב מיוחד לשוב ביום כיפור
בדרשות הרמב"ן פי"ד איתא: "כיון שאמרנו שראש השנה יום דין לכל אדם וכולן נידונים בו, צריכים הכל לשים הדבר על ליבם ולשוב בתשובה, להתחרט על עונותם ופשעיהם, ולהרבות בתפילה ותחנונים שימחול הקב"ה על לא הודע שלהם. שאין יום הכיפורים מכפר אלא על השבים[26]. והתשובה חסד גדול על הבריות אבל עונש גדול הוא להם, שבזמן שאדם חוטא עובר על רצון בוראו שעה אחת בשעת החטא. וכשהוא עומד ואינו שב בתשובה, אינו שב במרדו כל ימיו ואינו חושש לעשות רצון בוראו. וכל שכל ישראל שמתפללים ומתודים ומלחשים בפיהם וצועקים בקולם חטאנו עוינו פשענו, ואינו מניחים העונות כלל, שזהו בודאי מרד גדול הוא, ומוסיף על עצמו כעס וחרון אף. משל לליסטים ששולל את הדרכים ומלסטם את הבריות, והוא בא לפני המלך, אדוני מוחל לי שהרגתי אנשיך ושללתי אנשי מדינתך ולסטמתי דרכיך, ולמחר חוזר לרעות שעשה, שאין כל הפיוסין שאמר למלך אלא דברי ניאוצין ומיעוט כבודו ומוראו של מלך. ולכך אמר הכתוב רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקיד עליכם את כל עונתיכם, אמר הקב"ה גליתי לכם דין יום כיפורים והודעתי לכם שאיני מכפר בו לשבים, וספרתי לכם כל טכסיסין של יום בתענית ובתפילה ובקרבנות ולא חששתם לדברי לשוב כלל נמצא הרי זה מרד גמור נמצא קרובן של ישראל אצל הקב"ה הוא הגורם רחוקם".וא"כ סו"ד יש חובה לחזור בתשובה, כי גם אם משום בקשת מחילה, כל שהוא מבקש מחילה מהמלך ומפייסו, ושוב חוזר לעשות את אותם הדברים, הוא ניאוץ ומיעוט כבודו ומוראו של מלך[27].
ומ"מ בנידון שפתחנו בו, אם עדיף מי שמכיר את מצבו ומקבל רק דברים שיעמוד בהם, או עדיף מי שמחליט בשעת מעשה שהוא חוזר מהכל ואחר זמן ממשיך בדרכיו. שאולי זה נתכפר לו רק מה שחזר ולזה נתכפר הכל. לרמב"ן פשיטא שלהפך, הרבה יותר גרוע מי שמתודה שיעזוב ושוב חוזר לזה, ממי שלא אמר שלא יעשה עוד וממשיך, אע"פ שיש טענה על בקשת סליחה בלא עזיבת החטא. וכ"כ בזוהר גודל הקטרוג על מי שמתודה ושוב חוזר למעשיו.
אבל מ"מ יש בזה נפק"מ גדולה. וכפי שהדגיש הרמב"ן כמה פעמים. "ואינו מניחים העונות כלל" "ולא חששתם לדברי לשוב כלל". משמע שהתביעה הוא שאינם באין כלל לחזור, ולא שלא תקנו כל מעשיהם. ופשיטא שלדין אינו מכפר בלא תשובה צריך תשובה על כל מה שיתכפר.
וכך נראה גם באלשיך אמור כ"ג. שמבאר את הרמב"ם זכו חזרו בתשובה לא זכו שלא חזרו. שאמרו זכו ולא שבו, כי אז במשמע שבו מכל עונותיהם אבל זכו הוא גם בפרט אחד "כי אין צריך כי אם זכות מה גם כי קל יהיה. כענין שבו אחד מחטאתיו אשר חטא גם כי קל יהיה הלא יספיק להטות כף המאזניים". אבל אם אינו חוזר בתשובה אפי' שאינו עושה עוד חטאים חייב בדינו כי יש צווי לחזור בתשובה "ויאמר אליו לא זכה נכתב למיתה, כיון שלא שב אפי' בא' מאשמתיו לבל ישאר שקול"כז.
וא"כ נפק"מ שאין דין לעשות כרי"ס הרבה קבלות קטנות לעזיבה בכל דבר, כפי שהבין שבלא"ה אין כפרה. אלא צריך לבדוק מה יועיל לשינוי מעשיו, ואם רואה שקבלת נושא א' שבו מתמקד השנה יותר תועיל לו מהרבה פרטים קטנים בכל נושא, צריך לעשות דוקא בדרך זה. שאין הענין משום עיכוב בכפרה שזה יהיה לשיטת הרמב"ם וכו'. אלא תביעה על תיקון דרכיו, ובזה צריך לעשות הטוב ביותר לזה. ובענינים אלו שגמר באמת לעזוב, בזה פשיטא שיש חיוב להתוודות עם הודעת קבלתו לעתיד. אבל רק על מה שבאמת עוזב.
♦
חלק ב' - גדר עזיבת החטא, שלא יחשב שרץ בידו
פרק א' - בגדר עזיבת החטא בתשובה רגילה
בגמ' תענית ט"ז ע"א כתוב שמי שעובר עבירה ומתודה ואינו חוזר בו, הרי הוא כטובל ושרץ בידו. ומזה הביאו כל הראשונים שצריך עזיבת החטא, ובל"ז אינו מועיל.[28]אך צריך ביאור גדר השרץ בידו. האם הבעיה היא רק כאשר יש לו דעה חיובית שהוא מחזיק ברצון לחטוא, או האם יש בעיה גם בזה שלפי תכונותיו ויצרו עתיד הוא לחטוא. ונפק"מ למי שהחליט בלבו שאינו רוצה לשוב לחטוא, אך אומדים שלפי האישיות שלו, ולפי חוזק יצרו לא יצליח להתגבר[29]. וכן יש להסתפק באדם שכבר אין לו אפשרות מעשית לחטוא במה שהוא נכשל בעבר, והוא חוזר בו, האם כעת די בהחלטת הלב בלבד, שסכ"ס הוא מתחרט ואינו עתיד לחטוא ולכן ל"ש שרץ בידו[30]. או שהוא צריך לחזור ברמה שמתקן תכונת נפשו שהביאו אותו לידי חטא, כדי שגם אם היה לו אפשרות לא היה חוזר לחטוא. ובלא"ה אינו נחשב שחזר בתשובה[31].♦
בשאלה אם מי שאינו יכול לחטוא צריך עזיבת החטא
ולכאורה יש מקור מפורש בראשונים לשאלה זו, בתשובה של הרמ"ה שמובא באורחות חיים הלכות ערב יו"כ סימן ד', מקשה למה מוזכר בחייבי מיתה וידוי ולא תשובה, ובמלקות וידוי עם תשובה "וא"ת למה לא הזכיר את התשובה עם הוידוי מפני זה עומד על בית הסקילה והלוך למות ואין לו פנאי לחטוא עד שיצטרך לומר און פעלתי ולא אוסיף. אבל חייבי מלקיות צריך התשובה כו' כ"כ הר' מאיר הלוי ז"ל בתשובה". הרי להדיא שאל על מי שעומד למות, למה לא צריך לומר שלא יחטא עוד, ומתרץ שאין לו פנאי לכך. והנה אכן אין לו פנאי לחטוא, אך מ"מ למה לא יצטרך להחליט על עזיבת החטא ולקבל קבלה חזקה שגם אם הוא לא היה מת הוא לא היה חוזר וחוטא. והרי בא לבאר למה לא הוזכר תשובה כלל במיתה, ואם היה צריך תשובה, רק בלשון אחרת, עדיין זה היה צריך להיות מוזכר. ומוכח שכל שאין אפשרות בפועל לחטוא אין צורך בקבלה לעתיד. ורצון בכפרה יש בוידוי שאומר. וזה כצד הב' של החידושי הרי"םלא.♦[32]
רבינו יונה הביא שרץ בידו על שמתיצב על דרך לא טובה
בשערי תשובה (שער א' אות י"א) מאריך שיש ב' סוגי חוטאים, יש מי שחוטא בדרך מקרה, ותחילת התשובה שלו הוא חרטה, והחרטה גורמת לו לעזיבת החטא. ויש מי שמתיצב על דרך לא טובה תמיד והוא רוצה לחטוא, ולא מועלת לו התשובה עד שישנה דרכו, שאם לא כן הוא טובל ושרץ בידו. הרי שהעמיד את הגמ' של שרץ בידו באדם שיש לו רצון וחשק לחטוא, ורק כעת הוא מתחרט, בלא ששינה את הרצון הבסיסי שלו. וזה לשונו: "אך האיש המתיצב על דרך לא טובה, תמיד, וגבר על חטאיו דורך בכל יום ושונה באולתו, ושב במרוצתו גם פעמים רבות, וכל עת אוהב הרע ומכשול עונו ישים נוכח פניו, רוצה לומר התאוה והיצר, וחפצו ומגמתו, אשר לא יבצר ממנו כל אשר יזם לעשות - ראשית תשובת האיש הזה, לעזוב דרכו ומחשבתו הרעה, ולהסכים לקיים ולקבל עליו לבל יוסיף לחטוא, אחרי כן יתחרט על עלילותיו הנשחתות, ויתודה לשוב אל ה', כמו שנאמר (ישעיה נה, ז): "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו". והמשל בזה - למי שאוחז השרץ ובא לטבול ולהטהר, כי יניח השרץ תחלה ואחרי כן יטבול ויטהר. וכל זמן שהשרץ בידו עוד טומאתו בו, ואין הטבילה מועילה. והנה עזיבת מחשבת החטא - היא השלכת השרץ, והחרטה מאשר חטא והודוי והתפלה - במקום הטבילה". הרי שמתאר מחשבה חיובית של רצון לחטוא, לא רק אי תיקון תכונת נפשו. ועל זה הביא את הגמ' של שרץ בידו. וצ"ע, שאת הצד השני מתאר רבינו יונה כחוטא על דרך מקרה, ומשמע שמדובר על חטא שאינו לפי תכונת נפשו. ואילו את המצב האמצעי הרגיל, דהיינו אדם שנכשל מידי פעם בחטא, אך אינו רוצה להדיא לחטוא. לאידך אינו הפתעה שהוא נכשל בזה. לא ביאר מה דינו האם כטובל ושרץ בידו או לא. ולדידי נראה יותר שכדי שיהיה שרץ בידו בעינן דבר חיובי של רצון לחטוא, ולא כאשר אינו רוצה מצד עצמו, אלא שלא מתגבר, וצ"ע. ויתבארו עוד מקורות בשאלה זו.♦
פרק ב' - שיטת המבי"ט בענין חזר בדעתו ושוב חטא
והמבי"ט בבית אלוקים שער התשובה פרק ו' האריך: "ראוי לבאר ענין התשובה ששב האדם בכל שנה ושנה, וחוזר אחר כך למה שחטא, אם תועיל התשובה שעשה על העונות הקודמים גם כי חזר אח"כ לחטוא אותם החטאים, או אם נאמר שכיון שחזר למה שחטא יראה שלא היתה תשובתו נכונה ושלימה ולא גמר בלבו לעזוב החטאים והעונות הואיל וחזר אליהן אחר כך. ואומר כי נראה מדברי רבותינו ע"ה כי כיון שחזר האדם בתשובה מן החטאים שעשה וגמר בלבו שלא לעשותם עוד, השם יתברך מעביר חטאתו בתשובה זאת, ואם אח"כ חוזר לחטוא, יצה"ר הוא שפתה אותו מחדש לחזור למה שחטא, ולא יהיו החטאים הראשונים חוזרים וניעורים אחר שנתבטלו בתשובה הקודמת כו'. אבל בענין התשובה הואיל וגמר בלבו קודם שלא לחזור עוד אליה, ואח"כ השיאו הנחש הוא יצה"ר, נמלך הוא באותה שעה למה שחטא אז, ותשובתו הראשונה במקומה עומדת למה שחטא קודם".ומביא ראיה לזה מדברי (המיוחס ל)רש"י בסוגיא בתענית דף ט"ז ע"א, שאיתא שם מי שעבר עבירה ומתודה ואינו דומה למי שטובל ושרץ בידו, וברש"י פירש ואינו חוזר, שיש בידו גזל ואינו משיבו. הרי נראה שרק באופן שיש דבר ממשי שממשיך את העבירה ולא מתקנה הוא שנחשב שרץ בידו, ולא בעתיד לחזור ולחטוא[33]. ומסיק "ולכך אמר דוד ע"ה (תהלים נ"א, ז) הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי הן אמת חפצת בטוחות וגו', כלו' הן ודאי הוא כי בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי, ולכך אני חוטא וחוזר וחוטא פעם אחר פעם כפי הכנת טבע הבריאה, אבל מפני זה אינך נועל את דרכי התשובה למי ששב אף על פי שחוזר וחוטא באותו עון עצמו, אם הוא גומר בלבו בכל פעם ששב שלא יחזור לאותו החטא, ואחר כך יצרו תקפו וחוזר אליו, וזהו אומרו הן אמת חפצת בטוחות וגו', כלומר מה שאתה חפץ בתשובה הוא שתהיה אמתית בגמר לב שלא לחזור לחטא, ואם אח"כ יחזור, נמלך הוא, כיון שאתה הכרת מחשבת תשובתו קודם שהיתה אמתית".
♦
בדעת רש"י שדוקא גזל בידו נחשב שרץ
הנה המבי"ט כתב שלדעת רש"י שרץ בידו הוא כאשר מחזיק גזילה ממש בידו, ולא שעתיד לחזור ולחטוא וכן פירשו עוד ראשונים עיין נמ"י ור"ן. ומביא דעה זו כדעת יחידה ומוחלטת. וצ"ע, הרי שיטת הרמב"ם ורבינו יונה מפורשים שנחשב שרץ בידו גם כאשר חסר בהחלטתו על עזיבת החטא, ולמה התעלם מדעתם. ולצד הנ"ל שרבינו יונה דיבר רק במי שרוצה בפועל לחטוא, יותר מובן, שבכה"ג שיש רצון חיובי הרי המבי"ט להדיא ס"ל שאינו תשובה. וכל השאלה כאשר יש רצון להפסיק לחטוא, ורק אינו עומד בהחלטתו, וע"ז הביא רש"י שצריך כעת בזמן התשובה שיחזיק בחטא, ולא אכפת לנו העתיד. וברבינו יונה אין סתירה לזה בדעת הרמב"ם נבאר בהמשך.ועיין במכתם שם בתענית שכתב "אדם שיש בידו עבירה ומתודה עליה ואינו חוזר בה, יש בידו גזל או ממון אחר שלא כדין, ואינו מחזירו, לעולם לא יועיל לו וידויו. והר"מ ז"ל [הלכ' תשובה פ"ב ה"ג] פי', גם כן אפי' בשאר עבירות שבינו לבין המקום, אינו חוזר עליה, כגון שאינו גומר בלבו שלא יחזור עליה עוד, ואין תשובתו תשובה". הרי שהמכתם לא ס"ל שנחלקו הרמב"ם ורש"י בפירוש הגמ', אלא גם הרמב"ם מודה לרש"י. אלא שס"ל שה"ה. ואם כונת הרמב"ם למצב עתידי פשיטא שאי אפשר לומר ה"ה למצב של מחזיק גזילה בידו ממש. אלא נראה שס"ל שגם לרמב"ם מדובר ברצון קיים להמשיך לחטוא, ואז זה דומה למחזיק גזל בידו. והלשון לא גמר בלבו, משמעותו לא החליט להפסיק, וכפי משמעותו בכל הש"ס שגמר בלבו הוא החלטה, ולא עבודה עצמית עם עומק נפשו.
ובאמת כך נראה בספרים דבי רש"י, שמצד א' כתבו שרץ בידו על מחשבת חטא, מצד שני כתבו שצריך רצון בפועל לחטוא. מחזור ויטרי סימן רעא ובעוד ספרים דבי רש"י "תנו רבנן אדם שיש בו עבירה ואינה רוצה לחזור בו". הרי הגדיר את הבעיה כאשר אינו רוצה כלל לחזור בו, ולא כאשר לא תיקן נפשו. וכן ראיתי שכתב למעשה בדעת הרמב"ם בספר מרפא לשון לר"ר מהמבורג, שהאריך בשאלה על הוידוי: "ולכן ראוי לכל איש מישראל, באמרו אתה יודע רזי עולם, לכוין בזה שמעיד על עצמו בפני השם ב"ה, שאינו רוצה לשוב בדרך הזה עוד". הרי שכתבו ברמה שאינו רוצה לחזור, ולא שלא מצליח. וזה כהנ"ל, שהוא ענין רצון חיובי לחטוא. וזה מתישב עם המכתם, שגם לרש"י כאשר יש דעת להמשיך לחטוא נחשב שרץ בידו כמו מחזיק גזל בידו. ואע"פ שאינו מוכרח, יש מקום לזה. משא"כ כאשר מדובר על יצר שיתגבר עליו בהמשך, אין לזה טעם.
♦
גירסת הרי"ף וסיעתו וחוזר לחטוא במקום ואינו חוזר בו
אך באמת נראה שאין טעם להשוות את שיטת רש"י ושיטת הרמב"ם, וזאת מכיון שנמצא שיש גירסא שונה בגמ' והיא ברי"ף יומא, וכן ברא"ה ובתים שערי תשובה שער ראשון. במקום "ואינו חוזר" איתא "וחוזר לחטוא". דהיינו לרש"י ורוב הראשונים הבעיה היא שאינו חוזר בו, והפירוש בזה שמחזיק בחטא ואינו חוזר בו. והשאלה אם הכוונה למחזיק בגזל ממש, או שדי במחזיק ברצון לחטוא. משא"כ לפי גירסא זו הבעיה היא שחוזר וחוטא, ויתכן שגם חזרה בעתיד נחשב בכלל זה. ואין הכרח להגדיר את החטא בהמשך כמחזיק כעת בחטא.♦
לשון הרמב"ם על תשובה
זה לשון הרמב"ם הלכות תשובה פ"ב הל"א-ב: "הלכה א. אי זו היא תשובה גמורה, זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח כו' ואם לא שב אלא בימי זקנותו ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה אף על פי שאינה תשובה מעולה מועלת היא לו ובעל תשובה הוא, אפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום א מיתתו ומת בתשובתו כל עונותיו נמחלין כו'. הלכה ב. ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו', וכן יתנחם על שעבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי, ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגו', וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו".ויש בלשון הרמב"ם ד' הגדרות: א. שהגיע לידו בפועל ולא עשה, ב. שגמר בלבו, שהוא החלטה בדעתו. שהרי לשון זה נפוצה מאוד בש"ס ומתפרש בהחלטה במקח או מתנה או קידושין, ואינו כרוך בהתבוננת פנימית ועבודה עצמית וכד'. ג. יסרנו ממחשבתו, ד. יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב. והנה ב' וג' הם דברים שתלוים ביד האדם כעת, שיחליט בלבו, ויסיר מחשבת החטא ממחשבתו. ואם אין אנו מדברים על התת מודע, אלא על המודע, וקשה להאמין שהרמב"ם התייחס לתיאוריות אלו, זה דבר מעשי מאוד. כמו"כ הבא לידו ונמנע, לכאורה זו רק הוכחה על החלטה שלו, שכאשר בפועל זה התבצע זה מראה שהייתה החלטה אמיתית. אך לזה די פעם או פעמים, כלשון הגמ' בא לידו פעם ראשונה ושניה ונמנע. ואם אח"כ חזר ונכשל אין זו הוכחה שהחלטתו הראשונה לא היתה אמיתית אלא מכשול חדש. אך דברי הרמב"ם "שיעיד עליו יודע תעלומות" לכאורה מצריך שלעולם לא יחזור ולחטוא. וזה פלא, וכפי טענת מהרי"ט שנביא לקמן שא"כ עד שימות לא נחשב ששב בתשובה. וביותר כמ"ש מבי"ט האדם עלול לחטוא משום יצר הרע שלו, ולמה זה שבהמשך חייו נכשל נחשב הוכחה שהתשובה לא היתה כדין. ולמה לא נאמר שזה היה חטא חדש. ומה ההבדל בין הפעם הראשונה שחטא, שאנו מקבלים שחטא משום יצרו. ולמה בפעם השניה אי אפשר לקבל שיצרו הכשילו. ולא שייך לפעם הראשונה. ובפוסקים לא קבלו את דברי הרמב"ם כמות שהם. ופירשו - א' יעיד עליו אינו לשון שה' מעיד אלא שהאדם מעיד על עצמו לפני ה'. וההוכחה מהפסוק שהרמב"ם מביא "ולא נאמר עוד" אינו כלל מדבר על עדות של השם, אלא על אמירת האדם לפני ה'[34]. ב' כיון שמדבר על אמירת האדם, לא מדובר על עתידות, אלא על הצהרת רצונו. והאמירה לפני ה' נועדה לגלות את כנות דבריו. עיין בערוגת הבושם על היום תאמצנו, שהוא תפילה לבעלי תשובה לחיזוק, ויש נוהגים לפתוח את ארון הקודש לבחון לבם, וזה כעי"ז. וכיון שזו הצהרת האדם, אינו מדבר על העתיד, אלא על כונתו, אפשר לפרש לא שמאמין על עצמו שלעולם לא יחטא, אלא מצהיר שאינו רוצה לחטוא לעולם, וכך פירשו החיי אדם והג"ר רפאל מהמבורג במרפא לשון.
♦
פרק ג'
חיבור התשובה למאירי שמי שחוזר בעת צרה ושוב חוזר לחטוא הוה תשובה, והבעיה רק שאין מספיקים בידו לעשות תשובה
חיבור התשובה למאירי - משיב נפש מאמר א פרק ב: "ותחת זאת המדרגה ששב בכל לבו ובכל נפשו בעת הצרה מבלי שתהיה מחשבתו לשוב לאולתו עוד, שזה אחד מן התנאים הצריכים אל התשובה, ר"ל היות גומר בדעתו בעת התשובה שלא ישוב עוד לחטוא, שלא תקרא תשובה ודוי פה עם מעילת המחשבה, כמו שאמר ולא נאמר עוד אלינו למעשה ידינו, כמו שיתבאר, וזה השב אף על פי שמחשבתו זכה ונקיה בעת תשובתו לגמור בדעתו לבל יוסיף יעבור בו חטא ועון, יכבד את לבו בעת היות הרוחה וישוב ישנה באולתו, וכה משפטו כל הימים ישוב בעת צרתו ויגמור בלבו לעזוב דרכו הרעה לבלתי שוב בדרך אשר הלך בה מתמול שלשום ובעת שלותו יחזור לסורו וימרוד בשם, וזה סגנון רע מאד, אף על פי שנקרא תשובה, קרוב להשתקע כל כך בפעולות רעות עד שתמנע רפואתו, וכבר הכניסו זה הענין בכלל אותם שאין מספיקים בידם לעשות תשובה". הרי כתב להדיא שאם גמר בדעתו לשוב, אע"פ שתמיד כאשר נגמרת הצרה חוזר לסורו, נחשב תשובה, והבעיה רק שהוא בכלל שאין מספיקים בידו לעשות תשובה. ולא יתכן שתמיד יחזור לסורו, ובעת הצרה יהיה ברמה של יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב.♦
רבינו ניסים גאון שאם לא היה בלבו לחזור על העבירות מכפר לו אפילו פעמים הרבה
וכן נמצא לרבי ניסים גאון בחיבור יפה מהישועה: "והענין הג' שיקבל שלא יחזור לעבירה שעבר שנאמד אשור לא יושיענו וגומר כלומר קבלו עליכם שלא תחזרו לעבירות שבידכם ואל תבטחו על מלך אשור שיושיעכם ויצילכם אז תקובל תשובתכם כמו שנאמר ארפא משובתם אהבם נדבה וגו'. ואמר אם לא יקבל שלא יחזור לעבירה ויבטח שאם יחטא ישוב בתשובה אחרת לא תקובל תשובתו כמו שאמרו במשנה האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ואם אמר אחטא ויום הספורים מכפר אין יום הכפורים מכפר. ואמר אגב שאני כלומר שלא יכפר לו יום הכיפורים כשעכו עבירה כי הנה יום הכפורים קרוב. אותה העבירה לא תכופר לו. ואמר בן סירא ובסליחה אל תבטח להוסיף עון על עון ותאמר ורחמיו רבים לרב עונותי יסלח לי ורחמיו רבים ואף עטו ועל רשעים ינוח עוזו: אבל אם קבל שלא יחזור לעבירה שעבר ואחר כך עבר ושב תשובה אחרת תקובל תשובתו לפי שהיתה התשובה ואחר כך גבר יצרו ועבר ושב אפילו פעמים הרבה תשובתו מקובלת ויסלח לו הקב"ה ראשון ראשון כשהיתה תשובתו שלימה בארבעה ענינים מן התשובה לפי שלא היה בלבו לחזור לעבירה שעבר". הרי כתב בפירוש שכל "שלא היה בלבו לחזור לעבירה" דהיינו מחשב חיובית לחטוא מתכפר לו אפילו פעמים הרבה. וכך שמעתי ממו"ר הגרמ"ש שפירא זצ"ל בדעת רבינו ניסים גאון שכדי שיהיה שרץ בידו צריך מחשבה חיובית להמשיך לחטוא. ובלא זה, אף שעתיד לחטוא לפי טבעו, מהני לתשובה. וכך נקט למעשה כעיקר גם בדעת הרמב"ם. וזה ממש כדברי המבי"ט הנ"ל. ובדברי רנ"ג צ"ע, שכתב כאשר אין בדעתו להפסיק לחטוא הבעיה הוא אחטא ואשוב. וזה דלא כמאירי, שהמאירי כתב אחטא ואשוב כאשר רוצה להפסיק לחטוא, ובסוף חוזר לחטוא. אבל רנ"ג כתב גם על מי שאינו רוצה לחזור בו שהבעיה באחטא ואשוב, שלא תתקבל תשובתו. וצ"ע על מה קאי, על התשובה השניה או על התשובה הראשונה. ולמיטב זכרוני הגרמ"ש זצ"ל אמר אז שקאי על התשובה הראשונה. ואף שהדמיון לאחטא ואשוב אינו מובן, שהתם זה לפני לעבירה, וכאן זה אחר העבירה וע"ד להמשיך לחטוא. בכל זאת, היסוד אחד הוא - אדם שרוצה כפרה בלא לעזוב את החטא. ואין מספיקים בידו לעשות תשובה. ולשונו נראה שאינו רק שלא יסייעו בידו לשוב, אלא שלא מתקבלת התשובה. דהיינו שזו תשובה, אך לא מתקבלת למעלה. וכפי שאנו מתפללים שתתקבל התשובה, הרי שיש מצב שחוזר ואינו מתקבל, זה מקרה שכך הדין שלא מתקבל.♦
שיטת החינוך שעושה מצב ריחוק מחטא, ומהני משום שאין דנים אלא לפי אותה שעה
ועיין בספר החינוך מצוה שי"ג: "משרשי המצוה, שהיה מחסדי השם על כל בריותיו לקבוע להם יום אחד בשנה לכפר על החטאים עם התשובה, וכמו שכתבתי בארוכה בסדר אחרי מות מצות עשה א', ולכן נצטוינו להתענות בו, לפי שהמאכל והמשתה ויתר הנאות חוש המישוש יעוררו החומר להמשך אחר התאוה והחטא, ויבטלו צורת הנפש החכמה מחפש אחר האמת שהוא עבודת האל ומוסרו הטוב והמתוק לכל בני הדעת. ואין ראוי לעבד ביום בואו לדין לפני אדוניו לבוא בנפש חשוכה ומעורבבת מתוך המאכל והמשתה, במחשבות החומר אשר היא בתוכו, שאין דנין את האדם אלא לפי מעשיו שבאותה שעה, על כן טוב לו להגביר נפשו החכמה ולהכניע החומר לפניה באותו היום הנכבד, למען תהיה ראויה ונכונה לקבל כפרתה, ולא ימנענה מסך התאוות". הרי מבואר בדבריו, שביום כיפור פורשים מעולם הזה כדי שיכול לחזור בתשובה. על ידי זה שהוא רחוק מגשמיות, ודנים אותו לפי מעשיו של אותה שעה. ומקור הענין שדנים את האדם לפי מעשיו באותו שעה, ידוע על עבירות שבעתיד, וכאן מבואר שהוא גם על עבירות שעבר כבר. ומקור הדבר בירושלמי הובא ברבינו חננאל בראש השנה ט"ז ע"ב "ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן פי' כיון שמצאנו כי אם יש מלאך מליץ אחד אשר פודה מרדת שחת כן יש מלאך משטין ומכוונין ישראל את לבם ואומר שמא יעמוד משטין עלינו. נדקדק במצות. וכיון שרואה המשטין שמחבבין המצות מיושב ומעומד כאלו מתעכב מלהשטין. א"ר יצחק אין דנין לאדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה שנאמר כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם. ואף על פי שגלוי וידוע כי כשיגדל יצא לתרבות רעה: ירושלמי ריב"ל אמר מהאי קרא (איוב ח) אך זך וישר היית אין כתיב כאן אלא אם זך וישר אתה עכשיו". הרי השוו דין באשר שם על העתיד, לאשר הוא שם על לשעבר. שלשון הירושלמי "מהאי קרא".והנה מעצם המשפט שזה מעשיו שלא אותה שעה, מוכח שבעתיד אינו עתיד להשאר כך, וכבר כעת ידוע לנו עובדא זו. ומה עם היעיד עליו יודע תעלמות. וכאן עוד יותר קשה, שבעלמא י"ל כסברת המבי"ט, שאכן חזר בו לגמרי, ואם ימשיך כעת ללא התגברות יצר הרע מחודש ישאר בצדקתו. אך החינוך מדבר על יצירת מצב מלאכותי, שרחוק מחטא משום שריחק עצמו מעולם הזה לגמרי. ומיד במוצאי יום כיפור יחזור לעולם הזה. וא"כ כל המצב הוא זמני שעומד להשתנות, ועושים כן בכונה. ולמה לא נדרוש טהרה במצבו הרגיל כדי שנאמר שחזר. ועיין במהר"ם שי"ק שהבאנו בתחילת המאמר שהחינוך חולק על הרמב"ם וס"ל שאי"צ עזיבה עולמית. שכעת חזר בו לגמרי.
שיטת מהרי"ט שנחלקו רמב"ם ורבינו יונה
שו"ת מהרי"ט חלק ב - אורח חיים סימן ח: "עזיבה כיצד שנאמר יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו. ופי' הרמ"בם ז"ל בפ"ב שיסירהו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד. וכן כתב להלן כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב הרי זה כמי שטובל ושרץ בידו וכו' עד שכ"כ ומודה ועוזב ירוחם. אבל רבינו יונה ז"ל כתב יש טועים בחשבם שעזיבת החטא הוא שיגמור לבלתי שוב אליו עוד, וא"כ לא נגמרה תשובת האיש הזה כל ימי חייו, עד שנודע שלא שב על קיאו. וכיצד הקדים העזיבה לתשוב', דכתיב יעזוב רשע דרכו כו' וישוב אל ה'. ואם אתה אומר לא כי אלא תכף נמחל, עדיין לא עזב. אלא פתרון המקרא כך, הוא יעזוב רשע דרכו הרעה אשר הורגל בה שהיא שגרמה לו לחטא כו'" כו' "ואז כי אמיד נפשי' והרגיל עצמו זמן, וידע ששלט במרא' עיניו ובדרכי לבו. אז בשובו אל ה' יהיה בטוח שתתקבל תשובתו. אבל כל זמן שלא אמד עצמו בכך, ונפתה אחר גילולי עיניו ומחשבות לבו, טמא הוא עוד טמאתו בו"[35].הרי העמיד ג' אפשרויות: א. שדי בהחלטה בלב בלבד, ב. שצריך שלעולם לא ישוב לזה, ג. שיסיר את הדברים שגורמים לו לחטוא. ולא ברור איך פירש את הרמב"ם. שרבינו יונה שמביא לפו"ר לא נמצא בפנינו[36], וא"כ אין איך לבדוק במקור. בקריאה שטחית נראה שהוא מייחס לרמב"ם את הצד השני שלעולם לא ישוב. אך לדידי צ"ע, שהרמב"ם כותב כמה פעמים יגמור בלבו, ורבינו יונה שמצטט כתב יגמור לא לשוב. ובלא המילה "בלבו" אכן המשמעות לעולם לא לשוב[37], אך עם המילה "בלבו" משמע שהוא החלטה חזקה, ולא שבפועל כך יתבצע. שהלשון "גמר בלבו" הוא לשון שכיח, שמשמעותו החלטה, וגם במקרים שההחלטה יכולה להשתנות רגע אח"כ. והמהרי"ט לא הביא את הלשון "יעיד עליו יודע תעלומות", אלא רק את הלשונות של "גמר בלבו", וא"כ יש משמעות שאדרבה הוא ייחס לרמב"ם דעה שדי במחשבת הלב בלבד, וצ"ע. ובדעת רבינו יונה ביאר שצריך לשנות דרכו, דהיינו הדבר שהביא אותו לחטוא.
ומ"מ גם בדבריו הוא שולל צורך בתשובה שלא ישוב לעולם, אלא די בכמה בזה שקובע עצמו להתרחק מהדברים המביאים אותו לידי חטא, ושוב הוה תשובה שלמה.
ואסיים בעובדה שהיה מספר הגר"ד פוברסקי זצ"ל ושמעתי ממנו כמה וכמה פעמים. שבישיבת ראדין הייתה התעוררות גדולה בימי הדין, והחפץ חיים קם לדבר, ואמר שאינו מבין את הלחץ הגדול, הרי אה"נ צריך לתקן, אבל איך מתקנים ע"י שעושים תשובה, ומהו תשובה, חרטה וקבלה, אז תעשו חרטה וקבלה ותגמרו. מה כ"כ הלחץ הגדול. ולבחורים שם היה קשה לקבל את דבריו, ודיברו עם הגר"נ טרופ זצ"ל, והוא מסר שיחה, שאה"נ החפץ חיים צודק שדי בחרטה וקבלה, אך "חרטה" אבל שיהיה חרטה, ו"קבלה" אבל שיהיה קבלה. והגר"ד פוברסקי זצ"ל הלך עם דברי הגרנ"ט. הנה חזינן שהחפץ חיים לא היה ניח"ל שמרחיקים את התשובה מדבר מעשי ופרקטי, ועושים ממנו דבר בלתי מושג, וזה נהיה רק מקור להתפעלות והתרגשות גדולה.
♦
העולה מדברינו:
א. בסוגיא בכריתות מבואר שיום כיפור מכפר עם התשובה איננו תשובה של הלכות תשובה, אלא דין של רוצה בכפרה. וכך פסקו הרמב"ם והרמ"א בהלכות יום כיפור למעשה.
ב. ברמב"ן וריטב"א בשבועות פירשו כפשוטו שתשובה היא מהלכות תשובה, ורק יש דין נוסף של רוצה בכפרה, וצ"ע שהתעלמו מהגמ' בכריתות כלל.
ג. בפשטות הם למדו שיש מחלוקת הסוגיות בין כריתות לשבועות. גם ברמב"ם נראה שס"ל שיש מחלוקת הסוגיות, ולא פסק את הסוגיא בשבועות. והרמב"ן מפרש את הסוגיא בשבועות ולא מוכח שפסק כן להלכה.
ד. יש לחלק שהסוגיא בשבועות מדברת על שעיר המשתלח, ואילו הסוגיא בכריתות על עיצומו של יום. והבעיה של זבח רשעים תועבה שייכת רק על קרבן ולא על עיצומו של יום.
ה. בחטאת ואשם שבאים על השוגג לכאורה ל"ש זבח רשעים, שהוא רק או במזיד או במומר, ורק בשעיר המשתלח שבא על המזיד שייך פסול זה. אך ברבינו יונה מבואר שגם שוגג בלא תשובה הוה זבח רשעים, וזה צ"ע. ושמא הרמב"ן גם סבר כן.
ו. הוידוי של יום כיפור הוא וידוי של תחנונים לכפרה ולא וידוי של תשובה. שענינו הצהרת דברי התשובה בפיו. ולכן איננו מזכירים כלל תהליך תשובה של חרטה ועזיבה אלא רק בקשת כפרה. וזה מתאים למש"כ שגם התשובה של יום כיפור היא מדין המכפר שצריך רוצה בכפרה.
ז. ברש"י בכמה מקומות מבואר שדי ברוצה בכפרה בכדי להיחשב שב בתשובה לענין כפרת יום כיפור וחטאת. וזה כדעת הרמב"ם והרמ"א, דלא כרמב"ן וריטב"א.
ח. מלבד דין תשובה כתנאי לכפרת יום כיפור, יש חיוב לתקן מעשיו ביום כיפור, ולרבינו יונה זה נלמד מהסיפא של הפסוק לפני ה' תטהרו. ומסתבר שגם לרבי יש חיוב זה, שאינו תלוי בכפרה אלא דין בפנ"ע לתקן דרכו. ומי שאינו מתקן גורם לעונש גדול לעצמו.
ט. מ"מ אי"ז תנאי בתשובה לרוב ראשונים, וכן הבעיה היא באינו מנסה לתקן ואינו מתקן דבר. ולא כאשר מתעסק בתיקון, ועושה רק דברים מסוימים אך מנסה ואינו מצליח.
י. עבירות שחוזר כדין יתכן שצריך לומר נוסח הוידוי של הרמב"ם שמבטא בפיו עניני התשובה שעשה.
יא. ענין עזיבת החטא, שיטת רש"י רבינו ניסים גאון ומאירי שכדי שיחשב טובל ושרץ בידו צריך רצון חיובי להמשיך לחטוא. ואילו אם אינו רוצה כעת לחטוא אע"פ שאנו אומדים שיחזר אינו נחשב שרץ בידו. וכך מאריך המבי"ט. בדעת הרמב"ם יש מבוכה, וגם בדעתו פירשו שצריך דעה חיובית לחטוא. ולא קבלו שהתשובה לא נגמרת עד שבפועל לא שב לחטוא כלל.
יב. בדעת רבינו יונה יש ספק אם ס"ל ששרץ בידו רק כאשר יש רצון חיובי, או כל שלא תיקן דרכו נחשב שרץ בידו. במהרי"ט מביא בשמו שס"ל שצריך לתקן את הדברים שמביאים אותו לידי חטא. אך די בזה שעומד בשינוי זה, ואי"צ שבפועל לא יחטא לענין שיחשב שרץ בידו.
♦ ♦ ♦